מחבר הספר, עזרא פליישר ז``ל (2006-1928), חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת 1959, כיהן שנים רבות כפרופסור בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הקים וניהל במשך כארבעים שנה את המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה שעל-יד האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. היה חבר בכיר במוסדות אקדמיים חשובים. נודע במחקריו הרבים על השירה העברית בימי הביניים ועל תפילות ישראל, והפך לראש הדוברים בתחומים הללו. בין חיבוריו: פיוטי שלמה הבבלי (תשל``ג); פזמוני האנונימוס (תשל``ד); היוצרות בהתהוותם והתפתחותם (תשמ``ד); תפילה ומנהגי תפילה ארץ-ישראליים בתקופת הגניזה (תשמ``ח); משלי סעיד בן באבשאד (תש``ן) ולא ידעו רגבים מה בתוכם ,מאת יהושע גרנט (עם מותו של הפרופ` עזרא פליישר ) עזרא פליישר. מחויבות עמוקה לאמת הידעו הדמעות מי שפכם? וידעו הלבבות מי הפכם?
הפכם בוא מאורם תוך רגבים ולא ידעו רגבים מה בתוכם
בתוכם שר וגדול, תם וישר ירא האל ואיש נבון וחכם שיר ההספד הקצר הזה, המיוחס ליהודה הלוי, נקרא לפני מיטתו של הפרופ` עזרא פליישר, ועודו מהדהד בלב מי שעמד שם, בטרם צאת מסע הלוויה. הפער המחריד, הקשה מנשוא, בין הדמות התמירה, אומרת הכבוד, שבה הכרנוהו, לבין הגוף הצנום המכוסה שחורים, הממתין לקבורתו, כמו נוצק אל התמונה שבלב השיר - מקור של אור קורן הנבלע בתוך האדמה - והאפיל עליה. צלול וצורב במיוחד הדן של חמש המלים הפשוטות והמרות, האומרות את היאלמותו של האנושי אל מול החומר האטום: ``ולא ידעו רגבים מה בתוכם``. ועודם נשמעים גם הדי שיר ההספד האחר שנקרא באותו מעמד, שיר שחיבר יהודה הלוי לזכר עמיתו ורעו משה אבן עזרא, אשר מלותיו, בנות אלף השנים כמעט, כמו נחלצו לצייר את דמות דיוקנו של העתיד להיטמן תוך רגבים עוד מעט קט: ``גביר אזרח, אשר כגר / שכן במעצר ומסגר... חכם וספר / ונתן אמרי שפר / ושיחותיו כנגינות... נעים זמרות ישראל / והוד הארצות האל (=האלה) / ומחזיק בתורת האל / ומחמדי התבונות // סתמותיו מי יבאר / ודור ערם ישאר / אחריו במי יתפאר / בגוים ובלשונות...``. אבל ``הדור``, כלומר החברה והתרבות שלנו, האם ידעו הן מי בתוכן? קשה, למרבה הצער, לענות על כך בחיוב. בקהל העוסקים במדעי היהדות, ובפרט בחקר הספרות העברית הקדומה, אכן זכה פליישר למעמד מיוחד במינו; אך בתרבות הישראלית העכשווית ספק אם הוכרה דמותו כראוי לה. בחברה שבה מעמדה של התרבות ומעמדם של מדעי הרוח נשחק והולך, בחברה שבה גוברים מן העבר האחד הבורות והניכור ביחס למורשה התרבותית היהודית, ומן העבר האחר הניכור והבורות למסורת האקדמית הביקורתית, גם - ובמיוחד - כאשר עניינה ביהדות, הדבר איננו מפתיע לגמרי. אכן, עזרא פליישר לא נהה אחר ההמון הסואן. היתה בו חשדנות עקרונית לפופוליסטי ולאופנתי; והיא נבעה ישירות מהכרתו העמוקה באחריות המוטלת על החוקר ביחס למושאי מחקרו ולערכי התרבות המקופלים בהם, וממחויבותו העמוקה ``לאמת, אשר כולנו עבדיה, ואשר אין - לא לנו ולא לעולמנו - קיום אלא אתה``, כלשונו. שמו המלא, אברהם עזרא, הוענק לפליישר על ידי אביו, יהודה ליב פליישר, בהשראת שמו של אברהם אבן עזרא, הפרשן ההוגה והמשורר הנודע, שאת כתביו חקר. הוא גדל איפוא בבית שמדעי היהדות - או ``חוכמת ישראל`` ככינוים אז - היו חלק מהווייתו; אך את ראשית דרכו ככותב עשה כמשורר, לא כחוקר. עובדה זו כמוה כהינזרותו מן השירה מאוחר יותר, כרוכה כמדומה בנסיבות הביוגרפיות שהטילוהו לתקופת אימים של רדיפות ומאסר על פעילות ציונית, ברומניה הקומוניסטית של שנות החמישים. כל שלושת ספרי השירה שלו שראו אור הוברחו לארץ בתקופה זו והתפרסמו כאן תחת שמות בדויים; על אחד מהם (הפואמה ``משא גוג``) זכה, בעילום שם, בפרס ישראל לספרות יפה לשנת תשי``ט. כאשר עלה לאחר מכן לארץ, בראשית שנות השישים, פנה לעולם המחקר והפרק ה``משוררי`` בחייו כמו נתעלם מן העין. האם פסק מלפרסם שירה מתוך שביקש לשקע את כל כוחות הנפש שבו במחקר? ייתכן גם כי חש שהמודוס הפואטי המוגבה שבו יצר את שיריו - ברוח שירת ביאליק, אלתרמן, אצ``ג - כבר עבר זמנו באקלים החדש, ה``דיבורי``, של ימי זך, עמיחי, אבידן; ואולי היתה היצירה השירית כרוכה מבחינתו לבלי הינתק בתקופה שמאימיה ביקש לנתק את עצמו ככל האפשר. מבעד לתנופה הלשונית והרגשית המפעמת בשירתו, ניכר בה הניגוד החריף בין רוך לירי, הנשזר לפרקים באירוניה דקה, נוסח היינה, לבין תמונות הכלא, המתנסחות באורח מחריד, גרוטסקי ואף מקברי לעתים, על אף סגנונו. מתוך המתח הזה בוקעות חטיבות של שירה אינטרוספקטיווית עזת מבע. העברית שבה כתובים השירים הללו משקפת את עוצמת חיותם של המקורות העבריים הקדומים בתודעתו של כותבם; אחד מהם, לפחות, מנבא אולי את התמסרותו העתידית לפיוט. בשיר הזה, ``נשמת``, נשמע הדם של פיוטי ה``נשמת`` ששולבו בתפילת השחרית: ז`אנר טיפוסי לשירת הקודש מספרד, העולה לראשונה ביצירתו של הפייטן החשוב בן המאה הי` יוסף אבן אביתור, שלה הקדיש פליישר את עבודת הדוקטור שלו (``נשמת חלומות-שמכבר: חרבות. / כתובות מחוקות על קברים; / לילות דועכים בין קמטי מחשבות, / נוגים, ארוכים וקרים. // אני מהלך בלבי ומדליק / נרות נשמה לזכרם, / לאיר לי נתיב לנוסי עם שחרית / מפני אור-יומי הנזעם``). את דרכו במחקר מיקד עזרא פליישר מראשיתה בחקר שירת הקודש העברית: מהתחלותיה בארץ ישראל וסביבותיה למן אמצע האלף הראשון ואילך, הידועות לנו בעיקר מכתבי היד שנשתמרו בגניזת קהיר, ועד למרכזיה בספרד ובמרכז אירופה במאות הראשונות לאלף השני. את עבודת הדוקטור המקיפה שלו ייחד כאמור לחקר שירתו של יוסף אבן אביתור, איש ספרד המוסלמית שהיגר אל המזרח. עוד קודם לכן, בעבודה לתואר מוסמך, חקר וההדיר את שירי שלמה הבבלי, מראשוני הפייטנים באירופה הנוצרית; מהדורה זו ראתה אור בתשל``ג. מכלול יצירה אחר, מאת משורר מזרחי עלום שם בן שלהי האלף הראשון, שפיוטיו הקצרים, הטיפוסיים לתקופתו, נשתמרו בגניזה בלבד, ראה אור במהדורתו שנה לאחר מכן (``פזמוני האנונימוס``, תשל``ד). טקסטים רבים נוספים, מגוונים ורבי חשיבות, הוהדרו על ידו במאמרים הרבה. אך מעבר לעצם ההדרתם של פיוטים, הפליא עזרא פליישר לעשות במישור העקרוני-המושגי, בבירור דפוסי השתלבותו של הפיוט בסדרי התפילה הקדומים ובאיפיון הסוגים, התבניות וגם תפישות היופי שעיצבו את דמותו של הפיוט במשך תולדותיו. אבחנות מקוריות אלה נתנסחו בכמה מאמרי מופת ובאו לידי גיבוש סינתטי בספרו ``שירת הקודש העברית בימי הביניים``, שמאז הופעתו ב-1975 הוא בבחינת תשתית לכל עבודה בתחום. תשע שנים לאחר מכן שירטט במחקר מונוגרפי מקיף את דיוקנו של ז`אנר מרכזי אחד בפיוט לכלליו, לפרטיו ולדורותיו, ``היוצרות בהתהוותם והתפתחותם``, תשמ``ד. במשך השנים הירבה פליישר יותר ויותר לעסוק גם בחקר תפילות הקבע למן ראשיתן בתקופת חז``ל ועד לקטעי גניזה הכוללים את נוסחיהן; בתחום זה העלה תגליות רבות ואף האיר סוגיות יסוד באור חדש. בד בבד עסק גם בעולמה של שירת החול. הוא חקר וההדיר את שרידיה של יצירה שירית רחבת יריעה ומיוחדת במינה, המתבוננת בעולם ומלואו, אשר חיבר לפני כשנות אלף משורר בשם סעיד בן בבשאד. הוא גם התמסר לעדכן ולהשלים לתפארת את שני כרכי תולדותיה של השירה העברית בספרד שהותיר מורו חיים שירמן בעזבונו. מבין משוררי ספרד חש פליישר קירבה מיוחדת אל יהודה הלוי, האיש ושירתו; לפני חמש שנים הוציאו לאור הוא וידידו הפרופ` משה גיל את מכלול התעודות משל יהודה הלוי ובני חוגו שנתגלו בגניזה. תרומתו של פליישר למדעי היהדות משתרעת מעבר לעצם פועלו כחוקר, המופלא בפריונו מצד האיכות כמצד הכמות. המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה שהקים ב-1967 ועמד בראשו מאז, מתקדם אל עבר השלמת קיטלוגם המקיף של עשרות אלפי הטקסטים השיריים הטמונים בקטעי הגניזה, מסד נתונים שאין שיעור לחשיבותו במחקר התרבות היהודית בימי הביניים. עד למותו עמד בראש חברת ``מקיצי נרדמים`` הוותיקה והיוקרתית וערך את סדרת הספרים ``מקורות לתרבות ישראל`` מטעם קרן רוזן והאיגוד העולמי למדעי היהדות, שאת הקמתה יזם. לבד מכהונות אלה ואחרות, היה פליישר במשך שנים מרצה נערץ, בלתי נשכח, בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, והעמיד דורות של תלמידים וחוקרים. העברית שבפיו - כעברית שבקולמוסו - היתה יפהפייה: עשירה להפליא, מסרבת לוותר על הנדיר והארכאי - ובה בעת גמישה, דינאמית ומלאת חיות ואפילו משתובבת מדי פעם. בקיץ שעבר הרצה פליישר לראשונה מזה שמונה שנים שבהן היה מרותק למיטת חוליה של רעייתו, שמתה לפני שנה וחצי. הרצאה זו היתה גם הרצאתו האחרונה. הוא ביקש להציג בה, כבכמה הזדמנויות קודמות בשנים האחרונות, מבט עקרוני וכולל על המשתמע מאוצרות השירה של גניזת קהיר, שלמחקרם הקדיש את מיטב שנותיו ואת מיטב כוחותיו, אפילו בחודשי מחלתו האחרונה. את הדברים הקצרים הללו לזכר מו``ר עזרא פליישר, הנכתבים בדמע, אני מבקש לחתום בשתי פיסקאות מאותה הרצאה. ``...מפני מה חיבבו קהילות ישראל כדי כך את הפיוט? מפני מה היו מוכנים לשבת בבתי הכנסיות, מדי שבת ומדי חג, שעות על גבי שעות, בשביל לשמוע מערכות שיר לא פשוטות בתוכנן, ולא קלות בלשונן? למה תבעו ממשורריהם להחליף אותן בשונות מהן לעתים קרובות ככל שניתן? התשובה המתבקשת היא זאת: מפני שבני תרבות היו. מפני שאוהבי יופי היו. ומפני שביקשו לרוות את צימאונם ליופי על פי דרכם ועל פי רוחם ועל פי טעמם, בלשון שבה לא דיברו - אבל שידעו בה שהיא לשונם, ושהיא יכולה, רק היא יכולה, לדובב את חביון נשמתם. ומפני שהיהדות היתה בעיניהם (ולו שלא מדעת) לא דת, אלא תרבות. תרבות בזעיר אנפין, נרדפת, שחוחה, חדלת אונים, אבל תרבות. תרבות ככל שאפשר. ``...מתנתה האמיתית (=של הגניזה) היא יכולתנו לראות כעת, מגובה ידיעותינו שנתמלאו בזכותה, את תרבות ישראל, גם בשנות עוניה ומרודיה, כתרבות ריבונית, רבת פנים, הנענית לחוקים הפנימיים של הווייתה על פי טבעה ומזגה. ידיעה זו חשובה לעצמה. היא אינה מוסיפה על שיעור קומתה של תרבות ישראל אפילו מילימטר: תרבות ישראל היתה ונשארה מה שהיא. תרבות כמו שהיא. לא גדולה. לא קטנה. רק כמות שהיא. אבל היא, כלומר הידיעה הזאת, מוסיפה לה ממד הרואי, ואין זה דבר מועט. והיא אף מזמינה אותנו להפיק ממנה לקח, הן ברמה המושגית, וזה הרבה, והן, אם נרצה, ברמה האופרטיווית, וזה כבר הרבה מאוד``.
