הושע פעל בתקופת שקיעתה של ממלכת ישראל, מדמדומי מלכותו הארוכה של ירבעם השני ( 747 – 788 לפני הספירה) ועד סמוך לסוף ימי ישראל, כנראה קודם לכיבוש האשורי (720 לפני הספירה) של שומרון. נבואות הושע מעשירות את ידיעותינו על התקופה הסוערת שבה תוך כעשרים שנה של תככים, מרידות ורציחות התחלפו שישה מלכים, וישראל אבדה. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל" (משנה סוטה יג, ג), ומלאכי, האחרון שבשלושה, היה אחרון הנביאים שנבואותיהם נכללו במקרא. איננו יודעים מי היה מלאכי. אפשר שמלאכי היה שמו, אבל אולי אין זה אלא כינויו, שליח ה'. מלאכי פעל בתקופת שלטון פרס, בסביבות שנת 500 לפני הספירה. הנושאים שהעסיקו את מלאכי היו שונים מאלה שהעסיקו את הנביאים הקלאסיים ושיקפו את זמנו. אבל הרוצה ימצא בהם השוואות היפות גם לבעיות של ימינו. אחת הבעיות המרכזיות בנבואתו הייתה הברית בין האל לישראל ובחירת ישראל, וכן ביקורתו על זלזול העם בפולחן המקדש, ועל הכוהנים על שמועלים בתפקידם. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

חגי פעל זמן קצר ביותר, כארבעה חודשים בלבד, בשנת שתיים לדריוש הראשון (שנת 520/521 לפני הספירה). בארבעה חודשים אלה הצליח חגי לעודד את שבי ציון, ששבו ליהודה ולירושלים, לגשת לבניין המקדש. הקשיים שעמדו בפניהם היו רבים, הם סבלו מבצורת והמחסור ועדיין לא הצליחו להתבסס בארץ החרבה. גם משהתחילו השבים בבניינו של בית המקדש נדרש חגי לחזק את רוח העם ומנהיגיו, זרובבל הפחה ויהושע הכוהן הגדול, נוכח הממדים הצנועים של הבניין, בהבטחה "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

חיבור זה בוחן עשר יצירות עתיקות מהאוצר הספרותי של עם ישראל: ארבע מספרות המקרא שהתקדשה ( יונה , אסתר , דניאל ו מגילת רות ), ושש מהספרות החיצונית ( טוביה , שושנה והזקנים , יהודית , אחיקר , יוסף ואסנת ו יציאת מצרים ). דרך קריאת כתבים אלה בהקשרם ההיסטורי, המחבר מבקש לחשוף כיצד התגייסו למאבק על דעת הקהל של החברה היהודית בעיקר בימי הבית השני ובדורות הראשונים אחר חורבנו. בזכות חשיפה זאת, הקורא יגלה כי כבר באותם ימים רחוקים הכל היה פוליטי.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי. בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה. הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

הפילוסוף הגדול פרידריך ניטשה (1900-1844) קורא תיגר בכתביו על מוסכמות חברתיות ומעמיד לדיון ביקורתי את המוסר, הדת, המדינה, הממסד והבורגנות. עם זאת, עד לפני זמן לא רב רווחה בין החוקרים התפיסה שניטשה אינו פילוסוף פוליטי וחברתי אלא פילוסוף של האינדיווידואל, הגאון היוצר. בשל תפיסה זו התעלמו עד כה מתובנותיו המעמיקות ביחס לחוק ולמערכת המשפט. תובנות אלה, הפזורות בכל כתביו, מצטיינות בכתיבה בהירה וקולחת – תכונה שלא תמיד מאפיינת את כתביו האחרים. אסופה זאת, המכנסת לראשונה את כתביו של ניטשה בתחום המשפט והפילוסופיה של המשפט, ערוכה לפי נושאים, ובהם: הכמיהה האנושית לחיים ממושמעים, מקור החוק, המדינה, העבריין, רצון חופשי, חטא, אשמה וענישה. האינטואיציה של ניטשה וחדות המבט שלו הטרימו תובנות שמקבלות היום ביטוי מפורש ושיטתי, כך שהדיון בהגותו מאתגר ומעורר מחשבה גם בימינו אלה. הקריאה בכתביו תורמת לרכישת היכולת להתבונן במציאות הסובבת אותנו בעיניים ביקורתיות. זו מיומנות מיוחדת הדורשת אימון ותרגול, והעיסוק בכתביו של ניטשה בכלל, ובעיקר דיוניו בענייני משפט, מחדדים מיומנות זו באופן ייחודי.

המאמרים בכרך זה: מנחם כהנא | 'וכולה מתניתין': מי היו מקצרי המשניות במדרשי התנאים? ירחמיאל ברודי | בכמה מהדורות פרסם רב האיי את 'ספר השבועות'? זאב הרוי | האם ר' שלמה אבן גבירול כתב את 'אדון עולם'? עדיאל ברויאר | החידושים המיוחסים למאירי על עירובין משה יגור | גילוח השיער וגזיזת הציפורניים: מקורותיו של טקס מעבר ייחודי וגלגוליו בין מזרח למערב

הספר כוונת התורה וכוונת הקורא בה סוקר את דרכי ההתמודדות במסורת הפרשנות היהודית לדורותיה עם הקשיים הספרותיים והענייניים המתגלים בתורה על רקע האמונה במקורה האלוהי ובקדושתה. "כל הבעיות מקורן בציפיות". קוראי התורה ומפרשיה לאורך הדורות הניחו, ורבים מוסיפים ומניחים כך גם כיום, כי התורה מופתית ומושלמת ונטולת פגמים. הם מצפים מהתורה לשקף אמות מידה מוסריות עליונות, על-זמניוֹת, ועקרונות תאולוגיים נכונים ונצחיים, ומובן להם כי כל הכתוב בה הוא אמת ונכון, מהותי, חשוב ומחושב. את תולדות העיסוק בתורה, מסוף ימי הבית השני ועד ימינו אנו, ניתן להציג כרצף בלתי פוסק של התמודדויות שאופק ציפיות ייחודי ולמעשה בלתי אפשרי זה כפה על הקוראים והפרשנים. אלו הם ניסיונות רבי הוד לקרב את התורה אל זמנם ומקומם של האוחזים בה ולהתאים את כוונתה לכוונתם. ספר זה הוא ניסיון ראשון מסוגו לבחון את תולדות העיסוק הפרשני בתורה ממבט-על. במרכזו עיון בעשרות קטעי מפתח מחיבורים מסוף תקופת הבית השני, מקורות תלמודיים ומדרשיים, היגדים של חכמי ימי הביניים ופרקי הגות ומחקר של חכמים בני תקופת ההשכלה והזמן החדש. ממעוף הציפור, הפרטים המבחינים את הטקסטים אלו מאלו מיטשטשים ומאפשרים לעמוד ביתר קלות על קווי האחידות, אך גם על צמתים מרכזיים של שינוי והתפתחות המייחדים כל תקופה ותקופה. זהו ספר יסוד לכל המתעניין בפניה המשתנים של פרשנות המקרא לאורך הדורות.

בין המאמרים בכרך זה: דוד הנשקה | מעמדות: 'שלב ראשון בתולדותיה של תפילת חז"ל' - כיצד? חנן מזא"ה | אמנוס או אמנה: צמיחתה של מסורת פרשנית והגהת הרמב"ם בנוסח המשנה אלישיב שרלו | תולדות הנוסח של התלמוד הירושלמי: גיונים בקטעי הגניזה יהודה צבי שטמפפר | פירוש רס"ג לי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן על פי המקור הערבי: פרשנות, מגמות ומקורות עלומים

מדרש אגדת בראשית הוא מדרש לספר בראשית, בעל מבנה ייחודי. הוא כולל עשרים ושמונה יחידות, שכל אחת מהן מורכבת משלושה פרקים: פרק תורה - על פסוק מבראשית; פרק נביאים - על פסוק מהנביאים ופרק כתובים - על פסוק מתהלים. חלוקה זו משקפת את קריאת התורה בשחרית של שבת, ההפטרה שלאחריה וקריאת פרקי כתובים במנחת השבת. מדרש זה מסתעף מן הספרות התנחומאית והוא נוצר כנראה במאה התשיעית בדרום איטליה. מהדורה ביקורתית זו מורכבת משני חלקים: החלק הראשון כולל מבוא מקיף על אודות עדי הנוסח של המדרש וענפיהם, מקורותיו, מבנהו המיוחד, האמצעים הספרותיים שבו והפולמוס האנטי נוצרי המשוקע בו. החלק השני כולל את נוסח הפנים של המדרש על מאתיים וחמש פסקאותיו עם מנגנון חילופי הנוסח. לכל פסקה הוקדם מבוא נפרד המתייחס למבנה שלה למקורותיה ולתכניה ולאחריו מובא ביאור שיטתי לפסקה.

מהי אמנות יהודית־פמיניסטית וכיצד היא תורמת למרחבי האמנות, החברה והדת? הספר ביקורת נאמנה מציע מסגרת תיאורטית להבנת אופייה, דרכי פעולתה ותרומתה של תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית, אשר התפתחה מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים בשני המרכזים היהודיים הגדולים – ישראל וארצות הברית. כמחקר ראשון מסוגו הוא עוסק באופן רחב ושיטתי באמנות זו ודן בביקורתה כלפי המסורת היהודית, ההלכה והמוסדות היהודיים הדתיים. גיבורות הספר הן אמניות מישראל ומארצות הברית המבקרות ביצירתן את הטקסט הדתי, את הממסד הרבני ואת הריטואלים היהודיים. יצירותיהן מנותחות לאור האמנות הפמיניסטית הכללית וההגות היהודית־פמיניסטית ובהשוואה לפרקטיקות אקטיביסטיות, תוך ניתוח ההתקבלות של היצירות ובחינת הדיונים הציבוריים שהן חוללו. הספר מראה כיצד האמנות היהודית־פמיניסטית משמשת סדנה לבחינה חוזרת ונשנית של המסורת, תוך חתירה תחת הבניותיה הממשטרות וניסיון לעצב אותה מחדש. מה שיכול להיתפס במבט ראשון כפרובוקציה וכמעשה אנטי־דתי, מתברר במבט בוחן ומעמיק יותר כעשייה דתית פנימית המכוונת לתיקון. העיון המשולב באמנות היהודית־פמיניסטית הצומחת בשני המרכזים – ישראל וארצות הברית – מאיר את ההקשרים המקומיים, את ההתפתחויות הדומות והשונות, ואת ההשפעות של הגלובליזם, התפוצתיות וההגירה, על האמנות. הסיפור מאחורי "שחרור האלוהים"

עבודתה של היועצת החינוכית מורכבת מאוד. היא פועלת בסביבה של המוסד החינוכי על כל רבדיו ובסביבה הקהילתית, ובכל אלה עליה לתמרן במקצועיות ועל פי אמות מידה אתיות. הזיקות שלה מגוונות ביותר: לתלמיד, לכיתה, למורה, למורים, להנהלת בית הספר, להורי התלמיד ולהורי קבוצת התלמידים, לקהילה, לפעמים לשבט ולחמולה, למחלקת החינוך ולעירייה, למשרד החינוך, לפיקוח של שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) ולפיקוח על המוסד. נאמנותה צריכה להיות נתונה לכולם, אך לא תמיד זה אפשרי כי האינטרסים של כל הנפשות הפועלות אינם מתיישבים זה עם זה. מכאן ההכרח לפתח יכולת לתמרן בדרך הגיונית ואתית בים סוער מלא מכשולים. ספר זה הוא ראשון מסוגו המוקדש ליועצת החינוכית, ומבקש לעזור במציאת פתרונות לדילמות אתיות שאתן היא מתמודדת. הספר מיועד לציבור היועצות החינוכיות, למנהלי בתי ספר ולכלל המורים וההורים.