רנה דקארט (31 במרץ 1596 - 11 בפברואר 1650), הידוע גם בשמו הלטיני רנאטוס קרטזיוס, הוא פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי. נחשב לאבי הפילוסופיה והמתמטיקה המודרנית, ולאחד מההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית.הוא השפיע הן על פילוסופים בני זמנו והן על אלו שבאו אחריהם, ונודע בגישתו הרציונאלית המעמידה את התבונה ותכונות המציאות הא-פריוריות (כלומר, הקודמות להתנסות) במרכז חקירותיו. דקארט התעסק בעיקר בידיעה ודאית וביחס בין גוף לנפש. למרות שהיה מוכר בעיקר עקב הגותו פורצת הגבולות בפילוסופיה, הוא השיג פרסום רחב גם כממציא של מערכת הצירים הקרטזית (קרטזית מלשון קרטזיוס, משמע, דקארט). מערכת זו הייתה בעלת השפעה רבה על התפתחות המתמטיקה המודרנית. כמו-כן, כְּתב החזקות כפי שהוא נכתב היום, כאשר מעריך החזקה נכתב בגופן קטן מעל בסיס החזקה, הוא פרי המצאתו של דקארט.דקארט נולד בלה היי בצרפת, והוסמך במשפטים ב-1616 על אף שמעולם לא עבד כעורך דין. ב-1618 הוא נסע להולנד כדי לשרת את שירותו הצבאי, וב-1619 הגיע לגרמניה, שם ב-10 בנובמבר היה לו חיזיון על מערכת מתמטית ומדעית חדשה. ב-1622 הוא חזר לצרפת, ובילה את השנים הבאות בפריז וגם בשאר אירופה. הוא אף היה נוכח בזמן מצור לה רושל ב-1627 שהטיל הקרדינל רישלייה. ב-1628 חיבר את כללים להכוונת הדעת ועזב להולנד שם גר עד 1649. בשנה זו החל גם לעבוד על יצירה נוספת בשם העולם. ב-1633 הורשע גלילאו גליליי בידי האינקוויזיציה, ודקארט החליט לזנוח את תכנוניו לפרסם את "העולם", שעסק בנושאים דומים לאלו בהם עסק גלילאו.
דקארט לא נשא אשה, אך מחוץ למסגרת הנישואין, בשנת 1635, נולדה בתו פרנסין דקארט. היא מתה בהיותה בת 5 בלבד.
דקארט פרסם ב-1637 את מאמר על המתודה שכלל שלושה חיבורים : אופטיקה, מטאורולוגיה וגאומטריה. ואילו ב-1641 פורסם הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (Meditationes de prima philosophia), ספרו החשוב ביותר. במהדורה שיצאה שנה לאחר מכן, כלל דקארט גם שש טענות-נגד של הוגי התקופה, ביניהם תומס הובס ואחרים, והתגובות להן. ב-1644 פרסם דקארט את ספרו עקרונות הפילוסופיה (Principia philosophiae), שהוקדש לנסיכה אליזבט מבוהמיה איתה ניהל תכתובת ארוכה. ואילו ב-1647 קיבל הקצבה ממלך צרפת, ופרסם את הערות על אודות מסמך (Notae in programma), בתגובה לפרסומו של תלמידו לשעבר, הנריקוס רגיוס. ב-1649 קיבל דקארט את הזמנתה של המלכה כריסטינה ונסע לשבדיה, בשנה זו פורסמה גם יצירתו היפעלויות הנפש (Les passions de l'âme), אשר הוקדשה אף היא לנסיכה אליזבט מבוהמיה. עקב הקור העז ששרר בשבדיה, ובשל דרישתה של המלכה כריסטינה לקבל שיעורים בשעות הבוקר המוקדמות, מת דקארט מדלקת ריאות בסטוקהולם, כשנה לאחר הגעתו, והוא בן 56 בלבד. קברו מצוי כיום בכנסיית סן ז'רמן דה פרה בפריז. טיעון הקוגיטו - אני חושב משמע אני קיים: יש הרואים בדקארט את ההוגה המודרני הראשון אשר סיפק מסגרת פילוסופית למדעי הטבע כאשר אלו החלו להתפתח. בספרו "ההגיונות" הוא ניסה להגיע למערכת עקרונות אשר כל אדם יוכל להכירן כנכונות ללא כל ספק. כדי להשיג זאת, הוא הפעיל שיטה (מתודה) הידועה בשם ספקנות מתודולוגית: הטלת ספק בכל רעיון שניתן להטיל בו ספק.

הוא הדגים את רעיונו בעזרת החלומות: בחלום אנו רואים או מרגישים דברים הנראים כאמיתיים, אך הם אינם קיימים במציאות, כך שאיננו יכולים להסתמך על נתונים שמקורם מן החושים ולהבינם כאמיתיים בהכרח. אם כך, ידיעותנו אינן ודאיות באופן ברור. טיעון נוסף שהעלה דקארט לצורך הבאת רעיון הטלת הספק שלו לרמה כוללת של ספק היפרבולי (ספק מוגזם), הוא טיעון "השד המתעתע". טיעון החלום אומנם מצליח לסתור את כל הידע האמפירי שלנו, אך לא את הידע הרציונלי שלנו שאינו קשור כלל למציאות אותה אנו חווים. כך למשל, תחומי המתמטיקה והלוגיקה - הרי עדיין בחלום המשוואה 2+2=4 היא אמיתית וכן אם א=ב ו ב=ג אזי א=ג. דקארט אומר שיכול להיות שלמרות השכנוע שהמשוואה 2+2=4, יתכן שהמצב לא כך ושכנוע זה נובע מקיומו של שד המתעתע באדם בכל שעות היום וגורם לכך שיהיה בטוח בצדקתו למרות טעותו. בכך דקארט מטיל ספק גם באמצעי הקליטה הרציונליים. בתחילה דקארט הגיע לעקרון אחד: אני חושב - משמע אני קיים. בלטינית: cogito ergo sum, לכן מכנים משפט זה בקיצור הקוגיטו. דקארט הסיק כי הוא יכול להיות בטוח שהוא קיים, אך באיזו צורה? הרי אנו רואים את גופנו דרך שימוש בחושים, אשר הוכחנו כי אינם מהימנים. אם כך, ניתן רק לומר שאנו "חושבים דברים"; משמע, מחשבה היא התמצית והדבר היחיד שבו לא ניתן להטיל ספק, למעשה, כך הוא טוען, זה התחום היחיד בו ל"שד המתעתע" אין השפעה - שכן אינו יכול לגרום לנו להאמין כי אנו חושבים, בעוד איננו. למעשה, דקארט טוען כי תודעת האדם מסוגלת להטיל ספק בכל גורם במציאות החיצונית: בקיומם של עצמים, בהיסטוריה, בגוף עצמו ואף בעקרונות הפיזיקה, החלל והזמן. כל אלו עשויים להיות אשליה, שכן האדם משיג אותם אך ורק דרך התנסות חושיו, התנסות אשר אין לאדם ערובה לגביה כי היא אכן מצביעה על מציאות תואמת. אולם, ברגע בו תודעת האדם מטילה ספק בעצם קיומה, היא מטילה ספק בעצם הטלת הספק (שכן הספק מוטל על-ידי התודעה) וטענה זו היא בגדר פרדוקס. למעשה, גם אם אתה מטיל ספק בהטלת הספק, אתה בכל זאת מטיל ספק ועל כן בין כך ובין כך אתה חושב. בכך, למעשה, מוכיחה התודעה את קיומה. מכאן הסיק דקארט, כי עצם המחשבה (אני חושב או אני מטיל ספק) מוכיחה את קיום האדם החושב אותה (משמע, אני קיים), שכן המחשבה אינה יכולה להתקיים בפני עצמה, אלא על ידי תודעה היוצרת אותה. טענה זו היא הבסיס לראצינאלים של הפילוסופיה המערבית. ביקורות על הקוגיטו: אחת הביקורות החשובות על הקוגיטו שאף נכתבה בזמנו של דקארט, טענה כי דקארט לא הטיל ספק בלוגיקה האנושית ואילו היה עושה זאת, הייה מגיע למסקנה שההוכחה הלוגית שלו לוודאות האדם אינה נכונה, מכיוון שניתן להטיל ספק במושג "הוכחה לוגית". דקארט, שהיה מודע לבעיה זו, טען כי הלוגיקה היא אינטואיציה פנימית של האדם ולכן אין צורך להטיל בה ספק. אולם עקב טיעון זה שינה דקארט את ניסוח המשפט ל"אני חושב, אני קיים" כלומר הקוגיטו אינו נשען על אינטואיציה אלא על לוגיקה שיכולה להוכיח את עצמה בצורה הדדית. הטענה השנייה, שאותה העלה קאנט, גורסת כי "אני קיים" הוא משפט חסר תכלית מכיוון שזו היא קביעה אנליטית שבה הנושא והנשוא של הקביעה מתלכדים. כמו כן אפשר להמשיך בספקנות מתודולוגית ולומר שהמשפט אני חושב הינו תוצאה של רקורסיה. מחיבוריו הבולטים: מאמר על המיתודה (Discours de la méthode)‏, 1637 הגאומטריה ( La Géométrie)‏, 1637  הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (Meditationes de prima philosophia)‏, 1641
עקרונות הפילוסופיה (Principia philosophiae)‏, 1644  היפעלויות הנפש (Les passions de l'âme)‏, 1649