הספר האדם הדיאלוגי עוסק בתרומתו של מרדכי מרטין בובר למחשבה המערבית בעת החדשה. מטרתו לפתוח צוהר למבקש להציץ בנבכי הגותו של בובר, מקורותיה ועיקריה. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית שנוצרה, ועל בסיס הידע המחקרי שהצטבר מאתר הספר את הנקודה הארכימדית של מחשבת בובר. לספר שני שערים. הראשון מתמקד בביוגרפיה הרוחנית של 'בובר המאוחר'. פרק זה בחייו מתחיל עם הצגתו של העיקרון הדיאלוגי בספרו 'אני ואתה' ומסתיים בהצגת אנתרופולוגיה פילוסופית לקראת אחרית הימים. באמצעות הדיאלוגיזם של מטבעות הלשון 'בובר המאוחר' ו'האדם הדיאלוגי' מדגיש המחבר את המבדיל בין תקופה זו לתקופה שקדמה לה ואת עובדת היותה חתומה בחותם הדיאלוגיזם על גלגוליו ויישומיו. חלקו השני של הספר הוא פילוסופי. הדיון כאן ממקם את מחשבת בובר על רצף מהלכה ההיסטורי של המחשבה המערבית, במיוחד זו המושפעת מן המהפכה הקופרניקאית של קאנט. קאנט, טוען המחבר, הוא דמות המפתח להבנת הפילוסופיה של בובר והערכת תרומתה המקורית. לדעתו בובר מציע את הדיאלוג כדרך שבה ניתן לאדם לגשר על התהום שעליה הצביע קאנט. מלבד הדיון הנרחב בקאנט, ניתן למצוא בספר ניתוח משווה של הגות בובר עם הגותם של רוזנצווייג, דילתיי, הוסרל, היידגר, קסירר, שלר, יאספרס, מרסל ואחרים.