דייוויד יוּם (7 במאי 1711 - 25 באוגוסט 1776) פילוסוף והיסטוריון סקוטי, יחד עם אדם סמית' ותומאס ריד ואחרים, היה אחד מהדמויות החשובות של ההשכלה הסקוטית. רבים מחשיבים את יום כשלישי והרדיקלי ביותר מבין האמפריציסטים הבריטיים, יחד עם ג'ון לוק ואנגלו-אירי ג'ורג' ברקלי; הצירוף הזה של לוק, ברקלי, ויום, אף שהוא מסורתי, מתעלם מההשפעה החשובה על יום מכמה הוגים צרפתים כדוגמת פייר בייל, יחד עם דמויות אחרות בעולם האינטלקטואלי הבריטי, כגון: אייזק ניוטון, סמיואל קלארק, פרנסיס הוצ'סון, ויוסף בטלר.
היסטוריונים בדרך כלל רואים את הפילוסופיה של יום כסקפטציזם מוחלט, אך רבים טענו כי ליסוד של נטרוליזם יש חשיבות לא פחותה. חוקרי יום נעו בין אלה שמדגישים את הצד הסקפטי של יום (כגון ריד, גרין והפוזטביסטים הלוגיים, לבין אלה המדגישים את הצד הנטרוליסטי (כגון: נורמן קמפ סמית', סטרוד וגלן סטרוסון). קריירה יום נולד באדינבורו ולמד באוניברסיטת אדינבורו. בתחילה הוא חשב על קריירה משפטית, אבל בסופו של דבר הוא הגיע למצב שבו היה לו, לדבריו "דחייה שאין להתגבר עליה לכל דבר חוץ מאשר הפילוסופיה וללמדנות כללית".
הוא למד לתקופה מסוימת בעצמו בצרפת, שם הוא השלים את ספרו "מחקר על הטבע האנושי" בגיל 26. למרות שחוקרים רבים היום מחשיבים את הספר הזה כחיבור החשוב ביותר של יום, ואחד החיבורים החשובים בהיסטוריה של הפילוסופיה כולה, הציבור באנגליה לא הסכים לקביעה זו. יום בתחילה תיאר את התגובה הציבורית לפרסומו של ספרו בכך שהוא "נולד כנפל ממכונת הדפוס".
לאחר מספר שנים של עבודה בשירותם של כמה אישים פוליטיים וצבאיים, יום שב ללימודיו. לאחר שהחליט כי הבעיה בספרו הקודם היה יותר של סגנון מאשר של תוכן, הוא עיבד את החומר מחדש לקריאה פופולרית ב"מחקר לגבי ההבנה האנושית". גם ספר זה לא היה מוצלח במיוחד, אך הוא היה יותר מוצלח מספרו הקודם.
יום לא הצליח להשיג את הקתדרה לפילוסופיה באדינבורו ובגלזגו, כנראה בשל האשמות של אתאיזם, וכן בשל ההתנגדות של אחד ממבקריו הראשיים, תומאס ריד.
אולם, בין מחקרים הפילוסופיים, יום התפרסם בחוגים ספרותיים ככותב מאמרים והיסטוריון. תשומת הלב לחיבוריו גדלה לאחר שעמנואל קאנט אמר כי יום העיר אותו מ"תרדמתו הדוגמטית" (בערך ב1770). מורשתו אף שיום כתב במאה ה18, יצירתו עדיין רלוונטית ביותר לויכוחים הפילוסופיים של היום, יחסית ליצירתם של בני זמנו האחרים. נסכם פה את הנקודות המשפיעות ביותר ביצירתו של יום: בעיית הסיבתיות (קזואיסטיקה) כאשר ארוע אחד קורה לפני הווצרותו של ארוע שני, רוב האנשים חושבים כי אנו מודעים לקשר בין השניים, שגורם לארוע השני לקרות לאחר הראשון. יום אתגר את ההנחה הזו, והעיר כי אף שאנחנו אמנם חשים את שני הארועים, אנחנו לא חשים את הקשר ההכרחי ביניהם. ולכאורה, אין שום צורה אחרת חוץ מאשר בתחושה שבה אנו יכולים לקבל ידע על הקשר בין שני הארועים. יום טען כי כל קשר של סיבתיות שיש לנו יכול להיות רק כדלהלן: כאשר אנו רואים כי שני ארועים תמיד קורים יחד, אנו יוצרים ציפייה כי כאשר הארוע הראשון יקרה, השני יבוא אחריו. הצירוף של שני הארועים יחד והציפייה לצירוף זה הוא כל שאנו יכולים לדעת על סיבתיות. הבנה כזו לוקחת מהסיבתיות את רוב כוחה, ופילוסופים ההולכים בדרכיו של יום, כגון ברטרנד ראסל, דחו את רעיון הסיבתיות כולו כמשהו הדומה לאמונה טפלה. אך הבנה כזו היא נגד השכל הישר, ולכן נוצרת בעיית הגרימה; מה מצדיק את האמונה שלנו בקשר הסיבתי, ומהו הידע שיכול להיות לנו על סוג כזה של קשר? לבעיה זו אין פתרון מוסכם. יום כנראה אחז בדעה כי (כמו חיות אחרות) יש לנו אמונה אינסטקטיבית בסיבתיות המבוססת על ההרגלים של מערכת העצבים שלנו, אמונה שאנחנו לא יכולים למחוק אך שאיננו יכולים להוכיח בשום טענה, דידוקטיבית או אינדוקטיבית, בדיוק כמו האמונה שלנו במציאות של העולם החיצוני. בעיית האינדוקציה אנו חושבים כי העבר פועל כמדריך מהימן לעתיד. לדוגמה, החוקים הפיזיקלים של מסלולי כוכבי הלכת פועלים היטב כשהם מסבירים את ההתנהגות של כוכבי הלכת בעבר, ולכן אנו מניחים כי הם יפעלו גם בעתיד בצורה דומה. אך כיצד אנו יכולים להצדיק את ההנחה הזו, היא הנחת עקרון האינדוקציה? יום הציע שתי הצדקות אפשריות ודחה את שתיהן:
ההצדקה הראשונה קובעת כי העתיד צריך להיות דומה לעבר בשל הכרח לוגי. אך יום העיר כי אנו יכולים לחשוב על עולם כאוטי וחסר חוקים שבו אין לעתיד כל קשר עם העבר; או, בצורה יותר מינורית, עולם שהוא בדיוק כמו שלנו עד להווה, כאשר הוא(בזמן ההווה) משתנה לגמרי. אם כן, אין שום דבר שמכריח לוגית את עקרון האינדוקציה. ההצדקה השניה, שהיא יותר צנועה, מצביעה על האמינות של עקרון האינדוקציה בעבר; אם זה תמיד עבד עד היום, נראה שזה ימשיך לעבוד בעתיד. אך כפי שיום הראה, ההצדקה הזו משתמשת בטיעון מעגלי, שכן היא עצמה משתמשת באינדוקציה, כלומר הטענה שמה שתמיד עבד בעבר יעבוד גם בעתיד. בעיית הצדקת האינדוקציה נותרת עימנו. יום כנראה חשב שבדיוק כמו במקרה של הגרימה, גם כאן אין לנו שום יכולת להוכיח את האינדוקציה, אלא אנו פשוט מאמינים בה בשל ההרגלים של מערכת העצבים שלנו. אנו חושבים כי העבר פועל כמדריך מהימן לעתיד. לדוגמה, החוקים הפיזיקלים של מסלולי כוכבי הלכת פועלים היטב כשהם מסבירים את ההתנהגות של כוכבי הלכת בעבר, ולכן אנו מניחים כי הם יפעלו גם בעתיד בצורה דומה. אך כיצד אנו יכולים להצדיק את ההנחה הזו, היא הנחת עקרון האינדוקציה? יום הציע שתי הצדקות אפשריות ודחה את שתיהן: ההצדקה הראשונה קובעת כי העתיד צריך להיות דומה לעבר בשל הכרח לוגי. אך יום העיר כי אנו יכולים לחשוב על עולם כאוטי וחסר חוקים שבו אין לעתיד כל קשר עם העבר; או, בצורה יותר מינורית, עולם שהוא בדיוק כמו שלנו עד להווה, כאשר הוא(בזמן ההווה) משתנה לגמרי. אם כן, אין שום דבר שמכריח לוגית את עקרון האינדוקציה. ההצדקה השניה, שהיא יותר צנועה, מצביעה על האמינות של עקרון האינדוקציה בעבר; אם זה תמיד עבד עד היום, נראה שזה ימשיך לעבוד בעתיד. אך כפי שיום הראה, ההצדקה הזו משתמשת בטיעון מעגלי, שכן היא עצמה משתמשת באינדוקציה, כלומר הטענה שמה שתמיד עבד בעבר יעבוד גם בעתיד. בעיית הצדקת האינדוקציה נותרת עימנו. יום כנראה חשב שבדיוק כמו במקרה של הגרימה, גם כאן אין לנו שום יכולת להוכיח את האינדוקציה, אלא אנו פשוט מאמינים בה בשל ההרגלים של מערכת העצבים שלנו. תאוריית החבילה של העצמיות אנו רגילים לחשוב כי אנו אותו אדם שהיינו לפני חמש שנים. למרות שהשתננו מבחינות רבות, עדיין אותו אדם נראה כקיים כפי שהוא היה קיים אז. אנו יכולים לחשוב על שינויים שיעשו במאפיינים של האדם, מבלי שהעצמיות של האדם עצמו תשתנה. אך יום מתכחש לכך שיש הבדל בין המאפיינים של האדם לבין העצמיות המיסתורית, שאמורה להכיל בתוכה את המאפיינים הללו. בסופו של דבר, העצמיות היא חבילה של מחשבות, תחושות והרגשות, אך לעולם לא תוכל להצביע על משהו שהוא העצמיות. לפיכך, ככל שאנו יודעים, העצמיות אינה אלא חבילה גדולה של תחושות. יש לשים לב לכך שלפי יום התחושות האלה אינן "שייכות" לשום דבר. יום מקביל את הנשמה לקהיליה, שהזהות שלה אינה נשמרת בשל יסוד בסיסי מסוים, אלא בגלל שהיא מורכבת מיסודות שונים, מקושרים ומשתנים ללא הרף. השאלה של הזהות האישית היא, אם כן, כיצד לאפיין את הצירוף של החוויות האישיות. (בנספח ל"מחקר על טבע האדם", יום כתב כי הוא לא שבע רצון מהמסקנה הזו, אך הוא לעולם לא שב לנושא). הגיון מעשי: אינסטרומנטליזם וניהיליזם רובנו מוצאים כי התנהגויות מסוימות הן הגיוניות יותר מאחרות. אכילת נייר אלומיניום, לדוגמה, נראית לנו כדבר חסר הגיון. אך יום הכחיש כי יש להגיון תפקיד משמעותי בהחלטה על מעשינו. בסופו של דבר, ההגיון הוא סוג של מחשב של מושגים וחוויות. מה שבסופו של דבר הוא שמשנה, הוא מה שאנו מרגישים לגבי ההתנהגות הזו. מהגותו נוצרה הדוקטרינה של אינסטרומנטליזם, שקובעת כי מעשה הוא הגיוני אם ורק אם היא מתאימה למטרות ולרצונות של הפועל, מה שהם לא יהיו. ההגיון יכול להכנס לתמונה רק כמשרת, שמוסר מידע לפועל לגבי איזה מעשים ישרתו את מטרותיו ורצונותיו, אך ההגיון לעולם לא יוכל לומר לפועל איזה רצונות ומטרות צריך שיהיו לו. אם כן, אם תרצה לאכול נייר אלומיניום, כל שההגיון יוכל לעשות הוא לומר לך היכן הוא נמצא, ואין שום דבר לא הגיוני בלרצות לאכול אותו או אפילו בלרצות לעשות זאת.
האינסטרומנטליזם נעשה לתורה האורתודוקסית של הגיון מעשי בכלכלה, תאוריית הבחירה ההגיונית, ובכמה מדעים חברתיים אחרים. אך יש הטוענים, כי יום למעשה הלך צעד אחד קדימה לניהיליזם, ואמר גם כי אין שום דבר לא הגיוני במניעת המטרות והרצונות שלי עצמי ("אני רוצה לאכול נייר אלומיניום, ולפיכך אני נועל את פי"). התנהגות כזו בוודאי תהיה יוצאת דופן, אך היא הגיונית, ונקודה זו חשובה על מנת לקבל החלטות בנושא זה. אנטי-ריאליזם מוסרי ומוטיווציה לאחר שהצביע על חלקו של ההגיון בשיפוט ההתנהגות, יום טוען כי התנהגות לא מוסרית אינה כזו בגלל שהיא לא הגיונית. הוא טוען ראשית כי אמונות מוסריות גורמות למוטיווציה באופן מהותי; כלומר, אם אתה מאמין כי רע להרוג, אז למעשה תהיה לך מוטיווציה לא להרוג, ולבקר הרג אם אתה רואה אותו (אינטרנליזם). הוא מזכיר לנו כי ההגיון בלבד אינו יכול לגרום למוטיווציה לשום דבר; ההגיון מוצא את העובדות ואת הלוגיקה, אך הרצונות וההעדפות שלנו הם שקובעים האם העובדות האלה יגרמו לנו לעשות דבר מסוים. לפיכך, ההגיון לבד אינו יכול לגרום לאמונות מוסריות. יום הציע כי המוסריות נשענת רק על היחס והסנטימנט שלנו. הטענה הזו נחשבת כאחת הטענות היסודיות של האנטי-ריאליזם; הפילוסוף היומיאני ג'ון מקי טען כי, על מנת שעובדות מוסריות יהיו עובדות אמיתיות ובאותו זמן גם גורמות למוטיווציה במהותן, הם יצטרכו להיות עובדות מאוד מוזרות. לפיכך, קשה לראות סיבה להאמין בהן. בחירה חופשית לעומת אינדטרמיניזם הסתירה בין בחירה חופשית לבין דטרמיניזם ברורה מאליה; אם המעשים שלך נקבעו לפני מליארדי שנים, כיצד אתה יכול לקבל החלטות חופשיות לגביהם? אך יום הצביע על קונפליקט נוסף, שהפך את בעיית הבחירה החופשית לדילמה מוחלטת: בחירה חופשית אינה מתאימה לאינדטרמיניזם. דמיין, כי המעשים שלך לא נקבעו לפי הארועים שבאו לפניהם. אם כן, מעשיך הם כנראה מקריים לחלוטין. מה שיותר מזה, הם לא נקבעו לפי האופי שלך; רצונותיך, ערכיך, וכו'. אם כן, כיצד אפשר לטעון כי אדם אחראי למעשה שלא נבע מאופיו? כיצד אפשר לומר כי אדם אחראי למעשה שקרה בצורה אקראית? נראה, כי מבחירה חופשית נובע דטרמיניזם, שאם לא כן, הפועל ופעולותיו לא יהיו קשורים זה לזה באופן שלו נדרשים מעשים חופשיים. מכיוון שכמעט כולם מאמינים בבחירה חופשית, נראה כי בחירה חופשית סותרת את הדטרמיניזם, ומאידך – היא מחייבת אותו. דעתו של יום היא כי ההתנהגות האנושית נגרמת, כמו כל מעשה אחר, ולפיכך האחריות שיש להסב על אנשים למעשיהם צריכה להתמקד בענישה או בגמול מתאים, באופן כזה שהם ינסו לעשות את מה שהוא רצוי מוסרית ולא יעשו את מה שאינו רצוי. תיאור המצוי לעומת תיאור הרצוי יום העיר, כי כותבים רבים מדברים על הראוי על בסיס קביעות לגבי המצוי, או בלשונו של יום, עוברים מן היחס של is ו-is not ליחס של Ought וOught not. אך, מזכיר יום, ישנו הבדל גדול בין קביעות מתארות (מה ישנו) לבין קביעות הקובעות כללים (מה שצריך להיות). יום קורא לכותבים לשים לב שלא לגלוש בין שתי קביעות שונות אלה, אם הם לא נותנים הסבר איך קביעות הרצוי מגיעות מקביעות המצוי. נשאלת מטענתו של יום שאלה פשוטה: כיצד אפשר בכלל להפיק טענות נורמטיביות מתיאור המצב הקיים? ובמילים אחרות: כיצד אפשר לבסס את האתיקה על המדע? שאלה זו, שהתעוררה מפיסקה קטנה של יוּם, נעשתה לאחת השאלות המרכזיות של התאוריה האתית, ובדרך כלל מייחסים ליום את העמדה כי לא ניתן להפיק טענות כאלו. אחרים מפרשים את יום כך שניתן לעבור מתיאור המצוי לתיאור הרצוי, אך ורק אם מביאים בחשבון את רצונות האדם. ג'. א. מור הגן על עמדה דומה עם "טענת השאלה הפתוחה" שלו, שמטרתה למנוע כל זיהוי של תכונות מוסריות עם תכונות טבעיות, מה שקרוי "כשל נטורליסטי". תועלתנות יום, יחד עם חבריו להשכלה הסקוטית, קידם לראשונה את הרעיון שיש להסביר עקרונות מוסריים בתועלת שהם מביאים. אין להפריז בתפקידו של יום בנושא זה, שכן בן ארצו פרנסיס הוצ'סון הוא שטבע את הפתגם התועלתני "האושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר". אך מקריאת ה"מחקר על טבע האדם" ג'רמי בנתהם לראשונה הרגיש את העוצמה של השיטה התועלתנית: הוא הרגיש כאילו "ניטלה קורה מבין עיניו". אף על פי כן, הפרוטו-אוטיליטריניזם של יום מוזרה מנקודת המבט שלנו. הוא לא חושב כי חיבור כל היחידות של התועלת מוביל לאמת מוסרית. להפך, יום היה סנטמנטליסט מוסרי, וככזה, חשב כי לא ניתן להצדיק עקרונות מוסריים בצורה אינטלקטואלית. יש עקרונות שנראים לנו כנכונים, ויש כאלה שלא; והסיבה שהעקרונות התועלתניים נראים לנו נכונים היא שהם מתאימים לאינטרסים שלנו ושל חברינו, שאותם אנו אוהדים. בני אדם בנויים כך שהם יתמכו בדברים שעוזרים לחברה. יום השתמש בהבנה זו כדי להסביר את הההערכה שלנו של תופעות שונות, ממוסדות חברתיים ומדיניות פוליטית ועד תכונות אופי. נסים צורה אחת לתמוך בדת היא על ידי פנייה לנסים. אך יום טען כי, לכל הפחות, נסים אינם יכולים לתמוך בדת בצורה רצינית. ישנן מספר טענות שיום מציע, שכולן נסובות על הבנתו את הנס: שהאל עובר על חוקי הטבע. טענה אחת היא שלא ניתן לעבור על חוקי הטבע. טענה אחרת היא שעדות אנושית לעולם לא תהיה מספיק אמינה בכדי לעמוד כנגד הראיות שיש לנו על חוקי הטבע. או במלים אחרות, טענות יוצאות דופן מצריכות הוכחות יוצאות דופן. נקודה זו יושמה לשאלת תחייתו של ישו שעליו יום ללא ספק ישאל, "מה יותר הגיוני; שאדם יקום לתחייה או שהעדות הזו מוטעית באופן כלשהו?" או, באופן יותר בנאלי, "מה יותר הגיוני; שאורי גלר באמת מעקם כפיות בכח שכלו, או שיש פה איזשהו תחבולה?" טענה זו היא היסוד לתנועה הסקפטית והיא נושא חשוב ומעורר ויכוח אצל היסטריונים של הדת. הטענה הארגונית (הטלאולוגית) אחד מהארגומנטים הפופולריים בתקופתו של יום לקיום האל הוא הטענה הארגונית, או הטלאולוגית (הקרויה גם:הטיעון מן הסדר). טענה זו קובעת שהסדר, הארגון והתכליתיות של הדברים בעולם מצביעים על מקור אלוהי. יום כתב את הביקורת הקלאסית לטענה זו, ולמרות שהנושא כלל לא הגיע לידי מיצוי, רבים משוכנעים כי יום הפריך טענה זו לחלוטין. הנה כמה מהנקודות שהעלה:
כדי שהטענה הארגונית תהיה תקפה, צריך להניח שבכל מקום בו אנו רואים סדר ומטרה יהיה גם אלמנט של תכנון. אך אנו רואים סדר כל הזמן, המגיע ברובו מתהליכים בלתי מתוכננים של יצירה וגדילה. תכנון מספק רק חלק זעיר מהמגע שלנו עם סדר ומטרה. אם הטענה הארגונית הייתה פועלת, היא לא הייתה יכולה ליצור כשלעצמה תיאיזם מוצלח; ניתן בקלות להגיע למסקנה כי הסדר ביקום הוא כתוצאה מפועלה של ישות ניטרלית מבחינה מוסרית, ואולי אף חסרת אינטֶליגנציה, שהקשר בינה לבין תכנון אנושי רחוק ביותר. על מנת שהטענה הארגונית תגיע ליעדה הלוגי, יש להסביר את האלוהים בעצמו, שאם לא כן הסדר ביקום אינו מוסבר. בדרך כלל, מה שנראה כמטרה, שבו לאובייקט א' יש את המאפיין מ' המועיל לו להגיע למטרה ט', הוא בעצם תוצאה של תהליך סינון, שבו אובייקט א' לא היה נמצא כלל אם לא היה לו את המאפיין מ', והתוצאה ט' נראית לנו ככזו רק בגלל שאנו משליכים את מטרותינו כבני אדם על הטבע. ההסבר המכניסטי הזה של הטלאולוגיה הקדים את עקרון הברירה הטבעית של דרווין. שמרנות ותאוריה פוליטית רבים רואים את יום כשמרן פוליטי, ולפעמים הוא מכונה הפילוסוף השמרן הראשון. הוא חשד בנסיונות לתקן את החברה בצורות שהיו שונות מהנוהג המקובל, והוא יעץ לאנשים שלא להתנגד לממשלותיהם אלא אם כן הם דיקטטוריות בצורה בלתי נסבלת. אולם, הוא לא תמך באף אחת מהמפלגות הפוליטיות בבריטניה, הוויגים והטורים, והוא האמין כי יש לאזן בין דרישותינו לחרות עם הצורך בסמכות חזקה, מבלי להקריב אף אחד מהם. הוא תמך בחופש העיתונות, ואהד את הדמוקרטיה, כאשר היא מוגבלת כראוי. נטען, כי הייתה לו השפעה משמעותית על כתביו של ג'יימס מדיסון, ועל הפדרליסט העשירי במיוחד. הוא גם היה, באופן כללי, אופטמיסט לגבי התקדמות חברתית, כשהוא מאמין שבשל ההתפתחות הכלכלית שמגיעה מהתרחבות הסחר, חברות מתקדמות ממצב של "ברבריות" למצב של "ציוויליזציה". חברות מתורבתות הן פתוחות, שלוות וחברתיות, ולפיכך האזרחים שלהן מאושרים יותר. לפיכך, אין מקום לאפיין אותו כאוהד את ה"סטגנציה, שהיא האידאל הטבעי של הסקפטי", כפי שאמר עליו אחד ממבקריו.
אף שהיה פרגמטי ביותר, יום כתב מאמר שכותרתו "לקראת קהילייה מושלמת", שבו הוא פירט מה צריכות להיות המטרות של רפורמות כלשהן. הוא טען להפרדת רשויות, ביזור, הרחבת זכות הבחירה לכל מי שיש לו רכוש בעל ערך וצמצום הכח של הכמורה. שיטת המיליציה השויצרית הוצעה כמוצלחת ביותר להגנה. על בחירות להתקיים מידי שנה והנציגים הנבחרים יעבדו ללא תשלום, על מנת שהפוליטיקאים ינצרו בליבם את האינטרסים של בוחריהם.
יש לציין כי יום היה "שמרן" רק במובן שבו אדמונד ברק היה שמרן, וכי התאוריה הפוליטית שלו מנוגדת לחלוטין למה שבדרך כלל מכונה "שמרן" בעולם המערבי.
העיון ההיסטורי הביא את יום למסקנה, שההיסטוריה אינה רק אוסף מקרי של עובדות, אלא היא פועלת לפי חוקים סיבתיים, אם כי לא עלה בידו לנסחם באופן תיאורטי. "החוק המקובל" דוחה במשנתו של יום את "החוק הטבעי". הוא ראה באמנה החברתית אשליה וסבר כי מסורת ומנהגים הם הכוח המניע בהתפתחות החברה ולא עקרונות רציונליים. לכן הסתייג יום משינויים אלימים וטען כי אפשר להשיג חופש אמיתי רק במסגרת החוק. בהשפעת מונטסקיה ראה יום בממשל תולדה של גורמים חברתיים וכלכליים.
דייוויד יום ציין כי המטרה המרקנטיליסטית של שמירה על מאזן מסחרי חיובי באופן תמידי אינה ברת השגה. אם מדינה מסוימת צוברת מטילי זהב, הרי שמחיר הזהב ירד באופן הדרגתי ביחס לסחורות אחרות. לעומת זאת במדינה המייצאת מטילי זהב, מחיר הזהב יעלה באופן הדרגתי. בטווח הארוך הייצוא ממדינה שבה מחירי הזהב גבוהים למדינה שבה הם נמוכים לא יהא כלכלי והמאזן המסחרי יתהפך. המרקנטיליסטים כשלו בהבנת רעיון יסודי זה וטענו שהגידול בתזרים הכספים יביא להתעשרות. כתביו "מחקר על טבע האדם: נסיון להנהיג את המתודה הניסויית של חשיבה לנושאים מוסריים". 1739 – ספר 1: "על התבונה". יום מטפל פה במקור הרעיונות שלנו ובכיצד יש למיינם. בספר יש קביעות חשובות של סקפטציזם. ספר 2: "על הרגשות". ניתוח ברגשות. ספר 3: "על המוסר". רעיונות מוסריים, משפט, חובות וחסד. יום התכוון לבדוק האם הספר מתקבל היטב, ואם כן, להוסיף לו חלקים העוסקים בפוליטיקה וביקורת. מכיון שהוא לא היה הצלחה, הוא לא המשיך אותו.
"מחקר לגבי ההבנה האנושית", 1748. מעבד מחדש את הנקודות העיקריות של הספר הראשון של ספרו הקודם, וכולל עוד חומר על הבחירה החופשית, נסים, והטענה הארגונית. "מחקר לגבי עקרונות המוסר", 1751. עוד עיבוד של חומרים מספרו הראשון לקריאה פופולרית יותר. יום החשיב ספר זה כטוב ביותר מבין כל כתביו, גם ברעיונותיו וגם מבחינת הסגנון. "דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", פורסם לאחר מותו. דיון בין הדמויות דמיוניות קליאנטס, פילו ודימיאה. הם דנים בהוכחות לקיומו של אלהים ובדברים אחרים. למרות שיש ויכוח מסוים על כך, רוב החוקרים מסכימים כי דעתו של פילו היא הקרובה ביותר לזו של יום עצמו. "מאמרים פוליטיים ומוסריים", 1741. אוסף של כתבים שנכתבו במשך השנים ופורסמו בסדרת כרכים לפני שנאספו יחד לפני מותו. המאמרים מסחררים מבחינת הרוחב והגיוון שלהם. הם עוסקים בשאלות של שיפוט אסתטי, טבע הממשל הבריטי, אהבה, נישואין ופוליגמיה, והדמוגרפיה של יון ורומא, אם נזכיר רק כמה מהנושאים. אולם, מספר נושאים חשובים חוזרים כמה פעמים, במיוחד השאלה של מה הוא "טעם טוב" בנושאי מוסר, נימוס ואסתטיקה. המאמרים נכתבו בחיקוי ברור של כתבי העת ה"טטלר" וה"ספקטייטור", שיום קרא בשקיקה בצעירותו. "ההיסטוריה של אנגליה", 1754-62. אלה הם יותר קטגוריה של ספרים מאשר ספר אחד, חיבור היסטורי מונומנטלי שמתחיל בפלישה של יוליוס קיסר ומגיע עד למהפכה של 1688. חיבור זה העניק ליום את רוב הפרסום שלו בימי חייו, ויצא ביותר ממאה מהדורות. רבים החשיבו אותו כההיסטוריה הסטנדרית של אנגליה, עד שפורסם ספרו של תומאס מקאוליי, "ההיסטוריה של אנגליה".
