"לתורתו של הוסרל היתה השפעה עצומה על התפתחות המחקר הפסיכולוגי […] הוסרל התקומם נגד העברת מתודות מדעי-הטבע לשדה שאין השיטה הניסויית הולמת אותו. מאמרו 'פילוסופיה כמדע חמור' נכתב בעיקרו לשם כך […] התלהבות מוסרית מפעמת במפעלו […] בזמן שהתמוטטו יסודות התרבות האירופאית […] ניסה הוסרל לבנות את הפילוסופיה על יסודות איתנים ובדייקנות מתמטית […] דרכו מהמתמטיקה אל הפילוסופיה נקבעה על-ידי חוויות דתיות עצומות." שמואל הוגו ברגמן, הוגי הדור "במבחר שלהלן ניתנו שלושה ממאמריו של הוסרל שיש בהם כדי לייצג את השלבים העיקריים בהתנסחותה של ההשקפה הפנומנולוגית […] השפעתו של הוסרל על הפילוסופיה החדשה היתה גדולה מאוד […] גם מרטין היידגר היה תלמידו." נתן רוטנשטרייך, פתח דבר "הוסרל היה פילוסוף גדול בגלל עיקשותו היוצאת מן הכלל במשימתו הבלתי סופית: להחזיר את התקווה בשיבה אל התובנות הבסיסיות של ההכרה ולנחול ניצחון על העמדה היחסית והספקנית […] מאמצו האדיר להגיע לפנומנולוגיה היא הניסיון הגדול והרציני ביותר במאה שלנו להשיג את המקורות הסופיים של הידיעה." לשק קולאקובסקי, הוסרל והחיפוש אחר הוודאות

"מי שאינו רוצה להביא את הבריות לחשוב שכל ממשל עלי אדמות אינו אלא פרי של כוח ושל אלימות, ושבני-האדם חיים יחד רק על-פי החוק הנהוג בקרב החיות, ששם כל דאלים גבר... עליו להסביר כאן מה מציין שלטון מדיני, כדי שנוכל להבחין בין סמכותו של קצין ביחס לנתין לבין סמכותו של אב ביחס לבניו... או של איש ביחס לאשתו, או של אדון ביחס לעבדו." ג'ון לוק, על הממשל המדיני , עמ' 2 " המסכת השנייה על הממשל המדיני , המכילה מגוון סוחף ומופלא של רעיונות, הכינה את הרקע לממשל עם דמוקרטי." האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון ניו יורק, 1967

השקפתו היסודית של ג'ון סטיוארט מיל היא ש"אין ערכה של מדינה אלא ערכם של היחידים המהווים אותה", ולפיכך הוא עומד כאן, ב ממשל של נציגים , על הצורך ב"מרכז התנגדות לכוח השליט" בכל משטר ועל ההכרח לתת ייצוג למיעוטים. כתנאי ראשון למשטר מדיני בכלל רואה הוא את השתתפותו הפעילה של האזרח הפשוט בעבודת הממשל, וכל הצעותיו מכוונות לתכלית זו, ובכללן גם הצעות שלא נתקבלו, כגון זו שההצבעה צריכה להיות גלויה ולהיערך בפומבי. אין הממשל בעיניו דבר הגדל ומתהווה בדרך הטבע; הוא פרי מאמציהם של בני אדם, וכשם שהוא נוצר ומשתפר על ידיהם, כך עלול הוא גם להתקלקל בקלקלתם. חשיבות ספרו זה של מיל בכך שהוא מביא בו סקירה שיטתית של הבעיות העיקריות במשטר המדיני ושל הפתרונות שניתנו להם למעשה. מיל מסתמך כמובן על ניסיונו ההיסטורי של העם האנגלי ומסתייע בתוצאותיו של ניסיון זה. אולם כבכל שאר ספריו התבסס על עקרונות ראשוניים. אין הספר אפוא אלא כעין עיבוד שימושי של ה"תועלתנות" וה"חירות" בתוך התחום של תורת המדינה.

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במאה התשע עשרה. נחשב כדוברה המעמיק והיעיל ביותר של השקפה ליברלית על אדם וחברה… מיל חשב כי מסתו 'על החירות' היא בעלת הערך הרב ביותר מבין כל ספריו. בה הוא מדגיש את חשיבותה של 'האינדיבידואליות' הזהה, לדעתו, עם המאמץ המתמיד להתפתחות עצמית… בהשפעת דה-טוקוויל, מיל היה משוכנע שהסכנה העיקרית של הדמוקרטיה מעוגנת באפשרות לדיכוי הייחוד האינדיבידואלי ומניעת התפתחותה האמיתית של דעת המיעוט. לדעתו, עריצות דמוקרטית עלולה להיות גרועה הרבה יותר מעריצותה של האריסטוקרטיה או מדספוטיזם, הואיל והיא יעילה יותר בניצול האמצעי הטוב ביותר של פיקוח חברתי – לחץ דעת הקהל. האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 עם טוקוויל ומיל החל הדיבור הליברלי הנמלץ המגן על חירות אינדיבידואלית, על יושרה ואי-תלותה של מערכת השיפוט והצדק, על יחסים תרבותיים ואנושיים בין אומות ויחידים כאחד. סר ישעיהו ברלין

"תמיד חשבתיו, הן בחייו והן מאז מותו, כמתקרב ביותר לאידאה של אדם בעל חכמה ומידות טובות בצורה מושלמת, עד מקום שטבעו החלוש של האדם מאפשר זאת." - אדם סמית על דוד יום "ספר זה עתיד היה למלא תפקיד גדול בפילוסופיה… זכותו הגדולה של יום בתורת ההכרה היא, שהוא גילה את הבעייתיות שבניסיון. בעייתיות זו מתגלה בשני מושגים: מושג הסיבתיות ומושג העצם… ביקורת זו של יום כלפי מושג הסיבתיות והעצם [במסכת טבע האדם] מפורסמת לא רק בגלל חריפותה, אלא בעיקר בגלל תוצאותיה ההיסטוריות… היא השפיעה על הדורות הבאים של הפילוסופים, על קאנט ועל הבאים אחריו עד הפוזיטיביסטים החדשים שבתחילת המאה העשרים ועד ויכוחו של הוסרל עם יום." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "על מנת להבין את הפילוסופיה של יום עלינו לפנות ראשית ל'מסכת טבע האדם'." - האנציקלופדיה לפילוסופיה, לונדון וניו יורק 1967

"הספר הזה נוצר מתוך הרצאות על תורת ההכרה שהרציתי בשנות תרפ"ט-תרצ"ט שש פעמים באוניברסיטה העברית. במשך השנים האלה תקנתי וחזרתי ותקנתי את ההרצאות האלה, הן בנוגע לסדר מסירת הדברים והן בנוגע לנקודות לא מעטות שבהן שיניתי את דעתי או למדתי לדעת מפי אחרים בעיות חדשות ותשובות חדשות, אף-על-פי שהכינותי את הספר הזה במשך שתים עשרה שנה, איני יכול למסרו לידי הקוראים בלי דברי התנצלות אחדים. הספר נקרא "מבוא" ואופי ספרי מבוא כאלה מחייב את המחבר, במדעים אחרים, למסור לקורא המתלמד מסקנות בטוחות של המדע. לצערנו אין דבר זה אפשרי בתחום תורת ההכרה. אין מסקנות בטוחות שנעשו קנין לכל החוקרים. ספר מבוא יכול למלא את תפקידו בתחום זה רק ע"י כך שימסור את דעות בעלי הזרמים השונים ואת דעתו של המחבר בצדן. ספרי מבוא בפילוסופיה אינם באים למסור נכסי צאן ברזל של המדע, אלא ללמד גישה מסוימת אל בעיות המדע. ומבחינה זו הר מוטב שהמתלמד ישמע על דעות שונות וירגיש, שהעיקר כאן תהליך המחשבה הפילוסופית ולא מסקנתה. שכר השאלה בשאלה ולא בתשובה. בבעיות אחדות ניסיתי ללכת בדרכים חדשות. הנני מזכיר את ההבחנה בין הסובייקטיביות של הברירות והבין-סובייקטיביות של המדע (ע' 34), את מזיגת מבחן הברירות וההסכם בשאלת האמת (ע' 114), את הנחת האידאליזם המתודי והאפשרות של השערות מתנגדות הנובעת מתוכן (ע' 229) וכו'. הכיוון של כל ההצעות האלה לפתרון שאלות שונות הוא, כמו שנתברר לי בדיעבד, כיוון אחד: המדע הוא תהליך, התהוות תמידית. העולם של המדע אינו קיים ועומד אלא הוא חידוש ויצירה בלתי פוסקים. שואף הוא אל העולם האובייקטיבי, הנח, אך אינו משיגו. המדע אינו סטאטי ונח גם בבחינת קבוצת משפטים קימת, כמו שרצו לפרשו אחדים, הוא אינו ספר גמור וכתוב אלא ספר נכתב והולך, נוצר והולך, ומקום יצירתו – בנפש החוקרים. מכאן אותה דו-פרצופיות בין אופי סובייקטיבי ואופי אובייקטיבי, שהזנחתה גורמת לבעיות מדומות (ע' 280). ואולם אם המדע הוא בבחינת "הכול זורם", הר נשאלת שאלת הממשות ביתר שאת. ניסיתי בפרק י"ב לתת את תשובתי לשאלה הזאת." (מתוך דברי הפתיחה של המחבר)

"בשנת 1710 - ברקלי היה בן 25 שנה - הופיע ספר זה אשר עליו מבוססת תהילתו ועמדתו בתולדות הפילוסופיה. כותרת-משנה של הספר היא: 'מסכת שבה נבדקות הסיבות העיקריות של הטעויות ושל הקשיים במדעים, יחד עם הטעמים של הספק במציאות אלוהים ושל הכפירה בדת'. כותרת-משנה זו מראה שברקלי התכוון בכתיבת ספרו גם למגמה מעשית... לספרו הקדים ברקלי מבוא, שבו ניסה לערער את התורה, שיש לרוחנו היכולת ליצור מושגים מופשטים. בירור זה היה מיועד אצלו לסלול את הדרך לערעורה של החומרנות. שהרי החומר הוא מושג מופשט, ואם נצליח להראות שהמושג המופשט אינו אלא בדיה, ייצא שגם החומר אינו אלא פיקציה מחוסרת ממשות." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "מאז המאה השמונה-עשרה כאשר הוכנסה לשימוש המילה 'אידיאליזם', נודע ברקלי כמבשרו המוביל של האידיאליזם ואפילו כמייסדו המובהק. הוא עצמו כינה את השקפתו המרכזית כ"היפותזה אימטריאליסטית". תחת כותרת זאת הוא דחה כל אפשרות להימצאותו של עצם חומרי, אינרטי, וחסר שכל. לכינוי זה יתרון מה על פני המושג אידיאליזם שכן הוא מבליט את התנגדותו הרדיקלית של ברקלי למטריאליזם... טיעוניו של ברקלי למען אימטריאליזם מובאים ב'עקרוני הדעת של האדם'." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו-יורק עורך הסדרה: יעקב גולומב

בדיאלוג מנון , סוקרטס ומנון דנים בשאלות מהי שלמות, דהיינו סגולה טובה, והאם היא ניתנת ללמידה או שהיא באה מן הטבע, האם אפשר לשפר את אופיו המוסרי של האדם על ידי הוראה ולמידה. מנון מגדיר את השלמות כיכולת לשלוט בבני אדם, וסוקרטס מוכיחו שאין זו הגדרה מספיקה. הגדרה חדשה של מנון – ההשתוקקות לדברים היפים והיכולת להשיגם – מופרכת אף היא. סוקרטס מציג את תורת ההיזכרות כיסוד לאפשרות של ידיעה, ובדיאלוג נידונה השאלה כיצד ניתן להגיע לידיעה מאי-ידיעה, שהרי הידיעה קיימת בנו מראש ולמידה היא למעשה היזכרות. סוקרטס בוחן את אחד מנעריו של מנון בשאלה גאומטרית, ומוכיח שאם השלמות היא ידיעה, היא ניתנת להילמד. הוא אינו טוען שהנער יודע את התשובה, אלא שיש לנער סברות מוקדמות, ואם יועלו בפניו סברות נכונות, הוא יגיע לידיעה אמיתית. אולם סוקרטס עצמו מטיל ספק באמיתותה של מסקנה זו. לדבריו, אי אפשר להורות שלמות; השלמות אינה ניתנת להילמד אלא היא מתת אלוה. מנון , בתרגומו של אריה סימון, ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ח במסגרת הסדרה ספרי מופת פילוסופיים בהוצאת מאגנס. מהדורה מתוקנת שלו יצאה לאור בשנת תשי"ב. המהדורה הנוכחית, מתוקנת אף היא, כוללת את השיחה "מנון", וכן פתח דבר והערות השוליים של אריה סימון ושל המערכת (ההערות כתובות בעברית ולא בכתב רש"י). אלה מופיעים בגופנים שונים כדי שהקורא יוכל להבחין ביניהם.

'אריסטו, בדומה לאפלטון ולהוגי יוון האחרים, ראה בפוליטיקה את הנושא החשוב מכולם [...] לכתביו הפוליטיים רקע מרשים במיוחד הקשור בניסיונו המאלף כחונכו של אלכסנדר הגדול [...] לדידו של אריסטו הפוליטיקה היא אותו חלק של האתיקה הדן בבני אדם בקבוצות. לקבוצות אחדות מטרות מוגבלות, אולם ה"פוליס" או הקבוצה ה"פוליטית" היא זו שתכליותיה חופפות את תכלית חיי האדם. האדם הוא "חיה פוליטית", דהיינו מטבעו הוא מייסדן של קבוצות פוליטיות. עקרונות אלה מקבלים את ביסוסם בחיבור שלפנינו.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 'אחת הבקורות המפורסמות של אריסטו על אפלטון מוסבת על דעותיו המדיניות ומופיעה בפוליטיקה ב' להלן [...] בשביל אריסטו הפרט הוא הכל והוא שמתארגן בארגונים שעולים בדרגות השלמות עד שמופיעה צורת הארגון המקיף המספק את צרכיו כולם. עיני אפלטון נשואות לחזיון המדינה האחידה, ואחידות זו אוכלת את אזרחיה. בעיני אריסטו אין המדינה אלא צירוף של אזרחיה על בתיהם ומשפחותיהם וכפריהם.' ח"י רות, מורה-דרך בפילוסופיה היונית , ירושלים 1960

"השכל הישר הוא הדבר שנפל בחלקם של בני־האדם במידה שווה ביותר; שהרי כל אחד חושב שהוא מחונן בו במידה גדולה כל־כך, עד שאפילו האנשים שקשה ביותר לספק את דרישותיהם בכל דבר אחר, אין דרכם לרצות ממנו מנה יפה יותר מזו שכבר היא נמצאת בידם... מאחר שהיינו כולנו ילדים קודם שנעשינו אנשים, ומאחר שבמשך זמן מרובה הדריכונו נטיותינו ומורינו, וגם התנגדו לעתים קרובות אלה לאלה, ולא תמיד יעצונו... את העצה הנבונה ביותר, על־כן כמעט מן הנמנע הוא שיהיו משפטינו מזוקקים ומוצקים באותה מידה שצריכים היו להיות אילו היינו יכולים להשתמש בשכלנו שימוש שלם מיום הולדנו, ואילו היינו שומעים תמיד אך ורק בקולו." על המיתודה , חלק א "מעין מתגבר של מחשבות פוריות ואינו דומה מי שקורא בו מאה פעם למי שקורא בו מאה פעמים ואחת." ח"י רות, מורה דרך בפילוסופיה החדשה דיקרט מאמין בכוחו. הוא יהיה האדריכל אשר יקים את בניין המדע בעזרת תבונתו. הערצה זו של המחשבה היא שעשתה את דיקרט ל'אביה של הפילוסופיה החדשה'. הוא לא התכוון ליישר 'רחובות מעוקמים ובלתי־שווים' שסללו אחרים לפניו, הוא התחיל בניין חדש ומתוכנן מיסודו... דיקרט מכריז על שלטון בלתי־מוגבל של השכל. אך לשם כך הכרח הוא שהחוקר ישתמש בכלי כל־יכול זה שבידנו בתבונה קפדנית." ש"ה ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה