מעמדו של תרגום אונקלוס כתרגום המוסמך והמקודש לתורה נשמר עד ימינו. בקרב המוני בית ישראל הלימוד בו נתפס כחובה הלכתית: נאמנות לתקנת 'שניים מקרא ואחד תרגום'. להערכה המיוחדת כלפי התרגום שותפים גם חוקרי מקרא ולשון, שבעיניהם הוא בכיר תרגומי התורה והמובחר שבהם. ואולם אף שפשט הלימוד בתרגום אונקלוס, רק מעטים עומדים על צפונותיו. מחמת אופיו המילולי וצמידותו הרבה למקור מתקבל הרושם כי הוא תרגום גרידא, ואפילו קורא חד עין אינו מבחין בנקל ב'סטיות' התרגומיות. דווקא סטיות אלה הן העושות את תרגום אונקלוס לכלי פרשני מן המעלה הראשונה. הספר בוחן את עקיבותו התרגומית של תרגום אונקלוס, רוצה לומר, באיזו מידה 'סטייתו' של המתרגם מדרכו הסטנדרטית מכוונת ושיטתית, מהם הגורמים לסטייה וכיצד ניתן לעמוד על מטרתה. לסטיות תרגומיות התייחסו כבר כמה מגדולי הפרשנים מימי הביניים, ומובן מאליו שעסקו בנושא זה גם חוקרי התרגום למן תקופת ההשכלה ועד ימינו. ואולם החידוש בספר שלפנינו הוא בהיקף המחקר ובשיטת הביצוע: בשלושת פרקי הספר נעשה ניסיון ראשון מסוגו לבחון בדרך שיטתית וביקורתית את הכיוונים השונים שהלכו בהם המחקר והפרשנות בניסיון לתת טעם ל'סטיות' התרגום.

בספר זה, שהוא חלקו השני של המחקר, נידון השלב הראשון של הקאנוניזציה של המקרא בהתגלמותה ההיסטורית. ראשיתה האידאית נעוצה בהופעת המקור הדבטרונומי (ס"ד), המקיף את רובו של ספר דברים והונח ביסוד הרפורמה הפולחנית של המלך יאשיהו. אלא שבאותה שעה עדיין היה הקאנון בגדר אידאה בלבד ולא גיבוש ספרותי. סמכותו המופלגת של ס"ד נשענה על האמונה, שמקור זה קשור בברית מיוחדת שכרת ה' לישראל בארץ מואב, כארבעים שנה לאחר מעמד הר חורב. בשפעתו של מקור זה, ורק לאחר חורבן ירושלים, נולדה האסכולה הדבטרונומיסטית. פריה הספרותי של זו הוא החיבור המקיף את ספרי יהושע-מלכים ובראשו 'ספר התורה', שהמגילות והקטעים הדבטרונומיים קובצו בו. זה היה גיבוש קאנוני ראשון ביהדות ומלכתחילה הייתה התורה חלק ממנו, חלק עיקרי. לאחר מכן צורפו לתורה מקורות קדומים אף יותר מס"ד ולאחר החיבור הדבטרונומיסטי נוספו ספרים, אבל החיץ בין התורה לספרים שלאחריה לא זז ממקומו. בהקפדה יתרה נבחנות בספר זה בעיות יסוד הקשורות בעניין הנידון, כגון: גבולות זמנו של החוג הדבטרונומי שפעל מאחורי ס"ד; ברית כטקס פורמלי המצטייר ברקע ס"ד; מקורותיו של החיבור הדבטרונומיסטי, עריכתו ומטרותיו.

ספר זה בודק ומתאר את התמודדותה של הפרשנות היהודית המסורתית למקרא עם סוגיות יסוד בתחביר לשון המקרא. הסוגיות שנדונות בספר עלו מתוך התפיסות התחביריות המשתקפות בפרשנות, החל בפרשנות חז"ל, דרך הפרשנות המשתקפת בתרגומי המקרא הארמיים וכלה בנציגיה הבולטים של הפרשנות היהודית בימי הביניים ובדורות שאחריהם. דיונים תחביריים גלויים אינם מרובים בפרשנות, העוסקת בדרך כלל בעניינים לקסיקליים ומורפולוגיים, והם שולבו בעיונים שהוקדשו לסוגיות השונות לא רק לשם שלמות הדיון ולשם הצבעה על עצם קיומם, אלא גם לצורך הבהרתם, תוך גישור בין המונחים המשמשים בפרשנות לבין אלה המקובלים במחקרי התחביר המודרניים. עיקרו של המחקר מתמקד בענייני תחביר סמויים שבפרשנות, היינו בשאלות או בתפיסות תחביריות העומדות ברקעה של הפרשנות, גם כשזו עוסקת בשאלות תמטיות, פילוסופיות, תאולוגיות וכדומה, ואין לה לכאורה נגיעה לעניינים תחביריים. המחקר מציג את חלקו של הגורם התחבירי הסמוי בפרשנות הפשט ובפרשנות הדרש, בין שהוא המניע אותה בין שהוא מסייע לה ובין שהוא רק מאפשר אותה. במיונו ובניתוחו של החומר הסמוי ושל החומר הגלוי לפי נושאי התחביר תורם הספר מצד אחד להכרת תופעות תחביריות בלשון המקרא, הן לגופן – והדבר מתבטא בתיאור הסינכרוני שבפתיחת כל תופעה שנדונה ובניתוח האובייקטיבי של כל דוגמה – הן בהשתקפותן בפרשנות; ומצד אחר להכרת מתודות הפרשנות ומקומן של תפיסות לשוניות בכלל, ותחביריות בפרט, בעיצובן.

האמונה בנבואה – הטענה שהאל החליט להתגלות לבחיריו ולמסור להם, ודרכם לאדם בכלל ולעם ישראל בפרט, את רצונו בכל עניין ועניין – היא המאפיין התאולוגי החשוב ביותר של המקרא. טענה זו לא רק מהותית לספרות הנבואה המקראית אלא גם עומדת כמרכזה של התורה, ובלעדיה אין להבין כראוי את הסיפור, את החוק, את ההיסטוריוגרפיה ואפילו את ספרות המזמורים. ואולם הנבואה לא הייתה רעיון מופשט אלא אמונה חיה, שנושאיה ומבטאיה בחברה הישראלית היו הנביאים. הספר חוקר את תופעת הנבואה מן הבחינה הפנומנולוגית-היסטורית בניסיון להבין מי היה הנביא הישראלי הקלסי: מה היו חוויותיו ומה הייתה שליחותו הציבורית. מחקר זה הוא המשך לספרו הקודם של המחבר הנבואה הקדומה בישראל , והוא מצביע על המפנה שחל בפעילות הנבואית לאחר תקופת אליהו ואלישע: פניית עורף למיליטנטיות, אי-מעורבות בענייני המדינה והעתקת הפעילות אל המוני העם מתוך מגמה חינוכית המונחית על ידי חזון חברתי מוסרי. תוך שימוש בשיטה הפילולוגית-היסטורית נבחנות בספר פרשיות שבמרכזן התופעה הנבואית או השליחות שנטלו עליהם הנביאים כסנגורים של עמם בפני האל.

הספר עוסק בדמותו של רש"י כפרשן המקרא ובוחן את הדרך הפרשנית שבה נקט- על שיקוליה, מגמותיה והכרעותיה. השאלה העומדת ביסודו של הספר היא, האם במפעלו הפרשני של רש"י מצויה ההבחנה בין פשט ודרש, כשתי קטגוריות פרשניות מוגדרות ונבדלות. הדיון מיוסד על בדיקה קפדנית של מונחיו הפרשניים של רש"י ועל עיון במבחר גדול מפירושיו למקרא.

הפירוש לקהלת הוא אחד השרידים הבודדים ממפעלו הפרשני רב ההיקף של ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם), נכדו של רשי – מגדולי אנשי הרוח שקמו ליהדות צרפת בימי הביניים וגדול פרשני הפשט. במהדורה ביקורתית חדשה זו מבקשים מחברי הספר להביא לפני הקורא את תרומתו הייחודית של רשב"ם לא רק להבנתו של ספר קהלת, אלא ללימוד המקרא כולו. הם בטוחים שיש בחיבור זה כדי לעורר את עניינו המחודש של הקורא בעולמה של פרשנות המקרא היהודית בימי הביניים ובמשמעותה לדורנו. הספר מיועד הן לחוקר המקרא והן לכל מי שעניין לו בספר קהלת, בתולדות פרשנותו ובפרשנות המקרא כולה. שני מלומדים, החוקרים ומלמדים מקרא בשני חלקי עולם, שיתפו פעולה בהוצאתה לאור של מהדורה מדעית זו: פרופ' שרה יפת, מן החוג למקרא של האוניברסיטה העברית בירושלים ודר ב. סולטרס, מרצה למקרא וללשון עברית באוניברסיטת סט. אנדרוס בסקוטלנד. פרופ' שרה יפת עוסקת במחקר האמונות והדעות של המקרא, בתקופת שיבת ציון וספרותה ובחקר תולדות הפרשנות. דר רוברט סולטרס עוסק במחקר ספרות החכמה ובעיקר בספר קהלת וכן במגילת איכה.

התפילה מלווה את האדם משחר קיומו. בישראל נעשתה התפילה אחד מהעמודים המרכזיים, ואולי המרכזי, של הפעילות הדתית והתרבותית מימות חורבן המקדש ועד ימינו. בספר זה מובא מחקר חדשני על התפילה היהודית. לא הטקסט של התפילה הוא עניינו של מחקר זה כי אם דרכי המבע הלא מילוליות של התפילה - מחוות הגוף, הלבוש, המנעד וממד הקול. כשם שבשיח בין בני אדם משמשים מרכיבי תקשורת לא מילוליים, כגון תנועות ידיים, השימוש בקול, המרחק בין בעלי השיח ועוד, כך גם בתפילה. מרכיבי התפילה הלא מילוליים יוצרים שפה עשירה ומורכבת והם עומדים לרשות המתפלל - נוסף על הטקסט של התפילה - כדי לבטא את מאווייו לפני קונו. בספר נידונים המקורות המלמדים על עיצובם של מרכיבי התפילה הלא מילוליים במטרה לעמוד על המשמעויות שמרכיבי תפילה אלו נושאים בחובם. בניתוחם של המקורות נעשה שימוש בגישות מחקר חדשות המביאות בחשבון את המחקר במדעי החברה, את חקר הדתות המשווה ועוד, נוסף על דרכי המחקר הפילולוגיות וההיסטוריות. הספר מיועד לקהל החוקרים במדעי היהדות ולקהל המתעניינים בתפילה בכלל ובתפילה היהודית בפרט.

המשפחה הגרעינית במזרח הקדום ובישראל כללה בדרך כלל אב, אם וצאצאים, וכל מי שהשתייך ליחידת שארית זו היה כפוף למרותו של האב. לאב היו סמכויות משפטיות נרחבות – למרות הגבלות מסוימות – בעלות השפעה מכרעת על מצבם הכלכלי של בני המשפחה ועל גורלם. חיבור זה מברר את מהות היחסים המשפטיים בין הורים ובין ילדיהם ואת אופיו של המשטר הפטריארכלי במקרא ובמזרח הקדום. השאלות העיקריות שנדונו בספר הן: מה הקנה לילד מעמד משפטי? מה הייתה תשתיתה ומהותה של הזיקה המשפטית בין הורים לילדיהם? האם הורים חייבים היו לזון את ילדיהם? מה הייתה סמכותם המשפטית של הורים להעניש את ילדם בגין התנהגות בלתי חוקית כלפיהם? הספר תורם תרומה חשובה להבנת סוגיות יסוד בדמותה ובאופייה של החברה בעת העתיקה.