ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במאה התשע עשרה. נחשב כדוברה המעמיק והיעיל ביותר של השקפה ליברלית על אדם וחברה… מיל חשב כי מסתו 'על החירות' היא בעלת הערך הרב ביותר מבין כל ספריו. בה הוא מדגיש את חשיבותה של 'האינדיבידואליות' הזהה, לדעתו, עם המאמץ המתמיד להתפתחות עצמית… בהשפעת דה-טוקוויל, מיל היה משוכנע שהסכנה העיקרית של הדמוקרטיה מעוגנת באפשרות לדיכוי הייחוד האינדיבידואלי ומניעת התפתחותה האמיתית של דעת המיעוט. לדעתו, עריצות דמוקרטית עלולה להיות גרועה הרבה יותר מעריצותה של האריסטוקרטיה או מדספוטיזם, הואיל והיא יעילה יותר בניצול האמצעי הטוב ביותר של פיקוח חברתי – לחץ דעת הקהל. האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 עם טוקוויל ומיל החל הדיבור הליברלי הנמלץ המגן על חירות אינדיבידואלית, על יושרה ואי-תלותה של מערכת השיפוט והצדק, על יחסים תרבותיים ואנושיים בין אומות ויחידים כאחד. סר ישעיהו ברלין

"תמיד חשבתיו, הן בחייו והן מאז מותו, כמתקרב ביותר לאידאה של אדם בעל חכמה ומידות טובות בצורה מושלמת, עד מקום שטבעו החלוש של האדם מאפשר זאת." - אדם סמית על דוד יום "ספר זה עתיד היה למלא תפקיד גדול בפילוסופיה… זכותו הגדולה של יום בתורת ההכרה היא, שהוא גילה את הבעייתיות שבניסיון. בעייתיות זו מתגלה בשני מושגים: מושג הסיבתיות ומושג העצם… ביקורת זו של יום כלפי מושג הסיבתיות והעצם [במסכת טבע האדם] מפורסמת לא רק בגלל חריפותה, אלא בעיקר בגלל תוצאותיה ההיסטוריות… היא השפיעה על הדורות הבאים של הפילוסופים, על קאנט ועל הבאים אחריו עד הפוזיטיביסטים החדשים שבתחילת המאה העשרים ועד ויכוחו של הוסרל עם יום." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "על מנת להבין את הפילוסופיה של יום עלינו לפנות ראשית ל'מסכת טבע האדם'." - האנציקלופדיה לפילוסופיה, לונדון וניו יורק 1967

"בשנת 1710 - ברקלי היה בן 25 שנה - הופיע ספר זה אשר עליו מבוססת תהילתו ועמדתו בתולדות הפילוסופיה. כותרת-משנה של הספר היא: 'מסכת שבה נבדקות הסיבות העיקריות של הטעויות ושל הקשיים במדעים, יחד עם הטעמים של הספק במציאות אלוהים ושל הכפירה בדת'. כותרת-משנה זו מראה שברקלי התכוון בכתיבת ספרו גם למגמה מעשית... לספרו הקדים ברקלי מבוא, שבו ניסה לערער את התורה, שיש לרוחנו היכולת ליצור מושגים מופשטים. בירור זה היה מיועד אצלו לסלול את הדרך לערעורה של החומרנות. שהרי החומר הוא מושג מופשט, ואם נצליח להראות שהמושג המופשט אינו אלא בדיה, ייצא שגם החומר אינו אלא פיקציה מחוסרת ממשות." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "מאז המאה השמונה-עשרה כאשר הוכנסה לשימוש המילה 'אידיאליזם', נודע ברקלי כמבשרו המוביל של האידיאליזם ואפילו כמייסדו המובהק. הוא עצמו כינה את השקפתו המרכזית כ"היפותזה אימטריאליסטית". תחת כותרת זאת הוא דחה כל אפשרות להימצאותו של עצם חומרי, אינרטי, וחסר שכל. לכינוי זה יתרון מה על פני המושג אידיאליזם שכן הוא מבליט את התנגדותו הרדיקלית של ברקלי למטריאליזם... טיעוניו של ברקלי למען אימטריאליזם מובאים ב'עקרוני הדעת של האדם'." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו-יורק עורך הסדרה: יעקב גולומב

בדיאלוג מנון , סוקרטס ומנון דנים בשאלות מהי שלמות, דהיינו סגולה טובה, והאם היא ניתנת ללמידה או שהיא באה מן הטבע, האם אפשר לשפר את אופיו המוסרי של האדם על ידי הוראה ולמידה. מנון מגדיר את השלמות כיכולת לשלוט בבני אדם, וסוקרטס מוכיחו שאין זו הגדרה מספיקה. הגדרה חדשה של מנון – ההשתוקקות לדברים היפים והיכולת להשיגם – מופרכת אף היא. סוקרטס מציג את תורת ההיזכרות כיסוד לאפשרות של ידיעה, ובדיאלוג נידונה השאלה כיצד ניתן להגיע לידיעה מאי-ידיעה, שהרי הידיעה קיימת בנו מראש ולמידה היא למעשה היזכרות. סוקרטס בוחן את אחד מנעריו של מנון בשאלה גאומטרית, ומוכיח שאם השלמות היא ידיעה, היא ניתנת להילמד. הוא אינו טוען שהנער יודע את התשובה, אלא שיש לנער סברות מוקדמות, ואם יועלו בפניו סברות נכונות, הוא יגיע לידיעה אמיתית. אולם סוקרטס עצמו מטיל ספק באמיתותה של מסקנה זו. לדבריו, אי אפשר להורות שלמות; השלמות אינה ניתנת להילמד אלא היא מתת אלוה. מנון , בתרגומו של אריה סימון, ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ח במסגרת הסדרה ספרי מופת פילוסופיים בהוצאת מאגנס. מהדורה מתוקנת שלו יצאה לאור בשנת תשי"ב. המהדורה הנוכחית, מתוקנת אף היא, כוללת את השיחה "מנון", וכן פתח דבר והערות השוליים של אריה סימון ושל המערכת (ההערות כתובות בעברית ולא בכתב רש"י). אלה מופיעים בגופנים שונים כדי שהקורא יוכל להבחין ביניהם.

'אריסטו, בדומה לאפלטון ולהוגי יוון האחרים, ראה בפוליטיקה את הנושא החשוב מכולם [...] לכתביו הפוליטיים רקע מרשים במיוחד הקשור בניסיונו המאלף כחונכו של אלכסנדר הגדול [...] לדידו של אריסטו הפוליטיקה היא אותו חלק של האתיקה הדן בבני אדם בקבוצות. לקבוצות אחדות מטרות מוגבלות, אולם ה"פוליס" או הקבוצה ה"פוליטית" היא זו שתכליותיה חופפות את תכלית חיי האדם. האדם הוא "חיה פוליטית", דהיינו מטבעו הוא מייסדן של קבוצות פוליטיות. עקרונות אלה מקבלים את ביסוסם בחיבור שלפנינו.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 'אחת הבקורות המפורסמות של אריסטו על אפלטון מוסבת על דעותיו המדיניות ומופיעה בפוליטיקה ב' להלן [...] בשביל אריסטו הפרט הוא הכל והוא שמתארגן בארגונים שעולים בדרגות השלמות עד שמופיעה צורת הארגון המקיף המספק את צרכיו כולם. עיני אפלטון נשואות לחזיון המדינה האחידה, ואחידות זו אוכלת את אזרחיה. בעיני אריסטו אין המדינה אלא צירוף של אזרחיה על בתיהם ומשפחותיהם וכפריהם.' ח"י רות, מורה-דרך בפילוסופיה היונית , ירושלים 1960

"השכל הישר הוא הדבר שנפל בחלקם של בני־האדם במידה שווה ביותר; שהרי כל אחד חושב שהוא מחונן בו במידה גדולה כל־כך, עד שאפילו האנשים שקשה ביותר לספק את דרישותיהם בכל דבר אחר, אין דרכם לרצות ממנו מנה יפה יותר מזו שכבר היא נמצאת בידם... מאחר שהיינו כולנו ילדים קודם שנעשינו אנשים, ומאחר שבמשך זמן מרובה הדריכונו נטיותינו ומורינו, וגם התנגדו לעתים קרובות אלה לאלה, ולא תמיד יעצונו... את העצה הנבונה ביותר, על־כן כמעט מן הנמנע הוא שיהיו משפטינו מזוקקים ומוצקים באותה מידה שצריכים היו להיות אילו היינו יכולים להשתמש בשכלנו שימוש שלם מיום הולדנו, ואילו היינו שומעים תמיד אך ורק בקולו." על המיתודה , חלק א "מעין מתגבר של מחשבות פוריות ואינו דומה מי שקורא בו מאה פעם למי שקורא בו מאה פעמים ואחת." ח"י רות, מורה דרך בפילוסופיה החדשה דיקרט מאמין בכוחו. הוא יהיה האדריכל אשר יקים את בניין המדע בעזרת תבונתו. הערצה זו של המחשבה היא שעשתה את דיקרט ל'אביה של הפילוסופיה החדשה'. הוא לא התכוון ליישר 'רחובות מעוקמים ובלתי־שווים' שסללו אחרים לפניו, הוא התחיל בניין חדש ומתוכנן מיסודו... דיקרט מכריז על שלטון בלתי־מוגבל של השכל. אך לשם כך הכרח הוא שהחוקר ישתמש בכלי כל־יכול זה שבידנו בתבונה קפדנית." ש"ה ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה

הספר הופיע בשנת 1783 [...] זהו ספר פופולארי יותר, המוסר לקורא את הקווים העיקריים שבשיטתו [...] ה"הקדמות" בסגנונן הקצר והבהיר עזרו בהרבה להפצת שיטתו של קאנט. שופנהאואר כינה את הספר "היפה ביותר והמובן ביותר מבין כל כתביו העיקריים של קאנט, ספר המקל בהרבה על לימוד הפילוסופיה הקאנטית". דברי פתיחה מאת ש"ה ברגמן

"ספר 'מלות ההגיון' הוא היצירה הקדומה ביותר של הרמב"ם [שנכתבה] כשהיה כנראה בן שש-עשרה... הספר בתרגומו של אבן-תבון... השפיע על המסורת הלשונית שלנו... המונחים של תורת ההגיון האריסטוטלית בעברית... לא הצטמצמו בתוך תחומה הצר של תורת ההגיון. הם חדרו לתוך תוכם של כל המדעים ומלאו את כל ענפי המחשבה. [ואכן] ספרנו מילא תפקיד חשוב ביותר בקביעת הלשון כפי שמעידות הוצאותיו המרובות ופירושיו השונים, מעצם הזמן שבו ניתרגם לעברית." ח"י רות, 'דברי פתיחה' הושווה עם קטעי כתב-היד של המקור הערבי ע"י: ד"צ בנעט

ברטרנרד ראסל, הפילוסוף, המתמטיקאי וההוגה החברתי הבריטי מן הידועים ביותר במאה העשרים מבקש בספרון קצר אך בהיר זה משנת 1912 לענות על השאלה מהי פילוסופיה בדרך שונה מזאת של חיבורו הידוע האחר, 'תולדות הפילוסופיה המערבית'. אם בחיבור ההוא נקט ראסל גישה היסטוריציסטית ועקב באופן לינארי אחרי התפתחותה של הפילוסופיה במערב מראשיתה, הרי שבחיבור הזה הוא מנסה לייחד את הפילוסופיה משאר תחומי רוח האדם באמצעות ציון הבעיות הייחודיות שבהן מתחבטת הפילוסופיה מראשיתה ובעיקר בזמננו. כעדותו ב"הקדמה", בעמודים שלפנינו ראסל הגביל את עצמו "בעיקר בבעיות הפילוסופיה שאפשר לומר משהו חיובי ובונה, שכן נראה <לו> שלביקורת שלילית בלבד אין מקום כאן". מכאן שהחיבור שלפנינו לוקה בבחירה סלקטיבית משהו של הסוגיות הנידונות בפילוסופיה, ואולם כל חיבור העוסק בתולדות הפילוסופיה או במבחר נושאיה אינו יכול שלא ללקות בהעדפות סובייקטיביות של בחירה, מיון והצגת הדברים. כל עיסוק בתולדות הפילוסופיה או בסוגיות המרכזיות שלה מניח אפוא פילוסופיה לעצמה. על הפן הסובייקטיבי מפצה כאן הצגת הדברים הבהירה והקולחת, שאינה מחייבת ידיעה מוקדמת של הפילוסופיה או עיסוק קודם בה. לכן חיבור זה מתאים לכל מי שמבקש לטעום לראשונה מפרותיה החכמים של הפילוסופיה, שאצל ראסל נודעה לה תמיד משמעותה הראשונה שאין לה תחליף: אהבת החכמה לשמה. ולכן יאה לחיבור זה ההגדרה הידועה שראסל הגדיר את הפילוסופיה: "הרפתקת הרוח היחידה הנעשית לשמה בלבד".

הספר שלפנינו, י"א למטפיסיקה, נראה שהוא (מלבד פרק ח' שבו), פרי קדום בערך של מחשבתו של אריסטו, והוא מכיל כשהוא לעצמו שיטה מטפיסית שלמה המקיפה את כל המציאות. התפתחות הרעיונות מבוארת די צורכה בסיכומים שנוספו בראש כל פרק ופרק, ויראה הקורא שהשאלות שמטפל בהן המחבר הן שונות ורחבות למדי; אולם, מלבד פרק ח' הנזכר, ההשקפה הכללית היא אחדותית. המחשבה מוסבת על שתי הבעיות העתיקות של הפילוסופיה היוונית, שאלת העצם שהוא יסוד האחדות והקביעות בעולם, ושאלת התנועה שהיא יסוד הריבוי והשוניות. אולם מראה אריסטו שאינן מתנגדות זו לזו, כמו שאפשר היה לחשוב מההסתכלות בשיטותיהם של פרמנידס והירקליטוס, אלא מתאחדות במושג העצם העליון המניע את העולם השפל מבלי להיות עצמו מונע. מצד הסגנון תופס הספר שלנו מקום מיוחד אפילו בתוך "הכתבים" של אריסטו. אם ה"ספרים" האחרים הנקראים על שמו הן רשימות הרצאותיו שעבד והוציא לאור תלמיד (או תלמידים) מתלמידיו, בספר י"א זה של המטפיסיקה נראה שיש לנו לא רשימותיו המעובדות של תלמיד אלא רשימותיו הבלתי-מעובדות של הרב, כלומר, ראשי פרקים בעלמא ששימשו זיכרון דברים למרצה. ואולם רשימות אלו ובצורתן עלובה זו - המילים הבודדות, המשפטים המרוסקים, הסעיפים הקטועים והמופרכים - היו בעלות השפעה מאין כמוה במחשבה האנושית. דעתו של אריסטו על האלוה יצרה ממש את התיאולוגיה המסורתית, והפילוסופיה של ימי הביניים, והפילוסופיה היהודית בכלל, אינה אלא פירוש לדעה זו. אך חשיבותו של הספר שלפנינו אינה היסטורית בלבד. רעיונו המרכזי של תלות הכל באלהים, תלות כעין תלות ה"אוהב בנאהב", נשאר אחד החזיונות המלהיבים ביותר במחשבה האנושית. אם גם בימינו, כמו בימיו של אריסטו, "הייתה הפילוסופיה למתמטיקה" בעיני חוקרים רבים, טוב לזכות שיש גם שחושבים שסוד העולם אינו במספרים או בנוסחאות, אלא בשאיפתו של הטבע להוציא את האלהי הטמון בו מהכוח אל הפועל שהיא השאיפה של הבלתי-שלם להידמות לשלם. (מתוך הקדמת המתרגם)

"יום ראה את עצמו בראש-וראשונה כאתיקן, וספרו על תורת המידות [המובא כאן], נראה בעיניו כספרו הטוב ביותר... המחקר, שהופיע בשנת 1751, הוא עיבוד מחדש - ובסגנון מזהיר - של החלק השלישי של 'מסכת טבע האדם'." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "אל מחקר זה יש לפנות כאל נוסח מוסמך ומהימן של דעותיו הבשלות של דוד יום בפרשת יסודות המוסר ומוסריותם או אי-מוסריותם של מעשי בני-אדם. בצדק גמור העיד עליו המחבר שהוא עולה לאין ערוך על כל שאר כתביו. והכוונה הן לתוכן שנשמעת בו בלי הרף פעימתו החיה של מגע בלתי-אמצעי עם המציאות האנושית ממש, הן לצורתה המלוטשת יפה של הרצאת הדברים." - מתוך 'דברי פתיחה' . עורך הסדרה: יעקב גולומב