פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

כיצד באמת צייר מונה את הסדרות שלו? עד כמה השפיעו כתבי קאנט, גתה ורוסו, ודברי הביקורת של בודלייר וזולא, על אמני המאה התשע עשרה? הידעתם שרנואר היה גם תאורטיקן של אמנות? מה היו המגבלות החברתיות שאתן נאבקו האמניות מוריסו וקסאט? כיצד באו חיי האמנים לידי ביטוי ביצירותיהם ? הספר שער לאמנות המודרנית בא לענות על שאלות אלה ורבות אחרות באמנות המאה התשע עשרה – כור מחצבתה של האמנות המודרנית – מאה רבת תהפוכות הן בתאוריות על האמנות והן בהגותם של פילוסופים וסופרים שאתם ניהלו האמנים שיח פורה. באמצעות תאוריות אלה נבדקות הנחות היסוד של שלוש התנועות שהתפתחו בו־זמנית בראשית המאה: האידאליזם ששלט באסכולה הנאו־קלסית הניכר בציוריהם של דויד ואנגר; הסובייקטיביות של האסכולה הרומנטית שהתגלתה בנופים של פרידריך וטרנר, ביצירות מלאות ההבעה של גויא ודלקרואה ובפיסול של רודן; וכן ההתבססות של האסכולה הנטורליסטית על החיים בהווה הנראית בנופים של קונסטבל וקורו ובדמויות של מילה וקורבה. תנועה זו התפתחה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה לאימפרסיוניזם באמנותם של מאנה, דגה, מונה ורנואר. ניתוח מגוון הסגנונות שפיתחו סרה, סזאן, ון גוך, גוגן, רדון ומונך בסוף אותה מאה חותם את הספר . הטקסטים שבספר מאירים באור חדש את יצירות האמנות שהן שער לאמנות המודרנית. הדברים תורגמו לעברית – לרוב לראשונה – תוך שמירה על סגנון הכתיבה של מחבריהם . לכל פרק נלווים מבוא והערות הסבר . ספר לאמנים, לחובבי אמנות, למורים ולתלמידים.

התודעה הלומדת הוא ספר למתעניינים בהוראה ומנסים להבין כיצד מתרחשת למידה. סיפורם של מורים ותפיסתם את הלמידה שהיא תוצר מעשיהם ומרכז הווייתם. ההנחה הבסיסית במחקרים המוצגים בספר היא שניתן לחשוף את המחשבות של המורים על תהליכי למידה באמצעות התבוננות בהוראתם. המחקרים מבוססים לפיכך על צפייה בשיעורים ובמפגשים בפועל. המהלך המשותף לכל החוקרים היה צילומם במצלמת וידאו לשם בחינת מורים והוראתם. הספר מאפשר למתעניינים בחקר ההוראה והלמידה להכיר תהליכים של מחקר פרשני המיוצגים בתחומי דעת מגוונים, כגון היסטוריה, אמנות חזותית, ביולוגיה וחשבון, וכן במפגשי ייעוץ חינוכי ותכניות מניעה. בפרקיו השונים מוצעת הסתכלות פרשנית מרתקת במיומנויות הוראתיות הנותנות ביטוי להבנתו המעמיקה של המורה את האופן שבו מתרחשת הלמידה אצל תלמידיו, ונבדק האם לכל המלמדים הבנות דומות לגבי הלמידה, ומה ייחודי או משותף לכל מי שעוסק בהוראה. ספר לכל המתעניין בהוראה במסגרת פורמלית ולא פורמלית, למורים, להורים, ליועצים חינוכיים וארגוניים.

מהו נרטיב ומדוע הוא נתפס כערוץ מרכזי לחוויות שלנו, לזהויות שלנו ולמשמעויות שאנו מייחסים לעצמנו ולעולמנו? מדוע נדמה כי המושג נרטיב נמצא היום בכל הקשר - א ישי , קבוצתי ולאומי? בעשורים האחרונים גבר מאוד השימוש המחקרי בנרטיבים במדעי החברה והביא להתפתחויות תאורטיות ולתובנות אמפיריות מרתקות, ואלה התגבשו לכלל "מִפנה נרטיבי". חוקרים ישראלים מדיסציפלינות שונות דנים בפרקי הספר בסוגיות תאורטיות, מתודולוגיות ויישומיות הכרוכות במחקר הנרטיבי: מהי "חשיבה נרטיבית", האם המחקר הנרטיבי הוא פרדיגמה, מה בין מחקר נרטיבי לפמיניזם; בהיבטים שונים של מערכת היחסים המורכבת שבין חוקרים נרטיבים לנחקריהם ) מספרי הסיפורים ( ; ובהיבטים שונים הקשורים בפרשנות של הנרטיבים ובעולם העשיר של "נרטיבים בפעולה" בזירות חיים מגוונות. הדוגמאות המחקריות המובאות בפרקי הספר הן מתחומים שונים: פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, חינוך, הכשרת מורים, מִגדר ועבודה סוציאלית. בכל פרק נדונה ביסודיות סוגיה כללית של המחקר הנרטיבי ומובאת בו דוגמה מעולם תוכן ספציפי. הספר מיועד לכל מי שמבקש להכיר לעומק את הגישה הנרטיבית - חוקרים, סטודנטים, אנשי חינוך ומטפלים - ולכל המתעניין בסוגיות של פיענוח זהות מתוך פריזמה סיפורית. הספר יצא לאור בשיתוף עם מכון מופת. (ספר קורס)

אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב הוא מחקר מקיף ראשון על התכנון האדריכלי של הקיבוצים והמושבים שהוקמו בארץ ישראל במאה העשרים. הספר דן בקשר שבין האידאולוגיה לאדריכלות בהקשר היסטורי רחב של מגמות ביצירת חברות אוטופיות ותכנון יישובים אידאלים. מוצגים בו רעיונות לתכנון האדריכלי של יישובים המופיעים אצל הנביא יחזקאל ובכתביהם של הוגים כאפלטון, פוריֶה, אוֹון, מרקס ואנגלס, ואדריכלים כוויטרוביוס, לֶדו ולה-קורבזיֶה, ונבחנים הדמיון היצירתי שלהם והשפעתו על דרכי החשיבה של אבות ההתיישבות הציונית כיצחק טבנקין ואליעזר יפה, ושל אדריכלי הקיבוצים והמושבים כריכרד קאופמן, אריה שרון ושמואל ביקלס. הספר מנתח את הפריסות המרחביות של היישובים בזיקה לזרמים האידאולוגים החברתיים שהתקיימו בארץ ישראל. נסקרת בו התפתחות דגמי היישובים לאור השינויים הטכנולוגים, הכלכליים והפוליטיים המפליגים שחלו בעולם ובישראל מראשית המאה העשרים עד סופה, ונבחנת השפעתם של השינויים באידאולוגיה על השינויים בפריסתם המרחבית.

אמיל או על החינוך , חיבורו ההגותי הגדול ביותר של ז'אן-ז'אק רוסו (1778-1712), נחשב ליצירת מופת לא רק בתחום מחשבת החינוך אלא גם בפילוסופיה חברתית ומדינית. רוסו עצמו העריכו כטוב וכחשוב שבספריו. הוצאתו לאור בקיץ 1762 לוותה בסערה ציבורית גדולה: שלטונות צרפת ציוו להעלות את הספר על המוקד בגין פגיעתו בדת ומחברו הפך לאדם נרדף, שנאלץ להימלט מפריז ולחפש מקלט בארצות אחרות. מאז ועד היום אמיל הוא ספר שנוי במחלוקת: לצד מעריצים רבים שרואים ברוסו מופת של מחנך נדיב המשחרר את האדם מכבלי הדעות הקדומות של חברה מושחתת, ישנם גם מבקרים לא מעטים הסבורים ששיטתו החינוכית מכוננת למעשה דיקטטורה אכזרית המבוססת על הונאה והשפלה. רוסו לא הבין את המושג "חינוך" כלימוד בבית ספר על פי תכנית לימודים מוכתבת מראש, אלא ראה בחינוך מסע של תיקון האדם והעולם. "הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם" – כך הוא מכריז בפתח ספרו. באמצעות חינוכו יוכל האדם לעצור את תהליך ניוונו, לחזור לטבעו האמיתי, לבטא את עצמיותו האותנטית, ובסופו של דבר לכונן חברה חדשה, שתשרור בה הרמוניה מושלמת בין הפרט לבין הכלל, בין "האדם" לבין "האזרח". רוסו מציג את תפיסתו ביצירה רחבת יריעה, מעין רומן חניכה של ילד מעת לידתו ועד לנישואיו, כשהוא מלוּוה במחנכו בכל יום מחייו, עד לפרידתם הגורלית בסוף הספר. כתיבתו הרגשית של רוסו, הממד הרומנטי השזור בספרו, החשיפה האישית המובהקת של המחבר – כל אלה יוצרים הגות פילוסופית יוצאת דופן בתכניה ובסגנונה, הגות הסוחפת ומטלטלת את הקוראים וגורמת להם לחשוב מחדש על מהות התרבות האנושית ותכליותיה. יצירת המופת של רוסו מוגשת במהדורה מדעית מוערת ומלווה במאמר מאת ד"ר עמוס הופמן המתאר את הנסיבות ההיסטוריות של פרסום אמיל, מנתח את היצירה בהקשר של מחשבת החינוך בתקופת הנאורות ובוחן את משמעויותיה בעידן המודרני.

אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה , שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

"סרטים כמו בני אדם, רוצים שיאהבו אותם בזכות עצמם. כך קל להם להשיב אהבה". מבטי קרבה עוסק בכושרו האינטלקטואלי וברב-גוניותו של הקולנוע מאז יומני האחים לומיאר משלהי המאה התשע עשרה ושל מריי רוזנברג הארץ ישראלי מראשית המאה העשרים, דרך יצירות מופת עולמיות (של היצ'קוק, ולס, גודאר ועוד) ועד מיטב הסרט הישראלי (מ'סאלח שבתי' ו'מציצים' עד 'ביקור התזמורת', ו'ואלס עם באשיר'). המחבר דן בשפה בהירה וצלולה בתמורות הרבות שעברו על יחסי סרט-צופה מאז נוצרו הסרטים הראשונים ועד ראשית שנות האלפיים: מצלמות אלקטרוניות זולות וקלות-תפעול, עריכה דיגיטלית, אנימציה ממוחשבת, אינטרנט ודי-וי-די מגשימים מול עינינו את החזון של 'קולנוע עט'. צילום סרטים ועיון בסרטים הופכים לנחלת הכול, הם נגישים ורב-גוניים כמו כתיבה וקריאה. בה בעת מאיימת תרבות הרייטינג על חיוניותם של הסרטים ועל כושרם האינטלקטואלי והרגשי של הצופים. כך הולך ומחריף העימות בין מיטב יצירות הקולנוע בישראל ובעולם לבין תרבות הרייטינג המדכאת והמדלדלת את היצירה המקורית ואת מקוריות היצירה – ועמן את האינטליגנציה של הצופה. מבטי קרבה זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב לשנת תשס"ז.

חנוך לוין הוא מחזאי, בימאי, סטיריקן, משורר וסופר, שרבים רואים בו את אחד היוצרים הישראלים החשובים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. הספר בין פז'וז'י ושצ'וצ'י ובין תל-אביב לאוהיו , המוקדש לזירה הגאוגרפית שמעצב לוין במחזותיו, הוא מסע עיוני ראשון מסוגו אל נופיה הפיזיים והמנטליים של הדרמה הלוינית. מחזותיו של חנוך לוין זכו לעיונים מעמיקים של חוקרים מתחום הספרות, התאטרון ואף מתחומים אחרים. אם עד כה נטה המחקר להציג את העולם הדרמטי שלוין מעצב במחזותיו כעולם מובהק ואחדותי, ספר זה הוא ניסיון ראשון ללכוד את המפריד, המפרק והמפורר שבעולם הלויני, ולתאר באורח שיטתי את שלל העיצובים שבהם הוא מתגלה. הספר בוחן את עולמו הדרמטי של לוין כגילום של מרחביוּת אלטרנטיבית פוסט-ציונית שממזגת את האישי עם הציבורי, את הפיזי עם המנטלי, את הגלובלי עם הלוקלי.

המקרא, כחלק בלתי נפרד מן התנ"ך הנוצרי, הוא אחד ממקורות ההשראה החשובים ביותר באמנות המערבית. הספר אהבה ארצית – אהבה שמימית דן בסיפוריהם ובייצוגיהם החזותיים של שני זוגות מקראיים: אדם וחוה וזוג האוהבים משיר השירים, שההגות הנוצרית רואה בהם את ישו ומריה-הכנסייה. המחשבה הנוצרית רואה בשני זוגות אלה מייצגים של המיניות והאהבה לגילומיהם השונים. אדם וחוה הם אספקלריה לאהבה הארצית הגשמית השורה בין בני זוג אנושיים; תחילתה בקשר הרמוני, המשכה שגרה, עבודה ולידת הילדים, וסופה המוות. לעומתם, זוג האוהבים משיר השירים, ישו ומריה, מגלמים את האידאל הנוצרי של ההתנזרות והבתולין ומייצגים את האהבה השמימית הטהורה המבטיחה חיי נצח. תפיסות אלה, שהציבו את האהבה הטהורה מעל האהבה הגשמית, הוטמעו בתודעה המערבית לדורותיה. הם היו ועודם שזורים בהוויה התרבותית ובכללה האמנויות החזותיות: הציור, הפיסול, התאטרון ואף הקולנוע והטלוויזיה. בספר מוצגות יצירות אמנות רבות העוסקות באדם וחוה ובאוהבים משיר השירים. כל יצירה מוארת על רקע תקופתה: התמורות שחלו בתפיסות הדתיות והמוסריות, השינויים החברתיים, האופנות והלכי הרוח המשתנים במערב הנוצרי. אך היצירות אינן רק ראי של העולם שבו נוצרו ושאליו יועדו, הן גם מעצבות את דעת הקהל, שהרי זה כוחה של האמנות החזותית, כיום כבעבר. הכנסייה הנוצרית לדורותיה, שהכירה בהשפעתה של האמנות, עשתה בה שימוש רב להפצת מסריה. פרקי ספר זה מבקשים להוליך את הקורא-הצופה בסבך הקשרים, שאינם ניתנים להתרה, שבין הסיפור המקראי, הפרשנות הנוצרית, תפיסת העולם המערבית והאמנות החזותית.

About 350,000 Jewish children are currently enrolled in Jewish day-schools, in every continent other than Antarctica. This is the first book-length consideration of life in such schools and of their relationship both to the Jewish community and to society as a whole. It provides a rich sense of how community is constructed within Jewish schools, and of how they contribute to or complicate the construction of community in the wider society. The volume reframes day-school research in three ways. First, it focuses not just on the learner in the day-school classroom but sees schools as agents of and for the community. Second, it brings a truly international perspective to the study of day-schools, viewing them in relation to the socio-cultural contexts from which they emerge and where they have impact. Third, it considers day-school education in relation to insights derived from the study and practice of non-parochial education. This cross-cultural and genuinely comparative approach to the study of Jewish schooling draws on research from the United States, the former Soviet Union, South America, and Europe, making it possible to arrive at important and original insights into parochial Jewish schooling. With contributions from outstanding scholars as well as practitioners of public education and of Jewish parochial schooling, the volume reveals conflicting conceptions of the social functions of schooling and also produces original insights into the capacity of schools to build community. The book is timely in that it studies questions about faith-based schooling and the public good that today are as much questions of public policy as they are of academic inquiry. It will appeal first and foremost to those with a particular interest in Jewish schooling but will also attract the attention of academics and professionals concerned with the place of parochial education in contemporary society. CONTRIBUTORS Ami Bouganim, Erik H. Cohen, Ira Dashefsky, Howard Deitcher, Jay Dewey, Joshua Elkin, Yoel Finkelman, Zvi Gitelman, Scott J. Goldberg, Ellen B. Goldring, Yossi J. Goldstein, Eli Kohn, Jeffrey S. Kress, Binyamin Krohn, Jon A. Levisohn, Ilana Maryles Sztokman, Deborah Meier, Helena Miller, Christine Müller, Michal Muszkat Barkan, Alex Pomson, Joseph Reimer, Randal Schnoor, Susan L. Shevitz, Asher Shkedi, Claire Smrekar, Uriel Ta’ir, Michael Turetsky, Rahel Wasserfall Published for the Melton Centre for Jewish Education, Hebrew University of Jerusalem