תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר ה רנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מ ישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל 2023-2000: פוליטיזציה, מדע וחברה עוסק במדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל בשני העשורים הראשונים של המילניום. בכך הוא משלים את ספרו הקודם של המחבר, אקדמיה בסביבה משתנה (הקיבוץ המאוחד, 2005), שסקר את מדיניות ההשכלה הגבוהה משנותיה הראשונות של המדינה ועד ראשית המאה ה-21. הספר סוקר שורה של תחומים החיוניים להמשך התפתחותה של האקדמיה בישראל: משברי "העשור האבוד" בתחילת המילניום וההיחלצות מהם; המלצות ועדות המומחים לשיפור מעמדם של 61 תחומי דעת שנבדקו ביסודיות, ובפרט מדעי הרוח והחברה שהיו ערש תרבותה של מדינת ישראל וכעת נמצאים בשקיעה מדאיגה; פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לפני האוכלוסייה החרדית והחברה הערבית; תהליכי פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה; המלצות ועדת המשילות שמינתה הממשלה לשיפור והתחדשות הגופים הרגולטוריים; וניצני שינוי הכרחיים במתודות ההוראה והלמידה. "בספרו הנוכחי, פרופ' וולנסקי משלים משימת ענק שבה החל בספרו הקודם. כאן הוא דן באומץ רב בסוגיות ההשכלה הגבוהה אשר עמדו במרכז הוויכוח הציבורי בשנים האחרונות כמו החסמים לשילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה, המאבק על הכשרתה של אריאל כאוניברסיטה והקמת אוניברסיטת רייכמן, האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. בסיום ספרו מציג המחבר את האתגרים העתידיים העומדים לפני מערכת ההשכלה הגבוהה לאור המהפכה הדיגיטלית אשר הופכת על פניה את אופן רכישת הידע והלמידה. זהו ספר חובה לכל המתעניין בהתפתחותה של מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל וחרד לעתידה". (פרופ' פרץ לביא, יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי ונשיא הטכניון בעשור הקודם) "ספרו החדש של פרופ' וולנסקי, החוקר המוביל בחקר מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל, דן בהתפתחויות העיקריות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בשני העשורים שחלפו, והוא עשיר במידע, בתובנות ובראיית עומק של תהליכים חברתיים ופוליטיים בחברה הישראלית וביטויים במערכת ההשכלה הגבוהה. הספר כתוב היטב, בסגנון קולח ובלשון מדויקת, עשיר בנתונים ומציג השקפות סדורות באשר למגמות ולתהליכים במערכת ההשכלה הגבוהה. זהו ספר מומלץ לעוסקים בשדה ההשכלה הגבוהה, בתפקידי חינוך, מחקר והוראה, ניהול, עיצוב מדיניות ואסדרה, וכן לכל מי שמבקש ללמוד על התפתחויות בחברה הישראלית בעשורים הללו. הספר מספק תשתית מצוינת לקידום ההשכלה הגבוהה ולעיצוב מדיניות לקידום שוויון ומצוינות בהוראה ובמחקר". (פרופ' ברק מדינה, לשעבר רקטור האוניברסיטה העברית)

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות.

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

המהדורה המלאה של השירים החילוניים של יהודה הלוי מתפרסמת כאן לראשונה על בסיס האוסף המקורי של שיריו בעריכת חייא המגרבי, בן ימי הביניים שפגש את המשורר במצרים. בראש השירים עומדים מקורות יהודיים-ערביים אשר נדונים ומתורגמים לעברית על ידי העורך המודרני. הוכנסו גרסאות ונוסף תרגום מלא לעברית מודרנית.

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

מה טיבם של עפצים, אותם "גידולים מוזרים" הנראים על צמחים שונים? חרקים הגורמים לצמח ליצור עפצים הם למעשה הדרך האינטימית ביותר שבה בעלי חיים ניזונים מצמחים. בלשון מדעית אך שווה לכל נפש, ספר זה חושף למתעניינים ולחובבי הטבע והארץ את אחת הקבוצות המרשימות והבולטות ביותר מקרב יוצרי העפצים: כנימות עפצי האֵלָה. עפצי הכנימות הנישאים על האלות במשך חודשים ארוכים הם ביטוי דומם למערכת מורכבת ודינמית הכוללת פתוגנים, מתחרים, טפילים וטורפים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המידע הרב-תחומי על הביולוגיה והאקולוגיה של מערכת העפץ מבחינה מולקולרית, אנטומית, פיזיולוגית, ביוכימית, התנהגותית, ביו-גיאוגרפית ואבולוציונית. בהמשך מובא מדריך מצולם של האלות ועפצי הכנימות המתפתחים עליהן. "החשיבות העיקרית של הספר נובעת מכך שאין מדובר רק בסקירה או בסיכום מדעי אלא בביטוי ישיר של מעורבות מדעית עמוקה באחד מתחומי עיסוקו של המחבר במשך שנים רבות. יש בו מענה איכותי לשאלות מסקרנות ומעוררות עניין הקשורות לתופעה מבחינה מדעית וגם קשר ישיר לטבע ולנוף בכל אזורי הארץ. זהו ספר חשוב שיש לו מקום של כבוד על שולחנם של כל הסטודנטים לזואולוגיה, מדעי הצמח ואבולוציה והחוקרים במדעי החיים." - ד"ר דני סימון, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

הגיליון ״אפשרות של דיאלוג״ תוכנן במקורו כמחווה לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר במלאת מאה שנה לספרו פורץ הדרך "אני ואתה" (1923). מאז תכנון הגיליון, החברה הישראלית עברה תהפוכות דרמטיות, ולאחרונה, ב־ 7 באוקטובר, טבח אכזרי של אזרחים ישראלים רבים על ידי חמאס ובעקבותיו מלחמה מרה שסופה עדיין לא נראה לעין. גיליון 72 סתיו 2023 של עיון יוצא כעת לאור בארץ כואבת, אלימה ומדממת. בתקופה שבה אפשרויות הדיאלוג קרסו ונעלמו כמעט כליל מהמרחב הציבורי, נחיצות הדיון הפילוסופי חיונית ודחופה. הכותרת ״אפשרות של דיאלוג״ מזכירה לנו שקיומו של דיאלוג איננו עניין מובן מאליו. ייתכנו חיים אנושיים שבהם אין שיחה. אין שיחה, גם כשיש מלל, ופירושו של דבר הוא שדיאלוג אינו שקול ואינו מתמצה בעובדה שמתקיימת בינינו תקשורת מילולית. הדיאלוג הוא סוג של אפשרות אנושית, צורה מסוימת של התנהלות – של דיבור והקשבה, של חיים משותפים – במרחב הלשוני, שיכולה להתממש בהקשרים שונים ובדרכים שונות; ועם זאת, אין הכרח בהתממשותה. העובדה שבאמצעות השפה השגורה בפינו אנחנו מתקשרים עם הזולת, אומרים דברים, מעבירים מסרים, משיגים הישגים, איננה תנאי מספיק למימוש האפשרות הדיאלוגית. אך, אם הצלחה תקשורתית אינה הקריטריון לדיאלוג, מהו מובנו? כיצד ניגשים לבירור זה? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח בדואר רשום בישראל. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול הפעם שלושה גיליונות (74-72). לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 72 . לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 73 . עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר.

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

"אז עוד ידעתי לכתוב מכתבים יפים מאוד. מן המכתבים שלי נוצרו בהדרגה חנויות קינמון ". ברונו שולץ מכתבים עשויים להיות ביטויים ספונטניים של חיפוש הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. כאלה הם מכתבי ברונו שולץ, מן הרגישים שבסופרים האירופאים-היהודים והמיוסרים שבהם. במבחר המכתבים הזה, המתפרסם כאן לראשונה בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, מביע שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מכתבים אלה היו לו עורק חיים חיוני שחיבר בין עירו הנידחת דרוהוביץ' ובין המרכזים התרבותיים והספרותיים הסוערים של פולין שבין שתי מלחמות העולם. הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית מהדהד בהם, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתבים אלה יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו של שולץ על מסתריה ונבוכותיה. בספר שולבו כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב ופרסם. בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות, רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב. שולץ חושף בהן, על פי רוב באופן לא-מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו ואת רזי אמנותו ואמנות חבריו.

בספר נערך מעקב מרתק אחר פועלם של סופרים כפולי לשון בעברית וביידיש, בגרמנית ובעברית. באספקלריה זו מתגלות באור חדש יצירותיהן של דמויות מרכזיות בספרותינו, משיעור קומתם של פרל, מנדלי, שלום עליכם, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברקוביץ, בובר. נערכות כאן השוואות רבות עניין בין הטקסטים המקבילים של יצירותיהם, על גלגולי צביונם הלשוני ועל חילופי סממניהם התיאוריים והרעיוניים. גילוי נוסף לחזיון המגע הבין-לשוני והבין-ספרותי הם מחקרי התרגומים-עיבודים מספרות העולם, בעברית או ביידיש. מתוך בדיקת הטקסטים המקבילים הללו מתגלות דרכי הסיגול לטעמו של הקורא היהודי של יצירות מפרי עטם של פילדינג, ג'ורג' אליוט, יעקב ואסרמן. חטיבה מאלפת בפני עצמה בספר הוקדשה למסכת היחסים הדרוכים בין יידיש לעברית, הן בעידן של 'ריב הלשונות' בראשית המאה הן בעיוניו השקולים בסוגיה זו של דב סדן.

קוראי הספר הזה, למעט אלה המתמצאים היטב בהתפתחויות החדשות במיקרוביולוגיה, בפליאונטולוגיה ובביולוגיה אבולוציונית, צפויים להיתקל בהפתעות גדולות בזו אחר זו, ואולי אפילו בהלם אחר הלם. זה ספר על הקשירות לבלי הפרד בין כל היצורים על הפלנטה הזאת, אלה שחיים עכשיו והרבים מספור שהיו לפניהם. מרגוליס וסגן מציעות כאן דרך חדשה להשקיף על העולם, נקודת מבט שונה מזו שהייתה משותפת רובנו לפני עשרים-שלושים שנה. ההשקפה החדשה מבוססת על מחקר סולידי, שביצעו מדענים רבים מטעמים שונים במעבדות מסביב לעולם. ממצאיהם, לאחר שנאספו ונקשרו זה לזה, מוליכים למסקנה כי לפירוד אין מקום בטבע. הביוספרה כולה עשויה מקשה אחת, מערכת חיה ענקית ומשולבת, אורגניזם.

מה טיבם של עפצים, אותם "גידולים מוזרים" הנראים על צמחים שונים? חרקים הגורמים לצמח ליצור עפצים הם למעשה הדרך האינטימית ביותר שבה בעלי חיים ניזונים מצמחים. בלשון מדעית אך שווה לכל נפש, ספר זה חושף למתעניינים ולחובבי הטבע והארץ את אחת הקבוצות המרשימות והבולטות ביותר מקרב יוצרי העפצים: כנימות עפצי האֵלָה. עפצי הכנימות הנישאים על האלות במשך חודשים ארוכים הם ביטוי דומם למערכת מורכבת ודינמית הכוללת פתוגנים, מתחרים, טפילים וטורפים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המידע הרב-תחומי על הביולוגיה והאקולוגיה של מערכת העפץ מבחינה מולקולרית, אנטומית, פיזיולוגית, ביוכימית, התנהגותית, ביו-גיאוגרפית ואבולוציונית. בהמשך מובא מדריך מצולם של האלות ועפצי הכנימות המתפתחים עליהן. "החשיבות העיקרית של הספר נובעת מכך שאין מדובר רק בסקירה או בסיכום מדעי אלא בביטוי ישיר של מעורבות מדעית עמוקה באחד מתחומי עיסוקו של המחבר במשך שנים רבות. יש בו מענה איכותי לשאלות מסקרנות ומעוררות עניין הקשורות לתופעה מבחינה מדעית וגם קשר ישיר לטבע ולנוף בכל אזורי הארץ. זהו ספר חשוב שיש לו מקום של כבוד על שולחנם של כל הסטודנטים לזואולוגיה, מדעי הצמח ואבולוציה והחוקרים במדעי החיים." - ד"ר דני סימון, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

האדם והטבע , יצירתו המרכזית של אהרן דוד גורדון (1922-1860), נכתבה ברובה בעשור השני של המאה העשרים. זוהי יצירה פילוסופית מקורית, שיש בה תורת מוסר, אסתטיקה ופילוסופיה של הדת. בד בבד עם ההישג העצום שבעצם העמדתה של פילוסופיה חובקת כול בעברית, גורדון דן ביצירה זו בסוגיות שהיו למרכזיות ובוערות יותר ויותר בדורות שלאחריו, כמו אקולוגיה, מגדר והתחדשות יהודית. לכן אין זה מפתיע שכתביו של גורדון שבו בימינו להלך קסם על צעירים ומתעניינים חדשים. בשיבה אל הטבע, כמו בקריאה אל חיי עבודה, קורא גורדון לחיי מלאוּת יצירתיים. קריאה זו רלוונטית גם לעולם האוּרבני שבו חיים כיום רוב תושבי ישראל והאנושות כולה. יובל גובני ורון מרגולין , עורכי מהדורה חדשה זו של האדם והטבע , כללו בה קטעים מתוך ארכיון דגניה א' שהושמטו מן המהדורות הקודמות של הספר. במבוא לספר עומדים העורכים על האופן שבו הוא חורג ממעטפת המקום והזמן שבו נכתב כדי להסביר את הגל החדש של העיסוק וההתעניינות בהגותו של גורדון. בשולי החיבור נוספו גם דברי פרשנות של העורכים, וכן מידע ביבליוגרפי וביוגרפי על החיבורים והאישים הנזכרים בו, וביניהם הגותו של פרידריך ניטשה, שהשפעתו על גורדון נסקרת באחרית דבר מאת יעקב גולומב . "אדם כגורדון נראה כאילו הוא מתהלך עם כוחות הטבע במישרין ולא באמצעות הצורות החברתיות. חזיון יקר המציאות הוא בתוכנו. וכשם שגורדון בלתי תלוי הוא לגבי החברה כן בלתי-תלוי הוא לגבי ההיסטוריה... יש שמתקרבים לו בזה, אבל אין אדם שהדביקו; לא מצאנו כמותו". - מרטין בובר

הרלב"ג – ר' לוי בן גרשום (1344–1288) – היה הוגה רב-צדדי ודמות מרתקת ומיוחדת במינה. הוא כתב ביאורי-על לרבים מפירושיו של אבן רשד לכתבי אריסטו, ספר פילוסופי-תאולוגי בשם' ספר מלחמות ה'' שבו פתר בעיות שלא נפתרו לדעתו עד לזמנו ופירושים כמעט לכל ספרי המקרא. הספר פירוש הרלב"ג לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מוקדש לאחד מפירושיו המעניינים ביותר למקרא. נידונים בו שני היבטים של פירושו הפילוסופי והפרשני. בהיבט הפילוסופי מוסברת המשמעות שייחס הרלב"ג לסיפורים. היא מתמקדת בתורת האדם, תורת השכל, תורת ההכרה, הישארות השכל, כוח הדמיון, השגת הטוב והרע והבחירה. בהיבט הפרשני עוסק הספר במתודות הפרשניות שבהן השתמש ובדרך שבה הציג את פירושו. תשומת לב מיוחדת ניתנת למדרשים שהביא במסגרת פירושיו לסיפורים הללו ולדרך שבה השתמש בהם. כמו כן עוסק הספר בהשוואת פירושו של הרלב"ג לזה של הרמב"ם המאפשרת לראות את השפעת הרמב"ם וגם להבליט את עצמאותו המחשבתית. הרלב"ג ראה את כל מפעל חייו כשלמות אחת שבה כל החלקים קשורים אלו באלו. פירושו לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מושווה למקבילותיו בפירושיו האחרים למקרא, ובאופן מיוחד לפירושו לשיר השירים, ל'ספר מלחמות ה'' ולביאורי-העל שלו לפירושי אבן רשד לאריסטו.

אורגים קהילה – עובדים באופקים, 1955 — 1981 , חושף את אופני התהוותה של עיירה חדשה בלב מדבר, שההיגיון הלאומי אשר בבסיסה מלווה בריק כלכלי עמוק. מתוארים בספר מפגשים בין עובדים, תושבים ושכנים; בין בעלי הון ומנהלי המפעלים לבין העובדים; בין העובדים מאופקים לבין העובדים מרצועת עזה; ובין קבוצות חברתיות באופקים, כגון גברים ונשים. היחסים בין הקבוצות הללו כוננו גבולות חברתיים שהשפיעו על העובדים בשוק העבודה ומחוצה לו, ואפשרו גם צמיחה של קהילה מקומית. קהילה זו עוצבה אמנם לא פעם לאור החלטות ופעולות של קברניטי המדינה וגופים חיצוניים לאופקים, אך בסופו של דבר הייתה מקור גאווה ושייכות לתושבי העיר. הסולידריות כלפי הקהילה המקומית והכוח שהקנתה לעובדים ניכרו במאבקם נגד סגירת מפעלים – 'שביתת סגירה'. מהלכיה של שביתת סגירה מעידים על התפתחותו של מאבק אזרחי נגד ליברליזציה כלכלית. סיפורה של קהילה מתוך מבט מקרוב על חיי היומיום, מלמד רבות על התפתחותה של החברה בישראל ועל עיצוב היחסים בין מרכז לפריפריה.

פילוסופיית החיים', שרווחה בהגות הגרמנית במפנה המאה העשרים, העלתה על נס את הממד האי-רציונלי כתשתית התרבות, החברה והקיום האנושי, והייתה בסיס לביקורת פוליטית ולמרד חברתי. בה בעת התגבשה באירופה הגות ציונית שעסקה במהות יהודית, ביצירתו של 'אדם חדש' ובשלילת הגלות. הספר גנוסיס מודרני וציונות: משבר התרבות, פילוסופיית החיים והגות לאומית יהודית קושר בין שתי התופעות מתוך קריאה חדשה המדגישה את הרובד התאולוגי שבמחשבה המודרנית החילונית. חלקו הראשון של הספר דן בהגות הגרמנית במפנה המאה התשע עשרה ובשליש הראשון של המאה העשרים ומסביר מדוע ניתן לראות ב'פילוסופית החיים' גלגול מודרני של תאולוגיה גנוסטית. בחלקו השני עוקב הדיון אחר שורה של הוגים ציוניים כמו יעקב קלצקין, תיאודור לסינג, א"ד גורדון, מרטין בובר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, גרשם שלום ואחרים, ומראה כיצד 'פילוסופיית החיים', כצורה של גנוסיס מודרני, הזינה את הטיעון הפוליטי הציוני. סביב סוגיה זו נבחנת קשת של נושאים כמו מסורת ההשכלה, חילון, והמחקר המודרני על הגנוסיס, לצד תפיסת ההיסטוריה הציונית, יחסה של ההגות הציונית לאנטישמיות, התמודדותה עם קיומה של אוכלוסייה ערבית בארץ ישראל והדחף המשיחי הפנימי שלה. ספר למתעניינים בהיסטוריה אירופאית מודרנית, בהיסטוריה יהודית, במחשבת ישראל, ובתאוריה ומחשבה פוליטית.

הכול יודעים שמכתש מורפולוגי הוא עמק בתוך קמר המנוקז על ידי נחל אחד; ששלושת המכתשים בנגב מתנזקים אל בקע ים המלח. אבל האם ידעתם שפתחי הניקוז של המכתשים המתנקזים מזרחה מקורם בשרידים של עמקי נחלים שזרמו מערבה לכיוון הים התיכון? הידעתם כי מי תהום מלוחים שנוצרו באזור ים המלח זרמו מערבה בתת-הקרקע לכיוון הים התיכון? הידעתם שמי תהום מלוחים באזור הנגב הצפוני הם שרידי ים סדום הקדום, אותו ים שממנו שקעו מרבצי המלח של הר סדום? הידעתם שהמינרל הנוצר בברֵכות האיוד של מפעלי ים המלח הוא קר נלי ט? הידעתם כיצד מפעלי ים המלח מפרקים את הקר נלי ט לאשלג ומגנזיום? בקובץ הרביעי של מלח הארץ שישה מאמרים. שלושה מהם עוסקים במפעלי ים המלח בעבר ובהווה ושניים אחרים בתהליכים גאולוגיים - אחד המתרחש על פני השטח ומייצר מכתשים והשני בתת-הקרקע, שם הוסעו מים מלוחים מים המלח אל הים התיכון. המאמר השישי עוסק במעופן של ציפורים מעל בקע ים המלח ובאופן שבו חוקר האדם את התופעה. סדרת קובצי מלח הארץ היא יד לחלוצי ים המלח משה נובומייסקי ו משה (מוסיה) לנגוצקי , שלקחו חלק מכריע בהקמת חברת האשלג, המפעל החרושתי הגדול ביותר בארץ ישראל לפני הקמת המדינה, ואביהם של כל המפעלים המבוססים כיום על מלחי ים המלח. הסדרה יוצאת לאור בשיתוף המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית, מפעלי ים המלח, מכון ים המלח למחקר ופיתוח ויוסי לנגוצקי, בנו של משה לנגוצקי.

אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב הוא מחקר מקיף ראשון על התכנון האדריכלי של הקיבוצים והמושבים שהוקמו בארץ ישראל במאה העשרים. הספר דן בקשר שבין האידאולוגיה לאדריכלות בהקשר היסטורי רחב של מגמות ביצירת חברות אוטופיות ותכנון יישובים אידאלים. מוצגים בו רעיונות לתכנון האדריכלי של יישובים המופיעים אצל הנביא יחזקאל ובכתביהם של הוגים כאפלטון, פוריֶה, אוֹון, מרקס ואנגלס, ואדריכלים כוויטרוביוס, לֶדו ולה-קורבזיֶה, ונבחנים הדמיון היצירתי שלהם והשפעתו על דרכי החשיבה של אבות ההתיישבות הציונית כיצחק טבנקין ואליעזר יפה, ושל אדריכלי הקיבוצים והמושבים כריכרד קאופמן, אריה שרון ושמואל ביקלס. הספר מנתח את הפריסות המרחביות של היישובים בזיקה לזרמים האידאולוגים החברתיים שהתקיימו בארץ ישראל. נסקרת בו התפתחות דגמי היישובים לאור השינויים הטכנולוגים, הכלכליים והפוליטיים המפליגים שחלו בעולם ובישראל מראשית המאה העשרים עד סופה, ונבחנת השפעתם של השינויים באידאולוגיה על השינויים בפריסתם המרחבית.

המילים פיתוי ואתיקה, שבמבט ראשון נראות סותרות זו את זו, עומדות בלב הפרקטיקה הפסיכואנליטית. ויויאן שטרית-וטין פותחת ביצירת מפגש בין, מצד אחד, הגותו של הפילוסוף עמנואל לוינס, המבין את האתיקה כאחריות אסימטרית כלפי האחר, לבין, מצד אחר, חשיבתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אן לפלאנש, המציב את האחֵר המבוגר המשמעותי הראשוני כמי שמלכתחילה הוא בחזקת מפתה לנפש התינוק, בשל מסריו המשובשים בהכרח על ידי הלא מודע שלו. האתיקה של האנליטיקאי, באחריותו המושקעת רגשית כלפי האחר, נתפסת כמהותית לטיפול. האסימטריה של המצב האנליטי אינה נבחנת עוד במונחים של כוח, אלא במונחים של אחריות: אחריות כלפי הפיתוי שהוא אינהרנטי לעצם הצעת האנליזה, אחריות כלפי המסגרת האנליטית שהאנליטיקאי או האנליטיקאית הם המופקדים על שמירתה, אחריות כלפי התהליך האנליטי שבו הוא או היא לוקחים בהכרח חלק, תוך הבאה בחשבון של התשוקה ההכרחית שלהם עצמם. כל זה מוביל להשערה פסיכואנליטית חדשה בנוגע למקורות האתיקה: המקורות הנשיים האימהיים של היכולת האנושית לאחריות כלפי האחר. "הספר הזה פונה לכלל הפסיכואנליטיקאים, יהיה הרקע התיאורטי שלהם אשר יהיה, שכן הוא נוגע בעומקו של גרעין המקצוע שלנו: חשיבות הסביבה הדואגת של המבוגר, בשילוב חזון פילוסופי של חוש האחריות המוסרית שלנו כלפי האחר... הספר ממלא חסר משמעותי בתרבות הפסיכואנליטית שלנו" (אנטוניו פרו, נשיא החברה הפסיכואנליטית האיטלקית לשעבר, חבר האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי ומחבר השדה האנליטי: מושג קליני).

"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה . יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית. ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול? שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ? את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית. מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מיהדות חצי האי האיברי שנודעה בשם "ספרד" מימי השלטון המוסלמי ואילך. הספר פותח אשנב לתולדותיה של קהילה שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו. אף ספר זה אינו כל כך יוצא דופן בדגש שיש בו על "הנוצרים החדשים". עם זאת, הספר נועד להעלות את יהדות פורטוגל למוקד התעניינות הציבור הקורא עברית. הוא בא לעודד את המשך חקר היצירה הרוחנית, הספרות העברית, לימוד התורה והישגי המדע של יהדות פורטוגל לפני השמד של 1497. מאמרים של חוקרים מארצות שונות כלולים בספר. יום טוב עסיס, רחל איבנייס-ספרבר, אלווירה דה אזבדו מיאה, אריק לווי, אליהו ליפינר ז"ל, משה אורפלי, אדגר סמואל, ז'זה נוניס קראירה, שרל עמיאל ודב סטוצ'יסקי פותחים בפני הקורא העברי יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל מימי התגבשותה לקהילה מיוחדת כחלק מיהדות ספרד ועד הפיכתה לעדת אנוסים או "נוצרים חדשים" במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים הפכה פורטוגל למולדתם של "יהודים בסתר", אנוסים או "נוצרים חדשים".

בעקבות ספרו הראשון, מנהג אשכנז הקדמון (הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ב), אשר נועד לתאר את עולם ה'מנהג' המיוחד לאורח החיים ולהוויי קהילות האשכנזים לדורותיהם ולתפוצותיהם, מוסיף ומרחיב ספר זה בתיאור תפיסת המושג הבסיסי 'הלכה' בקרב יהדות אשכנז, הדיון במושג ה'הלכה' מוצג כאן בהרחבה על רקע היהדות הספרדית לענפיה ותפיסתה התלמודית-ההלכתית הקלסית, אשר משמשת נקודת השוואה לתפיסה האשכנזית. הספר עוסק בהבהרת היחס המורכב שבין דרישות המציאות המתפתחת לבין תביעות ההלכה, ובהתמודדותן של קהילות האשכנזים עם הנושא.בשבעה עשר פרקי הספר נותחו בפירוט תריסר דוגמאות מתחומה של ההלכה הנורמטיבית, והודגמה הייחודיות של יישום הלכה זו בקרב האשכנזים לעומת עולמה של ההלכה הספרדית הקלסית. חמשת הפרקים הראשונים מוקדשים לליבון כמה בעיות תאורטיות בהלכה האשכנזית ויישומן.

העיסוק בגישור מעלה שאלות הנוגעות לפרקטיקה הראויה של מגשרים. האם נכון להציע "הצעת מגשר" לפתרון הסכסוך ובאילו תנאים? כיצד לנהוג כאשר יש פערי כוחות משמעותיים בין מגושרים? האם המגשר אחראי למנוע תוצאות גישור מסוימות, בלתי חוקיות או לא הוגנות, למרות רצונם של הצדדים בגישור לסיים את הגישור בהסכם? שאלות אלה ורבות אחרות אינן מקבלות מענה בקודים אתיים למגשרים ואינן זוכות לליבון ולמענה ברור ומנומק בספרות המקצועית הקיימת. אתיקה של גישור: קודים אתיים והתמודדות עם דילמות הוא הספר הראשון בישראל המציג תפיסה תיאורטית של אתיקה מקצועית בגישור ולצדה קודים אתיים למגשרים ודוגמאות מעשיות לדילמות אתיות ודרכים לפתרונן. הספר מספק מקור ראשון וייחודי של אתיקה מקצועית בגישור למגשרים, למגושרים ולעורכי דין המייצגים מגושרים, ונוסף לכך – לחוקרים, מרצים, סטודנטים, מדריכים וחניכים בקורסי גישור. הספר נותן ביטוי לידע ולעשייה הייחודיים שפותחו במרכז הגישור בקהילה קריית אונו בתחום האתיקה , וחולק את תוצרי עבודתו של פורום האתיקה שפועל במרכז מ-2012.

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

גוּמחת האורות מאת אבּוּ חאמד מחמד אל־ע֗זאלי זכה להיכנס לאוצר הספרים של המיסטיקה העולמית כיצירת מופת לדורות. במרכזו פירוש עמוק על דרך הסוד של פסוק האור בקוראן (סורת האור, פסוק 35), שהיה לסמל מרכזי בזרמים העיקריים של המיסטיקה הצוּפית. מפאת חשיבותו הרבה תורגם החיבור לעברית פעמיים בימי הביניים, ובמשך דורות רבים שימש מקור השראה לפילוסופים ולמקובלים בעולמה של היהדות. עתה תורגם חיבור זה מחדש לעברית בת־זמננו . חיבור מופתי זה, מורה נבוכי הזמן של המסע הפנימי למִסתורין של האור האלוהי, הוא פרק חשוב ומרכזי בתולדות הרוחניות האנושית, ומקום רב ונכבד נועד לו ברוחניות הישראלית החדשה .

הכתב האלפביתי – מיסודות תרבות המערב – נבט וצמח על אדמת ארץ כנען, ומכאן התפשט ברחבי העולם העתיק. בעסקנו בכתבי יד עתיקים אנו מדלגים על המחיצות שבין הזמנים ומתקרבים אל הכותבים מימי קדם, שהתגוררו בארץ הזאת ובארצות השכנות. הכרת הכתב העתיק מגלה לנו שלמרות המרחק הכרונולוגי והטכנולוגי, מבחינות רבות לא היו הקדמונים שונים מאתנו. ידיעתנו את ראשית תולדותיו של האלפבית, התפתחותו ותפוצתו, הולכת וגדלה עם פרסום הכתובות והתעודות המתגלות חדשות לבקרים. הספר שלפנינו מהווה סיכום מצב המחקר, המבוסס על הנתונים העומדים לרשותנו כיום. הספר מיועד לקורא העברי המשכיל המתעניין בתולדות הכתב, מקורותיו והתפתחותו.

שנים רבות הייתה פולין ליהודיה 'פּוֹלִין הָעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה לְמִיוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה", מקום ללון בו עד בוא הגאולה. יהודי פולין סיגלו לעצמם זהות מקומית תוך שמירה קפדנית על הקשר לארץ ישראל. בעקבות השואה הייתה פולין ליהודיה קבר ענק, אף שרוב היהודים לא זכו כלל לקבר. הספר כאן ושם, עכשיו ובימים אחרים, עוסק בשבר השואה וביטויו בבתי הקברות ובאנדרטות בפולין ובישראל. יהודים ששרדו את השואה בפולין החלו לקבץ אל בתי הקברות מצבות שנשדדו ולהקים בהם אתרי זיכרון. לעתים עשו זאת בעזרת יהודים יוצאי פולין וארגונים יהודיים מחוץ לפולין. לאחר זמן נחלצו פולנים שהחלו לגלות עניין בתרבות היהודית לטפל בבתי קברות של יהודים ולהקים אנדרטות לזכרם. המחברת מנסה להבין את המניעים לכך. לאחר ביקורים בפולין, סקירת כשבעים בתי קברות, ריאיון עשרות פולנים, עיון בספרי יזכור של קהילות ובתעודות, מגיעה רבקה פרצ'ק למסקנה שהיהודים פעלו לאורה של המסורת היהודית בדבר חשיבות שימור המתים בקברם עד אחרית הימים ותחיית המתים, וכן מתוך צורך להשיב לקדמותו איזון שהופר ויצר תוהו ובוהו בעולמם. את האנדרטות הקימו בפולין לציון פרידתם מן המקום שהיה להם מקלט מאות שנים, והאנדרטות שהקימו בישראל סימלו התנתקות ומעבר למקומם החדש-ישן. אשר לפולנים – חלקם פעלו מתוך מניעים פוליטיים: הקמת אנדרטות הייתה מבחינתם מחאה על האנטישמיות שהפגינו השלטונות ועל טשטוש עובדת קיומם של יהודים בפולין בעבר. חלקם פעלו ממניעים דתיים: הללו ראו בלכתם של היהודים אל מותם כאילו היו השה האלוהי, על פי הנצרות, מי שמקריב עצמו לגאולת העולם. לאחרים מניעים שמקורם בתפיסת הקשר בין יהודים לפולנים בעבר הרחוק ובמוצאם המשותף מן המזרח. ויש שפעלו כדי לקרב בני נוער פולנים ליהודים שהיו בעבר המיעוט הגדול ביותר בארצם, ולחנכם לסובלנות כלפי הזר והשונה.

עקירת הפרדסים במישור החוף חושפת בתי אבן מתפוררים, שערים חלודים, בארות ושדרות ברושים המובילות לשום מקום. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים חצו את השדרות דרכים שהוליכו לטירה, לחווה חקלאית, לבתי הפועלים שעיבדו את הפרדסים. ספר זה מבקש לפענח את החידה מאחורי הברושים. המחברת פוסעת ביניהם, בוחנת את שרידיהם של חוות המטעים, את האחוזות של בעליהן ואת החברות שהקימו. הספר חושף את סיפורם של יזמים פרטיים שהגיעו לארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים. שרידי מפעליהם הם 'שמורות זיכרון' של נוף עבר ושל תופעה כלכלית-חברתית שרווחה בארץ ישראל בתקופת המנדט, נבלעה בפרדסים שהשתרעו בשפלת החוף ונעלמה מן העין. חברות המטעים שהקימו פרחו עד תקופת המרד הערבי, לאחר מכן הואטה התפתחותן, ומלחמת העולם השנייה קרבה את קצן. המבנים שנותרו בלב הפרדסים הלכו והתפוררו, והדמויות והאירועים שנקשרו בהם נשתכחו. ואולי סיפורם ישיב להם מעט מן ההוד שליווה אותם בשעתם ויעודד את שילובם בתהליכי הפיתוח של המרחב הישראלי.

ספר זה מאיר באור חדש את תולדות מעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. קדושת העיר ניכרת כבר בקוראן המתאר כיצד האל הסיע את הנביא מוחמד בחזון הלילה מן "המסגד הקדוש" (אלמַסְגִ'ד אלחַראם) אשר במֶכּה אל "המסגד הקיצון", הלא הוא אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, כלומר הר הבית בירושלים. במסעו הלילי אל מקום המקדש שחרב סימן מוחמד ליהודים בני דורו את מסלול הגאולה שכבר משה הוליך בו את בני ישראל אל ארצם המובטחת. חזון הגאולה שהקוראן פורס מעוגן בדריכות המשיחית שנוצרה באזור כולו בעקבות מאבק האיתנים המתמשך בין שתי האימפריות האדירות, ביזנטיון ופרס. מנגד מצטיירת בקוראן גם קדושתן של מֶכּה והכעבה. ספר זה מראה כיצד הקוראן מטפח את קדושתן הקדם-אסלאמית סביב דמותם של אברהם וישמעאל. התנודה בין קדושת ירושלים לקדושת מֶכּה מתרחשת בקוראן על רקע התפניות שחלו ביחסים שבין מוחמד והיהודים בערב. עם בוא ראשוני המוסלמים לארץ ישראל לאחר מות מוחמד התחדשה בתודעתם קדושתו הקוראנית של אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, וספר זה מציג היבטים מרכזיים במרכיבי קדושתה המתעצמת של ירושלים ושל אלשאם (סוריה וארץ ישראל) בכלל. כמו בקוראן, גם לאחר מות מוחמד המשיכה מֶכּה להיאבק על שימור קדושתה במדינה האסלאמית. היבטים מרכזיים במאבק זה משתקפים במסורות שבהן תבניות קדושה נודדות מירושלים למֶכּה ואשר גם בהן עוסק ספר זה.

התודעה הלומדת הוא ספר למתעניינים בהוראה ומנסים להבין כיצד מתרחשת למידה. סיפורם של מורים ותפיסתם את הלמידה שהיא תוצר מעשיהם ומרכז הווייתם. ההנחה הבסיסית במחקרים המוצגים בספר היא שניתן לחשוף את המחשבות של המורים על תהליכי למידה באמצעות התבוננות בהוראתם. המחקרים מבוססים לפיכך על צפייה בשיעורים ובמפגשים בפועל. המהלך המשותף לכל החוקרים היה צילומם במצלמת וידאו לשם בחינת מורים והוראתם. הספר מאפשר למתעניינים בחקר ההוראה והלמידה להכיר תהליכים של מחקר פרשני המיוצגים בתחומי דעת מגוונים, כגון היסטוריה, אמנות חזותית, ביולוגיה וחשבון, וכן במפגשי ייעוץ חינוכי ותכניות מניעה. בפרקיו השונים מוצעת הסתכלות פרשנית מרתקת במיומנויות הוראתיות הנותנות ביטוי להבנתו המעמיקה של המורה את האופן שבו מתרחשת הלמידה אצל תלמידיו, ונבדק האם לכל המלמדים הבנות דומות לגבי הלמידה, ומה ייחודי או משותף לכל מי שעוסק בהוראה. ספר לכל המתעניין בהוראה במסגרת פורמלית ולא פורמלית, למורים, להורים, ליועצים חינוכיים וארגוניים.

חותם מים הוא דין וחשבון מזהיר ומיוחד במינו של משורר שנשבה לקסם חייה הפיזיים והמטפיזיים של העיר ונציה. פסיפס זה מחזיק ארבעים ושמונה פרקים קצרים שבכל אחד מהם מספר ברודסקי אפיזודה אחת מביקוריו הרבים במקום הזה. כולם ביחד יוצרים הגות על היחס שבין האור והאפלה, ההווֹה והעבר, האבן והבשר, התשוקה וסיפוקה; הגות וידוּיית שלא אחת היא חדורה לגלוג עצמי, ובה מצטרפים הבהקים אוטוביוגרפיים למחשבות על האדריכלות ועל האווירה של ונציה. ברודסקי מצחיק, כן, רב-ידע לעילא, מלא פליאה ועונג למראה עיניו, ויודע כי הזמן גואה נגדו. מחומרי המצב הכרוני של היות-תייר הוא מלטש גביש שפיאותיו מסנוורות ביופיין ומשקפות חיים שלמים, ובשולי חיתוכיהן מתנצנצים גם המחלה והגלות. ג'וֹן אַפּדַייק, ניוּ-יוֹרקֶר

The present volume charts ways that may allow a larger number of historians to experiment with the comparative method. It contains articles that deal with history and problems of comparative history as well as studies that demonstrate the potential of symmetrical, asymmetrical, parallel and cross comparisons. The studies include comparisons of the Roman and Inca empires, of Muslim networks of renewal of the eighteenth century, of serfdom in Russia and slavery in the American South, of early modern European expansion and present-day globalization, of modern welfare states, and of multiple modernities. Comparative studies of feudalism exemplify some of the method’s pitfalls. The volume concludes with a report by three faculty members on the problems encountered while teaching a course in comparative history. Contributors: Peter Baldwin, Elisheva Baumgarten, Esther Cohen, Michael, Confino, S.N. Eisenstadt, Tamar Herzog, Benjamin Kedar, Jürgen Kocka, Sabine MacCormack, Diego Olstein, Susan Reynolds and Ruth Roded.

איך מדברת דמות בלשונה? מהו הדקדוק הרוקם את היחסים בין דמות לבין זה שמספר את סיפורה? כיצד יכול מספר ישראלי הכותב עברית לנתב את תנודות התודעה ואת אורחותיה של דמות זרה הדוברת בלשון אחרת, שהוא איננו מכיר? הספר עוסק בשאלות אלו ונוספות, תוך פרישת מחקר מקיף על יהושע קנז, מגדולי הספרות הישראלית . נעמה צאל מציעה מפתח לכתיבתו הנדירה של קנז באמצעות קריאה פילוסופית בספרות, המבקשת לחשוב על ההיעדר הטבוע בלב תפיסתו של אדם אחר, על פואטיקה של חירשות חלקית ועל טביעת נקודות עיוורון בתוך שדה הראייה. 'ספר חריף, מקורי וחדשני. זהו מחקר רב חשיבות ופורץ דרך שיהפוך לאבן פינה בכל דיון בספרות הישראלית.' (פרופ' חנן חבר, אוניברסיטת ייל ). 'ראוי לכל שבח. זהו ללא ספק דיון שאליו יחזרו כל הכותבים העתידיים על יצירת קנז.' (פרופ' מיכאל גלוזמן, אוניברסיטת תל-אביב ). 'מבריק. מוסיף מימד קריטי למחקר הספרות העכשווי. מאיר לא רק את יצירתו של קנז אלא את מלוא הקשת של הספרות העברית המודרנית. ישנם רגעי "וואו!" רבים לאורך הקריאה, ויופי שקט בניתוח של נעמה צאל, שמזכיר לנו מדוע בחרנו להקדיש את חיינו לספרות.' (פרופ' סדרה דקובן-אזרחי, האוניברסיטה העברית ).

שנים רבות הייתה פולין ליהודיה 'פּוֹלִין הָעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה לְמִיוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה", מקום ללון בו עד בוא הגאולה. יהודי פולין סיגלו לעצמם זהות מקומית תוך שמירה קפדנית על הקשר לארץ ישראל. בעקבות השואה הייתה פולין ליהודיה קבר ענק, אף שרוב היהודים לא זכו כלל לקבר. הספר כאן ושם, עכשיו ובימים אחרים, עוסק בשבר השואה וביטויו בבתי הקברות ובאנדרטות בפולין ובישראל. יהודים ששרדו את השואה בפולין החלו לקבץ אל בתי הקברות מצבות שנשדדו ולהקים בהם אתרי זיכרון. לעתים עשו זאת בעזרת יהודים יוצאי פולין וארגונים יהודיים מחוץ לפולין. לאחר זמן נחלצו פולנים שהחלו לגלות עניין בתרבות היהודית לטפל בבתי קברות של יהודים ולהקים אנדרטות לזכרם. המחברת מנסה להבין את המניעים לכך. לאחר ביקורים בפולין, סקירת כשבעים בתי קברות, ריאיון עשרות פולנים, עיון בספרי יזכור של קהילות ובתעודות, מגיעה רבקה פרצ'ק למסקנה שהיהודים פעלו לאורה של המסורת היהודית בדבר חשיבות שימור המתים בקברם עד אחרית הימים ותחיית המתים, וכן מתוך צורך להשיב לקדמותו איזון שהופר ויצר תוהו ובוהו בעולמם. את האנדרטות הקימו בפולין לציון פרידתם מן המקום שהיה להם מקלט מאות שנים, והאנדרטות שהקימו בישראל סימלו התנתקות ומעבר למקומם החדש-ישן. אשר לפולנים – חלקם פעלו מתוך מניעים פוליטיים: הקמת אנדרטות הייתה מבחינתם מחאה על האנטישמיות שהפגינו השלטונות ועל טשטוש עובדת קיומם של יהודים בפולין בעבר. חלקם פעלו ממניעים דתיים: הללו ראו בלכתם של היהודים אל מותם כאילו היו השה האלוהי, על פי הנצרות, מי שמקריב עצמו לגאולת העולם. לאחרים מניעים שמקורם בתפיסת הקשר בין יהודים לפולנים בעבר הרחוק ובמוצאם המשותף מן המזרח. ויש שפעלו כדי לקרב בני נוער פולנים ליהודים שהיו בעבר המיעוט הגדול ביותר בארצם, ולחנכם לסובלנות כלפי הזר והשונה.

בלז פסקל (1662-1623) היה פילוסוף, מתמטיקאי, ממציא ופיזיקאי, ומחבר הספר מחשבות, מהיצירות המשפיעות ביותר בתולדות ההגות המערבית. הקוראים הישראלים מכירים יצירה מונומנטלית זאת בשם הגיגים. בשם החדש שניתן לה כאן בעברית, מחשבות, בחרנו לדבוק במשמעות הקרובה יותר לשמו המקורי של הספר: Pensées . Penser פירושו לחשוב, ולחשוב, לימד אותנו דקארט, משמעו להתקיים. ואכן, המחשבות של פסקל עוסקות בקיום האנושי על כל היבטיו, ויש בהן ממד אקזיסטנציאליסטי מובהק אשר בוחן את האדם כליות ולב על תשוקותיו, העמדות הפנים שלו, כשליו וגם גדולתו. "מהו האדם בתוך האינסוף?" תהייה נוקבת זו על משמעות הקיום מכתירה את פסקל כמבשר האקזיסטנציאליזם, מקירקגור ועד סארטר. פסקל לא רק סלל דרך לעידן חדש בהיסטוריה של המדעים, הוא היה גם פילוסוף נוצרי. מחשבות הוא שלילת האתאיזם וכתב הגנה על הנצרות. ספר זה הוא פרי שיתוף פעולה נוסף של רמה איילון, המתרגמת, וד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. קדמו לו ספריו של עמנואל לוינס, כוליות ואין סוף: מסה על החיצוניות (2010) ו על אלוהים העולה על הדעת (2013), שראו אור בהוצאת מאגנס.

זוהי מהדורה חדשה הכוללת פתרונות לכל התרגילים. ספר תרגול זה מיועד לתלמידים מתקדמים הלומדים ברמה ו' לקראת בחינת הפטור בעברית, לפי תכנית הלימודים של היחידה להוראת עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בחלק א' ניתן למצוא תרגילים המשלבים תכני תחביר ופועל. מטרת תרגילים אלה הינה תרגול משולב של כל התכנים שנלמדו במהלך הרמות השונות (א' עד ה') בתוספת נושאים לשוניים ואוצר מילים הנלמד ברמה ו'. מניסיוננו ברמה זו, כדאי יותר לסטודנטים לתרגל באופן משולב את כל הנושאים במקום להתמקד שוב בכל אחד מהנושאים שנלמדו כבר ברמות הקודמות. עם זאת, בחלק ב' ניתן למצוא תרגילים שונים לפי נושאים. אנחנו מציעים לעבוד על חלק א' ולפנות לתרגול נושא דקדוקי מסוים, לפי קשיי התלמידים או עפ"י בחירת המורה. חלק ג' הינו אוסף של תרגילי קלוז. באמצעות תרגילים אלה ניתן לחזור ולשלב את כל הידע, האקטיבי והפסיבי של התלמיד, הן של אוצר מילים והן של תכנים דקדוקיים, וכן להשתמש בכל המיומנויות הלשוניות שנרכשו עד כה. בסוף הספר מובאים כל פתרונות התרגילים. בפתרונות לתרגילי הקלוז ייתכנו גם תשובות נוספות.

פרופ׳ אברהם הלוי פרנקל היה מתמטיקאי בעל מוניטין בינלאומיים, ותרומתו המדעית ל"תורת הקבוצות" היא אבן יסוד בהתפתחות המתמטיקה המודרנית. הוא היה ידידו של אלברט איינשטיין, והכיר אישית רבים מהמתמטיקאים הבולטים בראשית המאה העשרים. פרנקל היה ממייסדי האוניברסיטה העברית וכיהן כ דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית , כדיקן הראשון של הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע וכרקטור האוניברסיטה. היה חתן פרס ישראל בתחום המדעים המדויקים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. לפני קום המדינה אף היה חבר בוועד הלאומי ובאסיפת הנבחרים. באוטוביוגרפיה שלו, המובאת כאן לראשונה בעברית, מתאר פרנקל את שנות התבגרותו כיהודי אורתודוקסי בגרמניה ואת התפתחותו כמתמטיקאי בראשית המאה העשרים. ספר זיכרונותיו נכתב במקור בגרמנית בשנות השישים של המאה העשרים, והיה אמור להיות הראשון מבין שלושה כרכים. בזיכרונותיו צייר פרנקל תמונה ייחודית של מורכבות החיים היהודיים בגרמניה ותיאר את גדולי המתמטיקאים של התקופה שאתם נפגש, ושרבים מהם היו יהודים. בחייו האישיים מיזג, ללא פשרות, את שני העולמות, יהדות-ציונית ומתמטיקה, בתקופה של תהפוכות עולמיות ולאומיות, שתי מלחמות העולם והקמתה של מדינת ישראל . הפרק האחרון בספר, המתאר את פעילותו הציבורית הנרחבת בארץ משנות השלושים ועד פטירתו ב-1965, נכתב על ידי פרופ' יסכה כהן-מנספילד. כמו כן נוספו לספר הקדמות מאת פרופ' יהושע בר-הלל ופרופ' מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית לשעבר.

This volume, the first in the Notebook Series of the Martin Buber Society of Fellows, addresses the notion of authority in a set of multi-disciplinary and inter-cultural perspectives. The essays share a meditative quality, perhaps more accessible than the usual academic format would allow: a great mathematician reflects on the kind of authority mathematical truths can (and cannot) claim; historians explore shifting forms of institutional authority in different historical contexts; a linguist probes the authority implicit in the use of the second person singular in modern Hebrew oral narratives by soldiers serving in the territories; a political scientist offers an unsettling account of the largely fictive authority implicit in democratic systems and the role of science in rationalizing that authority; and so on. Many of the essays embody or give voice to the ambivalence endemic to issues of authority, which habitually arouses inner protest and resistance that can become authoritative in their own right. Wide-ranging, irreverent, and often highly personal in tone, these essays reflect the rich conversations and the sheen of intellection at the Martin Buber Society of Fellows.

ליל הסֵדר מצוי במוקד תרבות ישראל מדוֹרות קדמונים ועד עתה, ולילה זה הוא מתשתית חוויותיו של אדם מישראל. סעודת חג ייחודית נערכת בלילה זה, שמצוותיה וסדריה משמשים מושא תלמוד ועיון, מחקר והגות, ואף אמנות לגווניה, מזה דורות הרבה. שאלות הן כידוע מעיקרי הלילה, ואף חיבור זה מציב כלפי ליל הסדר את השאלה 'מה נשתנה': מצה ומרור, אפיקומן וחרוסת, טיבולים, הסבה וכל כיוצא בהם – מהי הדרך שעברו מייסודם ועד היום? אימתי ומדוע נוסדה ההגדה, ומה הן תחֲנות עיצובה העיקריות? תשובות הרבה כבר הוצעו לשאלות אלה, אלא שטיבן של תשובות תלוי במתודה שבה ניגשים אליהן. חיבור זה מציע עיון מחודש בשני מוקדיו של הלילה - סדרי הסעודה ומצווֹתיה מחד גיסא, ההגדה ועיצובה מאידך גיסא - מתוך דרכים שנתגבשו במחקר הספרות התלמודית. על יסוד בירור מלא של נוסח המקורות ולשונם, וכן מתוך ראייתם מעין פסיפס, שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות, מבקש חיבור זה לתאר את עיקרי תולדותיו של ליל הסדר, מימי בית שני עד לשלהי ימי התנאים והאמוראים.

הספר נע סביב שני צירים: הציר האחד הוא מעקב אחר הסיפורת העממית (אגדות הייסוד) של קהילות ספרד ואשכנז בימי-הביניים כראי מאלף להבדלים התרבותיים שבין שתי הקהילות; הציר האחר הוא מעקב אחר התפתחותו של הסיפור האשכנזי ביידיש במאה השש עשרה, מן השלב הגרעיני ועד לעיצובו המורחב והמפותח.

האם החלום במקרא נחשב גורם מגשר בין האדם לאלוהיו, בבחינת 'סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה', או אינו אלא שווא והבל, 'תַּרְמִת לִבָּם' של בני האדם? האם עמדות מקראיות מנוגדות אלה יכולות למצוא את מקומן בתוך תפיסה אחת של החלום ושל תפקידו בחיי האדם? על רקע השאלות האלה, הנוגעות לחלום במקרא בכללותו, הספר מתמקד בחלומות התגלות: חלומות שבהם האל מופיע בפני החולם ואומר לו את דבריו בפירוש. המחברת מתחקה אחר גלגוליו של סוג חלום זה משורשיו – בטקסי מקדש קדומים או בהוויית החיים הנוודית של אבות האומה – ועד להשתמרותו החלקית בתיאורי התגלות נבואיים וחכמתיים המצויים על גבול החלום. ריבוי ההשקפות והדו-ערכיות המאפיינים את ההתייחסות המקראית לחלום בכללותו מסייעים להבין גם את התופעות המיוחדות לחלומות ההתגלות. גיבור נבחר האל (יעקב), נכרי המְסכן אותו (אבימלך, לבן) ומלך חכם (שלמה) הם הטיפוסים העומדים במוקדן של שלוש מסורות עיקריות על חלומות התגלות במקרא. בספר נחקרים הדפוסים המאפיינים כל אחת ממסורות אלה וכן התמורות שחלו בהן במשך הזמן. השוואות עם ספרות המזרח הקדום מחד גיסא ועיונים פילולוגיים פנים-מקראיים מאידך גיסא הם הכלים העיקריים בחקירה זו.

שירת חייו של ר' יהודה הלוי הוא סיפור חייו של גדול משוררי ימי הביניים העבריים מאז פרסומו בטולדו שבספרד ועד מותו עם קטיעת מסעו ההרואי לארץ ישראל ולירושלים. התיאור מבוסס בפעם הראשונה על כל קובצי השירה, הדיוואנים, שנערכו בתחנות חייו החשובות של המשורר במזרח ובמערב. הכול מתוך השוואה ועימות עם מכתביו האוטוגרפים ועם מכתבי בני הדור שנתגלו ונאספו במשך חמישים השנים האחרונות בגניזת קהיר. החומר התיעודי, יחד עם החומר הספרותי שהיה גם הוא גנוז במשך שנים ארוכות מעבר למסך הברזל, נשזר כאן לכדי מסכת אחת. בחיבור נבחנת מערכת היחסים המורכבת של היהדות עם מורשתם הרעיונית של שירי הלוי שבאה לידי ביטוי בניסוח הכתובות בראשי שירים, במסירתם, ובדרכי גלגולם לאורך הדורות, ואף בדרכי קיטועם ועיבודם. בעימות עם 'ציון הלוא תשאלי' נפתח הספר, והוא נחתם בבחינה של דרכי העריכה ובזיהוי העורכים השונים של הדיוואנים. גוף החיבור עוקב אחרי קורותיו של האיש הגדול בשלושת מעגלי חייו המרכזיים, בספרד הנוצרית, בספרד המוסלמית ובמצרים, כולל המסע לארץ ישראל – שם מצא את מותו.

הספר הרמנויטיקה במחשבה היהודית בעת החדשה עוסק בבעיות הפילוסופיות של פרשנות טקסטים שכתבו פילוסופים יהודיים ממשה מנדלסון במאה התשע עשרה עד ז'ק דרידה ועמנואל לוינס במחצית השנייה של המאה העשרים. מודגשות בו בעיות הרמנויטיות במחשבת זמננו הכוללות דיונים על היחס למסורת, על מעמדה של המיתולוגיה בפילוסופיה המודרנית ועל סוגיות הכרוכות בקשר בין תרגום ופירוש. בספר נבדקת גם ההשפעה של זרמי מחשבה חדשניים, כמו הסטרוקטורליזם והדקונסטרוקציה, על קידומה המדעי של ההרמנויטיקה במחשבה היהודית בת זמננו. פרק על 'הקריאות התלמודיות' של עמנואל לוינס, שהן הרמנויטיקה פילוסופית למופת, חותם את הספר. ספר זה ממשיך את העיונים שבספר הרמנויטיקה מ–1986 שחלקו הראשון עסק בהרמנויטיקה של מחשבת חז"ל, רמב"ם וברוך שפינוזה, ושני חלקיו הבאים דנו בהרמנויטיקה הכללית של העת החדשה, החל מפרידריך שליירמאכר בראשית המאה התשע עשרה עד הדקונסטרוקציה בסוף המאה העשרים.

בספר זה קיבץ המחבר את מדרשי ההלכה של האמוראים בתלמוד הירושלמי. בספריו הקודמים קובצו מדרשי ההלכה של התנאים: בתלמודים, במשנה ובתוספתא. המדרשים מובאים לפי סדר המקראות ונוסחם נקבע על פי הגרסאות בכתבי יד ובמקבילות שבתלמודים ועל פי הנוסחים שהיו בידי מפרשי הירושלמי. בראש הספר – דיון בלשונם, בצורתם ובסגנונם של המדרשים ובאמוראים בעלי המדרשים.

הרייך הגרמני השני התקיים בשנים 1871-1918. הוא קם ונפל בְּמלחמה. שתי דמויות דומיננטיות נקשרות לשמו: הנסיך אוטו פון ביסמרק והקיסר וילהלם השני. אולם יותר מכול נקשר הרייך השני לרייך שבא אחריו: הרייך השלישי ההיטלראי. האם אכן בישר הרייך השני את עלייתו של הרייך השלישי? האם הוקם בדם וברזל, ומלחמה ומילטריזם מאפיינים את 47 שנות קיומו? איזה תפקיד מילא ביסמרק במדינה הגרמנית? האם הייתה זו יצירה פוליטית אנכרוניסטית או הרכב פוליטי שמודרניות ושמרנות משמשים בו זה בצד זה? על שאלות אלו ואחרות עונה קובץ המאמרים שלפנינו. לראשונה נחשף הקורא הישראלי לפרות מחקריהם של חוקרים גרמנים, אנגלים, אמריקנים וישראלים העוסקים כמעט בכל היבט אפשרי של תקופת הרייך השני עד מלחמת העולם הראשונה, למשל: טכניקות השליטה והמניפולציה שהפעיל ביסמרק, המשברים הכלכליים שאפיינו את התקופה, חיי הקתולים והיהודים הגרמנים ותיאור דפוסי הקריאה, מנהגי השתייה והטעם של ההמון הגרמני. מן הספר עולה כי 'הרייך חסר המנוחה' התאפיין בריתמוס חיים תוסס, ליברלי ומודרני.

שירתו של יצחק עֹגן נדחקה לאגף נידח של המודרנה העברית משום השתייכותה לחוגו הנשכח במידת מה של המשורר יצחק למדן, עורך הירחון הספרותי 'גליונות', שהחל לראות אור בכסלו תרצ"ד והתמיד עד מות עורכו בתשט"ו. המהלך השירי, המיסטי והניגוני, שהוחדר בראשית שנות השלושים לשירה העברית באמצעות סגנונו המיוחד של חוג זה, ובעיקר בזכות כתיבתו של יצחק עגן, הקדים מבחינות מסוימות את המודרניזם של סוף שנות השלושים נוסח שירת נתן אלתרמן. בספר שיריו 'בַּהזדככות' (גליונות, תרצ"ה) חולל עֹגן מהפכה אלתרמנית סמויה, שלא זכתה לציון היסטוריוגרפי ראוי, משום הדרתו של חוג 'גליונות' מן השיח הביקורתי על המודרנה השירית בתקופתו. במונוגרפיה על שירת יצחק עֹגן מתואר המהלך הזה כשהוא משוחרר ממוסכמות השיח על 'הרפובליקה הספרותית', שתלו באופן בלעדי את מהלכיה של המודרנה במחוות אלימות של מלחמות תרבות ובאסטרטגיות פואטיות של חיסול מסורות ישנות לטובת סגנון חדש. 'האקולוגיה של הספרות' היא שיח המתייחס לבית הגידול הפואטי ולסביבה התרבותית של הכותב. שיח זה מחזיר למשוררים שבשולי הקנון את מקומם המעצב במהלכים של צמיחת סגנון חדש, בעיצוב אקלים של טעמים, ובמיוחד בהבלטת המיומנויות הפואטיות של הכותב היחיד כצורה של פיתוח גומחה אמנותית בתוך סביבה שמאפייניה חומריים ותרבותיים כאחת. הספר כולל מסה תיאורטית הפורשת את מושגיו ומהלכיו של 'השיח על האקולוגיה של הספרות' ובוחנת את מקומו במרחב הכללי של שדות השיח הביקורתיים בהיסטוריוגרפיה העברית.

הג'ודזמו – הלשון הידועה גם בשמות לדינו, ספניולית, ספרדית-יהודית – היא שפה יהודית המורכבת מיסודות רומאניים, שמיים ובלקניים, אשר נוצרה בספרד בימי הביניים והתפתחה לאחר הגירוש, בעיקר באימפריה העות'מאנית. זהו ספר מקיף, ברמה אוניברסיטאית, על שפת הג'ודזמו. הוא כולל סקירה היסטורית, קטעי קריאה, תיאור הלשון, תרגילים, לוח הפעלים ומילון דו-לשוני. במבוא נסקרת התפתחות השפה והספרות שנכתבה בה מימי הביניים ועד התקופה המודרנית. קטעי הקריאה, ברמות מודרגות, נלקחו מהספרות והעיתונות בג'ודזמו שהופיעו במאתיים השנים האחרונות ומהספרות העשירה שנמסרה בעל פה – הכוללת פתגמים ואמרות, שירי עם ובלדות, סיפורים, בדיחות וחידות. הקטעים מפגישים את הקוראים עם העולם התרבותי והחברתי של דוברי השפה. תיאור הלשון כולל הסברים על המערכת הפונולוגית של הג'ודזמו, שיטות הכתיב באלף-בית העברי המסורתי ובאותיות לטיניות, וניתוח המורפולוגיה והדקדוק המוצגים בקטעי הקריאה, והוא מקנה לקוראים יסודות מוצקים בשפה. הספר מיועד ללימוד עצמי או ללימוד בקבוצה, ואינו דורש מהקוראים ידע מוקדם בשפה כלשהי פרט לעברית.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

גרשם שלום, גדול חוקרי היהדות במאה העשרים, ששינה מעיקרה את תפיסת היהדות את עצמה, לא היה רק מלומד מופלג הספון בספריות בין כתבי הקדמונים אלא מהפכן נועז שקרא מחדש, אחרת, כל מה שנקרא ונלמד לפניו. שלום נולד בברלין, בשנת הקונגרס הציוני הראשון, עלה לירושלים בראשית שנות העשרים ונמנה עם ראשוני המורים של האוניברסיטה העברית. במשך שנות עבודתו הרבות הוא עיצב למעשה את מדעי היהדות המודרניים ואת כל תפיסת ההיסטוריה של היהדות. בביוגרפיה החדשה, המונחת כאן לפני הקוראים, חושף דוד ביאל לא רק את עולם האקדמיה הירושלמי ב"תקופת שלום" (משום שחותמו של שלום היה ניכר בכל חיי האוניברסיטה, הרחק מעבר לגבולות החוגים ליהדות), אלא גם, ובעיקר, את עולמו האינטימי של המאור הגדול; עולם סוער, חדור להט בעל עוצמות מסוכנות – ביניהן תקופות של בדידות ודיכאון – עולם המזמין שוב ושוב השוואות בין גרשם שלום לבין אחד ממושאי מחקרו הנודעים ביותר, שבתאי צבי. אלא שביאל מקפיד להראות, בצד ההזמנה להשוואה בין החוקר לבין העולם שחקר, גם את ההבדלים המהותיים ביניהם: את הפיכחון הגמור, הפתיחות הרוחנית, ההומור והאירוניה הצולבת, שלא נתנו להינף הגאוני של החוקר להינתק מן האחריות המחייבת ביותר למציאות הקיומית, הארצית, הפוליטית והמוסרית שלו ושל העולם היהודי שחקר. ביאל מחזיר לגרשם שלום משהו שנסתר תחת המוניטין הגדולים, הרכילויות הנודעות, ההערצה והטינות שאפפו אותו – את הקשר המהותי בין תולדות חייו כיהודי בברלין של תחילת המאה העשרים, כאדם יחיד במינו, חדור גדלות, ביטחון עצמי אדיר, דברן ושתלטן, מרדן אמיץ, יצירתי כאמן גדול, לבין הגותו הגדולה, שהיא מאור גדול דווקא בימים אלה.

The articles in this volume originated, in large part, as papers presented at a conference convened by the Melton Coalition for Creative Interaction in December 2014 at the Hebrew University of Jerusalem. The Melton Coalition is a consortium of the three Melton Centers established over the years by the visionary philanthropist Samuel Mendel Melton: at the Jewish Theological Seminary, the Hebrew University of Jerusalem and the Ohio State University. The conference was devoted to the various forms of interaction that obtain between the oral and the textual modes of discourse in Jewish history and contemporary Jewish life. Some of the essays dwell on oral and textual media in historical context – while others place more emphasis on the contemporary educational implications of the phenomena under discussion. All the essays in this volume articulate patterns of oral and written discourse that can greatly enrich our knowledge of both the history of Jewish culture and the theory and practice of Jewish education.

בספר זה מקובצים מאמרים שחלקם נכתבו ופורסמו במשך שנות השמונים ובראשית שנות התשעים וחלקם טרם ראו אור. מטרת הספר היא להציג לפני הקוראים היבטים שונים של הדיון הציבורי בכל תחומי הפעולה העיקריים של מדינת הרווחה הישראלית ושירותי הרווחה הפועלים בה, ואת אופי ומהות הוויכוח החברתי-הפוליטי המתנהל סביב היבטים אלה. פרקי הספר השונים עוסקים בנושאים כמו: מגמות ההתפתחות במדיניות החברתית ובמדינת הרווחה הישראלית בשנים האחרונות, בעיות של עוני ומצוקה ודרכי התמודדות עמן, ושינויים במבנה שירותי הבריאות והשלכותיהם האפשרית על איכות והיקף השירותים לאוכלוסיה. הדיון בסוגיות השונות מונחה על ידי האמונה הבסיסית בחיוניותה של מדיניות חברתית החותרת לקיים צדק חלוקתי בחברה הישראלית ולקדם את רווחתה של כלל האוכלוסיה. וזאת תוך שמירת עקרון האוניברסליות ומניעת הבדלה והכתמה של קבוצות אוכלוסיה חלשות באמצעות בידודן בקטגוריות נפרדות של עניים.

הריקוד הזוגי טומן בחובו אוצרות של ידע המעידים על הקשר הזוגי, על אפשרויות לשינוי ועל יצירת חוויה של אמפתיה, היכרות, אינטימיות ותשוקה. ספר זה בוחן את המשמעות הפסיכודינמית של תנועת הגוף ומציע תיאוריה פסיכואנליטית מקיפה בטיפול בתנועה ומחול. בחלקו התיאורטי, הספר מעמיק בחקר החשיבה הדינמית וההתפתחותית בטיפול בתנועה ובמחול. הוא מתמקד בטכניקה הטיפולית, העושה שימוש בתנועת הגוף כנתון המאיר תכנים נפשיים שהודחקו או נחוו בגוף במנותק מהמיינד, כדי לייצר בעבורם מרחב לעיבוד והתרה. בחלקו המעשי מוצגת לראשונה פרקטיקה מקיפה לאבחון והתערבות בפסיכותרפיה זוגית בתנועה ומחול. התנועה חושפת את הדינמיקה הגלויה והסמויה ביחסים ומפגישה את בני הזוג עם סיפורי הגוף-נפש זה של זה ועם ביטויים של מיניות, התענגות, יחסי כוחות, תלות, שליטה, תחושה של "חיות" ו"מוות" ועוד. קונפליקטים, צרכים, משאלות בקשר, השלכות, העברות מהילדות והגנות בגוף - כל אלה נדונים, מוסברים בגילומם בגוף, בתקשורת הזוגית וביחסים האינטימיים. הספר שזור בתיאורים מתוך טיפולים ואלה חושפים את הקוראים לחוויות נפש מורכבות ולתהליכים של שינוי המתקיימים בטיפול הזוגי.

מהו הדמיון הפרשני כפי שהוא עולה מן המאמרים שכונסו בכרך זה? כמעט בכל אחד מהם הוא מתגלה בשתי רמות לפחות: ברמת המעשה האמנותי או המיתו-פואטי, כפי שהתעצב על ידי יוצרים ויוצרות בתקופות שונות, מהם ידועים, מהם עלומי שם, וברמה של הפרשנות אודות אותם המעשים, שהיא עניינה של החוקרת או החוקר אותם. בכל הקשר מוצגות שאלות על אופק דמיונם של היוצרים, כפי שהוא מתחוור מתוך הקשרים פילולוגיים, תיאולוגיים, סמיוטיים, פוליטיים ועוד, שאפיינו את התקופה והסביבה שבהן פעלו היוצרים הללו. אופק היסטורי-תרבותי זה מעגן את המעשה הפרשני הכפול שבו עוסקות החקירות השונות ומאפשר את שרשורו בתוך שלל מחרוזות של יצירה שסבבו אותו לפניו ואחריו. אולם לא רק מערך היסטורי-רעיוני מורכב מַבנה את מעשי הדמיון הפרשני, כי אם גם חיפוש, על פי רוב אינטנסיבי, אם לא קדחתני ממש, אחר פתח מילוט, אפשרות של הוויה אחרת, שהמציאות שעִמה היא מתכתבת סוגרת עליה, ואשר הולכת ומתבררת ככל שנחשפים רזיה של אותה היצירה.

המחקר המדעי תורם, ללא ספק, לקדמה ולרווחה של החברה. בה בעת המחקר הוא נקודת מפגש בין קבוצות בעלות אינטרסים שונים -- חוקרים, מוסדות שהמחקר נערך בהם, גורמים מממנים, סוכנויות ממשלתיות והציבור הרחב. בנקודת המפגש הזאת מתגלים לעתים קונפליקטים ועולות שאלות לא פשוטות: האם כל מחקר הוא ראוי ומותר? האם נכון, או חובה, לשתף כל אחד במחקר? מהם כללי הפרסום של ממצאים מחקריים? על מי מוטלת האחריות להשלכות של המחקר? הספר אתיקה במחקר , הראשון בתחומו בשפה העברית, נכתב בידי חוקרים מובילים מפקולטות שונות באוניברסיטה העברית בירושלים. פרקיו מאירים סוגיות אתיות שונות במחקר ואת השלכותיהן התאורטיות והמעשיות. בין הנושאים הנדונים בספר: זכויות האדם מול טובת הציבור; חופש אקדמי ומחקר הממומן על ידי התעשייה; אתיקה בפרסום ממצאים מדעיים; מגמות באתיקה במחקר. בספר נכללים גם פרקים הדנים בסוגיות אתיות במחקר בתחומים כגון פסיכולוגיה וגנטיקה, ובסוגיות כגון שימוש בבעלי חיים ובתאי גזע עובריים לצרכים מחקריים. נוסף על כך מנותחים בו שישה מקרים של סוגיות אתיות שונות. הספר הוא קריאה מאתגרת לחוקרים ולתלמידים במוסדות להשכלה גבוהה ולכל מי שסבור שעבודה מדעית ראוי שתיעשה בשקיפות ובאחריות.

החינוך הוא אמצעי חשוב ומרכזי בביסוסן של תנועות לאומיות. הספר כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני מוסיף לחקר הלאומיות את ההיבט החינוך הלאומי בבתי הספר. הנחת המוצא בספר זה היא שה'איך' בחינוך בכלל ובחינוך לאידאולוגיה לאומית בפרט חשוב לא פחות מה'מה' – החינוך מסייע למאמץ הלאומי לא רק בתכנים, אלא גם במגוון הכלים שהוא משתמש בהם. חינוך לאומי משמעותו הן חינוך לכול הן חינוך ערכי או אידאולוגי ללאומיות. לאחר מבוא היסטורי ותאורטי, עוסק הספר ב'כלים השלובים' של החינוך הלאומי הציוני, החל משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל וכלה במדינת ישראל של ימינו. בחלק הראשון נדונים הכלים הבלתי-פורמליים שרובם שלובים בלימוד הפורמלי בבית הספר, ובהם חברות תלמידים, טקסים וחגים, טיולים והכשרה טרום-צבאית ומסגרות אחרות. החלק השני עניינו יזמות וחידושים בשדה החינוך ודרכי הפצתם. בחלק השלישי נדונים העקרונות החינוכיים הכוללים של החינוך הלאומי, כגון תכניות ליבה, שתפקידן להבליט את המכנה המשותף הלאומי ולהפיצו, או ההלכה החינוכית שנובעת מהעשייה של מורים ומחנכים מובילים. הספר עוסק בשלושה מעגלים קהילתיים: החינוך הקיבוצי, הייחודי במובנים רבים, ששימש מעבדה חינוכית-חברתית בישראל ובעולם; החינוך בבתי ספר של זרם העובדים; החינוך הכללי (הלא דתי) ביישוב והחינוך הממלכתי במדינת ישראל.

With the demise of the Soviet Union and the collapse of Communism in Eastern Europe, a number of questions regarding the conventional understanding of totalitarianism could now be viewed in the new light. The classical studies of totalitarianism were undertaken when Nazism and Fascism had been vanquished, while the Soviet system still existed: this created an asymmetry which could now be overcome. The ideological Cold War edge which sometimes accompanied debates about totalitarianism was similarly blunted. The impetus which these developments could give to new angles of research and historical perspective was the focus of the conference “Reflections on Europe’s Century of Discontent”, held at the Institute for European Studies at the Hebrew University of Jerusalem. More than a dozen participants from eight countries – political scientists, historians, lawyers as well as political activists – took part in what was an exciting exercise in re-evaluation and re-assessments. The results are presented in this volume.

רבי יוסף בכור שור היה תלמידו של רבנו תם ומבעלי התוספות החשובים בדורו. חיבורו על התורה הוא אחת היצירות המרתקות שהוציאה מתחת ידה אסכולת הפשט בצפון צרפת שפעלה במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה. על רקע חשיבותו הרבה של הפירוש, מפתיע לגלות עד כמה מעט נכתב עליו. הספר המוצע כאן מתעתד למלא במידת מה חיסרון זה. בספר יוצגו סוגיות מרכזיות בפירושו של ריב"ש תוך השוואה מתמדת לפירושי קודמיו, החל בפרשנות חז"ל, דרך תרגום אונקלוס, וכלה בפרשנים השייכים לאסכולת הפשט – רש"י, ר' יוסף קרא ורשב"ם. בספר מוצגת התמודדותו עם השאלה שהטרידה אותו ואת בני זמנו: מה המקום של פירוש חדש ונוסף לתורה, מעבר לפירושים שכבר נכתבו עד ימיו ומונחים על שולחן עבודתו. הטענה המרכזית היא שריב"ש צעד במסלול שנע בין המשכיות לבין חדשנות. התנועה שבין המוכר למקורי היא המוקד המרכזי בפרשנותו של בכור שור, ובצד מחויבותו למסורת הפרשנית, הוא השכיל לסלול נתיבים חדשים ומתודות מקוריות שקודמיו לא פיתחו. הספר ישמש כלי עזר רב חשיבות לחוקרי פרשנות המקרא, ללומדי תורתו של ריב"ש ולכל אוהבי המקרא ופרשנותו.

כיצד זוכרים את עברם היהודים שבאו לארץ ישראל מגרמניה וכיצד הם מספרים עליו? איזה מקום יש לייצוגי העבר בעיצוב זהותם בהווה וב'מולדת החדשה'? ספר זה מביא נקודת מבט חדשה למחקר ההיסטורי על היהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל, שהתמקד עד כה בסוגיות הקשורות לארגוני העולים ולקליטתם הכלכלית והחברתית וטרם נדרש בשיטתיות ליחסם שלהם אל עברם האישי והקיבוצי. בחינה של דפוסי הזיכרון האישי של יוצאי גרמניה חושפת את פניה המגוונים של תודעתם העצמית ומאירה את בעיות זהותם כיחידים וכקבוצה המחפשת את מקומה בחברה הישראלית המתגבשת. בספר נעשה ניתוח מעמיק של כמה עשרות חיבורים אוטוביוגרפיים שכתבו יוצאי גרמניה בישראל, והם אף מושווים לחיבורים שכתבו יהודים גרמנים שהיגרו לארצות הברית או שָבו לחיות בגרמניה. המחבר בוחן בשיטתיות את מגוון הייצוגים של ההוויה היהודית-גרמנית בזיכרונותיהם של הכותבים: יחסם הרטרוספקטיבי למולדתם הגרמנית, יחסיהם עם גרמנים נוצרים, זהותם היהודית בגרמניה וההסברים שהם מנסים להציג לקטסטרופה שפקדה את יהודי גרמניה. בדרך דומה נבחנת גם השתקפותה המורכבת של ההוויה הארץ ישראלית ומקומם של יוצאי גרמניה בה. המחבר מנתח את האוטוביוגרפיות ניתוח עומק מבני מתוך שימוש בתאוריות עדכניות מתורת הספרות וממדעי החברה. לאורן הוא מציג טיפולוגיה של מבנים סיפוריים האופייניים לכתיבת הזיכרונות של יוצאי גרמניה בישראל. כמו כן נבחנות סוגיות כמו השפעת המגדר על הכתיבה האוטוביוגרפית, ייצוגם של סמלי תרבות ועוד.

לצד הרצון לדעת רובץ תמיד גם הרצון שלא לדעת. לכל גילוי מדעי או רוחני יש, בעיקר בתחילת דרכו, מתנגדים המסרבים להכיר בו. לא רק המגלים הגדולים, כקופרניקוס והתיאוריה בדבר תנועתו של כדור הארץ וכוכבי הלכת סביב השמש או ויליאם הארווי וגילויו של מחזור הדם, זכו לדורות של שוללים וספקנים, אלא גם חוקרים בני זמננו שגילו דברים מהותיים וגורליים על אודות המחלות הנפוצות ביותר. ולא רק הכנסייה או דוקטרינות עתיקות עוצרות את הידע בדרכו אל הפרקטיקה הרפואית, אלא גם אינטרסים כלכליים, פוליטיים ויצרי תחרות קטנוניים. היום, כשהמידע על המחלות ודרכי ריפוין המקובלות אינו חסוי עוד בשיח הרפואי המסורתי, והוא גלוי ונגיש ברשת המקוונת וכל אחד יכול ללומדו, צומחות סביבו דרכים חדשות להסתירו, לעוותו; דרכים שבני מוזס מכנה "בערות מרצון". חרושת של אמונות וידיעות לכאורה הנוצרות דווקא היום, בתוך הרשת, סביב הנושאים הבוערים של הבריאות והמחלה: לחץ הדם, מחלות נפש, טרשת העורקים, השמנה ורזון, סוכרת, אלצהיימר, הומיאופתיה ועוד. בשורה של רשימות מבריקות וקולחות מציע פרופ' בני מוזס, רופא פנימי מומחה ומבקר תרבות נועז, מבטים חדשים בחיינו סביב הבריאות וחרדותיה. מוזס פורש בפנינו תמונת ענק של הרפואה במאות השנים האחרונות, ומתמקד בתוכה בעשרים נושאים בוערים. הוא מפרק בקלות הרים של דעות קדומות, נוגע בפקעת הקשרים שבין פחדים, אינטרסים, אמונות וחרדות, תוך קשב דרוך למצבו של האדם העכשווי – קשב רווי חמלה וחוכמה. (אריאל הירשפלד) להיות רופא בעידן הבערות מרצון הוא ראשון בסדרה גשרים, סדרת בעריכת פרופ' אריאל הירשפלד העוסקת בעיון בתרבות על כל פניה ונועדת לקהל שוחרי התרבות כולו.

הספר שלפנינו שייך בעיקרו לתחום הדמוגרפיה של ארץ ישראל, אך לא רק דמוגרפים מקצועיים ימצאו בו עניין – כל שוחרי ידיעת הארץ וקורותיה במאות התשע עשרה והעשרים יוכלו להפיק ממנו מידע מעניין רב בכמה וכמה תחומים. גם מבחינה מחקרית הספר חורג מתרומה דמוגרפית גרדא וגולש הן למדעי החברה הן למדעי הטבע. החוט המקשר בין נושאיו המגוונים הוא הגישה הגאוגרפית, המספקת את ההסבר לעובדות ולתהליכים הנדונים כאן. תפרוסת האוכלוסייה, מקורותיה, ההגירות ויעדיהן, שיעורי הריבוי, ועל הכול השונות בצפיפות התושבים בחלקי ארץ ישראל ומשמעותה ליישוב היהודי – כולם מעוגנים בדיון גאוגרפי המשלב גורמי טבע וגורמי אנוש. מבחינה מדעית החידוש בספר זה הוא השימוש בשנתונים ובמפקדים עותמאניים לשם פיענוח התהליכים הדמוגרפיים בעשור שקדם לראשית ההתיישבות היהודית, וגם שיטת התחימה המרחבית, החיונית לבחינתם של מקורות המידע. המקור הבסיסי הוא שנתון משנת 1870 לערך. הוא מכיל רשימה של בתי האב בכל כפרי הארץ שהיו מוכרים באותה תקופה. אחת המסקנות העולות מהניתוח כאן היא שצפיפות האוכלוסייה הערבית הממוצעת באזורים שבהם התגבש המאחז היהודי לאחר מכן (ב-1882) הייתה כשליש מן הצפיפות שאפיינה את ליבת היישוב הערבי. מסקנה נוספת היא שבניגוד לדעה המקובלת, ההתפתחות החקלאות היהודית אפילו בסוף תקופת המנדט הבריטי לא גרמה למחסור משמעותי במשאבי הקיום של הכפר הערבי.

לפי הדעה הרווחת, הן במחקר והן בספרות הפוסקים, ההלכה אינה מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים. מנגד, חיי הכלכלה ועולם העסקים המודרני מבוססים באופן שכיח על עסקאות כאלה. כך נוצר פער בין ההלכה לבין המציאות. הספר "יש מאין" הוא הצעה לפתרון בעיה זו. באמצעות כלי המחקר -- התלמודי והמשפטי -- נידונות בו סוגיות שונות במשפט התלמודי, ובהן: דבר שלא בא לעולם, טובת הנאה, קניין אותיות ועוד. במהלך הדיון מתברר שהלכת התנאים מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים וההלכה התלמודית סירבה להכיר בהן. עם זאת, האמוראים הציעו דרכי גישור מגוונות שיאפשרו להקנות נכסים עתידיים, שטרי-חוב וכיוצא באלה. מצד אחד בחרו חכמי התלמוד בהפשטה של ההליך הקנייני כדי להתאימו לנכס הערטילאי; מן הצד האחר נערכה החפצה של הנכס המופשט כדי להתאימו לדרישת הממשות של דיני הקניין התלמודיים. בספר "יש מאין": עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי , מוצע ליטול את הגשרים שנטו האמוראים אל עבר ההלכה התנאית ולהשתמש בהם ככלים למתן תוקף הלכתי לחיי השוק העכשוויים.

גופן של נערות פורץ לתודעה הציבורית בעת דיון במראה שלהן, במיניותן ובפגיעותן. הספר נערות וגופן: מדברות, נוכחות, נסתרות , מאיר ומפענח את ההתייחסות החברתית לגופן של נערות ישראליות, שבה בעת מכחישה ומתעלמת ממנו, מחפיצה וחושפת אותו. פרקי הספר יוצרים פסיפס מעמיק, מעורר מחשבה ורגש, של התבוננויות בגופן של נערות, כשהוא נוכח ופועל, מוגבל ומושתק, בתרבות, בחינוך, ברווחה, בבריאות ובמשפט. הכותבות -- חוקרות ונשות מקצוע המתמחות במחקר על נערות ובעבודה עמן -- מבקשות לחלץ את גופן של הנערות מן הסמוי אל הגלוי, ולהמיר את המבט המחפיץ בהן בראייה רחבה של ההשתקפות החברתית של הגוף הנשי הצעיר ושל נוכחותו במערכות יחסים מרכזיות בחייהן. זהו ספר ראשון בעברית בתחום המתפתח של לימודי נערות ( girlhood studies ), הבוחן את חייהן של נערות על רקע השתייכותן לקבוצות חברתיות מגוונות מנקודת מבט מגדרית ביקורתית. פרקיו מעשירים את השיח האקדמי והידע המקצועי על אודות נערות ומרחיבים את אפשרויות הפעולה החברתיות עמן ולמענן.

This book focuses on the formative years of Nahum Sokolow's political thought during the years in which he dedicated his energies to working within the social fabric of the Jewish community of Polish lands. In his political thought, activities and agenda, Sokolow consistently searched for a "middle way" that would create a common space in which the many different sectors of Jewish society could come together. Sokolow also hoped that his political agenda would have an impact upon Polish society at a time when Jews and non-traditional Jewish movements were heavily influenced by the liberal atmosphere of Polish positivism. Until the end of the 1890s Sokolow hoped that the Jewish progressive circle would be his main political and ideological ally. However, as the twentieth century approached Sokolow realized that his attempt to persuade these intellectuals to join him in his new political agenda had failed. This forced him to turn to a new ideological formula, the Zionist movement. Even then, however, he continued to espouse his own moderate brand of Jewish politics for the remainder of his life in Russian Empire, Germany and England. Over the years, this commitment to his unique ideology made Sokolow one of the most prominent representatives of Polish Jewish.

ספר זה, הראשון בסדרת סיפורים ללומדי העברית ברמה א' בספר עברית מן ההתחלה , כולל שלושים סיפורים מז'אנרים שונים: אגדות, סיפורי עם ומשלים. חלקם ידועים יותר וחלקם פחות. כל הסיפורים עובדו לעברית קלה והותאמו לרמה א' בינונית. הסיפורים הראשונים כתובים בזמן הווה, ואילו יתר הסיפורים כתובים גם בזמן עבר. צורת העבר מופיעה באופן הדרגתי בהתאם להתקדמות התלמיד. בסוף כל סיפור מופיעות המילים החדשות, שנוקדו בסיפור בניקוד תומך, מלוות בתרגום לאנגלית. הפעלים כתובים כפי שהם מופיעים בטקסט ולצידם שם הפועל. גם שמות העצם מופיעים במילון כפי שהם כתובים בטקסט, אבל לצד צורות הרבים הבאנו את צורות היחיד, לדוגמה 'בֵּיצִים (בֵּיצָה)'. בסוף הספר יש מילון בשש שפות - אנגלית, צרפתית, ספרדית, ערבית, רוסית וקוריאנית. במילון זה קיבצנו את כל המילים החדשות של כל סיפור וסיפור.

לשונות הכתיב והקרי הפרושות זעיר שם זעיר שם במקרא מצטרפות כאן כאבני פסיפס זעירות לתמונה אחת המעמידה מערכת כוללת של לשון. ספר זה, הכתיב והקרי שבמקרא, בוחן מערכת לשון זו על פי נוסח המקרא שב'כתר ארם צובה', כתב-יד הטבוע בחותמו האישי של גדול בעלי המסורה ר' אהרן בן-אשר. לפנינו מחקר חדשני מעמיק ומדוקדק המלבן בשיטתיות את אחת התופעות העלומות שבמקרא - תופעת חילופי הכתיב והקרי - מזווית הראייה של חקר הלשון. הספר כולל מבוא, המסכם את מצב המחקר בסוגיה זו ומעריכו, וארבעה פרקים. פרק ראשון: כתיב, דן במימושים אורתוגרפיים במילים, כגון הנער (כ') / הַנַּעֲרָה (ק') (דב' כב 15); פרק שני: צורות, עוסק בחילופים מורפולוגיים, כגון ואתי (כ') / וְאַתְּ (ק') (שופ' יז 2). פרק שלישי: תחביר, מתמקד בסינטקס ומורפו-סינטקס, ובראשו ענייני התאם תחבירי בין חלקי המשפט, כגון מגדיל (ישועות) (כ') / מִגְדּוֹל (ישועות) (ק') (שמ"ב כב 51), ופרק רביעי בוחן ענייני מילון וסגנון, כגון העיר (התיכונה) (כ') / חָצֵר (התיכונה) (ק') (מל"ב כ 4). בסופו של החיבור מובא סיכום כולל של הדיונים והמסקנות המתבקשות מהם. חותם את הספר נספח סטטיסטי, הממחיש את תקפות מסקנותיו של מחקר זה לגבי המקרא בכללותו. הכתיב והקרי שבמקרא משיק לשני תחומים - מקרא ולשון. קוראים שוחרי מקרא ומלומדים הקרובים במיוחד ללשון המקרא, לנוסח המסורה ולפרשנות המקרא ימצאו בו עניין רב.

הספר דן ביחסים בין השלטון הרוסי לבין היהדות הרוסית בתחילת המאה העשרים. תבוסת רוסיה במלחמתה עם יפן בשנים 1905-1904 והתסיסה החברתית והפוליטית שקמה במדינה אילצו את הצאר ניקולאי השני לפרסם באוקטובר 1905 מנשר שהעניק לרוסיה משטר מעין קונסטיטוציוני, ובמרכזו כינון בית נבחרים ('דומה'). במסגרת הדיונים באשר למשטר העתידי עלתה על סדר היום שאלת מעמדם המשפטי של היהודים. כמה מראשי הביורוקרטיה ורוב חברי הדומה הראשונה ביקשו לפתור בעיה זו על ידי השוואתם של היהודים לכלל האוכלוסייה, או לפחות על ידי ביטולן של כמה מן ההגבלות המוטלות עליהם. מהלך הדיונים, השיקולים והגורמים שהשפיעו על הנוקטים עמדה זו נדונים בשלושת הפרקים הראשונים של הספר. לעומתם, החוגים השמרניים בשלטון ובחברה התנגדו בתוקף לכל הקלה. ביטוי להתנגדותם היו הפרעות ביהודים שפרצו למחרת פרסום המנשר. הפרעות עוררו זעם בקרב יהודים ולא יהודים במערב. הפעילות שננקטה למען היהודים בשתיים מארצות המערב – צרפת ובעיקר בריטניה – נדונה בפרקים הרביעי והחמישי. בספר שני נספחים. הנספח הראשון הוא תזכיר מפורט ששלח למשרד החוץ הבריטי המזכיר השני בשגרירות בריטניה ברוסיה בומונט. התזכיר מציג תמונה מהימנה ואוהדת של מצבם המשפטי, התרבותי והכלכלי של יהודי רוסיה, בצירוף תצלומים שצילם. מסמכים המוצגים בנספח השני – הדוחות של הקונסול הכללי של בריטניה בוורשה – מלמדים כי הדיפלומטים ברוסיה הושפעו מן הדעות שרווחו בקרב החוגים הרוסיים שסבבו אותם. מצורפות תמונות.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה , שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

התפילה מלווה את האדם משחר קיומו. בישראל נעשתה התפילה אחד מהעמודים המרכזיים, ואולי המרכזי, של הפעילות הדתית והתרבותית מימות חורבן המקדש ועד ימינו. בספר זה מובא מחקר חדשני על התפילה היהודית. לא הטקסט של התפילה הוא עניינו של מחקר זה כי אם דרכי המבע הלא מילוליות של התפילה - מחוות הגוף, הלבוש, המנעד וממד הקול. כשם שבשיח בין בני אדם משמשים מרכיבי תקשורת לא מילוליים, כגון תנועות ידיים, השימוש בקול, המרחק בין בעלי השיח ועוד, כך גם בתפילה. מרכיבי התפילה הלא מילוליים יוצרים שפה עשירה ומורכבת והם עומדים לרשות המתפלל - נוסף על הטקסט של התפילה - כדי לבטא את מאווייו לפני קונו. בספר נידונים המקורות המלמדים על עיצובם של מרכיבי התפילה הלא מילוליים במטרה לעמוד על המשמעויות שמרכיבי תפילה אלו נושאים בחובם. בניתוחם של המקורות נעשה שימוש בגישות מחקר חדשות המביאות בחשבון את המחקר במדעי החברה, את חקר הדתות המשווה ועוד, נוסף על דרכי המחקר הפילולוגיות וההיסטוריות. הספר מיועד לקהל החוקרים במדעי היהדות ולקהל המתעניינים בתפילה בכלל ובתפילה היהודית בפרט.

ספר זה מציג כשלוש מאות קטעים שהוסיף ר' משה בן נחמן (רמב"ן) לפירושו לתורה בעלותו לארץ ישראל בסוף ימיו. קטעי התוספת זוהו על פי רשימות עדכון ששלח רמב"ן עצמו ושלחו אחרים אל ארצות הגולה, וכן על בסיס בדיקה השוואתית מקיפה של כל כתבי-היד של פירוש רמב"ן לתורה המצויים כיום בעולם (כחמישים במספר). בראש הספר בא מבוא מקיף הדן בתופעת התוספות ובניתוח הממצאים מכתבי-היד וסוקר את הסיבות והמניעים לתוספות. עיקרו של הספר הדיונים הפרשניים המפורטים בכל קטע וקטע, שמטרתם לבאר את מניעיו של רמב"ן בעת שהוסיף על כתיבתו הראשונה. בספר עצמו – וכן באתר במרשתת המלווה אותו – מוצגים הנתונים המפורטים על קטעי התוספת והעדויות להם ברשימות התוספת ובכתבי-היד. מודעות של לומדי הפירוש לשלבי הגיבוש של הפירוש בכללו ושל כל קטע בפני עצמו מוסיפה ממד חדש לעיון הפרשני, ויש בה תרומה משמעותית להבנת דרכו של רמב"ן, לפתרון קשיים בדבריו ולהבהרת כוונתו. על כן הספר מהווה כלי עזר רב חשיבות לחוקרי רמב"ן, ללומדי תורתו ולאוהביה. זכה בפרס יד יצחק בן צבי 2017

מערכת היחסים בין בני האדם היא נושאו של הספר 'אהבה נזילה'; גברים ונשים בני זמננו, אנשים חסרי קשרים יציבים ובני-קיימא, הם דמויותיו המרכזיות. הספר מוקדש לסיכונים ולחרדות של החיים יחד ובנפרד בעולמנו המודרני. כדי להתמודד עם הכמיהה ליחד ולקיים מערכות יחסים עם אחרים, נאלצים גברים ונשים בחברה בת זמננו לעצב קשרים מזדמנים. כיוון שאין להם קשרים, עליהם לתקשר. אולם בה בעת חוששים להיות קשורים לתמיד. הם פוחדים שמצב כזה יטיל עליהם עול ומעמסה שאין בכוחם ואף לא ברצונם לשאתם, ויגביל באופן קיצוני את החופש שהם זקוקים לו – כדי לתקשר... אין אפוא כל ערובה שהקשרים יתקיימו לאורך זמן. יתר על כן, עליהם להיות רופפים כדי שאפשר יהיה להתירם בנקל, במהירות ובמאמץ מזערי עם השתנות הנסיבות, וחזקה על החברה המודרנית הנזילה שלנו שהנסיבות ישתנו שוב ושוב. השבירות של הקשרים האנושיים והמאוויים הסותרים שהרגשה זו מעודדת - להדק את הקשרים ועם זאת להשאירם רופפים; החרדה לביטחון שמקורה באי-הוודאות של הקיום המודרני ואשר ביטויה הנוקב הוא רוח הרפאים של שנאת זרים, הם הנושאים המרכזיים שהספר מנסה לחשוף ולהבין.

בריאיון משנת 1992 אומר עמנואל לוינס על ספרו זה: 'הספר קל לקריאה. לא משום שהוא קצר, אלא משום שמהלך המחשבה פשוט מאוד וקונקרטי מאוד לאורך כל הספר'. הקדים מבוא: אפרים מאיר.

The book presents ten essays focusing on the state of knowledge of some basic issues of nutrition in various periods and the ways of thinking about them, e.g. the digestion of food, the utilization of nutrients and their conversion into body substance, obesity, dietary standards or the need of specific nutrients. In the introduction, Professor Guggenheim endeavors to place each essay in its historical context. As a result, without claiming to present an abridged history of nutrition, the book encompasses a span of 2,400 years, from the Greco-Roman Antiquity until the twentieth century.

שאלת התאודיצאה לא חדלה להעסיק פילוסופים ותאולוגים במרוצת הדורות. בניסוח כללי: אם יש אל מוסרי, מדוע קיים רוע בעולם? ומכאן, האם קיומו של הרוע אינו הוכחה, או לכל הפחות נימוק סביר, לדחיית האמונה בקיומו של אל טוב? שאלה זו נהפכה לאתגר הפילוסופי המרכזי המגולגל לפתחו של המאמין המבקש להצדיק את אמונתו, ולאמצעי העיקרי של האתאיסט לתקוף את עצם הרציונליות של אמונה באל יחיד וטוב. העיסוק בשאלת התאודיצאה מעורר גם דיון מסדר שני על עצם טיבו של האתגר שהיא מציבה. למשל: האומנם קיימת סתירה לוגית בין טבעו המוסרי של האל לבין קיום הרוע בעולם? ואם לא, באיזה סוג של מתח מדובר? כיצד, אם בכלל, ניתן לחשוב באופן עקבי על תוארי האל? האם עצם קיום הרוע בעולם הוא בבחינת טיעון יעיל נגד האמונה או רק קיומו של רוע מיותר? וכדומה. המחקר הנוכחי עוסק בדיון הקאנטיאני בשאלת התאודיצאה. שתי טענות מרכזיות שמעלה קאנט ושנדמות לרבים כלא מתיישבות עם תורת החופש שלו נבחנות בהרחבה: הטענה שניתן לייחס לכל אדם, מעצם היותו אדם, רוע שורשי, והטענה שלפיה אם סדר מוסרי חובק כול אינו אפשרי אז החוק המוסרי הוא שקרי. המסקנה העולה מהדיון בטענות אלה ומניתוח מדוקדק של עשרת טיעוני האנטי-תאודיצאה שקאנט מציע היא שקאנט לא הוציא את שאלת התאודיצאה אל מחוץ לאפשרויותיו של הדיון הביקורתי והרציונלי, אלא הגדיר מחדש את עצם האתגר המקופל בשאלה זו.

בכתיבת ספר זה המחברת לקחה בחשבון את הקשיים, שנתקלים בהם דוברי עברית בלומדם את הלשון הרוסית, קשיים הנובעים מההבדלים המהותיים בין שתי השפות השייכות למשפחת לשוניות שונות. הספר נועד לסטודנטים, המתחילים ללמוד את הלשון הרוסית בעזרת מורה. בלימוד אינטנסיבי ניתן להשלים את הספר במשך שנת לימודים אחת במסגרת של שש שעות הוראה בשבוע. הספר מכשיר את הלומדים לקריאה, בעזרת מילון, של טקסטים רוסיים מן הספרות היפה ומן העיתונות בדרגת קושי בינונית וכן יוצר אצל הלומד בסיס, שיאפשר להם לפתח הרגלי דיבור בלשון הרוסית. הספר כולל טבלאות דיקדוקיות, תרגילים, מילון רוסי-עברי ועוד.

כרם חמד – חכמת ישראל היא 'יבנה החדשה' הוא מונוגרפיה ומפתח מוּער ל'כרם חמד', כתב-העת העברי של ההשכלה בגליציה ובאיטליה, שיצא לאור בווינה ובפראג בתשעה כרכים בשנים תקצ"ג–תרט"ז (1833–1856). 'כרם חמד' היה ביטאונה של חכמת ישראל העברית (בעקבות ה-Wissenschaft des Judentums – חכמת ישראל בגרמניה) כפי שהתגבשה בשליש השני של המאה התשע עשרה בגליציה ובאיטליה. הוא משקף את התפתחות ההשכלה העברית בכיוון מגמת מחקר והגות. השתתפו בו גדולי ההוגים והחוקרים: שלמה יהודה ראפופורט (שי"ר), נחמן קרוכמל (רנ"ק) ושמואל דוד לוצאטו (שד"ל), וכן סופרים וביניהם יוסף פרל ויצחק ארטר, ואף חוקרי חכמת ישראל בגרמניה שכתבו בעברית - אברהם גייגר ויום טוב צונץ. הספר כולל מונוגרפיה ובה דיון מקיף בכתב-העת ובנושאים שנידונו בו, הרקע להוצאתו, בעיות עריכתו, הפורמט המיוחד של מאמרים כמכתבים, החוקרים והסופרים שהשתתפו בו והאידאולוגיה המשכילית שהובעה בו. כמו כן נידונה בספר התפתחות חכמת ישראל בעברית ותרומתו המחקרית והמדעית של 'כרם חמד' לחכמת ישראל ולמדעי היהדות. לרשות הקורא עומד עתה גם כלי-עזר חיוני ויסודי –מפתח ממוין ומוּער המסודר לפי שמות מחברים ולפי נושאים. התחומים שבהם דנו חוקרי חכמת ישראל כוללים מקצועות לימודי היהדות בבחינה חדשה: פרקים לא ידועים בתולדות ישראל והארתם, פרשנות המקרא וביקורת המקרא, פרשנות התלמוד ועיון במשנתם של חכמיו ושיטתם בהלכה וביהדות, עיון מחודש בכתביהם של הוגי ימי הביניים, ופרסום כתבי יד עבריים בלתי ידועים וחקירתם. המפתח מאפשר עיון נוח וממוקד בנושאים המרכזיים שעמדו בפני חוקרי חכמת ישראל שהשתתפו ב'כרם חמד', ובעמדתם בשאלות יסוד בתפיסת היהדות. נמצאים בו רפרורים ביבליוגרפיים על הספרים המבוקרים בכתב-העת ועל המאמרים שנתפרסמו בו ואזכור ספרות המחקר המודרנית בנושאים אלה. ספר זה הוא השלישי בפרויקט מִפתוח כתבי-העת של ההשכלה העברית. ראשיתו ב שער להשכלה: מפתח מוּער להמאסף, כתב-העת העברי הראשון (תשס"א), והמשכו ב בכורי העתים – ביכורי ההשכלה: מפתח מוּער לבכורי העתים, כתב-העת העברי של ההשכלה בגליציה (תשס"ה), שניהם בהוצאת מאגנס.

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

בפרוס שנת המאה להקמתה של קרן קימת לישראל מבקש הספר שלפנינו לבחון ולסכם את מדיניותה ואת עשייתה של קק"ל בתפקיד העיקרי שנועד לה - רכישת קרקעות ארץ ישראל והעברתן לבעלות הלאום היהודי - בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. מקום מרכזי בחיבור זה תופסות השנים 1948-1936. בשנים אלו רכשה קק"ל כ600,000- דונם, שהם יותר מ60%- מרכישותיה מאז הקמתה בשנת 1901 ועד להקמת המדינה. מרכזיותה של קק"ל ברכישת קרקעות בי"ב השנים שקדמו לתום המנדט מקורה בראש ובראשונה בהכרת המוסדות העליונים של ההסתדרות הציונית בחשיבות המעשה ההתיישבותי לקידום האינטרסים המדיניים של התנועה הציונית בארץ ישראל. יצירתו של רכוש קרקעי של ממש בבעלות הלאום היהודי וכמצע להתיישבות הייתה תנאי להשגת מדינה יהודית. מפאת צו השעה היה על קק"ל לבצע רכישות גם עבור משקים קיימים ועבור תנועות מיישבות. לצד כל אלה נטלה עליה באותן שנים משימות רכישה לא שגרתיות, ובכללן רכישות מידי יהודים, שותפויות עם הון פרטי ומכירת קרקעות. בד בבד גורמים אחרים שעסקו בעבר ברכישת קרקעות צמצמו עד למאוד את רכישותיהם, במיוחד עקב אירועי הזמן - המאורעות, הספר הלבן, חוק הקרקעות ועוד. כך הפכה קק"ל בתקופה הנידונה לגורם היהודי המוביל והכמעט בלעדי ברכישת קרקעות במגזר היהודי, וכמובן, היו לדבר השלכות על מעמדן ועל ייעודן של הקרקעות הנרכשות וכן על מעמדה של קק"ל לאחר הקמת המדינה. מצורפות תמונות ומפות

עניינו של הספר אוזן רואה, עין שומעת ביחסי מוזיקה ותמונה בהקשרים אמנותיים מגוונים, בדגש על מודרניזם, אוונגרד ואמנות עכשווית. נכללים בו תשעה מאמרים מאת אנשי אקדמיה מישראל ומחו"ל מהמובילים בנושאים אלה, וארבע מסות שכתבו אמנים המתארים את תהליכי היצירה שלהם. בפני הקוראים נפרשת פנורמה רחבה של המחקר העכשווי בתחום, המשלבת בין תאוריה לפרקטיקה ומוארת בחומר ויזואלי עשיר. מגוון רחב של דיסציפלינות מיוצגות בספר, ובהן תולדות האמנות, מוזיקולוגיה, פילוסופיה, טכנולוגיה וקוגניציה. נידונים בו קשרי מוזיקה, סאונד ודימוי בציור, מוזיקה, פרפורמנס ארט, אמנות קול, קולנוע, אנימציה, מוזיקה ויזואלית ויצירות מולטימדיה. אמנים ושוחרי אמנות, סטודנטים ומורים, ימצאו בספר עניין רב וצוהר ללמידה נוספת.

בספר מן הכוח אל הפועל מתמודדים לומדי העברית המתקדמים עם אחת המערכות המרכזיות ביותר בשפה העברית. העיסוק בפועל הוא מורפולוגי, תחבירי וסמנטי ברמה אקדמית גבוהה. בכל פרק נדונה גזרה אחת של הפועל והוא עוסק גם בנושא מסוים מבחינת תכניו. בראש הפרק מוצגות הנטיות בטבלאות ברורות ומלאות. את הטבלאות מלוות הערות מפורטות ומעמיקות. בכל גזרה מובאת טבלה של משקלי השמות הקשורים אליה ולרבים מהשמות ניתן תרגום או הסבר. בגזרות החסרות מובאים גם מילונים לכל הפעלים ושמות הפעולה בגזרה על פי שורשיהם. התרגול נעשה בתרגילים רבים ומגוונים מלווים בפתרונות. בסוף הספר מובאים תרגילים המשלבים את הגזרות השונות וכן תרגילי קלוז בנוסח בחינת הפטור ביחידה להוראת העברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

הספר מכנס עשרים ממאמריו של פרופ' אילן אלדר בחקר תורת הלשון ותורת הקריאה בימי הביניים, שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים ובספרי זיכרון ויובל. המאמרים, שנכתבו במהלך שלושים ושלוש שנים, כוללים פרסומי טקסטים מתוך כתבי יד וקטעי גניזה שטרם ראו אור ועוסקים במגוון נושאים היסטוריוגרפיים ובלשניים: ראשיתה של תורת הלשון העברית, חקר הלשון העברית אצל יהודי גרמניה, איטליה, ספרד, תימן וצרפת, שיטות עריכה ומבנה של מילונים, שיטות גזירה, תפיסת השורש, חלוקת הבניינים, אורך התנועות, חילוף אותיות, ועוד.

This monograph originated in the Paley Lectures in American Civilization, at the Hebrew University of Jerusalem, May 1978. The lectures tackle one of the most powerful forces shaping American constitutional law, a notion deeply rooted in the county’s pre-constitutional history: the idea that there are natural, or fundamental, rights which take precedence over the enactments of legislatures.

This volume consists of a critical edition, English translation, and extensive introductory discussion of the Judaeo-Arabic commentaries on Ruth and Esther from the exegetical digest ( Kitāb al-bayān) of Tan ḥ um ben Joseph ha-Yerushalmi (d. 1291 CE), the last known exegete of the “rationalistic” school who wrote in Judaeo-Arabic. Although past scholarship has tended to regard Tan ḥ um’s exegetical contribution as little more than that of a compiler-abridger, our own assessment, as explored in the introduction, is that his role was in fact much more significant. Not only does he display the critical acumen and intellectual independence of a true exegete in his own right, but he also appears to have assimilated - and hence (like Abraham ibn Ezra) mediated into the continuum of Rabbanite exegesis - certain elements of Karaite exegesis, most notably, as developed by the tenth-century Karaite littérateur Yefet ben ‘ Eli, the role of the mudawwin in the composition and transmission of the biblical text .

אף שסוגיית המצב הפוסטמודרני והשיח הפוסטמודרניסטי זכתה בשנים האחרונות להתייחסות נמרצת בתרבות הישראלית, עדיין לא יצא לאור ספר עברי העוסק בפוסטמודרניזם באופן כללי. הספר תורם את חלקו למילוי החסר הזה. זוהי התמודדות כוללת ראשונה במקומותינו עם הפוסטמודרניזם ולנוכח הפוסטמודרניזם בשדה החינוך. בספר משתתפים מלומדים מן השורה הראשונה – חלקם פוסטמודרניסטים מוצהרים, חלקם מבקרים את הפוסטמודרניזם מתוכו וחלקם שוללים אותו בתקיפות. עניין החינוך מוצג בספר בהקשריו הרחבים ביותר, ואין הדיון מצטמצם למרחב הבית-ספרי. בין הנושאים הנדונים: אופני הייצור של האדם בעידן הנוכחי, השינוי שחל בתפקוד הידע והשינוי שחל ביחס לייצוגים שונים של ידע וביחס לגופי ידע מתחרים, פלורליזם בין קהילות שיח שונות ובתוכן, ביקורת פרקטיקות הפעולה של מנגנוני העיצוב של התודעה הפרטית והקולקטיבית שבית הספר הוא אחד מביטוייהן, פמיניזם פוסטמודרניסטי, הפוליטיקה של החינוך ועוד.

The Truth of Scientific Medicine is an attempt to deal with one of the crucial problems in modern medicine: the rapid rate of exchange of truths serving as the foundation of medical practice. Unstable truths are a source of skepticism and concern among many physicians. They are also one of the main reasons for the crisis undermining the trust between patient and physician. The quest for the truth in modern medicine passes through the six core concepts of scientific truth: paradigms, methods, borders, criteria, interpretation and inference. The author deliberates each of these concepts through concrete examples at three levels: the historical, the theoretical and the political. The issues serving as the basis of the discussion are of concern to the medical world, and appear at the core of professional and sometimes the public debate: management of coronary heart disease, treatment of bronchial asthma, hormone replacement in menopausal women, early detection of breast cancer, drug therapy for diabetes, conventional vs. alternative medicine.

העטלפים מהווים כשליש ממאה מיני היונקים החיים בבר בארץ-ישראל. אחד מהם הוא עטלף הפירות, הנפוץ והמוכר ביותר בציבור הרחב. שלושים ושניים המינים האחרים הינם עטלפי חרקים. אותם כמעט אין איש מכיר ויודע על קיומם. לעטלפים תפקיד חשוב במארג חיי הבר בטבע הישראלי. מעצם היותם אוכלי חרקים רבים, יש בפעילותם תועלת רבה לאדם. למרות תרומתם הרבה לסביבה, יש לבני האדם פחד קמאי מפניהם. מקורו כנראה בהיותם פעילי לילה בעלי יכולת מופלאה לנוע ולתמרן בחושך מוחלט. דבר שנפלא בעיני האדם והובן רק במאה העשרים. מטרתו של ספר זה להביא לידיעת חובבי הטבע והציבור הרחב מידע מקיף ומפורט עליהם. תקוותנו שבכך נסייע לשפר את תדמיתם ואת ההגנה והשימור של אוכלוסיותיהם, למען ירבו ויפרצו לאורך ימים.

ספרו של פרופסור יוסף יהלום על היצירות הקדומות ליום הכיפורים הוא ספר חשוב ומרתק. מעט יצירות קודמות נשתמרו לנו מז'אנר ה'עבודה' ליום הכיפורים. והנה מפרסם עכשיו פרופסור יהלום שתי יצירות חדשות כאלה, קדומות ביותר, מונומנטליות בגודלן ומעניינות בתוכנן. הוא חזר ובנה יצירות אלה מקטעים וקרעים של שבעה-עשר כתבי-יד שונים, שהיו כלולים בגניזה הקהירית ונתפזרו בעולם. עצם הצגת הטקסט הארוך בקריאה מהימנה יש בה השבת אבדה יקרה לספרות הקדומה. ליצירות אלה צירף המחבר פירוש מפורט ונרחב. הוא מפרש את האמור בפיוט לאור מקבילות בפיוטים, מדרשי חז"ל, ספרות חיצונית של ימי הבית השני ולעיתים גם טקסטים אחרים. הקורא יוצא נשכר, שכן תוך כדי העיון בו נחשפים מקורותיו ודרך טיפולו של הפייטן בטקסט המקראי בהשוואה למקורות קדומים אחרים והעולם הרוחני שבתוכו הוא עומד. הן הפיוט והן הביאור חשובים לעוסקים בספרות ישראל בעת העתיקה; גם הקורא שאיננו מתעניין באופן מקצועי בפיוט יכול לקרוא, להבין וליהנות מפיוט זה כשהוא נעזר בביאורו של המהדיר. פרופסור יהלום צירף מבוא מפורט, ולפיו ה'עבודה' העיקרית בספר זה קדומה ל'עבודה' הקלאסית של יוסי בן יוסי. במחקרו הוא מציג את היחס בין שתי ה'עבודות' המתפרסמות כאן, יחסם לחיבורים אחרים ולענייני ספרות.

החסידות היא אחת התנועות החשובות והמשפיעות ביותר בעם היהודי בתקופה המודרנית. המחקר המודרני תיאר את התפשטותה של תנועה זו כתוצאה של התעמולה החסידית, שבאה לידי ביטוי בסגנון דרשני חדש ובכישוריהם הכריזמטיים של מנהיגי החסידים. דורשי רשומות עוקב אחר הסוגה הספרותית של הדרוש בעת החדשה, ומוצגת בו, לראשונה, מתודה המבחינה בין השכבות השונות של הטקסט בדרשה המודפסת ובמעבר מן הדרשה שבעל פה אל הספר הנדפס. הספר מנתח את הקשר שבין האסתטיקה והסגנון הדרשני, גבולות השיח וכללי הרטוריקה לבין ערכי החברה והמעמדות החברתיים שאליהם פונה הדרשן. הספר מראה שהסגנון הדרשני של החסידים לא חרג מכללי הרטוריקה שהיו מקובלים בתרבות היהודית במזרח אירופה בדורות שקדמו להופעת החסידות ובדורם של החסידים עצמם בקרב דרשנים ומנהיגים שאינם חסידים. הרטוריקה הדרשנית של חסידי הבעש"ט עד אמצע המאה הי"ט משלבת קטעי פלפול תלמודיים והלכתיים, שנועדו להרשים את שכבת העילית הלמדנית שבקהילה. הדבר משקף גם את תפקידה החשוב של סמכותם התורנית של הצדיקים החסידיים בהתפשטותה של התנועה החסידית במזרח אירופה. "ספר חשוב ופורץ דרך, הן בדרך המתודית שנקט והן בפירות רבי העניין שמחקרו הגיע אליהם. [...] העיסוק ברטוריקה, במבנה, באמצעים אמנותיים, ומתן תשומת לב לדפוסי הדרשות המקובלים והמשתנים בספרות החסידית הוא מהלך שטרם נעשה, והוא מתגלה כפורה וחשוב. [...] יש כאן ספר שפותח אופקי מחקר חדשים ומגיע למסקנות חדשניות בנוגע לדפוסים חברתיים בחסידות, למודלים של הנהגה חסידית, ומערער באופן מבוסס על דפוסי מחשבה מקובלים כגון הבלעדיות שניתנה למודל הצדיק והעדה החסידית, הצדיק והחצר החסידית ועוד. [...] את הקריאה ליוותה תחושה של רעננות והתחדשות". (פרופ' צבי מרק)

This second volume in Judaism of the Second Temple Period considers why the Book of Daniel was the only apocalyptic work incorporated in the biblical canon. It further addresses the fact that while it is the only apocalyptic book composed before the destruction of the Second Temple, it nonetheless describes events subsequent to the revelation at Sinai.

קץ עידן הקורבנות מציג גישה מקורית לנקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה של הדתות. השינויים הדתיים הדרמטיים שחלו בשלהי העת העתיקה הם חידה שהעסיקה כמה מגדולי החוקרים במערב. התאוריות הרווחות מדגישות את העימות בין הפגאניות לנצרות כציר המרכזי של תולדות הדת בשלהי העת העתיקה. גדליה סטרומזה בוחן מחדש הדגשים אלה, ומערער על התפיסה הרווחת הרואה את השינויים כהתפתחות פנימית מפוליתאיזם למונותאיזם בתוך העולם היווני-רומי. סטרומזה מבקש לראות את שורשי המהפכה לא במרחבי אגן הים התיכון אלא כממוקדים במזרח הקרוב. קץ עידן הקורבנות מדגיש את תפקידה של היהדות במהפכה הדתית, ובמיוחד את ההמצאה של צורה חדשה של חיים דתיים בעקבות חורבן הבית השני בשנת 70 לסה"נ. בהעדר קורבנות בעלי חיים, התפנה מקום לצורות פולחן חדשות שבמרכזן הדאגה לגאולה אישית, לימוד תורה, תפילה וצום, ומרחב לצמיחתן של קהילות דתיות, ושל תופעת הנזירות הנוצרית. לדעתו של המחבר, מה שקיבלה הנצרות מהיהדות – כתבי קודש, אתיקה דתית, היחס למוות ולמה שאחריו, ובעיקר היחס לקורבן -- הוא שאפשר לה לגבור על הדתות של העולם היווני-רומי ולשנות את מושג הדת עצמו.

ספר זה הוא מהדורה חדשה, מורחבת ומתוקנת, של החיבור בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא , שראה אור לראשונה בשנת תשנ"ב. הספר הוא אסופת מאמרים על פרשנות המקרא לדורותיה שבמוקד עניינה יחסי הגומלין בין הפרשנות היהודית למקרא ובין הפרשנות הנוצרית. יחסי גומלין אלו מתגלים כמערכת עשירה ומורכבת של השפעה ופולמוס, הבאה לידי ביטוי הן במפורש והן ברמז ובדרכי עקיפין. חיבורי הפרשנים היהודים, ובהם רש"י, רשב"ם ור' יוסף בכור שור, נבחנים על רקע העולם התרבותי ומציאות החיים בתקופתם וכתגובה לעולם זה, והפרשנות הנוצרית נבחנת ביחסה המורכב ורב הפנים למסורת היהודית ולפרשנות המקרא היהודית.

האמונה בנבואה – הטענה שהאל החליט להתגלות לבחיריו ולמסור להם, ודרכם לאדם בכלל ולעם ישראל בפרט, את רצונו בכל עניין ועניין – היא המאפיין התאולוגי החשוב ביותר של המקרא. טענה זו לא רק מהותית לספרות הנבואה המקראית אלא גם עומדת כמרכזה של התורה, ובלעדיה אין להבין כראוי את הסיפור, את החוק, את ההיסטוריוגרפיה ואפילו את ספרות המזמורים. ואולם הנבואה לא הייתה רעיון מופשט אלא אמונה חיה, שנושאיה ומבטאיה בחברה הישראלית היו הנביאים. הספר חוקר את תופעת הנבואה מן הבחינה הפנומנולוגית-היסטורית בניסיון להבין מי היה הנביא הישראלי הקלסי: מה היו חוויותיו ומה הייתה שליחותו הציבורית. מחקר זה הוא המשך לספרו הקודם של המחבר 'הנבואה הקדומה בישראל', והוא מצביע על המפנה שחל בפעילות הנבואית לאחר תקופת אליהו ואלישע: פניית עורף למיליטנטיות, אי-מעורבות בענייני המדינה והעתקת הפעילות אל המוני העם מתוך מגמה חינוכית המונחית על ידי חזון חברתי מוסרי. תוך שימוש בשיטה הפילולוגית-היסטורית נבחנות בספר פרשיות שבמרכזן התופעה הנבואית או השליחות שנטלו עליהם הנביאים כסנגורים של עמם בפני האל.

More than fifty years ago the discovery of scrolls in eleven caves beside the Dead Sea ignited the imagination of the world. Expectations abounded that the scrolls would reveal actual contemporaneous accounts of the birth of Christianity, perhaps even of the life of Jesus. The research that followed—its inner logic, and what its impassioned highly controversial theories reveal about the framing of facts and the interpreting of texts—is what interests philosopher Edna Ullmann-Margalit in this thoroughly absorbing book. Since the inception of Dead Sea Scrolls research, a central theory has emerged. Known as the Qumran-Essene Hypothesis, it asserts that the scrolls belonged to the Essenes, a sect whose center was at the nearby site of Qumran. In Out of the Cave , Ullmann-Margalit focuses on this theory and the vicissitudes of its career. Looking at the Essene connection, the archaeology of Qumran, and the sectarian nature of the scrolls community, she explores the different arenas in which contesting theories of the scrolls do battle. In this context she finds fascinating examples of issues that exercise philosophers of science as well as the general public issues that only amplify the already intrinsic interest of the Dead Sea scrolls.

Surveyed here is the urban and rural development of Jerusalem from the turn of the 19th Century to the mid-20th century. It traces the city's interaction with its rural hinterland until the establishment of the State of Israel in 1948 when Jerusalem was divided into two – some of the Jewish quarters and neighborhoods were occupied by Arabs, and Jews settled in Arab neighborhoods. The book's five chapters illustrate, with detailed examples, and in depth descriptions of specific quarters and neighborhoods, Muslims, Christians and Jewish community housing, commercial neighborhoods, neighborhoods built by construction companies, gardens suburbs, and villages.

The book brings to light, in a social-science framework, the various aspects of the process of social integration and cultural adaptation of the new immigrants arriving in Israel in large numbers in the 1950s. The integration of the new immigrants was well studied in social science research during the relevant years, especially by Israeli sociologists, but Professor Cohen's study is of a different quality and nature. The study surveys various literary works written in Hebrew by Israeli authors, many of them immigrants themselves. Its main subject matter is the meeting, and often the confrontation, between new-comers and old-timers in Israel, between the cultures of the Jewish Diaspora, and that which evolved among the Jewish population in the country in prior decades. The study of literary works as research materials is a new trend in social sciences, and particularly in the discipline of geography. Professor Cohen's book is a pioneering study in this new direction.

While the history of Zionism in the US has been the subject of numerous works, American ideological attitudes toward the State of Israel have been less frequently treated in the scholarly literature. This book fills that gap. An international conference convened in the Negev brought together academic authorities for three full days of candid interaction and bold analyses of American Zionist ideology. This volume distills the results of that conference, illuminating the images and expectations of American Jews toward Israel, especially their liberal hopes. Readers interested in the status and fate of the Jewish state will find this collection of essays thought-provoking and instructive.

"Image" and "reality" are polar terms within a conceptual continuum. The tension between the two polarities is a constant and permanent one, out of which the texture of human existence is generated. For states, as for men, the perception of self and of "other" is of paramount importance for taking any action. These perceptions must be constantly readjusted and restructured to achieve a view consistent with "reality" rather than "image". Such tests of reality in international politics, however, are infrequent and not particularly reliable; and despite all the advances in intelligence gathering and other objective means of assessing facts, the human mind still controls the ultimate decision making processes. Sixteen internationally recognized scholars, historians and political analysts examine perceptions and reality in the world of statecraft. The articles presented range from empirical analyses through philosophical discourses; they encompass the general, the regional and touch on the Middle East impasse.

הרלב"ג – ר' לוי בן גרשום (1344–1288) – היה הוגה רב-צדדי ודמות מרתקת ומיוחדת במינה. הוא כתב ביאורי-על לרבים מפירושיו של אבן רשד לכתבי אריסטו, ספר פילוסופי-תאולוגי בשם' ספר מלחמות ה'' שבו פתר בעיות שלא נפתרו לדעתו עד לזמנו ופירושים כמעט לכל ספרי המקרא. הספר פירוש הרלב"ג לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מוקדש לאחד מפירושיו המעניינים ביותר למקרא. נידונים בו שני היבטים של פירושו הפילוסופי והפרשני. בהיבט הפילוסופי מוסברת המשמעות שייחס הרלב"ג לסיפורים. היא מתמקדת בתורת האדם, תורת השכל, תורת ההכרה, הישארות השכל, כוח הדמיון, השגת הטוב והרע והבחירה. בהיבט הפרשני עוסק הספר במתודות הפרשניות שבהן השתמש ובדרך שבה הציג את פירושו. תשומת לב מיוחדת ניתנת למדרשים שהביא במסגרת פירושיו לסיפורים הללו ולדרך שבה השתמש בהם. כמו כן עוסק הספר בהשוואת פירושו של הרלב"ג לזה של הרמב"ם המאפשרת לראות את השפעת הרמב"ם וגם להבליט את עצמאותו המחשבתית. הרלב"ג ראה את כל מפעל חייו כשלמות אחת שבה כל החלקים קשורים אלו באלו. פירושו לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מושווה למקבילותיו בפירושיו האחרים למקרא, ובאופן מיוחד לפירושו לשיר השירים, ל'ספר מלחמות ה'' ולביאורי-העל שלו לפירושי אבן רשד לאריסטו.

תורתם של בעלי התוספות, הלוא הם חכמי גרמניה וצרפת במאות השתים עשרה והשלוש עשרה, היא עמוד הברזל של ההלכה ושל המשפט העברי. אך מדף הספרים של בעלי התוספות המונח לפנינו אינו אלא קצה הקרחון של היצירה המקיפה שהם כתבו, יצירה שחלקה הגדול אבד במהלך הדורות בצוק העתים. בחיבור שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות נאספו אחד לאחד השרידים המועטים ששרדו מן הספרים האבודים, בעיקר בציטוטים בספרות ימי הביניים שבדפוס ושבמאות כתבי יד, במטרה לשחזר, לתאר, ולעתים אף לאתר בכתבי יד עלומי שם, את כתביהם האבודים של בעלי התוספות. הספר מורכב משתי חטיבות עיקריות. הראשונה, הגדולה יותר, דנה בספרים אבודים של ארבעה בתי מדרש של בעלי התוספות: ר' אליעזר בן נתן ממגנצא ומשפחתו, ר' ברוך ממגנצא, ר' שמחה משפירא ותלמידיו ור' יחיאל מפריז ומשפחתו. החטיבה השנייה מתמקדת בחיבורים אבודים שעסקו בנושאים ספיציפיים: ספרים בהלכות איסור והיתר, ספרי מנהגים, ספרי ליקוטים וקבצי תשובות. מקום נכבד בספר מוקדש לבירורן של שתי שאלות היסטוריות-תרבותיות בעלות חשיבות לחקר עולם הספר בכלל: האחת, מדוע אבדו מאתנו ספרים כה רבים ולמה ספרים מסוימים אבדו ואחרים השתמרו בידינו. והשנייה, האם וכיצד ניתן לשחזר את התמונה השלמה של הספרים שאבדו מתוך רסיסים מועטים כל כך שנותרו בידינו.

"ב-1651 הופיע בלונדון ספרו המפורסם ביותר של הובס 'לויתן'… הספר הביא על הובס רדיפות רבות מצד אלה אשר ראו בספר בשורה של כפירה, של אתאיזם… הובס הוא 'מאטריאליסט' עקיב… השקפתו על טבע האדם פסימית ביותר… במצב הטבעי עולה האדם בפראיות על החיה… בעוד שאריסטו טען שהאדם הוא מטבעו 'חיה חברתית', טען הובס שהאדם הוא מטבעו חיה בלתי חברתית, ושבני-אדם היו בולעים זה את זה חיים אלמלא היה הריבון מרסן את יצריהם." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "תומס הובס נקרא לעתים קרובות אביה של הפילוסופיה האנליטית החדשה… בפילוסופיה המדינית שלו הוא ניסה למשג את היחסים שבין המדינה החשה לבין האזרח היחיד, שיותר אי-אפשר היה להתייחס אליו בפשטות כבעל מקום מודר בסדר האלוהי… השקפותיו של הובס – שאומצו מאוחר יותר על ידי האסכולה האנליטית של ג'ון אוסטין – שהחוקים הם פקודות, תרמו תרומה בעלת ערך ועזרו להבחין בשאלות שונות בנוגע לחוקים… להובס היו גם כמה רעיונות מעניינים על הסיבות הטבעיות של הדתות." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו יורק

נדידת העופות היא תופעה מרתקת המעוררת סקרנות עוד מימי קדם. ספר זה מביא לקורא המתעניין את הידע העדכני שנאסף על תופעה זו בידי חוקרים רבים — מדענים וחובבים, בארץ ובעולם, וכן מציג את חשיבותה של ארץ ישראל כנתיב תנועה מרכזי לעופות הנודדים מאירופה ואסיה לאפריקה וחוזר חלילה. להכרה בחשיבות זו יש גם השלכות על שמירת הטבע בארץ.

פירוש יוצא דופן זה, שנכתב על ידי פרשן בלתי ידוע מצפון צרפת בסוף המאה השתים-עשרה, מייצג אפיזודה ייחודית בתולדות הפרשנות היהודית למקרא. הפרשן מפרש את שיר השירים באופן בלעדי בדרך הפשט, כסיפור של שני אוהבים צעירים ומערכת היחסים ביניהם. אף על פי שהפרשן מושפע מן הפרשנות והמילונאות שקדמו לו, הוא סולל דרכים חדשות להבנת פשוטו של מקרא, תוך נתינת דעת לכל פסוק ולכל פרט בשיר השירים. הרקע החברתי והתרבותי של תקופתו מתגלה היטב לא רק באמצעות הלעזים הצרפתיים שבפירוש אלא בעיקר בתיאור דמויותיהם של האוהבים כאביר ימי ביניימי ואהובתו, בהרחבת הדיבור על "דרך החושקים" – דרכיהם ומנהגיהם של האוהבים, באזכורים הרבים של אבירים, מלחמותיהם ואורחות חייהם, ובתשומת לב לתרבות היין ולגידול בשמים. מהדורת הטקסט מלווה במבוא מפורט ובו ניתוח מקיף של הפירוש בכל היבטיו: הספרותיים, הלשוניים והפרשניים.

"האם נוכל לתאר לנו שאלוהים דחה את הצו המוסרי ודרש מאברהם דבר שהוא מבחינה מוסרית… חטא? זוהי הבעיה הגדולה של סיפור העקדה המוצג בהימנון הנפלא הזה שתורגם במלואו לעברית." - שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר "למתרגם הספר, איל לוין מגיעות ברכות ותודות רבות על התרגום העשיר והחי הזה הממזג לשון גבוהה, כיאות, עם עברית חיה…" - יורם ברונובסקי, הארץ , תרבות וספרות "מחברו הפסידונימי של הספר 'חיל ורעדה', שבו מוצגת לראשונה ובמפורש הספירה הדתית, הוא יוהאנס של השתיקה הנקרא כך מפני שהוא יודע, כי יש דברים שאין הוא יכול להסבירם, אף-על-פי שהוא יכול לתאר אותם. סיפורו של אברהם מתואר על-ידי קירקגור בשלבים עוקבים ודראמאטיים, שמתוכם מתגלעות הקאטגוריות הדתיות העיקריות של הגותו." - יעקב גולומב , הקדמה

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

הערות: חנה וחיים רוזן. עריכה פילוסופית בשיתוף עם: שלמה פינס.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי. בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה. הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה, הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. ב אל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם.