מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

בספר הזה מוצעים תשעה-עשר עיונים (בפרק המבוא ובפרקים א–יח). רובם עוסקים בלשונות ובמסורות של יהדות המגרב. מקום מרכזי בספר תופסות הקהילות במרוקו, ועמן יש פרקים העוסקים בתעודות מקהילת גרדאיה שבדרום-אלג'יריה. כן מוצעים תיעוד של מנהגים ושל מעשים מקהילות אחדות ועיון נרחב בהם. רוב פרקי הספר מבוססים על כתבי יד ותעודות הנמצאים באוסף כתבי היד היהודיים מצפון-אפריקה בספריית אוניברסיטת ייל. אחרי המבוא ושמונה-עשר הפרקים המוצעים בחמשת השערים הראשונים מובאים בשער השישי שלושה נספחים. אף שאינם מוגשים כפרקי מחקר, יש בהם תיעוד מבורר. שני הנספחים הראשונים מוקדשים לארבעה מסרנים שלא מעט ממחקריו של המחבר התבססו על מסירותיהם בכתב או בעל פה.

"איני חכם ואיני אמן. לא עשיתי לי שֵם גדול בסביבתי או במקצועי. אני רק יהודי פשוט שבא לכתוב על חייו הן מאחר שבני ביקשו זאת ממני והן מפני שאני שייך לתקופה ולדור שהתאפיינו במאורעות גדולים ואכזריים, שלא היו מנת חלקו של שום דור לפניו." (ולטר וולף) חיים בשני קולות הוא סיפור חייהם הלא שגרתי של אב ובנו: ולטר (1887--1966) ומשה (1922--2017) וולף, שניהם בני המבורג. האוטוביוגרפיה שלהם מופיעה כאן זו לצד זו בקולות משתרגים: האב מספר על ילדות יהודית-בורגנית בגרמניה, על שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה, על היותו לבנקאי והקמת משפחתו, על יציאתו מגרמניה הנאצית ועל החיים החדשים בארצות הברית; הבן מוסיף את נקודת מבטו וממשיך את הסיפור עם עלייתו לארץ ישראל, בחירתו לעבוד בה את האדמה ולהתגייס לצבא הבריטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הסיפור הזה אינו שגרתי גם מפני שהוא מתאר מציאות שונה לחלוטין מן הדימוי ה"מתבולל" של יהדות גרמניה: משפחת וולף ייצגה את האורתודוקסיה היהודית-הגרמנית, שהפליאה לשלב ערכים יהודיים ואוניברסליים. הספר מעשיר אפוא את דמותה המרתקת ורבת הפנים של יהדות גרמניה ומציע דרך רלוונטית מאין כמותה לחברה הישראלית של ימינו. "חיים בשני קולות" מלווה בעשרות צילומים, שתחילתם במאה התשע-עשרה ואחריתם במאה ה-21.

'מדוע אתם עוסקים בהיסטוריה יהודית גרמנית?', נשאלו כתריסר אקדמאים גרמניים צעירים, ותשובתה של ד"ר תקלה קויק יכולה לייצג את תשובותיהם של האחרים: 'אינני מסוגלת לתת על כך תשובה חד-משמעית. הקסימה אותי התרומה התרבותית העצומה שהצליח המיעוט היהודי לתרום [...] ההיסטוריה הגרמנית היא לעולם היסטוריה גרמנית-יהודית. יהודים היו ועודם רכיב קבוע בתרבות הגרמנית'. דעות, עמדות ורגשות דומים עודדו ומעודדים אלפים רבים של צעירים גרמניים ללמוד על תולדות היהודים והיהדות בתקופה העתיקה, בימי הביניים ובייחוד בעת החדשה בגרמניה. מאות רבות של קורסים בנושאים אלה ניתנים היום בעשרות אוניברסיטאות בגרמניה, שבהן פועלים כעשרים מכונים אקדמיים למחקר ולהוראה המעסיקים פרופסורים, מרצים ומורים לרוב שפרסומיהם רואים אור בכחצי תריסר במות אקדמיות ראויות ומכובדות. מדי שנה בשנה יוצאות לאור כחמישים עבודות דוקטור בהיסטוריה של יהודי גרמניה וכמה עבודות הביליטציה (המסמיכות את מחבריהן להוראה באוניברסיטה גרמנית). תופעות אלה מתעצמות בהדרגה ובעקיבות זה כשנות דור ויותר בלי שניתן להבחין בסימני האטה. באמצעות קובץ זה מבקשים מכון ליאו בק ירושלים והמרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים להביא לידיעת הציבור הישראלי המשכיל שמאמציו לשמר את מורשתם הרוחנית של יהודי גרמניה נתמכים על ידי חוקרים גרמניים צעירים מעולים. רבים מהם סבורים היום, ברוח דבריה של ד"ר קויק, ש'כל מה שנותר לנו היום הוא להיזכר בהיסטוריה (הגרמנית-יהודית) שירשנו'.

עלילת ספרה של אנה הולצר-קוואלקו , בבתים זרים , מתרחשת בשלזיה התחתית , חבל ארץ שעם תום מלחמת העולם השנייה עבר מגרמניה לפולין. על רקע שרטוט הגבולות המחודש באירופה חושפת המחברת ללא כחל ושרק את החוויה האנושית והאישית שליוותה את חילופי הבעלות. עמדת המספרת הבלתי מגויסת מערערת על הרגלי החשיבה המקובלים, ול וּ בשל בחירתה לדון בשלוש הקבוצות - גרמנים, פולנים ויהודים - בו זמנית ובנשימה אחת. מבעד למסכת שלמה של איבוד וניכוס חפצים מתגלה לעינינו הגורל המשותף, לכאורה כמובן, שזימנה ההיסטוריה הפוסט-מלחמתית למי שנחלקו זמן קצר קודם לכן לרודפים ולנרדפים. פרויקט ההומוגניזציה האתנית שהוטל על מרכזה של אירופה ומזרחה שירת את השלטתה על המרחב החדש של האוטופיה הקומוניסטית, קרי הלאמתו של רכוש וחלוקתו מחדש בצלה ובחסותה של ברית המועצות. על בסיס תיעוד ארכיוני עשיר מספר בבתים זרים סיפור אמביוולנטי על מתיישבים פולנים ויהודים-פולנים מן הטריטוריות שאיבדה פולין לטובת ברית המועצות במזרח, המוצאים עצמם ב " בתיהם " של גרמנים בשטחים שסיפחה פולין במערב. החיים אלה לאחר אלה של מתיישבים גרמנים הנסים מערבה, מתיישבים פולנים שחוו זה עתה חילופי אוכלוסין כפויים ויהודים פולנים ניצולים היורשים בעל כורחם את קניינן החומרי והתרבותי של קהילות יהודיות-גרמניות עתיקות יומין שחרבו בשואה, נפרטים בספר לפרטי פרטים של החוויה האנושית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

הקיסרים החיילים הוא הרביעי והאחרון בכרכי מגילת הקלף של המחברים של תולדות האוגוסטים, SCRIPTORES HISTORIAE AUGUSTAE , ובקיצור -- היסטוריה אוגוסטה. מגילת קלף זו בשלמותה הקיפה קרוב לוודאי את ביוגרפיות הקיסרים מהדריאנוס עד נומריאנוס. לכרך זה, המביא את הביוגרפיות של הקיסרים בשנים 284-235 לספירה, קדמו חיי הדריאנוס , הקיסרים האנטונינים ו הקיסרים הסוורים . המחבר-העורך, מדרך הבנתו את תולדות רומא, ביקש לסיים בביוגרפיות אלה את דיונו בפרק המשמעותי בתולדות קיסרי רומי, המכונה על שום משטרו בשם הפרינקיפט, הוא המשטר שכונן ברומא אוגוסטוס קיסר. הביוגרפיות שבו מתעדות אפוא חמישים שנה גורליות בתולדות האימפריה הרומית. הקיסרים של העת הזו הם לרוב חיילים בכירים ונבחרים מן המרחב הפרובינציאלי, אשר לא תמיד ביקשו לראות ברומא את בירתם ואת דתותיה כדתותיהם. שינויי דפוסים אלה הלכו והביאו על רומא גם משטר חדש: האדנות (דוֹמינַט) וגם דת חדשה: הנצרות. המחבר-העורך של ביוגרפיות אלה אינו מוכר לנו בשמו, אך הוא מצטייר כמשכיל רומאי בן המאה החמישית שהנצרות לא כבשה אותו. רומא האלילית והאריסטוקרטיה הישנה שלה, על ספרותה ותרבותה, היו הקרובים לרוחו וללבו. דוד גולן תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

שוד ים – על ידי פיראטים מטעם עצמם ועל ידי קורסֵרים מטעם אחת המדינות – היה בגדר פעילות כלכלית, צבאית ודיפלומטית מרכזית סביב הים התיכון במשך כל התקופה שבין המאות החמש-עשרה לשמונה-עשרה. השודדים תקפו אוניות וערי נמל גם כדי לבזוז סחורות, אך בעיקר כדי לקחת בשבי בני אדם, גברים נשים וילדים, לשעבדם או להשיג כופר תמורתם. מאות אלפי אנשים חיו כעבדים, אם כחותרים באוניות של ספרד וצרפת, אם כעבדי בית ומשק או בבתי כלא מיוחדים (baños) בצפון אפריקה. בספר ים השודדים: עבדות, תקשורת וסחר במערב הים התיכון בעת החדשה המוקדמת פורש דניאל הרשנזון עולם שלם של תקיפות המובילות לשבי ולעתים להמרות דת, גיוס כספים ומאמצי פדיון על ידי מתווכים בני דתות שונות ומסדרי נזירים נוצריים שהוקמו במיוחד למטרה זו, אינטרסים של מלכים ובני אצולה בחצי האי האיברי ושל שליטים בארצות המגרב, כללים לא-כתובים והסכמים לחילופי שבויים או לפדיונם, ומערך מורכב של חילופי מכתבים בין השבויים למשפחותיהם ולשלטונות. לאמיתו של דבר, שוד הים וכלכלת הפדיון, טוען הרשנזון, חיברו בין המרחב המוסלמי למרחב הנוצרי; הים התיכון כולו היה חוליה מקשרת ולא חיץ אטום בין העולמות. שעבודם של שבויי שוד הים היה דומה בהיקפו הן בצד הנוצרי הן בצד המוסלמי. התמונה השלמה של שוד הים והשלכותיו במרחב הים-תיכוני (שלא זכתה עד כה לאותה תשומת לב מחקרית כמו סחר העבדים והפיראטיות באוקיינוס האטלנטי) מצטיירת כאן על סמך מבחר גדול מאוד של תעודות ארכיוניות. עם זאת, מתוך המחקר הכללי מגיחים אף דיוקנאות של יחידים: פטימה, נערה אלג'יראית שנמכרה לעבדות ושימשה קלף מיקוח; חואן דה פראדו, נזיר פרנציסקני שהוצא להורג במרוקו והוכרז כמרטיר; אלווירה גרסיה, אלמנה ענייה המתחננת לשחרור בנה.

שלוש דרכים להיות זר משחזר את תולדותיהם, תודעתם וסבלותיהם של מי שהיו רוב ימיהם זרים וחריגים בחברה הסובבת אותם. למן תחילת המאה השש עשרה, יותר מבכל זמן אחר בעבר, נחשפו אלה לאלה בני תרבויות שונות שהיו מנותקות או רחוקות מאוד זו מזו, וחשיפה זו הולידה רגשות מעורבים של התפעלות, התנשאות ואיבה כלפי האחר. סנג'יי סוברהמניים מתמקד בספרו בשלוש דמויות מן העת החדשה המוקדמת: נסיך מוסלמי שנקלע לגואה הפורטוגלית והיה כלי-משחק פוליטי בידי האירופים במשחקי הכוחות בין הנסיכויות השונות בהודו; נוסע-הרפתקן אנגלי רב מעללים שפרשׂ בחיבוריו תפיסה פוליטית גלובלית נקייה מאידיאולוגיה דתית; ואיטלקי ונציאני שבילה את רוב שנותיו בקרב המוגולים ותיעד את האירועים ואת המציאות באימפריה זו ובמרכזים אחרים במרכז אסיה במחצית השנייה של המאה השבע עשרה. בפרקי הספר משלב המחבר ביוגרפיות, מיקרו-היסטוריות והיסטוריה עולמית ליריעה ססגונית ומרתקת.

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

תולדות היהודים בסיציליה משתרעים על פני יותר מאלף שנה, מן התקופה העתיקה עד הגירוש בשנת 1492. הספר, המבוסס על כארבעים אלף תעודות ארכיוניות שרובן טרם ראו אור, מתאר את תולדותיו הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים, החברתיים, הדתיים והתרבותיים של המיעוט היהודי באי ואת יחסיו עם הרוב הסובב אותו: רומאים, מוסלמים ונוצרים. בעוד שראשיתם של היהודים באי לוט בערפל, בשנים האחרונות מתגלה תיעוד היסטורי הולך ורב על תולדותיהם. בתקופת שהותם באי היהודים היו אזרחים והמגבלות שהוטלו עליהם, במיוחד במישור הכלכלי, היו מעטות. בסיציליה לא הונהגה בימי הביניים חקיקה מפלה לרעה שאילצה את היהודים לעסוק בהלוואה בריבית ובמסחר בבגדים ובחפצים משומשים. הם עסקו בחקלאות, בתעשייה ובמסחר, גם סחר בינלאומי ובספנות, והיו ביניהם בעלי מלאכה ורופאים. ברם, רוב יהודי האי היו פועלים בעיר ובכפר. במאה החמש עשרה חיו באי כעשרים וחמישה אלף יהודים, שהם יותר ממחצית היהודים באיטליה באותה עת. על כל אלה הקיץ לפתע קץ כאשר המלכים הקתוליים גרשו את כל היהודים מארצות הממלכה הספרדית. כשמונים אחוזים מיהודי סיציליה יצאו לגלות, בעוד שהנותרים המירו את דתם לנצרות, וברבות הימים נרדפו על ידי האינקוויזיציה הספרדית.

הספר הוא תיאור תולדות המדינה רומא מראשיתה ועד לקרב אקטיום, שבעקבותיו נעשה אוגוסטוס שליט יחיד על האימפריה הרומית (31 לפסה"נ). הספר בוחן את צמיחת האימפריה הרומית ואת התמורות המשטריות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שעברו על המדינה הרומית תוך כדי תהליך זה. הוא עוסק בבירור עובדות, בפרשנות ובהסבר של תהליכים ותופעות בהיסטוריה הרומית במשך למעלה מחמש מאות שנה. סדרה מיסודו של פרופ' אביגדור צ'ריקובר. יועץ מדעי פרופ' אלכסנדר פוקס. מצורפות מפות.

במחקרו שובר המיתוסים מציג פרופ' ישעיהו פרידמן פרספקטיבה חדשה על המזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הוא מראה שהממסד הבריטי קיווה שהערבים ימרדו נגד טורקיה ויקדמו בברכה את הבריטים כמושיעים. שריף חוסיין, לימים מלך חג'אז, אמנם מרד, אך לא מטעמים לאומיים. בראשית המלחמה הוא ניהל בו-זמנית משא ומתן עם הבריטים ועם הטורקים, אבל לאחר שגילה שהטורקים מתכוונים להתנקש בחייו, החליט להתאחד עם הבריטים. בכל תחומי הסהר הפורה לא היה מרד ערבי; היו אלה החיילים הבריטים, האוסטרלים והניו-זילנדים שהביסו את הצבא הטורקי. תומס לורנס ("לורנס איש ערב") וסר מרק סייקס קיוו להחיות את הלאומיות הערבית ולבנות מזרח תיכון חדש. שניהם נחלו אכזבה. הערבים התקוממו נגד חדירתן של מעצמות זרות נוצריות והשתוקקו לשוב לחיקה של טורקיה. גם האמיר פייסל הפך לחסיד הרעיון הפן-ערבי. התוכנית נתמכה גם על ידי הממשל הצבאי הבריטי, שהתכוון בזאת לחסל תביעתה של צרפת לסוריה. הקצונה הבריטית גילתה עוינות כנגד הציונית והייתה אחראית למאורעות ירושלים באפריל 1920. בשנות העשרים, בניגוד ליחסה העוין של משפחת אל-חוסייני ובני בריתם בפלשתינה, הפלאחים, שהיו רוב באוכלוסיית בארץ ישראל, לא גילו כל איבה כלפי הציונית. הם טענו שהקדמה והשגשוג תלויים ביחסי אחווה בין יהודים לערבים, וראו במפעל ההתיישבות הציוני מקור של ברכה לארץ כולה. פרידמן טוען שבמדיניות נכונה הסכסוך הערבי-ציוני לא היה בלתי נמנע; האחריות הייתה בידיו של הממשל הבריטי.

הכרמל של פון מולינן הוא מלאכת תרגום, עריכה והוספת הערות ונספחים רבים לספר המונומנטלי Beiträge zur Kenntnis des Karmels מאת הגרף אברהרד פון מולינן (Graf Eberhardt von Műlinen) , חוקר ודיפלומט שוויצרי , שראה אור בלייפציג בשנת 1908 בהוצאה הידועה .Baedeker הספר הוא סקר דקדקני ומקצועי של הר הכרמל בראשית המאה העשרים והוא אבן-דרך חשובה בתולדות חקר ההר בתחומי ידע רבים: דיאלקטולוגיה ערבית, בוטניקה, זואולוגיה, גאוגרפיה כללית, גאולוגיה, אקלים, אנתרופולוגיה, דת, ארכאולוגיה, פולקלור ועוד. עד ימינו אנו לא נכתבו ספרים על הכרמל בראייה רב-תחומית מגוונת וייחודית כשלו. בספר תיאור של הכרמל וחופו מימי קדם ועד העת החדשה; מעין חתך רוחב היסטורי, לשוני, נופי, אנושי וכלכלי של חבל ארץ הררי מיוחד זה, ערב היסחפותו לגלי השינוי הכבירים של הנוף התרבותי לאחר מלחמת העולם הראשונה. יש בו תרומה רבת ערך להכרת ההר בטרם החלו בו תהליכי התיישבות, פיתוח, נטיעה וייעור, ולפני התפתחותה העצומה של חיפה. כלולים בו ערכים שלא יסולאו בפז מבחינת תיאור הנוף, המורפולוגיה, הכפרים, האוכלוסייה, אתרי העתיקות, דרכים ושבילים, מנהגים, אוצר מילים ערבי אובד ומונחים שפסו מן העולם. בשתי המפות המלוות את הספר, מפת הכרמל ומפת מרחב העיר חיפה, מצויים מאות שמות בערבית המקומית שנעלמו מן המפות בנות ימינו של כל נקיק, נחל, שלוחה, כיפה ומעיין, וכל אתר עתיקות ויישוב. השרפה הגדולה בהר הכרמל בדצמבר 2010, שגבתה קורבנות רבים, העצימה את תודעת הכרמל בציבור. ספרו של פון מולינן עשוי לספק את הצמא להכרת תולדותיו ההר ושל הנוף שנחשף בגין האש שאיכלה את היערות והצומח הטבעי. התרגום מלווה בפענוח המונחים, זיהוי האתרים הרבים, והוספת מאות הפניות למחקרים חדשים שהופיעו מאז פורסם הספר ועד ימינו. הספר מוקדש לזכרם של 44 קורבנות השרפה הנוראה שפקדה את הר הכרמל בדצמבר 2010.

יומנו של ההיסטוריון ד"ר וילי כהן מן השנים 1941-1933, שהוסתר בברלין על ידי קרובי משפחה, הוא מסמך רחב יריעה בהיקפו ובעומק תיאוריו. היומן נכתב מתוך גישה סובייקטיבית, אך גם מתוך ראייה של היסטוריון איש מקצוע. כהן תאר את ההלם הראשוני עם עליית הנאצים לשלטון, את האכזבה העמוקה מהתנפצותם של ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים שהאמין בהם ואשר קרסו לנגד עיניו ואת המעבר של אנשים ממכריו אל 'הצד השני'. מציאות זו יצרה אצלו קונפליקט מתמשך עם הפטריוטיזם הגרמני שהיה חלק מאישיותו והועצם בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. לתיעוד החיים הפנימיים בקהילה היהודית מוקדש מקום נרחב ביומן: המאמצים והפעולות להתמודדות עם השבר הכלכלי כתוצאה ממדיניות השלטון הנאצי; הוויכוח הקשה בין האורתודוקסים לליברלים, בין ציונים ללא-ציונים בעניין יעדי חינוך הדור הצעיר; הרנסנס התרבותי שהתרחש ביהדות גרמניה בשנים הראשונות לשלטון הנאצי, שכהן היה שותף לו בהרצאות שנשא בעירו ובקהילות רבות אחרות בתחומים של היסטוריה יהודית וציונות. טבעת החנק שהתהדקה סביב הציבור היהודי אחרי פוגרום נובמבר 1938 ('ליל הבדולח'), הבידוד שהיה פוגעני אף יותר מהקושי הכלכלי הקיומי, היחסים בין יהודים ולא יהודים בעתות משבר אלה, התקווה כי יש עדיין בעם הגרמני כוחות חיוביים שיתגברו על הרֶשע, והמאמצים הנואשים לצאת מגרמניה לארץ ישראל – באים לכלל ביטוי ייחודי ביומן.

ספר המקח והממכר לרב האי גאון , עוסק בדיני המסחר והקניין על פי המשפט העברי. הספר מתורגם לראשונה מן המקור הערבי, ששרד בגניזה הקהירית, ויוצא לאור במהדורה מדעית, תוך השוואה לתרגומי ימי הביניים, ובתוספת מראי מקום והערות, על ידי ד"ר צבי שטמפפר והרב משה גרוס, בהוצאת יד הרב ניסים, מקיצי נרדמים והמכון לחקר המשפט העברי. ספר זה מהווה תשתית להבנת דיני המסחר והקניין ביהדות, והוא כלי חיוני ללומדי התורה, לחוקרי יהדות ולאנשי המשפט העברי.

הענקת מתנות על הצדקותיה וביטוייה בתקופות השונות, יכולה ליצור ידידות וקרבה, או לחילופין לביא לידי ריב ומדון. המתנה היא לעתים פעולה מרצון ולעתים מילוי חובה. יש שהיא בבחינת מתן שוחד ויש שהיא ביטוי של הכרת טובה. פעמים רבות היא מכשירה את הדרך לקידום חברתי או לעשסקה פוליטית. נתינת המתנות לוותה בגינונים בעלי משמעות ויצרה דפוסים מיוחדים. כיצד נוכל להבדיל בין מתנה לשוחד? מה מקומן של המתנות בבריתות ובעימותים בחברה ובמשפחה? כיצד הן משפיעלות על יחסים כלכליים, על פוליטיקה ועל דת? שאלות אלה חשובות להבנת היחסים החברתיים בעבר ובהווה, והן עומדות בלבו של ספר זה. מתנות בצרפת של המאה השש עשרה מציע דרך חדשה להבנת נושא המתנות, שתפס מקום קבוע ביחסים החברתיים לאורך התקופות השונות. הספר בוחן את הדרכים והמשמעויות של חילופי מתנות בחברה הצרפתית במאה השש עשרה, למן נדיבותם של מלכים ועד לתרומתו של הקבצן. ספר מרתק זה מוכיח שבחינת משמעותן של מתנות יכולה לעזור לנו להבין לא רק את מערכות היחסים החברתיים בעבר אלא גם כיצד לנהוג בנועם עם הזולת בימינו אנו.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

הכללתו של כל הסהר הפורה, לראשונה בהיסטוריה, בתחומה של אימפריה אחת – תחילה האשורית ואחר כך הבבלית והפרסית – חוללה תמורות פוליטיות, תרבותיות, דמוגרפיות וכלכליות רבות-השפעה על חייהן של רוב אוכלוסיותיו, ובכלל זה הנוודים הערבים ששכנו בשוליו. עד אותה עת התמצו המגעים בין יושביהן של ארצות המזרע והמדבר במסגרת יחסים דו־קוטביים של חשדנות ואיבה בין שתי צורות חיים בסיסיות – האחת חקלאית, יושבת קבע ומאורגנת בממלכות לאומיות, והאחרת רוֹעָה, נוודית ומאורגנת במסגרות שבטיות. עם השתלטות האימפריה האשורית על כל פאתי הסהר הפורה השתנו יחסי יישוב הקבע ושוכני המדבר מיחסים דו־קוטביים לתלת־קוטביים: הישות השלישית שנוספה להם היא האימפריה. עד מהרה השפיעו תכונותיהם המיוחדות של הנוודים על המגעים בין שתי הישויות: השלטון האימפריאלי האשורי, ואחר כך הפרסי, ניצל את מיקומם ואורח חייהם של הנוודים הערבים ושילבם במערכות מינהל ושליטה. בתקופה האימפריאלית הוסיפו הערבים לפשוט על ארצות היישוב, אך מעתה הם היו גם בעלי אינטרסים משותפים ובעלי ברית של האימפריה. בעקבות זאת התגוונה מערכת מגעיהם ויחסיהם עם ארצות הסהר הפורה ושלטונותיו. בחמישים השנים האחרונות חלה התקדמות מרשימה, כמותית ואיכותית, בתחומי המקורות העומדים לרשותנו (במיוחד האכדיים והצפון-ערביים) ונוספו כלים לחקר הערבים הקדומים. התקדמות זו מאפשרת ראייה מוחשית יותר של התמונה ההיסטורית. התקופה בת כ־400 שנה, מאמצע המאה השמינית לפסה"נ ואילך, הנסקרת בספר זה היא פרק זמן שדי בו להבחין בתהליכים ובתמורות שהתחוללו במרחב הסהר הפורה, ובכלל זה כאלה שבעקבות הארגון האימפריאלי השפיעו על הנוודים אשר בשכנותו. הודות לעושר הנתונים שבכתב וגיוונם, יחד עם תשומת לב לנתונים הגיאוגרפיים, עוקב הספר אחר התפתחויות בחיי הערבים ומשלב את תולדותיהם בהיסטוריה של הסהר הפורה.

בספר שלפניכם מסכם פרופ' יורם יום-טוב שישים שנות תצפיות ומחקרים על בעלי חיים ברחבי העולם, ולוקח את הקוראים למסע מרתק אל נפלאות עולם החי — מסע השלוב בסיפור חייו של ילד סקרן וחובב טבע שהפך לחוקר בעל שם. מבעד לעיניו של החוקר מתגלים היופי והמורכבות שבטבע ונחשפות שלוש תובנות מרכזיות: הטבע הוא דינמי ומשתנה תדיר; כל יצור חי נמצא באינטראקציה מתמדת עם סביבתו הביולוגית והפיזית, שיוצרת מארג מורכב של יחסי גומלין; וההתאמות שפיתחו בעלי חיים לסביבתם במהלך האבולוציה הן עדות לשכלול ולתחכום שאין להם שיעור. תובנות אלה עולות ממחקרים שערך פרופ' יום-טוב ברחבי העולם לאורך הקריירה האקדמית הארוכה שלו בשיתוף עם עמיתים, סטודנטים ואף בני משפחה. הן ממחישות כיצד המחקר המדעי אינו רק מרחיב את הידע האנושי, אלא גם מעורר השראה, התפעלות ואף הערצה לפלא הגדול שהוא הטבע.

בספר זה בוחן גדעון שמעוני את אופייה של האידאולוגיה הציונית וסוקר את תולדותיה בהיקף ובשיטתיות חסרי תקדים בספרות ההיסטורית. הוא מציג את הציונות כתופעה של לאומיות על רקע המודרניזציה של היהודים. במלאכת מחשבת המשלבת דיון בהקשר ההיסטורי עם ניתוח תמטי עקיב, שמעוני מתחקה אחרי מקורותיה של הציונות ומתאר את הסתעפותה הרעיונית המגוונת למן התחלותיה ועד הקמת מדינת ישראל. לאור תאוריות בדבר התהוות הלאומיות בכלל ועל סמך קשת רחבה של מקורות ומחקרים הוא מגדיר את הציונות מקרה מובהק של לאומיות אתנית. מובא כאן תיאור מרתק של המפגש בין דחפים קיומיים ובין רעיונות שצמחו גם בקרב רבדים של האינטליגנציה היהודית המודרנית באירופה וגם בקרב מנהיגי הציבור הדתי-מסורתי – הוא המפגש שהוליד את הציונות. שמעוני, האמון על ניתוח היסטורי שיטתי, נוקב ובהיר, דן כאן ביסודות הרעיוניים של כל זרמי הציונות – הציונות הכללית, הציונות הדתית-לאומית, תנועת העבודה לזרמיה והרוויזיוניזם. כמו כן נידונות שתי שאלות מכריעות שעדיין לא באו על פתרונן והן מעסיקות את החברה הישראלית עד עצם היום הזה: השפעותיה של האידאולוגיה הציונית על עיצוב הזהות החילונית של היהודי המודרני וזכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל. בזכות הגישה השקולה וחסרת הפניות ובזכות מהימנות הדיון תורם ספר זה תרומה ייחודית וחיונית לחקר הציונות בימינו.

שואת העם היהודי בימי מלחמת העולם השנייה מציבה שאלות נוקבות על מהותה, תבניותיה וערכיה של הציוויליזציה המערבית, זו שאפשרה את רצח העם היהודי והביאה לעולם את מחנות המוות. מן ההוגה היהודי - בן עם הקורבנות - מצופה הבנה באשר למקומו כיהודי בעולם שלאחר השואה. הספר בראשית הייתה השואה מביא קשת רחבה, מגוונת ומקיפה של תגובות הגותיות יהודיות לשואה, ומציע מענים לשאלות של 'צידוק הדין', למשמעות של היות יהודי לאחר השואה ולהתמודדות עם הייאוש והניהיליזם העולים מזיכרון השואה. זיכרון השואה מוצג בספר כצומת מרכזי במפת הדרכים של העולם היהודי בימינו. מצד אחד, מוצגת הספרות ההגותית האורתודוקסית, העושה שימוש בתבניות מסורתיות של צידוק הדין היהודי כדי להתמודד עם בעיות שהשואה מעלה ולהסירן מסדר יומו של הציבור היהודי. מנגד נחשף מגוון של מענים הגותיים המסרבים לראות בשואה חלק מתוכנית ההשגחה האלוהית. חלקם מסרטטים השקפת עולם הומניסטית ולפיה העולם שבו התרחשה השואה אינו נתון להשגחה טרנסצנדנטית; האדם הוא שקובע את גורלו לטוב ולרע. בספר נידונה בהרחבה ההגות המנסה להחזיר לעולם היהודי את אופקיו הערכיים ולהעניק משמעות מחודשת להמשכיות יהודית, למרות הייאוש המבעבע בתשתית עולמם של היהודים. נוסף על העיון הפילוסופי עולות לדיון סוגיות הכרוכות בחינוך ובעיצוב תרבות הזיכרון לשואה, בטקסי הזיכרון ב'יום השואה', ובתכנים של מסעות בני הנוער למחוזות המוות היהודי באירופה.

המחבר הנו חתן פרס שזר לתולדות ישראל לשנת תשס"ה. בספר זה המחבר פורס את דרכו המדינית של יהודה ליב מאגנס, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית בטרם קום המדינה. מאגנס היה פציפיסט פעיל בארצות הברית עוד במלחמת העולם הראשונה והאמין בשליחותו ההומניסטית האוניברסלית של העם היהודי ולא בלאומיות טריטוריאלית. רעיון 'המרכז הרוחני' של אחד העם היה נר לרגליו. הוא היה מקורב לאגודת 'ברית שלום' שחתרה למדינה דו-לאומית, אף שלא נמנה עם חבריה, ועם התפוררותה ביקש להקים גוף חדש שבמסגרתו יוכלו לבוא לידי ביטוי דעותיו הפציפיסטיות הייחודיות. אגודת 'איחוד' החדשה שהקים בשנת תש"ב נתמכה על ידי קבוצה קטנה של אינטלקטואלים, בהם מרטין בובר וארנסט סימון, אשר ביקשו להיות מוכיחים בשער ולהפיץ את משנתם בציבור הציוני ולא לתפקד כמפלגה פוליטית. מאגנס צידד תחילה במעמד של מיעוט לאומי אוטונומי ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך בשל לחץ כבד מצד הציונות הממוסדת, ובייחוד בעקבות השואה, עבר לתמוך בשוויון מספרי בין היהודים לערבים בגודל האוכלוסייה ובייצוג במוסדות השלטון. דבקותו במדינה דו-לאומית גברה לנוכח ההסלמה ביחסי שני העמים: הוא חרד מפני מלחמה מתמדת שתפרוץ עם הקמת מדינה יהודית ותגרום שהעם היהודי יחיה בארצו על חרבו, בניגוד לפסוק מספר זכריה שחרת על דגלו - 'לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי'. מאגנס נאלץ להכיר בכישלון דרכו הפוליטית לאחר החלטת החלוקה באו"ם, ואולם עד סוף ימיו דבק באמונתו שקונפדרציה בין שני העמים אפשרית.

מי קבע את השעה באיסטנבול של המאה השמונה-עשרה ובאיזה אופן? מתי הגיעו פקידי ממשלה למשרדיהם? האם חיילים נדרשו "לעמוד בזמנים" וכיצד נמדדו הזמנים האלה? כיצד השפיעו טכנולוגיות חדשות כמו הרכבת וספינת הקיטור על מוסכמות של דייקנות ואיחור ומה היו המשמעויות החברתיות והפוליטיות של הַמְתָּנָה? מה הקשר בין שעונים לרגשות ובין זמן לכוח? ספר זה מנתח את "תרבות הזמן" של האימפריה העוסמאנית המאוחרת ועוקב אחר השתנותה משלהי המאה השמונה-עשרה ועד הקמתה של הרפובליקה הטורקית. על רקע התמורות המהירות שהתחוללו באזור באותה תקופה החלו גופים שונים של המדינה העוסמאנית להכפיף את שגרת העבודה ללוחות זמנים ושעונים מכניים כדי להשיג רמות גבוהות יותר של שליטה, סדר ויעילות. רשת זמן חדשה החלה נפרשת בהדרגה מאתרים כמו בסיסי צבא, משרדי ממשלה ובתי ספר אל צירי התנועה ומרכזי הערים, והכפיפה תושבים רבים יותר ויותרלזמן שעון ולמוסכמות חדשות שנקשרו בו. שינויים אלה, בתורם, עוררו לעתים קשיים, מתחים ואף התנגדות, שהיו קשורים לא רק בחיי המעשה אלא גם בשאלות של זהות, אידיאולוגיה ואוריינטציה תרבותית. השעונים של ראשית המאה העשרים הראו, אם כן, זמן עוסמאני, על כל מורכבותו.

מנזר שאולין בסין, שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2010 כאתר מורשת עולמית, הוא מן הסתם המקדש הבודהיסטי המפורסם ביותר ברחבי העולם בשל זיקתו לאומנויות הלחימה. מאיר שחר דן בהתפתחויות ובמשמעויות של האומנויות הללו, מימי הביניים ועד ימינו, על סמך התיעוד שהשתמר בכתובות על אבן, בכרוניקות, בספרות ובשירה הסיניות ובדימויים שעוצבו במערב בספרות ובקולנוע. בכמה פרשות היסטוריות במרוצת הדורות אכן פעלו הנזירים כלוחמים בשירות הקיסר. כיצד מתיישב עיסוק מיליטריסטי זה עם האיסור הבודהיסטי על אלימות? מהו הקשר בין עקרונות הצ'אן (זֶן) בודהיזם לתרגילי לחימה? באיזו מידה הושפעו אומנויות הלחימה מהדת הדאואיסטית הסינית? מתי ומדוע עברו הנזירים מלחימה במוט לתרגילי קרב בידיים ריקות? הספר שאולין דן בסוגיות אלה ומראה כיצד במעבר משושלת מינג לשושלת צ'ינג במאה השבע-עשרה חל מפנה שהוביל למזיגה הייחודית של לחימה, ריפוי וטיפוח עצמי רוחני. מבעד לפריזמה של תולדות המנזר העתיק יפגשו הקוראים את המורכבות של התרבות הסינית וההשפעות עליה, פרקים מרכזיים בהיסטוריה הפוליטית של סין, וכן דמויות מרתקות של קיסרים, סופרים, אלים וגיבורים מהעבר ומהמיתולוגיה הסינית. ספר זה ראה אור במקור בשפה האנגלית ותורגם ללשונות רבות.

עוני ומנהיגות באימפריה הרומית המאוחרת בוחן את היווצרותה של קטגוריית ה"עניים" כמעמד חברתי מובחן בחברה הרומית, מעמד שהכנסייה טענה לאחריות מיוחדת כלפיו. זהו סיפורה של חברה שראתה עצמה בהדרגה אחראית על קבוצת אנשים מסוימת, קבוצה שקודם לכן איש לא דאג לה, ושל אלה שנהנו משינוי זה בסדר העדיפויות. "עניים" משמשים מעין עדשה החושפת בבהירות נפלאה את הרשת העדינה של הקשרים והיחסים החברתיים שגרמה לאימפריה הרומית המאוחרת להיות עולם משתנה והולך. פיטר בראון מבקש לשחזר את מצב העניים לפני עליית הנצרות, לעמוד על האופי האמיתי של הרטוריקה הנוצרית על אהבת העניים: האם תמיד היו מניעיה כנים או שמא לעתים אנוכיים? בראון משתמש לא רק במקורות יווניים ולטיניים, אלא גם במקורות יהודיים, כדי לתעד את קשרי הגומלין שנוצרו בין החברות המזרח תיכוניות לבין המסורות הקלסיות הרומיות. הוא מצליח לשפוך אור על היבט מכריע במעבר מן התרבות הקלסית לתרבות הנוצרית, שעיקרו צמיחתה של תפיסה חדשה באשר לחוב שחבים החברה והכנסייה לעניים.

"היסטוריה, רטוריקה, הוכחה... הרעיון שהיסטוריונים צריכים או יכולים להוכיח משהו הוא, בעיני רבים, רעיון שאבד עליו הכרח, ואולי הוא אף מגוחך בעליל. ואולם, אפילו אלה החשים שלא בנוח לנוכח האווירה האינטלקטואלית השלטת, סבורים כמעט תמיד כי רטוריקה והוכחה אינן עולות בקנה אחד. אני, לעומת זאת, מבקש להראות, ראשית, שההוכחהנחשבה בעבר לחלק בלתי נפרד מן הרטוריקה. שנית, שעובדה זו, שהיתה ברורה מאליה בעבר, ונשכחה בינתיים, רומזת לדימוי על שיטות עבודתם של ההיסטוריונים, לרבות ההיסטוריונים בני-זמננו, שהוא הרבה יותר מציאותי ומורכב מזה המשתקף באופנה העכשווית." במשפטים אלה פותח קרלו גינצבורג, אחד ההיסטוריונים החדשניים ביותר בדורנו, את חיבורו המרתק על היחסים שבין רטוריקה להיסטוריה. תוך התבוננות מקורית במגוון רחב של טקסטים השייכים לתקופות, לתרבויות ולסוגות שונות, מבקש גינצבורג להראות כי הרטוריקה, אם מבינים נכון את פשרה, נוגעת לא רק לסגנונו של ההיסטוריון, אלא גן לחתירתו אחר ההוכחה והאמת ההיסטורית.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

פולנים ויהודים – שני עמים אשר תולדותיהם משולבים זה בזה. הם הכירו זה את זה היכרות אינטימית אך עם זאת היו מרוחקים ונבדלים, הם ידעו תקופות של קירבה לצד שנים של עוינות ואנטישמית, אשר הגיעו לשיאן ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופת הכיבוש הנאצי. השואה והיעלמותה של יהדות פולין ממרקם חייה של החברה הפולנית, ומדיניות השלטון הקומוניסטי שהתבסס בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה השפיעו במשך עשורים ארוכים על ההיסטוריוגרפיה של יהודי פולין. היסטוריונים יהודים, בני הדור שחווה את הקריעה והחורבן, בחנו את ההיסטוריה של יהודי פולין מתוך פרספקטיבה של שני הקטבים שהכירו מקרוב: הפריחה הגדולה שלפני השואה והריק הנורא שבא בעקבותיה. אי לכך, נוכחותה של השואה בחקר יהודי פולין במיוחד בהיסטוריוגרפיה הישראלית, הייתה בולטת במיוחד. ספר זה יוצא מנקודת מוצא שונה. מטרתו אינה להביא תמונה מקיפה על תולדות יהדות פולין שחרבה, אלא להתמקד בזווית שזוכה לטיפול חלקי בחקר ההיסטוריה היהודית-פולנית - היבט הקיום המשותף: ההשפעות ההדדיות, החיכוכים והעוינות, הזיכרון ההיסטורי המשותף. אי לכך המחקרים שכונסו בספר הזה מתמקדים בזווית היהודית של המפגש היהודי-פולני לאורך הדורות.

אירופה אחרי הרפורמציה: דינמיקה של תמורות מציג בפני הקורא העברי לראשונה את תרומתו הייחודית של שילינג להבנת היווצרותה של מערכת המדינות הלאומיות באירופה. שילינג טבע את המושג "קונפסיונליזציה" - גיבוש הכנסיות האזוריות והעמקת הדת הנוצרית לגווניה במרכז אירופה ובמערבה, תהליך שהחל בעקבות הרפורמציה במאה השש עשרה והוביל לעיצובן של זהויות לאומיות. במסגרת התפתחויות אלה שילינג בוחן את השפעותיהן של ההגירות מטעמי דת ואת התפקדי שמילאו מיעוטים דתיים בתמורות בחברה, בכלכלה ובתרבות בעת החדשה המוקדמת.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

הספר 'קתולים אמתיים וגרמנים טובים' מוקדש לפעילותה של קבוצה קטנה בקרב הגופים האירופיים שפעלו בארץ ישראל במאה התשע עשרה. עדיין עומדים על תלם רוב המבנים שהקימו הגרמנים הקתולים: הכנסייה ומנזר הדורמיציון, האכסניה שבמורד רחוב הלל בירושלים - כיום מוזאון יהדות איטליה, אכסניית 'כרי דשא' הסמוכה לכינרת וכנסיית נס הלחם והדגים בטבחה, ועוד. הספר מוקדש לחשיפתה ולתיאורה של פעילות זו, שעדיין לא זכתה כמעט לחקירה ולשחזור. לאורך החיבור עולה הקשר בין האידאולוגיה הדתית-מדינית של הקבוצה - ובמקביל האירועים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים בגרמניה - לבין פעילותה. תשומת לב מוקדשת לחלקם של אישים בהתפתחותה ולביטויי פעילותה בשטח: לאתרים שנבחרו ומשמעותם, לניסיונות החוזרים ונשנים להתיישבות וכישלונם; ליחסי הקבוצה עם האוכלוסייה המקומית ועוד. תולדותיה ועשייתה הייחודיים של הקבוצה, המבדילים אותה מהקבוצות הגרמניות (אוונגלים, טמפלרים) והאירופיות (צרפתים, רוסים, אנגלים) האחרות, מלמדים גם על התחרות בין הגופים הנוצריים האירופיים שפעלו בארץ ישראל במאה התשע עשרה.

בתי הספר התיכוניים באימפריה הרוסית היו במבט ראשון מוסדות משעממים להחריד: מסדרונות ארוכים ואפלוליים, משמעת נוקשה; שינון אינסופי של משוואות ומשפטים ביוונית ובלטינית. אבל מתחת לפני השטח, מאחורי גבם של המחנכים חמורי הסבר, שקקו חיי חברה פעילים: חבורות וחברויות, חוגי קריאה וקופות לעזרה הדדית, עיתונים בכתב יד שהביעו רעיונות ביקורתיים ולעגו למורים, ולפעמים אפילו חוגים מהפכניים נלהבים. שלא ברצונם של אנשי הממסד החינוכי האימפריאלי נעשו בתי הספר התיכוניים לסביבה שאפשר לגלות בה עולמות חדשים ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באו בשערי בתי הספר גם תלמידים יהודים רבים. הגימנזיסטים מספר את סיפורם של תלמידים אלה: מקבלת ההחלטה ללמוד בבית ספר תיכון, דרך אתגרי הקבלה ללימודים וההתמדה בלמידה וכלה בהשפעותיו המעצבות של בית הספר, שרבים מבוגריו היו לאקטיביסטים יהודים, אנשי האינטליגנציה היהודית-רוסית. כך עוסק הגימנזיסטים בנושא שחשיבותו חורגת מדל"ת האמות של בתי הספר: הוא מראה כיצד ההשתלבות במערכות האימפריה, שהרחיקה לכאורה את הצעירים מהחברה היהודית, סללה בפועל נתיבות חדשים לאקטיביזם יהודי. ד"ר אלכס ולדמן הוא זוכה פרס שזר לחקר תולדות ישראל לִשנת תשפ"ג, על ספרו: "הגימנזיסטים: חינוך, אקטיביזם וּמקורות האינטליגנציה היהודית באימפריה הרוסית".

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

עשרות אלפי אינטלקטואלים – פליטים, עקורים, מהגרים מרצון ושליחים – עזבו בעת החדשה את מולדתם ועברו לארצות אחרות באירופה ומעבר לים. בפנורמה חובקת-עולם מתאר פיטר ברק את הדמויות החשובות בגלי ההגירה הגדולים מאז המאה החמש-עשרה: החל ביוונים שהגיעו לאיטליה בעקבות כיבושה של ביזנטיון על ידי העות'מאנים וכלה בנמלטים מפני הבולשביקים, הפאשיסטים והנאצים במאה העשרים. ההגירות בעת החדשה המוקדמת היו ברובן מטעמי דת – כך, למשל, היהודים והמוריסקוס מחצי האי האיברי, ההוגנוטים (הקלוויניסטים הצרפתים) בעקבות ביטול אדיקט נאנט, וקתולים מארצות פרוטסטנטיות. במאות התשע-עשרה והעשרים, לעומת זאת, ההגירות היו בעיקרן בגלל רדיפות גזעניות ומסיבות פוליטיות ואידאולוגיות. הספר גולים ומהגרים בתולדות הידע מבהיר את הקשיים של המלומדים להשתלב בארצות המארחות ואת הבחירה בין היטמעות לבין הסתגרות בקהילת הגולים. אבל בעיקר הוא בא להצביע על התרומה העצומה של גולים ומהגרים ליצירת ידע חדש ולהפצתו, לא רק בארצות הגירה כמו ארצות הברית וישראל, אלא בעולם כולו – מסין במזרח ועד ברזיל במערב. ברק דן במיוחד בתרומתם של מלומדים במדעי הרוח והחברה: היסטוריונים, חוקרי תולדות האמנות והספרות, פילוסופים, סוציולוגים ואנתרופולוגים. מלבד אקדמאים שהצליחו להשתלב באוניברסיטאות במדינות המארחות, היו גם מתווכי תרבות אחרים: מדפיסים ומוציאים לאור, מתרגמים, סוחרים שהשתקעו לשנים ארוכות בארצות רחוקות, מיסיונרים ומלומדים שהוזמנו אל חצרות שליטים שביקשו לקדם את מדינתם אל המודרניות. על הנזק שהסבה "בריחת המוחות" מארצות המוצא האפילו הרווחים שהפיק עולם הידע בכללו: שחרור מפרובינציאליות, גישור על מסורות, הפריה הדדית. הסקירה המפורטת בספרו של פיטר ברק, שנכתב בשנת 2015 בין היתר כאזהרה מפני הברקזיט (היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי), נועדה להעביר מסר חשוב מאוד גם לימינו: קליטת מהגרים ופליטים מעשירה את התרבות המקומית והעולמית והיא התרופה העיקרית נגד דלדול הרוח וצרות אופקים.

סדרה מיסודו של פרופ' אביגדור צ'ריקובר. יועץ מדעי פרופ' אלכסנדר פוקס. מצורפות תמונות.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

בפרוס שנת המאה להקמתה של קרן קימת לישראל מבקש הספר שלפנינו לבחון ולסכם את מדיניותה ואת עשייתה של קק"ל בתפקיד העיקרי שנועד לה - רכישת קרקעות ארץ ישראל והעברתן לבעלות הלאום היהודי - בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. מקום מרכזי בחיבור זה תופסות השנים 1948-1936. בשנים אלו רכשה קק"ל כ600,000- דונם, שהם יותר מ60%- מרכישותיה מאז הקמתה בשנת 1901 ועד להקמת המדינה. מרכזיותה של קק"ל ברכישת קרקעות בי"ב השנים שקדמו לתום המנדט מקורה בראש ובראשונה בהכרת המוסדות העליונים של ההסתדרות הציונית בחשיבות המעשה ההתיישבותי לקידום האינטרסים המדיניים של התנועה הציונית בארץ ישראל. יצירתו של רכוש קרקעי של ממש בבעלות הלאום היהודי וכמצע להתיישבות הייתה תנאי להשגת מדינה יהודית. מפאת צו השעה היה על קק"ל לבצע רכישות גם עבור משקים קיימים ועבור תנועות מיישבות. לצד כל אלה נטלה עליה באותן שנים משימות רכישה לא שגרתיות, ובכללן רכישות מידי יהודים, שותפויות עם הון פרטי ומכירת קרקעות. בד בבד גורמים אחרים שעסקו בעבר ברכישת קרקעות צמצמו עד למאוד את רכישותיהם, במיוחד עקב אירועי הזמן - המאורעות, הספר הלבן, חוק הקרקעות ועוד. כך הפכה קק"ל בתקופה הנידונה לגורם היהודי המוביל והכמעט בלעדי ברכישת קרקעות במגזר היהודי, וכמובן, היו לדבר השלכות על מעמדן ועל ייעודן של הקרקעות הנרכשות וכן על מעמדה של קק"ל לאחר הקמת המדינה. מצורפות תמונות ומפות

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

תהפוכות רבות עברו על היחסים שבין גרמניה לארץ ישראל (פלשתינה) בעידן המודרני. בראשית המאה התשע עשרה עוד עמד הקשר בעיקרו בסימן היחס הנוצרי וההיסטורי לארץ הקודש, אך מאז הקמת הקיסרות הגרמנית (1871) הוא התגלגל גם לתחום הכלכלי והפוליטי המובהק. עבור גרמניה, כמו עבור מעצמות אחרות, הייתה ארץ ישראל טריטוריה שיש בה אינטרס כלכלי בין-לאומי הקורא לתחרות עם מעצמות אחרות. אין תמה אפוא שאבי הציונות, תאודור הרצל, ביקש להיפגש עם הקיסר הגרמני כאשר הלה ביקר בארץ ישראל. גם יורשי הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימר והרייך השלישי, גילו עניין בארץ ישראל, אלא שכאן נמזגו למערכת היחסים שני יסודות נוספים: האינטרס של יהודי גרמניה בארץ ישראל והעובדה שהיישוב היהודי שנוצר בה כלל אנשים שנמלטו מהרייך השלישי ונשאו עמם תרבות גרמנית. הקשר בין השתיים לאחר מלחמת העולם השנייה עומד בסימן זכר הרייך השלישי מחד גיסא ותפקיד ישראל מאז הקמתה בשימור זיכרון השואה מאידך גיסא.

ספר זה הוא מחקר מעמיק וחדשני על תנועתו של איש הדת והפילוסוף הטורקי פתהוללה גולן, על האידיאולוגיה שלה ועל דרכה הדתית והפוליטית. התנועה, שראשיתה בשנות השבעים, נודעה בעולם בשל הפצת פרשנות "מתונה" לאסלאם באמצעות דיאלוג בין-דתי ובתוך ייסוד מערכת חינוכית ענפה בטורקיה ומחוצה לה. פעילותה אתגרה את החוגים הדתיים והפוליטיים בטורקיה ואילצה אותם להתמודד עם שאלות הקשורות במתח שבין מזרח ומערב, דת ומדינה ומדע ודת. עם התרחבות התנועה והתגברות השפעתה בטורקיה ומחוצה לה התגלעו עימותים מורכבים בינה לבין מנהיג טורקיה רג'ב טאיפ ארדואן ומפלגת "הצדק והפיתוח", אשר שיאם היה בניסיון ההפיכה ב-2016. הספר מנסה לעמוד על מהותו של פתהוללה גולן ומניעיו, ולהציג את הדמויות שעמדו מאחורי ניסיון ההפיכה. פתהוללה גולן – החידה הבלתי פתורה הוא ניתוח מאוזן של נקודת מבטו התיאולוגית של גולן, של מבנה התנועה, פעילותה החינוכית והכלכלית ותפקידה בפיתוח רעיון הדיאלוג. הספר מציג את הצדדים וההיבטים הרבים של התנועה, שהיחס אליה עבר מהפך: מתנועה שאומצה בחום לגוף שהוכרז כארגון טרור. בכך היא מבטאת את הטלטלות ביחס לתנועות דתיות אחרות בטורקיה ומספרת למעשה את סיפורה של טורקיה כולה.

ספר זה מקבץ מבחר מתוך חיבוריו של יעקב (קובי) מצר שבהם נבחנו נושאי כלכלה וכלכלה פוליטית בתקופת המנדט ובמדינת ישראל בהקשרים השוואתיים מגוונים. רוב החיבורים פורסמו לראשונה בבמות שונות (כתבי עת וספרים ערוכים) בשפה האנגלית. כינוסם בלבוש עברי תחת קורת גג אחת נועד להגדיל את זמינותם לקוראי העברית שמתעניינים בהיסטוריה של הארץ הזאת על מורכבותה רבת הפנים. בספר תשעה פרקים שנחלקים לשלושה שערים: בשער הראשון ארבעה פרקים, שבהם מוצגים ונבחנים במבט השוואתי רחב המאפיינים הכמותיים העיקריים של כלכלת המנדט על שני משקיה האתניים-לאומיים - היהודי והערבי. בשער השני שלושה פרקים, שבהם נדונים היבטים של כלכלה פוליטית אתנית-לאומית בנושאי התיישבות וקרקע בתקופת היישוב ובמדינת ישראל בפרספקטיבה בינלאומית משווה. בשער השלישי שני פרקים, שעניינם עלייה ודפוסי תעסוקה של יהודים כיחידים: פרק אחד מתעד את מאפייניהם הסוציו-דמוגרפיים של העולים לארץ בעשור הראשון למנדט ובוחן אותם בהשוואה להגירה הבינלאומית בת הזמן; הפרק האחר דן בדפוסי תעסוקה עצמית ( self-employment ) בקרב יהודים בתפוצות ובארץ במאה העשרים.

הספר מאמפתיה להכחשה הנו מחקר מקיף וקפדני, ראשון מסוגו, המביא מגוון רחב של תגובות לשואה ברחבי העולם הערבי. המחברים בוחנים את התפתחות ייצוגי השואה בשפה הערבית בעיתונות, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה ובמרשתת. באמצעות ניתוח מקרי בוחן ומגמות לאורך תקופה המשתרעת על פני שבעים שנה – מתום מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל עד היום – מראים המחברים כיצד התגבשו הגישות כלפי השואה בצלו של הסכסוך הערבי-ישראלי והשתלבו במערכות שיח אנטי-ציוניות ואנטישמיות רחבות. המהדורה האנגלית של הספר זכתה במקום הראשון בתחרות מכון וושינגטון למדיניות במזרח הקרוב בשנת 2010.

הספר מתאר את הגעת הקדמה לארץ הקודש, בצורת מסילת ברזל באורך 86 ק"מ המחברת בין יפו וירושלים. טקס החניכה המרהיב של פתיחת המסילה התקיים בנוכחות נציגים של האימפריה הטורקית, שגרירים, מנהיגי דת ומשלחות מחו"ל. המסילות הגיעו לירושלים מכיוון דרום-מערב, כשהן חוצות את הרי יהודה, דרך קרקעיתו הפתלתלה והעמוקה של עמק סורק. המדרון התלול היווה אתגר של ממש בעבור הקרונות, למרות שנתיב זה היה בעל השיפוע הקטן ביותר. הקרונות יכלו לטפס במעלה הדרכים הטבעיות, עד לפסגה שגובהה כ-700 מטרים מעל פני הים. מסילת הברזל הייתה המיזם ההנדסי הגדול ביותר בשטחה של ארץ הקודש בתקופה המודרנית. הסיבה לבנייתו הייתה ניסיון לניצול הצמיחה העצומה של תנועת הצליינים והתיירות לכאן בחצייה השני של המאה ה-19. מספר הצעות הועלו מאז אמצע המאה ה-19, אך רק בשנות ה-80 היו אלה יוסף נבון מירושלים ויוסף אמזלג מיפו, כשהם זוכים לתמיכה כלכלית מהבנקאי יוהנס פרוטיגר, שעשו את הצעדים הראשונים שהובילו לרכישת רישיון ממשלת טורקיה, והוא שהוביל להנחת מסילת הברזל. נבון לא הצליח לגייס מימון באירופה ומכר את הרישיון לאנשי עסקים קתוליים בפריס, והם שייסדו את "חברת מסילת הברזל העות'מאנית מיפו לירושלים'. למרות הקשיים, מסילת הברזל נפתחה והובילה לירושלים מספר גדול יותר של צליינים, ותרמה לצמיחתה של העיר. כמו כן, בתקופות בצורת, הביאה הרכבת לעיר את אספקת המים. זהו המחקר המקיף ביותר שהתפרסם על מסילת הברזל הראשונה שהובילה לארץ הקודש. ניתן למצוא בו תצלומים יוצאי דופן מהשנים 1914-1891, שנלקחו מארכיונים בישראל, ארה"ב, אנגליה וגרמניה. לכך מצורפות מפות, וטבלאות תוכן אשר יהפכו את הספר לחוויה לבעלי עניין ברכבות וכן לבעלי עניין בהיסטוריה, היסטוריה של הגיאוגרפיה, היסטוריה של א"י בתקופה המודרנית, היסטוריה של התחבורה, היסטוריה של התיירות ועוד.

הספר עוסק במדינה, אשר חשיבותה לגבי ישראל היא גדולה, ובשלשלת אירועים והתפתחויות, שתוצאותיהם ניכרות בכל המזרח-התיכון. במשך ארבע מאות שנה שלטו התורכים העות'מאניים בארץ-ישראל ושכנותיה, והבנת-מה בהיסטוריה התורכית חיונית לחקר ההיסטוריה של הארץ ושל אזורה. בתקופתנו, תורכיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהעניקה למדינת ישראל הכרה חוקית מלאה, והיא עדיין המדינה המוסלמית היחידה המקיימת אתה יחסים דיפלומטיים דה-יורה. תקוותי שהנוסח העברי של ספר זה ישמש תלמידים וקוראים אחרים המתעניינים בהיסטוריה של הממלכה העות'מאנית, הרפובליקה התורכית והמזרח-התיכון. (מתוך הקדמת המחבר למהדורה העברית)

אהרן מנצ'ר (1917—1943) היה חבר ומדריך בתנועת גורדוניה בווינה. עם הרחבת מפעל עליית הנוער לאוסטריה, לאחר סיפוחה לגרמניה הנאצית במארס 1938, היה מנצ'ר לאחד מפעיליו המרכזיים. החלטתו להשעות את עלייתו לארץ ישראל, כדי להמשיך לטפל בהוצאתם של בני הנוער מאוסטריה, הביאה בספטמבר 1939 למינויו למנהל עליית הנוער בווינה ולאחראי על תנועות הנוער הציוניות בעיר. התגייסותו המוחלטת לעבודתו ויוזמתו להפוך את בית הספר של עליית הנוער לבית של פעילות חינוכית וחברתית עשו את מנצ'ר לדמות מובילה במאמצים לחלץ ילדים ובני נוער יהודים מאוסטריה ולמנהיגם של אלה אשר נותרו בעיר. את עבודתו החינוכית הוא המשיך בגטו טרזיינשטאט, שאליו גורש בספטמבר 1942. באוקטובר 1943 שולח מנצ'ר לבירקנאו עם קבוצה של 1,196 ילדים יהודים שהובאה לגטו מביאליסטוק ועם 52 המדריכים שהתנדבו, כמוהו, לטפל בהם. כולם נרצחו שם. דמותו של אהרן מנצ'ר ופועלו הם ליבת הספר. חלק מהמאמרים הכלולים בו עוסקים בתמונת הרקע – מדיניות הנישול והלחץ להוצאת היהודים מאוסטריה, שנקטו השלטונות הנאציים טרם השמדה, והמאמצים שעשו עליית הנוער וגורמים יהודיים אחרים, ציבורים ופרטיים, כדי למלטם. הספר מבוסס על גרסת המקור בגרמנית שיצאה לאור בווינה ב-2013 בעריכתם של יואנה ניטנברג ובנימין קאופמן. לספר בגרסתו העברית שנערכה ע"י יעקב (קובי) מצר נוספו שני חלקים חדשים. האחד הוא פרק מבוא מקיף הבוחן את פועלו של מנצ'ר תוך התייחסות לסוגיות כלליות העולות מספרות המחקר. החלק השני הוא מקורות מן הארכיון שצורפו לספר לשם הארה והמחשה של חלק מהנושאים הנידונים בו.

הספר תולדות דרום-מזרח אסיה בזמן החדש - קווי יסוד דן בארצות מיאנמר (בורמה לשעבר), תאילנד, ויאטנאם, קמבודיה, לאוס, מאלאזיה, אינדונזיה, סינגפור, פיליפינים וטימור. אזור זה מתייחד במבנהו הגאוגרפי, באקלימו הטרופי ובגיוון אתני שאין דומה לו בחלקי תבל אחרים. שתי הדתות העיקריות הרווחות במדינות האזור הן הבודהיזם והאסלאם, להוציא חריג אחד – פיליפינים, שמרבית תושביה נוצרים. כל מדינות דרום-מזרח אסיה, לבד מתאילנד, היו נתונות במשך מאות שנים תחת לשלטון קולוניאלי שממנו השתחררו רק אחרי מלחמת העולם השנייה. עם יציאתן לעצמאות, ניצבו מדינות האזור בפני קשיים רבים, שלא כולם באו על פתרונם עד עצם היום הזה. המחבר סוקר בספר זה את תולדות ארצות האזור עד אחרי מלחמת העולם השנייה, ואת תולדות המדינות העצמאיות עד סוף המאה העשרים.

בין היטלר לצ'רצ'יל חושף פן עלום בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה: ניסיונו של גורם בכיר בממשלת פולין הגולה להידבר עם הנהגת הרייך השלישי ומאמץ מוצלח של גופי הביון הבריטיים לסכל הידברות זו בעודה באבּה. מאורע מפתיע ומרתק זה מתואר בספר דרך סיפוריהם האישיים של שני גיבוריו הראשיים, יהודים ילידי פולין. אחד מהם תיווך במגעים האמורים והשני סייע לבריטים בלכידת המתווך בן עמו, בהבאתו לארץ ישראל וברציחתו כאן ללא משפט. הודות לניתוח מדוקדק של דיווחי המרגלים והדיפלומטים הפולנים, הבריטים, הגרמנים והרוסים, שנחשפים כאן לראשונה, מתוודעים הקוראים למגעיה החשאיים של ממשלת בריטניה הן עם גרמניה הנאצית והן עם ברית המועצות הקומוניסטית . בתוך כך הספר קורא תיגר על התפיסה המקובלת, שעל פיה כיבוש פולין בידי הנאצים היה פרולוג ודאי למלחמת העולם השנייה. בשנה וחצי הראשונות שלאחר 1 בספטמבר 1939, מנהיגי אירופה, וביניהם בכירי פולין ובריטניה, עסקו בתמרונים מדיניים קדחתניים שנועדו להגן על האינטרסים הלאומיים והאישיים שלהם ובפועל יכלו לסיים את הלחימה ביבשת בטרם תהפוך לאסון הגדול בתולדות האנושות. הספר תורם תרומה חשובה וייחודית למתעניינים בתיאוריה ובפרקטיקה של היחסים הבינלאומיים.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

נקודה עברית בבית שאן מגולל את סיפורה של הקהילה היהודית שהתקיימה בבית שאן משלהי המאה הי"ט ועד נפילתה עם פרוץ המרד הערבי ב-1936. ניסיון ראשון זה לשרטט את סיפורה של הקהילה, שנמחה כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית והמחקרית, מתבסס על עיון מעמיק בארכיונים ציבוריים ומקומיים ברחבי הארץ ועל מקורות נוספים ובהם עיתונות התקופה, מקורות ספרותיים ואוטוביוגרפיים וראיונות בעל פה עם צאצאי הקהילה. הספר מלווה את צמיחת הקהילה מראשיתה כקהילת בודדים דלת אמצעים לקהילה שמנתה בשיאה, ערב מאורעות תרפ"ט, מאות אנשים והפעילה מוסדות קהילתיים ודתיים. פרקים נרחבים מוקדשים לפעילותם של בית הספר והמרפאה העברית, ולמקום שמילאו בעיצוב זהותה הקולקטיבית והלאומית של הקהילה. כן נדונים קשריה עם ההתיישבות החקלאית הסובבת, עם הקהילה היהודית בטבריה, עם האוכלוסייה הערבית המקומית, ומעל לכול יחסיה המורכבים עם המוסדות היהודיים הלאומיים. לצד סיפורה של קהילת בית שאן, הספר פותח צוהר להכרת עולמן של הקהילות היהודיות הזעירות שפעלו בתקופה זו בערים ועיירות ערביות בכל רחבי הארץ: עזה, באר שבע, רמלה, לוד, נצרת, ג'נין, צמח, יריחו ועוד. סיפורן של קהילות אלו מאפשר בחינה מחודשת של סוגיות שונות הנוגעות לזהות חברתית וליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל בתקופה זו.

בשני החיבורים שלפנינו, על האינדיאנים ו על הזכות למלחמה , המתפרסמים כאן לראשונה בעברית, יוצק פרנסיסקו דה ויטוריה את יסודות המשפט הבין-לאומי, כפי שהוא מוכר לנו כיום. דה ויטוריה מפתח כאן, לראשונה, דיונים ומושגים שהיו עם הזמן לנכסי צאן ברזל אקטואליים ואקוטיים במשפט הבין-לאומי ובאֲמָנות בין-לאומיות בנות זמננו, ובמיוחד בשעה זאת: כיצד לנהוג במעשי ביזה שבוצעו במהלכם של קרבות? כיצד להתייחס לשבויי מלחמה? כיצד להתייחס לבני ערובה? כיצד להתייחס למי שאינם מעורבים בלחימה ולאזרחים שנקלעו במקרה לשדה הקרב? שאלת החפים מפשע; שאלת ההרג הבלתי מידתי, או הבלתי מבוקר; האחריות הישירה והעקיפה למלחמה ולתוצאותיה; השתתפות במלחמה בלתי צודקת, אחריותו האישית של השליט להחלטה על יציאה למלחמה מעין זו ואחריותם הישירה והעקיפה של הנתינים הלוקחים חלק בלחימה. שני החיבורים שלפנינו נטועים עמוק בפולמוסים התוך-אירופיים של ראשית העת החדשה המוקדמת על אודות חוק הטבע ומשפט העמים, והשפיעו על התביעות של שליטים אירופאים בני התקופה ל- imperiumו-dominium (אימפריאליות ושליטה) על טריטוריות שמעבר לים ועל האוכלוסיות הילידיות המאכלסות אותן. רעיונותיו של דה ויטוריה תרמו ליישומם של "החוקים החדשים" במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. חוקים אלה, שיצאו לפועל ב-1556, סיימו בפועל את שיעבוד האינדיאנים ואת עבודות הפרך שלהן נידונו. אך הדיון בסוגיות רמות מעלה אלה חורג בהרבה מגבולות התקופה ומשפיע השפעה מוכחת על הפרשנות השגורה בימינו-אנו. דה ויטוריה משקיף על הדברים מזווית הראייה האוניברסלית וההומנית. בדרכו זו, דה ויטוריה עושה שימוש אפקטיבי בשילוב שבין חוקי הקניין, המשפט האזרחי, דיני משפחה והמשפט הפלילי.

מרגלי היערות חושף - בפעם הראשונה - את היקף פעילותה המודיעינית של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הודות לניתוח מדוקדק של אלפי מסמכים מקוריים, שהמחבר גילה בארכיונים הסובייטיים לשעבר, מתוודעים הקוראים למידע החשאי על המאמצים המודיעיניים של הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות ומזרח אירופה שכבשו הגרמנים. הספר מנסה להשיב על השאלה הנתונה במחלוקת בדבר התרומה האמיתית של פעילות זו לצבא האדום ולמאמצי ההשפעה של מוסקווה מעבר לקו החזית. בתוך כך מתייחס הספר בהרחבה לדיווחי הגרילה הסובייטית על רצח יהודי ברית המועצות וחושף את מידת הבקיאות של ההנהגה הסובייטית הבכירה בנושא. המחקר ששימש בסיס לספר זה זכה לשבחים רבים של טובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם. הספר זכה בפרס עם ועולם לספר מצטיין בהיסטוריה לשנת תשפ"א.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

כמעט 400 אלף שבויי מלחמה גרמנים הובאו לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ופוזרו במחנות זמניים ברחבי המדינה. בממשל ובצמרת הצבא האמריקאיים התעוררו ויכוחים בנוגע לאופן שבו יש לשכנע את השבויים במעלותיהן של השיטה הדמוקרטית והתרבות האמריקאית וברוע הטמון באידאולוגיה הנאצית. בספרו אקדמיה בין גדרות תיל בוחן פרופסור רון רובין את המנגנון שהופקד על החינוך מחדש של החיילים הגרמנים, ומציג את הדמויות העיקריות במערך הייחודי – רבים מהם מרצים למדעי הרוח שגויסו לצבא – אשר קבעו את התכנים והשיטות. רובין מסביר את המניעים בבחירת גישות מסוימות על פני אחרות, תוך כדי מחלוקות ויריבויות ערכיות. אילו ספרים ואילו סרטים נבחרו כמתאימים לתוכנית? אילו היבטים של התרבות האמריקאית וההיסטוריה שלה הודגשו ואילו הועלמו? כיצד מצאו לנכון המופקדים על התוכנית להבהיר למי ששירתו את המשטר הנאצי את הסיבות והתוצאות ההרסניות של המדיניות הגרמנית? המטרה הייתה להחזיר למולדתם את השבויים שעברו המרה אידאולוגית כדי שיסייעו להקים גרמניה חדשה על חורבות הרייך השלישי. בסופו של דבר, המיזם השאפתני לחינוך מחדש של השבויים הגרמנים בארצות הברית הסתיים בכישלון חרוץ. רובין מנתח את הסיבות לכישלון ואף משווה את המיזם האמריקאי לתוכניות חינוך-מחדש אחרות.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

שאלת היחס בין העבר היהודי המסורתי לבין ההווה היא אחת משאלות המפתח במחשבה האינטלקטואלית היהודית מאז 'חכמת ישראל' במאה התשע עשרה ועד לימינו. הספר מלאך ההיסטוריה פורש התבוננות פילוסופית רחבה על השקפת עולמם המטפיזית של חמישה אישים בעלי השפעה מעצבת על מדעי היהדות בישראל: יוסף חיים ירושלמי, עמוס פונקנשטיין, גרשם שלום, ברוך קורצווייל ונתן רוטנשטרייך. השקפת עולם זו שימשה מחד גיסא עוגן ונקודת מוצא ליצירתם של החמישה, ומאידך גיסא הוזנה בהתמדה על ידי מפעלם הפרשני, שעסק בסוגיות הנוגעות לטיבה של היהדות המודרנית ולתהליכי התגבשותה, ובמרכזן: 'חכמת ישראל' וההיסטוריציזם, דמותם של העבר ושל המסורת היהודית, החילון ומעמדו של אלוהים במציאות היהודית שבהווה. סוגיות אלו נבחנות בספר על רקע התבניות המחשבתיות העיקריות שעיצבו שיח המתוח בין תפיסתה של המציאות היהודית המודרנית כקרע מן העבר והמסורת לבין גישה הטוענת לרציפות והמשכיות, חרף השינויים וההתפתחויות שזימנה המודרניות לקיום היהודי. הספר יצא בשפה האנגלית במקור.

כמו כל תופעה אחרת בעידן המודרני, שנדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם, גם הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה נולדה למעשה במהפכה הצרפתית. כי אף שאמנות הכתיבה של "היסטוריה" הייתה צורה ספרותית ידועה ועתירת הישגים מאז העת העתיקה, הרי שמבחינות קונקרטיות ופרקטיות, ובכללן גם כדיסציפלינה אקדמית, ההיסטוריה לא הייתה קיימת: לא לימדו אותה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, לא היו לה כללים וסטנדרטים מקובלים של חקירה מדעית ולא הייתה לה השפעה ממשית על המאבקים הדתיים, החברתיים או הפוליטיים-האקטואליים. המהפכה הצרפתית היא שחוללה את הזעזועים האדירים בתרבות הפוליטית המודרנית אשר שינו מיסודה את תפיסת ההיסטוריה של בני התקופה. מעתה ואילך לא נתפסה עוד ההיסטוריה כתהליך שנע לאטו וכסדרו לעבר הגאולה, אלא כמאבקם הפוליטי של עמים ולאומים לחירותם, לזכויות טבעיות ולהכרה בתרבותם הייחודית. ספר זה מבקש אפוא לבחון את עלייתה של ההיסטוריה במאתיים השנים שבין 1740 ל-1940. הוא מתמקד בכמה היסטוריונים ששינו את תפיסת ההיסטוריה ואת מחקרה בעת החדשה. כל אחד מחמשת הפרקים בספר עוסק בהוגה (או שניים) שהרים תרומה ייחודית להתפתחותה של ההיסטוריה, והפך אותה שוב, כשם שהייתה בימי קדם, ל"מורה הגדולה לחיים" (Magistra vitae). אותם מלומדים לא יצרו אסכולה היסטורית מסוימת, אך מבחינה אינטלקטואלית הם היו שותפים לרעיון שההיסטוריה היא יצירה אנושית, במלוא מובן המילה – חופשית, ספונטנית ופתוחה – שנעשתה על ידי בני האדם עצמם.

לספר זה כונסו מאה תשעים ושתיים תשובות שהשיב בכתב ובעל פה ר' יעקב בן מאיר, המוכר יותר בכינוי 'רבנו תם', ושלא נכללו בחלק התשובות של ספר הישר שנערך על ידי תלמידיו. פרקי המבוא הראשונים יוקדשו להצגה תמציתית של דמותו, משפחתו, תחנות חייו ומוריו, ואילו הפרקים האחרים ידונו בתשובותיו, נמעניו, המקורות שבהם נמצאו התשובות, המהדורה ותרומתה. בראש כל תשובה מופיע מבוא קצר שדן בתכניה העיקריים של התשובה ומצביע על היבטים היסטוריים ואחרים שעולים ממנה.

בתי דפוס והוצאה לאור, עיתונים וכתבי עת, תשתיות שיווק וציבור קוראים הולך ומתרחב – כל אלה נולדו יחד במזרח התיכון בשלהי העידן העות'מאני, אחרי מאות שנות התעלמות מהתפתחויות דומות באירופה. הופעתם הדרמטית באזור תוך רגע היסטורי קצר חוללה תמורות מרחיקות לכת כמעט בכל תחום בחיי הפרט והקהילה. הספר מהפכת הדפוס הערבי בוחן את הנסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שבהן התרחש המפנה הזה. הספר דן בצמיחת תעשייה של ייצור ספרים ועיתונות, בהיווצרות קהל צרכנים למוצרים המודפסים ובהקמת מערכות הפצה – משירותי הובלה ודואר ועד חנויות ספרים ורשתות של סוכנים – שחיברו בין היצרנים ללקוחותיהם. ההתבוננות בתמורות הללו מטילה אור רב על היבטים של מסורת תרבותית ודתית באזור ועל דילמות שהיו כרוכות בדפוסי חשיבה ופעולה חדשים. זהו מסע מרתק וססגוני אל חברה העושה את צעדיה הראשונים לתוך עידן חדש.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

בספר זה מקבץ ההיסטוריון הנודע קרל שורסקה שורת מאמרים החושפים את מקומה המשתנה של ההיסטוריה בתרבויות המאה התשע עשרה והמאה העשרים. ברוב תחומי הרוח והתרבות, טוען שורסקה, אירופים ואמריקנים בני המאה העשרים גיבשו את תפיסת עולמם בלי ההיסטוריה. האמנות המודרנית, האדריכלות המודרנית, המוזיקה המודרנית והמדע המודרני – כל אלה הגדירו את עצמם לא כצומחים מתוך העבר או אפילו כמתנגדים לו, אלא כנפרדים ממנו בחלל תרבותי חדש, אוטונומי. זה, לטענתו, בניגוד גמור להיסטוריציזם של המאה התשע עשרה, שבו רעיונות על העבר חדרו אל רוב תחומי המחשבה, מפילוסופיה ומפוליטיקה ועד לאמנות, למוזיקה ולספרות. ואולם שורסקה גם מראה שההיצמדות במאה התשע עשרה לחשיבה עם ההיסטוריה ודרך החשיבה המודרניסטית בלי ההיסטוריה הן יותר מאנטיתזות גרדא. אלה דרכים שונות של טיפול בִּבעיות המודרניוּת, של מתן צורה ומשמעות לציביליזציה האירופית בעידן הקפיטליזם התעשייתי ופוליטיקת ההמונים. שורסקה פותח בעיון בעיסוקו שלו כפי שהתעצב בהשפעת השינויים ההיסטוריים שהתחוללו לנגד עיניו בתרבות הפוליטית והאקדמית. אחר כך הוא מראה איך אינטלקטואלים אירופיים בני המאה התשע עשרה השתמשו במושגים מן העבר לטיפול בבעיות של תקופתם: העיר כקהילה וכמעשה ידי אדם; תפקידה של האמנות; חריגה חברתית. בקבוצת המאמרים השנייה הוא ממקד את עדשתו בווינה של שלהי המאה התשע עשרה ומנתח את עלייתו של המודרניזם הא-היסטורי בה. על רקע שתי המסורות הסותרות זו את זו של אוסטריה, הברוק והנאורות, שורסקה בוחן שלושה חלוצי מודרניזם אוסטריים – אדולף לוס, גוסטב מאהלר וזיגמונד פרויד – שחיפשו כיוונים חדשים כל אחד בתחומו. במאמר מסכם נותן שורסקה את דעתו לחשיבה על ההיסטוריה. בהקשר של התרבות הפוסט-מודרנית, כשדיסציפלינות אחרות שזנחו בעבר את ההיסטוריה מגלות שימושים חדשים בשבילה, הוא מהרהר בטבען של מגבלות ההיסטוריה לחקר התרבות.

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

פלישת נפוליאון למזרח התיכון ולארץ-ישראל מציינת את ראשית העת החדשה במזרח התיכון. ספר זה עוקב אחר השינויים והתמורות שהתרחשו בארץ מפלישה זו והביאו להתפתחות גאוגרפית-היסטורית חדשה: יצירת היחידה הנפרדת שנקראה מעתה "ארץ-ישראל". מסגרת הזמן של הספר היא השנים שבין 1799, מועד פלישת נפוליאון לארץ-ישראל, ועד 1948–1949, מועד הקמתה של מדינת ישראל. השם "ארץ-ישראל", כשם רשמי ליחידה גאוגרפית נפרדת בעת החדשה, נקבע לראשונה בתרגומים העבריים הראשונים של הצהרת בלפור מ-2 בנובמבר 1917. במשך מאות שנים כונה המקום הזה "ארץ הקודש" ו"הארץ הקדושה" או Palestine . בחלוקה המנהלית של האימפריה העות'מאנית לא הופיע שם נפרד לארץ, ואף השם "פלסטין" לא היה קיים אז כלל. השימוש בשם "ארץ-ישראל" החל לקנות אחיזה בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר תחילת העליות לארץ ועם התפשטות הציונות. מי שגרם לתהליך זה הוא ללא ספק הגורם היהודי-הציוני, והוא גם העומד במרכז החיבור.

מה היה קורה אילו נכשלה ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו ב-28 ביוני 1914? אולי לא הייתה פורצת מלחמת העולם הראשונה וכל ההיסטוריה של המאה העשרים הייתה נראית אחרת מכפי שהתרחשה במציאות? מה היה קורה אילו שמרה בריטניה על נייטרליות במלחמות העולם? האם האימפריה הבריטית הייתה מוסיפה להתקיים עד ימינו? האם ייתכן שהיטלר ואווה בראון לא התאבדו בבונקר בברלין, אלא נמלטו והסתתרו בארגנטינה? ואילו ניצחה הארמדה הספרדית את אנגליה בשנת 1588, האם לא הייתה מתנהלת מלחמת אזרחים באמצע המאה השבע-עשרה ואנגליה הייתה מדינה קתולית עד היום? איך הייתה נראית כיום ארצות הברית אילו הקונפדרציה של מדינות הדרום ניצחה במלחמת האזרחים האמריקאית? עוד כהנה וכהנה ספקולציות על רגעים בעבר, שבהם ההיסטוריה הייתה עשויה לפנות לנתיב אחר מזה שבו הלכה במציאות, ממלאות בעשורים האחרונים אינספור דפים בספרות בדיונית ובספרות המחקר. בספר עבר אחר בוחן ההיסטוריון ריצ'רד אוונס בעין ביקורתית את הסוגה הפופולרית הזאת ומנתח את מניעי מחבריה – משעשוע והבעת משאלות לב ועד כוונה רצינית של החוקר להבין לאשורו את המהלך שנבחר באמצעות בחינת החלופות האפשריות. היסטוריה נוגדת-מציאות מדגישה בדרך כלל את יד המקרה באירועים מכריעים ושוללת גישה דטרמיניסטית או טלאולוגית; ואולם ברוב המקרים, טוען אוונס, או שאינה מתקבלת על הדעת או שהיא מייחסת לשינוי אחד השפעות דרמטיות ארוכות טווח בלי להביא בחשבון היבטים קריטיים רבים אחרים במרוצת הזמן שהיו מובילים לתוצאות שונות לחלוטין. לדעתו, תפקיד ההיסטוריון הוא לנסות ולהבהיר את מה שקרה באמת ולא להפריז בהשערות על היסטוריה דמיונית.

בספר רישומים של כאב מנתחת אסתר כהן את מגוון המשמעויות שהיה לכאב הגופני בימי הביניים המאוחרים: כסמל לקדוּשה או כסימן לחטא, כעונש או כשיטת ריפוי, כאמצעי להשגת הודאה מנאשם או כדרך להבעת הזדהות עם סבלם של ישו והמרטירים. מבעד לחיבורים ולמסמכים שכתבו משפטנים, רופאים ותאולוגים, נשמעת גם ההמולה של קולות המתייסרים במכאובים. רישומים של כאב מצטרף אל שורה של מחקרים חשובים שדנו בעשורים האחרונים בהיסטוריה של הרגשות. כהן פורשת לעיני הקוראים, באופן מקורי ומעמיק, את קשת ההסברים וההצדקות שנתנו מלומדים באירופה בימי הביניים המאוחרים לרגש הסבל הגופני, הסברים – סותרים לפעמים – שעיצבו חוויה נפשית שונה מאוד מהחוויה המודרנית. בתקופה שבה דן הספר היו הכאב והסבל חלק מהותי ממארג החיים בגלל המגפות וריבוי המחלות, הרעב והמלחמות האינסופיות, השימוש בעינויים במערכת המשפט, ובעיקר בגלל המגבלות של הידע הרפואי ושל אמצעי שיכוך הכאב ואִלחושו. ואולם אחד הצדדים הייחודים לכאב בימי הביניים המאוחרים היה במשמעות החיובית שהעניקו לו: לדברי הוגים רבים בעת ההיא, הכאב מביא תועלת למידותיו הטובות של האדם. רישומים של כאב הוא אפוא ספר מפתח לכל המתעניין בהיסטוריה של אירופה בימי הביניים בכלל, ובפרט בתולדות הנצרות ובהיסטוריה של המשפט, התאולוגיה והרפואה. זו היסטוריה אינטלקטואלית-חברתית במיטבה, שדרכה משתקפים גם חיי היומיום והחיים החומריים בחברה האירופית בימי הביניים המאוחרים.

בעיר קראקוב, בירתה העתיקה של מלכות פולין, ובפרבר העיר קאז'ימייז', ישבה מאות שנים קהילה יהודית עשירה בחומר וברוח. היו בה סוחרים, אומנים ובעלי מלאכה וגם רבנים, סופרים וחכמים. הייתה זו קהילה תוססת ומלאת חיוניות ויצירתיות. למדנות תורנית, מיסטיקה, ציפיות משיחיות ולעתים גם רוחות כפירה טבעו חותם על בתי מדרשיה ונפוצו על ידי מדפיסיה. מנהיגי הקהל קבעו תקנות וקיימו, הלכה למעשה, שלטון יהודי עצמי בתוך עולם נכרי ומאיים. כל אלה עשו את העיר למוקד חברתי ולמרכז תרבותי גדול ורב השפעה במזרח אירופה. מאיר בלבן (1942-1877), מגדולי ההיסטוריונים של יהדות פולין, הקדיש לקהילת קראקוב את חיבורו הגדול, פרי מחקר רב שנים בארכיונים ובספריות שחלקם נשמד ונעלם לאחר שנים מעטות בזמן השואה. הספר תולדות היהודים בקראקוב ובקאז'ימייז', 1868-1304 ראה אור בשנות השלושים בשפה הפולנית. הוא נכתב בשעתו עבור קהל קוראים גדול של יהודים קוראי פולנית. חורבן יהדות פולין בימי מלחמת העולם השנייה, ובתוכו חורבנה של קהילת קראקוב ומותו של ההיסטוריון בגטו ורשה, העביר מן העולם חלק נכבד מקהל הקוראים שראה בלבן לנגד עיניו. המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית בירושלים יזם והוציא לפועל את תרגום החיבור המונומנטלי של בלבן, והוא מעמיד לרשות הקורא העברי מחקר מופת שלא היה נגיש עד כה בשל המחסום הלשוני.

הספר צברים לא מזדקנים מתחקה אחר עולמם של עשרים ושלושה קצינים בכירים מדור תש"ח בשנות השבעים לחייהם. כצברים מיתולוגיים ומפקדי צבא אגדיים, מגלמים קצינים אלה ניגוד קיצוני בין נעורים ושליטה לבין זִקנה ושוּליות. מי שייצגו את שרוליק הנערי, את המפקד הצה"לי חד-החושים, את הגוף הגברי, את האידאל של נעורי נצח – מתמודדים עם התדרדרות הגוף, עם מוות קרב, ובעיקר - עם המשמעות של היות זקן בישראל. להזדקנות האישית מתווספות תמורות שהתחוללו בחברה הישראלית הקוראות תיגר על מעמדם, ובמרכזן התחלפות הלכי רוח קולקטיביסטים באינדיווידואליסטים. כיצד מיישבים קציני תש"ח את התהום הפעורה בין הערכים שעליהם חונכו ושאותם ייצגו לבין זקנתם? היש בכוחם לשמר את מעמדם בפנתאון הלאומי, אך גם להתמודד עם התביעות הכרוכות בגילם המבוגר? בעשור השמיני לחייהם הקצינים מספרים על עצמם כצברים, אנשי צבא וגברים שהקדישו חייהם למען המולדת, ומעל לכול - כלא-זקנים. אך לעומת הזמן העצור בסיפורים, בחייהם הפרטיים הוא זורם ללא הרף. הקצינים מכירים בתמורות שהתחוללו בחייהם ובגופם. הם מישירים מבט אל מול הזקנה ומגיבים אליה בפעולה. באמצעות מידור בין זהות הרואית וצעירה לבין התמודדות פרטית עם הזִקנה, הם משמרים זהות מוערכת בעולם שבו להיות זקן פירושו להיות מיותר. הספר פונה לאנשי צבא בעבר ובהווה, לצברים, בניהם ונכדיהם, ולכל המתעניינים בעולמם של זקנים. המפגש בין נעורים לזקנה, בין מרכז לשוליים, בין כוח לחוסר אונים, בין גבריות לזהות הנתפסת כנעדרת מגדר - מעלה שאלות ותובנות המאתגרות כל מי שמתעניין בסוגיות של זהות אישית וקולקטיבית בישראל.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוֹטוֹמָאן הוא כרוניקה מאת רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. לדברי המחבר, הוא התכוון לכתוב את "רוב התלאות אשר מצאונו בארצות הגוים מיום גְלוֹת יהודה מעל אדמתו עד היום הזה", "את מלחמות מלכי הגוים אשר נלחמו בארץ יהודה וירושלם" "ואת גירושי צרפת וספרד". לפי זה, הוא התכוון לשלב את התלאות שפגעו ביהודים בגולה, ובכללן "גירושי צרפת וספרד", בהיסטוריה של העימות בין מלכי צרפת לקיסרות העות'מאנית על השלטון "בארץ יהודה וירושלים", כלומר על השלטון בארץ ישראל. למעשה זה סיפור, מאורגן לפי סדר כרונולוגי, של אירועים נבחרים מן ההיסטוריה העולמית, דומה במבנה ובתוכן למאות חיבורים שראו אור בזמנו. אלא שבמקרה זה הוא כתוב בעברית מקראית משובחת, ובתור שכזה הוא מיועד לציבור יודע שפה זו ומסוגל להבין אותו ואת הסיבה לכך שדווקא העימות בין מלכי צרפת ובין הקיסרות העות'מאנית נבחר לסמל את ההיסטוריה העולמית. החיבור יוצא לאור במהדורה ביקורתית מבוארת, יחד עם ספר עמק הבכא של אותו מחבר שרואה אף הוא אור: שניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס באיטליה. המהדיר, ראובן בונפיל, הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה בעל מוניטין בינלאומיים בתולדות היהודים בימי הרנסנס.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

האומה בהיסטוריה מתאר את המחלוקות ההיסטוריוגרפיות העיקריות על מקומה של האומה בהיסטוריה, ומציג בפירוט יתר את יתרונותיה של הגישה האתנית-הסמלית, שסמית הוא אחד מנציגיה הבולטים. כבר שלושיםשנה ויותר נחשב אנתוני סמית לאחד התיאורטיקנים המרכזיים בחקר הלאומיות. בזה אחר זה הוא פרסם שורה מרשימה של ספרים הנחשבים ציוני דרך בהבנת התופעה של האומות והאתניות. עבודתו המחקרית מצטיינת הן בחדות מושגית ובתחכום תיאורטי והן בידע ובהבנה היסטוריים נרחבים. כתיבתו מתאפיינת בחיפוש עקבי אחר הקשר בין האתניות הטרום מודרנית ללאומיות שבאה אחריה, ובחתירה בלתי נלאית לתיאוריה מאחדת או לפרדיגמה מוסכמת, שיקיפו את מירב הבעיות והנושאים הכלולים בלאומיות. בספרו האומה בהיסטוריה הבשילו והגיעו לכלל גיבוש כמה מרעיונותיו המנחים בנושאים אלה.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

"הפכנו תלושים. איבדנו את הקרקע תחת רגלינו, גורשנו מהביטחון של החיים הבורגניים – בלי עבודה, בלי בית, בלי מולדת ". כך מסכם ביומנו עורך הדין ואיש הציבור היהודי-הגרמני הנס רייכמן את חוויותיו זמן קצר לאחר הגירתו בעל כורחו ממולדתו באביב 1939. הזעזוע העמוק שהתחולל בעולמם של היהודים בגרמניה הנאצית שינה עמוקות את תפיסת המרחב והזמן שלהם. כיצד התמודדו עם הדרתם מהזירה הציבורית? איך התארגנו מחדש חיי הקהילה שלהם ואילו שינויים חלו בביתם הפרטי? ואיך השפיעה מצוקתם המתגברת על האופן בו חוו את זרימתו של הזמן? להיות יהודי בגרמניה הנאצית מציע תשובות חדשות לשאלות אלה ולרבות אחרות, ועוסק בדרך מקורית במושג הבית ובתפקידיו החברתיים של הזמן. על בסיס מגוון עשיר של מקורות אישיים וציבוריים יהודיים, ביניהם יומנים, התכתבויות וזיכרונות של גברים ונשים וקטעי עיתונות יהודית בת התקופה, מוארים היבטים שונים בשגרת יומם של היהודים הגרמנים: הצטמצמות חייהם בבידוד ביתי הולך ומחריף, ניסיונותיהם להתגבר על גזילת האפשרות לתכנן את זמנם ולנהל אותו והתמודדותם עם קשיי ההמתנה הפסיבית ללא נודע. להיות יהודי בגרמניה הנאצית מראה כיצד השינויים המואצים שעברו בתוך שנים אחדות היהודים הגרמנים, בני קהילה שנודעה במובהק באורח החיים הבורגני שלה עד לתקופה זו, נוגעים לסוגיות ליבה של הקיום האנושי באשר הוא. בתוך כך הספר מציע דיון חדשני על עצם האפשרות העומדת לפני בניה ובנותיה של חברה הנתונה תחת דיכוי לנקוט, למרות הכול, יוזמה פעילה בעיצוב חוויות היומיום שלה.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

תנועת ההשכלה היהודית, שראשיתה בארצות גרמניה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, בישרה מהפכה תרבותית עמוקה וחסרת תקדים בעולם היהודי. תנועה זאת קראה לתיקון החברה היהודית המסורתית לפי הערכים המשכיליים, והציבה מנהיגות רוחנית חלופית. בראשית המאה התשע-עשרה החלו להתרקם ברחבי אירופה מרכזים חדשים לתנועה. בין המרכזים המשכיליים הבולטים באימפריה האוסטרית בלט המרכז שהתגבש דווקא בפרובינציה נחשלת שלה, אשר סופחה אליה מפולין כשני דורות קודם, היא גליציה. הודות לגלריה מרשימה של אישים ופעילות ספרותית ענפה קנתה השכלת גליציה את מקומה כאחד המרכזים הפוריים והמשפיעים ביותר של התנועה. קובץ מאמרים זה מבוסס על הרצאות שנישאו בכנס "מגלי טמירין: 200 שנה להשכלת גליציה", שנערך בירושלים בשנת 2013 בסימן זיכרון לראשוני המשכילים בגליציה ולמפעליהם, ומתוך שאיפה להערכה מחקרית מחודשת של השכלת גליציה לדורותיה. הקובץ כולל 23 מאמרים של מיטב החוקרים, המאורגנים בחמישה שערים. מאמרים אלו מציגים את ריבוי פניה של תנועה זו, שנעה בין מגמות לשימור הזהות היהודית באמצעות טיפוח של תרבות יהודית מודרנית בעברית לבין מגמות של ביקורת רדיקלית על אורחות החיים המסורתיים ושאיפה לתיקון יסודי של החברה היהודית.

אסופה זו מקבצת מבחר מאמרים מכתביו של דן דינר מתוך ארבעה עשורים של מחקר. זוהי ארכיאולוגיה טקסטואלית, המתעדת כרונולוגית את דרכו האינטלקטואלית. הציר התמטי של הכתבים שקובצו כאן הוא המאה העשרים מוכת הטלטלות, ובראש ובראשונה מה שכינה "שבר ציוויליזטורי": אותה קריסה של האמיתות הקיימות שמצאה את ביטויה ההיסטורי המזוקק בשואה. האסופה נפתחת בדיון על רפובליקת ויימאר, בתורה הגיאו-פוליטית הגרמנית ובהגות על האנטישמיות; עוברת אל האפיסטמולוגיה וההיסטוריוגרפיה של השואה ומלחמת העולם השנייה ואל תזוזת הפרדיגמות ההיסטוריות מזו של חברה לזו של זיכרון; ונחתמת לבסוף במתח המתמשך בין ההיסטוריה המערבית, על צורות ההכרה המושרשות בה, ובין ההיסטוריה הבתר-קולוניאלית. שינויים ותהליכים אלה נבחנים דרך פרספקטיבת החוויה היהודית, ומציעים בה בעת את נקודת המבט של הפרשנות האוניברסלית.

במחקר פרובוקטיבי זה טוען אלווין ה' רוזנפלד כי שפע הספרים, הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, המוזיאונים ואמצעי ההנצחה הציבוריים הקשורים בשואה, גרמו באופן פרדוקסלי לפיחות במשמעות השואה ולהשחתת זיכרונה. הוא מנתח מגוון רחב של אירועים ושל תופעות תרבותיות, דוגמת ביקורו של הנשיא רונלד ריגן בבית הקברות הגרמני בביטבורג ב-1985, הסילופים בסיפורה של אנה פרנק, והאופן שבו תוארה השואה על ידי אמנים ובמאים דוגמת ג'ודי שיקגו וסטיבן שפילברג. רוזנפלד סוקר את הכוחות התרבותיים שגרמו לפיחות בערכה של השואה כפי שהיא נתפסת על ידי הציבור הרחב. הוא מעמיד כנגדם את ייצוגי השואה המפוכחים של עדים דוגמת ז'אן אמרי, פרימו לוי, אלי ויזל ואימרה קרטש. הספר מסתיים באזהרה רבת עצמה מפני התוצאות האפשריות של "קץ השואה" במודעות הציבורית.

בספרו פורס המחבר את היריעה על תכניתה של ההנהלה הציונית משנות השלושים לחלוקת ארץ ישראל ולהקמת המדינה היהודית – תכנית שמעולם לא יצאה אל הפועל, אך גם לא הייתה אפיזודה חסרת משמעות. ראשיתה של התכנית בהמלצות הוועדה המלכותית הבריטית מ1937- אשר ראתה בחלוקה מדינית של ארץ ישראל את היסוד לפתרון הסכסוך הערבי-יהודי ארוך השנים. ההנהלה הציונית הסכימה לעקרון החלוקה אך לא לפרטים שהציעה הוועדה המלכותית. תחת זאת היא חיברה תכנית חלופית לחלוקה ולהקמת מדינה יהודית הכוללת התייחסות לנושאי משנה רבים כמו קביעת הגבולות, חלוקת ירושלים, העברת אוכלוסין, מעמדו של המיעוט הערבי במדינה היהודית העתידה, יסודות המשטר, מדיניות חוץ, ביטחון, עלייה ופיתוח, דת ומדינה, יסודות התקציב ועוד. לתכנית הציונית משנות השלושים היו השלכות על המדיניות ההתיישבותית הציונית באותו זמן, השלכות ארוכות טווח על תפיסת החלוקה במדיניות הציונית בשנות הארבעים, השלכות על תכנית החלוקה בשלהי 1947 והשלכות על מרכיבי יסוד במדינת ישראל המוקמת.

הרפובליקה הרומית בראי ההגות המדינית פורש בפני הקורא את המקורות השונים על מערכת השלטון הרפובליקאית ברומא, ובוחן את השימוש שעשו בהם הוגים פוליטיים מאז ראשיתה של האימפריה הרומית ועד ימינו. בראשית הספר משרטט המחבר את דמותה של הרפובליקה הרומית כמערכת מדינית פעילה, פתוחה, ובמובנים רבים גם דמוקרטית. הוא מצביע על מיעוט המקורות הכתובים שניתן ללמוד מהם על אופייה ועל תפקודה של מערכת השלטון ברפובליקה הרומית, ועל הדרכים שבהן הובנו, ולעתים קרובות עוותו, מקורות אלה בידי קוראיהם כבר בתקופת הרפובליקה עצמה. מילר מנתח את מקומה של הרפובליקה הרומית במשנם של הוגים מדיניים מימי הביניים והרנסנס, אצל הוגי המאה ה-17 באנגליה, בכתביהם של הוגי המהפכות באנגלית, בצרפת ובאמריקה, ובגישתם של הוגים בני ימינו. את ספרו הוא מסיים בפרק היפותטי מרתק, השואל כיצד היה אריסטו מתאר את מוסדותיה ואת אופייה של הרפובליקה הרומית. הרפובליקה הרומית בראי ההגות המדינית עוסק ברפובליקה הרומית ובדרכים שבהן נתפסה כמערכת פוליטית-מדינית. הוא פונה אל קהל רחב של היסטוריונים, אנשי ספרות, חוקרי מדע המדינה וקוראים משכילים המתעניינים בהגות הפוליטית של המערב בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה. הספר מבוסס על ההרצאות שנשא פרופסור מילר בשנת 1997 כאורח במת ירושלים להיסטוריה על-שם מנחם שטרן, מטעם החברה ההיסטורית הישראלית.

ספר זה הוא הרביעי והאחרון בסדרה תולדות העולם הקלאסי בהוצאת מאגנס. הספר מתחיל בעת ובמקום שבהם הסתיים הספר 'תולדות הרפובליקה הרומית' של ישראל שצמן: שנת 30 לפסה"נ, מצרים אחרי כיבושה בידי אוקטוויאנוס והתאבדותם של אנטוניוס וקלאופטרה. הוא מסתיים בשנת 337 לסה"נ, במותו של הקיסר קונסטנטינוס. חלקו הראשון של הספר עוסק בייסוד ובעיצוב של הפרינקיפט, המשטר החדש שאוקטוויאנוס-אוגוסטוס הנהיג ברומא ובעולם הכפוף לה. המשכו בתיאור התפתחותו במשך כ350- שנה. הספר מנסה להעלות תמונה מקפת של האימפריה הרומית על צדדיה השונים: המשטר והמנהיגים, מדיניות השלום והמלחמה, החברה והכלכלה, חיי היום-יום, התרבות, המדע והאמנות.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים הן חלק מקובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא הידוע בשם SCRIPTORES HISTORIAE AUGUSTAE ('המחברים של תולדות האוגוסטים'), ובקיצור – 'היסטוריה אוגוסטה'. מגילת הקובץ הייתה מוכרת למשכילי הרנסנס, ועל שום החשיבות שייחסו לתוכנה להכרת תולדותיה של רומא בימות האימפריה, היא הייתה מן החיבורים הראשונים שראו אור בדור הראשון של הדפוס (מילנו 1475). הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים פורסות יריעה רחבה של קורות האימפריה הרומית ומנהיגיה במאה השנייה. הן מאירות באור מיוחד את תקופתם- השנים 138–193 לסה"נ - שהן המחצית השנייה של פרק הזמן המכונה 'השלום הרומאי'. בצד קווי האופי של הקיסרים, נחשפות בהן הליכות האישות שלהם ונבדק הקשר שלהם להתרחשויות. הביוגרפיות מציגות את מערכות השלטון ומאירות את אורחותיה של האימפריה הרומית כמדינה וכחברה , ואת טבעם של מפעיליה בדורות שעיצבו את התרבות המדינית של המערב. ניכרת בהן המגמה שרווחה אז להשתית את חיי האזרחים והתושבים על חוק המעוגן בחשיבה פילוסופית כללית על העולם והאדם. הקיסרים האנטונינים לא ביטלו את מוסד העבדות, אך היחס לעבד בימיהם היה אנושי יותר. יהודי ארץ ישראל זכו בימיהם לביטול גזרות הדריאנוס והתאוששו מן המכה שהנחיתו עליהם הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא. המחבר-העורך של הביוגרפיות אינו מוכר לנו בשמו. הוא חי ככל הנראה במפנה המאה הרביעית לחמישית. נראה כי היה משכיל רומאי מן האריסטוקרטיה הישנה שהנצרות --דת האימפריה הרומית של ימיו -- לא כבשה אותו. הוא היה איש של רומא הקיסרית הפגנית, תרבותה והגותה. כתיבתו רבת עניין גם מהבחינה הספרותית. תרגם מלטינית, העיר והוסיף מבוא דוד גולן

הספר הוא תיאור תולדות יוון העתיקה מראשיתה ועד למותו של פיליפוס השני מלך מקדון (336 לפסה"נ). התיאור מבוסס על המקורות ועל תוצאות החפירות הארכאולוגיות ומביא בחשבון את חידושי המחקר של השנים האחרונות; הוא יכול לשמש גם מבוא לעולם הקלסי על היבטיו השונים - מדיניים, חברתיים ותרבותיים. סדרה מיסודו של פרופ' אביגדור צ'ריקובר. יועץ מדעי פרופ' אלכסנדר פוקס. מצורפות מפות.

אימפריות מתנגשות בשלהי העת העתיקה מבוסס על הרצאות שנשא ההיסטוריון הנודע גלן ו' בָּאוּאֶרסוֹק במסגרת "במת ירושלים להיסטוריה על שם מנחם שטרן", מטעם החברה ההיסטורית הישראלית. בחיבור מציג באוארסוק בירור מעמיק על ההתפתחויות הפוליטיות בחצי האי ערב על סף עלייתו של האסלאם. הוא דן בצמיחת אתיופיה הנוצרית ובסכסוך עם היהודים בחצי האי ערב ומתאר את נפילת ירושלים לידי הקיסרות הסָסָנית-הפרסית בראשית המאה השביעית. בתיאור האירועים בירושלים מבליט באוארסוק את חשיבותה של תבוסת הכוחות הססניים-הפרסיים בידי הקיסרות הביזנטית, וטוען שהדבר ערער את יציבות האזור ויצר הזדמנות לעליית האסלאם ולהצלחתו הצבאית בכיבושיו במאה השביעית. בהסתמכו על קריאה מדוקדקת בטקסטים ששרדו, באוארסוק מעמיד באור חדש את היחסים המורכבים בין הכוחות הביזנטיים, האתיופיים והפרסיים לבין כוחות האסלאם המתעוררים והולכים.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

קובץ המאמרים בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין עוסק בסוגיות מרכזיות בחקר תולדות התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות. המאמרים דנים במנהיגיה המרכזיים – בעיקר בזאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובמנחם בגין, מייסד תנועת החרות וראש ממשלת ישראל הראשון מטעם הימין – ובתופעות שמאפיינות אותן. נכללים בו מאמרים העוסקים בנושאים הבאים: קווי המתאר של התנועה הרוויזיוניסטית ושל תנועת העבודה; הביקורת הרוויזיוניסטית על הנהגת היישוב בתקופת השואה; יחסו המורכב של דוד בן-גוריון לרוויזיוניזם ולאישיה קווי המתאר של תנועת החרות מהקמתה ועד הקמת גח"ל; היעלמותו של מנחם בגין ב-1951 ומשמעותה; יחסה של תנועת החרות לגרמניה; תנועת החרות ושמואל תמיר לנוכח משפט קסטנר ; נסיכי ההדר – נסיכי תנועת החרות. הספר זכה ב"פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר" לשנת 2015

משל שלוש הטבעות מספר על אב המבטיח להוריש את טבעתו היחידה לכל אחד משלושת בניו האהובים. כדי לעמוד בהבטחתו יצר שני העתקים מושלמים של הטבעת, כך שאף הוא עצמו לא יכול היה להבחין בין המקורית למזויפות. הפרשנות למשל משווה את הטבעות לדתות המונותאיסטיות – היהדות הנצרות והאסלאם – כל דת טובה ואמיתית בדרכה. בכל מופעיו, בין שיש בהם טבעות או אבנים יקרות ובין שמספרן שלוש, שתיים או אחת – נסוב המשל על שלוש הדתות והוא מופיע בשלוש התרבויות האלה בניסוחים ובמסרים שונים. ספר זה עוסק בגלגולי המשל מן המאה השמינית עד לעת החדשה המוקדמת. ניסוחיו הידועים ביותר הם זה של ג'ובני בוקאצ'ו ב דקאמרון וזה של גוטהולד אפרים לסינג ב נתן החכם . הרעיון שביסוד המשל נקלט בתרבות המערבית ממקורות מזרחיים, והוא נפוץ במיוחד באזורי מפגש בין - דתי. במרוצת הדורות שימש המשל מצע לספקנות – אך גם להיפוכה – כדרך להוכחת אמיתותה של דת אחת בלבד. הופעותיו במגוון הקשרים משקפות התבוננות ביחס בין הדתות האברהמיות ובחינתו, תוך הכרה במקורן המשותף – האב, האל האחד.

הקהילה העברית שחיה בעכו בתקופת המנדט הבריטי לא הותירה חותם ממשי בנוף העירוני ולא רשמה עלילות מפוארות של גבורה או חורבן. אבל סיפורה, שנשמט מהזיכרון הקולקטיבי ונחשף לעומקו בספר זה, מאיר את מקומה בבניין החברה הלאומית היהודית בארץ ישראל. במיוחד נחשפות כאן מערכות היחסים המורכבות שהתקיימו בין המוסדות הציוניים ובין ההתיישבות היהודית והעברית בערים הערביות. על רקע דעיכתן של הקהילות היהודיות הוותיקות בערים הערביות מתחדד סיפורה החריג של עכו, שהצליחה למשוך התיישבות לאומית חדשה. לרגע קצר בהיסטוריה היישובית התקיימה בעיר קהילה עברית ששילבה יישוב ותיק עם יישוב חדש, יישוב בעל הכרה לאומית ציונית ויהודים בעלי הכרה מזרחית-מקומית. הסיפור הוא מקומי, אך הוא מבקש להאיר את היחס המורכב והשונה של המפעל הציוני לערים הערביות ולערים המעורבות. במיוחד מעלה המחקר הזה שאלות על הקשר שבין "היסטוריה של מקום" ובין "היסטוריה לאומית". מתוך תיאור כישלונה של ההיאחזות העברית בעכו המנדטורית מתבונן המחקר במפעל הציוני כמפגש מרתק בין חלומם של המתיישבים החדשים לבין האינטרסים המקומיים והתנאים הגיאוגרפיים הייחודיים לאזור.

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

במה נתייחדה גרמניה משאר האומות? האם ב'פתרון הסופי' שבוצע מטעמה או בנתיב ההיסטורי שהוביל עד אליו? הישנה 'דרך מיוחדת' שבה הלכה ההיסטוריה הגרמנית? וכדי לענות לשאלות אלה – לאילו אומות וחברות יש להשוות את גרמניה? לאומות המערב בלבד או לאומות העולם בכלל? האם ישנה 'דרך מיוחדת'? האם תסביר זו את 'הפתרון הסופי'? וגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה – המצויה היא על 'הדרך המיוחדת' או ירדה הימנה? ואולי לא הייתה מעולם 'דרך מיוחדת'? האפשר שדווקא ה'רייך השלישי' לא היה אלא סטייה מן הדרך ההיסטורית של גרמניה, 'תאונה בכור אטומי'? שאלות אלה העסיקו בעשר השנים האחרונות את ההיסטוריונים בגרמניה ומחוצה לה וחוללו פולמוס חריף ששיאו ב'מחלוקת ההיסטוריונים הגרמניים' בשנים 1987-1986. מיטב ההיסטוריונים בגרמניה ובישראל מתחבטים בסוגיות אלה בספר שלפנינו. ספר עזר לחוקר, לתלמיד ולקרוא המשכיל שעניין לו בנושא.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש