תנועת ההשכלה היהודית, שראשיתה בארצות גרמניה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, בישרה מהפכה תרבותית עמוקה וחסרת תקדים בעולם היהודי. תנועה זאת קראה לתיקון החברה היהודית המסורתית לפי הערכים המשכיליים, והציבה מנהיגות רוחנית חלופית. בראשית המאה התשע-עשרה החלו להתרקם ברחבי אירופה מרכזים חדשים לתנועה. בין המרכזים המשכיליים הבולטים באימפריה האוסטרית בלט המרכז שהתגבש דווקא בפרובינציה נחשלת שלה, אשר סופחה אליה מפולין כשני דורות קודם, היא גליציה. הודות לגלריה מרשימה של אישים ופעילות ספרותית ענפה קנתה השכלת גליציה את מקומה כאחד המרכזים הפוריים והמשפיעים ביותר של התנועה. קובץ מאמרים זה מבוסס על הרצאות שנישאו בכנס "מגלי טמירין: 200 שנה להשכלת גליציה", שנערך בירושלים בשנת 2013 בסימן זיכרון לראשוני המשכילים בגליציה ולמפעליהם, ומתוך שאיפה להערכה מחקרית מחודשת של השכלת גליציה לדורותיה. הקובץ כולל 23 מאמרים של מיטב החוקרים, המאורגנים בחמישה שערים. מאמרים אלו מציגים את ריבוי פניה של תנועה זו, שנעה בין מגמות לשימור הזהות היהודית באמצעות טיפוח של תרבות יהודית מודרנית בעברית לבין מגמות של ביקורת רדיקלית על אורחות החיים המסורתיים ושאיפה לתיקון יסודי של החברה היהודית.

אנשי לשון וספרות עסקו הרבה בשנים האחרונות בלשונות התרבות של החברה הערבית-היהודית בימי הביניים. חיבור זה מבקש להעריך מחדש את חלקן היחסי של הלשונות שפעלו במרחב: הלא הן העברית, הארמית, הערבית והערבית-יהודית. מפגשי עֵבֶר ו עֲרָב עומד על טיבן של הלשונות הללו ונוגע גם בשאלות הקשורות לשימוש בהן במרכזי הפעילות החשובים בשירת החול ובשירת הקודש, בתרגומים וביצירה המקורית. הספר מביא סיכום עדכני של המחקר בנושא, ובחינה של טקסטים חדשים הקשורים בעניינים הללו: קטעים מתרגומי המקרא לערבית, וכן פיוטים, בקשה וקינה בערבית.

Le 17 juin 1940, l’écrivain français Jean Guéhenno prit une double résolution après avoir entendu la déclaration radiophonique du maréchal Pétain annonçant aux Français la fin des combats et la demande d’armistice: tenir un journal, mais ne rien publier tant que durerait l’occupation allemande. Le récit de cette période trouble parut en 1947 sous le titre éloquent de Journal des années noires. Si le livre a été quelque peu oublié, la formule, par contre, est passée à la postérité. Dans l’esprit de Guéhenno, elle signifiait que ces années-là furent un tunnel, sinon un cauchemar: noires pour les victimes civiles et militaires disparues; noires pour les errements et les égarements des élites gouvernant la France; noires encore et surtout pour le déshonneur infligé à la conscience historique d’une grande nation; l’envers des Lumières, lesquelles se confondaient pour lui avec l’idée qu’il se faisait de la France.

החסידות היא אחת התנועות החשובות והמשפיעות ביותר בעם היהודי בתקופה המודרנית. המחקר המודרני תיאר את התפשטותה של תנועה זו כתוצאה של התעמולה החסידית, שבאה לידי ביטוי בסגנון דרשני חדש ובכישוריהם הכריזמטיים של מנהיגי החסידים. דורשי רשומות עוקב אחר הסוגה הספרותית של הדרוש בעת החדשה, ומוצגת בו, לראשונה, מתודה המבחינה בין השכבות השונות של הטקסט בדרשה המודפסת ובמעבר מן הדרשה שבעל פה אל הספר הנדפס. הספר מנתח את הקשר שבין האסתטיקה והסגנון הדרשני, גבולות השיח וכללי הרטוריקה לבין ערכי החברה והמעמדות החברתיים שאליהם פונה הדרשן. הספר מראה שהסגנון הדרשני של החסידים לא חרג מכללי הרטוריקה שהיו מקובלים בתרבות היהודית במזרח אירופה בדורות שקדמו להופעת החסידות ובדורם של החסידים עצמם בקרב דרשנים ומנהיגים שאינם חסידים. הרטוריקה הדרשנית של חסידי הבעש"ט עד אמצע המאה הי"ט משלבת קטעי פלפול תלמודיים והלכתיים, שנועדו להרשים את שכבת העילית הלמדנית שבקהילה. הדבר משקף גם את תפקידה החשוב של סמכותם התורנית של הצדיקים החסידיים בהתפשטותה של התנועה החסידית במזרח אירופה. "ספר חשוב ופורץ דרך, הן בדרך המתודית שנקט והן בפירות רבי העניין שמחקרו הגיע אליהם. [...] העיסוק ברטוריקה, במבנה, באמצעים אמנותיים, ומתן תשומת לב לדפוסי הדרשות המקובלים והמשתנים בספרות החסידית הוא מהלך שטרם נעשה, והוא מתגלה כפורה וחשוב. [...] יש כאן ספר שפותח אופקי מחקר חדשים ומגיע למסקנות חדשניות בנוגע לדפוסים חברתיים בחסידות, למודלים של הנהגה חסידית, ומערער באופן מבוסס על דפוסי מחשבה מקובלים כגון הבלעדיות שניתנה למודל הצדיק והעדה החסידית, הצדיק והחצר החסידית ועוד. [...] את הקריאה ליוותה תחושה של רעננות והתחדשות". (פרופ' צבי מרק)

Karaite Judaism emerged in the ninth century in the Islamic Middle East as an alternative to the rabbinic Judaism of the Jewish majority. Karaites reject the underlying assumption of rabbinic Judaism, namely, that Jewish practice is to be based on two divinely revealed Torahs, a written one, embodied in the Five Books of Moses, and an oral one, eventually written down in rabbinic literature. Karaites accept as authoritative only the Written Torah, as they understand it, and their form of Judaism therefore differs greatly from that of most Jews. Despite its permanent minority status, Karaism has been an integral part of the Jewish people continuously for twelve centuries. It has contributed greatly to Jewish cultural achievements, while providing a powerful intellectual challenge to the majority form of Judaism. This book is the first to present a comprehensive overview of the entire story of Karaite Judaism: its unclear origins; a Golden Age of Karaism in the Land of Israel; migrations through the centuries; Karaites in the Holocaust; unique Jewish religious practices, beliefs, and philosophy; biblical exegesis and literary accomplishments; polemics and historiography; and the present-day revival of the Karaite community in the State of Israel.

השבה והחמצה מתחקה אחר המעט שנותר אחרי מלחמת העולם השנייה מייווא, מוסד המחקר המפואר של היידיש ותרבותה. בחקירה בלשית מדוקדקת פורסת בלהה שילה עלילה סבוכה. במרכזה הצלחתו החריגה של ייווא – שעבר מווילנה לניו יורק – בהשבת קניינו התרבותי במערב, באזור הכיבוש האמריקאי, וכישלונו הצורב במאמציו בשטח הכיבוש הסובייטי שבמזרח. מבעד לסוגיית הבעלות על הקניין התרבותי נחשף מכלול הסוגיות ההיסטוריות הרלוונטיות לתקופה: התפתחותה של התרבות היהודית המודרנית במזרח אירופה, צמיחתה של היידיש כשפת ספרות מודרנית, קורותיה של התרבות היהודית תחת השלטון הקומוניסטי, השמדתה תחת הכיבוש הנאצי, העלמתה במזרח אירופה לאחר חלוקתה של אירופה ובמלחמה הקרה, ולבסוף – המאבק בין ישראל לתפוצות על מעמד היורש של התרבות היהודית האירופית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

"הפכנו תלושים. איבדנו את הקרקע תחת רגלינו, גורשנו מהביטחון של החיים הבורגניים – בלי עבודה, בלי בית, בלי מולדת ". כך מסכם ביומנו עורך הדין ואיש הציבור היהודי-הגרמני הנס רייכמן את חוויותיו זמן קצר לאחר הגירתו בעל כורחו ממולדתו באביב 1939. הזעזוע העמוק שהתחולל בעולמם של היהודים בגרמניה הנאצית שינה עמוקות את תפיסת המרחב והזמן שלהם. כיצד התמודדו עם הדרתם מהזירה הציבורית? איך התארגנו מחדש חיי הקהילה שלהם ואילו שינויים חלו בביתם הפרטי? ואיך השפיעה מצוקתם המתגברת על האופן בו חוו את זרימתו של הזמן? להיות יהודי בגרמניה הנאצית מציע תשובות חדשות לשאלות אלה ולרבות אחרות, ועוסק בדרך מקורית במושג הבית ובתפקידיו החברתיים של הזמן. על בסיס מגוון עשיר של מקורות אישיים וציבוריים יהודיים, ביניהם יומנים, התכתבויות וזיכרונות של גברים ונשים וקטעי עיתונות יהודית בת התקופה, מוארים היבטים שונים בשגרת יומם של היהודים הגרמנים: הצטמצמות חייהם בבידוד ביתי הולך ומחריף, ניסיונותיהם להתגבר על גזילת האפשרות לתכנן את זמנם ולנהל אותו והתמודדותם עם קשיי ההמתנה הפסיבית ללא נודע. להיות יהודי בגרמניה הנאצית מראה כיצד השינויים המואצים שעברו בתוך שנים אחדות היהודים הגרמנים, בני קהילה שנודעה במובהק באורח החיים הבורגני שלה עד לתקופה זו, נוגעים לסוגיות ליבה של הקיום האנושי באשר הוא. בתוך כך הספר מציע דיון חדשני על עצם האפשרות העומדת לפני בניה ובנותיה של חברה הנתונה תחת דיכוי לנקוט, למרות הכול, יוזמה פעילה בעיצוב חוויות היומיום שלה.

פולה פרדריקסן, מראשי חוקרות וחוקרי הברית החדשה ותולדות הנצרות הקדומה בעולם כיום, משחזרת את ארבעים שנות קיומה של קהילת חסידי ישו: מראשיתה האופטימית עם ישו בפסח בירושלים ועד שהתפשטה והגיעה לרומא. התנועה של ישו גדלה ופרחה בעשורים הללו. חברי התנועה עצמם היו מופתעים מההצלחה, ולמעשה לא ידעו איך לעכל אותה. מה אמורים לעשות חברי הקהילה בירושלים בשעה שהם מצפים לשובו של המשיח? האם עליהם להפיץ איזה מסר? אילו קשרים יש לשמור עם קבוצות הלוויין שלה בתפוצות? איך אמורים להשתלב בה גויים שעזבו את הפגאניות? ושאלת המפתח: איך יכולה תנועה שכל הווייתה תלויה באמונה שהעולם ניצב על סף אחרית הימים להתגבש כקהילה יציבה? פטרוס, יעקב ויוחנן פאולוס כולם היו יהודים, גם אם אנו רגילים לזהותם עם "מקורות הנצרות". הזיהוי שלנו מושפע מהידיעה שהם הביאו במעשיהם לייסוד הקהילה הדתית הזאת, שרוב החברים בה היו גויים, אלא שהם עדיין לא ידעו זאת. כשהנוצרים היו יהודים הוא סיפורה של אותה קהילה שבין ירושלים לרומא. במחקריה הקודמים עסקה פרדריקסן בשינוי שחל בייצוגים של ישו – מהנביא היהודי האפוקליפטי שהיה בחייו למשיח האלוהי שנהיה לאחר מותו. גם הספר הזה הוא קריאה מחודשת במקורות המכוננים של הנצרות באופן שמדגיש את זהותן היהודית המובהקת של כל דמויות המפתח בראשית הנצרות.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

שמואל פָּאלאָצֶ'ה (1550 בקירוב – 1616), יהודי יליד מרוקו ממוצא ספרדי, היה סוחר, דיפלומט, מרגל ושודד ים, שתמרן כל חייו בין השלטונות בהולנד לסולטן מרוקו, בין המרחב הנוצרי לעולם האסלאם ובין המדינות הפרוטסטנטיות לספרד הקתולית. מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס משחזרים, באמצעות הגישה המיקרו-היסטורית, את תולדות משפחת פאלאצ'ה בעת החדשה המוקדמת ואת העולם המורכב של הפזורה היהודית-הספרדית בצפון אפריקה ובמקומות המקלט המעטים באירופה. ספרם חושף דמויות המסתגלות כזיקית לארצות מושבן, ניסיונות לחזור ולהתיישב בספרד, המרות דת של בני המשפחה, קשרים ושיתוף פעולה עם המוריסקוס (צאצאי המוסלמים-המתנצרים בספרד, שגורשו ממנה בשנים 1614-1609), את ידיעת השפות המאפשרת את מעמדם כמתורגמנים ומתווכים בין מדינות, את חקירות האינקוויזיציה, את הסכסוכים והמשפטים ואת עסקי המסחר החוקיים והלא-חוקיים. הספר שמואל פאלאצ'ה מבוסס על מחקר יסודי ומעמיק בארכיונים בספרד, בפורטוגל ובהולנד, לרבות בארכיוני האינקוויזיציה – מחקר המשנה במידה רבה את מה שנכתב בעבר על שמואל פאלאצ'ה ומציב אותו בתמונה הרחבה של היחסים הבינלאומיים בתקופתו. למהדורה העברית הוסיפו המחברים תת-פרק חדש, הפניות לתעודות שהתגלו באחרונה והקדמה מיוחדת, ולפיכך הגרסה הזאת היא השלמה והמעודכנת ביותר של הספר, שהופיע בראשונה בספרדית בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות אחדות.

33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה, הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. ב אל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו.