אנו מבקשים להעמיד במרכז שלושה יוצרים - אורי צבי גרינברג, אשר ברש ואסתר ראב - מן המרתקים בספרות העברית במאה העשרים; סופרים שנדמה שלא קיבלו את מידת תשומת הלב הראויה בתקופתם ואשר ביצירתם אנו מוצאים דווקא מידה מסעירה של תקפות וחשיבות לתקופתנו. בשל כך יש לחזור ולדון בעבר הספרותי, זאת אנו עושים מתוך שאיפה לכונן הכרה בתקפות אותו עבר דחוי ובערכו האסתטי והרגשי. אנו מבקשים להפנות תשומת לב אל סופרים וטקסטים שמעולם לא עמדו במרכז ולדעתנו ראויים לכך; אלה מגלמים עברונו אפשרויות לא נורמטיביות חשובות ורלוונטיות להיום. סופרים אלה ביקשו ליצור זיקה אל המקומי והמיידי תוך כדי תיווך המורשת ההיסטורית של המקום וסטייה ממנה, ופחות באמצעות מודלים ספרותיים מהספרות הרוסית, הגרמנית או הצרפתית, למרות היכרותם העמוקה עם ספרויות אלה. אנו מאמינים ששלושה יוצרים אלה - ליבת יצירתם היא בחיפוש שורשי הזהות ביהודי או ביהדות; ובמקום - ארץ ישראל על נופיה ההרריים, עמק יזרעאל, הגליל והגלבוע, ועל נופי העיר תל-אביב והתהוותה של הוויה ארצישראלית-יהודית-עברית חדשה. יוצרים אלה הניחו יסודות ל"נוסח הארצישראלי" בספרות העברית. במרכז הווייתם עמדה הזהות היהודית והעברית הנוצרת לראשונה במלוא עומקה ומורכבותה ואשר ביקשו למצוא לה ביטוי בפריצת תבניות וברענון צורני-שירי. אך יצירתם נדחתה בפני נוסח שנקבע על-ידי סופרים שבחרו ליישם תבניות מוכרות יותר בפנייתם אל המציאות המתהווה כגון: שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. דווקא היום, כשיש מי שממיר את החברה בייצוג ואת הטקסט הספרותי הופך למוצר תרבות או למותג, אפשר להכריז בריש גלי שאין דבר חיוני יותר מכינון אפשרויות קיום אישיות וציבוריות עבור הקוראים, תוך מעקף של הרשות התקשורתית-ממותגת. והרי לכך נועדה הספרות בעינינו.