מגילת איכה מורכבת מחמש קינות על האסון הלאומי הגדול, ששינה באופן יסודי את מהלך ההיסטוריה של עם ישראל: חורבן ירושלים ומקדשה, והגליית חלק נכבד מעמה של ממלכת יהודה לבבל על ידי נבוכדנצר מלך בבל. אולם הגם שעיקר המגילה הוא קינה מרה על האסון הלאומי הגדול, שזורים בה כתובים רבים בעלי אופי תיאולוגי, שעניינם אינו קינה או תיאור הסבל, אלא הסיבות שגרמו לאסון הלאומי והדרך בה יש להתמודד עם המשבר הדתי והרוחני שהניצולים עברו בעקבות האסון. עיון בפירושים ובמחקרים שנכתבו על מגילת איכה אחרי מלחמת-העולם השנייה מראה כי רוב הפירושים מתייחסים בצורה זו או אחרת לשואת יהודי אירופה כאירוע טרגי דומה או אפילו עולה בעוצמתו על החורבן והסבל המתוארים במגילה. אין ספק כי מבחינת הקף החורבן, גודל הסבל, וכמות הקורבנות בנפש, היתה השואה מאורע ייחודי, העולה בעוצמתו על כל מה שהתחולל על עם ישראל לפניה. אולם אין לשכוח שהשואה היא רק חוליה אחת – אם כי חוליית שיא ייחודית – בתולדות האסונות והחורבנות שחוו היהודים במשך אלפיים וחמש מאות שנות היסטוריה שלהם. בכל האסונות האלה ניתן לראות פועל יוצא של מאורע טראומתי אחד ויחיד: חורבן ירושלים והרס המקדש בשנת 586 לפסה"נ. מאורע טראומתי זה נקבע בזיכרון ההיסטורי של העם כאסון הלאומי הגדול, שבו איבד עם ישראל את עצמאותו וגלה מארצו. כמיעוט הוא נחשף לעוינות ולאלימות של הרוב השולט, ולא היה בידו להגן על עצמו. זו הסיבה לכך, ששום אסון שהתרגש על עם ישראל לא יוכל להאפיל על האסון המונצח בקינות המגילה, ואף יום של אבל וצער לא יוכל להאפיל על צום תשעה באב, שנקבע לזכרו, ושבו מגילת איכה נקראת בכל בתי הכנסת מידי שנה בשנה.