"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

שירת הנעורים של אורי צבי גרינברג חשובה ביותר לא רק להבנת יצירתו המאוחרת, אלא גם ובעיקר להבנת דרכי השיח המודרני בכלל והיהודי בפרט. שירה זו נכתבה בין השנים 1912 ל-1923. לרוב היא בוסרית – ובכך כוחה. היא מלמדת על גישושיו אחר המבע הנכון למשורר יהודי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. בדומה למשוררים יהודים אחרים בני התקופה, גרינברג היה מודע לכך שנדרש מבע שייצג את אפשרות קיומו של העם היהודי במרחב פוליטי רווי מתחים בין עמים שתובעים את עצמאותם. בדומה למשוררים אחרים, ששמו להם למטרה לפתח ספרות יהודית חדשה, ידע גם גרינברג כי מבע זה חייב להישען על תבנית לשונית שתשקף את מבנה האדם כיחיד, כלומר את מבנה הסובייקט המודרני. הר ירוק ואהבה עוקב אחר התמודדותו הנועזת של המשורר עם הכשלים המתלווים למבנה זה. זאת, בשימת לב מיוחדת להקשרים הספרותיים, ההיסטוריים והפוליטיים שבהם חיבר גרינברג את יצירותיו. בתוך כך נבחנים מחדש מנגנוני היסוד של שפת השירה המודרנית ומוצעות תשובות שונות מהמקובל לשאלות עקרוניות כגון מהי שירה, לשם מה היא נכתבת, מהם תפקידיה התרבותיים, הפוליטיים וההיסטוריים, וכיצד על הקורא להתייחס אליה.

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז מנדל סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

ספר זה מקבץ מבחר מתוך חיבוריו של יעקב (קובי) מצר שבהם נבחנו נושאי כלכלה וכלכלה פוליטית בתקופת המנדט ובמדינת ישראל בהקשרים השוואתיים מגוונים. רוב החיבורים פורסמו לראשונה בבמות שונות (כתבי עת וספרים ערוכים) בשפה האנגלית. כינוסם בלבוש עברי תחת קורת גג אחת נועד להגדיל את זמינותם לקוראי העברית שמתעניינים בהיסטוריה של הארץ הזאת על מורכבותה רבת הפנים. בספר תשעה פרקים שנחלקים לשלושה שערים: בשער הראשון ארבעה פרקים, שבהם מוצגים ונבחנים במבט השוואתי רחב המאפיינים הכמותיים העיקריים של כלכלת המנדט על שני משקיה האתניים-לאומיים - היהודי והערבי. בשער השני שלושה פרקים, שבהם נדונים היבטים של כלכלה פוליטית אתנית-לאומית בנושאי התיישבות וקרקע בתקופת היישוב ובמדינת ישראל בפרספקטיבה בינלאומית משווה. בשער השלישי שני פרקים, שעניינם עלייה ודפוסי תעסוקה של יהודים כיחידים: פרק אחד מתעד את מאפייניהם הסוציו-דמוגרפיים של העולים לארץ בעשור הראשון למנדט ובוחן אותם בהשוואה להגירה הבינלאומית בת הזמן; הפרק האחר דן בדפוסי תעסוקה עצמית ( self-employment ) בקרב יהודים בתפוצות ובארץ במאה העשרים.

הכללתו של כל הסהר הפורה, לראשונה בהיסטוריה, בתחומה של אימפריה אחת – תחילה האשורית ואחר כך הבבלית והפרסית – חוללה תמורות פוליטיות, תרבותיות, דמוגרפיות וכלכליות רבות-השפעה על חייהן של רוב אוכלוסיותיו, ובכלל זה הנוודים הערבים ששכנו בשוליו. עד אותה עת התמצו המגעים בין יושביהן של ארצות המזרע והמדבר במסגרת יחסים דו־קוטביים של חשדנות ואיבה בין שתי צורות חיים בסיסיות – האחת חקלאית, יושבת קבע ומאורגנת בממלכות לאומיות, והאחרת רוֹעָה, נוודית ומאורגנת במסגרות שבטיות. עם השתלטות האימפריה האשורית על כל פאתי הסהר הפורה השתנו יחסי יישוב הקבע ושוכני המדבר מיחסים דו־קוטביים לתלת־קוטביים: הישות השלישית שנוספה להם היא האימפריה. עד מהרה השפיעו תכונותיהם המיוחדות של הנוודים על המגעים בין שתי הישויות: השלטון האימפריאלי האשורי, ואחר כך הפרסי, ניצל את מיקומם ואורח חייהם של הנוודים הערבים ושילבם במערכות מינהל ושליטה. בתקופה האימפריאלית הוסיפו הערבים לפשוט על ארצות היישוב, אך מעתה הם היו גם בעלי אינטרסים משותפים ובעלי ברית של האימפריה. בעקבות זאת התגוונה מערכת מגעיהם ויחסיהם עם ארצות הסהר הפורה ושלטונותיו. בחמישים השנים האחרונות חלה התקדמות מרשימה, כמותית ואיכותית, בתחומי המקורות העומדים לרשותנו (במיוחד האכדיים והצפון-ערביים) ונוספו כלים לחקר הערבים הקדומים. התקדמות זו מאפשרת ראייה מוחשית יותר של התמונה ההיסטורית. התקופה בת כ־400 שנה, מאמצע המאה השמינית לפסה"נ ואילך, הנסקרת בספר זה היא פרק זמן שדי בו להבחין בתהליכים ובתמורות שהתחוללו במרחב הסהר הפורה, ובכלל זה כאלה שבעקבות הארגון האימפריאלי השפיעו על הנוודים אשר בשכנותו. הודות לעושר הנתונים שבכתב וגיוונם, יחד עם תשומת לב לנתונים הגיאוגרפיים, עוקב הספר אחר התפתחויות בחיי הערבים ומשלב את תולדותיהם בהיסטוריה של הסהר הפורה.

עשרות אלפי אינטלקטואלים – פליטים, עקורים, מהגרים מרצון ושליחים – עזבו בעת החדשה את מולדתם ועברו לארצות אחרות באירופה ומעבר לים. בפנורמה חובקת-עולם מתאר פיטר ברק את הדמויות החשובות בגלי ההגירה הגדולים מאז המאה החמש-עשרה: החל ביוונים שהגיעו לאיטליה בעקבות כיבושה של ביזנטיון על ידי העות'מאנים וכלה בנמלטים מפני הבולשביקים, הפאשיסטים והנאצים במאה העשרים. ההגירות בעת החדשה המוקדמת היו ברובן מטעמי דת – כך, למשל, היהודים והמוריסקוס מחצי האי האיברי, ההוגנוטים (הקלוויניסטים הצרפתים) בעקבות ביטול אדיקט נאנט, וקתולים מארצות פרוטסטנטיות. במאות התשע-עשרה והעשרים, לעומת זאת, ההגירות היו בעיקרן בגלל רדיפות גזעניות ומסיבות פוליטיות ואידאולוגיות. הספר גולים ומהגרים בתולדות הידע מבהיר את הקשיים של המלומדים להשתלב בארצות המארחות ואת הבחירה בין היטמעות לבין הסתגרות בקהילת הגולים. אבל בעיקר הוא בא להצביע על התרומה העצומה של גולים ומהגרים ליצירת ידע חדש ולהפצתו, לא רק בארצות הגירה כמו ארצות הברית וישראל, אלא בעולם כולו – מסין במזרח ועד ברזיל במערב. ברק דן במיוחד בתרומתם של מלומדים במדעי הרוח והחברה: היסטוריונים, חוקרי תולדות האמנות והספרות, פילוסופים, סוציולוגים ואנתרופולוגים. מלבד אקדמאים שהצליחו להשתלב באוניברסיטאות במדינות המארחות, היו גם מתווכי תרבות אחרים: מדפיסים ומוציאים לאור, מתרגמים, סוחרים שהשתקעו לשנים ארוכות בארצות רחוקות, מיסיונרים ומלומדים שהוזמנו אל חצרות שליטים שביקשו לקדם את מדינתם אל המודרניות. על הנזק שהסבה "בריחת המוחות" מארצות המוצא האפילו הרווחים שהפיק עולם הידע בכללו: שחרור מפרובינציאליות, גישור על מסורות, הפריה הדדית. הסקירה המפורטת בספרו של פיטר ברק, שנכתב בשנת 2015 בין היתר כאזהרה מפני הברקזיט (היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי), נועדה להעביר מסר חשוב מאוד גם לימינו: קליטת מהגרים ופליטים מעשירה את התרבות המקומית והעולמית והיא התרופה העיקרית נגד דלדול הרוח וצרות אופקים.

עלילת ספרה של אנה הולצר-קוואלקו , בבתים זרים , מתרחשת בשלזיה התחתית , חבל ארץ שעם תום מלחמת העולם השנייה עבר מגרמניה לפולין. על רקע שרטוט הגבולות המחודש באירופה חושפת המחברת ללא כחל ושרק את החוויה האנושית והאישית שליוותה את חילופי הבעלות. עמדת המספרת הבלתי מגויסת מערערת על הרגלי החשיבה המקובלים, ול וּ בשל בחירתה לדון בשלוש הקבוצות - גרמנים, פולנים ויהודים - בו זמנית ובנשימה אחת. מבעד למסכת שלמה של איבוד וניכוס חפצים מתגלה לעינינו הגורל המשותף, לכאורה כמובן, שזימנה ההיסטוריה הפוסט-מלחמתית למי שנחלקו זמן קצר קודם לכן לרודפים ולנרדפים. פרויקט ההומוגניזציה האתנית שהוטל על מרכזה של אירופה ומזרחה שירת את השלטתה על המרחב החדש של האוטופיה הקומוניסטית, קרי הלאמתו של רכוש וחלוקתו מחדש בצלה ובחסותה של ברית המועצות. על בסיס תיעוד ארכיוני עשיר מספר בבתים זרים סיפור אמביוולנטי על מתיישבים פולנים ויהודים-פולנים מן הטריטוריות שאיבדה פולין לטובת ברית המועצות במזרח, המוצאים עצמם ב " בתיהם " של גרמנים בשטחים שסיפחה פולין במערב. החיים אלה לאחר אלה של מתיישבים גרמנים הנסים מערבה, מתיישבים פולנים שחוו זה עתה חילופי אוכלוסין כפויים ויהודים פולנים ניצולים היורשים בעל כורחם את קניינן החומרי והתרבותי של קהילות יהודיות-גרמניות עתיקות יומין שחרבו בשואה, נפרטים בספר לפרטי פרטים של החוויה האנושית.

מקובל לטעון כי המרקסיזם הוא פילוסופיה, אך קרל מרקס הפסיק לכתוב חיבורים פילוסופיים לפני שהגיע לגיל שלושים. בבגרותו כתב ספרי כלכלה, חיבורים בהיסטוריה ובסוציולוגיה וכמובן גם כתבים פוליטיים. ואולם, קשה למצוא בכתבי מרקס הבוגר חיבורים שהוקדשו במיוחד לפילוסופיה. יוצאים מן הכלל בהקשר זה הם ה מבוא ו ההקדמה ל ביקורת הכלכלה המדינית . ה מבוא לביקורת הכלכלה המדינית , שנכתב ב-1857, נגנז ולא ראה אור בחייו של מרקס. הוא שרד רק כטיוטה, אך נותר ניסיונו היחיד של מרקס לנסח באופן שיטתי את הנחות היסוד הפילוסופיות לעיסוקו בכלכלה, בהיסטוריה ובסוציולוגיה. הוא מוגש כאן לראשונה בתרגום עברי. ה הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית , שראתה אור ב-1859, מכילה דיון פילוסופי משלים ביחסים בין הכלכלה לבין הפוליטיקה וחיי הרוח. זהו הדיון המפורסם, המכיל את המשפט שהפך מאז לסיסמת המטריאליזם של מרקס: "לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא להפך – הווייתם החברתית היא שקובעת את תודעתם". הספר העומד לפניכם, המאגד יחדיו את ה מבוא ואת ה הקדמה , מעניק לקורא העברי גישה נוחה לעקרונות הפילוסופיים העומדים ביסוד מחקריו של מרקס. לספר מצורף פתח דבר מאת המתרגם, טל מאיר גלעדי, הדן בפירוט בעקרונות הפילוסופיים הנפרסים בחיבורים אלו.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען