כתב העת "מדעי היהדות" יוצא לאור מדי שנה על ידי האיגוד העולמי למדעי היהדות ומהווה במה פתוחה לפרסום מאמרים, מחקרים, תעודות ורשימות שונות במדעי היהדות. בכתב העת מתפרסמים מאמרים בשפה העברית ובשפה האנגלית. המאמרים עוברים תהליך של שיפוט ועריכה כמקובל בכתבי עת שפיטים. כתב העת מתמקד במחקרים בעלי אופי מתודולוגי ופרוגרמטי ובסקירות על תחומים שונים במדעי היהדות. כתב העת החל להתפרסם בשנת תשל"א (1971) תחת הכותרת "ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות". משנת תשנ"ו (1996) הוא מתפרסם במתכונתו הנוכחית, "מדעי היהדות – כתב העת של האיגוד העולמי למדעי היהדות". בנוסף למאמרים, מפרסם כתב העת את "חדשות האיגוד" וכן סקירות ספרים חדשים המתפרסמים בתחומים השונים של מדעי היהדות. המחקרים בכרך זה: אפרים זאנד – עקבות של פרשנות יהודית-ביזנטית בפירושי רש"י ובית מדרשות ערן ויזל – ר' דוד קמחי על חיבורים של ספרי המקרא ירון נעים – רבני ג'רבא – האומנם יהדות חרדית בארצות האסלאם? יעל שמש – כיוונים בחקר הפמיניסטי היהודי למקרא ביקורת ספרים אברהם דוד – סקירה: מדריך לאוספי כתב היד העבריים Benjamin Richler, Guide to Hebrew Manuscript Collections , Second edition, Jerusalem, The Israel Academy of Sciences and Humanities 2014, 410 Pages אליעזר שביד – ביקורת: האומנם גרמנים נגד גרמנים? משה צימרמן - גרמנים נגד גרמנים: גורלם של היהודים 1945-1938 , "עם עובד", תל אביב, תשע"ג, 251 עמ'. משה צימרמן – תגובה לביקורת של אליעזר שביד: "האומנם גרמנים נגד גרמנים?" ספרים וכתבי עת חדשים במדעי היהדות מהדורות מבוארות ומוערות כתבי עת קובצי מאמרים, ספרי יובל וזיכרון מונוגרפיות תקצירים חלק אנגלי פולחן כספרות ביהדות הבית השני (מאמרים בעקבות הקונגרס העולמי השישה עשר למדעי היהדות) אן קטרין גודמה – פתילים צבועים ועורות תחשים: טקסטים מקדשיים בזיכרון פולחני בתנ"ך לינה כריסטנסן – אבולוציה תרבותית בתנ"ך: הקרבת חיות, הקזת דם, טקסטים מקודש וקריאה ציבורית סרן הולסט – מקדשים זמניים, קדמוניים ולא קיימים במגילות ים המלח ובטקסטים קרובים מרטין פריס – "אהרן...הראוי ביותר שבינינו": יוספוס על תפקידי הכהונה והכהונה הגדולה בכרכים 4-3 של קדמוניות היהודים

הבלטת נוכחות ניטשה בעולמו של ברנר (בהיקף שלא היה כדוגמתו) באה לשם הדגשת העבריות של ברנר. אולם מה שעניין אותו במיוחד הייתה שאלה אקזיסטנציאליסטית טיפוסית, נעדרת גבולות, לאומים ודתות, דהיינו השאלה: "מהו האדם?" ברנר הוא עברי מודרני המבקש להעניק להווייתו הקיומית אופי תרבותי-עברי. הוא אינו חושב כי חילוניותו מביאה אותו בהכרח להתפקרות או להתבוללות בין אומות העולם. 'מתק סתרים' של ברנר או בערתו של ברענער (כשמו ביידיש) מוזנת משלוש להבות: שמירת אמונים לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב ולא לפולחנו הדתי-רבני; תשוקתו לטיפוחה של הספרות העברית; ערגתו למענטש אותנטי המקפל בתוכו את השתחררותו מפיתוייו של ניטשה. לכן אחת הטענות של חיבור זה היא כי אי אפשר להסביר או להבין את ברנר על פי ניטשה בלבד. המאמץ הכביר של ברנר לכתוב בלשון חצי-מתה אל אנשים חצי-חיים מקפל בתוכו את "ציוניותו השירית". ברנר ביקש בכל מאודו, להפוך את העברית לדת ולהתעלם מן הדת בעברית. את כלל יצירותיו הספרותיות והפולמוסיות של ברנר בגולה ובארץ אפשר לסכם בפסוק: 'החזון וּכְזָבוֹ'. רק 'הזעקה' לא הכזיבה אותו עד הירצחו.

Yaron Harel has constructed a dramatic story of how eleven chief rabbis all became the subject of controversy and were subsequently dismissed. This took place against a background of crime and licentiousness rarely documented in the context of Jewish society. Set firmly in the social and political developments of the time, this colourful picture is very different from the commonly accepted image of Jewish communities in the Ottoman Empire. This is a book of unexpected drama: all eleven chief rabbis appointed in this period of unprecedented change in the Jewish communities of the Fertile Crescent became the subject of controversy and were subsequently dismissed. This took place against a background of events rarely discussed in the context of Jewish society: crime, hooliganism, slander, power struggles, sexual promiscuity, and even assaults and assassination attempts on rabbis. Using a wide range of testimonies gleaned from Ottoman Jewish, Arabic, and European sources, Yaron Harel paints a colourful picture of these upheavals set firmly in the social and political context of the time and far removed from the commonly accepted image of Jewish communities in the Ottoman empire. Jews were also affected by modernization and political conflict in the wider society of the time, and these too gave rise to power struggles. The chief rabbis were at the forefront of these confrontations, especially those that resulted from the new inclination towards Western culture. Most of them recognized that the challenges of modernization had to be met, although in a way that did not endanger religious principles. Their openness to change stemmed from a concern for the future of the communities for which they were responsible, but they were often vociferously opposed by those who were free from such responsibility. The communal politics that ensued were sometimes heated to the point of violence. In the latter years of the empire, many Jews came to support the Young Turks, with their promise of liberty and equality for all. The atmosphere of the time was such that rabbis had to develop political awareness and engage in Ottoman politics. This was another source of tension within the community since the new regime punished anyone suspected of opposition severely. This lively and fascinating study based on little-known sources offers a lens through which to view the Jewish society of the Ottoman empire at a time when all the traditional norms were being challenged.

A consideration of how segments of Orthodox society rewrite the past by eliminating that which does not fit in with their contemporary world-view. This wide-ranging and original review of how this policy is applied in practice adds a new perspective to Jewish intellectual history and to the understanding of the contemporary Jewish world. Changing the Immutable focuses on how segments of Orthodox society have taken upon themselves to rewrite the past, by covering up and literally cutting out that which does not fit in with their contemporary world-view. For reasons ranging from theological considerations to internal religious politics to changing religious standards, such Jewish self-censorship abounds, and Marc Shapiro discusses examples from each category, In a number of cases the original text is shown alongside how it looked after it was censored, together with an explanation of what made the text problematic and how the issue was resolved. The author considers how some Orthodox historiography sees truth as entirely instrumental. Drawing on the words of leading rabbis, particularly from the haredi world, he shows that what is important is not historical truth, but a 'truth' that leads to observance and faith in the sages. He concludes with a discussion of the concept of truth in the Jewish tradition, and when this truth can be altered. Changing the Immutable also reflects on the paradox of a society that regards itself as traditional, but at the same time is uncomfortable with much of the inherited tradition and thus feels the need to create an idealized view of the past. It considers this practice in context, showing the precedents for this in Jewish history dating back to talmudic times. Since the subjects of censorship have included such figures as Maimonides, Bahya ibn Pakuda, Rashi, Naphtali Herz Wessely, Moses Mendelssohn, the Hatam Sofer, Samson Raphael Hirsch, the Lubavitcher Rebbe, A. I. Kook, and J. B. Soloveitchik, as well as issues such as Zionism, biblical interpretation, and attitudes to women and gentiles, Changing the Immutable also serves as a study in Jewish intellectual history and how the ideas of one era do not always find favour with future generations.

ב מכתבים פילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות (1795) מנסח שלינג בבהירות את קווי המתאר של האתגר הפילוסופי הגדול של האידאליזם הגרמני: מיזוג בין הפילוסופיה 'הדוגמטית' של שפינוזה לזו 'הביקורתית' של קאנט. ברטרוספקטיבה על חיבורו זה מציין שלינג, כי 'ה"מכתבים הפילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות" הכילו התנצחות מלאת חיות כנגד מה שכונה ההוכחה המוסרית לקיום האל [...] ושפעמים רבות נעשה בה שימוש שלא כהלכה, וזאת מתוך נקודת המבט של הניגוד [...] שבין סובייקט לאובייקט'. באמצעות אימוץ מוטיבים מרכזיים משיטת שפינוזה, מבקש שלינג להתיר את המתח שבין יסודות האתיקה הקאנטיאנית מחד גיסא לבין התאולוגיה הרציונלית הקאנטיאנית, שגילומה המזוקק ביותר הוא ההוכחה המוסרית לקיום האל מאידך גיסא. תרגום ראשון מגרמנית לעברית של אחד מן החיבורים המוקדמים והחשובים ביותר של שלינג, כולל מבוא והערות, מאת ד"ר עמית קרביץ.

ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי – עיתונאי, מבקר תרבות, מתרגם, סופר, משורר ופוליטיקאי – הוא דמות חידתית ושנויה במחלוקת בתולדות הציונות. נוכחותו בשיח הפוליטי והאינטלקטואלי של התנועה הציונית, מתחילת המאה העשרים ועד ימינו, תרמה לכך שמורשתו האידאולוגית הייתה לגורם מעצב במציאות הישראלית, אך הדימוי הציבורי שיוחס לו העמיד את דמותו ופועלו ההיסטוריים ואת מורשתו הספרותית בצלו של השיח האידאולוגי. הספר בין ענני זוהר מתחקה אחר הביוגרפיה האינטלקטואלית של ז'בוטינסקי כסופר. נבחנת בו יצירתו הספרותית בהקשר הרחב של חייו ופעילותו הפוליטית וביחס לכתיבתו בסוגות ובמסגרות כתיבה אחרות – כתיבתו העיתונאית, ביקורת הספרות והאמנות שלו ושיח ה"עצמי" שעוצב במכתביו, בכתיבתו האוטוביוגרפית ובעדויות בני התקופה. לצד הצבעה על רצפים ומוטיבים חוזרים נחשפות בספר סתירות ומתוארים נתקים בין התקופות השונות, הסוגות והנושאים בכתיבתו, וכן בין הספרה הספרותית, הפוליטית והאישית בחייו. לצד העיסוק ביצירותיו הקנוניות – הרומנים "שמשון" ו"חמשתם" – מוצגות יצירות שחלקן לא נדונו עד כה.

כתבי העת של ההשכלה במחצית המאה הי"ט – 'החלוץ': מלחמת הדת והתושיה; 'בכורים': חכמת ישראל כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שני כתבי-העת העבריים של ההשכלה העברית במחצית המאה הי"ט: 'החלוץ' (תרי"ב-תרמ"ט, 1852–1889) ו'בכורים' (תרכ"ד-תרכ"ה, 1864–1865). הספר דן בכתב-העת 'החלוץ' בעריכת יהושע השל שור (יה"ש) ו'בכורים' בעריכת נפתלי קלר. 'החלוץ' הופיע ב-13 כרכים לאורך תקופה ארוכה, והוא מייצג את ההשכלה הרדיקלית בגליציה בדרישות התיקונים בדת ובמנהגים. המשתתפים ב'החלוץ' היו מעטים בששת הכרכים הראשונים. ביניהם היו י. ה. שור, י. ארטר, א. קרוכמאל, א. גייגר ומ. שטיינשניידר. ואילו יתרת הכרכים (7–13) כללו את מאמריו של העורך בלבד. התפרסמו ב'החלוץ' מחקרים בתלמוד, במשנה ובמקרא, בהלכה וביוגרפיות, ומחקרים בהשפעת הדת הפרסית והשפה היוונית על ספרות חז"ל. בספר נידונו התופעה של 'החלוץ' ככתב-עת יוצא דופן בפריודיקה העברית, אישיותו של העורך, שור, השקפת עולמו, מחקריו, ומאמריו נגד הממסד הדתי. 'בכורים', שהופיע בשני כרכים, ייצג את ההשכלה המתונה. השתתפו בו 26 סופרים שפעלו בתחומי הספרות היפה וחכמת ישראל. ביניהם היו מ. ה. לטריס, א. ב. גוטלובר, א. ה. ווייס, א. ילינק וד. גורדון. התפרסמו בו מאמרים בנושאי התלמוד, מקרא, היסטוריה יהודית, חינוך יהודי, לשון עברית. ובספרות יפה: שירים, סיפורים וסאטירה. המונוגרפיות כוללות דיון מקיף על כתבי-העת, נושאים שנידונו בהם, הרקע להוצאתם, עריכתם, ודיון בתרומתם של החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם לחכמת ישראל ולהשכלה. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני ויסודי – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, המאפשרים גישה ישירה לרשימות של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים. הספר הוא החמישי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית שהופיעו בהוצאת מאגנס: 'המאסף', 'בכורי העתים', 'כרם חמד', ושמונה כתבי-עת של ההשכלה מ-1820 עד 1845.

ס. יזהר (יזהר סמילנסקי), מחשובי הסופרים הישראלים, נחשב בעיני רבים ככובש הספרותי הגדול של המרחב הארצישראלי, המקומי, זה שעל גבו כתב את ספריו הגדולים ואת סיפוריו הקצרים. בעזרת עטו הפך יזהר את המרחב למקום שהוא חלק בלתי נפרד מעולמם של רבים, מקום שהוא שלהם ושהם שייכים אליו. בשנת 1992, לאחר 28 שנות שתיקה ספרותית, פרסם יזהר את הספר 'מקדמות'. שנה לאחר מכן פרסם את ספרו 'צלהבים'. שני ספרים אלה היו אקורד הפתיחה לגל כתיבה מאוחר שכלל בנוסף לרומנים אלה את 'צדדיים', 'אצל הים', 'מלקומיה יפהפייה' ואת הרומן האחרון 'גילוי אליהו'. בספר, צועד המחבר בעקבות 'מקדמות' ו'צלהבים'. נבחנת בו פואטיקת המרחב המופיעה בהם, המתמקדת בבית ובשדה, שני המקומות שיזהר מתייחס אליהם שוב ושוב. בספרים אלה יזהר מתגלה, לא ככובש הספרותי של המרחב הישראלי אלא כמי שמביט על ביתו ועל סביבתו באופן מורכב. המרחב היזהרי נחשף כעולם שבו האישי והציבורי נוכחים זה לצד זה ולעתים אף נטמעים זה בזה. זהו מרחב שבו הממשי והמחשבתי, האוניברסלי והמקומי, משולבים ונשזרים אלה באלה; מרחב ישראלי מאוד, מקומי מאוד ובו בזמן מרחב שמעלה שאלות קיומיות ופוליטיות, שאלות שהתשובה עליהן היא לעולם מורכבת, לעולם רב-ממדית.

ניקולו מקיאוולי נודע בעיקר בזכות חיבוריו כבדי המשקל, ובראשם הנסיך . אבל הפילוסוף המדיני המהפכני חיבר גם יצירות קלילות ובהן נובלה, שירים קצרים, פואמות ארוכות ומחזות. הקומדיה מנדרגולה (1520) נחשבת על ידי רבים לאחת מיצירותיו הקלילות: היא ממחיזה סיפור עסיסי שבו מצליח בחור צעיר להערים על גבר מבוגר ולחדור אל מיטתה של אשתו הצעירה. אבל המחזה המבריק איננו שעשוע ארוטי ותו לא, אלא שילוב מתוחכם של היתול וכובד ראש: הוא מבטא באופן קומי תובנות יסוד המנוסחות בכתביו המדיניים של המחזאי, ואף יכול לשמש איור הומוריסטי לכתבים אלה. ניתן כמובן לקרוא את המחזה גם במנותק מחיבוריו ה'רציניים' של מקיאוולי, ולהתענג על העלילה הסנסציונית, הדיאלוגים המבריקים, אפיון הדמויות המקורי והאופן מזוקק והבוטה שבו היא מציגה את טבע האדם. תרגומה העברי הראשון של מנדרגולה ראה אור ב-1962. מנחם דורמן תרגם את חלק הארי של הקומדיה, ונתן אלתרמן חרז את השירים המשולבים בה. עיבודו של יעקב שבתאי למחזה הוצג בהצלחה רבה בתאטרון העירוני חיפה (1970), בתאטרון הבימה (1996) ובבית לסין (2011). הקומדיה מובאת בזאת בתרגום חדש מאת עמרי סמית, המשקף את שפתו הבהירה והחפה ממליצה של מקיאוולי. התרגום מלווה בהערות פרשניות מגוונות ובפרק מבוא מקיף הבוחן את המחזה במבט כפול: כתוצר של תרבות הרנסנס האיטלקי וכיצירה מקורית של גאון חדשן.

המאמרים בכרך זה: נעמה אלפסי־וייס - סיפור בשורת הולדת יצחק: ניתוח סטרוקטורליסטי אברהם רמי ריינר - 'אמן אמן אמן סלה': על חתימה ומוצאה רלה קושלבסקי - בין מורשת ימי הביניים לרוחות הרנסנס: 'מדרש עשרת הדיברות' בכ"י פרמא 2269 טל גויטיין - מזיגת כוס לאליהו הנביא: תיאור לא מוכר של המנהג מהמאה החמש עשרה בהגדת ארנה מיכאל נגה רובין - 'אגדה על שלושה וארבעה’: לתולדותיה של מסורת יהודית בפראג במאה השבע עשרה צילה זן־בר צור - 'אישה, כמו נזיד, חמה ומזינה': מטבח ונשיות בתרבות העממית של יהודי אפגניסטן יעל זילברמן - 'כמעט הייתי מתה רק אלוהים שלח לי את אליהו הנביא': מעמד, גוף ומיניות בסיפורי חייהן של נשים מזרחיות מבוגרות מבאר שבע נגה ליבי כהן - 'בזכות אישה קרה הנס': קונפורמיות וחתרנות בהיגוד נשי־חרדי של סיפור יהודית תולדות חקר הפולקלור רינה בנארי - אגרות ברכה שנשלחו מקהילות פולין לרגל פתיחתה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים באפריל 1925: המקרה הפרטי של האיגרת מקהילת מלאבה ( Mława ) תקצירים באנגלית בסוף הספר

"אַחַי: אִם חֲסֵרָה עוֹד הַמַּטָּרָה לְמִשְׁפַּחַת הָאָדָם, הַאִם ‏לֹא חֲסֵרָה - מִשְׁפַּחַת הָאָדָם גַּם הִיא עוֹד?‏ ‎ ‎ ‏-" (עמ' 78)‏ "יוזמה ברוכה היא להביא מחדש בפני הקורא העברי בימינו את תרגומו הקלאסי של דוד פרישמן לאחד מן החיבורים היפים ורבי־ההשפעה ביותר בהגות המערבית המודרנית, הלוא הוא כה אמר סרתוסטרא מאת ההוגה הגרמני הגדול, השנוי לעתים במחלוקת, פרידריך ניטשה. לחיבור זה, מעבר להשפעתו על ההגות האירופית הכללית ועל תולדות אירופה במאה העשרים, נודע בקורות עמנו מעמד מיוחד באשר הוא הרטיט את נשמותיהם הרגישות ועיצב את השקפות עולמם המתגבשות של ראשוני הסופרים העבריים בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים [...] נהוג להניח כי שמו המקורי של הנביא הפרסי העתיק היה זרתושטרה. בתרבות המערבית שמו נודע כזורואסטר, ועם עליית לימודי הדתות הלא־נוצריות באירופה שוחזר בתחילה שמו כזרתוסטרא או סרתוסטרא, שחזור שהיה מקובל בזמנו של ניטשה. יחד עם זאת חשוב לזכור כי אין כל קשר רעיוני־מושגי ישיר בין נביאה של דת פרסית עתיקה זו לדמותו של סרתוסטרא נוסח ניטשה, שהרי האחרון היה אתיאיסט גמור וכלל לא האמין באל כלשהו או באיזשהו עיקרון טרנסצנדנטי אחר המעגן את משמעות וערך חיינו בגורמים חוץ־ארציים." [יעקב גולומב, מתוך המבוא] זרתושטרה, נביא פרסי קדום, שימש בגרמניה של המאה התשע־עשרה כסמל לקשר עם עבר הודו־ארי מדומיין. בידיו של פרידריך וילהלם ניטשה הפכו הנביא ובשורותיו לגילום פרדיגמטי של קיום אנושי עצמי ועצמאי, המכיר את עברו ומסורותיו ומורד בהן מכוח אותה היכרות עצמה. דוד פרישמן, הראשון ואולי החשוב שבין מתרגמי הספר לעברית, ראה בתרגומו יצירה עצמאית שבה הוצב הספר במסורת היסטורית ולשונית של נבואה ישראלית ופיוט עברי. דומה כי תרגום זה נעדר לאחרונה ממדפי חנויות הספרים — אולי משום שזכויות היוצרים עליו פגו ובדומה לנכסים ציבוריים אחרים אין לנו אותו דווקא ומשום שהוא שלנו.

הספר האדם הבוחר: הסיפור המקראי כדרמה של בחירה דן בשאלת הרעיון המרכזי של הסיפור המקראי, המוגדר על ידי רוב החוקרים כקשור לאל. חיבור זה קורא תיגר על ההנחה זו, ומעמיד את האדם, וליתר דיוק, בחירתו של האדם בין טוב לרע, כמרכז הסיפור המקראי. הדרמה המקראית סובבת סביב דמויות הנדרשות לבחור בין דרכים שונות ולעתים אף מנוגדות. דמויות אלו מייצגות את האדם המורכב על כל הקונפליקטים וההתחבטויות שבו, החייב להכריע בין רצונותיו וערכיו המתנגשים. הספר מתפלמס עם דעה רווחת הסוברת שהספרות המקראית משקפת תפישת עולם דיכוטומית הצובעת את היקום בצבעי שחור לבן. טענה זו נדחית באמצעות ניתוח ספרותי של אותם סיפורים שהיוו מקור למסקנות הללו: סיפורי אברהם ולוט, סיפור דוד וגלית וסיפורי אליהו, אחאב ואיזבל. בניתוח ספרותי מבריק ופורץ דרך מציג המחבר כיצד סיפורים אלו מתמקדים בדמויות מורכבות ומרתקות שקשה להגדירן באופן חד-משמעי. ההתלבטויות העזות של הדמויות עומדות במוקד הסיפור המקראי ויוצרות דרמה של בחירה שבמרכזה האדם הבוחר.