דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. "ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור." - מיכל נאמן "על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה." - יצחק ליבנה

מדוע קשה כל כך לשפר את מערכת החינוך? מדוע, אף על פי שפרויקטים של חדשנות פדגוגית מצליחים בקנה מידה קטן ויוצרים איים של מצוינות, הם אינם מצליחים להתחבר לכדי יבשה? רפורמה רודפת רפורמה, אך מערכת החינוך הישראלית דורכת במקום מבחינת איכות הלמידה וההוראה. הספר לחבר את האיים ליבשה מתריע על כך שתהליכי שינוי חינוכי נוטים להתמקד ברובד טכני ושטחי בעוד שינוי עמוק דורש תכנון אסטרטגי מפורט ועבודה שיטתית על ליבת תהליכי הלמידה וההוראה. בעזרת ניתוח הדוגמה של הטמעה מערכתית של הוראת חשיבה בבתי הספר מפצח הספר את הקוד של עבודה מערכתית רחבה ועמוקה בסוגיות כגון: ההתפתחות המקצועית של מורים, האתגרים הכרוכים בהטמעה רחבה של למידה בדרך החקר והמתח שבין הטמעה מערכתית של חשיבה למבחנים סטנדרטיים. הספר פונה למתעניינים בשיפור מערכת החינוך, בתהליכי שינוי ובהטמעת הוראה עם חשיבה במערכות חינוך.

ספר תהלים מקבץ מכלול של מזמורים דתיים, שהגיעו לידינו בגרסאות שונות ובנתיבים היסטוריים מגוונים. בחיבורו, תוהה מיכאל חיוטין על מהלך ההתגבשות של ספר זה, דרך שחזור האסופות הקדומות שעומדות ביסודו ודיון בעקרונות עריכתן. מתוך כך ניתנות תשובות אפשריות לשאלות מרכזיות במחקר, למשל מתי צורפו האוספים השונים לקובץ קאנוני אחד? האם מדובר בתהליך מתמשך, או במעשה חד־פעמי מחושב ומכוון? מה היו שיקולי העורכים בפיזור המזמורים לקבוצות של חומשים, חלוקה המעידה על עניין בנומרולוגיה ובמיסטיקת המספרים? ובאיזו מידה ניתן למצוא בעריכת המזמורים עדויות למאבקים הרעיוניים אשר פילגו את יהדות בית שני?

מועדים למחשבה מניח לפני קוראיו פרקים שהתפרסמו ב"תרבות וספרות" בעיתון הארץ . המאמרים עוסקים בעיקר בצורות הבאתם של החומרים המקראיים הנוגעים לחגי ישראל. מהדברים עולה תמונה של רב־קוֹליוּת הנשמעת מתוך החומרים המקראיים עצמם, ובכך מאתגרת חשיבה על תפיסות מקראיות שונות הנוגעות לזיכרון התרבותי הקשור למועדי ישראל. התמונה העולה היא עשירה ושונה בעיקרה מזו העומדת במרכזן של תפיסות שגרתיות הקשורות בחגים.

עורי עורי חושף את קולן החתרני ופורץ הדרך של נשות המורשת הנשית שלנו – יעל ודבורה, חנה, רות, מרים, בת פרעה וציפורה, שרה וגיבורת שיר השירים – נשים ארציות ואלוהיות, בוראות, מיילדות, לוחמות, כוהנות ונביאות – נשים שקולן הושתק, עוות, טושטש וצונזר בסיפורים המסורתיים הקנוניים, ובאופן בו נלמדו ופורשו. הספר חושף רובד חבוי ומוצפן של סיפוריהן, בו נשמעים קולות נשיים חתרניים ובועטים ששרדו את מהלכי הטשטוש והמחיקה. הנכחתה של העמדה החתרנית בסיפורי אימהותינו הקדומות מעוררת זיכרון עמוק, עתיק וחיוני. פגישה עם הסיפורים בקריאה מתחדשת, מפגישה את הקורא עם עוצמות הזעם והמחאה של אימהותינו, כמו גם את התשוקה היוקדת והתעוזה בהן הן ניחנו, אנו מבינות עד כמה הן עשויות להוות עוגן של עוצמה עבורנו, גם בעידן זה. כשאנו מעזות להתעורר בעקבות הגילויים החדשים, ולקרוא תיגר ולערער על בלעדיות מורשת האבות, אנו מוצאות מחדש, ברחם מעמקיה, את מתנותיה ואוצרותיה של מורשת האימהות.

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

פרופ’ אליעזר שביד הוא בכיר ההוגים היהודים בישראל, חוקר המחשבה היהודית לדורותיה, חתן פרס ישראל, מורה ומחנך לרבים. היה לוחם פלמ”ח, מכונן חקר המחשבה היהודית המודרנית באוניברסיטה העברית, ממקימיו של “מכון כרם” לחינוך הומניסטי-יהודי ושל “מכון שכטר ללימודי היהדות” המסורתי. מחקריו שוזרים עיון פילולוגי וספרותי מעמיק ברובדי ספרות ותרבות עם אינטואיציה הגותית וחינוכית יוצרת. הגותו מניחה תשתית לקיום היהודי והכלל-אנושי בזמננו ולהתמודדות עם רבות מסכנות העידן הפוסט-מודרני. היא נשענת על חוכמת הדורות ובריתם עם אלוהיהם, ועל אחריות חברתית, לאומית ואוניברסלית. בכך הוא ממשיכם של ההוגים-ה”נביאים” בני המאה הקודמת, ובראשם חיים נחמן ביאליק, אהרן דוד גורדון והרמן כהן. עיוני תרבות: התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד מעניק מבט כולל וביקורתי על יצירתו האינטלקטואלית של ענק רוח, פרי מחקרם והגותם של תלמידות ותלמידים, עמיתות ושותפים לדרך. הם שואלים עם שביד את שאלות הקיום, מבקשים לפלס עמו ובעקבותיו נתיבים בדרך הרוח ובדרך החיים.

אור מתוך הסדק הוא דין וחשבון של פילוסוף על המפגש בין פילוסופיה לבין החיים הממשיים בעת הזאת, שבה אנו מתנסים במגפת הקורונה. המגפה מערערת את הסֵדר, פוגעת בהבנת העולם המנחה את חיינו, משבשת את הזיקה הבין-אנושית ומותירה בנו חותם של אימה ופחד. ימי חולי ומגפה מציפים מחדש שאלות-יסוד קיומיות, אתיות, פוליטיות ודתיות, שבשגרת חיינו הסדורה והיומיות אינן עולות, או שהן מוסטות לשוליים. בימי מחלה אלה מתערער המובן מאליו של חיינו, וסדק עמוק נפער בחיינו. סדק זה יכול להצמית אותנו, לפגוע ברקמת חיינו ולשלול מהם את משמעותם. אבל הסדק יכול גם להיות הזדמנות לגילוי אפשרויות חדשות על הקיום האנושי דווקא בעת הזאת. הספר אור מתוך הסדק: מחשבות על סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה הוא ספר אישי, אבל הוא אינו ספר פרטי. הוא נכתב מן המקום האישי, אבל הוא הזמנה לדיאלוג, ולגילוי משמעותם של חיים אנושיים. הספר אינו מתיימר לפתור את השאלה המטפיזית של משמעות ה חיים, אבל הוא מצביע על משמעות ב חיים, הזמינה ומחייבת דווקא בימים אלה.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

המאמרים בכרך זה: נועם מזרחי | שיר עולת השבת האחת עשרה: צורה ספרותית ותוכן פרשני טניה ורטמן | 'וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק': דירוג רגשי האהבה אצל רמבם ומקורו אצל אלע'זאלי יהודית וייס | הקבלה בגרונה במאה השלוש עשרה: עזריאל ורמב"ן, הערכה מחודשת ציפי קויפמן | ר' ברוך ממז'יבוז' ושושלת מז'יבוז' תקצירים באנגלית