שדים הוא הרומן האוטוביוגרפי והאישי ביותר של דוסטוייבסקי. ביצירתו זו, שנתקבלה ברוסיה בדרך שונה מאוד משנתקבלה במערב אירופה, הגיע דוסטוייבסקי לשיא שחרורו האמנותי. ב שדים דוסטוייבסקי חודר לנפש הגיבורים - שותפים לתנועות השחרור המחתרתיות ולתאים של התנועות הרדיקליות, שהתרבו ברוסיה מאז שנות ה-70 של המאה ה-19. השקפת עולמו של סרגיי נצ'אייב (1847-1882) שעיקרה הקרבה מוחלטת של היחיד למען המטרה - החלפת המשטר וארגון מחדש של החברה, היא שמדריכה את גיבורי הרומאן. שדים הוא רומן נבואה מודרני של דוסטוייבסקי, משום שהוא מתאר את המהפכה על כפל פניה: הפן הבוגדני, השפל, ולעומתו הפן הטהור, האוטופי, המבוסס על חוסר עניין בתועלת אישית. גיבורי שדים מגלמים קטבים של מהפכנים פרובוקטורים מרקע חברתי שונה, - דמויות חלשות מלוות בכוח עז, לעתים היפנוטי, שגורר את בני חוגם ואותם עצמם. הריאליזם של שדים הופך את הרומן לספר אקטואלי גם היום. במידה מרובה דוסטוייבסקי מתאר את הסכנות של האידאולוגיה ואת סופה הבלתי נמנע. הוא מתאר את התוצאות הנוראות, ליחיד ולחברה של טשטוש ההבחנה בין המוסר הציבורי למוסר היחיד, וממחיש עד כמה כוונות טובות עלולות להביא לידי תוצאות הרות אסון. לספר נוספו הערות ואחרית דבר מאת פרופ' דימיטרי סגל מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

ריצ'רד ושרה אורטון, זוג אמריקנים כבני ארבעים, עוזבים את הבית, העבודה והחברים בסן פרנסיסקו ועוקרים לאיברה, כפר נידח במקסיקו, כדי להחיות ולהפעיל מחדש מכרה נחושת שהיה בעבר בבעלות המשפחה. המפגש עם תושבי המקום, אנשים קשי יום שנתונים במאבק מתמיד עם האדמה ואיתני הטבע, מלמד אותם דברים חדשים על טבע האדם: על חוסן ואמונה תמימה, על עורמה ותאוות בצע, על שכל ישר ואמונות טפלות, על צידוק הדין והשלמה עם המוות. המספרת מאבחנת את כל אלו בחדות וברגישות, וכתיבתה, כמו התרגום, היא מופת לאנינות ולאמנות הסיפור במיטבה. זהו ספרה הראשון של האמריקנית הרייט דויר, שזכה עם צאתו בפרסים חשובים לספרות יפה ובהם ה-National Book Award, והוא הראשון בספריה המתורגם לעברית. "אבנים לאיברה" נבחר לפתוח את הסדרה החדשה בהוצאת כרמל "קיטובים נפגשים", שתעסוק בהתנגשויות ומפגשים בין תרבויות.

אין כמעט אדם שהשפיע על מחשבתנו כפרידריך ניטשה (1844-1900). לאחר שהאידיאולוגים עיוותו את כתביו, לאחר שההיסטוריונים שיפצו את תולדות חייו, מגיש רידיגר ספרנסקי בספר זה את מה שטרם נכתב - ביוגרפיה של הגותו של ניטשה. ניטשה רצה, כך אמר, להיות דרך הגותו למשורר חייו. הוא בחר לו תפקידים ומסכות - פסיכולוג, מורליסט, נביא וליצן - ואף על פי כן, הגותו קיומית, משום שהיא עוסקת בעיצוב חיי האדם בידי עצמו, ובאותה עת גם נסיונית, משום שניטשה מעמיד לבחינה את כל מסורת ההכרה והמוסר. ניטשה העיד על עצמו שהוא דינמיט, ואכן הייתה הגותו מעבדה של העת המודרנית, וטיפלה בחומרים מסוכנים מאין כמותם. כמאה שנים לאחר מותו יש לבדוק מה עולל ניטשה בפילוסופיית הרצון לעוצמה שלו - לטוב ולרע. רידיגר ספרנסקי, דוקטור לפילוסופיה, נולד ב-1945, ועל ספריו, שתורגמו ל-13 שפות, זכה בפרסים רבים. ספרו על מרטין היידגר עתיד לראות אור אף הוא בהוצאת כרמל. היועץ המדעי של הספר הוא יעקב גולומב מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שנודע במחקריו על ניטשה ובתרגומים מכתביו.

האדישים הוא וריאציה קיצונית של "המשולש הרומנטי", ההופך ברומן זה לפריזמה מרובת פאות. מערכת יחסים סבוכה של תשוקה, שנאה ובוז קושרת בין חמשת גיבוריו. לאו היה פעם מאהב של ליזה; עכשיו הוא מאהב של ידידתה מריה גרציה וגם זומם להשתלט על רכושה ולכבוש את בתה קארלה; מיקלה, אחיה של קארלה, השונא את לאו בגלל מזימות ההשתלטות שלו (ובגלל יחסיו עם אמו), מפלרטט מתוך עייפות עם ליזה; אותה ליזה שלאו מנסה לפתות מחדש כאשר אינו מצליח לשים יד על קארלה הצעירה. לעינינו נחשפת דרמת תשוקות בורגניות בגרסה פרועה וכמעט קרנבלית, והפלא הגדול הוא שמורביה מצליח לשלוט שליטה גמורה בכל הזימה העסיסית - ואפשר לומר הוולגרית - ולהפוך את הקרנבל לטקס התוודות טרגי וחמור סבר. האדישים הוא בראש וראשונה וידויה של חברה שלמה, דיוקן מוסרי אכזרי של הבורגנות האיטלקית הגבוהה בראשית המאה העשרים, על הליכותיה הנלוזות, ערכיה המפוקפקים ודבקותה האווילית והעיקשת בדעות קדומות. זהו הרומן הראשון של מורביה (1907-1990), אחד הסופרים האיטלקים הגדולים במאה העשרים. יצירותיו "אגוסטינו" ו"אי ציות" יצאו לאור גם הן בהוצאת כרמל.

"אפשר שלא היו בילדותנו ימים שחיינו אותם כה במלואם, עד כי דימינו כי עברו עלינו בלי לחיותם, כימים שבילינו עם ספר אהוב". כך מתחיל מרסל פרוסט את חיבורו 'על הקריאה', שנכתב כהקדמה לתרגום ספרו של ג'ון ראסקין "שומשום ושושנים". הקריאה, אליבא דפרוסט, בעיקר של ספרות גדולה, היא חוויה המעצבת את אישיות הקורא ומפגישה את הקורא עם עצמו ועם הנצח. לספר נוסף מבוא מאת פרופ' דוד מנדלסון מאוניברסיטת תל אביב.

גץ ומאייר הם נהגיה של משאית ההמתה בגז, המובילה מדי יום כמאה מיהודי בלגרד למותם. גץ ומאייר מבצעים את מלאכתם בקפידה, ואינם מהרהרים אחר משמעות מעשיהם. המספר, יליד בלגרד, עוסק בשחזור אילן היוחסין של משפחתו, שנרצחה כמעט כולה במשאיות הגז, ובד בבד מנסה לטוות את דמותם של גץ ומאייר כבני אדם - על מראם החיצוני, מעשיהם, מחשבותיהם, עולמם הרגשי, שאיפותיהם הכמוסות והיחסים ביניהם. המעמסה הרגשית הכרוכה בשתי המשימות שלקח על עצמו מערערת את שפיותו של המספר, עד כי כל הדמויות שהוא עוסק בשחזורן מתערבבות בנפשו, וחודרות דרכה גם לחייהם ולנפשותיהם של הסובבים אותו. בספרו זה, הרביעי המתורגם לעברית, פורש בפנינו דוד אלבחרי את סיפורה של יהדות בלגרד ברצף אחד, בפיסקה אחת, שקריאתה מותירה אותנו חסרי נשימה כפי שנותרו גם גיבוריו - קרבנות משאית הגז.

"...בשולי הדרך מרקיבות מכוניות שרופות, שרידים של מעשי ביזה. בסוואנה מסביב רק עצי הבאובב - בדרך זקן ונער. הם הולכים ומתנודדים - הם נמלטים מהמלחמה, המלחמה שטימאה את כל ארצם". סיפורם של טואהיר ומואידינגה, הזקן והנער, נשזר בסיפורה של ארצם מוזמביק, הנתונה במלחמה אינסופית. זהו סיפור של חיפוש זהות אישית, בהיבט הגיאוגרפי הפשוט כמו גם בהיבט הנפשי הפנימי. מיא קואוטו טווה סיפור אנושי, בתיאורים שהריאליזם בהם נמזג בליריות והמציאות מתערבבת בבדיה ובחלום. הספר מתאר את מאבקו של האדם בכוחות של שררה וכיבוש המאיימים להביא כליה על אנושיותו וצלמו. בתוך התוהו ובוהו, ההרס והמוות, מפכים רגשות של אכפתיות, של דאגה לזולת ושל אהבה.

ה פואטיקה , יצירתו של הפילוסוף היווני אריסטו בן המאה הרביעית לפסה"נ, מנסחת את אחת התאוריות הספרותיות החשובות ביותר שהגיעו אלינו מהעת העתיקה. ביצירה זו אריסטו מגדיר את רכיביה העיקריים של הטרגדיה ומנתח את מאפייניהם. הוא בוחן את ארגון האירועים, את הדמויות, את הלשון ואת החיזיון ופורס בפני קוראיו את תפיסתו באשר למקומה של הטרגדיה בחיי נמעניה ולתרומתה הייחודית לאושרם. ה פואטיקה , שנכתבה זמן לא רב לאחר תקופת השיא של הטרגדיה האתונאית, מסתמכת על יצירותיהם של הטרגיקונים הגדולים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס ומציגה ניתוח מעמיק ומרתק של כמה מיצירותיהם המרכזיות. מושגי יסוד של התאוריה כדוגמת ייצוג אמנותי (מימזיס), טיהור (קתרזיס), כשל, מהפך והכרה הפכו לנכסי צאן ברזל של ביקורת הספרות במערב. ליצירה הייתה השפעה עצומה על אנשי הרנסנס והנאו-קלסיקה, אשר תרגמוה, פירשוה וניסחו בעזרתה את כללי הכתיבה של הטרגדיה הטובה, והיא משמשת עד היום מקור השראה לכותבי ספרות ולקוראיה. הוסיף מבוא הערות ומאמר מסכם: יואב רינון.

השירה והפיוט הם חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום-יומי של יהודי צפון אפריקה. אין אירוע בחיי הקהילה או בחיי הפרט שאינו מלווה בשירה ובפיוט המתאימים לו. השירה חובקת את מעגל השנה על כל מועדיו ואת מעגל החיים על כלל תחנותיהם. ומילות השירים ולחניהם מתנגנים באוזניהם של יהודי צפון אפריקה והם חלק מזהותם. שירים בני מאות שנים שחיברו משוררי ספרד ושירים 'צעירים' יותר שכתבו משוררי צפון אפריקה חיים ומושרים עד היום. הספר מציג בהרחבה את השירה העברית בצפון אפריקה על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה, מקצביה ותבניותיה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנה שלמה של בני הקהילה הגדולה במדינת ישראל כיום.