תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של אליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת כבוגדים פוטנציאלים . בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק בתוך הבטחת חיים "נורמליים" ככל האפשר. בתוך כך עולות סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר ה רנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מ ישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל 2023-2000: פוליטיזציה, מדע וחברה עוסק במדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל בשני העשורים הראשונים של המילניום. בכך הוא משלים את ספרו הקודם של המחבר, אקדמיה בסביבה משתנה (הקיבוץ המאוחד, 2005), שסקר את מדיניות ההשכלה הגבוהה משנותיה הראשונות של המדינה ועד ראשית המאה ה-21. הספר סוקר שורה של תחומים החיוניים להמשך התפתחותה של האקדמיה בישראל: משברי "העשור האבוד" בתחילת המילניום וההיחלצות מהם; המלצות ועדות המומחים לשיפור מעמדם של 61 תחומי דעת שנבדקו ביסודיות, ובפרט מדעי הרוח והחברה שהיו ערש תרבותה של מדינת ישראל וכעת נמצאים בשקיעה מדאיגה; פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לפני האוכלוסייה החרדית והחברה הערבית; תהליכי פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה; המלצות ועדת המשילות שמינתה הממשלה לשיפור והתחדשות הגופים הרגולטוריים; וניצני שינוי הכרחיים במתודות ההוראה והלמידה. "בספרו הנוכחי, פרופ' וולנסקי משלים משימת ענק שבה החל בספרו הקודם. כאן הוא דן באומץ רב בסוגיות ההשכלה הגבוהה אשר עמדו במרכז הוויכוח הציבורי בשנים האחרונות כמו החסמים לשילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה, המאבק על הכשרתה של אריאל כאוניברסיטה והקמת אוניברסיטת רייכמן, האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. בסיום ספרו מציג המחבר את האתגרים העתידיים העומדים לפני מערכת ההשכלה הגבוהה לאור המהפכה הדיגיטלית אשר הופכת על פניה את אופן רכישת הידע והלמידה. זהו ספר חובה לכל המתעניין בהתפתחותה של מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל וחרד לעתידה". (פרופ' פרץ לביא, יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי ונשיא הטכניון בעשור הקודם) "ספרו החדש של פרופ' וולנסקי, החוקר המוביל בחקר מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל, דן בהתפתחויות העיקריות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בשני העשורים שחלפו, והוא עשיר במידע, בתובנות ובראיית עומק של תהליכים חברתיים ופוליטיים בחברה הישראלית וביטויים במערכת ההשכלה הגבוהה. הספר כתוב היטב, בסגנון קולח ובלשון מדויקת, עשיר בנתונים ומציג השקפות סדורות באשר למגמות ולתהליכים במערכת ההשכלה הגבוהה. זהו ספר מומלץ לעוסקים בשדה ההשכלה הגבוהה, בתפקידי חינוך, מחקר והוראה, ניהול, עיצוב מדיניות ואסדרה, וכן לכל מי שמבקש ללמוד על התפתחויות בחברה הישראלית בעשורים הללו. הספר מספק תשתית מצוינת לקידום ההשכלה הגבוהה ולעיצוב מדיניות לקידום שוויון ומצוינות בהוראה ובמחקר". (פרופ' ברק מדינה, לשעבר רקטור האוניברסיטה העברית)

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו. ועדת פרס שזר לשנת תשפ"ד העניקה לד"ר עמית לוי ציון לשבח על מחקרו.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות.

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

המהדורה המלאה של השירים החילוניים של יהודה הלוי מתפרסמת כאן לראשונה על בסיס האוסף המקורי של שיריו בעריכת חייא המגרבי, בן ימי הביניים שפגש את המשורר במצרים. בראש השירים עומדים מקורות יהודיים-ערביים אשר נדונים ומתורגמים לעברית על ידי העורך המודרני. הוכנסו גרסאות ונוסף תרגום מלא לעברית מודרנית.

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

מה טיבם של עפצים, אותם "גידולים מוזרים" הנראים על צמחים שונים? חרקים הגורמים לצמח ליצור עפצים הם למעשה הדרך האינטימית ביותר שבה בעלי חיים ניזונים מצמחים. בלשון מדעית אך שווה לכל נפש, ספר זה חושף למתעניינים ולחובבי הטבע והארץ את אחת הקבוצות המרשימות והבולטות ביותר מקרב יוצרי העפצים: כנימות עפצי האֵלָה. עפצי הכנימות הנישאים על האלות במשך חודשים ארוכים הם ביטוי דומם למערכת מורכבת ודינמית הכוללת פתוגנים, מתחרים, טפילים וטורפים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המידע הרב-תחומי על הביולוגיה והאקולוגיה של מערכת העפץ מבחינה מולקולרית, אנטומית, פיזיולוגית, ביוכימית, התנהגותית, ביו-גיאוגרפית ואבולוציונית. בהמשך מובא מדריך מצולם של האלות ועפצי הכנימות המתפתחים עליהן. "החשיבות העיקרית של הספר נובעת מכך שאין מדובר רק בסקירה או בסיכום מדעי אלא בביטוי ישיר של מעורבות מדעית עמוקה באחד מתחומי עיסוקו של המחבר במשך שנים רבות. יש בו מענה איכותי לשאלות מסקרנות ומעוררות עניין הקשורות לתופעה מבחינה מדעית וגם קשר ישיר לטבע ולנוף בכל אזורי הארץ. זהו ספר חשוב שיש לו מקום של כבוד על שולחנם של כל הסטודנטים לזואולוגיה, מדעי הצמח ואבולוציה והחוקרים במדעי החיים." - ד"ר דני סימון, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

הגיליון ״אפשרות של דיאלוג״ תוכנן במקורו כמחווה לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר במלאת מאה שנה לספרו פורץ הדרך "אני ואתה" (1923). מאז תכנון הגיליון, החברה הישראלית עברה תהפוכות דרמטיות, ולאחרונה, ב־ 7 באוקטובר, טבח אכזרי של אזרחים ישראלים רבים על ידי חמאס ובעקבותיו מלחמה מרה שסופה עדיין לא נראה לעין. גיליון 72 סתיו 2023 של עיון יוצא כעת לאור בארץ כואבת, אלימה ומדממת. בתקופה שבה אפשרויות הדיאלוג קרסו ונעלמו כמעט כליל מהמרחב הציבורי, נחיצות הדיון הפילוסופי חיונית ודחופה. הכותרת ״אפשרות של דיאלוג״ מזכירה לנו שקיומו של דיאלוג איננו עניין מובן מאליו. ייתכנו חיים אנושיים שבהם אין שיחה. אין שיחה, גם כשיש מלל, ופירושו של דבר הוא שדיאלוג אינו שקול ואינו מתמצה בעובדה שמתקיימת בינינו תקשורת מילולית. הדיאלוג הוא סוג של אפשרות אנושית, צורה מסוימת של התנהלות – של דיבור והקשבה, של חיים משותפים – במרחב הלשוני, שיכולה להתממש בהקשרים שונים ובדרכים שונות; ועם זאת, אין הכרח בהתממשותה. העובדה שבאמצעות השפה השגורה בפינו אנחנו מתקשרים עם הזולת, אומרים דברים, מעבירים מסרים, משיגים הישגים, איננה תנאי מספיק למימוש האפשרות הדיאלוגית. אך, אם הצלחה תקשורתית אינה הקריטריון לדיאלוג, מהו מובנו? כיצד ניגשים לבירור זה? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח בדואר רשום בישראל. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול הפעם שלושה גיליונות (74-72). לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 72 . לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 73 . עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר.

משה כספי מייסד בית הספר הניסויי בירושלים ומכון חפ"ן' בין הראשונים שהגה את הקווים המנחים של החינוך הניסויי בארץ. לפי משנתו של משה כספי, תהליך הלמידה כרוך בנכונות להיפתח ולעבור תהליכי שינוי אישיים, תוך כדי סקרנות, אהבת למידה, מעורבות חברתית, יצירתיות וחוש הומור. חיבור הראייה המרעננת והחדשנית של הילד עם המשמעת והיכולות של המבוגר מסוגל להביא לרמה אחרת ועצמאות מוגברת של יישום וביצוע בכל תחומי הפעילות האנושית. ניתן לעבור תהליך זה כאדם בודד וכחלק מקבוצה לומדת. הספר נותן הנחיות מעשיות שניתן ליישמן בתוך מערכות למידה, ליחיד ולקבוצה, כדי להעשיר את חווית הלימוד ולשנות את עולמו של הלומד (וגם של המנחה). הקורא מוזמן לחקור את הרצונות וההעדפות המקצועיים והאישיים שלו ולפתח "מדריך למשתמש" ייחודי משלו ללוות אותו לאורך מסע חייו. החומר מוגש בהומור ותובנה רבים, בדרכו האופיינית הידועה של פרופ' כספי. הספר הוא סיכום של דברים שפורסמו בעבר ורעיונות נוספים חדשים ומשקף את כל פועלו. המחשה של חוכמת הילדים מובאת בחלקו האחרון של הספר, הכולל תרגום קטעים מספרו של משה כספי "חוכמת ילדים - אור כוכבים: מאפרוריות עולם המבוגרים למסע הקסמים של הילדים" שפורסם ע"י הוצאת מכון מופ"ת ב-2013. The Self-Remaking approach to life and learning was developed by Prof. Caspi over several decades in his work with experimental education. Prof. Caspi offers his approach, inspired by Leonardo da Vinci and other icons of creativity, to every thinking person who wishes to move beyond self-imposed limits and perceived dependence on teachers and others. Self-Remaking rests on two essential experiential complexes of thought and behavior - "setting out," and the nature and wisdom of children before they adopt adult behaviors and rigid attitudes. Activities involved in setting out, and an unprejudiced look at the thoughts and words of children, form a contextual background for the suggestions for self-directed change offered in this work. This work stimulates the reader into examining personal aspirations, preferences and dreams, and encourages the quest for new pathways through discarding preconceived notions, juggling new ideas with humor and open-mindedness, and exploring options in a way that is unique to each individual.

אטלס המערות מקיף את מערות מדבר יהודה ורצועת סְפר המדבר, שהיא אזור מעבר בין האזור הים-תיכוני במערב למדבר שבמזרח. האטלס כולל מפות מפורטות של רוב מערות הגיר הגדולות שבישראל, ובהן מערות מבוך מסועפות, מערות שהתפרסמו בזכות המגילות והמטמונים שהוטמנו בהן לפני אלפי שנים, וכמה מהמערות שהן מהמעניינות ביותר באזורים הצחיחים בעולם. מערות המדבר יבשות ומוגנות מארוזיה, ולפיכך הן משמרות בתנאים מצוינים עדויות לשינויים סביבתיים ולפעילות טבעית ואנושית. המבואות מציגים את התחומים העיקריים שבהם מערות המדבר תורמות מידע להתפתחות הנוף, אגמי הבקע, עולם החי ופעילות האדם, ומסייעים להבנת מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים באטלס. בסופו מובאים מילון מונחים וביבליוגרפיה מקיפה. האטלס מסכם עבודת צוות בת עשרות שנים של מחקרים בשדה ובמעבדה במסגרת המלח"ם (המרכז לחקר מערות) וגופים נוספים. במסגרת זו נערכו סקרים שיטתיים שמטרתם למפות את המערות ולתעדן, ומחקרים שבחנו היבטים שונים של המערות ובהם צורתה של המערה, מבנה הסלע שהיא מורכבת ממנו, הארכאולוגיה, הביולוגיה, ומאפיינים המיוחדים לה. כל מערה מתוארת במדוקדק על כל החללים שהתפתחו בתוכה. האטלס משלב מידע עדכני ושימושי למערנים, אנשי ידיעת הארץ, סטודנטים וחוקרים.

עד כמה גרמנית הייתה יהדות גרמניה, ועד כמה יהודית הייתה? שאלה זו מטרידה גם כיום את העוסקים בתולדות יהדות זו, ומעוררת ויכוחים לוהטים, לא רק במישור האקדמי. ברבים מהמחקרים עוברת כחוט השני השאלה – או ההאשמה – בדבר מידת ההתבוללות או האסימילציה של יהדות זו בסביבתה.הספר מתייחס לשאלה זו בדרך חדשה, באמצעות בדיקה של מפנה מהותי שהתחולל באופן התנהגותה של יהדות גרמניה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה והתבטא במהפך באופי הפעילות הציבורית של יהדות זו ובתגובותיה כלפי החברה הסובבת, האנטישמיות והשלטונות. הספר מזהה את השינויים שחלו בקרב יהדות גרמניה, משווה אותם לשינויים החברתיים והפוליטיים שחלו בגרמניה בעקבות התיעוש, ומוכיח כי היהודים זיהו מגמות חדשות בפוליטיקה ובחברה הגרמנית ויישמו אותן בחברה היהודית.הספר מנתח תקופה קצרה יחסית, שבמהלכה חלה התפתחות מרכזית בדרכה של יהדות גרמניה. קמה מנהיגות חדשה, שיסדה והובילה ארגונים שעיצבו את זהותה ואופי פעילותה של יהדות זו עד לחיסולה.

בני הארץ והמזרח: יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי עוסק ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל לערביי פלסטין בתקופת המנדט הבריטי תוך התמקדות ביהודי ספרד והמזרח. הספר בוחן את קיומה של תפיסה עצמית בקרב יהודי ספרד והמזרח, שהדגישה את ייעודם ההיסטורי ואת תפקידם המתווך מן הבחינה התרבותית, הפוליטית והחברתית, כמי שביקשו לגשר בין תרבות יהודית לערבית, בין לאומיות יהודית לערבית ובין זהות יהודית לערבית. בחינת יחסים אלה מן הפרספקטיבה של יהודי ספרד והמזרח מאירה באור חדש את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של הציונות, היישוב והקונפליקט היהודי-ערבי. נקודת מבט זו, המציבה את ההיסטוריה המקומית בהקשר של המרחב המזרח-תיכוני והמחברת בין היסטוריה יהודית וציונית להיסטוריה ערבית ופלסטינית, נותנת מקום מרכזי לנרטיב ולקולות שהושתקו הן בתקופת היישוב והן בהיסטוריוגרפיה הציונית. דרך קולות אלה נחשפים בד בבד דפוסים של קִרבה, דו-קיום ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, שאיפה להשתלבות במרחב השמי, תפיסה שונה של הציונות וההתיישבות בארץ, וכן יחסי קונפליקט מתהווים. בבסיס דפוסים אלה, שנבחנו בזירות של מפגש ועימות ועל רקע חציית גבולות של זהות, עומדות הדומוּת והקִרבה התרבותית, האתנית והלשונית של יהודים וערבים, בני הארץ והמזרח.

המחקרים הכלולים בספר זה משקפים מפעל רב שנים של אחד המלומדים המובהקים במדעי האסלאם בדורותינו. עניין מיוחד בהם לקורא המשכיל המבקש להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בתולדות האסלאם וספרותו, וכן בהשפעת העבר המוסלמי על סוגיות מרכזיות בחיי הארץ והאזור. המחקרים זורים אור על השבטים הערביים בחצי האי הערבי לפני הופעת האסלאם, עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדואים, יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, התפתחות הביוגרפיה של הנביא מוחמד, מנהג המילה באסלאם, חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם, ועוד. העיונים המפורטים שספר זה משתבח בהם מעמידים את הקורא העברי באופן בלתי אמצעי, זו הפעם הראשונה, על תרומתו המקורית של מי קיסטר בתחומים אלה.

עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.

זהו ספר תיעודי על האוניברסיטה העברית בירושלים ועל תלמידיה בשנות השלושים, אשר עלו ארצה בעיקר מארצות מזרח אירופה בעזרת תעודות עלייה (סרטיפיקאטים) שהאוניברסיטה השיגה בעבורם משלטונות המנדט הבריטי – וכך, למעשה, ניצלו חייהם. הספר מתאר את זיכרונותיהם של למעלה ממאה עולי הסרטיפיקאטים על המניעים לעלייה זו, על בתי הספר העבריים בגולה, על כמיהתם לאוניברסיטה העברית בירושלים ועל חייהם בארץ ובאוניברסיטה בשנים הראשונות לעלייתם. פרסומי הר הצופים, האוניברסיטה העברית בירושלים

ספר זה הוא הראשון בסדרת הספרים "עברית בירושלים", שנכתבה לרגל שנת ה-3000 לירושלים. ספרי ההמשך הם: "מילה בסלע" לרמת הביניים ו- "אבני שפה" לרמת המתקדמים. הספרים מיועדים לכל הלומדים את השפה באוניברסיטאות ובבתי הספר התיכוניים בארץ ובעולם . הספרים מביאים את התלמיד אל ירושלים. התלמיד "מסתובב" ברחובות העיר, מריח את ריחותיה , נוגע באבניה ומעל לכל – מדבר בשפתה . בכל שער ושער בספר יש קטעים מתחומים שונים : קטעי מדע , קטעי ספרות , שירה ושירים , סיפורים ואגדות , שיחות וראיונות , פרסומות וקטעי עיתונים העוסקים בירושלים.

ספר ללימוד עברית כשפה שנייה ברמת המתקדמים המדורגת כרמה ד' ביחידה להוראת עברית של האוניברסיטה העברית. הספר מקיף את תוכנית הלימודים בפועל ובתחביר וגם כולל את אוצר המילים הנדרש ברמה זו. בכל נושא לימוד מובאים הסברים לפני התרגול ופתרונות לכל התרגילים. התרגילים מגוונים וחלקם נועד לתרגול בעל פה בזוגות או בקבוצות. כל התרגילים בספר הם תרגילים סגורים. הספר כולל מילון מונחים עברי-אנגלי בפועל ובתחביר וכן תרגום לאנגלית של המילים הקשות בטקסטים. מבנה הספר מאפשר לימוד עצמי בנוסף לשימוש בהוראה בכיתה.

בכתיבת ספר זה המחברת לקחה בחשבון את הקשיים, שנתקלים בהם דוברי עברית בלומדם את הלשון הרוסית, קשיים הנובעים מההבדלים המהותיים בין שתי השפות השייכות למשפחת לשוניות שונות. הספר נועד לסטודנטים, המתחילים ללמוד את הלשון הרוסית בעזרת מורה. בלימוד אינטנסיבי ניתן להשלים את הספר במשך שנת לימודים אחת במסגרת של שש שעות הוראה בשבוע. הספר מכשיר את הלומדים לקריאה, בעזרת מילון, של טקסטים רוסיים מן הספרות היפה ומן העיתונות בדרגת קושי בינונית וכן יוצר אצל הלומד בסיס, שיאפשר להם לפתח הרגלי דיבור בלשון הרוסית. הספר כולל טבלאות דיקדוקיות, תרגילים, מילון רוסי-עברי ועוד.

הספר לקרוא את גרמניה מציע נקודת מבט חדשה לבחינת החברה גרמנית עד לעליית הנאצים לשלטון. המחבר עומד בו על הקשר ההדוק בין תרבות חומרית לתרבות רוחנית באמצעות חקירת מערכת היחסים בין תרבות הקריאה לתרבות הצריכה בגרמניה לפני 1933. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לארבע עשרה שנות רפובליקת ויימר. תקופה זו, שבה התחוללו בגרמניה תמורות פוליטיות וחברתיות מרחיקות לכת, נדונה על ההיבטים בחיי החברה והיום-יום שלא עמדו עד כה במוקד המחקר ההיסטורי. המחבר מראה כי בין הקריאה לצריכה התקיימו יחסי גומלין הדוקים, וכי משעברה תהליך של מסחור טיפחה הקריאה תרבות צריכה חדשה. מהלך זה לא רק מלמד על תפקידה של הקריאה בחברה הגרמנית בשליש הראשון של המאה העשרים, אלא מפנה את תשומת הלב לעלייתה של תרבות הצריכה ולקושי להתמודד עמה. מגמה זו בולטת במיוחד בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהציבו את הקריאה כפעילות שהיא חלק בלתי נפרד משגרת החיים של כל שכבות החברה. בתקופת זו, שידעה מצוקה כלכלית ואי-יציבות פוליטית, העמיק הפער בין העולם הווירטואלי המוטבע בנייר ובין מציאות היומיומית של רוב שכבות החברה. ובהקשר הגרמני של ראשית המאה העשרים הייתה למגמה זו משמעות הרת גורל.

מחקר זה מאיר את התמורות הגדולות שהתחוללו בחברה הישראלית בסוף תקופת השופטים על רקע השינויים שחלו בארצות קדמת אסיה בתקופת הברזל הקדומה (המאות השתים-עשרה והאחת-עשרה לפהס). בתקופה זו קרסו האימפריות ששלטו בסוריה ובארץ כנען בתקופת הברונזה המאוחרת (המאות החמש-עשרה עד השלוש-עשרה לפהס), ולמרחב זה חדרו עמים ושבטים חדשים. חלק מהם התחרו על טריטוריות עם בני ישראל, אשר חדרו להר המרכזי של ארץ כנען ולמדבריות שגבלו בו. במציאות זו ביקשו לעצמם שבטי ישראל שלטון יציב. לדעת רבים שלטון יציב הוא שלטון של מלך, אך לא כולם הסכימו לשינוי. המחבר מציע כאן זיהוי של הכוחות השונים שפעלו במהלך לכינון המלוכה בישראל, וזאת על פי העלילה בשמואל א פרקים א-יב ומתוך השוואה לספרויות המזרח הקדום ויוון העתיקה. כן מנסה המחבר לקבוע סדר זמנים בעלילה המקראית. רוב בעלי ביקורת המקרא ייחסו את התבטאויותיו של שמואל נגד המלוכה לסופרים מימי הבית השני; המחבר חקר את הנאמר על מלכות בשר ודם במקרא ובספרות הבתר-מקראית, ומסקנותיו אחרות.

זהו סיפור על מפגש. חינוך נתפס בדרך כלל כמושג השייך ל'בית הספר' ולסביבתו - הורים, מורים, חברים לכיתה, גני ילדים, ספרי לימוד, חוגים, מדריכים, תנועות נוער וכיוצא בהם. יש גם מי שמבינים כי מדובר בתהליך האנושי המרכזי - המתחיל בלידה ונמשך עד שיבה. הוא מעצב את האדם, את החברה, את העולם - ושואף לשפרם. אין אתגר ראוי ממנו. לפניכם הצצה לדרכם של אחדים מאלה המקדישים את חייהם לנושא מורכב זה ומחוללים שינוי.

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

בשנים האחרונות חלה עליה תלולה במספר הסטודנטים הלומדים קורס ב"כלכלת בריאות" במסגרות אקדמיות רבות ומגוונות. סטודנטים אלה הם ברובם "לא כלכלנים" ובעלי הכשרה קודמת במקצועות הבריאות לסוגיהם. הספר בא למלא חוסר בספר לימוד המציג את החומר בצורה אינטואיטיבית, לא פורמאלית ולא טכנית ומעל הכול – בעברית. הספר הוא פרי ניסיון רב בהוראת הקורס באוניברסיטאות העברית, בן גוריון, תל אביב וייל. הספר נועד לסטודנטים - גם אלה שאינם כלכלנים - הלומדים במסגרת תכניות מגוונות לבוגר ולמוסמך שנועדות להקנות תואר אקדמי במנהל מערכות בריאות ובסיעוד. הספר מבוסס על הקורס בכלכלת בריאות שניתן זה שנים רבות בתכנית למוסמך בבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. הקורס כולל חומר בסיסי בכלכלת בריאות: הביקוש לשירותי בריאות, שוק ביטוח הבריאות, התנהגות ספקי שירותי בריאות וסדרי תשלום, תנועות הטיפול המנוהל ותשלום לפי ביצועים, תפקיד הממשלה וביטוח בריאות ממלכתי והערכות כלכליות ברפואה. הספר נכתב ונערך על בסיס הקלטות של ההרצאות, ומובא בשפה מדוברת, ישירה ופשוטה. החומר מוצג בצורה אינטואיטיבית, לא פורמלית ולא טכנית ובראש וראשונה – בעברית. מובא בו ידע עדכני בסוגיות בכלכלת בריאות שצמחו במערכות בריאות שונות וזכו להד מחקרי תאורטי ואמפירי בעולם, וכן המחשות ודוגמאות ממערכת הבריאות הישראלית. כל פרק מסתיים בהמלצות לקריאה נוספת. רשימת מושגים והסבר להם מובאת בסוף הספר.

Nazarene Jewish Christianity is a comprehensive study of the heirs of the earliest Jerusalem church, their history and doctrines, and their relations with both synagogue and the growing Gentile church. The author analyzes all sources, Jewish, Christian, and pagan, which can shed light on the sect and its ultimate mysterious disappearance. He also deals with the Birkat haMinim and historicity of the flight to Pella. דפים מהספר גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

CASSUTO (1883-1951), one of the greatest Bible scholars and Jewish historians of his generation, was also a pioneer in the field of Ugaritic-scholarship. His book The Goddess Anath is a classic of its kind. It was first published in Hebrew by the Bilalik Institute in 1951, reprinted in 1953, 1958, and 1965, and appears now in the English translation of Prof. ABRAHAMS (reprint 2009). The book contains three parts a) an introduction to Ugaritic literature that is based on the texts discovered (up to 1951) at the Ras-Shamra in general, and on the epic of Baal in particular b) some Ugaritic tablets containing episodes from the epic of Baal, in which the Goddess Anath plays an important role. These texts appear in three parallel columns: the first gives a transcription of the Ugaritic text in Latin characters, the second contains Cassuto's Hebrew translation, and the third comprises the English rendering. c) A commentary on these texts. This work also sheds invaluable light on important and hitherto unexplained linguistic usages in the Bible, while the author's brilliant methodology will serve as an enduring beacon of light to many generations of researchers.

סדרה מיסודו של פרופ' אביגדור צ'ריקובר. יועץ מדעי פרופ' אלכסנדר פוקס. מצורפות תמונות.

הספר בין השורות מיועד ללומדי עברית ברמת המתקדמים. בספר טקסטים מסוגים שונים במגוון רחב של נושאים. כל פרק מתמקד בנושא מרכזי, ומציג הן בטקסטים והן בתחביר היבטים שונים של אותו נושא-על. נוסף על תרגילי אוצר מילים ותחביר, בכל פרק ניתנות משימות מגוונות להבעה בעל פה ולהבעה בכתב.

שלושים ואחד מבכירי חוקרי היהדות בזמננו חולקים כבוד בספר הזה לזכרו של פרופ' יצחק טברסקי ע"ה, בעל הקתדרה לספרות עברית ולמחשבת ישראל ע"ש ליטאואר באוניברסיטת הרוורד, מראשי המדברים במדעי היהדות בארצות הברית ומגדולי חכמת ישראל בימינו. מחקריהם המקובצים כאן, מהם עשרים בעברית ואחד עשר באנגלית, דנים בסוגיות שונות בחיי הרוח של עם ישראל למן ימיו של רב סעדיה גאון במפנה האלף הראשון ועד ראשית החסידות ותנועת ההשכלה. רבים מן המאמרים מוקדשים להיבטים שונים ביצירתו של רב משה בן מימון (הרמב"ם), האיש שחיבוריו עמדו גם במרכז מעייניו של פרופ' טברסקי בספריו ובמאמריו החשובים. הקורא המשכיל והחוקר ימצאו בספר הזה, על כל חלקיו, נתיבות סלולות אל נופים חדשים ומרהיבים בעולמה הקסום של תרבות ישראל בדורות שמלפנים.

הספר צברים לא מזדקנים מתחקה אחר עולמם של עשרים ושלושה קצינים בכירים מדור תש"ח בשנות השבעים לחייהם. כצברים מיתולוגיים ומפקדי צבא אגדיים, מגלמים קצינים אלה ניגוד קיצוני בין נעורים ושליטה לבין זִקנה ושוּליות. מי שייצגו את שרוליק הנערי, את המפקד הצה"לי חד-החושים, את הגוף הגברי, את האידאל של נעורי נצח – מתמודדים עם התדרדרות הגוף, עם מוות קרב, ובעיקר - עם המשמעות של היות זקן בישראל. להזדקנות האישית מתווספות תמורות שהתחוללו בחברה הישראלית הקוראות תיגר על מעמדם, ובמרכזן התחלפות הלכי רוח קולקטיביסטים באינדיווידואליסטים. כיצד מיישבים קציני תש"ח את התהום הפעורה בין הערכים שעליהם חונכו ושאותם ייצגו לבין זקנתם? היש בכוחם לשמר את מעמדם בפנתאון הלאומי, אך גם להתמודד עם התביעות הכרוכות בגילם המבוגר? בעשור השמיני לחייהם הקצינים מספרים על עצמם כצברים, אנשי צבא וגברים שהקדישו חייהם למען המולדת, ומעל לכול - כלא-זקנים. אך לעומת הזמן העצור בסיפורים, בחייהם הפרטיים הוא זורם ללא הרף. הקצינים מכירים בתמורות שהתחוללו בחייהם ובגופם. הם מישירים מבט אל מול הזקנה ומגיבים אליה בפעולה. באמצעות מידור בין זהות הרואית וצעירה לבין התמודדות פרטית עם הזִקנה, הם משמרים זהות מוערכת בעולם שבו להיות זקן פירושו להיות מיותר. הספר פונה לאנשי צבא בעבר ובהווה, לצברים, בניהם ונכדיהם, ולכל המתעניינים בעולמם של זקנים. המפגש בין נעורים לזקנה, בין מרכז לשוליים, בין כוח לחוסר אונים, בין גבריות לזהות הנתפסת כנעדרת מגדר - מעלה שאלות ותובנות המאתגרות כל מי שמתעניין בסוגיות של זהות אישית וקולקטיבית בישראל.

בכרך זה, השלישי בסדרה 'כינוסים, סדרת מוספים' של 'איטליה', כונסו מאמרים שראשיתם בהרצאות אשר הושמעו בימים י"א-י"ב בסיוון תשס"ב (22-23 במאי 2002) בכנס על תרומתו המדעית של משה דוד קאסוטו (פירנצה תרמ"ג – ירושלים תשי"ב) במלאות 50 שנה לפטירתו. הכנס אורגן על-ידי הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון לחקר יהדות איטליה של חברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית ומכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. 50 השנים שחלפו מאז פטירתו של החוקר הדגול, אשר מצודתו הייתה פרוסה על רוב תחומי הידע במדעי היהדות, נראו כפרק זמן מתאים לערוך מעין סיכום-ביניים כדי לבחון במה וכיצד מתקיימת היצירה המדעית של משה דוד קאסוטו בתור נקודת זינוק למחקר נוסף, מתוך התבוננות ביקורתית בה. אף שחקר המקרא, שהיה עניין מרכזי במחקריו של קאסוטו אינו בגבולות תחומי העיסוק של כתב-העת איטליה, כללנו בכרך גם את המסות הנוגעות בחקר המקרא, שכן יש בהן הארה של ממש על דמותו ופעילותו של החוקר הבלתי נשכח.

הספר כולל מבחר מונחים בעברית שמקורם מיוונית ומלטינית. המבחר אינו מקרי; הוא מחושב היטב ונעשה לפי עיקרון, שכלל בספר: (א) מונחים אשר האטימולוגיה שלהם מעוררת עניין מיוחד; (ב) מונחים שעברו עליהם שינויים רבים מימי קדם עד ימינו בהתאם לשינוי הרקע ההיסטורי, הכלכלי, החברתי, המדיני והתרבותי. בספר נתן המחבר את דעתו לשאלה באיזו צורה ובאיזה מובן נקלטו המילים היווניות והלטיניות בשפות אירופיות עיקריות, והביא דוגמאות על פי רוב בצרפתית, באנגלית, בספרדית, בגרמנית וברוסית. כדרכו, שפיגל עושה עבודה יסודית, מבוססת היטב, בלשון בהירה, מובנת ושווה לכל נפש. כל מונח מעובד באופן מאלף ומרתק. בספר מלים מספרות , כמו בחיבוריו הקודמים, שפיגל אינו מלומד המתבודד ב'מגדל השן'. אדרבה, הוא מעביר אל קהל קוראיו את שיטת 'שביל הזהב', התרחקות מכל קוטביות, מכל חד-צדדיות, קיצוניות והפרזה. הוא מעביר לקורא את ערכיהן של סובלנות, שליטה עצמית, אהבת האדם ואהבת השלום. מכל מונח ומונח שבספר עולה תמונה מאלפת של הקשר שבין התקופה העתיקה לבין זמנו. לספרו של שפיגל, כמו לכל מפעלו הספרותי, יש משמעות תרבותית-ציבורית. ספרו מהווה דוגמה טובה לפופולריזציה במובנה החיובי. הקורא ימצא עניין בספר, והוא ימלא את ייעודו, יעורר ויעמיק את התעניינות הקוראים בקורות המילים ובתולדות התרבות.

השירה והפיוט הם חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום-יומי של יהודי צפון אפריקה. אין אירוע בחיי הקהילה או בחיי הפרט שאינו מלווה בשירה ובפיוט המתאימים לו. השירה חובקת את מעגל השנה על כל מועדיו ואת מעגל החיים על כלל תחנותיהם. ומילות השירים ולחניהם מתנגנים באוזניהם של יהודי צפון אפריקה והם חלק מזהותם. שירים בני מאות שנים שחיברו משוררי ספרד ושירים 'צעירים' יותר שכתבו משוררי צפון אפריקה חיים ומושרים עד היום. הספר מציג בהרחבה את השירה העברית בצפון אפריקה על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה, מקצביה ותבניותיה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנה שלמה של בני הקהילה הגדולה במדינת ישראל כיום.

'המאסף', כתב העת העברי הראשון, יצא לאור בגרמניה בשנים 1811-1783, ושימש כלי ספרותי ואידאולוגי של ההשכלה העברית בגרמניה. שער להשכלה הוא מפתח מוער שהוכן בידי אחד מחוקריה המובהקים של ספרות ההשכלה העברית, אשר צירף לו מבוא מקיף. המבוא הוא מונוגרפיה הבוחנת את הרקע להופעת הפריודיקה העברית לאור הפריודיקה הספרותית האירופית במאה השמונה עשרה, ומנתחת את התופעות הספרותיות, העיתונאיות, התרבותיות והחברתיות הקשורות בהופעת 'המאסף' וכן את סגנונו ואת דרכו הספרותית. 'המאסף' משקף את תקופת המעבר לזמנים החדשים בתולדות ישראל ואת ראשיתה של הספרות העברית החדשה. הוא היה המפעל הראשון שריכז את מאמציהם של המשכילים בכיוון התחייה העברית הנכספת. נתפרסמו בו כמה מן היצירות העבריות הראשונות בספרות ובהגות. בכרכיו נדפסו יצירות שירה, פרוזה, משלים, מחזות, סטירות, ביוגרפיות וכן מאמרים בנושאי יהדות, לשון עברית, פרשנות המקרא, חינוך, מדע וענייני דיומא. לרשות הקורא עומד עתה כלי עזר חיוני ויסודי – מפתח מסודר לפי שמות מחברים ונושאים. הנושאים כוללים מושגים, מאורעות, מוסדות וארגונים, אישים וסופרים, ז'אנרים ספרותיים, כותרי ספרים, מקצועות לימודי היהדות ולימודים כלליים ועוד. המפתח מאפשר עיון נוח ומקיף בנושאים המרכזיים שעמדו בפני עורכי 'המאסף' ובחינת מהותו, כמותו ואיכות החומר שפורסם בו. ניתן לעמוד בעזרתו על הערכים הספרותיים שאימצו עורכיו ולזהות סוגות ספרותיות שעמדו לנגד עיניהם. כמו כן אפשר למנות עתה את יצירותיו של כל אחד מסופרי ההשכלה שפורסמו ב'המאסף' ולבחון את תרומתו לספרות ההשכלה.

בספרו פורס המחבר את היריעה על תכניתה של ההנהלה הציונית משנות השלושים לחלוקת ארץ ישראל ולהקמת המדינה היהודית – תכנית שמעולם לא יצאה אל הפועל, אך גם לא הייתה אפיזודה חסרת משמעות. ראשיתה של התכנית בהמלצות הוועדה המלכותית הבריטית מ1937- אשר ראתה בחלוקה מדינית של ארץ ישראל את היסוד לפתרון הסכסוך הערבי-יהודי ארוך השנים. ההנהלה הציונית הסכימה לעקרון החלוקה אך לא לפרטים שהציעה הוועדה המלכותית. תחת זאת היא חיברה תכנית חלופית לחלוקה ולהקמת מדינה יהודית הכוללת התייחסות לנושאי משנה רבים כמו קביעת הגבולות, חלוקת ירושלים, העברת אוכלוסין, מעמדו של המיעוט הערבי במדינה היהודית העתידה, יסודות המשטר, מדיניות חוץ, ביטחון, עלייה ופיתוח, דת ומדינה, יסודות התקציב ועוד. לתכנית הציונית משנות השלושים היו השלכות על המדיניות ההתיישבותית הציונית באותו זמן, השלכות ארוכות טווח על תפיסת החלוקה במדיניות הציונית בשנות הארבעים, השלכות על תכנית החלוקה בשלהי 1947 והשלכות על מרכיבי יסוד במדינת ישראל המוקמת.

הקובץ הרביעי של מחקרי תלמוד מטעם החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים מוקדש לכבוד פרופסור דוד רוזנטל לרגל יובל השמונים שלו. פרופסור דוד רוזנטל הוא מבכירי חוקרי המשנה והתלמוד, ומחקריו מקיפים גם תחומים גובלים מגוונים. במחקריו הבהירים ובהוראתו הכובשת הוא העמיד אין ספור חידושים מבריקים ומפעימים. כמה מהם, המהווים נכסי צאן ברזל של מחקר התלמוד, שינו תפיסות מחקר וקבעו את סדר היום המחקרי בשאלות בסיסיות. פרופ' רוזנטל ערך יחד עם חבריו את הסדרה מחקרי תלמוד מראשיתה בשנת תש"ן. המאמרים בקובץ הם פירות מחקריהם של עמיתיו ותלמידיו, בתחומי עיסוקו העיקרי ובתחומים גובלים.

בספר זה בוחן גדעון שמעוני את אופייה של האידאולוגיה הציונית וסוקר את תולדותיה בהיקף ובשיטתיות חסרי תקדים בספרות ההיסטורית. הוא מציג את הציונות כתופעה של לאומיות על רקע המודרניזציה של היהודים. במלאכת מחשבת המשלבת דיון בהקשר ההיסטורי עם ניתוח תמטי עקיב, שמעוני מתחקה אחרי מקורותיה של הציונות ומתאר את הסתעפותה הרעיונית המגוונת למן התחלותיה ועד הקמת מדינת ישראל. לאור תאוריות בדבר התהוות הלאומיות בכלל ועל סמך קשת רחבה של מקורות ומחקרים הוא מגדיר את הציונות מקרה מובהק של לאומיות אתנית. מובא כאן תיאור מרתק של המפגש בין דחפים קיומיים ובין רעיונות שצמחו גם בקרב רבדים של האינטליגנציה היהודית המודרנית באירופה וגם בקרב מנהיגי הציבור הדתי-מסורתי – הוא המפגש שהוליד את הציונות. שמעוני, האמון על ניתוח היסטורי שיטתי, נוקב ובהיר, דן כאן ביסודות הרעיוניים של כל זרמי הציונות – הציונות הכללית, הציונות הדתית-לאומית, תנועת העבודה לזרמיה והרוויזיוניזם. כמו כן נידונות שתי שאלות מכריעות שעדיין לא באו על פתרונן והן מעסיקות את החברה הישראלית עד עצם היום הזה: השפעותיה של האידאולוגיה הציונית על עיצוב הזהות החילונית של היהודי המודרני וזכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל. בזכות הגישה השקולה וחסרת הפניות ובזכות מהימנות הדיון תורם ספר זה תרומה ייחודית וחיונית לחקר הציונות בימינו.

ספר זה מיועד למורים להוראת עברית, המלמדים תלמידים דוברי שפות זרות, וכן לתלמידים מתקדמים הרוצים לשפר את שליטתם בשפה ולהשיג דיוק רב יותר בשימושם בה. דגש רב מושם בספר על הקבילות ועל הדיוק הסמנטי ולא רק על נכונות המבנה מבחינה דקדוקית. הספר נקרא "תחביר +" היות שהוא עוסק בעניינים החורגים מענייני תחביר טהורים, וגולש לתחום הסמנטיקה.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

האם ידעתם שהשדה המגנטי של כדור הארץ פועל כמסך הגנה עליו מפני הקרינה הקוסמית? האם ידעתם שהכיוון של השדה המגנטי ועוצמתו משתנים עם הזמן? כולנו יודעים שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר על פני היבשה, אבל האם ידעתם שהוא משמש אתר מרפא לחולים במחלות רבות כמו מחלות מפרקים, מחלות עור, מחלות ריאה ועוד? האם ידעתם שרוב מעיינות הערבה התייבשו או כמעט התייבשו וממשיכים להתייבש? מדוע כה מרוצים הגאולוגים החוקרים את התחתרות הנחלים הזורמים לים המלח מירידת מפלסו? על כל אלה ועוד מנסים אנשי המקצוע להשיב בקובץ זה. בקובץ החמישי של מלח הארץ שישה מאמרים. שלושה מהם עוסקים בתהליכים טבעיים המתרחשים באזור ושלושה בפעילות האדם. התהליכים הטבעיים כוללים את התחתרות הנחלים הזורמים אל הים, את סיפורם העצוב של מעיינות הערבה ואת השינויים המשמעותיים שחלו בשדה המגנטי של כדור הארץ באלפי השנים האחרונות. על עבודתו המבורכת של האדם אנו לומדים מן הפעילות הרפואית הנעשית באזור ומנצלת את מי הים לריפוי מגוון רחב של מחלות. על העניין המיוחד שהיה לבני היישוב לפני קום המדינה באזור אנו לומדים מן הטיולים המאורגנים ברגל למדבר יהודה וסביבתו, שתחילתם עוד בסוף המאה התשע עשרה, על ידי בני נוער, תלמידים ומשוטטים. לסיום אנחנו זוכרים את אבות אבותינו שחיו באזור לפני אלפים או מאות אלפים של שנים והשאירו את שרידיהם לאורכו של בקע ים המלח. הסדרה מלח הארץ , שזהו הכרך החמישי שלה, החלה להופיע בשנת תשס"ו (2005) כיד לחלוצי ים המלח משה נובומייסקי ומשה (מוסיה) לנגוצקי, שהגיעו ארצה בשנות העשרים של המאה הקודמת והגשימו את חזונם להקים את מפעל האשלג. מפעל זה, ומפעלים נוספים שקמו מאוחר יותר, יצרו את התשתית לתעשייה הכימית בישראל. הסדרה יוצאת לאור הודות לשיתוף פעולה בין יוסי לנגוצקי, בנו של משה, המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית בירושלים, מרכז מדע ים המלח והערבה ומפעלי ים המלח והוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס.

במחקרו שובר המיתוסים מציג פרופ' ישעיהו פרידמן פרספקטיבה חדשה על המזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הוא מראה שהממסד הבריטי קיווה שהערבים ימרדו נגד טורקיה ויקדמו בברכה את הבריטים כמושיעים. שריף חוסיין, לימים מלך חג'אז, אמנם מרד, אך לא מטעמים לאומיים. בראשית המלחמה הוא ניהל בו-זמנית משא ומתן עם הבריטים ועם הטורקים, אבל לאחר שגילה שהטורקים מתכוונים להתנקש בחייו, החליט להתאחד עם הבריטים. בכל תחומי הסהר הפורה לא היה מרד ערבי; היו אלה החיילים הבריטים, האוסטרלים והניו-זילנדים שהביסו את הצבא הטורקי. תומס לורנס ("לורנס איש ערב") וסר מרק סייקס קיוו להחיות את הלאומיות הערבית ולבנות מזרח תיכון חדש. שניהם נחלו אכזבה. הערבים התקוממו נגד חדירתן של מעצמות זרות נוצריות והשתוקקו לשוב לחיקה של טורקיה. גם האמיר פייסל הפך לחסיד הרעיון הפן-ערבי. התוכנית נתמכה גם על ידי הממשל הצבאי הבריטי, שהתכוון בזאת לחסל תביעתה של צרפת לסוריה. הקצונה הבריטית גילתה עוינות כנגד הציונית והייתה אחראית למאורעות ירושלים באפריל 1920. בשנות העשרים, בניגוד ליחסה העוין של משפחת אל-חוסייני ובני בריתם בפלשתינה, הפלאחים, שהיו רוב באוכלוסיית בארץ ישראל, לא גילו כל איבה כלפי הציונית. הם טענו שהקדמה והשגשוג תלויים ביחסי אחווה בין יהודים לערבים, וראו במפעל ההתיישבות הציוני מקור של ברכה לארץ כולה. פרידמן טוען שבמדיניות נכונה הסכסוך הערבי-ציוני לא היה בלתי נמנע; האחריות הייתה בידיו של הממשל הבריטי.

ספר זה מציג את השיח ההלכתי ואת התפתחותו של המשפט הרפואי הישראלי. הספר עוסק בטיפול רפואי לקראת קץ החיים, בהפלות ובטיפולי פוריות, ונוטל חלק בדיונים המתמשכים בסוגיות המוות המוחי ושוק האברים להשתלה. הספר דן בהרחבה במוסר המיני ביהדות ובקשריו למדיקליזציה של הפוריות וההלכה עצמה. פרופ' בר אילן מציג גם את התיאולוגיה והרוחניות של ההלכה הרפואית היהודית, את אחריות הקהילה לטיפול רפואי ואת חברות ביקור החולים, שמילאו תפקיד מרכזי בקהילות יהודיות עד לראשית המאה העשרים. הספר לא רק מציג את האתיקה היהודית לאנשי המקצועות הרפואיים ולקהל התורני והמשכיל בכללותו, אלא גם מבהיר את ההלכה על רקע הפילוסופיה המשפטית וההיסטוריה החברתית ומציג תובנות בדבר עצם מהותה של ההלכה ודרכי תפקודה בחברה. זוהי מהדורה מתוקנת, מעודכנת, מורחבת ומותאמת לציבור הישראלי של הספר שיצא באנגלית ב־2014.

חוות דעת של מומחים בבריאות הנפש, במטרה להעריך את היכולות ההוריות ולהמליץ בפני בתי המשפט מהי טובת הילד, היא תחום החורץ גורלות המטיל על המומחים מעמסה רגשית ואחריות כבדה. כתיבת חוות הדעת היא עבודה מורכבת הדורשת אינטגרציה בין תחומים רבים: נוסף על ידע תאורטי וקליני, על המומחים לגלות ידע בתחומי המשפט ולהכיר את מערכת המשפט ואת השירותים הסוציאליים העומדים לרשות המשפחה והקהילה. עליהם לשלב בין כל התחומים הללו ולתת המלצות ראליות המתייחסות לטובת הילד. כלים מקצועיים מגוונים עומדים לרשות המומחים ועליהם להכיר אותם וגם את מגבלותיהם. הספר מתאר בצורה שיטתית ובלוויית דוגמאות רבות את תהליך העריכה של חוות דעת של מומחים הממונים על ידי בתי המשפט (בית משפט לענייני משפחה, בית משפט לנוער, בית משפט מחוזי, בית הדין הרבני ועוד). מוצגים ומנותחים בו הכלים המקצועיים, צורת העבודה והעקרונות המנחים אותה. מובאים החוקים שעל פיהם מתבקשת חוות הדעת (חוק הנוער, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק האימוץ, אמנת האג). מוקדש בו פרק לסקירת השירותים הסוציאליים ובעלי התפקידים בשירותים אלו הפועלים בתחום דיני משפחה. התייחסות לסוגיות אתיות ולדילמות שכיחות שהמומחים מתלבטים בהן נידונות בספר בהרחבה. ייחודו של הספר בכך שהוא עוסק בעריכת חוות דעת בדבר היכולות ההוריות כמכלול, והוא ראשון בסוגו בישראל. המחברים השותפים לכתיבתו מייצגים את התפיסה האינטגרטיבית הרב-תחומית הנדרשת בנושא המסוגלות ההורית וטובת הילד. בהשתתפות יפעת שרון-הדס ועפרית לוי

The Truth of Scientific Medicine is an attempt to deal with one of the crucial problems in modern medicine: the rapid rate of exchange of truths serving as the foundation of medical practice. Unstable truths are a source of skepticism and concern among many physicians. They are also one of the main reasons for the crisis undermining the trust between patient and physician. The quest for the truth in modern medicine passes through the six core concepts of scientific truth: paradigms, methods, borders, criteria, interpretation and inference. The author deliberates each of these concepts through concrete examples at three levels: the historical, the theoretical and the political. The issues serving as the basis of the discussion are of concern to the medical world, and appear at the core of professional and sometimes the public debate: management of coronary heart disease, treatment of bronchial asthma, hormone replacement in menopausal women, early detection of breast cancer, drug therapy for diabetes, conventional vs. alternative medicine.

שירת חייו של ר' יהודה הלוי הוא סיפור חייו של גדול משוררי ימי הביניים העבריים מאז פרסומו בטולדו שבספרד ועד מותו עם קטיעת מסעו ההרואי לארץ ישראל ולירושלים. התיאור מבוסס בפעם הראשונה על כל קובצי השירה, הדיוואנים, שנערכו בתחנות חייו החשובות של המשורר במזרח ובמערב. הכול מתוך השוואה ועימות עם מכתביו האוטוגרפים ועם מכתבי בני הדור שנתגלו ונאספו במשך חמישים השנים האחרונות בגניזת קהיר. החומר התיעודי, יחד עם החומר הספרותי שהיה גם הוא גנוז במשך שנים ארוכות מעבר למסך הברזל, נשזר כאן לכדי מסכת אחת. בחיבור נבחנת מערכת היחסים המורכבת של היהדות עם מורשתם הרעיונית של שירי הלוי שבאה לידי ביטוי בניסוח הכתובות בראשי שירים, במסירתם, ובדרכי גלגולם לאורך הדורות, ואף בדרכי קיטועם ועיבודם. בעימות עם 'ציון הלוא תשאלי' נפתח הספר, והוא נחתם בבחינה של דרכי העריכה ובזיהוי העורכים השונים של הדיוואנים. גוף החיבור עוקב אחרי קורותיו של האיש הגדול בשלושת מעגלי חייו המרכזיים, בספרד הנוצרית, בספרד המוסלמית ובמצרים, כולל המסע לארץ ישראל – שם מצא את מותו.

החינוך הוא אמצעי חשוב ומרכזי בביסוסן של תנועות לאומיות. הספר כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני מוסיף לחקר הלאומיות את ההיבט החינוך הלאומי בבתי הספר. הנחת המוצא בספר זה היא שה'איך' בחינוך בכלל ובחינוך לאידאולוגיה לאומית בפרט חשוב לא פחות מה'מה' – החינוך מסייע למאמץ הלאומי לא רק בתכנים, אלא גם במגוון הכלים שהוא משתמש בהם. חינוך לאומי משמעותו הן חינוך לכול הן חינוך ערכי או אידאולוגי ללאומיות. לאחר מבוא היסטורי ותאורטי, עוסק הספר ב'כלים השלובים' של החינוך הלאומי הציוני, החל משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל וכלה במדינת ישראל של ימינו. בחלק הראשון נדונים הכלים הבלתי-פורמליים שרובם שלובים בלימוד הפורמלי בבית הספר, ובהם חברות תלמידים, טקסים וחגים, טיולים והכשרה טרום-צבאית ומסגרות אחרות. החלק השני עניינו יזמות וחידושים בשדה החינוך ודרכי הפצתם. בחלק השלישי נדונים העקרונות החינוכיים הכוללים של החינוך הלאומי, כגון תכניות ליבה, שתפקידן להבליט את המכנה המשותף הלאומי ולהפיצו, או ההלכה החינוכית שנובעת מהעשייה של מורים ומחנכים מובילים. הספר עוסק בשלושה מעגלים קהילתיים: החינוך הקיבוצי, הייחודי במובנים רבים, ששימש מעבדה חינוכית-חברתית בישראל ובעולם; החינוך בבתי ספר של זרם העובדים; החינוך הכללי (הלא דתי) ביישוב והחינוך הממלכתי במדינת ישראל.

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית. מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מיהדות חצי האי האיברי שנודעה בשם "ספרד" מימי השלטון המוסלמי ואילך. הספר פותח אשנב לתולדותיה של קהילה שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו. אף ספר זה אינו כל כך יוצא דופן בדגש שיש בו על "הנוצרים החדשים". עם זאת, הספר נועד להעלות את יהדות פורטוגל למוקד התעניינות הציבור הקורא עברית. הוא בא לעודד את המשך חקר היצירה הרוחנית, הספרות העברית, לימוד התורה והישגי המדע של יהדות פורטוגל לפני השמד של 1497. מאמרים של חוקרים מארצות שונות כלולים בספר. יום טוב עסיס, רחל איבנייס-ספרבר, אלווירה דה אזבדו מיאה, אריק לווי, אליהו ליפינר ז"ל, משה אורפלי, אדגר סמואל, ז'זה נוניס קראירה, שרל עמיאל ודב סטוצ'יסקי פותחים בפני הקורא העברי יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל מימי התגבשותה לקהילה מיוחדת כחלק מיהדות ספרד ועד הפיכתה לעדת אנוסים או "נוצרים חדשים" במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים הפכה פורטוגל למולדתם של "יהודים בסתר", אנוסים או "נוצרים חדשים".

בתי דפוס והוצאה לאור, עיתונים וכתבי עת, תשתיות שיווק וציבור קוראים הולך ומתרחב – כל אלה נולדו יחד במזרח התיכון בשלהי העידן העות'מאני, אחרי מאות שנות התעלמות מהתפתחויות דומות באירופה. הופעתם הדרמטית באזור תוך רגע היסטורי קצר חוללה תמורות מרחיקות לכת כמעט בכל תחום בחיי הפרט והקהילה. הספר מהפכת הדפוס הערבי בוחן את הנסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שבהן התרחש המפנה הזה. הספר דן בצמיחת תעשייה של ייצור ספרים ועיתונות, בהיווצרות קהל צרכנים למוצרים המודפסים ובהקמת מערכות הפצה – משירותי הובלה ודואר ועד חנויות ספרים ורשתות של סוכנים – שחיברו בין היצרנים ללקוחותיהם. ההתבוננות בתמורות הללו מטילה אור רב על היבטים של מסורת תרבותית ודתית באזור ועל דילמות שהיו כרוכות בדפוסי חשיבה ופעולה חדשים. זהו מסע מרתק וססגוני אל חברה העושה את צעדיה הראשונים לתוך עידן חדש.

הספר רַחַק וְקֵרוּב מציג רעיונות שהתרקמו בהגות היהודית באזורי הקיסרות הביזנטית בשלהי ימי הביניים. התסיסה הרעיונית באותה עת הניבה תפיסות שכלתניות חדשניות ולעתים גם ויכוחים חריפים בסוגיות שונות. נידונות בספר גישות בתורת האלוהות, הבריאה, הנפש, השכל והנבואה בהגותם של ר' שמריה האקריטי, ר' אלנתן קלקיש, ר' יהודה משקוני, ר' מרדכי כומטינו, ר' מיכאל בלבו והוגים אחרים. הספר בוחן את רישומי התופעות הביזנטיות הייחודיות, כמו התנועה ההייזיכסטית, בהגות היהודית. כמו כן מוצגות בו סוגות ספרותיות שפרחו באזור הביזנטי, כגון שירה ודרשנות. זרמים בהגות היהודית שעדיין לא נחקרו, ופולמוסים לוהטים בסוגיות רעיוניות מוארים בספר בהרחבה. המחבר בוחן במה הושפעו ההוגים היהודים הביזנטיים מן המערב ובמה הביעו את ייחודם, הן בתוכן הן בסגנון. התרבות הרומניוטית בימים שהמגורשים מספרד עדיין לא הציפו את רחבי האימפריה הביזנטית נחשפת בספר בהרחבה בפני הקוראים.

A leading critic of Polish literature, Artur Sandauer (1913-1989) takes a hard, at times painful, look at the critical role that Jews and individuals of "Jewish descent" played as both creators and objects of literature and culture in twentieth-century Poland. Through an engaging series of essays, Sandauer analyzes major figures in Polish literature via the prism of one central, if at times muted, issue: "the Jews." Sandauer begins his analysis by looking at such classics of Polish literature as Mickiewicz, continues by discussing the experiences of writers in the interwar era such as Tuwim and Schulz, challenges reigning myths of the war years with critical examinations of works by Andrzejewski and Miłosz, exposes the problematic relationship between writers and the Communist regime through the career of Ważyk, and concludes with hope for Poland's future with discussions of Szymborska and, in a bold display of intellectual honesty, himself. Written during the period of martial law, Sandauer's work stands as a testimony to the power of the written word as well as the renaissance in Jewish studies taking place in contemporary Poland.

אמיל או על החינוך , חיבורו ההגותי הגדול ביותר של ז'אן-ז'אק רוסו (1778-1712), נחשב ליצירת מופת לא רק בתחום מחשבת החינוך אלא גם בפילוסופיה חברתית ומדינית. רוסו עצמו העריכו כטוב וכחשוב שבספריו. הוצאתו לאור בקיץ 1762 לוותה בסערה ציבורית גדולה: שלטונות צרפת ציוו להעלות את הספר על המוקד בגין פגיעתו בדת ומחברו הפך לאדם נרדף, שנאלץ להימלט מפריז ולחפש מקלט בארצות אחרות. מאז ועד היום אמיל הוא ספר שנוי במחלוקת: לצד מעריצים רבים שרואים ברוסו מופת של מחנך נדיב המשחרר את האדם מכבלי הדעות הקדומות של חברה מושחתת, ישנם גם מבקרים לא מעטים הסבורים ששיטתו החינוכית מכוננת למעשה דיקטטורה אכזרית המבוססת על הונאה והשפלה. רוסו לא הבין את המושג "חינוך" כלימוד בבית ספר על פי תכנית לימודים מוכתבת מראש, אלא ראה בחינוך מסע של תיקון האדם והעולם. "הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם" – כך הוא מכריז בפתח ספרו. באמצעות חינוכו יוכל האדם לעצור את תהליך ניוונו, לחזור לטבעו האמיתי, לבטא את עצמיותו האותנטית, ובסופו של דבר לכונן חברה חדשה, שתשרור בה הרמוניה מושלמת בין הפרט לבין הכלל, בין "האדם" לבין "האזרח". רוסו מציג את תפיסתו ביצירה רחבת יריעה, מעין רומן חניכה של ילד מעת לידתו ועד לנישואיו, כשהוא מלוּוה במחנכו בכל יום מחייו, עד לפרידתם הגורלית בסוף הספר. כתיבתו הרגשית של רוסו, הממד הרומנטי השזור בספרו, החשיפה האישית המובהקת של המחבר – כל אלה יוצרים הגות פילוסופית יוצאת דופן בתכניה ובסגנונה, הגות הסוחפת ומטלטלת את הקוראים וגורמת להם לחשוב מחדש על מהות התרבות האנושית ותכליותיה. יצירת המופת של רוסו מוגשת במהדורה מדעית מוערת ומלווה במאמר מאת ד"ר עמוס הופמן המתאר את הנסיבות ההיסטוריות של פרסום אמיל, מנתח את היצירה בהקשר של מחשבת החינוך בתקופת הנאורות ובוחן את משמעויותיה בעידן המודרני.

לתוכן עניינים נא לחצו על עמודים מהספר

מהדורה שלישית מתוקנת ומעודכנת [תשע"א]

הספר בוחן סיפורים מן המסורת היהודית, המתארים את ייסודה של מנהיגות בכמה מהקהילות החשובות בתולדות ישראל. עמודי התווך בו הן שתי אגדות חז " ל ידועות אגדת ייסוד יבנה, שגיבורה הוא רבן יוחנן בן זכאי , ואגדת ייסודה של הנשיאות הארץ - ישראלית, שגיבורה הוא הלל הזקן. המחקר עוקב מקרוב אחר גלגולי נוסח של אגדות אלה, דן במציאות ההיסטורית העולה מהם, ומצביע על שני סוגי מנהיגות שהם מייצגים, הבאים לביטוי גם בסיפורת היהודית של קהילות ישראל בימי הביניים: ספרד, אשכנז, מצרים, ובעיקר קיירואן שבצפון אפריקה. השוואות לסיפורת נוצרית מקבילה, ואף לסיפורת עממית בת העת החדשה, חושפות בסיפורת היהודית שתי תבניות של ייסוד מנהיגות, המשקפות שני סוגים של מנהיגות על פי תפיסתן העצמית של הקהילות המספרות-מנהיגות של קודש ומנהיגות של חול. ניתוחם המעמיק של הסיפורים מגלה הן המשכיות והן תמורה בסיפורת היהודית לדורותיה ולתפוצותיה, ועומד על משמעויות תרבותיות והיסטוריות הטמונות בעיצובם השונה של סיפורים אלה .

הספר מציע לפני המעיין ניסיון ראשון של ריכוז כל השרידים הידועים שבנוסח הסורי-ארצישראלי של התנ"ך. סייע בעריכה: חנן שירון.

באתונה הקלסית קמה הדמוקרטיה הראשונה בתולדות האנושות, שהייתה לדמוקרטיה הישירה המפורסמת ביותר בכל הזמנים. הספר בוחן את תהליכי צמיחתה והעמקתה, את תפקוד מוסדותיה והליכי קבלת ההחלטות בה, את עקרונותיה האידאולוגיים ואפיוני תרבותה, את יכולת עמידתה במשברים וחידת יציבותה ועוד סוגיות היסטוריות הנוגעות לה. אף כי במובנים רבים הייתה הדמוקרטיה הקלסית שונה מהדמוקרטיה המודרנית, יש לשתיהן יסודות משותפים. העניין הרב במשטרם המדיני של האתונאים, כמו במכלול תרבותם, נובע גם מקווי הדמיון המאלפים למציאות המוכרת לנו וגם מקווי השוני החדים ביניהם: זהו עולם שנראה זר ומוזר ובה בעת מוכר. הדמוקרטיה האתונאית נתפסת בספר לא כמופת לחיקוי או כמושא לגינוי, אלא כנושא מרתק למחקר היסטורי וכדוגמה לחשיבותו של דו-שיח בין הווה לעבר.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

התודעה הלומדת הוא ספר למתעניינים בהוראה ומנסים להבין כיצד מתרחשת למידה. סיפורם של מורים ותפיסתם את הלמידה שהיא תוצר מעשיהם ומרכז הווייתם. ההנחה הבסיסית במחקרים המוצגים בספר היא שניתן לחשוף את המחשבות של המורים על תהליכי למידה באמצעות התבוננות בהוראתם. המחקרים מבוססים לפיכך על צפייה בשיעורים ובמפגשים בפועל. המהלך המשותף לכל החוקרים היה צילומם במצלמת וידאו לשם בחינת מורים והוראתם. הספר מאפשר למתעניינים בחקר ההוראה והלמידה להכיר תהליכים של מחקר פרשני המיוצגים בתחומי דעת מגוונים, כגון היסטוריה, אמנות חזותית, ביולוגיה וחשבון, וכן במפגשי ייעוץ חינוכי ותכניות מניעה. בפרקיו השונים מוצעת הסתכלות פרשנית מרתקת במיומנויות הוראתיות הנותנות ביטוי להבנתו המעמיקה של המורה את האופן שבו מתרחשת הלמידה אצל תלמידיו, ונבדק האם לכל המלמדים הבנות דומות לגבי הלמידה, ומה ייחודי או משותף לכל מי שעוסק בהוראה. ספר לכל המתעניין בהוראה במסגרת פורמלית ולא פורמלית, למורים, להורים, ליועצים חינוכיים וארגוניים.

This volume is somewhat innovative in that, while, covering one subject, it draws upon different and diversified cultural areas. Four papers are devoted to Israel Muslims and others examine the problems of reciprocity in marriage among Jewish and non-Jewish residents of Muslim countries. In addition, these articles which deal with previously unexamined topics such as the story motif of the hero doomed to die on his wedding day and the motif of marriage between man and monster. Papers are also presented on ethnomusicology and sociology.

באמצע המאה השש עשרה יצרו מקובלי צפת טקס של קבלת שבת ובו נתנו ביטוי לראייתם בשבת כלה ומלכה וביום השבת יום נישואין ויום הכתרה. חטיבה של קבלת שבת שולבה בתפילת ליל השבת ובה השיר 'לכה דודי' מאת ר' שלמה אלקבץ. השיר היה לציר המרכזי בתפילה הזאת, ואף על פי כן אין שיר מובן פחות ממנו. 'לכה דודי' משקף את התפיסה הכפולה של קבלת השבת כקבלת פני שבת וקבלת עול שבת. לפי ספרות הקבלה שתיהן מתמזגות למעין קבלת עול מלכות שמים. כיוון שאין 'לכה דודי' יוצא מידי סודו הקבלי, תוכנו וצורתו של השיר מצריכים קריאה מעמיקה. ספר זה יאפשר לקורא להבין את השיר ולעמוד על הסודות הגלומים בו ועל הרמזים השזורים לאורכו. הבנת הסודות הקבליים תאפשר ללוות את הדוד בהליכתו לקראת הכלה. קבלת השבת השבועית באה לזַכות בקבלת השבת הקוסמית. קבלת פני השבת היא דוגמה לגאולה העתידה, ו'לכה דודי' סולל את הדרך לאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בשני משמעיו – הן כמזמור לכבוד השבת הן כמזמור לעתיד לבוא ליום שכולו שבת. הספר פותח צוהר להבנת עולמם הדתי של חכמים ומקובלים בצפת בשיא פריחתה, במאה השש עשרה. זהו חלק ממפעל פרשני מקיף הבוחן את סידור התפילה מזווית ראייה היסטורית וספרותית. תקציר באנגלית נמצא בסוף הספר.

מה היו יחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות? האמנם לפנינו מלחמת מעטים נגד רבים, כפי שמקובל לחשוב? שאלות אלו נדונו ביום עיון שבית הספר להיסטוריה של האוניברסיטה העברית קיים בדצמבר 1999. המשתפים היו תמימי דעים שדיון ביחסי כוחות אסור לו להצטמצם למניית מספרי הלוחמים וכי חובה לתת את הדעת על שורה של משתנים נוספים. עם זאת, יש חשיבות גם למספרי הלוחמים. לגבי מלחמות יהודה המקבי הושמעו הערכות מנוגדות, ואילו לגבי מלחמת העצמאות, שררה הסכמה רחבה שאין לקבל בצורה גורפת את התפיסה של ניצחון המעטים על הרבים. בקובץ הנוכחי מתפרסמים לראשונה מסמך מטכ"לי משנת 1952, ומחקר של יהושע בן-אריה שנערך בענף היסטוריה בצה"ל בשנת 1955. משותפת להם המסקנה שמבחינת מספרי החיילים אין לדבר על ניצחון המעטים על הרבים במלחמת העצמאות. כן מתפרסמים כאן מאמרים המתבססים על הרצאות ביום העיון: מאמריהם של בצלאל בר-כוכבא וישראל שצמן על קרבות יהודה המקבי; של בני מוריס ועמיצור אילן על הערכת יחסי-הכוחות במלחמת העצמאות; של אייל נווה ומרדכי בר-און על הבנייתו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי על יחסי-כוחות אלה והדרכים האפשריות להמחשת העובדות בספרי הלימוד; של שמריה בן-פזי, משה ארנוולד ונמרוד הגלעדי על שלושה מקרי בוחן: צפת, הרובע היהודי בירושלים העתיקה, והמושבה רחובות. מסתו של יוסף הלר הל מרכזיות מוטיב 'מעטים מול רבים' בחשיבתו של דוד בן-גוריון מרחיבה את היריעה שנפרסה ביום העיון.

כמו כל תופעה אחרת בעידן המודרני, שנדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם, גם הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה נולדה למעשה במהפכה הצרפתית. כי אף שאמנות הכתיבה של "היסטוריה" הייתה צורה ספרותית ידועה ועתירת הישגים מאז העת העתיקה, הרי שמבחינות קונקרטיות ופרקטיות, ובכללן גם כדיסציפלינה אקדמית, ההיסטוריה לא הייתה קיימת: לא לימדו אותה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, לא היו לה כללים וסטנדרטים מקובלים של חקירה מדעית ולא הייתה לה השפעה ממשית על המאבקים הדתיים, החברתיים או הפוליטיים-האקטואליים. המהפכה הצרפתית היא שחוללה את הזעזועים האדירים בתרבות הפוליטית המודרנית אשר שינו מיסודה את תפיסת ההיסטוריה של בני התקופה. מעתה ואילך לא נתפסה עוד ההיסטוריה כתהליך שנע לאטו וכסדרו לעבר הגאולה, אלא כמאבקם הפוליטי של עמים ולאומים לחירותם, לזכויות טבעיות ולהכרה בתרבותם הייחודית. ספר זה מבקש אפוא לבחון את עלייתה של ההיסטוריה במאתיים השנים שבין 1740 ל-1940. הוא מתמקד בכמה היסטוריונים ששינו את תפיסת ההיסטוריה ואת מחקרה בעת החדשה. כל אחד מחמשת הפרקים בספר עוסק בהוגה (או שניים) שהרים תרומה ייחודית להתפתחותה של ההיסטוריה, והפך אותה שוב, כשם שהייתה בימי קדם, ל"מורה הגדולה לחיים" (Magistra vitae). אותם מלומדים לא יצרו אסכולה היסטורית מסוימת, אך מבחינה אינטלקטואלית הם היו שותפים לרעיון שההיסטוריה היא יצירה אנושית, במלוא מובן המילה – חופשית, ספונטנית ופתוחה – שנעשתה על ידי בני האדם עצמם.

קובץ זה עוסק בזיקה שבין מושג המוות ובין הפילוסופיה של ההלכה. רבים יטענו שדחייה של המוות ובריחה ממנו עומדות בתשתית כל תרבות, וההלכה בכלל זה: הרוצה להבין תרבות יבדוק את יחסה למוות. המאמרים שבקובץ, וכן רב-שיח מיוחד לספר על הכחשת המוות, מתחקים אחר הנחה זו ולומדים לאורה את המצוי בהלכה. שלושה נושאים הקושרים מוות והלכה עומדים בלב הספר: סוגיית החרדה מהמוות והכלים להתמודד עמה; הזיקה שבין החוויה האנושית להמשגות ההלכתיות והכלים ההלכתיים סביב סוגיית המוות; והשפעתן של תפיסות מטא-הלכתיות על פסקים ומחשבת ההלכה בסוגיית המוות. הקובץ המגוון מביא מקולם של מיטב החוקרים ואנשי הרוח שזה עיסוקם; הוא נוגע בסוגיות קיומיות ששורשיהן בעיון הלכתי ופילוסופי מעמיק, מחז"ל והרמב"ן ועד השואה והעידן הטכנולוגי. הספר, שתשתיתו בשיח הפילוסופיה של ההלכה, מהווה אבן פינה לעיסוק רחב שמעודד מחקרים נוספים. הוא מציף תובנות עומק של עולם ההלכה על סוף החיים, ההתמודדות עם רגעים אלה וההשלכות ההלכתיות של מושג המוות – על שלל נגזרותיו בהלכה ובאגדה.

The civic state functions by covenant, consensus, contract and compact to protect and enhance the lives of all citizens living in a defined territory. This book elaborates on the full range of conditions of a civic state drawing on literature from many branches of the social sciences.

המחקרים המכונסים בספר זה דנים בקיבוץ היהודי האמריקני ובמוסדותיו באמצע המאה התשע עשרה. אלה שנות המעבר ממסגרת קהילתית צרה ומונוליטית אל חיי ציבור מסועפים, מפותחים ופלורליסטיים – תקופת הנחת היסודות לקהילה היהודית האמריקנית במאה העשרים. הספר הוא כרך שלישי בסדרת 'מחקרים ומקורות' היוצאת לאור מטעם המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית והחברה לחקר תולדות ישראל באמריקה. סדרה זו באה למלא את הצורך הגובר בספרי עיון בנושא זה, צורך המורגש זה כבר בהוראה באוניברסיטאות ובמוסדות ההשכלה בישראל ובתפוצות.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

עמנואל לוינס (1906--1995), מגדולי הפילוסופים של זמננו, נודע מזה כארבעים שנה ברחבי תבל בשל יצירתו הייחודית היונקת הן מן המסורת הפילוסופית המערבית הן מן המקורות היהודיים-התלמודיים. מחשובי חיבוריו הפילוסופים וכתביו היהודים – "קריאות תלמודיות"- תורגמו באחרונה לעברית והם נלמדים בחוגי האקדמיה ובקהל הרחב. קובץ זה, היוצא לאור ביובל המאה הראשון להולדתו של לוינס, מעיד על התהודה שיצירתו זוכה לה בישראל. הקובץ עמנואל לוינס בירושלים: פרשנויות פילוסופיות ופרספקטיבות דתיות פורש מבט מקיף על יצירתו העשירה והמגוונת של עמנואל לוינס. המאמרים המקובצים בו, שחוברו על ידי טובי המומחים ללימודי לוינס בישראל ובחו''ל, מציגים את מכלול המִשלבים המרכיבים את יצירתו: הכתבים הפילוסופיים, הכתבים היהודיים, הקריאות התלמודיות, נושאים אקטואליים, ועמדותיו הפולמוסיות ביחס לזרמים או לאידיאולוגיות בנות זמננו (סטרוקטורליזם, פסיכואנליזה, מרקסיזם, אתנולוגיה, מדעי הדתות ועוד). 'משמעות העשייה הדתית', מאמר של עמנואל לוינס שפורסם ב-1937, מובא כאן לראשונה בתרגומו העברי. לקובץ שלושה חלקים: חלק ראשון - פילוסופיה ופנומנולוגיה; חלק שני - אתיקה ופוליטיקה; חלק שלישי - יהדות. שאלות מרכזיות הנוגעות להגותו של לוינס משמשות כקו מחבר בין המאמרים המרכיבים את המכלול: יחסו של לוינס להוסרל ולהיידגר; בעיית הסובייקטיביות; בין-סובייקטיביות ואחרוּת; השלישי, הצדק והמדינה; הציונות ומדינת ישראל; תיאולוגיה ודת; פרשנותו התלמודית של לוינס; יחסו למוסר היהודי הקלסי; תפיסתו את ההלכה; ומקומו של לוינס בפילוסופיה היהודית. המאמרים שכונסו בספר מבוססים על הרצאות בכנס בינלאומי שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים במאי 2002 והוקדש להגותו של עמנואל לוינס. אתר 100 שנה ללוינס http://www.levinas100.org/index-he.html

בשני החיבורים שלפנינו, על האינדיאנים ו על הזכות למלחמה , המתפרסמים כאן לראשונה בעברית, יוצק פרנסיסקו דה ויטוריה את יסודות המשפט הבין-לאומי, כפי שהוא מוכר לנו כיום. דה ויטוריה מפתח כאן, לראשונה, דיונים ומושגים שהיו עם הזמן לנכסי צאן ברזל אקטואליים ואקוטיים במשפט הבין-לאומי ובאֲמָנות בין-לאומיות בנות זמננו, ובמיוחד בשעה זאת: כיצד לנהוג במעשי ביזה שבוצעו במהלכם של קרבות? כיצד להתייחס לשבויי מלחמה? כיצד להתייחס לבני ערובה? כיצד להתייחס למי שאינם מעורבים בלחימה ולאזרחים שנקלעו במקרה לשדה הקרב? שאלת החפים מפשע; שאלת ההרג הבלתי מידתי, או הבלתי מבוקר; האחריות הישירה והעקיפה למלחמה ולתוצאותיה; השתתפות במלחמה בלתי צודקת, אחריותו האישית של השליט להחלטה על יציאה למלחמה מעין זו ואחריותם הישירה והעקיפה של הנתינים הלוקחים חלק בלחימה. שני החיבורים שלפנינו נטועים עמוק בפולמוסים התוך-אירופיים של ראשית העת החדשה המוקדמת על אודות חוק הטבע ומשפט העמים, והשפיעו על התביעות של שליטים אירופאים בני התקופה ל- imperiumו-dominium (אימפריאליות ושליטה) על טריטוריות שמעבר לים ועל האוכלוסיות הילידיות המאכלסות אותן. רעיונותיו של דה ויטוריה תרמו ליישומם של "החוקים החדשים" במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. חוקים אלה, שיצאו לפועל ב-1556, סיימו בפועל את שיעבוד האינדיאנים ואת עבודות הפרך שלהן נידונו. אך הדיון בסוגיות רמות מעלה אלה חורג בהרבה מגבולות התקופה ומשפיע השפעה מוכחת על הפרשנות השגורה בימינו-אנו. דה ויטוריה משקיף על הדברים מזווית הראייה האוניברסלית וההומנית. בדרכו זו, דה ויטוריה עושה שימוש אפקטיבי בשילוב שבין חוקי הקניין, המשפט האזרחי, דיני משפחה והמשפט הפלילי.

הרלב"ג – ר' לוי בן גרשום (1344–1288) – היה הוגה רב-צדדי ודמות מרתקת ומיוחדת במינה. הוא כתב ביאורי-על לרבים מפירושיו של אבן רשד לכתבי אריסטו, ספר פילוסופי-תאולוגי בשם' ספר מלחמות ה'' שבו פתר בעיות שלא נפתרו לדעתו עד לזמנו ופירושים כמעט לכל ספרי המקרא. הספר פירוש הרלב"ג לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מוקדש לאחד מפירושיו המעניינים ביותר למקרא. נידונים בו שני היבטים של פירושו הפילוסופי והפרשני. בהיבט הפילוסופי מוסברת המשמעות שייחס הרלב"ג לסיפורים. היא מתמקדת בתורת האדם, תורת השכל, תורת ההכרה, הישארות השכל, כוח הדמיון, השגת הטוב והרע והבחירה. בהיבט הפרשני עוסק הספר במתודות הפרשניות שבהן השתמש ובדרך שבה הציג את פירושו. תשומת לב מיוחדת ניתנת למדרשים שהביא במסגרת פירושיו לסיפורים הללו ולדרך שבה השתמש בהם. כמו כן עוסק הספר בהשוואת פירושו של הרלב"ג לזה של הרמב"ם המאפשרת לראות את השפעת הרמב"ם וגם להבליט את עצמאותו המחשבתית. הרלב"ג ראה את כל מפעל חייו כשלמות אחת שבה כל החלקים קשורים אלו באלו. פירושו לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מושווה למקבילותיו בפירושיו האחרים למקרא, ובאופן מיוחד לפירושו לשיר השירים, ל'ספר מלחמות ה'' ולביאורי-העל שלו לפירושי אבן רשד לאריסטו.

תולדות היהודים בסיציליה משתרעים על פני יותר מאלף שנה, מן התקופה העתיקה עד הגירוש בשנת 1492. הספר, המבוסס על כארבעים אלף תעודות ארכיוניות שרובן טרם ראו אור, מתאר את תולדותיו הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים, החברתיים, הדתיים והתרבותיים של המיעוט היהודי באי ואת יחסיו עם הרוב הסובב אותו: רומאים, מוסלמים ונוצרים. בעוד שראשיתם של היהודים באי לוט בערפל, בשנים האחרונות מתגלה תיעוד היסטורי הולך ורב על תולדותיהם. בתקופת שהותם באי היהודים היו אזרחים והמגבלות שהוטלו עליהם, במיוחד במישור הכלכלי, היו מעטות. בסיציליה לא הונהגה בימי הביניים חקיקה מפלה לרעה שאילצה את היהודים לעסוק בהלוואה בריבית ובמסחר בבגדים ובחפצים משומשים. הם עסקו בחקלאות, בתעשייה ובמסחר, גם סחר בינלאומי ובספנות, והיו ביניהם בעלי מלאכה ורופאים. ברם, רוב יהודי האי היו פועלים בעיר ובכפר. במאה החמש עשרה חיו באי כעשרים וחמישה אלף יהודים, שהם יותר ממחצית היהודים באיטליה באותה עת. על כל אלה הקיץ לפתע קץ כאשר המלכים הקתוליים גרשו את כל היהודים מארצות הממלכה הספרדית. כשמונים אחוזים מיהודי סיציליה יצאו לגלות, בעוד שהנותרים המירו את דתם לנצרות, וברבות הימים נרדפו על ידי האינקוויזיציה הספרדית.

העוסקים בספרות האגדה ובנושאים הקרובים לה נזקקים מזה שנות דור למחקריו של פרופ' יונה פרנקל מן החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ומייסדה של הגישה הספרותית במחקר המדרש והאגדה. עמיתיו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו חברו יחדיו להקדיש לו ממחקריהם ביובלו. בספר הגיון ליונה עשרים ושלושה מאמרים המקובצים בחמישה שערים במגוון הנושאים שבעל היובל עסק בהם: יחסי האגדה וההיסטוריה, השתקפות היחסים הבין-תרבותיים בספרות חז"ל ובספרות בית שני, סוגיות העריכה של ספרות התנאים ומדרשי חז"ל, הפואטיקה של הסיפור האגדי, וכן ענייני תפילה ופיוט. נספחים לספר רשימה ביבליוגרפית של מחקרי פרופ' יונה פרנקל ומפתח למעשי החכמים שנידונו בספריו ובמאמריו. שלושת עורכי הספר הם מן המדור לאגדה ולספרות עממית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

בספר יחיד במינו כונסו מאמריהם של 23 היסטוריונים בכירים מגרמניה, ישראל, ארה"ב ואנגליה, ביניהם איין קרשו, שאול פרידלנדר, אברהרד יקל, סטיבן אשהיים וישראל גוטמן. הפרק הראשון על ההיסטוריוגרפיה סוקר שישים שנות מחקר והגות היסטורית על גרמניה הנאצית והיהודים מדור ילידי הרייך השלישי ועד לויכוח האקטואלי על דרכה של ההיסטורויגרפיה הגרמנית בדור האחרון. שלושת הפרקים הבאים מציגים קונצפציה רב תחומית: 1. החברה הגרמנית והיהודים ברייך השלישיף 2; החברה היהודית והנהגתה תחת המשטר הנאצי; 3. על הזיכרון וההיסטוריה.

מטרת מפה לשם היא להרחיב ולגוון את התרגול הלשוני הקיים ב עברית מן ההתחלה חלק א' ולספק הזדמנויות נוספות לדיווש ולחיזוק הידע אשר יתרמו לפיתוח השטף והדיוק בהבעה. הספר מאורגן לפי פרקי "עברית מן ההתחלה" - החל ביחידות ללימוד האותיות וכלה בשיעור 28 ומציע לכל אחד מהם מערכת תרגילים מסוגים שונים: טקסטים קצרים להעשרה, חזרה על אוצר מילים, קלוזים של מילים עם בנק מילים, דיווש וחזרה על פעלים דרך עבודה בזוגות, תרגילי השלמה ותרגילי הפכים, תרגילים סגורים ותרגילים פתוחים לגמרי: מכתבים, פתקים, וכתיבה על נושא שנלמד בשיעור. התרגילים ב מפה לשם נוסו בהצלחה בכיתה במשך שנים והוכחו כיעילים בהקניית הנושאים הלשוניים הנלמדים ברמה א. הספר יכול לשמש הן כתרגול נוסף בכיתה בעבודת יחידים או בקבוצות במשך השיעור והן כשיעורי בית נוספים לחיזוק החומר שנלמד בכיתה. הספר מכיל פתרונות לתרגילים. הערה חשובה: החוברת מופיעה כעת עם כריכה מחודשת אך לא נעשה כל שינוי בתוכן. את הספר מלווה חוברת מבחנים ופתרונות ברמת מתחילים, שניתנת לרכישה באתר.

מהי תרומתה הייחודית של החסידות לעולם הרוח היהודי? מדוע היא משמשת גם היום דגם להתחדשות רוחנית יהודית? מקדש אדם הוא מחקר חדשני המתאר את היבטיה השונים של הפנמת החיים הדתיים היהודיים באמצעות העצמת חיי הנפש של היחיד בראשית החסידות. התיאור מתבסס על עיון במהלכים דומים בהגות היהודית הקדם-חסידית: בספרות חז"ל, בפילוסופיה היהודית ובקבלה. בספר מרתק זה נידונות סוגיות רבות בתולדות הרוח היהודית: היחס לעולם הזה, חוויית התפילה ולימוד התורה, התפתחות העיקרון הקובע שבמקום שאדם חושב שם הוא נמצא וכן חשיבותו של היסוד האקסיסטנציאלי במקורות התלמודיים והקבליים. באמצעות מחקר השוואתי בין עולמותיהם הרוחניים של שלושה מתלמידיו המרכזיים של הבעש"ט – ר' דב בער המגיד ממזריטש, ר' יעקב יוסף מפולנאה ור' פנחס מקוריץ – הספר דן בייחודה של החסידות ובחדשנותה הרוחנית. השוואת דרכיהם הרוחניות השונות חושפת את המכנה המשותף הרוחני של שלוש דמויות מפתח אלו בראשית החסידות, בצד נקודות המחלוקת שביניהן. הוויכוחים הגדולים בין חוקרי החסידות למן ראשית המאה העשרים על יחסם של מורי החסידות הראשונים אל העולם הזה, אל התפילה והמצוות ואל ההנהגה הצדיקית מוארים בספר באור חדש. מתברר שההשראה שמצאו בחסידות הוגים יהודים מודרנים, ובראשם מרטין בובר, מבוססת על טקסטים מקוריים רבים. המחבר נזקק באופן רצוף ומיומן לספרות מחקר בתחומי מדע הדתות והמיסטיקה הכללית. בדיונו במקורות היהודיים כביטוי לתופעות דתיות ומיסטיות כשלעצמן, ולא רק כחלק מתולדות המחשבה היהודית, הוא מתדיין בחריפות עם אחדים מקודמיו וסולל דרך חדשה בדיון על מהות החסידות.

The first edition of Yaron’s Laws of Eshunna was published in 1969. The second revised edition is in many respects a new book. New material – from Tell Haddad, Ishcali, also from remote Elba - granted new insights. Increased attention was paid to comparison, especially with the Code of Hammurabi. Of continuing controversies, the discussion concerning muškenum, and concerning ÷imdat šarrim may be singled out. A reconsideration of the English translation has resulted in many often, minute changes.

כמחצית מיהודי גרמניה היגרו טרם שנשלחה המחצית האחרת למזרח, אל המוות. עליית הנאצים לשלטון הייתה מיועדת להאיץ את הגירתם, ובדרך זו לפתור את 'שאלת היהודים'. ההקצנה במדיניות הנאצית לא באה בן יום וההחלטה להרוג את יהודי גרמניה נפלה רק בימי מלחמת העולם השנייה. הגירת יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם היא נושא המחקר של הספר. הוא תורם לחקר יהודי גרמניה במאה העשרים בשלושה מישורים: האחד – הוא מציג גישה בין-תחומית המשלבת היסטוריה ודמוגרפיה בניתוח תופעה שנבחנה עד כה לרוב כתופעה היסטורית בלבד. השני – הוא מרחיב את תחום הזמן שבו נבחנה שאלת הגירתם של יהודי גרמניה וכולל בתוכו גם את תקופת ויימר. השלישי – המחקר מתבסס על מגוון רחב של מקורות, הן יהודיים הן גרמניים, שבחלקם לא נעשה שימוש עד כה, כמו למשל דוחות ה'לשכה להגירה של הרייך' ו'תיקי המקרה' הגרמניים של הג'וינט. מעבר לדיון בשאלת המפתח, אם היו יהודי גרמניה בתקופה הנאצית פליטים או מהגרים, יכול הספר להוסיף ממד לא מוכר לאחת הבעיות ההיסטוריות החשובות הנוגעת ליהודי גרמניה: באיזו מידה היו מודעים לסכנות הטמונות בתהליכים שהתרחשו בחברה הגרמנית במהלך תקופת ויימר ולאחר עליית היטלר לשלטון?

פלוטרכוס היה סופר פורה ואהוד מאוד וזכה לקהל קוראים גדול במהלך הדורות. מכלל יצירותיו נשאו חן בעיקר הביוגרפיות הכפולות של אישים יוונים ורומים, שעוררו סופרים ואמנים דגולים ליצור יצירות משלהם. בביוגרפיות הכפולות פלוטרכוס בוחן חיי איש יוון לצד חיי איש רומא ומשווה ביניהם, וכדבריו: 'כיצד טבעם ומזגם דומים'. ההשוואה היא הרעיון המרכזי של היצירה. דמות אחת זורה אור על האחרת במובלע, עד להשוואה המפורשת בסיום. הנטייה בתקופה המודרנית לבטל את ההצמדה ולצרף יחד את הביוגרפיות של כל אנשי יוון לכרך אחד ושל כל אנשי רומא לכרך אחר, וביטול ההשוואות ביניהם, מפרקת את היצירה השלמה כפי שהגה אותה פלוטרכוס. הספר שלפנינו מכבד את היוצר ואת יצירתו ומשיב את הסדר על כנו: ליקורגוס היווני לצד נומה הרומי וההשוואה ביניהם המסכמת את היצירה. פלוטרכוס מעיד על עצמו שאינו היסטוריון: 'אינני כותב היסטוריות אלא ביוגרפיות', וכי הוא מבקש קודם לכול לתאר אופי ומידות. הוא פוסח אפוא על מעשים, גם גדולים וחשובים, אם אינם תורמים להבנת האופי ולגילוי הנפש. ערכן של הביוגרפיות שכתב רב דווקא בזכות מה שפסחו עליו ההיסטוריונים. לא המעשים הם המרכז אלא הסגולות האישיות, כי מעשים הם המחשה של אופי: מי האדם המתואר, מה סגולותיו ומה חסרונותיו, מה ראוי לשבח ומה לגנות. ליקורגוס ונומה הם גיבורי תרבות מעבר רחוק, אגדי למחצה. הם זכו לשם של מחוקקים נעלים שבפעילותם שינו את אופי עמם. החקיקה של שני האישים משמשת עדות לערכיהם וסגולותיהם. ליקורגוס היה מדינאי חכם, חתר לאיפוק ולפשטות ויצר רוח חדשה בספרטה בשיטת החינוך שהנהיג. נומה היה המנהיג הרומי היחיד שהצליח להסב את עמו ממלחמה ומתאוות בצע לעיסוקי שלום.

מהדורה חדשה ספר זה רואה אור בסדרת ספרי הלימוד להנדסאי חשמל מאת דימה בודנסקי. הסדרה מיועדת לסטודנטים הלומדים במגמת הנדסאי חשמל לפי תוכנית הלימודים של משרד הכלכלה. למחבר הספר ניסיון עשיר של כשלושים שנה בהוראה ובעבודה כמהנדס חשמל בעל רישיון חשמלאי מהנדס בתחומי תכנון, ביצוע ואחזקת מתקני חשמל. החלק הראשון בספר משלב נושאים הנכללים בתוכנית הלימודים ופתרון שאלות מתוך מבחני מה"ט (המכון להכשרה טכנולוגית). החלק השני הוא אוסף פתרונות מבחנים מהשנים האחרונות. עוד בסדרה זו מאת דימה בודנסקי: מתקני חשמל ומערכות הספק - פתרונות מבחני מה"ט + תיאוריה המדריך המלא לפרויקט גמר להנדסאי חשמל מתקני מתח גבוה - עקרונות, ציודים, תפעול ובטיחות

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה נעשתה ורשה מוקד משיכה לסופרים ולעסקני תרבות יהודים מרחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה. בתוך שני דורות הייתה העיר למרכז הדינמי והפורה ביותר של ספרות ועיתונות בעברית וביידיש. כותבים שפעלו בה לא רק העשירו את התרבות היהודית אלא גם נטלו חלק פעיל במכלול החיים של יהודי פולין על מגוון האתגרים שניצבו לפניהם יום יום ושעה שעה. הציר המרכזי שסביבו נעו החיים הספרותיים היה האיגוד המקצועי של הסופרים והעיתונאים היהודים, מוסד בעל תפקיד חברתי-תרבותי חשוב ביותר ואבן שואבת לשוחרי התרבות היהודית. באיגוד השתקפו היטב תווי פניה המשתנים של הסביבה הספרותית היהודית בוורשה. בחיבור שלפנינו נחשפים לראשונה מקורות שונים הקשורים בחיים השוקקים האלה בשנים 1939-1918 ובשנות הגטו והכיליון 1942-1939. על סמך מקורות אלו ואחרים נבחנים היבטים היסטוריים וחברתיים של תקופה זו בתולדות היהודים.

ספר מקורי זה פורס בפני הקורא שחזור של חיי היהודים בפוזנן, אחת הקהילות הגדולות והתוססות ביותר במזרח אירופה במאה השבע עשרה. הוא פותח בתיאור התהוות הרובע היהודי בעיר ובשינויים שחלו בגבולות אזור המגורים שהוקצה לאוכלוסייה היהודית. לאחר מכן הוא מתמקד בבתים שגרו בהם היהודים – גודל הבתים, סוגי הבנייה ותנאי הצפיפות שהתפתחו ברובע. היהודים עצמם, הן בעלי הבתים הן שוכריהם, עומדים במרכזו של פרק המנתח את הריבוד החברתי-הכלכלי של הקהילה לפי הרכוש שהיה ברשותם. מלחמתן של רשויות הקהילה בתנאי הצפיפות נדונה גם היא, וכמו כן השפעתם של תנאים אלה על חיי האנשים – ובכללם חיי האישות. לבסוף הספר מתאר את ניסיונות היהודים לשמור על סביבת מגוריהם בתנאי הלחץ שנוצרו מצפיפות הדיור: שמירה על ניקיון, הבטחת אספקת מים, הגנה מפני שריפות ושמירה על חומות העיר. בעקבות העיון בספר יכיר הקורא מקרוב את חיי היום-יום ברובע היהודי של עיר פולנית בראשית העת החדשה. סדרת מחקרים של המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם, האוניברסיטה העברית בירושלים. מועצת המערכת: שלמה אבינרי, עמנואל אטקס, יעקב אלבוים, דניאל בלטמן, ישראל ברטל, יעקב גולדברג, דוד וינפלד, חוה טורניאנסקי, שאול שטמפפר.

הלוואה בריבית היתה מקור מחיה ראשון במעלה ליהודי־אירופה בימי־הביניים; וסוגיה קצרה בגמרא — בת כמה שורות — היוותה את התשתית ההלכתית למשלח־יד זה. ספר זה הנו נסיון לעקוב אחרי גלגוליה של סוגיה זו בחשיבה ההלכתית באירופה בימי הביניים, תקופה המכונה בתולדות ההלכה ׳תקופת הראשונים׳.

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז מנדל סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

המחקר המדעי תורם, ללא ספק, לקדמה ולרווחה של החברה. בה בעת המחקר הוא נקודת מפגש בין קבוצות בעלות אינטרסים שונים -- חוקרים, מוסדות שהמחקר נערך בהם, גורמים מממנים, סוכנויות ממשלתיות והציבור הרחב. בנקודת המפגש הזאת מתגלים לעתים קונפליקטים ועולות שאלות לא פשוטות: האם כל מחקר הוא ראוי ומותר? האם נכון, או חובה, לשתף כל אחד במחקר? מהם כללי הפרסום של ממצאים מחקריים? על מי מוטלת האחריות להשלכות של המחקר? הספר אתיקה במחקר , הראשון בתחומו בשפה העברית, נכתב בידי חוקרים מובילים מפקולטות שונות באוניברסיטה העברית בירושלים. פרקיו מאירים סוגיות אתיות שונות במחקר ואת השלכותיהן התאורטיות והמעשיות. בין הנושאים הנדונים בספר: זכויות האדם מול טובת הציבור; חופש אקדמי ומחקר הממומן על ידי התעשייה; אתיקה בפרסום ממצאים מדעיים; מגמות באתיקה במחקר. בספר נכללים גם פרקים הדנים בסוגיות אתיות במחקר בתחומים כגון פסיכולוגיה וגנטיקה, ובסוגיות כגון שימוש בבעלי חיים ובתאי גזע עובריים לצרכים מחקריים. נוסף על כך מנותחים בו שישה מקרים של סוגיות אתיות שונות. הספר הוא קריאה מאתגרת לחוקרים ולתלמידים במוסדות להשכלה גבוהה ולכל מי שסבור שעבודה מדעית ראוי שתיעשה בשקיפות ובאחריות.

הספר עטרה לחיים כולל מאמרים מעמיקים ומקיפים מבכירי החוקרים בספרות חזל, הגאונים וספרות רבנית לדורותיה. פירושים חדשים ומאירי עיניים לספרות התנאית באים יחד עם מחקרים ממצים בעניינים הלכתיים מימי הביניים. ספר יובל זה נועד להביע רחשי כבוד עמוקים לאחד המיוחד שבחוקרי התלמוד והספרות הרבנית בדורנו, מוותיקי החוקרים שמשנתו קב ונקי, פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי, חתן פרס ישראל לשנת תשנו. ספר היובל מקבץ לתוכו מבחר מאמרים בכל אחד ואחד מתחומי המחקר שלהם תרם פרופ' דימיטרובסקי מכוחו: התלמוד, ספרות הראשונים וחקר הרשבא בפרט, תורתם של חכמי התורה האחרונים (מאות טז ואילך), פילוסופיה יהודית וקבלה, ותולדות הדפוס העברי.

הסיפור שלא סופר חוקר את שכתוב הסיפור המקראי – או הסיפור הדרשני – בספרות חז"ל מזווית הראייה של פואטיקה תיאורית והיסטורית. אפשר היה לצפות שמעמדו הקנוני של התנ"ך יְקבע אותו ויהפכו לחסין מפני כל שינוי, הוספה או הפחתה. אך תולדות התקבלותו מלמדות את ההפך מזה: המעמד הקנוני של הטקסט – זה אשר עומד בבסיס הלגיטימיות התרבותית שלו –דווקא הוא מזמין ניכוס ועיבוד מתמיד שלו. השאלות שעומדות במרכז הדיון בספר הן מדוע שכתבו החכמים את הסיפור המקראי וכיצד עשו זאת: איך הסיפור הדרשני מנכס לעצמו את ההון התרבותי של הטקסט הקנוני ומשתלט על כוחו ועל משמעויותיו? מהו המנגנון ההרמנויטי שמאפשר את הקריאות החדשות? כל שכתוב מורכב ממגמות הפוכות: כפיפות ויצירתיות, המשכיות והתחדשות. מצד אחד השכתוב מוקיר את הטקסט הקנוני ומכיר בסמכותו; מצד שני הוא משנה את מקורו ובהכרח מלמד על דבר מה שחסר בו, ובכך מערער על סמכות זו. הדיאלקטיקה המיוחדת של הסיפור הדרשני היא במיזוג בין הפרשנות והסיפוריות, בין ההכרה בסמכות והמאבק בה, השרויות במתח מתמיד ויחד קובעות את זהותו הספרותית.

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

פרופסור שמואל ספראי פרסם במשך יותר מארבעים שנה מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית ובתקופת התלמוד, בתולדות ארץ ישראל, בתולדות התרבות והחברה היהודית בארץ ובתפוצות וביחסים בין ארץ ישראל לבין התפוצות. רוב המחקרים באסופה דנים בבעיות יסוד בתקופה מכרעת זו בתולדות ישראל: עבודת האלוהים במקדש, בית המקדש ובית הכנסת, העיר היהודית ומוסדותיה, העלייה לרגל בימי הבית ולאחר החורבן, התנועה החסידית בימי הבית ובימי התנאים והערכת מעשיו של רבן יוחנן בן זכאי. מחקרים אלה הם אבני בוחן בהבנת ההיסטוריה הישראלית בימי הבית, במשבר שעבר על עם ישראל עם חורבן המקדש וירושלים ובתנופת היצירה הרוחנית והחברתית בדור שלאחר מכן.

The essays in this volume are a summary of a conference held in honour of Prof Michael Rosenak on the occasion of his retirement from the Melton Centre. The articles all deal with, either directly or indirectly, the question of the cultivation of the educated Jewish citizen as viewed from plural perspectives. There is an article on the moral and intellectual challenges in teaching the Bible both in the Orthodox and non Orthodox school system. There is also an article on the introduction of Holocaust studies into different educational frameworks. עורכת משנה: ויויאן בורשטיין. 121עמודים בעברית ו-127 עמודים באנגלית.

קולות הקוראים , ספרם של חנה אדוני והלל נוסק, הוא המחקר המקיף והמורכב ביותר בנושא הקריאה שנערך בישראל. הקריאה נבדקת במחקר זה במגוון רחב של היבטים לאורך שנים רבות ובאמצעות כלי מחקר תאורטיים, פרשניים ואמפיריים. תרבות הקריאה הנחשפת במחקר פותחת צוהר להבנת תהליכים רבים בחברה הישראלית: זהות גלובלית מול זהות מקומית, השפעתה של סביבת המדיה הרב-ערוצית על תהליכי חִברות, יחסים בין המינים, פערים חברתיים. המסקנות העולות מן המחקר מרעננות ומפתיעות. מתברר שדעותינו הקדומות על אודות מצב הקריאה – מן ההנחה שהאינטרנט והכבלים דחקו את הספרים והעיתונים משעות הפנאי ועד השערותינו הפופולריות על אופיו וזהותו של קהל הקוראים – לא תמיד עומדות במבחן. "מי שעתידה של תרבות הקריאה יקר ללבו, ומי שרואה בה נדבך מרכזי בקיומה של החברה הישראלית, ימצא בספר זה עניין רב" - ד"ר גדי טאוב, האוניברסיטה העברית

שירתו של יצחק עֹגן נדחקה לאגף נידח של המודרנה העברית משום השתייכותה לחוגו הנשכח במידת מה של המשורר יצחק למדן, עורך הירחון הספרותי 'גליונות', שהחל לראות אור בכסלו תרצ"ד והתמיד עד מות עורכו בתשט"ו. המהלך השירי, המיסטי והניגוני, שהוחדר בראשית שנות השלושים לשירה העברית באמצעות סגנונו המיוחד של חוג זה, ובעיקר בזכות כתיבתו של יצחק עגן, הקדים מבחינות מסוימות את המודרניזם של סוף שנות השלושים נוסח שירת נתן אלתרמן. בספר שיריו 'בַּהזדככות' (גליונות, תרצ"ה) חולל עֹגן מהפכה אלתרמנית סמויה, שלא זכתה לציון היסטוריוגרפי ראוי, משום הדרתו של חוג 'גליונות' מן השיח הביקורתי על המודרנה השירית בתקופתו. במונוגרפיה על שירת יצחק עֹגן מתואר המהלך הזה כשהוא משוחרר ממוסכמות השיח על 'הרפובליקה הספרותית', שתלו באופן בלעדי את מהלכיה של המודרנה במחוות אלימות של מלחמות תרבות ובאסטרטגיות פואטיות של חיסול מסורות ישנות לטובת סגנון חדש. 'האקולוגיה של הספרות' היא שיח המתייחס לבית הגידול הפואטי ולסביבה התרבותית של הכותב. שיח זה מחזיר למשוררים שבשולי הקנון את מקומם המעצב במהלכים של צמיחת סגנון חדש, בעיצוב אקלים של טעמים, ובמיוחד בהבלטת המיומנויות הפואטיות של הכותב היחיד כצורה של פיתוח גומחה אמנותית בתוך סביבה שמאפייניה חומריים ותרבותיים כאחת. הספר כולל מסה תיאורטית הפורשת את מושגיו ומהלכיו של 'השיח על האקולוגיה של הספרות' ובוחנת את מקומו במרחב הכללי של שדות השיח הביקורתיים בהיסטוריוגרפיה העברית.

The aim of this commentary is to explain, with the help of an historico-philological method of interpretation, the simple meaning of the Biblical text, and to arrive, as nearly as possible, at the sense that the words of the Torah were intended to have for the reader at the time when they were written. I investigated the history and principles of the literary tradition with no less care than the development of the thematic tradition. The study of the history of the traditional themes is bound up with the study of the sources… In my opinion the sources are very different from the documents J (Jahwist), E (Elohist), P (Priestly Code), postulated by the commonly-held theory. I made every effort to note accurately all the linguistic details of the text, its grammatical niceties, its allusions, even its play upon words. It was not my object to defend any particular viewpoint or any particular exegetical method, but only to arrive at a thorough understanding of the Torah’s meaning, whatever that might be.

מה מניע נשים בדוויות ללחום למען רכישת השכלה גבוהה? מאין שואבות הן את כוחן? באילו אסטרטגיות הן נוקטות כדי להצליח? האם הן מהוות דוגמה אישית לנשים צעירות אחרות? האם הן כוח מחדש בקהילתן? מהו המחיר שהן נאלצות לשלם? שאלות אלו נידונות בספר מודרות ואהובות , העוסק בעולמן של הנשים הבדוויות בנגב שיצאו לרכוש השכלה גבוהה בישראל. הספר נוגע בתחומי חייהן הגלויים והסמויים, מספר על הכאב והכוח של הנשים באמצעות סיפורים הנוגעים למעמדן כנשות מקצוע, ובעיקר אלה המספרים על חיי האישות והמשפחה שלהן. לעיני הקורא נפרשת תמונה רחבה של מערכת היחסים המגדרית בקהילה הבדוויות בדרום, תוך כדי דיון בנורמות, מנהגים ויחסי כוח. הספר עומד על השינויים המתרחשים בקרב הנשים הבדוויות בדרום בעשור האחרון, ומתוך כך גם בגברים, ובעיקר ביחסיהן עם האחים והאבות. סיפורי הנשים המרואיינות שזורים בסיפורה האישי של המחברת-החוקרת, ראשונה מקהילתה ומבנות שבטה שרכשה השכלה אקדמית גבוהה.

כ"י ציריך, יסלזון 5, הינו החצי הראשון של כתב יד שלם של המקרא עם מסורה, שסיימו משה ן' זבארה בשנת 1477, ואשר נוספו לו מאוחר יותר הגהות מרובות, במיוחד בתורה, על ידי מנחם די לונזאנו. החצי השני של כתב היד נשמר בכ"י ששון 1209. מחקר זה בודק תחילה את עבודתו של זבארה בכתב היד, בהשוואה לכתבי היד האחרים שלו. החלק העיקרי של המחקר מוקדש למנחם די לונזאנו: הביוגרפיה והביבליוגרפיה שלו, עבודתו רחב ההיקף בביקורת הנוסח, ועבודתו המפורטת על התנ"ך של זבארה. הכרך מלווה בקרוב ל-150 צילומים צבעוניים, עם ריכוז של 32 צילומים בנספח הראשון של דפי כתבי היד עם מיקרוגרפיה. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5; הקודם על ידי אנדראינה קונטסה, והאחרון על ידי תמר לייטר ושלמה צוקר.

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

אילו ערכי יסוד חייבים להיות משותפים לכלל אזרחי ישראל? במה ייחודה של האזרחות הישראלית -מדינה שבה רוב יהודי ומיעוט ערבי? מהם מקורות ההשראה של תכניות הלימודים בנושאי אזרחות בישראל? כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה להעשיר את שפת האזרח בישראל? שפת אזרח בישראל הוא קובץ מחקרים, מסות ודיווחים אודות מפגשים בין יהודים וערבים המציעים ראייה מגוונת שמנסה לענות על השאלות הללו. נכללים בו מאמרים הבוחנים את שורשי הפערים בין תודעות אזרח שונות המתקיימות בו זמנית בישראל (דן אבנון, איל חוברס רויטל עמירן ספיר ומשה בהר), ומאמרים הדנים במתח בין דוברי עברית ודוברי ערבית בהקשר זה (מיכל זק, עסאם אבו ריא ורות גביזון). יש המציגים מבט ביקורתי על הדרכים לשילוב המלצות של ועדות ציבוריות שעסקו בנושאים אלו עם יישומן בפועל (הללי פינסון וגייל טלשיר). מוצעות בספר דרכי הסתכלות חדשניות על הזירה הציבורית ועל תפקידה של ההשכלה הגבוהה בהעצמת היכולת הביקורתית של האזרח בישראל (דפנה סרינג ואבנר דה-שליט). כל מי שחש בצורך להעמיק את התודעה האזרחית בישראל - זו של יחיד וזו של קבוצות וארגונים, של לומדים ושל מלמדים - יגלה בקובץ זה שפה אזרחית רעננה - שפה משכילה, מנומקת, שוויונית, מגוונת ורגישה לצורכי אזרח בישראל.

בינואר 2004 התקיים בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים יום עיון שנושאו היסטוריה כשליחות. ביום העיון, שנערך לכבודו של פרופסור משה צימרמן במלאת לו שישים שנה, נשאו דברים עמיתיו ותלמידיו בעבר ובהווה. המאמרים שבקובץ מבוססים על ההרצאות שהושמעו ביום זה והם מתייחסים בצורות שונות לסוגיה אחת: האם ניתן להתייחס אל העיסוק במדע ההיסטוריה כאל שליחות? הטענה שמקצוע ההיסטוריה הוא שליחות הנה אתגר שמציב פועלו עתיר השנים של פרופסור צימרמן, ובשל כך סוגיה זו היא חוט השני העובר לאורכו של הקובץ. הטענה כי העיסוק בהיסטוריה הוא שליחות נשענת על תפיסה ערכית השואבת את כוחה מנקודת החיבור בין ההיסטוריה הגרמנית, העבר היהודי-גרמני והחברה הישראלית, נושאים שמשה צימרמן הקדיש להם את מחקריו. עם זאת דומה כי לפנינו תפיסה דיאלקטית המכילה פרדוקס: מחד, זהו דגם מחשבה הממשיך את הרציונליזם הליברלי שהוא התשתית של התרבות הבורגנית הגרמנית; מאידך, זהו דגם מחשבה ביקורתי רדיקלי שובר מוסכמות המתריס כנגד המסורת של מדעי הרוח העומדת על הפרדה בין מחקר אקדמי ובין עמדה חברתית ופוליטית. המאמרים שבספר זה נעים על גבי קו התפר בין זיכרון העבר ופרשנות ההיסטוריה. בכך נוגעים הם בשאלות רגישות של מחקר ההיסטוריה ודנים באתגר שכל היסטוריון מתמודד עמו: מחד, האם ההיסטוריון יכול ורשאי להשתמש בכלי הניתוח העומדים לרשותו בהקשרים חברתיים ופוליטיים בלי לפגוע במידת החופש, הריחוק והצניעות שהם החמצן של עצם העיסוק האקדמי? ומאידך, האם תיתכן כלל אפשרות אחרת?

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

חקירה מדעית היא פעולה קוגניטיבית המכוונת לחשוף את האמת של הטבע. פוליטיקה היא פעולה רצונית המכוונת למימוש ערכים שגובשו כתולדה של שיפוט סובייקטיבי. פעילות פוליטית של מדענים היא כורח הנובע מתחרות קשה על משאבים. תחרות פרועה עלולה לסכן את יכולתו של המדע לממש את מטרותיו וכפועל יוצא לכרסם באימון של החברה, שעליו מושתת עצם קיומו. סינתזה בין מדע ופוליטיקה אפשרית באמצעות שילוב בין תעוזה לענווה. התעוזה היא ביסוד הדחף למאמץ נמרץ לחשיפת האמת המדעית. הענווה היא ביסוד הריסון העצמי ושיתוף הפעולה בין עמיתים. נקודת המוצא של הספר הפוליטיקה של האמת המדעית היא כי הכרת הנרטיב של ההישג המדעי הכרחית להבנת המפעל המדעי כולו. לאחר דיון תאורטי מקיף במושגי היסוד, מדגים המחבר את הצדדים השונים של יחסי הגומלין בין מדע ופוליטיקה באמצעות תיאור ופרשנות של פרשות מורכבות. ביניהן: המחברות של פסטר, מוצא המינים של דרווין, הסליל הכפול, גילוי האספירין, עלייתו ודעיכתו של הליתיום, הניסיון הכושל לקשור בין חיסון ואוטיזם.

Shmuel Yosef Agnon, born in Poland in 1888, is one of the central figures in Modern Hebrew literature. His concern as an author for the historical past of the Jews of Poland and for all aspects of the relationships between Jews and Poles is inherently woven into his writings. This monograph is a revised and expanded version of an article entitled, "Between Historical Reality and Literary Fantasy – Polish-Jewish Relations in the writings of S.Y. Agnon", which was first published in Hebrew in Gal-Ed XI (1989), pp. 109-160. The text was translated by Ora Wiskind. For ease of reference all titles of Agnon's work quoted in the text appear in transliterated form; the original Hebrew titles and translations are included. The illustrations present in the text are from the "Yad Agnon" collection.

איציק מנגר (1901–1969) הוא אחרון המשוררים-הטרובדורים ביידיש, והוא בולט בכוח הרגש שלו, בדמיונו הפורה ובכישרונו להעביר את אלה לקוראי יידיש. סגנון כתיבתו הוא כסגנון דיבורם של היהודים הפשוטים בערים ובעיירות, בשווקים ובבתי המלאכה. השירה היא לו אמצעי ליצירת קשר ישיר עם הקורא, והבלדה היא הסגנון האהוב עליו. מנגר שייך לסוג המשוררים המסוגלים להתעמק בנשמות גיבוריהם ולהוריד את גיבורי התנ"ך מן השמים לארץ, ובכך לקרב אותם לאורח חייהם של העם. השכלתו הכללית ובקיאותו בלשונות ובהיסטוריה מאפשרות לו להכניס עולם שלם לעולמם של קוראי יידיש, לעתים בצורה הומוריסטית או דמיונית. ואף שלא היה מוזיקאי, חוש הקצב שלו ניכר בכל שיריו. חמישים ואחד השירים הכלולים בספר מובאים גם בתרגום לעברית ולאנגלית, כדי להבטיח את עתידם של אוצרות הרוח האלה לדורות הבאים. התעתיק לאותיות לטיניות מאפשר את קריאתם למביני יידיש שאינם מכירים את כתבה.

מבחר זה של מחקרים מתפרס על פני תקופה של כחמישים שנה וכלולים בו גם מחקרים חדשים הרואים אור לראשונה בכרך זה. המחקרים שבמדור הראשון עוסקים כולם בפולחן בישראל בתקופת המקרא, והם מתאפיינים בשאיפה מתמדת לחדור, לתוך העולם האקזוטי והמסתורי הזה, המתואר במקרא בקווים אוטופיים ואנכרוניסטיים, ולראותו נכוחה, בלא להתכחש לנוקשות הלגליסטית שלו מצד אחד ולא לעוצמה הפנימית ולשלמות המרתקת שלו מצד שני. במדור השני כונסו מחקרים העוסקים במלאכת הספר ועבודת הסופר בתקופת המקרא, ומהם עולה שאין לעמוד כהלכה על טיב העיצוב הספרותי של המקרא ללא תשומת לב לתנאֵי העבודה שהסופר המקראי היה נתון בהם והחומרים שהשתמש בהם, בראש ובראשונה, המגילות. במדור השלישי נלקטו מחקרים שונים העוסקים בהיבטים שונים של הספרות המקראית ושל אמונת ישראל ודתה בתקפות המקרא, ובמדור הרביעי דברים פרוגרמטיים על הלימוד הביקורתי של המקרא וחקירתו בעת החדשה.

הקשר בין הפואטי לפוליטי באמנות העסיק את האנושות עוד מימי אפלטון ואריסטו. ספר זה בוחן את התנודות הפואטיות ביצירתה הספרותית של נעמי פרנקל (2009-1918) ובודק את האופנים שבהם התנודות האידיאולוגיות של פרנקל מיוצגות בתנודות הפואטיות בטקסטים הספרותיים שכתבה ומקדימות את המהפכות האידיאולוגיות בחייה. במה מתייחדת הפואטיקה של פרנקל בהשוואה לפואטיקה של בני דורה ולספרות הישראלית בכללותה? כיצד תורמת ההצלבה בין הפואטיקה לפוליטיקה לדיון ומדוע היא בלתי נפרדת ממנו? באמצעות מיזוג בין שיטות פרשניות שונות נחשף המרקם התרבותי הרב-שכבתי שבו פועלים זה לצד זה היוצר, היצירה ומרחב פרשנויותיה. יצירתה של נעמי פרנקל, וכן סיפור חייה, הם השתקפות ייחודית לאתגרים ולמשברים שחוותה החברה הישראלית בשנות התהוותה. האדם הישראלי שעולה מיצירתה מייצג את הקשת המגוונת של החברה הישראלית על אגפיה השונים. זהו אדם שייצוגיו הבינאריים נעים על ציר הווייתו כאדם חילוני-דתי, שמאלני-ימני ואשכנזי-מזרחי. השזירה של כל אלו בדמות אחת המורכבת מחלקים סותרים הולמת את מורכבות החיים בחברה הישראלית. שֶׁבֶרֶצֶף: תנודות פואטיות ביצירת נעמי פרנקל הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת פרנקל ובו מוצעת קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה. המושג "שברצף" מצביע על רצפים ושברים במסלול ההתהוות הפואטית של פרנקל והוא עשוי לשרת את הדיון על אודות יוצרים נוספים.

בשלהי ימי הביניים התוודע המערב הנוצרי למגוון רחב של כתבים ורעיונות משל היהדות הבתר-מקראית, ובהם גרסאות שונות של תורת הסוד. בעת החדשה המוקדמת התפתחה היכרות ראשונית זו והפכה לציר מכונן של שיח בין-דתי. שיח זה מוכר כיום בכינויו 'קבלה נוצרית'. הטקסט המוגש כאן לקורא העברי, שתורגם בפעם הראשונה לשפה מודרנית, חובר במקורו במאה השבע עשרה. טקסט זה מבטא היבט ייחודי של השיח הבין-דתי: בעיצומה של תקופה שבה אירופה שקועה במלחמות דת אכזריות מתנהל כאן פולמוס דתי חריף, אך הוא מבוסס על היכרות מעמיקה עם תרבותו של האחר. חיבורו הקצר של הבישוף יוהנס קרמואל לובקוביץ נועד להגן על הצורך בתרגום עברי לחיבור מרכזי של גדול הסכולסטיקנים הנוצרים במאה השלוש עשרה – תומס הקדוש מאקווינו. קרמואל סוקר את הזרמים הדתיים בני הזמן, בבקשו להוכיח את האתאיזם שבהם ולשכנע את הקורא היהודי שתועלת רבה יפיק מעיון בחיבורו של תומס. עיקר חִציו מכוונים כלפי כתבי המקובלים, ובייחוד 'פרדס רימונים' לר' משה קורדובירו. מגמתו להוכיח כי המקובלים, שאותם הוא מציג כמורי התאולוגיה העילאית והנסתרת של היהודים, רוקנו את העולם הנברא מכל זכר לבוראו והם עסוקים בפולחן הספירות. ביקורת זו על התאוסופיה והתאורגייה הקבליות חושפת מבני עומק מרתקים של שפה תרבותית ודתית. אלה מאירים תקופה רחוקה, ויתר על כן, הם מצביעים על שאלות שניתן להעלות גם כיום. יחד עם המבואות וההערות הספר פורס בפני הקורא תרבות שלמה שכמעט אינה מוכרת עוד בימינו, ורבה תרומתו להבנת תהליכים מרכזיים בתולדות הקבלה ובתולדות המחשבה האירופית. הוסיף הערות לטקסט: יוסף שורץ.

ישראלים רבים רגילים לחשוב על ירושלים שקדמה לציונות כעל עיר עותמאנית פרובינציאלית זנוחה, מנוונת, מזוהמת ונחשלת, סגורה בפני כל קידמה ושרויה בתוך רשת של איבות בין הדתות השונות האוחזות בה. הדימוי הזה, הנשען ברובו על תיאורי תיירים מערביים שבאו לארץ הקודש וחיפשו בה מראות שגיאים של מזרח אגדי-קדוש והתאכזבו מרה, התאים ביותר לחוויית הגאולה הציונית בעידן ההרואי שלה. הציונות, בעיניה, הפריחה את השממה והביאה קידמה אל הארץ הנטושה-הריקה ולירושלים החרֵבה בכלל זה. ונסן למיר חוקר את ירושלים של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים מתוך עולמה שלה: כתבי תושביה, מסמכי הניהול והשלטון שהיו בה, עדויות, מפות ודו"חות על המסחר והכלכלה שפיעמו בה. כך הוא מגלה תמונה אחרת לחלוטין: במשך למעלה משבעים שנה חיו בירושלים בני הדתות השונות שלה, היהודים, הנוצרים והמוסלמים, חיי שיתוף פתוחים ושלווים במידה מרשימה ביותר; הכבוד והתועלת ההדדית היו חזקים בה מכל איבה מיתולוגית. דווקא אז חייתה ירושלים את ההווה ההיסטורי שלה בפתיחות גמורה כלפי העולם הסובב אותה ומתוך עניין רב בהשכלה ובתרבות העולם. העיר נוהלה במשותף (!) ושליטיה העותמאניים היו נאורים וערים לצורכי הקהילות השונות, הרחק מאוד מן הדימוי המושחת שהודבק להם בהיסטוריוגרפיה ובספרות הישראלית. מורכבותה הבלתי רגילה של ירושלים לא ביתרה את אבריה. רק חלוקתה (החיצונית) לרבעים, לצד עלייתה של הלאומיות, היהודית והערבית, ערערו את רקמת חייה הייחודית. ונסן למיר לא כתב מסמך נוסטלגי על זמן ירושלמי אבוד, אלא אבחנה פוליטית תרבותית חשובה ואף גורלית: איבת הדתות והלאומים הירושלמית אינה בגדר הכרח והיא אינה רשומה בה מעצם טבעה.

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

ב מכתבים פילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות (1795) מנסח שלינג בבהירות את קווי המתאר של האתגר הפילוסופי הגדול של האידאליזם הגרמני: מיזוג בין הפילוסופיה 'הדוגמטית' של שפינוזה לזו 'הביקורתית' של קאנט. ברטרוספקטיבה על חיבורו זה מציין שלינג, כי 'ה"מכתבים הפילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות" הכילו התנצחות מלאת חיות כנגד מה שכונה ההוכחה המוסרית לקיום האל [...] ושפעמים רבות נעשה בה שימוש שלא כהלכה, וזאת מתוך נקודת המבט של הניגוד [...] שבין סובייקט לאובייקט'. באמצעות אימוץ מוטיבים מרכזיים משיטת שפינוזה, מבקש שלינג להתיר את המתח שבין יסודות האתיקה הקאנטיאנית מחד גיסא לבין התאולוגיה הרציונלית הקאנטיאנית, שגילומה המזוקק ביותר הוא ההוכחה המוסרית לקיום האל מאידך גיסא. תרגום ראשון מגרמנית לעברית של אחד מן החיבורים המוקדמים והחשובים ביותר של שלינג, כולל מבוא והערות, מאת ד"ר עמית קרביץ.

במרכז החקיקה הכוהנית שבתורה עומדת חטיבת הפרקים יז-כו בספר ויקרא. חטיבה זו ראוי לכנותה 'תורת הקדושה' בזכות הרעיון המובע רק בה, שקדושת ישראל אינה תוצאה אוטומטית של בחירת ה' בהם אלא צו שעליהם לקיים בכל שעה בזיקה מתמדת לאל השוכן בתוכם: 'קדשים תהיו… והתקדשתם והייתם קדשים… אני ה' מקדשכם'. חידוש תאולוגי זה על כל המשתמע ממנו, ואתו האופי הספרותי המיוחד של ויקרא יז-כו, משמשים הוכחה שתורת הקדושה היא שכבת חיבור נבדלת משאר המקור הכוהני. אולם ניתוח מדוקדק של תכניה מלמד שתורת הקדושה אינה ספר בפני עצמו, החולק על שאר היצירה הכוהנית מכול וכול, אלא היא מעין חטיבת המשך שלה שנתחברה כדי להשלימה על ידי הרחבת יריעתה. ספר זה הוא עיון בשלושת הפרקים הראשונים של תורת הקדושה על כל צדדיהם: תוכנם המשפטי, ההשקפות המתבטאות בהם, הקשרם הספרותי של החוקים האמורים בהם ומקומם של הדברים בתוך מסורות החוק.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי. בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה. הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה, הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. ב אל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם.