על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

משבר הפוליטי חוקתי בו אנו מצויים בעת הזאת הוא הרגע בו שאלת המחויבות האזרחית הופכת להיות שאלה קיומית: האם חובתו של אזרח לציית לשלטון שנבחר בהליך סדור או שמא מהעובדה ששלטון נבחר באופן דמוקרטי לא נובעת המסקנה שיש לציית לו גם במחיר פגיעה בצדק, בהגינות ובערכי היסוד הדמוקרטיים. הטענה המרכזית של מסה זו היא שיש להבחין בין שני סוגי אי־ציות אזרחי: בין אי־ציות בגין פגיעה בחוק או במדיניות לבין אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות. אי־ציות מהסוג הראשון, מבטא הכרה בלגיטימיות של השלטון, והוא תביעה לתיקון מסוים. לעומת זאת, אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות מערער על הלגיטימיות של השלטון. המסה שלפנינו עוסקת באי־ציות אזרחי מהסוג השני. המסה מתמקדת בהצדקות האזרחיות השונות שיש לאי־ציות אזרחי במצב זה, תוך תשומת לב למציאות הישראלית. מסה זו מעלה את הטענה שאי־ציות בגין הפרת חוקיות הוא חובה אזרחית שמבוססת על רעיון ההסכמה החברתית, הקודמת לשלטון ומתנה את סמכותו. המסה היא קריאה לאחריות ומחויבות אזרחית המבטאת את אחריותו של האזרח לעצמו, לחברה שבה הוא חי ולמדינתו.

מתי רשאית מדינה לתבוע מאזרחיה למות למענה במלחמה? מתי רשאית מדינה לתבוע מחייליה להרוג את חייליה של מדינה אחרת במלחמה? על פי התיאוריה הפוליטית הליברלית, מותר למדינה לתבוע מאזרחיה להשתתף רק במלחמה של הגנה עצמית. אבל בישראל חיות קבוצות הסוברות שמותר למדינה לתבוע מאזרחיה להשתתף במלחמת ברירה, למשל מלחמה שמקורה בטעמים דתיים. התיאוריה הפוליטית והמשפט מכירים בשתי דוקטרינות המאפשרות לחיילים לסרב להשתתף במלחמה: אי-ציות אזרחי וסרבנות מצפון. כאשר המדינה תובעת מחיילים חילונים שירות בשטחים, היא תובעת מהם מוות והרג בשמן של תאולוגיות דתיות. חיילים כאלה צריכים ליהנות מהגנתה של דוקטרינה שלישית, "סרבנות מכוח תרבות": סרבנות לשרת שירות התובע מעשים מכוחה של תרבות שאינה חלק מהתרבות, מהזהות ומהאישיות של החייל.

הספר הֲנָאָה בוחן את התפקיד החיוני שממלאת הנאה בחיים טובים. המפתח הוא פיתוח סגנון חיים המשלב גישה ואורח חיים. קקס עורך רפלקציה על מקרים היסטוריים ויצירות ספרות, ומלמד אותנו כיצד הספרות היא מדריך טוב יותר מאשר חיפוש אחר תאוריות ועקרונות כלליים שמעסיקים חלק גדול מהמחשבה המוסרית הדאונטולוגית, התוצאתית והקונקרטית העכשווית. בששת הפרקים העוסקים בסגנונות חיים משמיע קקס קול אינדיווידואלי ברור ומיוחד שתענוג לקוראו. הוא בוחן במפורט חיים מהנים של יושרה, רפלקטיביות וניהול עצמי, וחיים אומללים של רומנטיזם, מורליזם ושפע מוגזם, ומסביר מדוע סגנונות חיים אלה ראויים להערצה או מצערים.

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז מנדל סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

האם טראומה גופנית, חולי ונכות מעוררים בהכרח דיכאון? מיהו קהל הפונים לתחום הפסיכולוגיה הרפואית? מהם הערכים המוסריים והסוגיות האתיות המעסיקים פסיכולוגים רפואיים? מה ייחודם של הפסיכולוגים הרפואיים העובדים בתוך המערכות הבריאותיות? שאלות אלו ורבות אחרות עשויות לקבל מענה בספר זה, העוסק בפסיכולוגיה רפואית - תחום התמחות בפסיכולוגיה המיועד למתמודדים עם מחלות שונות, על כל ההשלכות הנובעות מכך. זהו ספר ראשון בעברית המוקדש לתחום זה, שמהווה גשר בין מקצועות הרפואה והפסיכולוגיה ובין האקדמיה והטיפול. הספר מיועד לפסיכולוגים, לאנשי בריאות הנפש ולכל העוסקים בתחומי הבריאות והרפואה. מתמודדים עם פגיעות גופניות וחולי, בני משפחותיהם והציבור הרחב יכולים להכיר כאן את העשייה המרתקת של הפסיכולוגים הרפואיים ואת דרכי הטיפול הייחודיות המתבקשות בעת משבר גופני. הכותבות והכותבים בספר זה חושפים את הקליניקה, התיאוריות ותהליך ההתפתחות המקצועית של הפסיכולוגים הרפואיים ומדגישים את המידות האתיות והערכים המוסריים המעסיקים אותם. המאמרים השונים מתארים את מגוון התחומים הרחב שבו עוסקת הפסיכולוגיה הרפואית בעבודתה עם המערכת הרפואית ועובדיה ועם המטופלים ובני משפחותיהם. דגש רב ניתן על תהליך ההדרכה, שהוא מהותי במקצועות טיפוליים הבנויים על היררכיה מבוססת ניסיון וידע. הספר פסיכולוגיה רפואית הוא ביטוי להעברה בין-דורית של ידע זה וביטוי לרצון לחלוק אותו עם עמיתים ממקצועות טיפול אחרים, עם מטופלים ועם כל המתעניינות והמתעניינים .

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: גד בן־שפר | החיפוש אחר האמת בעולם משתנה: בורחס, פוסטמודרניזם והטיפול הפסיכואנליטי רונית לזר | פרוורסיה: מעשה בטראומה ותקווה רות גת־דוברוב | ממכאובי הערך העצמי אל עצמיות כקיום שלם אילנה לח | פני הרוע: מופעיו של הצל הארכיטיפי במיתולוגיה ובנפש האדם עפרית שפירא־ברמן ודועא איברהים בטאח | כשגוף פוגש שפה וזו יוצרת רוח: נשים ערביות־ישראליות על גילוי עריות שעברו בילדות מבט פסיכואנליטי על מחקר איכותני טוביה פרי, מיטשל בקר ובעז שלגי | מגדל בבל: ממדורת השֶבט אל כור ההיתוך ובחזרה נורית דורון בר | כשאנקוויסט ובאך פוגשים את אוגדן: מילים וצלילים בשׂרעפי ה־ reverie כתהליכים של התמודדות עם אובדן ועיבוד אב

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

הריקוד הזוגי טומן בחובו אוצרות של ידע המעידים על הקשר הזוגי, על אפשרויות לשינוי ועל יצירת חוויה של אמפתיה, היכרות, אינטימיות ותשוקה. ספר זה בוחן את המשמעות הפסיכודינמית של תנועת הגוף ומציע תיאוריה פסיכואנליטית מקיפה בטיפול בתנועה ומחול. בחלקו התיאורטי, הספר מעמיק בחקר החשיבה הדינמית וההתפתחותית בטיפול בתנועה ובמחול. הוא מתמקד בטכניקה הטיפולית, העושה שימוש בתנועת הגוף כנתון המאיר תכנים נפשיים שהודחקו או נחוו בגוף במנותק מהמיינד, כדי לייצר בעבורם מרחב לעיבוד והתרה. בחלקו המעשי מוצגת לראשונה פרקטיקה מקיפה לאבחון והתערבות בפסיכותרפיה זוגית בתנועה ומחול. התנועה חושפת את הדינמיקה הגלויה והסמויה ביחסים ומפגישה את בני הזוג עם סיפורי הגוף-נפש זה של זה ועם ביטויים של מיניות, התענגות, יחסי כוחות, תלות, שליטה, תחושה של "חיות" ו"מוות" ועוד. קונפליקטים, צרכים, משאלות בקשר, השלכות, העברות מהילדות והגנות בגוף - כל אלה נדונים, מוסברים בגילומם בגוף, בתקשורת הזוגית וביחסים האינטימיים. הספר שזור בתיאורים מתוך טיפולים ואלה חושפים את הקוראים לחוויות נפש מורכבות ולתהליכים של שינוי המתקיימים בטיפול הזוגי.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר