"מר כהן, אמר יקר, אתה יודע, הסיפור שלי זה לא משהו, זה מהחיים, אבל אני מבקש שתשמע אותו" (עמ' 10). בשמו של האזרח, יקר, תובע גלעד מאירי את זכותו של הסיפור-מהחיים להישמע. במובנים רבים, סיפוריו של מאירי בקובץ הפרוזה הראשון שלו, הם אכן "לא משהו", כמעט-לא סיפורים: כאלה שאין סיבה מיוחדת לכתוב אותם, סיפורי סתם. אך אם הסתם הוא התרגום העברי לאיד הפרוידיאני – הרי שאין כמו סיפוריו של מאירי לצותת לאיד הקולקטיבי, להעלות על הכתב את ה"סתם" המבקש לצאת לאור. המשרד לסיפורי הציבור פורש לפנינו קרנבל ססגוני: אנשי שירותים ופקידות, אוהדי כדורגל, חיילים ופועלים – גיבורים-לרגע של דרמות מקומיות; פסיפס של תודעות חיות: פועלות, חושבות, מסתבכות, מדברות, אך אינן יודעות לתת פשר פסיכולוגי לעולם שבו הן תקועות. בסיפוריו של מאירי מתמזגים המספר המודרני עם מספר הסיפורים העממי ומכוננים יחדיו סוציאליזם של שפה.

בבוקרו של השביעי ביוני 415 לפסה"נ התעוררו תושבי אתונה ומצאו שפסלי האל הֶרמֶס, שעמדו לפני בתים פרטיים ומקדשים, הושחתו. כל אזרח ראה את שומרו האלוהי שלפני פתח ביתו מושחת ומחולל, ובהדרגה התברר לו שהוא אינו היחיד, העיר כולה איבדה את שומרה האלוהי. החרדה הייתה רבה. האתונאים ביקשו לגלות את זהות המשחיתים והודיעו שיעניקו פרסים וגם חסינות ממשפט למודיעים מידע כלשהו על חילול קודשים. נוסף למידע על השחתת הפסלים התקבל גם מידע על חילול קודש של טקסי מיסטריות שנערכו בבתים פרטיים. השערורייה הייתה גדולה, הגדולה בתולדות אתונה. היו מאסרים, העמדות לדין, הוצאות להורג והימלטויות לגלות. אנדוקידס, שהיה אחד הנאשמים, מגולל בנאום ההגנה שנשא, הנאום על המיסטריות, את השתלשלות המאורעות ומנסה, כמובן, להוכיח את חפותו. הנאום הוא המידע החשוב ביותר על השערורייה וגם מקור חשוב למאורעות המדיניים בסופה של המאה החמשית לפסה"נ.

מהי הליריות של הנפש? האם מדובר בתכונה המייחדת את נפשם של משוררים בלבד, או שמא באיכות נפשית המצויה בכל אחד מאתנו, אולי אף מתנה את עצם קיומו של מרחב נפשי? הספר על הליריות של הנפש מנסה לבחון את משמעותה של הליריות האנושית כפונקציה הנפשית המאחדת את חוויית העולם כמשתנה ללא הרף עם חווייתו כצפוי וכקבוע. שני אופני החוויה הללו אינם רק מתקיימים במקביל אלא גם כרוכים זה בזה. ליחסים ביניהם נודעת משמעות הנוגעת ליצירתיות האנושית בפרט וליכולות החיוניות ביותר לקיום הנפשי בכלל: היכולת לדעת, היכולת להתאבל והיכולת לאהוב. הספר זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי לשנת תשס"ו 'הספר העשיר את הידע שלי אודות המרחב הפוטנציאלי, המתהווה והמתמשך, האקטואלי והאפשרי. הספר גרם למושגים אלה להיות עמוקים יותר, רגשיים יותר ומלאים יותר [...] היה זה כבוד עבורי לדון בספר זה'. ד"ר אטי ברנט, אוניברסיטת בר-אילן 'קראתי את החיבור [...] בהנאה ובעניין. לדעתי יש בו משום תרומה משמעותית בראייה והבנה מעמיקה, ייחודית ומעניינת של תהליכים תוך נפשיים ובין-אישיים בהתפתחות של בריאות ופתולוגיה'. ד"ר נטע חורש, אוניברסיטת בר-אילן 'השימוש בתובנות הפסיכואנליטיות והספרותיות מרשים ביותר ותורם תרומה פילוסופית מובהקת לכל שקרוי ידיעת-עצמנו'. פרופ' עמיהוד גלעד, אוניברסיטת חיפה 'החלום, האבל והדיכאון זוכים לניתוח מחדש על בסיס התשתית שהכינה המחברת בקפידה. אפילו מושג היופי האמנותי זוכה להארה חדשה ומפתיעה. בכולם מתגלה הממד הלירי כחיוני להתמודדות עם מצוקות, להחלמה ולתהליכי היצירה'. פרופ' אבשלום אליצור, Universite Joseph Fourier

ספר זה מציע קריאה פרשנית מקיפה ביצירות של חמישה סופרים מרכזיים עכשויים: אם יש גן עדן מאת רון לֶשֶם; ארבעה בתים וגעגוע מאת אשכול נבו; ילדה שחורה מאת סמי ברדוגו; ערבים רוקדים וויהי בוקר מאת סייד קשוע; שום גמדים לא יבואו מאת שרה שילה. באמצעות הפרשנות ליצירות הספרות הנסקרות מתוַדע הקורא אל זהויות רבות הרווחות בחברה בישראל. הספר מציע התבוננות באופן שבו משתקפות זהויות בספרות ובאמצעותה, נשמעים קולות, נחשף המרחב החברתי הישראלי – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, מהגרי עבודה וטיילים, ותיקים ועולים. הספר בוחן את האופן בו הספרות מציגה התמודדות עם סוגיות טעונות מסוגים ומרבדים שונים. בעת הדיון בספרים, כותבות המאמרים מרחיבות את המבט לשאלות עקרוניות, כמו ספרות מלחמה הנכתבת היום בישראל, כתיבה בעברית של סופר ערבי, יחסי מרכז–פריפריה בספרות העברית בזמננו, היחס למרחב ולזמן הישראליים מנקודת מבטם של היהודי ושל הערבי ועוד. המאמרים המהווים את פרקי הספר מאפשרים להתבונן בספרות ובחברה הישראלית על כל המרתק שבהן. זהו פסיפס מורכב, עשיר, מעורר תהיות ומלא סתירות – פרי הספרות בבואה לתאר מציאות. הספר יוצא לאור בעקבות סדרה של מפגשי למידה ושיח ב"מועדון הספרים של לוינסקי". מחברות המאמרים בספר הן מרצות בחוג לספרות במכללת לוינסקי לחינוך: ד"ר רוחמה אלבג, ד"ר אילנה אלקד-להמן, ד"ר רחל פרנקל-מדן וד"ר ורה קורין-שפיר.

This volume of essays is the first collection of scholarly studies on the Yiddish theatre to appear in English. Drawing on a variety of academic disciplines, it considers the dramatic and musical repertoire of Yiddish theatre and their historical development, popular and critical reception of productions, and the practice and consequences of state censorship. The time-span covered is broad—from the Middle Ages to the twentieth century—as is the geographical range: Cracow, London, Moscow, New York, St Petersburg, Vienna, and Warsaw. The Yiddish Theatre not only presents a comprehensive study of the field but also helps illustrate the significance of the Yiddish theatre as a vital form of expression in the Jewish world. Yiddish drama and theatre has had an enormous capacity to entertain audiences on six continents, while at the same time highlighting social, political, religious, and economic concerns of vital interest to the Jewish people. The Yiddish Theatre is a valuable resource for scholars, university students, and general readers interested both in Yiddish theatre specifically and related fields such as Jewish literature and culture, east European history and culture, and European and American theatre. The book contains the most comprehensive bibliography to date of sources relating to the Yiddish theatre.

גיליון 4 של דווקא מוקדש לתיאטרון היידיש. הגיליון עוסק בנדודי התיאטרון היידי: מתחילת דרכו של אבי התיאטרון היהודי, אברהם גולדפאדן, ועד גלגולי התיאטרון בניו יורק, בבואנוס איירס, במוסקבה, בקהיר ובתל אביב. בגיליון רואים אור תרגומים ראשונים לעברית של קטעי מחזות מאת שמ"ר, הסופר היהודי "המושמץ ביותר" ושל מריה לרנר, האישה הראשונה שהדפיסה ביידיש; הרצאה לשחקנים צעירים שנשא שלמה מיכואלס; ביקורת נוקבת על התיאטרון העכשווי שכתב הסופר ישראל ראבון בפולין, 1938; ריאיון עצמי עם במאי "ילדי הצל" שמועלה בימים אלה על ידי תיאטרון היידישפיל ועוד. החוברת מלווה באיורי תיאטרון רבים של הצייר מאיר אקסלרוד.

כתב העת היחיד בעברית העוסק במכלול תחומי הפולקלור והתרבות העממית, אשר הציב את אמות המידה של העיסוק המדעי בפולקלור. בישראל. המאמרים דנים, בין היתר, בתיאוריה של פולקלור, פולקלור של קבוצות אתניות בישראל, ספרות עממית, אמנות עממית, מנהג, מגיה, וקשרי גומלין בין ספרות לפולקלור. בחוברת תוכן עניינים ותקציר באנגלית.

This volume focuses on Polish Jews in Germany; Zionism in Poland; and art and architecture. More specifically, this latter section considers the physical impact of the Jewish presence in Polish towns-in general, and in Góra Kalwaria, home to the Gerer hasidic dynasty; there is also a map of synagogue buildings still standing in 1988 and an inventory showing their current use, and an illustrated article on new Jewish monuments in Warsaw. Several of the remaining articles relate to Polish or Yiddish literature. Some of the articles in this volume: -Góra Kalwaria: The Impact of a Hasidic Cult on the Urban Landscape of a Small Polish Town -The Function of Synagogues in the PPR, 1988 -Polish Jews in Germany The Expulsion of Jews with Polish Citizenship from Bavaria in 1923 -The Beginnings of the Zionist Movement in Congress Poland: The Victory of the Hasidim over the Zionists? -Yiddish Literature and Collective Memory: The Case of the Chmielnicki Massacres -Polish Socialism and the Jewish Question on the Eve of the Establishment of the Polish Socialist Party (PPR) and Social Democracy of the Kingdom of Poland -The Conference 'Studies on the History of the Jewish Inhabitants of Silesia', Wroclaw, 1998 Contributors Monika Adamczyk-Garbowska, Józef Adelson, Mark Baker, Wladyslaw T. Bartoszewski, Eleonora Bergman, Andrzej S. Ciechanowiecki, Artur Eisenbach, John P. Fox, Jedrzej Giertych, Joseph Goldstein, Karel Grünberg, Jan Jagielski, Stanislaw Jankowski, Paul Latawski, Krystyn Matwijowski, Jadwiga Maurer, Moshe Mishkinsky, Israel Oppenheim, Adam Penkalla, Maria and Kazimierz Pietchotka, Krzysztof Pilarczyk, Tomasz Polanski, Laura Quercioli-Mincer, Chone Shmeruk, Laurence Weinbaum

בספר זה ימצא הקורא את ניטשה במיטבו כסופר מחונן ומבריק וכהוגה מקורי ומעורר השראה. יותר מכל חיבוריו האחרים, הספר שלפנינו מהווה אחדות של צורה ותוכן: צורה מכתמית, ותוכן המטיל ספק בשיטה פילוסופית, שמטבעה נכתבת בצורה סדורה, רציונלית ועקיבה; תוכן המערער על תוקפה המוחלט של התבונה הפילוסופית ומנסה להקפיא את נטייתנו להאמין במהימנותה של הפילוסופיה המטפיזית. החיבור הוא דוגמה לאי-שיטתיותו של ניטשה, שבו חובק העומק המחשבתי את הצורה הספרותית הקלילה, המרפרפת כביכול, מעל פני הדברים. הכתיבה האפוריסטית של ניסויי-מחשבה אלו מגיעה כאן לשיאה ומתגבשת בעוצמת ביטוי לכדי ספר מלא חכמת חיים ואהבת החכמה, שהיא כידוע – philo-sophia במיטבה. הנה כמה מן הפנינים הזוהרות שבספר: "דעת קהל -- עצלות הפרט" "הסגפן הופך את המידה הטובה למצוקה" "כל המשפיל את עצמו רוצה להיות מרומם" "המחבר הטוב ביותר הוא זה המתבייש להיות סופר" "מי שאינו יודע להניח את מחשבותיו על הקרח, אל לו להכניס עצמו ללהט המחלוקת" "האשה המושלמת היא טיפוס נעלה יותר של אדם מן הגבר המושלם: ואף יקר מציאות ממנו" "כל אחד נושא בקרבו דיוקן של האישה שמקורו באמו" "כשאין לאדם אבא טוב, ילך נא וירכוש לו כזה" "האהבה והשנאה אינן עיוורות, אבל הן מסונוורות מן האש שהן נושאות עמן" "החכמה היא הלחישה של האיש הבודד אל עצמו בשוק השוקק חיים"

תקריב הוא סיפורה של משפחה יוצאת גרמניה, שהתערותה רצופת התושייה ורבת ההישגים בארץ-ישראל של ערב קום המדינה נשברת בתהליך היוצא מכלל שליטה של פרשת אהבים מאוחרת. גיבורי העלילה הם רופא מצליח, רעייתו המוזיקאית, שני ילדיהם המתבגרים, חתנם יליד עיירה פולנית שאך זה חזר משירות בצבא הבריטי ומסתפח לכוחות המגן בטרם נוסד צה"ל, וצלמת מצודדת המצליחה ברוב חוכמה וחן להוציא את אבי המשפחה מקונכיית שלוותו המדומה. תמונות חיות מהתקופה הסוערת של הכרזת המדינה, כולל הגעת הנשק הצ'כי, קרבות ראשונים ערב ה' אייר תש"ח ופרשת אוניית הנשק "אלטלנה" שבן המשפחה המגויס היה מעורב בהם, בצד "ראיון" אישי עם דויד בן-גוריון בשדה-בוקר, שנקרא מאחורי הצאן לשוב לכס ראש הממשלה בירושלים - מספקים את החלק התיעודי של רקע ההתרחשות, שסופה בלתי נמנע. עמי שמיר עלה לארץ מפולין בשנות השלושים, שרת בבריגדה היהודית והיה קצין תרבות בצה"ל. כעשרים שנה עבד ככתב ועורך, תחילה בשבועון "במחנה" ואחר כך, בין השאר, ב"דבר השבוע", "למרחב" ו"הארץ". תרגם וערך יותר ממאה ספרים. תקריב הוא ספרו הרביעי. קדמו לו "נעליים מארץ-ישראל" - על נעורים בפולין בין שתי מלחמות העולם, "עמודי פנים" - מבחר מכתבותיו בעיתונות, ו"זמן אוויר" - על חוויות שירותו בבריגדה במלחמת העולם השנייה.

אם הייתי חתולה או בוא נאמר נמרה היית מספק את כל צרכי אבל אני לא הנפש מבקשת אהבה כל הקורא בקובץ שיריה של חגית בת-אליעזר "השקת ספינת צפיה" חש בעוצמת הרגשות הבאים לביטוי בשירים אישיים אלה, הרווים באהבה, בציפייה למימושה, בכאב, בפרידה, בגעגועים, גם בשמחה, בבחירה בחיים, באמהות. יש בשירים הליריים של חגית בת-אליעזר מבע חזק של האני הנשי. השיר פשוט פורץ אליך כמו נחשול ומציף אותך בים של אהבה. אלה שירים היוצאים מן הלב הפועם ומגיעים אל לב האחר. חלק משירי הספר פורסמו בכתבי-העת "עיתון 77", "שבו" והמוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון".

בילי קולינס נולד בניו יורק בשנת 1941. קולינס הוא אחד המשוררים המובילים והאהודים בשירה האמריקאית בת זמננו. הוא כיהן כ-Poet Laureate (המשורר הנבחר ע"י ספריית הקונגרס) של ארצות הברית בשנים 2001-2003, וב-2004 קיבל את התואר הנכבד הזה ממדינת ניו יורק. פרסים רבים הוענקו לו על כתיבתו. בילי קולינס הוא Distinguished Proffessor באוניברסיטה של העיר ניו יורק.