עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.

צליל, דימוי ומרחב הוא קובץ מאמרים המציג כיוונים חדשים ומפתיעים בחקר הפולחן הדתי בימי הביניים. מה הקשר בין הרמוניה מוזיקלית לתפיסת הגאולה? כיצד פנו עיטורי הכנסייה אל קהל נשי? כיצד חיזקו מזמורים ודימויים של כלי נגינה את החוויה של צלבנים ועולי רגל? ‏ ואיך ואיפה יכלו זיכרון יהודי וזיכרון נוצרי להתמזג זה בזה? הספר מגלה כי בימי הביניים התקיימה בשדה האמנות מערכת חוקים ייחודית ומעניינת שהטביעה את חותמה על המאמינים, הנוצרים והיהודים, וכך טיפחה זיכרון תרבותי קיבוצי וחיזקה את הקשר בין הפרט לקהילה. המאמרים שלפניכם מבקשים לבחון, באמצעות סקירתם של מוטיבים בטקסטים, במוזיקה, בטקסים ובאמנות החזותית, כיצד נבנו הנרטיבים של קבוצות בחברת ימי הביניים בארץ הקודש ובאירופה, וכיצד עוצב הזיכרון התרבותי, המקומי והאוניברסלי; אילו עקרונות אמנותיים קבעו מה המאמינים בימי הביניים צריכים לשמר בזיכרונם ואיך תפיסות דתיות משתנות הוטבעו ביצירות אמנות, מפסיפסים ופיסול כנסייתי ועד להגדות של פסח. זהו מקבץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם את עבודתה של קבוצת צליל, דימוי ומרחב במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקבוצה מורכבת מחוקרים בכירים לצד חוקרים בתחילת דרכם, ויחד הם משלבים מומחיות מבוססת עם מחקרים רעננים ופורצי דרך.

הספר שמאניזם וחקר הספרות מציע תפיסה חדשה להבנת תפקידו של חוקר הספרות במרחב החי של קהילייה. הוא מפנה קשב רדיקלי אל עבודתו של חוקר הספרות בעודו מתבונן בעבודתה של הספרות עצמה, בהתבוננותה בעבודת החיים של קהילייתה. התבוננות מסדר שלישי זה מבקשת לבחון מהו שעושה חקר הספרות ומה הוא מחולל - כתחום לעצמו, כשהוא ער ונתון בהתכוונות קיצונית ובפיענוח אמפתי הן כלפי האמנות הכתובה והן כלפי הקהילייה שלו עצמו. בשנים-עשר הפרקים של הספר נעשית עבודת קשב כזאת מול האמנות הכתובה של כמה ממחברי הספרות העברית הקאנוניים החל במפנה המאה העשרים: אורי ניסן גנסין, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמעון הלקין, א''ב יהושע, אהרן אפלפלד, רונית מטלון, אורלי קסטל בלום, דליה רביקוביץ ואנה הרמן, ככותבי סיפורים, כמשוררים, כשליחי ציבור ומשקפיו, כמרפאיו, כמטלטליו וכמכונניו. בתוך תהליכי אמפתיה מוחלטת, פיענוח מרושת, השאלת-ה"אני" והשאלת חיי החשיבה והחישה שלו, נעשה המבקר עצמו מכונן-קהילות וסיפורן. "הספר של פרופ' רחל אלבק גדרון מתייחד מספרי מחקר אחרים שנכתבו ונכתבים על הספרות העברית, ביניהם גם על יצירותי שלי, בכך שהוא משלב באופן מעמיק וחדשני שלוש קטגוריות של ידע. הראשונה היא ידיעה מהימנה של הספרות העברית לדורותיה, השנייה התמצאות במקורות היהדות והשלישית, המפתיעה מכל, היא שליטה בפילוסופיה הכללית והמודרנית. השילוב המיוחד הזה מעניק לספר של רחל אלבק גדרון מקוריות מענגת" א"ב יהושע .

קריאה ב אותנטיות במפגש הפסיכואנליטי כמוה כהדרכה קלינית מהמשובחות ביותר שניתן לבקש, הניתנת בגישה קלייניאנית עכשווית. בניתוח תאורטי של סיפורים קליניים מפורטים ומלאי חיים, ברנמן פיק מעניקה לנו מפתחות למסע האנליטי לעבר אותנטיות, תוך דגש מתמיד על המתרחש בתוך יחסי העברה והעברה נגדית. ברנמן פיק חברה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית והיא ביקרה, לימדה והדריכה בישראל פעמים רבות. אישיותה החמה והבלתי אמצעית, בשילוב חושיה הקליניים יוצאי הדופן, מאפשרים לחשוב על קליניקה באופן שהוא גם מבריק ומקורי וגם נגיש וניתן ליישׂוּם. היא ידועה באמירתה כי היא אוחזת במטופליה ובמודרכיה בשתי ידיים: האחת מלאת רגישות והבנה למקום שבו אלו נמצאים, והשנייה חותרת לֶאמת ללא פשרות ומאמינה בה כאמצעי לריפוי ולהתפתחות. חוויית הקריאה בספרה מעוררת תחושה דומה. היא אוחזת בנו הקוראים מתוך הכרה אמפתית במגבלותינו, אך אינה מוותרת לנו על החתירה באומץ להיכרות עם הנקודות העיוורות שלנו, עם המעקפים הלא מודעים שלנו, עם העשבים השוטים שמפריעים לנו לעזור ולהיעזר. ד”ר מירב רוט היא פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל וחוקרת תרבות. ד”ר רוט היא ראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מחברת מאמרים ופרקים על פסיכואנליזה, על טראומה ועל תרבות. ספרה מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות ראה אור בהוצאת כרמל, 2017. היא גם עורכת מדעית של כתבי קליין בעברית ושל הספר הנוכחי. זהו הספר התשיעי הרואה אור בסדרת פגישות לספרות פסיכואנליטית מקורית ומתורגמת, אשר ייסדה חיה שטיינפלד.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

הספר מתאר בהרחבה פרויקטים פורצי דרך בפיתוח מנהיגות ותוכניות חינוכיות אחרות שהופעלו או נתמכו על ידי קרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, בשלושים השנים האחרונות. יוזמות אלה נועדו לקדם את מטרת הקרן לחזק את העם היהודי ואת מדינת ישראל כחברה צודקת ומכילה. הספר מציג את התכונות הנדרשות למנהיגות אפקטיבית בשימת דגש על תפקידם של מדעי הרוח ומדיניות ציבורית בפיתוח מנהיגות. הוא פורש את הדרכים ליצירת שינוי חינוכי וחברתי; מפרט את עקרונות העשייה הפילנתרופית; ועומד על תפקידם של המחקר וההגות במאמצים לחיזוק הפעילות החינוכית וחיי הקהילה בארץ ובחול.

הקומדיה דל'ארטה נחשבת כיום לאחת התופעות המשמעותיות ביותר בתולדות התיאטרון בזכות הצורות התיאטרליות המקוריות שהתגבשו בה. מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה הוא חיבור אקדמי, ראשון בעברית, על עלייתה של הסוגה, על איכויותיה התיאטרליות והשינויים שחלו בה בזמן ובמרחב. לפנינו מחקר עדכני ומקורי, משוחרר מההילה המיתית שדבקה בקומדיה דל'ארטה. הספר דן בטבעה הייחודי כיונקת משני עולמות: העולם הלמדני – מורשת התיאטרון הקלאסי – ועולם המקורות העממיים. הפרשנות המקיפה של זיקת הקומדיה דל'ארטה לשורשיה הדואליים, ובעיקר לקרנבל, מסבירה את הסגנון החד - פעמי של המופע המאולתר, את חללי ההצגה, התבניות הדרמטיות, הדמויות, המשחק, התנועה ועיצוב התלבושות והבמה. הדיון בהיבטים המאתגרים של התפתחות הניסיון התיאטרוני המקצועי על הרקע ההיסטורי והתרבותי של התקופה מבהיר את שיטת ההתארגנות של הלהקות, את עלייתן של הנשים כשחקניות ואת התקבלותה של הסוגה על ידי קהל הצופים המגוון. הספר תורם לראייה רחבה ולהבנה מעמיקה של הסוגה בפרט ושל אמנות התיאטרון ככלל.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

זכייתה של ויסלבה שימבורסקה בפרס נובל ב־1996 הביאה לעניין מחקרי רב ביצירתה. עם זאת, הצורך במחקר בין-תחומי שיעניק מקום נרחב לזווית הפילוסופית מקבל משנה תוקף מדבריה של שימבורסקה עצמה, שעל פיהם שירה ראוי לנתח בכלי הפילוסופיה והשפה בלבד. הספר בוחן את יצירתה של שימבורסקה מבעד לפריזמה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ובמיוחד באמצעות הגותם של קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר וקאמי. הספר עוקב אחר האקזיסטנציה ששימבורסקה מכוננת, ובוחן את מקומם של אקראיות, חירות והכרח באקזיסטנציה זו. באמצעות תפיסתה הפרדיגמתית את העולם כמערכת של ניגודים, מבטאת שימבורסקה את מורכבותו של הקיום האנושי ואת הפרדוקס הגדול של ההוויה. במהלך מסע מדומיין שהיא עורכת, היא מגיעה למסקנה שכדור הארץ בו שורר המוות הוא המקום היחיד שבו ניתן לחיות, בעוד שהנצח השורר ביקום אינו אלא מוות. היא מאשרת את קיומו של העולם, ובוחרת לחיות בו על אף כל מגרעותיו. בשירים רבים היא מציגה את אהדתה לא רק לעולמם מלא הפגמים של בני האדם, כי אם גם לאדם הבלתי מושלם עצמו. היא מציגה אותו כמי שטועה, שוכח, מתבלבל, חי "בסדק הקטן בין הסיבה לתוצאה", אך אי־מושלמות זו היא תמצית אנושיותו. גדולתה של היצירה היא בכוחה להאיר את הקיום הזה באור יקרות. ד”ר מרים שילדקראוט לימדה שנים רבות פילוסופיה, בלשנות ורב־תרבותיות.

במערכת היחסים המורכבת והמשמעותית בטיפול הפסיכואנליטי, יש חשיבות מיוחדת לאופן שבו מבין המטפל את המטופל ומסריו. במרכז הספר "האתיקה של ההבנה הטיפולית" עומדת הטענה כי מלאכת ההבנה בטיפול הפסיכואנליטי היא התרחשות אֶתית. מה מייחד את אתיקת ההבנה הפסיכואנליטית? כיצד ניתן להבין את המטופל באורח המלא ביותר מבלי להתכחש לאחרוּתו? כיצד נכון למטפל להתמודד עם הסיטואציה הטיפולית המשתנה? שאלות אלו ואחרות נבחנות לאורך הספר בעזרת ההרמנויטיקה של הפילוסוף הנס גאורג גאדמר. שלושה מהמונחים העיקריים בהגותו של גאדמר – "דעה קדומה", "מרחק" ו"דיאלוג" – משמשים לחשיפה ולניתוח של המתחים האתיים הקיימים בשלוש גישות פסיכואנליטיות מרכזיות: התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית של פרויד, התיאוריה של ויניקוט, והגישה ההתייחסותית. מאפייניה האתיים של ההבנה הפסיכואנליטית מתבררים כנובעים מאפיוני המפגש הטיפולי. הם אינם תלויים בהכרח בהבנות הנובעות מגישות תאורטיות ואישיות, אלא מנהלים איתן דיאלוג עֵר. הספר מציע עמדה של הבנה והקשבה, המתאימה לכל מי שעוסק בטיפול הפסיכואנליטי. ד"ר נעמי לאור־בנקר היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית ומדריכה. היא עובדת בקליניקה פרטית.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.