"מר כהן, אמר יקר, אתה יודע, הסיפור שלי זה לא משהו, זה מהחיים, אבל אני מבקש שתשמע אותו" (עמ' 10). בשמו של האזרח, יקר, תובע גלעד מאירי את זכותו של הסיפור-מהחיים להישמע. במובנים רבים, סיפוריו של מאירי בקובץ הפרוזה הראשון שלו, הם אכן "לא משהו", כמעט-לא סיפורים: כאלה שאין סיבה מיוחדת לכתוב אותם, סיפורי סתם. אך אם הסתם הוא התרגום העברי לאיד הפרוידיאני – הרי שאין כמו סיפוריו של מאירי לצותת לאיד הקולקטיבי, להעלות על הכתב את ה"סתם" המבקש לצאת לאור. המשרד לסיפורי הציבור פורש לפנינו קרנבל ססגוני: אנשי שירותים ופקידות, אוהדי כדורגל, חיילים ופועלים – גיבורים-לרגע של דרמות מקומיות; פסיפס של תודעות חיות: פועלות, חושבות, מסתבכות, מדברות, אך אינן יודעות לתת פשר פסיכולוגי לעולם שבו הן תקועות. בסיפוריו של מאירי מתמזגים המספר המודרני עם מספר הסיפורים העממי ומכוננים יחדיו סוציאליזם של שפה.

זעזועים בג'לי הוא ספרו השני של גלעד מאירי. ספרו הראשון, פָּגָנִי אורגני (כרמל, 2003), זכה בתחרות לספרות יפה על שם זבולון המר מטעם עיריית ירושלים לשנת 2001. גלעד מאירי, יליד ירושלים (1965), מנהל משנת 2002 את פרויקט "מקום לשירה" וחבר קבוצת "כתובת. הוא דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב ומחקרו עוסק בשירת דוד אבידן. היה שותף בכתיבה והפקה של שני תקליטורי רוק: להקת "קבוצה ריקה" ("קבוצה ריקה", 1995, בהוצאת NMC) ולהקת "המשפחה" ("המשפחה", 2002, בהוצאת "הצוללת הצהובה").