בספר זה כונסו שלושים וחמישה מאמרים מן העשור האחרון, המעוגנים במרחב הספרות העברית שהתהוותה בין אמצע המאה ה-19 לתחילת המאה ה-21. נדונו כאן יוצרים בולטים, מעמודי התווך של הספרות העברית בפרוזה ובשירה, ובהם י"ל גורדון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ויוסף חיים ברנר, י"ל פרץ ואורי ניסן גנסין, חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן, נתן זך, א"ב יהושע ויהושע קנז, יצחק אורפז וחיים באר, ועד צרויה שלו ואתגר קרת. בצידם הוקדשה תשומת לב לסופרים שנשכחו מלב, אולם גם להם מקום במפה המגוונת של הספרות ושל מחשבת הספרות. רבים מן הפרקים עשויים כ תמונות קבוצתיות, הממפות גזרות רחבות של הספרות העברית לדורותיה על-פי נושא משותף, כגון ייצוגיהן הספרותיים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים, או פגישתם של סופרים בני דורות שונים עם ארץ ישראל. פרקים אחרים בוחנים סוגיות בדיוקנה ובזהותה של הספרות העברית כהוויה קולקטיבית לאומית כגון מושג הקנון הספרותי, מושג המשורר הלאומי, הספרות כמערכת כלכלית או המצאתו של הדיבור העברי בסיפורת ותרומתו להחייאת העברית כלשון מדוברת. כל פרק עומד בפני עצמו, אבל צירופם יחד בונה עלילת-על מורכבת. זהו סיפורה של ספרות צעירה, יחסית, שעברה ב-200 השנים האחרונות מהלך מואץ של צמיחה והשתנות מתוך מגע מפרֶה עם תרבויות אירופה. בד בבד היא נטועה במסורות קדומות, ואוצרת בלשונה ובנושאי היסוד שלה את עקבות הספרות העברית הקלאסית לרבדיה מן התנ"ך ואילך. זוהי ספרות המבטאת יותר מכל תעודה היסטורית את ניסיונות הקיום הדרמטיים של העם היהודי בדורות האחרונים: מתקוות האמנציפציה ועד תהומות השואה; מחיי אמונה מסורתיים ועד מציאות חילונית מודרנית; מהתפצלויות אידיאולוגיות וגיאוגרפיות ועד כינונה מחדש של הזהות הלאומית בהקשר העברי, הציוני והישראלי. עמידתה של הספרות העברית לנוכח סבך הקיום היהודי ובתוכו היא הדבר שהספר הזה מנסה לברר.

איך מדברת דמות בלשונה? מהו הדקדוק הרוקם את היחסים בין דמות לבין זה שמספר את סיפורה? כיצד יכול מספר ישראלי הכותב עברית לנתב את תנודות התודעה ואת אורחותיה של דמות זרה הדוברת בלשון אחרת, שהוא איננו מכיר? הספר עוסק בשאלות אלו ונוספות, תוך פרישת מחקר מקיף על יהושע קנז, מגדולי הספרות הישראלית . נעמה צאל מציעה מפתח לכתיבתו הנדירה של קנז באמצעות קריאה פילוסופית בספרות, המבקשת לחשוב על ההיעדר הטבוע בלב תפיסתו של אדם אחר, על פואטיקה של חירשות חלקית ועל טביעת נקודות עיוורון בתוך שדה הראייה. 'ספר חריף, מקורי וחדשני. זהו מחקר רב חשיבות ופורץ דרך שיהפוך לאבן פינה בכל דיון בספרות הישראלית.' (פרופ' חנן חבר, אוניברסיטת ייל ). 'ראוי לכל שבח. זהו ללא ספק דיון שאליו יחזרו כל הכותבים העתידיים על יצירת קנז.' (פרופ' מיכאל גלוזמן, אוניברסיטת תל-אביב ). 'מבריק. מוסיף מימד קריטי למחקר הספרות העכשווי. מאיר לא רק את יצירתו של קנז אלא את מלוא הקשת של הספרות העברית המודרנית. ישנם רגעי "וואו!" רבים לאורך הקריאה, ויופי שקט בניתוח של נעמה צאל, שמזכיר לנו מדוע בחרנו להקדיש את חיינו לספרות.' (פרופ' סדרה דקובן-אזרחי, האוניברסיטה העברית ).

הספר דן בתקופה המכוננת ביצירתה של לאה גולדברג, השנים 1935–1945, שהן העשור הראשון לחייה בארץ ישראל. התחקות אחר פעילותה הספרותית הענפה בתקופה זו, שבה עוצב סדר יומה התרבותי, ממקמת את יצירתה במרחב של הספרות האירופית. נטשה גורדינסקי עורכת דיון השוואתי שמציע לראות בספרות הרוסית ובזו הגרמנית את הנופים המצטיירים בכתיבתה העברית המוקדמת. הרעיון העומד ביסוד הספר הוא כי יצירתה של גולדברג בשנים אלה נסבה סביב שאלות של זיכרון תרבותי ותרגום תרבותי. שאלות אלה העסיקו אותה לא רק בשל המעבר התרבותי עם עלייתה לארץ ישראל, אלא גם מתוך תודעת אחריות עמוקה לגורלה של התרבות האירופית נוכח האיום של מלחמה עולמית. בעוד שעד כה התמקד המחקר בעיקר בכתיבתה הלירית של המשוררת, ספר זה מתבונן בביוגרפיה הספרותית של גולדברג תוך התייחסות לארבע הסוגות העיקריות שבהן שלחה ידה: הרומן, השירה, הרשימה והמסה. כך מצטיירת תמונה מורכבת של אישיותה היוצרת – לא רק כמשוררת, אלא גם כסופרת ואשת רוח.

הספר דן בכתב-העת 'כוכבי יצחק' בעריכת מנדל שטרן שהופיע ב-37 חוברות, והוא מייצג את ההשכלה המתונה באימפריה האוסטרו-הונגרית, במאבקה על הפצת ערכי ההשכלה ההומניים, הטפתה לתיקונים בחינוך היהודי, ולפתיחוּת תרבותית לסביבה, ולמודרניזציה של היהודים. מטרתם הייתה לעודד את היצירה העברית בשירה ופרוזה. בין המשתתפים ב'כוכבי יצחק' היו גם סופרים ידועים כגון ש.ד. לוצאטו, ש.י. ראפופורט, י.ש. ריג'יו, א.ב. גוטלובר, וי.ל. גורדון; וכן, חוקרים כגון י. דוקס, א.ה. ווייס וא. ילינק. כמו כן השתתפו בו מורים, רבנים, רופאים, פרופסורים ומשכילים מן השורה. החומר שהתפרסם בכתב-העת כלל ז'אנרים רבים בספרות יפה: סיפורים ושירים, משלים, מכתמים, סאטירות, חזיונות, תיאורי מסע ותרגומי שירה ופרוזה. כמו כן נדפסו פרשנות במקרא ובתלמוד, מאמרים בלשון העברית, בהיסטוריה ישראלית, במדע, מחקרי כתבי-יד וההדרתם, ופובליציסטיקה בענייני השעה והזמן. המונוגרפיה כוללת דיון מקיף על כתב-העת, החומר שהתפרסם בו, נושאים שנידונו בו, ותרומתו להשכלה ולחכמת ישראל. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני ויסודי – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, המאפשרים גישה ישירה לרשימות של כל החומר הספרותי, ההגותי והמדעי, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים. הספר הוא השישי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית שהופיעו בהוצאת מאגנס: 'המאסף', 'בכורי העתים', 'כרם חמד', 8 כתבי-עת מ-1820–1845, ה'חלוץ' ו'בכורים'.

מאמרים ראובן קיפרווסר - גורלם המר של אליחורף ואחיה : גלגולו של סיפור מארץ ישראל שירד לבבל תמר קדרי - שירה ופִשרה : מבט חדש על דרשות חז " ל לשיר השירים חנן מזא " ה - עיקר עיבורה שלדינה זכר היה ': שורשיה וגלגוליה של מסורת אגדית בספרות חז " ל איתי מרינברג־מיליקובסקי - לשאלת זיהוי הפיוטים המוזכרים לגנאי בתשובת רב נטרונאי גאון אופיר מינץ־מנור - הכינוי הפייטני וזיקתו ללשון הציורית בפיוט הקדם־קלסי יותם פופליקר - ים אחרון ' בדרך לאמריקה : ' אמיגרנטים ' כסיפור מפתח ליצירתו של ל " א אריאלי ) אורלוף ( איתמר דרורי - שובו של המחבר – על ' פעמון ורימון ' לחיים הזז דביר צור - 'חזיון הולדת היהודי החדש בארץ החדשה ': על יחסי חלוצים וילידים בכמה מסיפורי ס' יזהר, או : על ריבוי הפנים של הבית הילידי אילנה סובל - 'הילדה בעלת טלף התיש': התעללות הורית , מטמורפוזה ופואטיקה בשירת צביה ליטבסקי ננסי עזר - חתירה אל מחוץ למרכז ופריצה אל תוך־תוכו בשתי אוטוביוגרפיות ספרותיות : ' פוסט מורטם ' ליורם קניוק ו ' ורד הלבנון' ללאה איני

מאמרים דינה שטיין - דיוקן מעשי חכמים בארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי (אסע"י): בין קדושים לתעלולנים אסנת שרון - הפיל, הלווייתן ונינוה העיר הגדולה: 'סיבוב ר' פתחיה מרגנסבורג' ו'מדרש יונה' והדפסתם יחדיו נינה פינטו־אבקסיס - הפירופו כגשר בין תרבויות בטיטואן שבצפון מרוקו אדם רצון - אל־מַא יסְמַעְשׁ כְּבִּירוּ, יַא אֶלֶת תַּדְבִּירוּ [מי שאינו שומע למבוגרים, לא יֵדע להסתדר בחיים] – קריאה משולבת של פתגמים בהקשרי חיים של יוצאת מצרים בישראל ג'קלין לאזנוב - 'לא ידעתי שאני רוצה להיות רבָּה, לא היה שֵׁם למה שרציתי להיות': סיפורי חיים של רבות בישראל לתולדות הפולקלור מאיר נזרי - ישראל והשבת כחתן וכלה על פי שירי שבת שונים

בביוגרפיה זו של אונורה דה בלזאק – שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה סמוּיה של מחברהּ, שטפן צווייג – משתקף הפרופיל הקיומי של צווייג כיהודי־שוליים אוסטרי דגול; על כך עומד פרופ' יעקב גולומב במסת ההקדמה לספר. צווייג העריץ ללא סייג את בלזאק, "בונה העולמות" ואחד מגדולי מעצביה של התרבות האירופית בדורו, שעשה לילות כימים בכתיבת הקומדיה האנושית – שבהיקפה המאסיבי, בתנופת רעיונותיה ואלפי דמויותיה לא היה לה אח ורע בקרב סופרי אירופה. עמוד אחר עמוד בביוגרפיה זו מתגלה גדולתו של האיש הקולוסאלי בלזאק כהיסטוריון של תקופתו, כפסיכולוג ופיסיולוג, כצייר ומשורר, כמעט כאֵל הבורא עולם ומלואו בכוחו הדֶמי־יוּרגי ובלהט רוחו שלא תדע מנוח. ועם זאת הבחין צווייג חד־המבט בפרדוקס שבבסיס גאונותו: מצד אחד אמן דגול הנאמן לעצמו וליצירתו, ומצד שני מי שמאבד תדיר את האותנטיות האישית שלו, בהיכנעו לפיתוייו של פרסום מהיר אך ריק־מתוכן. בלזאק רדף כל ימיו אחר אשליית דמותה של האשה ובת־הזוג האידאלית. הוא כילָה את חייו בעבודה ללא לאות ונפטר בלא עת – אך אין ספק שאילו האריך ימים היה משלים את מכלול יצירתו, אחת מקתדרלות הרוח המרשימות ביותר שנבנו באירופה. ולא הוא הדין בשטפן צווייג, שכאשר סיים את בלזאק , הביוגרפיה האחרונה שחיבר, היה כבר עייף ומאוכזב מן "העולם של אתמול" מכפי שיוכל לשקם את חייו, ואיבד את עצמו לדעת. בסופו של דבר כבש בלזאק לא רק את פריס אלא את העולם כולו – שהרי החיים קצרים הם, אך הספרות ארוכה היא ונצחית – וגם צווייג זוכה אצלנו לעדנה מחודשת. ביוגרפיה זו היא תזכורת נוספת ומרשימה לכך. מבוא מאת יעקב גולומב.

מיגל דה סרוונטס (1547–1616) חש משיכה כלפי התאטרון עוד מצעירותו, תחילה היה צופה קבוע ולימים מחזאי נלהב. הוא הקדיש זמן לכתיבת מחזות מראשית צעדיו הספרותיים, לאחר חזרתו משבי בן חמש שנים באלג'יר (1575–1580), ועד שנותיו האחרונות. אך למרות שיצירות התאטרון שלו מוערכות ומוכרות היום, בזמנו הוא לא זכה לתהודה הראויה לכישרונו, מחזותיו חסו בצלן של יצירות הפרוזה שלו, ביחוד הרומן דון קיחוטה, והצלחתו המסחררת של יריבו המושבע לופה דה וגה. שני המחזות מתוך הקורפוס התאטרוני של סרוונטס – המרחצאות של אלג'יר ו הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו – רואים לראשונה אור בעברית, תוך שמירה על משקל וחרוז. הם מציגים עולם אופייני לאגן הים התיכון הרב-תרבותי של המאות השש עשרה והשבע עשרה שהתקיימה בו הפריה הדדית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. באחרית דבר מאת פרופ' רות פיין נפתח צוהר לעולם התאטרון של תור הזהב הספרדי ולסוגות שהעסיקו את הצופים באותה תקופה. באמצעות ניתוח שני מחזות מאת סרוונטס, נחשפת קריאה מקורית המתמקדת במפגש בין דמות היהודי לבין דמויות הנוצרי והמוסלמי.

אסופת המאמרים קבלה מיסטיקה ופואטיקה , פרי עטם של טובי החוקרים בארץ ובעולם, מתחקה אחר יחסי הגומלין בין קבלה, ספרות ומיסטיקה. המאמרים ממשיכים מסורת של חיפוש מתמשך ודיאלוג בין דיסציפלינות ורבדים פרשניים, לעתים מתוך הבנה, לעתים מתוך עימות ומאבק. מפגשים בין טקסטים מתרבויות שונות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכלי פרשנות שונים – פיוטיים, דתיים ומיסטיים, הצומחים מתוך המפגש שבין הדיסציפלינות השונות במדעי האדם: אסתטיקה, ספרות ופואטיקה מזה ומיסטיקה ותאולוגיה מזה – אלה התכנים של מאמרי האסופה. האופן שבו מקובלים ומיסטיקנים נעזרים בטכניקות נרטיביות ופואטיות; פרשנויות קבליות ומאגיות לטקסטים פואטיים; ביקורת ספרותית והגות פילוסופית במונחים קבליים או מיסטיים – כל אלה באים בהם לכלל ביטוי: סודו של הבל בספר הזוהר ומסתורין השושנה; אהבה בשירת ישראל נג'ארה; הסוד ביצירת עגנון ויסודות קבליים ביצירותיו; השכינה במיסטיקה בספרות העברית החדשה; פרק תהלים לפאול צלאן; חורחה בורחס והשפה הקבלית; קריאה בפואטיקה הקבלית לאור הגותה של ז'וליה קריסטבה; דיונים במיסטיקה האסלאמית על ספרות, דמיון, מיסטיקה ויצירה; עיון במיסטיקה, שירה ותהליך היצירה בתרבות הערבית החילונית המודרנית; המיסטיקה כמפתח לרובד הסודי בקומדיה של דנטה; דון קישוט היהודי במסכה; מוות ואלכימיה אצל ג'ון דאן; ומיסטיקה וכתיבה ביצירתו של מרסל פרוסט.

Perspectives. Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem (auparavant HSLA, édition française), paraît une fois l’an. La Rédaction accepte des articles ayant trait aux sciences humaines et plus particulièrement à la littérature, la stylistique littéraire, les arts et l’histoire. Toute correspondance doit être adressée à la Rédaction de Perspectives, Université Hébraïque de Jérusalem, Mont Scopus, 91905 Jérusalem, Israël. La Rédaction se réserve le droit d’apporter de légères modifications aux mss. acceptés pour la publication. Perspectives. Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem ne publie pas de comptes rendus. L’ensemble des articles réunis dans ce 22e volume de Perspectives rendent hommage à Claude Vigée, à son œuvre poétique comme à sa pensée. Toutes deux traversent le siècle et lui laissent leur marque indélébile. C’est ce dont témoignent tous les auteurs qui ont accepté de participer à ce numéro.

ה איליאס לטינה היא עיבוד צְנוע ממדים בשפה הרומית לאיליאדה, האפוס היווני הנודע מאת הומרוס. שיר אפי קצר זה חוּבר במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה, בימי שלטונו של הקיסר נרון. זהות המחבר אינה ידועה בוודאות, אך יש מייחסים את חיבור היצירה לבַּיְבִּיוּס אִיטַלִיקוּס. לפנינו עיבוד חופשי ביותר אשר לעתים אף אינו נאמן לכל הפרטים שבמקור היווני. עם זאת, כיצירה שירית העומדת בפני עצמה, מעלותיה של האיליאס לטינה רבות וטובות. מחברהּ התבסס על מסורת השירה האפית הרומית, ובעיקר על שני קודמיו הגדולים: ורגיליוס ואובידיוס. יתרה מזו, בימי הביניים, משנשתכחה ידיעת היוונית במערב, הייתה האיליאס לטינה מקור חשוב להיכרות עם עלילת האפוס ההומרי. ככל שירה אפית עתיקה, גם אפוס קצר זה כתוב בסגנון מרומם ושקול בהקסמטר דקטילי. התרגום העברי המוגש בזאת שומר על מאפיינים אלה ומלוּוה במבוא מקיף וכן בהערות רבות.

הבלטת נוכחות ניטשה בעולמו של ברנר (בהיקף שלא היה כדוגמתו) באה לשם הדגשת העבריות של ברנר. אולם מה שעניין אותו במיוחד הייתה שאלה אקזיסטנציאליסטית טיפוסית, נעדרת גבולות, לאומים ודתות, דהיינו השאלה: "מהו האדם?" ברנר הוא עברי מודרני המבקש להעניק להווייתו הקיומית אופי תרבותי-עברי. הוא אינו חושב כי חילוניותו מביאה אותו בהכרח להתפקרות או להתבוללות בין אומות העולם. 'מתק סתרים' של ברנר או בערתו של ברענער (כשמו ביידיש) מוזנת משלוש להבות: שמירת אמונים לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב ולא לפולחנו הדתי-רבני; תשוקתו לטיפוחה של הספרות העברית; ערגתו למענטש אותנטי המקפל בתוכו את השתחררותו מפיתוייו של ניטשה. לכן אחת הטענות של חיבור זה היא כי אי אפשר להסביר או להבין את ברנר על פי ניטשה בלבד. המאמץ הכביר של ברנר לכתוב בלשון חצי-מתה אל אנשים חצי-חיים מקפל בתוכו את "ציוניותו השירית". ברנר ביקש בכל מאודו, להפוך את העברית לדת ולהתעלם מן הדת בעברית. את כלל יצירותיו הספרותיות והפולמוסיות של ברנר בגולה ובארץ אפשר לסכם בפסוק: 'החזון וּכְזָבוֹ'. רק 'הזעקה' לא הכזיבה אותו עד הירצחו.