ז'אן-ז'אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau) (28 ביוני 1712 - 2 ביולי 1778), פילוסוף, סופר, תיאורטיקן פוליטי, מלחין שוויצרי-צרפתי מפורסם. רוסו נחשב לפילוסוף החשוב של עידן האורות, ורעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית כמו על התפתחות התאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות. רוסו תרם לתחום התאוריה המוזיקלית, הן כתיאורטיקן והן כמלחין. בספרו "וידויים" (Les Confessions), שיצא לאור לאחר מותו, היה לאביה של האוטוביוגרפיה המודרנית. ספרו "ז'ולי, או אלואיז החדשה" (Julie, ou la nouvelle Héloïse) היה לרב מכר בתקופתו, והיה בעל תפקיד חשוב בהתפתחות התנועה הרומנטית. רוסו עסק גם בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הראשון שהציג מתווה לחינוך של ילדים. חייו רוסו נולד בעיר ז'נבה בשווייצריה, בשנת 1712, כאשר העיר הייתה רפובליקה עצמאית, ולא חלק משווייצריה כפי שהיא כיום. במהלך חייו תיאר עצמו כאזרח של רפובליקת ז'נבה. אמו, סוזאן ברנאר רוסו, מתה מספר ימים לאחר לידתו. אביו אייזק, שהיה שען, נטש אותו בהיותו בן 10 שנים על מנת להימלט מעונש על השתתפות בדו-קרב. רוסו הצעיר הועבר לרשות משפחת אמו, והושם תחת השגחתו של כומר בבוסי, ליד ז'נבה. חינוכו בילדותו כלל אך ורק את קריאת ספרו של פלוטארכוס "חיי אישים", ומדרשות ברוח הדת הקלוויניסטית. אחותו של הכומר התייחסה אליו בקפידה, ונהגה להענישו במכות.
בהיותו בן 13 עזב רוסו את משפחתו. בתחילה ניסה את כוחו בז'נבה כשולייה לנוטריון ולגלף. ב-14 במרץ 1728 בהיותו בן פחות משש עשרה שנים, עזב רוסו את ז'נבה. הוא פגש את פרנסואז-לואיז דה וורן ברונית צרפתייה המבוגרת ממנו בשתים עשרה שנים, היה למאהבה, והמיר דתו לדת הקתולית.
ב-1742 עזב רוסו לפריז על מנת להציג בבפני האקדמיה למדעים את שיטתו למספור תוים מוזיקליים, המבוססת על קו יחיד המציג מספרים שייצגו את המרווחים בין התווים, ונקודות ופסיקים המציגים ערכים של מקצב. השיטה נועדה להיות תואמת לטיפוגרפיה. האקדמיה דחתה את השיטה כבלתי מעשית ולא מקורית, אך שרידים לשימוש בה נותרו במקומות שונים בעולם.
בין 1743 ל-1744 שימש רוסו כמזכירו של השגריר הצרפתי בונציה, שממשלה הרפובליקני יהווה מוקד להתייחסויות רבות ביצירותיו הפוליטיות. לאחר מכן שב לפריז, שם התיידד עם תרז לאבאסור תופרת בלתי משכילה, אשר ילדה לו חמישה ילדים. כל הילדים נזנחו בבית החולים לאחר לידתם, ולפי שיעורי המיתות באותה התקופה, נראה כי לא שרדו את גיל הינקות. יחסו זה של רוסו לילדיו מהווה מקור למבוכה, למי שנודע כמחנך וכבעל תאוריות מקיפות בנוגע לגידול ילדים. אויביו כוולטייר השתמשו במידע זה על מנת להתקיפו. להגנתו, הסביר רוסו, כי יש להניח שחיי ילדיו בבית היתומים היו טובים יותר מחייהם עמו.
בעודו בפריס, התיידד רוסו עם דני דידרו, והחל לתרום מאמרים לאנציקלופדיה שערך דידרו. הוא החל לכתוב בנושאי מוזיקה, ולאחר מכן עסק בכלכלה ופוליטיקה. ב-1755 כתב עבור דידרו מאמר חשוב על כלכלה פוליטית. לאחר מכן ניתק את יחסיו עם דידרו.
ב-1749 הופיע לראשונה בציבור, כאשר השתתף בתחרות מאמרים שערכה האקדמיה של דיז'ון, שעניינה היה האם התפתחות האמנות והמדע הייתה חיובית מבחינה מוסרית. במאמר שכתב לתחרות טען רוסו ששאלה זו גרמה לו לרגע של השראה פתאומית, בעודו קורא את המודעה על המאמר, לצד הדרך, בדרכו לבקר את חברו דידרו, ששהה בבית הכלא בוינסן. באותו הרגע טוען רוסו כי הגה את העקרון בדבר הטוב הטבעי הטבוע באנושות, שעליו תתבסס כל הפילוסופיה שלו לאחר מכן. כתוצאה מכך ענה בשלילה על השאלה האם ההתפתחות של המדע והאומנות היטיבה עם המוסר, במאמר בשם "Si le retablissement des sciences et des arts a contribue epurer les mours" הידוע גם כ"מאמר על האמנויות והמדעים" (1750), אשר זיכה אותו בפרס הראשון בתחרות, והביא לו תהילה ומוניטין.
גם בתקופה זו המשיך רוסו בפעילותו המוזיקלית, ובשנת 1752 פירסם אופרה בשם "Le Devin du Village" שהוצגה בפני המלך לואי ה-15. ביקור של להקת אופרה איטלקית בצרפת באותה השנה הביא למריבה בין תומכי האופרה הצרפתית ותומכי האופרה האיטלקית, בה תמך רוסו באופרה האיטלקית.
ב-1754 שב רוסו לז'נבה, ושב והמיר את דתו אל הקלוויניזם. הוא שב וקיבל את אזרחות העיר, והשלים את עבודתו הגדולה הנוספת - "על המקור והיסודות של אי השוויון בין בני האדם". בשלב זה החל רוסו ללקות באי יציבות מבחינת יחסיו עם סביבתו, וניכר מעליו את חבריו ותומכיו כדידרו ואחרים, כמו גם את תומכיו הכספיים. לאחר שניתק את יחסיו עם האנציקלופדיסטים היה לבן חסותו של הדוכס מלוקסמבורג, שהיה אחד מעשירי אירופה.
ב-1761 פרסם רוסו את הנובלה המצליחה - "ז'ולי, או אלואיז החדשה". ב-1762 פירסם את שני ספריו החשובים - "על האמנה החברתית" (Contrat Social, Principes du droit politique) ולאחריו "אמיל, או על החינוך" (Émile, or On Education). שני הספרים כללו ביקורת על הדת, ונאסרו לפרסום הן בצרפת והן בז'נבה. רוסו נאלץ להמלט ממאסר, ונדד בין ערים שונות בשווייץ, תוך שהוא נמצא תחת חסותו של פרידריך השני מלך פרוסיה, שפעל באמצעות לורד קית', סוכנו בשווייץ. בתקופה זו כתב "פרויקט חוקתי לקורסיקה".
לאחר ששהותו בשווייץ הפכה למסוכנת, קיבל מקלט אצל הפילוסוף דייוויד יום באנגליה, ב-1765. בשהותו בביתו של יום פיתח רוסו הזיות בדבר קשר שקשר כנגדו יום. כתוצאה מכך נמלט בחזרה לצרפת ב-1767, כשהוא משתמש בשם בדוי, שכן הכניסה לצרפת נאסרה עליו. ב-1768 נישא לתרז, אך נישואין אלו היו בלתי חוקיים, וב-1770 שב לפריס. תנאי להתרת חזרתו היה כי לא יפרסם עוד ספרים, אך לאחר כתיבת "וידויים" האוטוביוגרפי, החל להקריא את ספריו באירועים פרטיים. הספר פורסם כארבע שנים לאחר מותו.
רוסו המשיך לכתוב עד מותו. בשנת 1772 הוזמן לנסח חוקה חדשה לפולין, שהייתה עבודתו הפליטית החשובה האחרונה. ב-1776 כתב ספר של דיאלוגים, והחל לעבוד על יצירה בשם "הזיותיו של המטייל הבודד". על מנת להתפרנס בתקופה קשה זו עבד כמעתיק תווי מוזיקה. בשל מצבו הנפשי הקשה וההזיות מהן סבל, התבודד ולא חיפש חברתם של אחרים. ב-1778 מת בעת טיול בוקר באחוזתו של המרקיז דה ז'ירדין, מצפון לפריס.
לאחר מותו זכה להכרה ולהוקרה. בשנת 1794 הועברו עצמותיו לפנתיאון, בו טומנת האומה הצרפתית את גדולי בניה, וארונו הוצב לצד ארונו של יריבו הגדול וולטייר. הפילוסופיה של רוסו החברה והטבע רוסו ביסס את הפילוסופיה שלו על הפער בין החברה האנושית ובין טבע האדם. רוסו הסיק כי יצר לב האדם טוב מטבעו, וכי במצבו הטבעי האדם הוא "פרא אציל". מצב טבעי זה הוא המצב בו כל יתר היצורים שאינם האדם נמצאים בו, ובו היה מצוי האדם בטרם נוצרה החברה האנושית, והציביליזציה. יצירתה של החברה משחיתה את האדם האצילי מטבעו. רוסו ראה בחברה דבר מלאכותי, וטען כי התפתחות החברה, במיוחד גדילת המוסדות היוצרים תלות הדדית חברתית, נגדה את טובתם של בני האדם.השפעתה השלילית של החברה על האדם האצילי מטבעו, במחשבתו של רוסו מביאה להדרדרות ה"Amour de soi" או יצר ההישרדות והאינטרס הטבעי שבהם נחן האדם לכלל "amour-propre", האגואיזם המוגזם, הגאווה ההרסנית, שהיא מלאכותית ומכריחה את האדם להשוות עצמו לאחרים, וליצור פחד, שמחה לאיד, ורעות חולות נוספות.ב"מסה על האמנויות והמדעים" טען רוסו שהמדעים והאמנויות לא היטיבו עם המין האנושי, שכן אינם צרכים אנושיים, אלא תוצאה של גאוות הבל. יתרה מכך, ההזדמנויות שנוצרו לזמן פנוי ולמותרות, הביאו להשחתת המין האנושי. הוא טען שהתקדמות הידע הופכת את הממשלות לחזקות יותר, ומוחצות את החרות האישית. הוא הסיק שההתקדמות החומרית ממעיטה את האפשרויות ליחסי ידידות אמיתיים בני אדם, ומחליפה אותם בקינאה, פחד וחשד. ה"מסה על אי השוויון" שבאה לאחריה עקבה אחר התקדמותו והתנוונותו של המין האנושי, מן המצב הטבעי הקדום, אל החברה המודרנית. רוסו הציע כי בני האדם המוקדמים חיו באופן מבודד ונבדלו מן החיות שבקרבן חיו ברצונם החופשי. הוא אף טען כי בני אדם פרימיטיבים אלו היו בעלי מניע בסיסי לדאוג לעצמם ויכולת טבעית לחמלה ולרחמים. כאשר בני האדם הוכרחו להתאגד, בלחץ גידול האוכלוסין, הם עברו שינוי פסיכולוגי, והחלו לחשוש מהו שיאמרו עליהם האחרים. רוסו ייחס מודעות עצמית זו לתור הזהב של הפריחה האנושית. אך התפתחו החקלאות והשימוש במתכת, הקניין הפרטי וחלוקת העבודה הובילו לתלות הדדית גדלה והולכת ולאי שוויון. התוצאה הייתה מצב של עימות שהוביל את רוסו לטעון שהמצב הטבעי הומצא כסוג של אמנה חברתית שהציעו בעלי הכוח והעשירים. אמנה מקורית זו הייתה פגומה מאוד, בשל כך שהיא העניקה יתרונות אדירים לבעלי הכוח על פני האוכלוסייה בכללותה, וכך ביססה את אי השוויון כבסיס להתאגדות האנושית. התאוריה הפוליטית של רוסו עבודתו החשובה ביותר היא "האמנה החברתית" המתחילה במשפט המפורסם: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים". הספר מתווה את הבסיס לסדר פוליטי לגיטימי. הספר פורסם ב-1762 והפך לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית בתרבות המערב. בספר זה, טוען רוסו, כי המצב הטבעי הינו מצב גרוע, שלא ניתן להתקיים בו, מצב שאין בו חוק או מוסר, וכי בהיותו במצב זה היה על המין האנושי להתאגד וליצור חברה, או להעלם מן העולם. במצב הטבעי האדם מצוי בתחרות מתמדת עם אחיו, תחרות ללא חוקים, בה שולט הכוח, רק לאחר היווסדות המוסדות החברתיים האדם הוא בן חורין. רק באמצעות יצירת אמנה חברתית הזונחת את הרעיונות על הזכות הטבעית, יכולים בני האדם לשמר את עצמם ולהשאר חופשיים, וזאת מכיוון שהם מוסרים מרצונם את חירותם לסמכותו של רצון הכלל של האנשים, המבטיח אותם מהשיעבוד לרצונו של החזק. אותו רצון כללי, שהוא המדינה, כולל את הרצון הפרטי של כל אחד מהפרטים שמסרו בידי המדינה את חירותם, וכך שומר חירות זו, ובה בעת יוצר בסיס חוקי ומוסרי לקיום האנושי. בעוד שרוסו טוען כי הריבונות חייבת להשאר בידיו של העם (ומכאן, למשל, התנגדותו לממשל על ידי נציגים, כגון הדמוקרטיה הייצוגית, הוא גם מבחין בין הריבון ובין הממשלה. בידי הממשלה ניתנת החובה ליישם ולאכוף את הרצון הכללי. רוסו סבר כי העם צריך להיות המחוקק (ולא נציגיו), וכי סמכוית הביצוע יינתנו לקבוצה קטנה של אזרחים, שאינם אדוני העם כי אם פקידיו, שבידי העם הכוח לפטרם כרצונו, וזאת גם במקרים של שלטון הנופל בידי משפחה אחת, או בידי קבוצה או מעמד מצומצמים. את הדרדרות הממשל האידאלי לכלל עריצות ניתן למנוע באמצעות אסיפות עם תכופות, שבהן תישאלנה שתי שאלות - האחת "הייטב בידי הריבון לקיים את הצורה הנוכחית של הממשל" והשנייה "הייטב בידי העם להשאיר את ההנהלה בידי אותם האנשים שהם ממונים עליה כעת?". ועם כל זאת סבר רוסו כי יחיד המתנגד לפעולת משטר זה, ניתן לנקוט כלפיו בצעדים חמורים, ו"כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי". רעיונותיו אלו של רוסו שימשו כבסיס לתנועות דמוקרטיות ורפובליקניות, לתנועות לאומיות ואף לסוציאליסטים. גם בימינו, בהן תקשורת המחשבים וטכנולוגיית התקשורת המתקדמת, הופכת את החזון בדבר הביטוי העממי הישיר למציאות, יש הנדרשים לתורתו של רוסו. בדבריו בדבר "הכורח להיות חופשי" יש הד לדיסטופיות הנוראיות של המאה ה-20 שקמו כמאתיים שנים לאחר שכתב את ספרו.החינוך: רוסו הביע את דעותיו על החינוך בספרו "אמיל". מעין נובלה בדיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו. רוסו מגדלו בכפר, היכן שהוא מאמין שהאנשים קרובים יותר למצב הטבעי, מאשר בעיר בה ילמד מנהגים רעים פיסיים ואינטלקטואלים. מטרת החינוך אומר רוסו היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג בהליכה בעקבות המורה המבוגר היכול להראות את הדרך אל החיים הטובים. גדילתו של הילד מחולקת לשלושה שלבים. הראשון הוא עד גיל 12 בערך, כאשר חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים, והילדים, על פי תפיסתו של רוסו, קרובים להיות חיות. השני, בין 12 ל-16 כאשר ההגיון והחשיבה ההגיונית מתחילים להתפתח, ולבסוף מגיל 16 ואילך, כאשר הילד גדל להיות מבוגר. בשלב זה מוצא אמיל נערה צעירה שתלווה אותו. הספר מבוסס על רעיונותיו של רוסו בדבר החיים הבריאים. הנער חייב לפתח הן את גופו ואן את האינטלקט שלו, ולהמנע מן הצרות והרעות החולות של חיי העיר, האינדיבידואליזם ההורסני והמודעות העצמית המוגברת המצויים בעיר. החינוך של אמיל אינו נייטרלי מבחינת מגדר. החינוך שהוא מציע לסופי, הנערה שלה מיועד אמיל להינשא, שונה בהרבה מזה של אמיל. סופי, המייצגת את האידאל הנשי מחונכת להיות צייתנית לבעלה, בעוד שאמיל, המייצג את האידאל הגברי, מחונך להיות אדם עצמאי. זה אינו מאפיין מקרי. עומדת ביסודו ההבחנה הליברלית המקובלת בין הפרטי ובין הציבורי. על דרך החינוך ב"אמיל" עלתה ביקורת כי הוא אינו מעשי, והנושא עצמו, חינוך, הביא לזניחת הספר על ידי רבים מקוראיו ה"פוליטיים" של רוסו.הדת: דעותיו של רוסו על הדת היו שנויות במחלוקת בזמנו. טענתו כי האדם טוב מטבעו סתרה את הדוקטרינה של החטא הקדמון. רוסו ראה בנצרות דת טובה וחיובית, המבוססת על בסיס מוסרי שניתן למאמינים בברית החדשה, אך מצא בה פגם, שהיא מחנכת את המאמינים בה להיות כפופים לעריצות. בספרו על האמנה האזרחית הבחין בין "הדת הטבעית" שהיא עבודת האל בלב האדם, הפשוטה והטהורה, בין "הדת האזרחית" שהיא הביטוי הממסדי לדת במדינה אחת, שלה יש חוקים ופולחן משלה, הקובעים זכויות וחובות, ובין סוג שלישי של דת המנוגדת למדינה, ויוצרת סתירה בין חוקי הדת וחוקי המדינה, כדוגמת דת הלאמות, דת היפנים, ודתם של הנוצרים ברומי הקדומה. רוסו סבר כי דת מן הסוג השלישי היא פסולה, והיתרון בדת מן הסוג השני הוא כי היא מאחדת את אהבת האל עם אהבת המולדת, אך מטבעה היא מיוסדת על טעות ושקר, והופכת את בני האדם למאמינים באמונות טפלות. רוסו הטיף לדת אזרחית בעלת עיקרים פשוטים, הכוללים את ההכרה במציאות האל, את הקדושה של האמנה החברתית של החוקים, ואת פסילת אי הסובלנות הדתית. לדעת רוסו על הריבון, הוא העם, לקבוע את עיקרי האמונה האזרחית, לאו דווקא כדוקטרינה דתית, אלא כדעה חברתית הנדרשת מאזרח טוב. אדם שיסטה מן הדעה לא יהיה "כופר בעיקר" אלא באופן פשוט אזרח לא טוב ולא רצוי. דעות אלו הביאו להחרמת ספריו בצרפת ובז'נבה. השפעתו רעיונותיו של רוסו היו בבסיס הפילוסופיה של עידן האורות והגיעו להשפעה בתקופת המהפכה הצרפתית. אם כי לא ניתן לומר שרעיון ריבונות העם של המהפכנים תאם את רעיונותיו הפוליטיים של רוסו, שלא רצה בדמוקרטיה הפועלת דרך נציגים, ולכן לא ניתן לראות במהפכה פרי רוחו של רוסו. כותבים כהגל ובנג'מין קונסטנט האשימו את רעיונותיו של רוסו באכזריות אליו הגיע שלטון הטרור בתקופת המהפכה, אך טענות אלו הינן שנויות במחלוקת. רוסו היה בין הכותבים הראשונים שהתקיפו את מוסד הקניין הפרטי ולעיתים נחשב בשל כך למבשר מוקדם של הסוציאליזם והקומוניזם. מרקס מיעט להתייחס לרוסו בכתביו. רעיונותיו של רוסו על הדמוקרטיה שונים אף הם מן הגישות של הדמוקרטיה הליברלית הנהוגות כיום. פרט להתנגדותו לדמוקרטיה ייצוגית, שקיבלה את צורתה המודרנית ואת הבסיסי האידאולוגי שלה בכתבי הפדרליסט שפרסמו ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי בעשור שלאחר מותו, הבחין רוסו גם בין "הרצון הכללי" ו"רצון הרוב". רוסו סבר כי לא תמיד רצון הרוב הוא הצודק, וכי מטרת הממשל הטוב היא להבטיח את החירות, השוויון והצדק לכל אזרחי המדינה, ואחת היא מהו רצון הרוב. עם זאת, רוסו לא ייחס להבדל בין רצון הרוב והרצון הכללי חשיבות מכרעת, שכן סבר כי הפרט, כיצור תבוני ורציונלי, יגשים את רצונו הפוליטית בדרך שתיצור הסכמות מוחלטות. בראייתו את הפרט כיצור רציונלי הכשיר לקבלת הכרעות ואזרחות פעילה, הצטרף רוסו להוגים בני דורו, שערערו את בסיס המלוכנות האבסולוטית הנהוגה בימיהם מחד, אך לא הגבילו את מוסרות שלטון העם, באופן בו נהגו אבות החוקה האמריקנית מאידך.
