ג'ון מיינרד קיינס (5 ביוני 1883 - 21 באפריל 1946) היה כלכלן בריטי מודרני, נחשב לכלכלן העיקרי של אסכולת הכלכלה הנאו-קלאסית הליברלית. הוא הציג את תפיסתו בספר "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" ב-1936. קיינס בחן את השיטה המוניטריסטית על-פיה כוחות הביקוש וההיצע של שוק חופשי מאזנים זה את זה ויוצרים משק יציב במצב צמיחה (לאורך זמן).קיינס טוען, באופן תקדימי, שלמקרו-כלכלה חוקיות שונה מלמיקרו-כלכלה. לדוגמה: בניגוד למשפחה ממוצעת (כלכלת מיקרו) בה קניה של חבר משפחה אינה משפיעה על הכנסתו של חבר משפחה אחר, ההשפעה הרבה של הגורמים השונים במשק אחד על השני יוצרים פונקציה שונה, מכיוון שכשהמגזר הפרטי (משפחות שצורכות) מחליט להקטין את כמות הקניות נחלש המגזר העיסקי ובאופן ישיר יורדת כמות ההכנסות של המגזר הפרטי.
ראשון ההוגים של 'הדרך השלישית' והחשוב בהם היה הכלכלן האנגלי ג'ון מיינארד קֵיינס, שבעיקבות 'המשבר הגדול' של שנות השלושים עיצב תורה כלכלית חדשה, שעיקריה נוסחו בספרו התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף (1935). רבים רואים בתורתו של קיינס 'מפנה', 'מהפכה' במחשבה הכלכלית של הקפיטליזם. לצורך הפישוט בודק קיינס התנהלות תיאורטית של משק סגור. אחד המושגים החשובים בכלכלה הוא התוצר הלאומי, כלומר כמות הייצור של כלל המשק בתקופת זמן מסוימת. משק מורכב מאנשים הפרטיים, בתי העסק וממשלה. האנשים הפרטיים מייצרים שעות עבודה בערך מסוים. המפעלים מייצרים מוצרי צריכה – מתכלים או לא מתכלים (ארונות, מזון, הצגות תיאטרון וכו'). הממשלה מייצרת כבישים, ביטחון, חינוך וכו' שגם הם מתומחרים ונחשבים לתוצר לאומי. במשק סגור שווה התוצר הלאומי להכנסה הלאומית, שכן כל המסחר נעשה בגבולות המשק. על-פי קיינס, תוצר לאומי גבוה או עולה מסמל משק בצמיחה. הביקוש במשק, לדעת קיינס, מורכב משלושה גורמים מרכזיים: הביקוש לצריכה פרטית – המידה בה מעוניינים הפרטים לצרוך. ככל שההכנסה הלאומית גבוהה יותר, יש לאנשים כסף פנוי רב יותר ולכן הם יצרכו יותר. ההשקעה (המגזר העסקי)- הביקוש של המגזר העסקי הוא למבנים ומכונות הנחוצים להגביר את הייצור - ככל שההכנסה הלאומית גבוהה יותר, המשק בצמיחה, יש ביקוש גבוה יותר למוצרים ויש סיכוי גבוה יותר שההשקעה תניב פירות, ולכן ההשקעה המתוכננת גבוהה יותר. גם הריבית משפיעה על הרצון להשקיע בשוק ההון לעומת חסכון בבנק, אם כי דבר זה היה נכון, לדעתו, רק לגבי מצבים של תעסוקה מלאה ראו להלן. הנחת הייסוד של קיינס הייתה כי המגזר העסקי מתאים את היקף הייצור, כלומר את הכמות המוצעת של מוצרים, לביקוש הכולל, הלוא הוא הביקוש המצרפי. משמעות הדבר שהמגזר העסקי מציע מוצרים בדיוק בהיקף שמגזרי המשק השונים מוכנים לרכוש. צריכה ציבורית- החלטה של הממשלה להשקיע. החלטות אלו אינן נובעות משיקולים מיקרו כלכליים, שכן מטרת הממשלה אינה ליצור רווח לעצמה, ולכן הביקוש של המגזר הציבורי הוא אקסגוני (תלוי רק בהחלטת הממשלה, ולא בשום גורם אחר, כולל ההכנסה הלאומית). ההחלטה של אדם או חברה (מגזר פרטי או עסקי) לצרוך, לחסוך או להשקיע היא מחשבה במיקרו כלכלה, כשמצב הכלכלה במדינה הוא לא שיקול בהחלטות שלו. הדרך היחידה לצאת ממצבי משבר, בהם שיווי המשקל בין ההיצע לביקוש אינו מצב של תעסוקה מלאה, היא מעורבות ממשלתית. קיינס טען שהשיעור היחסי של החיסכון במשק עולה עם עליית רמת ההכנסה, ואילו הגידול בהשקעות קָטָן מהגידול בחיסכון. הכספים הנשמרים כחיסכון מקטינים את כוח הקניה הכללי במשק, ולפיכך נוצר פיגור יחסי בביקוש לסחורות ולשירותים, אם כי במספרים מוחלטים ביקוש זה נמצא בעלייה. עודפי ההיצע על הביקוש יוצרים עודפים, ועימם אבטלה גדלה והולכת. לפי קיינס התפתחות זו אופיינית לכלכלת ארצות הקפיטליזם המאוחר, בהן מצוי מלאי גדול של הון בצורת ציוד, קרקע ומבנים, ולכן קטנה הרווחיות היחסית של השקעות הון נוספות, ובעלי הון מעדיפים להחזיק את חסכונותיהם בצורת כסף ולא בהשקעות בייצור. צימצום ההשקעות והגדלת החסכונות גוררים, כאמור, פער גדל והולך בין ההיצע לביקוש, והעודפים המצטברים יוצרים שפל ואבטלה גואה. ההנחה המקובלת של הכלכלה הקלסית היתה, כאמור, שקיים איזון אוטומטי בין ההיצע והביקוש מכוחן של מערכות השוק ('חוק השיווקים של סיי'), ולכן עודף ייצור כלכלי הוא מן הנמנע. קיינס הראה שההיצע אינו יוצר בהכרח ביקוש בשיעור מספיק לקיום תעסוקה מלאה במשק. עירעורו של קיינס על 'חוק השיווקים' נחשב לחידוש החשוב ביותר שלו. קיינס הניח שהכלכלה הקפיטליסטית עשויה להתגבר על המגמות היוצרות אבטלה ושפל בעזרת מדיניות ממשלתית של הרחבת הביקוש לסחורות ולשרותים, והגדלת התמריצים להשקעות הון. לשם כך המליץ על הקטנת שער הריבית ואמצעים אחרים לעידוד האשראי, על הוצאות ממשלתיות גדולות, במיוחד בעבודות ציבוריות נרחבות, שיזרימו למשק ביקושים גדולים. למימון הפעילות הממשלתית המליץ קיינס על מימון גרעוני ואף על אינפלציה מרוסנת, שתגרום לעידודן של השקעות, בהבטיחה רווחים גדולים למשקיעים, אם גם במחיר ירידה כלשהי בשכר הריאלי במשק, בעקבות האינפלציה. קיינס הניח שהגדלת ההשקעות הממשלתיות והרחבת התעסוקה יביאו לצמיחה בייצור, וכן גם להשקעות נוספות בשיעור גדול בהרבה מהאמצעים שהוזרמו למשק על ידי הממשלה, בכך יחודשו מגמות ההתרחבות במשק כולו. אמצעים דומים בכיוון הפוך אמורים, לדעת קיינס, להוות גורם מרסן כשמופיעה פעילות יתר כלכלית עם גילויי אינפלציה לא מרוסנת, מה שאמנם אירע בעקבות יישומה של תורת קיינס בכלכלת אירופה וארצות הברית. תורתו של קיינס עוקבת במידה רבה את תורת 'עודף הערך' של מרקס. שניהם ראו את הבעייה העיקרית של הקפיטליזם בתופעות של משבר ואבטלה כרונית כתוצאה מהצבר הון והפחתה מגמתית של השקעות במשק. מרקס ראה בכך תופעה אימננטית לא נמנעת בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן לא יכול היה להציע פתרונות מעשיים לתופעות אלה, שכן לדעתו האפשרות האחת למניעת המשברים היא במהפכה הסוציאליסטית. קיינס סבור היה שניתן למנוע או לרכך משברים כלכליים על ידי התערבות ממשלתית המכוונת את השווקים, ואף הציע דרכים מעשיות ליישום מיידי של עיקרי תורתו. התקבלותה של הכלכלה הקיינסיאנית משנות השלושים ועד לשנות הששים והשיבעים הייתה כללית ואף הראתה תוצאות שהצדיקו אותה במידה רבה מאוד. הבעייה העיקרית שליוותה את תורתו של קיינס הייתה השאלה של מידת המעורבות הממשלתית הרצויה. פיקוח ממשלתי עמוק ומהודק עשוי היה להוביל לכלכלה של 'קפיטליזם ממלכתי', לפיכך היו שראו בתורתו של קיינס תורה של 'סוציאליזם זוחל'. פיטר טֶמין אכן טוען בספרו ל'תנועת מטוטלת' בין כלכלה קפיטליסטית של 'שוק חופשי', המתאפשרת כשהשווקים פועלים כסדרם באיזון נכון, לבין כלכלה 'סוציאליסטית' של מעורבות ממלכתית, המופיעה כל אימת שמופר האיזון הכלכלי ונדרשת התערבות ממשלתית, ומשחוזרת הכלכלה לתיקנה חוזרת הכלכלה הקפיטליסטית. למעשה, בהשפעת תורתו הכלכלית של קיינס ויישומה במרבית ארצות המערב, היו הממשלות, במיוחד זו של ארצות הברית, לסופג ענק של עודפי תוצרת, וסַפָּק של מיליוני מקומות עבודה. כשלים בשוק החופשי אחד המושגים שמגדיר קיינס הוא התעסוקה המלאה (הכוונה היא לא 0% אבטלה אלא כ- 2%-4% כך שמונח זה אינו כולל חיילים משוחררים, הפסקה זמנית בין עבודות או סיבות מיוחדות אחרות). קיינס מקבל את גישת ההיצע וביקוש באופן כללי, אלא שלטענתו פעמים רבות שיווי המשקל בין ההיצע וביקוש אינו במצב של תעסוקה מלאה. לטענתו, בשיווי המשקל המגזר העיסקי מייצר את כמות המוצרים שמבקש המשק לקנות (על-פי כללי ההיצע והביקוש), והביקוש שמורכב ממליוני בתי-אב, אלפי מפעלים, חברות והוצאות ממשלה, לא בהכרח מתיישב במצב של תעסוקה מלאה. ייתכן, לדוגמה, מצב בו ישנה נקודת שיווי משקל בין היצע וביקוש כך שישנם מובטלים או אנשים המעוניינים לעבוד יותר מהעבודה המוצעת בשוק. המחסור בעבודות נובע מכך שלא משתלם לפתוח תעשיה במקום שבו הביקוש נמוך, ויכולת הקנייה הנמוכה נובעת מההכנסות הנמוכות של העובדים שסובלים ממחסור בתעסוקה. כך למעשה נוצר שיווי משקל בין הייצור לצריכה אך עדיין יש אבטלה. כמו כן, טען קיינס כי בתקופות אבטלה קיימת נטייה לקשיחות מחירים ושכר עבודה כלפי מטה, כלומר אין הם יורדים כפי שהיה מצופה מכוחות השוק הטבעיים. בכך ראה סיבה נוספת לאי יכולת להגיע לשיווי משקל חדש של תעסוקה מלאה. דפלציה ואבטלה כששיווי המשקל הוא בהכנסה לאומית גבוהה ממצב של תעסוקה מלאה, יש בעיה של מחסור בגורמי ייצור - בדרך כלל עבודה. במצב כזה ידרשו העובדים שכר גבוה יותר ויותר (כי יש להם הצעות עבודה אחרות) ובעקבות עליית השכר יעלו המחירים – כך נוצר תהליך של אינפלציה שבו כל עוד לא יקטנו הביקושים תמשיך האינפלציה לצמוח. המצב נקרא פער אינפלציוני. לעומת זאת כששיווי המשקל הוא בפחות מתעסוקה מלאה - הביקושים נמוכים - הייצור קטן ויש מעט מקומות עבודה, ההכנסות נמוכות ולכן הביקושים לא עולים. המצב נקרא פער דיפלציוני. במצב זה אין שינויים במחירים. במצב של פער דיפלציוני, יש למשק יכולת לייצר יותר ממה שהוא מייצר. ישנם אמצעי ייצור רבים מושבתים שאינם מנוצלים (מפעלים, מכונות, כח אדם וכו'). הסיבה לכך היא הביקוש הנמוך. אם התנאים לא ישתנו לא יבחר המגזר הפרטי להגביר את הצריכה, בשל ראיה מיקרו כלכלית. גם המגזר הציבורי משנה באופן טבעי את הרצון להשקעה כדי להשפיע על תהליכים גדולים של המשק. זהו מצב של שיווי משקל באבטלה. במצב של פער דיפלציוני יש להביא להעלאת ביקושים על ידי המגזר הציבורי. כך כסף מוכנס למשק בכמות גדולה ומתחיל להתגלגל בו. כשהביקושים מצד המדינה גדלים נוצרים מקומות תעסוקה חדשים והביקוש, גם לצריכה פרטית וגם להשקעה עסקית, גדל פי כמה מכמות הכסף שהשקיעה הממשלה וכך מתאפשרת צמיחה. ההשקעה של הממשלה לא יכולה לנבוע מהעלאת המיסים, שכן במצב כזה יורדים הביקושים של המגזר הפרטי והעיסקי והכסף שחוזר אליהם מהממשלה אינו באמת משפיע. תאוריה זו מסבירה את התהליך בו מדינות רבות יוצאות ממצב של אבטלה במלחמות, בהן מיוצרת ומתכלה באופן מיידי כמות נשק עצומה (למעשה ללא שום תוצרת ממשית למדינה). המדינה נכנסת לגרעונות ענק ומתאוששת, שכן הביקושים הגדולים מייצרים צמיחה במשק ומקומות עבודה – הביקוש הפרטי גדל ונוצרים עסקים חדשים שפורחים (שאינם קשורים למלחמה) ומעלים את רמת החיים. תהליך זה נמשך עד שמסתיימת המלחמה ומוחזרת המדיניות המצמצמת והמשק חוזר בהדרגה לאבטלה.