עמנואל לוינס ( 1906 -  1995) פילוסוף יהודי-צרפתי. נולד בקובנה שבליטא להורים (יחיאל ודבורה) שומרי מסורת. החברה שבה גדל הייתה חברה שכלתנית ואף שלוינס למד את התנ"ך והשפה העברית, הדגש היה על ההשתלבות בתרבות הכללית כך שהתרבות הרוסית השפיעה עליו רבות. עם פרוץ המהפכה היגרה המשפחה לאוקראינה וב-1920, כשליטא זכתה בעצמאות, הם חזרו אליה.עם סיום לימודיו התיכוניים עבר לצרפת ולמד בשטרסבורג, תחילה צרפתית ולטינית, ולאחר שנה פילוסופיה. בשטרסבורג פגש לוינס את הסופר מוריס בלאנשו והם הפכו לידידים קרובים. בלאנשו הושפע מלוינס בכתיבתו ואף הקדיש לו כמה מסות, ואילו לוינס חיבר על בלאנשו ספר מיוחד. כעבור שנים, החביא בלאנשו את אשתו ובתו של לוינס במנזר מפני הנאצים.בשטרסבורג הכיר את כתביו של אנרי ברגסון והחל לקרוא את מחקריו הלוגיים של אדמונד הוסרל, שלא היו מוכרים עדיין בצרפת. ב-1928 עבר ללמוד מפי הוסרל בפרייבורג והשתתף בסמינריון האחרון שלו. למרות שהקשר ביניהם נמשך והוסרל השפיע עליו רבות, העיד לוינס על עצמו כי "הלכתי להוסרל ומצאתי את היידגר". מרטין היידגר, שהיה עוזרו של הוסרל, פרסם אז את ספרו "הוויה וזמן", והפך לסמכות מרכזית בפילוסופיה החדשה. לוינס האזין לויכוחים בינו לבין ארנסט קסירר הנאו קנטיאני, ונטה לאמץ את גישתו של היידגר. אחר כך, כששמע על הצטרפותו של היידגר למפלגה הנאצית, הצטער לוינס על כך, וביקר את היידגר והפילוסופיה שלו. לוינס הפך לאזרח צרפתי בשנת 1930 והחל בקריירה שלו באוניברסיטה. הוא השתתף בחוגים פילוסופיים שונים כמו זה של אלכסנדר קוז'ב שעסק בפנומנולוגיה של הגל, או של גבריאל מרסל, נציג האקזיסטנציאליזם הנוצרי. לפני מלחמת העולם השניה הוא פירסם רק מעט מאמרים, ביניהם המאמר הכמעט נבואי "על הבריחה", ועוד מאמרים שעסקו בנאציזם שהוגדר על ידו כבר אז כ"ברברי". כמו כן הוא פירסם כמה מאמרים בכתבי עת יהודיים, ביניהם המאמר "על האקטואליות של הרמב"ם". לוינס גויס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וב-1940 נשבה, אך נשאר בחיים בשל אמנת ז'נווה שהגנה על שבויי מלחמה. בזכרונותיו מספר לוינס על הכלב "בובי", היחיד שהתייחס לשבויים כבני אנוש. בהומור הוא קרא לו "הקנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית". בזמן השבי המשיך לוינס לקרוא וללמוד והחל להכין את ספרו "מן הקיום לקיים", שפורסם ב-1947. כששוחרר ושב לצרפת גילה שכל משפחתו בליטא, הורים ושני אחים, נרצחה על ידי הנאצים. לוינס התמנה למנהל בית ספר ברשת "אליאנס", תפקיד אותו מילא עד שהתקבל להוראה באוניברסיטת פואטייה ב-1961. בשנים שלאחר המלחמה פגש לוינס מורה מסתורי שכונה "מר שושני", שלימד אותו תלמוד. לוינס העריץ את 'מר שושני' עד סוף ימיו ואמר עליו כך: "כשהיה מלמד לא היה מונח ספר לפניו. הוא ידע הכול בעל פה, וכשהייתי מפענח בקושי את האותיות הקטנות בתוספות, הוא היה מפסיק אותי: 'אתה שם, בסוף השורה דילגת על מילה' … היה למר שושני כח דיאלקטי בלתי רגיל: כמות המושגים שהיה מסוגל לתפוס ולהרכיב בבת אחת הייתה משאירה רושם של פראות, בתגליותיה הבלתי צפויות". לוינס למד ממנו בצורה אינטנסיבית במשך כמה שנים עד שזה נעלם. הצליחו למצוא רק את מצבתו במונטווידאו, עליה נכתב: "לידתו ומותו נקשרו בסוד".לוינס הוזמן להרצות באופן קבוע בכנס השנתי לאינטלקטואלים היהודים בצרפת, שאורגן על ידי אדמונד פלג וליאון אלגזי, והחל מהכנס השלישי (1960) הציג את "הקריאות התלמודיות" שלו. ב-1961 פירסם את ספרו "כוליות ואינסופיות" שהציג את משנתו המלאה. בעקבות ספר זה פירסם ז'אק דרידה מסה על הגותו של לוינס, שתרמה מאוד לפירסומו של לוינס. לוינס המשיך לכתוב מאמרים, וב-1974 הוציא את "אחרת מהיות" שלוינס ראה בו תפנית בהגותו. מאז ועד למותו בנר שמיני של חנוכה תשנ"ו (1995) כתב לוינס ספרים ומאמרים רבים המבהירים את שיטתו ומסבירים דברים שונים לפיה. משנתו לוינס ידוע בעיקר כפילוסוף של ה"אחר" או "האחרות", והיה הראשון להעניק בכורה לשאלת הזולת בפילוסופיה. רעיון זה מגולם בטענתו הרדיקלית לפיה הפילוסופיה הראשונית היא האתיקה. המתודולוגיה של לוינס נקודת המוצא של לוינס היא הפנומנולוגיה, פרי הגותם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. אין זו משנה פילוסופית במלוא מובן המילה, אלא שיטת-ניתוח, והאופן בו לוינס משתמש בה מקרבת אותו אל הזרם האקזיסטנציאליסטי. אצל אדמונד הוסרל, התודעה מזוהה כיחס בין חוויה לבין מושא כלשהו: "תודעה היא תמיד תודעה של משהו". כך למשל, השתקקות למים תופיע בתודעה כיחס בין "תשוקה" (החוויה) לבין "מים" (המושא). מופע מסוג זה נקרא "אקט אינטנציונלי" (מוכוון). תלמידו ויריבו של הוסרל, מרטין היידגר, הבחין שרוב תוכן התודעה אינו מורכב מאקטים אינטנציונליים. לדוגמה, כאשר אדם מעוניין לשבת בחדרו, הוא ניגש לכיסא ומתיישב מבלי להקדיש תשומת לב לכיסא. כלומר הכיסא, בשום שלב, אינו מהווה מושא של אקט אינטנציונלי (אלא אם הכיסא נשבר או אינו נמצא במקומו הרגיל - רוצה לומר: כאשר משהו בעולם "לא בסדר").