המאמרים בכרך זה: חיים מיליקובסקי | גלגולי מסורות וגרסאות בוויקרא רבה כה, א–ב: לפני העריכה ולאחריה שולמית אליצור | 'וי תילדו שירים': לבטי לידת השיר וכיסופים לציון בפיוט בלתי ידוע של ר' יהודה הלוי יהודית וייס | 'פירוש ספר יצירה' המיוחס ליצחק סגי נהור: ראיות לאישוש קדמותו, מעמדו בקרב מקובלים במאה השלוש עשרה ומהימנות ייחוסו ליצחק סגי נהור בכתבי היד שמחה עמנואל | תשובות הרשב"א לחכמי צפון אפריקה ישראל אורי מייטליס | למקומה של הגות איזביצה־ראדזין בחיבורי התכלת של האדמו"ר מראדזין

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

הספר טקס, טקסט והמאבק על הזהות ממשיך ומשלים את ספרו הקודם של המחבר: עם, מולדת וספר, על הטקסטואליזציה של העם היהודי , שהתמודד עם שאלת היחס בין היסודות המכוננים את הקיום היהודי: היסוד הרוחני – הטקסט מצד אחד, והיסוד הריאלי – העם והמולדת, מצד אחר. הניתוח שהוצע בספר עם, מולדת וספר מתמודד עם העמדה, שלפיה גם המולדת והעם הם מושגים המסמנים מסומנים רוחניים: העם מכוּנן על ידי מערכת הערכים, והמולדת היא מכלול הטקסטים המכוננים את הקיום היהודי. הספר הצביע על המאבק המתמשך בין מגמת הרחנת העם והמולדת לבין השבתם לקיום הריאלי. בספר שלפנינו, המודחק הריאלי שב אל קדמת הבימה. טענת היסוד של הספר היא כי טקסים וטקסטים מכוּננים על ידי קהילות יהודית ממשיות, ולא על ידי רוחות רפאים. הטקס והטקסט הם מרחבי מאבק על הקיום היהודי. אבל, מאבק זה מתחולל בלב הקיום היהודי הממשי על ידי בני אדם ממשים, שהם בשר ודם, ולא על ידי רוחות רפאים החיים בתוך טקסטים או בספריות. טענות יסוד אלה באות לידי ביטוי בניתוח מפורט, העוסק במשמעותם של טקסים, כטקסטים הנשזרים על ידי בני אדם.

הקריאה "שמע" היא בין היתר הדרישה להבין. הוגים מן השורה הראשונה כרב סעדיה גאון, רבינו בחייא אבן פקודה ורמב"ם עשו מאמץ עליון להבין את "ה' אלוהינו ה' אחד". אולם, ניסיון זה היה נושא למחלוקת עזה מצד מתנגדים מן המחנה האמוני ומצד פילוסופים. כתוצאה מעימות זה נדחק העיון בייחוד ה' לתולדות הרעיונות. החיבור שלפנינו הוא ניסיון לחדש את העיון המטאפיזי בייחוד ה', תוך התדיינות עם ההתנגדויות הללו. הספר מציע הנהרה של "שמע" הנאמנה מצד אחד למקורות היהודים המכוננים, ומצד שני מקיימת דיאלוג עם ההגות המודרנית. הודות להנהרה זו ניתן להמיר את המחלוקת בחברותא רב קולית על אמונת הייחוד.

המאמרים בכרך זה: הלל מאלי | שאריות הפולחן ותורת הקדושה של התנאים עידן פינטו | עולם–משכן–אדם: לתולדותיה של אנלוגיה משולשת בשני חיבורים מן המאה השלוש עשרה ולעקבותיהם בכתבי המקובלים יהודית וייס | פירושו של יצחק דמן עכו על 'פירוש ספר יצירה' המיוחס ליצחק סגי נהור: מחקר ומהדורה חביבה פדיה | על קבלה נטולת הקשר: פרקים בהימחקותה של היצירה הפרובנסלית בחקר הקבלה

הושע פעל בתקופת שקיעתה של ממלכת ישראל, מדמדומי מלכותו הארוכה של ירבעם השני ( 747 – 788 לפני הספירה) ועד סמוך לסוף ימי ישראל, כנראה קודם לכיבוש האשורי (720 לפני הספירה) של שומרון. נבואות הושע מעשירות את ידיעותינו על התקופה הסוערת שבה תוך כעשרים שנה של תככים, מרידות ורציחות התחלפו שישה מלכים, וישראל אבדה. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל" (משנה סוטה יג, ג), ומלאכי, האחרון שבשלושה, היה אחרון הנביאים שנבואותיהם נכללו במקרא. איננו יודעים מי היה מלאכי. אפשר שמלאכי היה שמו, אבל אולי אין זה אלא כינויו, שליח ה'. מלאכי פעל בתקופת שלטון פרס, בסביבות שנת 500 לפני הספירה. הנושאים שהעסיקו את מלאכי היו שונים מאלה שהעסיקו את הנביאים הקלאסיים ושיקפו את זמנו. אבל הרוצה ימצא בהם השוואות היפות גם לבעיות של ימינו. אחת הבעיות המרכזיות בנבואתו הייתה הברית בין האל לישראל ובחירת ישראל, וכן ביקורתו על זלזול העם בפולחן המקדש, ועל הכוהנים על שמועלים בתפקידם. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

חגי פעל זמן קצר ביותר, כארבעה חודשים בלבד, בשנת שתיים לדריוש הראשון (שנת 520/521 לפני הספירה). בארבעה חודשים אלה הצליח חגי לעודד את שבי ציון, ששבו ליהודה ולירושלים, לגשת לבניין המקדש. הקשיים שעמדו בפניהם היו רבים, הם סבלו מבצורת והמחסור ועדיין לא הצליחו להתבסס בארץ החרבה. גם משהתחילו השבים בבניינו של בית המקדש נדרש חגי לחזק את רוח העם ומנהיגיו, זרובבל הפחה ויהושע הכוהן הגדול, נוכח הממדים הצנועים של הבניין, בהבטחה "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

רבה שמחתנו להגיש לקוראים את הכרך הכפול החדש של כתב העת מסורות , כרך כא- כב , היוצא לאור בשיתוף של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם עם המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל. בכרך זה מתפרסמים אחד עשר מאמרים, המעידים נאמנה על מגוון הנושאים שעוסקים בהם חוקרים ותיקים וצעירים בשדה המחקר של לשונות היהודים ומסורותיהן של עדות ישראל . חמישה מן המאמרים עוסקים בתרגומים שנתגבשו בתקופות שונות , ארבעה מהם בערבית לענפיה: משה בר־אשר דן בקווים שמרניים בשרח שהילך בעל פה במגרב, ואילו שי מצא עוסק באחרון מתרגמי המקרא מחלב. אבראהים בסל בוחן את שילובם של תפסיר רס״ג ומסורת סורית בתרגום ערבי נוצרי, וזאהי עבאס דן במאפיינים מיוחדים בתרגום רס״ג לתורה. יפה ישראלי מנתחת את תרגומו של ספר יונה שנמסר בשלושה להגים שונים של הארמית היהודית ) להגי היהודים מאורמיה , סקיז ורוונדוז) . שני מאמרים נוספים עוסקים בהיבטים אחרים של הערבית היהודית בצפון אפריקה: יוסף פנטון דן בשלוש קינות היסטוריות בערבית יהודית, שתיים מאזור תאפילאלת ואחת מאלג׳יר. מור דניאל מנתח את דרכי הריבוי המשמשות בערבית היהודית של העיתונות בעיר תוניס בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים . שני מאמרים בכרך עוסקים בלשונות רומאניות: אורה ( רודריג) שורצולד מביאה את פירות מחקרה על ייחודה של ההגדה לפסח שנתפרסמה בסופיה באותיות קיריליות. מיכאל ריז׳יק דן במאפייני לשונם של שני מחזות באיטלקית יהודית הכתובה באותיות לטיניות . שניים מן המאמרים בכרך זה עוסקים במסורות של עדות ישראל: מור שמש מנתח את צורות הריבוי השלם של שמות העצם הסגוליים בקריאת המשנה על פי מסורת אשכנז המאוחרת. אדם בן־נון דן בזיקה שבין נוסח תימן בכתיבת התורה ובין הרמב״ם .

חיבור זה בוחן עשר יצירות עתיקות מהאוצר הספרותי של עם ישראל: ארבע מספרות המקרא שהתקדשה ( יונה , אסתר , דניאל ו מגילת רות ), ושש מהספרות החיצונית ( טוביה , שושנה והזקנים , יהודית , אחיקר , יוסף ואסנת ו יציאת מצרים ). דרך קריאת כתבים אלה בהקשרם ההיסטורי, המחבר מבקש לחשוף כיצד התגייסו למאבק על דעת הקהל של החברה היהודית בעיקר בימי הבית השני ובדורות הראשונים אחר חורבנו. בזכות חשיפה זאת, הקורא יגלה כי כבר באותם ימים רחוקים הכל היה פוליטי.

פירושו של הרב יוסף חיון לירמיהו, שהיה מגדולי רבני פורטוגל בדור שלפני הגירוש, נותר מאז חיבורו בכתב היד בלבד ולא זכה להגיע למכבש הדפוס. במהדורה זו נעשה מאמץ להמציא לפני שוחרי פרשנות המקרא, מהדורה מדעית מבוארת של הפירוש, מתוך כתב היד היחיד ששרד, שככל הנראה הינו אוטוגרף אותו חזר והגיה פעמים מספר. בראש הספר מבוא מקיף, הדן בדרכו הפרשנית של הרב חיון כפי שהיא באה לידי ביטוי בפירושו לירמיהו, בעניינים שונים העולים מתוך פירושו הנוגעים לספר ירמיהו, ובענייני אמונה ופילוסופיה הנזכרים במהלך הפירוש.

המאמרים בכרך זה: חיים שפירא | בתי הדין במשנה: עיון מחודש במשנת סנהדרין פרק א אלישיב שרלו | מילתא בלא טעמא: פרק בתולדות הנוסח של התלמוד הירושלמי משה אידל | על 'ספר הזקן' והרקעים לכתיבתו