"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

Changes in childhood and children's roles in society, and in how children participate in determining their own lives, have long been of interest to historians. Recent years have seen the emergence of new perspectives on the study of childhood, both in historical scholarship and in literary and cultural studies. Children's experiences are now scrutinized not only as a means of examining the lives and self-representation of young individuals and their families, but also to investigate how the early experiences of individuals can shed light on larger historical questions. This volume applies both approaches in the context of Jewish eastern Europe. Historian Gershon Hundert has argued that studying the experience of children and attitudes towards coming of age offers an important corrective to the way we think of the Jewish past. This volume proves the potential of this approach in exploring many areas of historical interest. Among the topics investigated here are changes in perceptions of childhood and family, progress in the medical treatment of children, and developments in education. The work of charitable institutions is also considered, along with studies of emotion, gender history, and Polish-Jewish relations. From the First World War until after the Holocaust and the Second World War, countless children experienced traumatizing events. A special section is dedicated to their fate.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר.