תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של אליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת כבוגדים פוטנציאלים . בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק בתוך הבטחת חיים "נורמליים" ככל האפשר. בתוך כך עולות סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר ה רנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מ ישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל 2023-2000: פוליטיזציה, מדע וחברה עוסק במדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל בשני העשורים הראשונים של המילניום. בכך הוא משלים את ספרו הקודם של המחבר, אקדמיה בסביבה משתנה (הקיבוץ המאוחד, 2005), שסקר את מדיניות ההשכלה הגבוהה משנותיה הראשונות של המדינה ועד ראשית המאה ה-21. הספר סוקר שורה של תחומים החיוניים להמשך התפתחותה של האקדמיה בישראל: משברי "העשור האבוד" בתחילת המילניום וההיחלצות מהם; המלצות ועדות המומחים לשיפור מעמדם של 61 תחומי דעת שנבדקו ביסודיות, ובפרט מדעי הרוח והחברה שהיו ערש תרבותה של מדינת ישראל וכעת נמצאים בשקיעה מדאיגה; פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לפני האוכלוסייה החרדית והחברה הערבית; תהליכי פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה; המלצות ועדת המשילות שמינתה הממשלה לשיפור והתחדשות הגופים הרגולטוריים; וניצני שינוי הכרחיים במתודות ההוראה והלמידה. "בספרו הנוכחי, פרופ' וולנסקי משלים משימת ענק שבה החל בספרו הקודם. כאן הוא דן באומץ רב בסוגיות ההשכלה הגבוהה אשר עמדו במרכז הוויכוח הציבורי בשנים האחרונות כמו החסמים לשילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה, המאבק על הכשרתה של אריאל כאוניברסיטה והקמת אוניברסיטת רייכמן, האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. בסיום ספרו מציג המחבר את האתגרים העתידיים העומדים לפני מערכת ההשכלה הגבוהה לאור המהפכה הדיגיטלית אשר הופכת על פניה את אופן רכישת הידע והלמידה. זהו ספר חובה לכל המתעניין בהתפתחותה של מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל וחרד לעתידה". (פרופ' פרץ לביא, יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי ונשיא הטכניון בעשור הקודם) "ספרו החדש של פרופ' וולנסקי, החוקר המוביל בחקר מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל, דן בהתפתחויות העיקריות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בשני העשורים שחלפו, והוא עשיר במידע, בתובנות ובראיית עומק של תהליכים חברתיים ופוליטיים בחברה הישראלית וביטויים במערכת ההשכלה הגבוהה. הספר כתוב היטב, בסגנון קולח ובלשון מדויקת, עשיר בנתונים ומציג השקפות סדורות באשר למגמות ולתהליכים במערכת ההשכלה הגבוהה. זהו ספר מומלץ לעוסקים בשדה ההשכלה הגבוהה, בתפקידי חינוך, מחקר והוראה, ניהול, עיצוב מדיניות ואסדרה, וכן לכל מי שמבקש ללמוד על התפתחויות בחברה הישראלית בעשורים הללו. הספר מספק תשתית מצוינת לקידום ההשכלה הגבוהה ולעיצוב מדיניות לקידום שוויון ומצוינות בהוראה ובמחקר". (פרופ' ברק מדינה, לשעבר רקטור האוניברסיטה העברית)

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו. ועדת פרס שזר לשנת תשפ"ד העניקה לד"ר עמית לוי ציון לשבח על מחקרו.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות.

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

המהדורה המלאה של השירים החילוניים של יהודה הלוי מתפרסמת כאן לראשונה על בסיס האוסף המקורי של שיריו בעריכת חייא המגרבי, בן ימי הביניים שפגש את המשורר במצרים. בראש השירים עומדים מקורות יהודיים-ערביים אשר נדונים ומתורגמים לעברית על ידי העורך המודרני. הוכנסו גרסאות ונוסף תרגום מלא לעברית מודרנית.

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

מה טיבם של עפצים, אותם "גידולים מוזרים" הנראים על צמחים שונים? חרקים הגורמים לצמח ליצור עפצים הם למעשה הדרך האינטימית ביותר שבה בעלי חיים ניזונים מצמחים. בלשון מדעית אך שווה לכל נפש, ספר זה חושף למתעניינים ולחובבי הטבע והארץ את אחת הקבוצות המרשימות והבולטות ביותר מקרב יוצרי העפצים: כנימות עפצי האֵלָה. עפצי הכנימות הנישאים על האלות במשך חודשים ארוכים הם ביטוי דומם למערכת מורכבת ודינמית הכוללת פתוגנים, מתחרים, טפילים וטורפים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המידע הרב-תחומי על הביולוגיה והאקולוגיה של מערכת העפץ מבחינה מולקולרית, אנטומית, פיזיולוגית, ביוכימית, התנהגותית, ביו-גיאוגרפית ואבולוציונית. בהמשך מובא מדריך מצולם של האלות ועפצי הכנימות המתפתחים עליהן. "החשיבות העיקרית של הספר נובעת מכך שאין מדובר רק בסקירה או בסיכום מדעי אלא בביטוי ישיר של מעורבות מדעית עמוקה באחד מתחומי עיסוקו של המחבר במשך שנים רבות. יש בו מענה איכותי לשאלות מסקרנות ומעוררות עניין הקשורות לתופעה מבחינה מדעית וגם קשר ישיר לטבע ולנוף בכל אזורי הארץ. זהו ספר חשוב שיש לו מקום של כבוד על שולחנם של כל הסטודנטים לזואולוגיה, מדעי הצמח ואבולוציה והחוקרים במדעי החיים." - ד"ר דני סימון, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

הגיליון ״אפשרות של דיאלוג״ תוכנן במקורו כמחווה לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר במלאת מאה שנה לספרו פורץ הדרך "אני ואתה" (1923). מאז תכנון הגיליון, החברה הישראלית עברה תהפוכות דרמטיות, ולאחרונה, ב־ 7 באוקטובר, טבח אכזרי של אזרחים ישראלים רבים על ידי חמאס ובעקבותיו מלחמה מרה שסופה עדיין לא נראה לעין. גיליון 72 סתיו 2023 של עיון יוצא כעת לאור בארץ כואבת, אלימה ומדממת. בתקופה שבה אפשרויות הדיאלוג קרסו ונעלמו כמעט כליל מהמרחב הציבורי, נחיצות הדיון הפילוסופי חיונית ודחופה. הכותרת ״אפשרות של דיאלוג״ מזכירה לנו שקיומו של דיאלוג איננו עניין מובן מאליו. ייתכנו חיים אנושיים שבהם אין שיחה. אין שיחה, גם כשיש מלל, ופירושו של דבר הוא שדיאלוג אינו שקול ואינו מתמצה בעובדה שמתקיימת בינינו תקשורת מילולית. הדיאלוג הוא סוג של אפשרות אנושית, צורה מסוימת של התנהלות – של דיבור והקשבה, של חיים משותפים – במרחב הלשוני, שיכולה להתממש בהקשרים שונים ובדרכים שונות; ועם זאת, אין הכרח בהתממשותה. העובדה שבאמצעות השפה השגורה בפינו אנחנו מתקשרים עם הזולת, אומרים דברים, מעבירים מסרים, משיגים הישגים, איננה תנאי מספיק למימוש האפשרות הדיאלוגית. אך, אם הצלחה תקשורתית אינה הקריטריון לדיאלוג, מהו מובנו? כיצד ניגשים לבירור זה? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח בדואר רשום בישראל. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול הפעם שלושה גיליונות (74-72). לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 72 . לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 73 . עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

This series "Yiddish Literature" is published by the Yiddish Department at the Hebrew University of Jerusalem. Its purpose it to provide students of Yiddish literature and readers in general with selected texts for reading and study.

הספר מיועד ללומדי עברית ברמת המתקדמים. הספר נכתב מתוך הבנה שהוראת הדקדוק צריכה להיעשות בדרך תקשורתית, בהקשר טבעי ולהוות כלי מסייע לפיתוח אוריינות אצל הלומד. בהתאם לכך כל פרק בספר מתמקד בנושא עיוני המהווה הקשר מלווה ומסגרת ללימוד הפועל. המשימות בספר מכוונות להבעה בעל פה ובכתב, והתרגילים מגוונים וכוללים סוגות שונות ותחומי דעת רבים. מחברי הספר הם מורים בכירים ביחידה להוראת עברית בבית ספר לתלמידים מחו"ל באוניברסיטה העברית בירושלים והספר הוא פרי ניסיון רב שנים בהוראה ברמת המתקדמים.

הספר דן בתקופה המכוננת ביצירתה של לאה גולדברג, השנים 1935–1945, שהן העשור הראשון לחייה בארץ ישראל. התחקות אחר פעילותה הספרותית הענפה בתקופה זו, שבה עוצב סדר יומה התרבותי, ממקמת את יצירתה במרחב של הספרות האירופית. נטשה גורדינסקי עורכת דיון השוואתי שמציע לראות בספרות הרוסית ובזו הגרמנית את הנופים המצטיירים בכתיבתה העברית המוקדמת. הרעיון העומד ביסוד הספר הוא כי יצירתה של גולדברג בשנים אלה נסבה סביב שאלות של זיכרון תרבותי ותרגום תרבותי. שאלות אלה העסיקו אותה לא רק בשל המעבר התרבותי עם עלייתה לארץ ישראל, אלא גם מתוך תודעת אחריות עמוקה לגורלה של התרבות האירופית נוכח האיום של מלחמה עולמית. בעוד שעד כה התמקד המחקר בעיקר בכתיבתה הלירית של המשוררת, ספר זה מתבונן בביוגרפיה הספרותית של גולדברג תוך התייחסות לארבע הסוגות העיקריות שבהן שלחה ידה: הרומן, השירה, הרשימה והמסה. כך מצטיירת תמונה מורכבת של אישיותה היוצרת – לא רק כמשוררת, אלא גם כסופרת ואשת רוח.

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

ליל הסֵדר מצוי במוקד תרבות ישראל מדוֹרות קדמונים ועד עתה, ולילה זה הוא מתשתית חוויותיו של אדם מישראל. סעודת חג ייחודית נערכת בלילה זה, שמצוותיה וסדריה משמשים מושא תלמוד ועיון, מחקר והגות, ואף אמנות לגווניה, מזה דורות הרבה. שאלות הן כידוע מעיקרי הלילה, ואף חיבור זה מציב כלפי ליל הסדר את השאלה 'מה נשתנה': מצה ומרור, אפיקומן וחרוסת, טיבולים, הסבה וכל כיוצא בהם – מהי הדרך שעברו מייסודם ועד היום? אימתי ומדוע נוסדה ההגדה, ומה הן תחֲנות עיצובה העיקריות? תשובות הרבה כבר הוצעו לשאלות אלה, אלא שטיבן של תשובות תלוי במתודה שבה ניגשים אליהן. חיבור זה מציע עיון מחודש בשני מוקדיו של הלילה - סדרי הסעודה ומצווֹתיה מחד גיסא, ההגדה ועיצובה מאידך גיסא - מתוך דרכים שנתגבשו במחקר הספרות התלמודית. על יסוד בירור מלא של נוסח המקורות ולשונם, וכן מתוך ראייתם מעין פסיפס, שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות, מבקש חיבור זה לתאר את עיקרי תולדותיו של ליל הסדר, מימי בית שני עד לשלהי ימי התנאים והאמוראים.

ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוֹטוֹמָאן הוא כרוניקה מאת רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. לדברי המחבר, הוא התכוון לכתוב את "רוב התלאות אשר מצאונו בארצות הגוים מיום גְלוֹת יהודה מעל אדמתו עד היום הזה", "את מלחמות מלכי הגוים אשר נלחמו בארץ יהודה וירושלם" "ואת גירושי צרפת וספרד". לפי זה, הוא התכוון לשלב את התלאות שפגעו ביהודים בגולה, ובכללן "גירושי צרפת וספרד", בהיסטוריה של העימות בין מלכי צרפת לקיסרות העות'מאנית על השלטון "בארץ יהודה וירושלים", כלומר על השלטון בארץ ישראל. למעשה זה סיפור, מאורגן לפי סדר כרונולוגי, של אירועים נבחרים מן ההיסטוריה העולמית, דומה במבנה ובתוכן למאות חיבורים שראו אור בזמנו. אלא שבמקרה זה הוא כתוב בעברית מקראית משובחת, ובתור שכזה הוא מיועד לציבור יודע שפה זו ומסוגל להבין אותו ואת הסיבה לכך שדווקא העימות בין מלכי צרפת ובין הקיסרות העות'מאנית נבחר לסמל את ההיסטוריה העולמית. החיבור יוצא לאור במהדורה ביקורתית מבוארת, יחד עם ספר עמק הבכא של אותו מחבר שרואה אף הוא אור: שניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס באיטליה. המהדיר, ראובן בונפיל, הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה בעל מוניטין בינלאומיים בתולדות היהודים בימי הרנסנס.

קובץ זה הוא מבחר מתורגם ראשון של סיפורים שכתבו נשים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים ושהתפרסמו בעיתונות יידיש בת הזמן. מאז ראשיתה אפשרה עיתונות זו לכל שכבות החברה היהודית להשמיע את קולן. גם הנשים נענו במהרה לאתגר, ועד למלחמת העולם הראשונה התפרסמו על דפי העיתון יותר מתשעים יצירות מפרי עטן: נובלות, מחזות, רומן ומגוון רחב של סיפורים קצרים. מבחר זה של תשעה-עשר סיפורים מייצג את השפע הרב הזה ואת איכויותיו הייחודיות. קובץ הסיפורים משמיע מחדש את קולן של סופרות נשכחות, שנעלמו אפילו מעיני המבקרים והחוקרים: מריה לרנר, איזבלה, רחל ברכות, ינטה סרדצקי, סלומה פרל, רחל פייגנברג ואחרות. הסיפורים שכתבו פותחים צוהר לעולמן של הנשים בתקופה של שינויים דרמטיים בחיי היהודים באימפריה הרוסית. הם מתארים את המתחים הבין-דוריים, בעיקר בין הסופרות לאמותיהן, את חיבוטי הנפש האוהבת ואת התנועה המיוסרת בין העיירה לעיר הגדולה, בין השמירה על המסורת לצורך לפרוץ מסגרות. סיפורים אלה מעשירים מאוד את הידע שלנו על החברה היהודית בתקופה זו ונותנים ביטוי מהותי לחלקן של הנשים בה.

בספרו פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים בוחן הפילוסוף הנודע הילרי פטנאם את הגותם של שלושה פילוסופים יהודים מרכזיים במאה העשרים – פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר ועמנואל לוינס – בבואו ליישב בין הצד הפילוסופי והצד הדתי של חייו. נוכח בספר גם לודוויג ויטגנשטיין, ופטנאם מעמת את חשיבתו עם עמדותיהם של השלושה. הוא מסביר את הרעיונות המרכזיים של כל אחד מן ההוגים הדגולים האלה וחושף את תרומתו האינטלקטואלית והרוחנית המכרעת של כל אחד מהם. הדת היא היהדות, אך בזכות העמקות והמקוריות של הפילוסופים הללו, בפרשנותו המעמיקה, הגותם היא אכן מדריך לחיים. לספר נלווה פתח דבר מאת פרופ' ימימה בן מנחם, העומדת – בין השאר – על ראייתו של פטנאם את הדיון הפילוסופי כאמצעי להבנה טובה יותר של המציאות, ועל ציפייתו מן הפילוסופיה להיות מקור השראה קיומי. פטנאם חותר לגלות בפילוסופיה היהודית של המאה העשרים תובנות העשויות לאפשר לו ולקוראיו להיענות לאתגר פילוסופי חדש-ישן זה.

לתקשורת ההמונים מקום מרכזי בעולמו של האדם בהיותה אחד המקורות העיקריים למידע על העולם הקרוב והרחוק, לריגושים ולבידור, לחוויות אינטלקטואליות ולתחושת שייכות חברתית. הספר סיקור כסיפור מציע מבחר מאמרים העוסקים בתפקידי התקשורת בחברה, וכלים להתמודדות ביקורתית עם שפע הדימויים החזותיים והמילוליים. לספר תרמו כעשרים כותבים, מבכירי חוקרי התקשורת בישראל, וכולם מעטרים תפיסה שקידם ד"ר יצחק רועה, איש רדיו וטלוויזיה שהיה לחוקר תקשורת מרתק, ולפיה הסיקור הוא סיפור שיש לנתחו בכלים שבסיסם במחקרי הספרות, הלשון וההיסטוריה. לספר ארבעה שערים: השער הראשון - אחרת על תקשורת: גישות לפרשנות – מציע היבטים תאורטיים להבנת תקשורת; תהיות על מקומה של התקשורת בעת מלחמה מועלות בשער השני - ימים עקובים מדם: עיתונאות, מדיניות ומלחמה; עיונים בשפת התקשורת מכונסים בשער השלישי - מונולוג, דיאלוג ואידיאולוגיה: הרטוריקה של התקשורת; הקשר בין תרבות ותקשורת נידון בשער הרביעי - בין כיסוי לגילוי: קולות, מראות, קהלים. כל אלה יוצרים פנורמה של גישות ומחקרים המדגימים את העושר בהתבוננות בשיח התקשורת בישראל.

ספר זה נערך לפי הרצאותיו של ד"ר דוד מיזלר משנת תשכ"ג. הספר מיועד לתלמידי שנה א' בחוג למתמטיקה, אולם גם תלמידי הקורס "מתמטיקה א' למדעי החברה" ימצאו בספר עזר רב. הידיעות המוקדמות הנדרשות לשם קריאת הספר הן מועטות: אלגברה הנלמדת בכתות ט'-י' של בי"ס תיכון והכרת תכונותיהן האלמנטאריות של הפונקציות הטריגונומטריות. התרגילים הניתנים כמעט בסוף כל פרק, הם תרגילי מחשבה ומעוטם תרגילים טכניים. פתירת התרגילים תסייע לקורא להבין הבנה ובה יותר את החומר ותפתח בו חשיבה מתמטית.

More than fifty years ago the discovery of scrolls in eleven caves beside the Dead Sea ignited the imagination of the world. Expectations abounded that the scrolls would reveal actual contemporaneous accounts of the birth of Christianity, perhaps even of the life of Jesus. The research that followed—its inner logic, and what its impassioned highly controversial theories reveal about the framing of facts and the interpreting of texts—is what interests philosopher Edna Ullmann-Margalit in this thoroughly absorbing book. Since the inception of Dead Sea Scrolls research, a central theory has emerged. Known as the Qumran-Essene Hypothesis, it asserts that the scrolls belonged to the Essenes, a sect whose center was at the nearby site of Qumran. In Out of the Cave , Ullmann-Margalit focuses on this theory and the vicissitudes of its career. Looking at the Essene connection, the archaeology of Qumran, and the sectarian nature of the scrolls community, she explores the different arenas in which contesting theories of the scrolls do battle. In this context she finds fascinating examples of issues that exercise philosophers of science as well as the general public issues that only amplify the already intrinsic interest of the Dead Sea scrolls.

קיבוצים רבים עוברים כיום שינויים מרחיקי לכת באורחות חייהם: שיוך דירות לחברים, שכר דיפרנציאלי, הכנסת אוכלוסייה של תושבים או חברים "בעצמאות כלכלית", הנפקת מניות לענפי ייצור וחלוקתן בין החברים ועוד. שינויים אלה יצרו טשטוש בהגדרה מה הוא קיבוץ והעלו את השאלה איך לאפיין אותו בין סוגי היישובים הקיימים ברחבי החברה. כבר בראשית שנות ה- 80 הוקמה ועדת סיווג הקיבוצים ("ועדת בן-רפאל") שהציעה גישה חדשה ומושגים חדשים. אולם עבודה זו, שנתקבלה על ידי הממשלה ושימשה בסיס לניסוח תקנות חדשות לטיפול בקיבוצים מצד גופים ממלכתיים, הייתה רק נקודת זינוק לגלגולים נוספים של השתנות הקיבוצים ולא מנעה מרבים לפרש שינויים אלה כקריסה ממש של המושג 'קיבוץ' והיעלמותו למעשה מנוף החברה הישראלית. ספר זה דוחה את התפיסה הזאת. עיון ומחקר בעומק השינויים המתרחשים היום בחלק גדול של הקיבוצים מבהיר, שמאז הוחלו שינויים מרחיקי לכת אלה בקיבוצים, רבים מהם חווים תקופה חדשה של התפתחות והתחזקות, רבים התגברו על מצב כלכלי קשה והגבירו את כוח המשיכה שלהם על בניהם ובנותיהם וגם על אוכלוסייה צעירה ללא רקע קיבוצי קודם. אולם כל אלה אינם מונעים הטלת סימני שאלה כבדים לא מעטים: בקיבוצים רבים של היום התיישבה אוכלוסייה גדולה של תושבים או חברים "חלקיים" אשר רכשו דירות ומשתתפים בחיי הקהילה רק בהקשרים נבחרים מסוימים. כמו כן נוצרו בקיבוצים הבדלים שלא היו מעולם: פערים בין בעלי הכנסות, קבוצות אינטרס שונות הנאבקות זו בזו על חלקן היחסי במשאבי הקיבוץ, וכמו בחברה החיצונית הופיעו גם פה תופעות של ניכור ושוליים חברתיים. יש אפוא מקום לשאול: מה מתוך כל אותן עובדות מורכבות של המציאות הקיבוצית של היום עדיין מייחד סוג של יישוב ומעניק משמעות מיוחדת למושג קיבוץ? וחשוב מכך, עד כמה ההתפתחויות החדשות הללו, שיש בהן התחזקות והתעצמות, אינן טומנות גם סכנה גורלית להישרדות הנוכחית של הקיבוץ ועמה סכנה לכל השאיפות שהיו תמיד נשמת אפו של המפעל הקיבוצי.

הפנקס של קהילת קאסאלי ( Casale ), הקהילה הראשית במדינת מונפיראטו ( M onferrato ) שבאיטליה הצפונית, מתפרסם כאן לראשונה. הפנקסים ששרדו מקהילות איטליה הם מן הקדומים שהגיעו אלינו מאירופה, וכמה מהם כבר ראו אור במהדורות מדעיות משובחות. אליהם מצטרף עתה פנקס זה, השופך אור יקרות על חייה של קהילה יהודית תוססת ואגב כך פותח אשנב להשקיף ממנו על תולדות היהודים ועל זיקתם לסביבה הנוצרית באיטליה בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. יהודים ישבו בקאסאלי עוד במחצית הראשונה של המאה החמש עשרה. כפי הנראה רובם היו מהגרים מגרמניה או צאצאיהם של מהגרים אלו. בסיס הקיום של הקהילה היו "המלווים", בעלי הבנקים. הם שקיבלו את זכות המגורים במקום. לצדם היו בקהילה גם "בלתי מלווים", ובין היתר ניתן להבחין פה ושם בפנקס במתח ששרר לעתים בין שתי הקבוצות.

שאלת היחס בין העבר היהודי המסורתי לבין ההווה היא אחת משאלות המפתח במחשבה האינטלקטואלית היהודית מאז 'חכמת ישראל' במאה התשע עשרה ועד לימינו. הספר מלאך ההיסטוריה פורש התבוננות פילוסופית רחבה על השקפת עולמם המטפיזית של חמישה אישים בעלי השפעה מעצבת על מדעי היהדות בישראל: יוסף חיים ירושלמי, עמוס פונקנשטיין, גרשם שלום, ברוך קורצווייל ונתן רוטנשטרייך. השקפת עולם זו שימשה מחד גיסא עוגן ונקודת מוצא ליצירתם של החמישה, ומאידך גיסא הוזנה בהתמדה על ידי מפעלם הפרשני, שעסק בסוגיות הנוגעות לטיבה של היהדות המודרנית ולתהליכי התגבשותה, ובמרכזן: 'חכמת ישראל' וההיסטוריציזם, דמותם של העבר ושל המסורת היהודית, החילון ומעמדו של אלוהים במציאות היהודית שבהווה. סוגיות אלו נבחנות בספר על רקע התבניות המחשבתיות העיקריות שעיצבו שיח המתוח בין תפיסתה של המציאות היהודית המודרנית כקרע מן העבר והמסורת לבין גישה הטוענת לרציפות והמשכיות, חרף השינויים וההתפתחויות שזימנה המודרניות לקיום היהודי. הספר יצא בשפה האנגלית במקור.

הספר דן בחלק האחרון של ספר במדבר, שבו כמה פרשיות רבות חשיבות: פרשת בלק, הכוללת את נאומי בלעם; לוח הקרבנות לימים, לרגלים ולמועדים; ירושת הארץ וחלוקתה ופרשת בנות צלפחד ומסקנותיה העקרוניות; דין ערי המקלט לרוצח בשגגה. בספר מבואות הדנים בענייניה של כל פרשה. לגופו של הכתוב מוצמד פירוש שוטף וחלק. בשולי העמודים ניתנים חילופי גרסאות של החומש השומרוני ונתונים מן התרגומים העתיקים.

עד העשורים הראשונים של המאה השש-עשרה היה הגוף האנושי נתון וסמל, מפרט נִצפָּה וטקסט כתוב בבשר. הוא היה מושכל ויפה להלל, חוטא, אנוס וענוש, מעון רימה ותולעה והיכל לרוח הקודש. הביולוגיה שלו נחקרה בבחינת היותו נברא בצֶלֶם ומסור לחשבונן של ישויות עליונות. סכין הנתיחה ביצרה את הידע על אודותיו ברשתות המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית. כעת נבקעת המסכת הזאת. מכאן ואילך, ככל שיונהר המבנה האנטומי של הגוף, כן יומר הכאן האנושי האינטימי ביותר בשָם נטול מובן ונוכרי חרף קרבתו. נולדת הפרוזה של הגוף המודרני: נולדות יהירותה והבטחת החירות הגלומה בה. נולדות בהלותיה. הרגע הזה שבין העבר לבין העתיד אצור בשלמות, במקוריות וביופי מיוחדים במינם בקורפוס האנטומי של לאונרדו דא וינצ'י. זה מה שהספר אדם מן הבשר מבקש להראות, ובזה ייחודו בשדה המחקר. עינו דרוכה לקראת שיח הגוף המשוקע בדפים המבוכיים, המסוחררים הללו, ואשר אינו מסתכם במונחי ההישג או הכישלון על פי תקני המדע של זמננו. המבט הזה חושף עולם אינטלקטואלי ורגשי רב מועקות ורהב, חדור אירוניה עצמית וביקורתי. מתוך כך הוא קושר את האתר ההרואי הזה בעבודתו של לאונרדו אל אמנותו ואל תחומים אחרים בהגותו - מטפיזיקה, אנתרופולוגיה, אמונה דתית, הנדסה, פילוסופיית המדע ומחשבת הלשון, הציור והמוזיקה.

כ"י ציריך, יסלזון 5, הינו החצי הראשון של כתב יד שלם של המקרא עם מסורה, שסיימו משה ן' זבארה בשנת 1477, ואשר נוספו לו מאוחר יותר הגהות מרובות, במיוחד בתורה, על ידי מנחם די לונזאנו. החצי השני של כתב היד נשמר בכ"י ששון 1209. מחקר זה בודק תחילה את עבודתו של זבארה בכתב היד, בהשוואה לכתבי היד האחרים שלו. החלק העיקרי של המחקר מוקדש למנחם די לונזאנו: הביוגרפיה והביבליוגרפיה שלו, עבודתו רחב ההיקף בביקורת הנוסח, ועבודתו המפורטת על התנ"ך של זבארה. הכרך מלווה בקרוב ל-150 צילומים צבעוניים, עם ריכוז של 32 צילומים בנספח הראשון של דפי כתבי היד עם מיקרוגרפיה. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5; הקודם על ידי אנדראינה קונטסה, והאחרון על ידי תמר לייטר ושלמה צוקר.

ספר זה בא לגולל פרשת הגותם הדתית והחברתית של התנאים והאמוראים. תוך עיון ודיון ממצה במקורות גופם, בדרכי המחקר הפילולוגי-היסטורי, מעלה המחבר תיאור חי ועד של הרעיונות וההרגשות שהתסיסו את האומה מבפנים. הוא חושף את המאבקים שהתחוללו בימי הבית השני ולאחר חורבנו ואת מהלכי הקליטה והדחיה של אמונות ודעות שבאו מבחוץ. הוא מציג את תפקידם ואת פעולתם של חכמים במשך מאות בשנים ואת גיבושם של עיקרי-אמונה, שעיצבו את דמותה של האומה במשך דורות.

הספר דן בתכניו של ספר במדבר, במגמותיו, במבנים הספרותיים שלו ובסוגיות המתעוררות בלימודו. לגופו של הכתוב מוצמד פירוש שוטף וחלק. בשולי העמודים ניתנים חילופי גרסאות של החומש השומרוני ונתונים מן התרגומים העתיקים.

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

הספר פרקים בפונטיקה וברישום פונטי הוא מבוא בהיר ובסיסי לפונטיקה וללימוד הגייה. קורא הספר יכול ללמוד בו מיומנויות הנחוצות להכרה, לתיאור, לרישום ולהגייה של רוב ההגאים, ואינו נדרש לידע קודם בנושא. תשומת לב מיוחדת מוקדשת להגאים של העברית המדוברת לדורותיה ולמִבטאיה. בעשרים פרקי הספר משולבים חידושי פונטיקה עדכניים משל המחבר ומשל עמיתיו. תצלומים ואיורים המקלים על ההבנה מלווים את הטקסט, ומשולבים בו דוגמות משפות חיות ותרגילים המובילים בהדרגה אל המיומנות הנדרשת מכל בלשן. את הספר מלווה תקליטור המכיל תרגילים ופתרונותיהם. פרקים בפונטיקה וברישום פונטי הוא ספר יסוד ללומדי בלשנות ובמיוחד ללומדים את מדעי הדיבור והתפיסה, וגם ללומדים הפרעות בתקשורת הלשונית. הספר – • מציג את מדע הפונטיקה בצורה בהירה ומשכנעת; • מתאים ללומדים מגוון תחומים כמו בלשנות, מדעי הדיבור, הפרעות בתקשורת; • מכיל שפע של איורים, תצלומים ותרגילים שימושיים; • מכיל דוגמות של דיבור ילידי בשפות שונות, מאזורים שונים על פני כדור הארץ.

"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה." - יוסף מיוחס , 1920. הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

בספר כמו כלים שלובים מתמודדים לומדי העברית המתקדמים עם טקסטים מעניינים ומעוררים לתגובה ולדיון. אגב כך הם נחשפים למציאות הישראלית - הן למציאות החברתית, הפוליטית והתרבותית והן למציאות הלשונית, על סוגותיה, משלביה, סגנונותיה ודרכי השיח בה. הספר מכשיר את התלמידים להתמודד עם הטקסטים באורח עצמאי, והערות שוליים של הסבר ורקע מסייעות בידם.

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

Rich and multiform, French influence in the Levant and Palestine was predominant until the end of World War I. While conferring a particular importance upon its religious establishments, France has also always invested in the development of its economic, scientific, and technological relations with the countries in the region. Marking the beginning of France's political disengagement from the Holy Land, the British Mandate period saw, notably, the gradual disappearance of the French language from the cultural life of Palestine. France's return in force to the region would have to await the foundation and decolonization of the State of Israel, first as a close friend of Israel, then, after the Six-Day War, as Europe's most active political power in the Middle East. Series Editor: Amnon Cohen

עשרת המחזות הרואים כאן אור לראשונה בעברית נכתבו בידי כמה מהמחזאים הקנדיים החשובים ביותר. ב'אינדיאני' ג'ורג' ריגה, שמוצאו מאוקראינה, מתמודד עם קיפוח האינדיאנים. 'אינוק והשמש' מאת הנרי בייסל, שמוצאו מגרמניה, מספר על תהליך התבגרותו של נער אינואיט במחזה מסע וחניכה אוניברסלי שברקעו נופי השלג הצפון-קנדיים. דניס פון, אמריקני במקורו, כותב הרבה לילדים ולנוער – סוגה מפותחת היטב בקנדה – ומחזהו 'שקרנים' אומר לנו משהו על אלכוהוליזם. ג'ייסון שרמן היהודי כתב את 'הגדת חברון' עלינו ממש, מזווית ראייה אוהדת אך אירונית וביקורתית מאוד. ג'וי קוגהיל, ממוצא סקוטי, נמנית עם המעצבים החשובים של התאטרון הקנדי מאז אמצע המאה העשרים, והמחזה 'כן' מפרי עטה מתאר יחסים עדינים בין קנדית לישראלי. מרגרט אטווד, מהסופרות המרתקות בצפון אמריקה וללא ספק אחת הסופרות החשובות בעולם, כתבה את 'אורטוריו לססקווטש, אדם ושני אנדרואידים' כמחזה מיתי-אקולוגי לקולות, יצירה סימבוליסטית המתריעה על השחתת הטבע. 'זסטרוצי' מאת ג'ורג' וקר, מחזאי קנדי מצליח מאוד, מתחפש למהתלה, ובעצם הוא מחזה 'גותי' המתייחס לרוע במלוא הרצינות והאימה באצטלה הרפתקנית. 'פוליגרף' מאת מארי ברסאר ורובר לפאז' – מחזאי, שחקן ובימאי בעל שם עולמי – הופק לראשונה במאי 1988 בצרפתית והפך ליצירה דו-לשונית קנדית אופיינית, וממנה נעשה התרגום הנוכחי. הוא עוסק בסיכויי הרב לשוניות בחברה רב תרבותית. 'לעולם אל תשחה לבד' של דניאל מקאייוור היא יצירה המתעלסת מעדנות עם הפוסט-מודרניזם ושייכת אולי לסוג התאטרון הפוסט-דרמטי מבחינת ההשתעשעות בדמויות, המגע הישיר והבלתי אמצעי עם הקהל וללא ספק גם שפת הדיבור. 'אלא אם העין תעלה באש' הוא יצירה אפוקליפטית בפרוזה פיוטית להפליא מאת המשוררת הקנדית המהוללת פי-קיי פייג': מעשה באישה שהעולם שלה ושלנו מתחמם ונגמר, ותוך כדי כך נראים צבעים מרהיבים ביופיים.

הספר עטרה לחיים כולל מאמרים מעמיקים ומקיפים מבכירי החוקרים בספרות חזל, הגאונים וספרות רבנית לדורותיה. פירושים חדשים ומאירי עיניים לספרות התנאית באים יחד עם מחקרים ממצים בעניינים הלכתיים מימי הביניים. ספר יובל זה נועד להביע רחשי כבוד עמוקים לאחד המיוחד שבחוקרי התלמוד והספרות הרבנית בדורנו, מוותיקי החוקרים שמשנתו קב ונקי, פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי, חתן פרס ישראל לשנת תשנו. ספר היובל מקבץ לתוכו מבחר מאמרים בכל אחד ואחד מתחומי המחקר שלהם תרם פרופ' דימיטרובסקי מכוחו: התלמוד, ספרות הראשונים וחקר הרשבא בפרט, תורתם של חכמי התורה האחרונים (מאות טז ואילך), פילוסופיה יהודית וקבלה, ותולדות הדפוס העברי.

פרופסור שרגא אברמסון ז"ל היה החוקר החשוב בדורו בתחום של ספרות הגאונים ומורם של מרבית העוסקים בתחום זה בדור שלאחריו. ספר זה הוא האוסף השלישי של מחקריו העוסקים בתקופת הגאונים, והוא מצטרף לשני האוספים הקודמים, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים (תשכ"ה) ו עניינות בספרות הגאונים (תשל"ד), הידועים כספרי חובה לכל המתעניין בתקופה מכוננת ומרתקת זו. הוא מכנס מחקרים שפרסם פרופסור אברמסון בחייו שלא נכנסו לשני קובצי מחקריו הקודמים יחד עם כמה מחקרים שנמצאו בעזבונו. המאמרים הכלולים בו עוסקים בנתחים שונים של ספרות הגאונים, ובייחוד ראויים לציון כמה מחקרים המוקדשים לסדר רב עמרם גאון, לאגרת רב שרירא גאון ולספר המקח והממכר של רב האיי גאון.

המחקרים המכונסים בספר חקרי קבלה ושלוחותיה , שיצא לאור בשלושה כרכים, משתרעים על פני מאות שנים בימי הביניים ובעת החדשה.

לא אראה לך הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט-קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע-עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – הטירה (1926) ו שירה (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים תמול שלשום (1945) ו שירה . שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

חוות דעת של מומחים בבריאות הנפש, במטרה להעריך את היכולות ההוריות ולהמליץ בפני בתי המשפט מהי טובת הילד, היא תחום החורץ גורלות המטיל על המומחים מעמסה רגשית ואחריות כבדה. כתיבת חוות הדעת היא עבודה מורכבת הדורשת אינטגרציה בין תחומים רבים: נוסף על ידע תאורטי וקליני, על המומחים לגלות ידע בתחומי המשפט ולהכיר את מערכת המשפט ואת השירותים הסוציאליים העומדים לרשות המשפחה והקהילה. עליהם לשלב בין כל התחומים הללו ולתת המלצות ראליות המתייחסות לטובת הילד. כלים מקצועיים מגוונים עומדים לרשות המומחים ועליהם להכיר אותם וגם את מגבלותיהם. הספר מתאר בצורה שיטתית ובלוויית דוגמאות רבות את תהליך העריכה של חוות דעת של מומחים הממונים על ידי בתי המשפט (בית משפט לענייני משפחה, בית משפט לנוער, בית משפט מחוזי, בית הדין הרבני ועוד). מוצגים ומנותחים בו הכלים המקצועיים, צורת העבודה והעקרונות המנחים אותה. מובאים החוקים שעל פיהם מתבקשת חוות הדעת (חוק הנוער, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק האימוץ, אמנת האג). מוקדש בו פרק לסקירת השירותים הסוציאליים ובעלי התפקידים בשירותים אלו הפועלים בתחום דיני משפחה. התייחסות לסוגיות אתיות ולדילמות שכיחות שהמומחים מתלבטים בהן נידונות בספר בהרחבה. ייחודו של הספר בכך שהוא עוסק בעריכת חוות דעת בדבר היכולות ההוריות כמכלול, והוא ראשון בסוגו בישראל. המחברים השותפים לכתיבתו מייצגים את התפיסה האינטגרטיבית הרב-תחומית הנדרשת בנושא המסוגלות ההורית וטובת הילד. בהשתתפות יפעת שרון-הדס ועפרית לוי

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

הספר הטרמינולוגיה של הירושלמי: המונחים העיקריים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים העיקריים שבתלמוד זה. נידונים בו יותר ממאתיים ועשרים מונחים. סקירתם מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המובָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים מוגדרים ומתפרשים וכן נידונים היבטים אחרים החשובים אף הם לפרשנות הירושלמי ולמחקרו. בכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; בירור לשונו, כתיבו, ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

הספר 'קתולים אמתיים וגרמנים טובים' מוקדש לפעילותה של קבוצה קטנה בקרב הגופים האירופיים שפעלו בארץ ישראל במאה התשע עשרה. עדיין עומדים על תלם רוב המבנים שהקימו הגרמנים הקתולים: הכנסייה ומנזר הדורמיציון, האכסניה שבמורד רחוב הלל בירושלים - כיום מוזאון יהדות איטליה, אכסניית 'כרי דשא' הסמוכה לכינרת וכנסיית נס הלחם והדגים בטבחה, ועוד. הספר מוקדש לחשיפתה ולתיאורה של פעילות זו, שעדיין לא זכתה כמעט לחקירה ולשחזור. לאורך החיבור עולה הקשר בין האידאולוגיה הדתית-מדינית של הקבוצה - ובמקביל האירועים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים בגרמניה - לבין פעילותה. תשומת לב מוקדשת לחלקם של אישים בהתפתחותה ולביטויי פעילותה בשטח: לאתרים שנבחרו ומשמעותם, לניסיונות החוזרים ונשנים להתיישבות וכישלונם; ליחסי הקבוצה עם האוכלוסייה המקומית ועוד. תולדותיה ועשייתה הייחודיים של הקבוצה, המבדילים אותה מהקבוצות הגרמניות (אוונגלים, טמפלרים) והאירופיות (צרפתים, רוסים, אנגלים) האחרות, מלמדים גם על התחרות בין הגופים הנוצריים האירופיים שפעלו בארץ ישראל במאה התשע עשרה.

הספר פרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה סוקר, לראשונה בעברית, את הרעיונות שהגו מדענים החל במאה השמונה עשרה ועד שלהי המאה העשרים בדבר המוצא והמקור של הרבגוניות בעולם החי. כל פרק מתמקד באחד מהא ישי ם ונועד להבליט את הייחוד של תרומתו למדע על רקע ההשקפות שרווחו בימיו. במיוחד מודגשת חשיבותו של דרווין, שספרו על מוצא המינים (1859) היה לאבן דרך בביולוגיה ובמדע בכלל, וכן תרומתם של בני דורו באמצע המאה התשע עשרה. רעיון הבררה הטבעית של דרווין שולב בראשית המאה העשרים במדע הגנטיקה הצעיר. בסוף המאה העשרים נוספו להם מחקרים תאורטיים על הביטוי הכמותי-מתמטי של האבולוציה ("הסינתזה המודרנית"),ועם העמקת הידע על מבנה החומר הגנטי והשימוש בטכנולוגיות המולקולריות לחקר אוכלוסיות, התבססה תורת האבולוציה כרעיון המנחה המרכזי במדעי החיים. איורים: אריאל-לייב-ליאוניד-פרידמן

הערות: חנה וחיים רוזן. עריכה פילוסופית בשיתוף עם: שלמה פינס.

תופעת המצור מורכבת ביותר ואי-אפשר להבינה כראוי אלא מתוך התוודעות למכלול היבטיה ומאפייניה. הספר דן במאפיינים הצבאיים, הכלכליים, המשפטיים, החברתיים והספרותיים של תופעת המצור במרחב התרבויות של המזרח הקדום. הוא מבוסס בעיקר על מקורות אכדיים ומקראיים ובמידה פחותה על מקורות יווניים, ארמיים, מצריים, חתיים ואוגריתיים, וכן על תבליטים שנתגלו בארמונותיהם של מלכי אשור ובמקדשי מצרים.

פרופ' זאב הרוי, מבכירי המלומדים והחוקרים במחשבת ישראל, עוסק מזה יובל שנים בחקר מגוון רחב של נושאים שעליהם פרסם ספרים ומאמרים רבים, דוגמת ספריו על רבי חסדאי קרשקש ומחקריו על הרמב"ם. יחסו המיוחד לתלמידיו הרבים הביא כמה מהם ליזום, סמוך לפרישתו לגמלאות, הוצאה לאור של ספר לכבודו. ייחודו של ספר זה בכך שכל המאמרים הכלולים בו הנם פירות מחקריהם של תלמידי פרופ' הרוי, שאותם הנחה בעבודות הדוקטור שלהם. הספר נושא את הכותרת אדם לאדם, בהשראת משפטו המפורסם של פלאוטוס, 'אדם לאדם זאב' בהיפוך משמעות: כביטוי לאישיותו המיוחדת של זאב הרוי, ליחס האנושי המכבד והחם שלו לכל אדם באשר הוא, ולזכות שניתנה לעורכי הספר ולכותבים בו להימנות עם תלמידיו. תכני המאמרים שבספר משקפים את מגוון התחומים שבהם עוסק פרופ' זאב הרוי. הקוראים ימצאו בו שלושה תחומים מרכזיים: הראשון מתמקד בהגותו של הרמב"ם, השני בפילוסופיה של רבי חסדאי קרשקש ושל הוגים נוספים בימי הביניים, ואילו התחום השלישי כולל מאמרים על הוגים יהודיים מתחילת העת החדשה ועד ימינו.

טיפול בתנועה ומחול: האמנות והמדע הוא מחקר מעמיק המאפשר הבנה רחבה של הטיפול בתנועה ומחול. הספר מציג את אופני היישום והפעולה שלו ואת הדרכים המובילות לשינוי. בפרקים המרכיבים את הספר אפשר למצוא אוסף מיוחד של פרספקטיבות תיאורטיות המלוות בדוגמאות קליניות ובטכניקות ייחודיות המתאימות למסגרות טיפוליות שונות. פרקים נוספים מציגים שיטות לתצפית וניתוח התנועה, מודעות להקשר התרבותי הן ביישום והן באלמנטים בסיסיים כמו השפעת ההתפתחויות במחול בעולם המערבי. הפרק האחרון דן בנושאי מחקר. ביבליוגרפיה מעודכנת מלווה כל מאמר . ספר זה התפרסם בספרדית, שתי מהדורות ראו אור באנגלית בהוצאת רוטלדג', וכן הוא התפרסם בקוריאנית, בגרמנית וברוסית.

כרך זה, הרביעי בסדרת תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים , רואה אור בשנת המאה להחלטת הקונגרס הציוני על הקמת האוניברסיטה בירושלים (וינה 1913). שלושה הכרכים הקודמים הוקדשו לשורשי הרעיון לייסד תשתית רוחנית ותרבותית לישות הלאומית בארץ-ישראל, להקמתה של האוניברסיטה ולהתפתחותה בימי 'המדינה שבדרך', עד הירידה מהר הצופים בשנת 1948, שעמם נחתם הפרק הראשון בתולדות המוסד. בכרכים הראשונים נפרשו לעיני הקורא העלילות המורכבות של כינון האוניברסיטה, במחקרים מעמיקים ופרטניים שעסקו בצדדים המדעיים, הארגונים והפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. רק מעט הוקדש לפועלם של האנשים שעמדו מאחורי מפעל זה. הכרך שלפנינו מביא את הביוגרפיות של המייסדים והפרופסורים הראשונים של האוניברסיטה, שטבעו את חותמם על כינונה והתפתחותה של האוניברסיטה בשנות המנדט. אמנם סיפורם האישי הוצג לעתים במאמרי הכרכים הקודמים - אך זאת במקוטע ובמובלע, והבלטתו כאן מציירת את תמונת ימי האוניברסיטה בראשיתה דרך סיפורם של מעצביה. שלושה פרקים בספר: הראשון בהם עוסק במייסדיה ומעצביה של האוניברסיטה, וכולל את אנשי המעש שליוו את הקמתה ואפשרו את תפקודה; הפרק השני מוקדש לראשוני המורים והחוקרים במדעים העיוניים: מדעי הרוח, מדעי היהדות וראשוני החוקרים בתחומי המשפט והחברה; בפרק השלישי מובאות הביוגרפיות של החוקרים והמורים בתחומי המתמטיקה והמדעים הניסויים. ספר זה מוקדש לאנשים שהגיעו לירושלים בנסיבות שונות מרחבי העולם ומתפוצות רבות, אך בפועלם המשותף על הר הצופים אפשרו את הגשמתו של הרעיון, שנזרע במחצית השנייה של המאה ה-19 ונשא פרי מבורך בתקופת היישוב. הם שהניחו את התשתית למעמדה הבכיר של האוניברסיטה העברית בשנים הבאות, בימי מדינת ישראל.

הספר רֵזיסטֵנצָה או שוֹאָה דן בזיכרון הגירוש והשמדת היהודים בזיקתו להתפתחות התודעה הלאומית באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה (1945—1985). המחברת מתמקדת בתהליכי השיקום, התחייה והבניית הזהות הלאומית הפוסט-פשיסטית הכמהה לאיחוד פוליטי, ומתחקה אחר השינויים שחלו בעיצובו של הזיכרון ההיסטורי ובתפקידו בהתגבשותה. המקורות שנבחנו הם ספרי זיכרונות על מחנות הריכוז וההשמדה; מסמכים ועדויות השמורים בארכיוניים; ידיעות ומאמרים בכתבי עת; עבודות היסטוריוגרפיות, אנתולוגיות, וכן סרטי קולנוע. בספר מתוארים התכנים הבאים בהם לידי ביטוי ומוצע ניתוח מעמיק של הגורמים שעיצבו את הזיכרון. זאת לאור ההנחה שהפוליטיקה, במשמעותה הרחבה, היא זו המַבנה את החשיבה החברתית, והיא היא המעצב דומיננטי של הזיכרון. הזיכרון הלאומי האיטלקי חושף מתחים בתרבות ובפוליטיקה הלאומית ואלה המשתקפים בזיקה בין הזיכרון האנטי-פשיסטי, התודעה המבישה והמטרידה בנוגע לעבר הפשיסטי, והיחס לאחר, דהיינו היהודי, על רקע הפיוס עם הפשיזם. התבוננות בחברה ובהשפעת האירועים עליה מעלה שלזיכרון המלחמה, הגירוש וההשמדה, על השינויים שחלו בו, חלק מכריע בעיצוב הזהות הלאומית האיטלקית בת-זמננו.

השכינה – הנוכחות הנקבית הנמוכה של האלוהות היהודית – מתוארת בספרות הקבלה מימי הביניים באופן מפורט ומפותח. השאלות מה היו המקורות לתפיסותיהם של המקובלים את השכינה ומה היו מניעיהם להפצת האמונה בה, נידונו בהרחבה בספרות המחקר וזכו לתשובות מגוונות ומעמיקות. הספר קיצוץ בנטיעות: עבודת השכינה בעולמה של ספרות הקבלה המוקדמת אינו מבקש להציע תשובה חדשה לשאלות יסוד אלו אלא לבחון את תקפות השאלות. הטענה המרכזית בספר היא שחלק ניכר מבין המקובלים כלל לא פעלו מתוך רצון להפיץ את האמונה בשכינה, אלא ביקשו למתן ולרסן אמונה זו. המחבר פורש תזה חדשה, שלפיה יש לראות בחלקים מספרות הקבלה המוקדמת תגובה לאמונה יהודית במודל אלוהי בן שני רבדים: אלוהות זכרית גבוהה ואלוהות נקבית נמוכה. אמונה זו, שהתפתחה מחוץ לחוגי המקובלים המרכזיים, עוררה דאגה בקרב חלק מהמקובלים שראו בה כפירה חמורה, וכינוה בביטויים קשים כגון 'אמונה בשתי רשויות' או 'קיצוץ בנטיעות'. וייס מצביע בספרו על עדויות למאבק סביב עיצוב דמותה של השכינה במהלך מאה וחמישים השנים הראשונות להתפתחותה של ספרות הקבלה, תוך שהוא מתחקה אחר מסורות פחות ידועות מעולמן של תורות הסוד היהודיות שנותרו בעל פה או שהועלו על הכתב ברמז ובתמצית.

כשהיינו ילדים נהגנו לכתוב זה לזה זיכרונות. את הפינה השמאלית התחתונה של הדף היינו מקפלים וכותבים עליה את המילה 'סוד'. אבל הסוד אמור להיות כמוס. מדוע אין הוא מתחבא באמת ובתמים מבלי להכריז בגלוי: הנה אני כאן, הושט היד וגע בי? משום שכדי שיוגדר כסוד צריך למלל אותו, לספר אותו למישהו, בסוד. מי שמספר את הסוד כורת עם הנמען ברית של נאמנות, המבקשת להפוך אותם לישות החורגת מן היחיד, אבל איננה מתרחבת אל ממדי הציבור כולו. בעל הסוד והנמען שלו הם שניים המבקשים לתפקד כאחד, או אחד המפצל עצמו לשניים. מן האפיון הזה של הסוד עולות דילמות הכרוכות בכריתת בריתות ובבגידה בהן במישור האישי וגם במישור הציבורי. מאיזה רגע כפוי עלינו הסוד ומה משמעותה של הכפייה הזאת? חבר קרוב שלי מספר לי בסוד שהוא בוגד ברעייתו, שגם היא חברה קרובה שלי. האם עלי לספר לה? אני מרכל עם א על מעשיו של ב. האם זהו מעשה בלתי מוסרי? מהם גבולות המותר והאסור בשיחות סגורות של מקבלי החלטות בדרג הפוליטי? את מי הם מייצגים כאשר הם נועדים בארבע עיניים? מי צריך להיות מוסמך להחליט על סודות מדינה שהשתיקה יפה להם? ומה תפקיד העיתונות בהקשר הזה? למי חייבים רופאים להיות נאמנים: לחולה? לציבור? למעמדם המקצועי? אם החולה לוקה באיידס והוא מסרב לספר על כך לבת זוגו, האם חייב הרופא להזהיר אותה? חלק מן השאלות נענות כאן בביטחון. אחרות – בהיסוס, ויש גם שנשארות פתוחות. אל תוך הדיון נשזרים גם נושאים כמו מהותה של הבטחה; תפקודם של פוליטיקאים; יחסו של יחיד לקולקטיב שהוא חלק ממנו; ומהותה של אהבה. הספר מנתח מקורות פילוסופיים, ולצדם כתבים סוציולוגיים, סיפורים תנ"כיים, סוגיות תלמודיות, חוקים והצעות חוק ושיר של לאה גולדברג

הספר לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל , מנתח ומברר את תרומתם של אנשי רוח פלסטינים בישראל לכינונה מחדש של החברה הערבית-פלסטינית לאחר מלחמת 1948 וההתרחשויות שבאו בעקבותיה. תפקידם של האינטלקטואלים הפלסטינים בישראל עוצב במידה רבה בהשפעת מיקומם הסִפי הרב-צירי - האזרחי, הלאומי והתרבותי - שהתפתח אחרי הנכּבה, ומרצונם להתמודד עמו. בעבורם הייתה זו מציאות בעייתית, שבה התמקמו הפלסטינים 'בתוך-אבל-מחוץ' לתבנית הישראלית והפלסטינית גם יחד. אינטלקטואלים, יוצרים ואנשי תרבות חוו את הספיות כמציאות של חֶסֶר, ולכן התאפיינה יצירתם בתשוקה עמוקה למרכז האבוד, שהתבטאה בחיפוש דרכים שונות לכינון מרכז חלופי חדש. באמצעות ראיונות עמם ובחינת יצירותיהם הכתובות - שירה, ספרות, טורים בעיתונות ויצירה אקדמית - המחברת בוחנת את השיח שיצרו ואת הרעיונות שניסחו כדי להתמודד עם הסוגיות הלאומיות, האזרחיות, הפוליטיות והתרבותיות הנוגעות למעמדם הקולקטיבי. הספר, מחקר ראשון בתחומו, ממוקם בנקודת המפגש שבין הסוציולוגיה של הפוליטיקה, הסוציולוגיה של הידע, הסוציולוגיה של התרבות והסוציולוגיה של מיעוטים אתניים.

"שופנהאור כמחנך מכיל את תמציתה של הפילוסופיה הניטשיאנית המוקדמת... מרבית הנושאים של חיבוריו הראשונים נידונו כאן מחדש." ואלטר קאופמן, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט , 1982, עמ' 147 "שתי המסות שלפנינו, שהם הדיונים השלמים היחידים של ניטשה בשאלות חינוך, עוסקות בקשר המהותי החייב לשרור לדעתו בין חינוך לתרבות. החינוך הנכון על פי ניטשה הוא מטעם התרבות ולמענה. על כן, חובה על כל מחנך וחניך שהחינוך ההומניסטי עדיין יקר לליבו, לקוראן ולנסות וליישם את לקחיהן בכיתתם ובבית ספרם." יעקב גולומב , "הקדמה", עמ' 1

האם יש קשר בין מערכון העליות מ"לול" לבין הפנתרים השחורים? בין יאצק והמהפך של 1977? בין הפולניות מ"זהו זה" לפוסט-פמיניזם? התשובה הקצרה לשאלות אלה היא "כן". התשובה הארוכה נחשפת בין דפיו של ספר זה, הראשון לבחון באופן שיטתי את ההומור הטלוויזיוני בישראל. הדיון מתמקד ב"קאנון הקומי" הישראלי - קבוצה של מערכונים, דמויות ותוכניות טלוויזיה, שנוצרו בין ראשית שנות השבעים לשלהי שנות התשעים וצברו עם השנים מעמד תרבותי מיוחד. הניתוח מתחקה אחר יחסי הגומלין של ההומור עם ששה שסעי זהות מרכזיים בישראל: העדתי, הלאומי, המעמדי, הפוליטי, הדתי והמגדרי. העיון בטקסטים מעלה שבכל צחוק יש יותר משמץ של אמת – התהליכים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים הדרמטיים שעברה ישראל במהלך שלושה עשורים מהדהדים ומתחדדים בהומור הטלוויזיוני. בנוסף לכך, שימש ההומור כחיישן רגיש המזהה תהליכים חברתיים בזמן היווצרותם, ואפילו תפקד כשחקן בתהליכי שינוי חברתי-פוליטי. הספר הערס, הפרחה והאמא הפולנייה חושף את האיכויות הרב משמעיות של ההומור הטלוויזיוני הפופולרי, המאפשרות לקרוא אותו כשמרני וחתרני, מאחד ומפלג בו זמנית. רב משמעיות זו מאפשרת לטקסטים הקומיים להכיל את שלל הפרדוקסים שהזינו, וממשיכים להזין, את החברה הישראלית, בלי להכריע ביניהם. היא מאפשרת להומור גם לשמש כליבה תרבותית המשותפת לקבוצות שונות ומנוגדות, כאשר כל אחת מהן יכולה לקרוא אותו בהתאם לצרכיה, ובו זמנית למצוא בו את הפרשנויות היריבות.

בין השנים 1390 ל-1414 המירו רבים מיהודי ספרד את דתם לנצרות. המרה זו הייתה אחת התופעות החשובות בתולדות היהדות בימי הביניים. גירושם של היהודים מספרד ב-1492 היה תוצאה ישירה של גל ההתנצרות שהחל מאה שנים קודם לכן והביא לסופה של הקהילה היהודית החשובה בימי הביניים, מבחינה דמוגרפית ותרבותית. ספרים רבים עסקו בתיאור ההיסטורי של ההמרה ההמונית לנצרות ובסיבותיה החברתיות, התרבותיות והפוליטיות. אך במפתיע, כל הדיונים האלו מתבססים על מקורות משניים. ספר זה הוא הניסיון הראשון לעסוק באופן שיטתי בהגותם של כלל המומרים האידיאולוגים בספרד. יהודים אלו, שהשתכנעו באמיתת הנצרות, יצרו אידיאולוגיה בעלת מאפיינים ייחודיים, שהשפיעה רבות על יהדות ספרד והייתה אחד הגורמים המרכזיים להמרה ההמונית. ספר זה דן בהגותם הדתית של חמישה מומרים ספרדים שהתנצרו בין תחילת המאה השתים-עשרה לתחילת המאה החמש-עשרה: פטרוס אלפונסי, אבנר מבורגוס, פבלו דה סנטה מריה, ג'רונימו דה סנטה פה ופדרו דה לה קבלירה. כל החמישה המירו את דתם לנצרות בבגרותם, בעת שהיו דמויות ידועות בקהילה היהודית.

תוקפנותם של גברים כלפי נשים ביצירותיהם של סופרים רוסים במאות התשע-עשרה והעשרים -- טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, לסקוב, טורגנייב, טריפונוב, זושצ'נקו, גרוסמן, רספוטין, בולגקוב, וסילייב, דובלטוב, נגיבין ופוליאקוב -- נדונה בספר זה; תוקפנות שהגבר אינו מודע למניעיה, והיא ניזונה מרגשי נחיתות ומתסכול. הגבר רואה בעצמו אדם מכובד, בעל שיעור קומה ואישיות בעלת רוחניות עליונה. הוא מצפה ליחס של כבוד, להערצה ואפילו לסגידה מצד האישה. אולם האישה חכמה, אמיצה ובעלת תושייה יותר ממנו. כתוצאה מכך הוא מרגיש שהיא גוזלת ממנו את גבריותו ומנכסת אותה לעצמה, תוך שהיא הופכת אותו לאישה ואת עצמה לגבר. הוא מקנא באישה, חש מושפל על ידה ושונא אותה. מצב זה מעורר בו רגשי עלבון ותוקפנות כלפיה; הוא רוצה לנקום בה ולהענישה, רוצה לרצוח אותה. ואם אין ביכולתו ליישם את תוקפנותו כלפי האישה, הוא מפנה אותה אל עצמו – הוא מידרדר לאלכוהוליזם, חולה במחלה בעלת תסמינים פסיכולוגיים, מתאבד. בספר מוצגות גם יצירות שנכתבו על ידי מחברות-נשים: שצ'רבקובה, רובינה, אוליצקיה, פטרושבסקיה וגרקובה, שבהן הגיבורות מתייחסות לגבר אך ורק כאל אובייקט לסיפוק צורכיהן הגופניים, החומריים, החברתיים והרגשיים.

קובץ המאמרים בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין עוסק בסוגיות מרכזיות בחקר תולדות התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות. המאמרים דנים במנהיגיה המרכזיים – בעיקר בזאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובמנחם בגין, מייסד תנועת החרות וראש ממשלת ישראל הראשון מטעם הימין – ובתופעות שמאפיינות אותן. נכללים בו מאמרים העוסקים בנושאים הבאים: קווי המתאר של התנועה הרוויזיוניסטית ושל תנועת העבודה; הביקורת הרוויזיוניסטית על הנהגת היישוב בתקופת השואה; יחסו המורכב של דוד בן-גוריון לרוויזיוניזם ולאישיה קווי המתאר של תנועת החרות מהקמתה ועד הקמת גח"ל; היעלמותו של מנחם בגין ב-1951 ומשמעותה; יחסה של תנועת החרות לגרמניה; תנועת החרות ושמואל תמיר לנוכח משפט קסטנר ; נסיכי ההדר – נסיכי תנועת החרות. הספר זכה ב"פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר" לשנת 2015

"הספר שלפנינו הוא ביטוי בשל לתפיסתו הפילוסופית של אדמונד הוסרל. תפיסה זאת [המכונה] 'פינומנולוגיה' חורגת מעבר לתחומה של משנת יחיד... והיא מן החשובות ביותר ורבות ההשפעה בפילוסופיה של המאה העשרים... הוגים מבני דורו של הוסרל ואחריו, כגון מאכס שלר, מארטין היידגר, מוריס מרלו-פונטי, פול ריקר, רומן אינגארדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים סיגלו לעצמם כמה מעיקרי תפיסתו, אך פיתחום בדרך משלהם… המהדורה הצרפתית של הספר יצאה לאור בשנת 1931, אך המהדורה המקורית הגרמנית נדחתה עד שנת 1950 בגלל פגיעות אישיות בהוסרל מידי המפלגה הנאצית מחמת מוצאו. נגזלו ממנו כל זכויותיו ותאריו המדעיים, לרבות הזכות לייצג את הפילוסופיה הגרמנית בחו"ל ולהשתתף בכנסים מדעיים בינלאומיים." - אברהם צבי בראון (מן המבוא) "התנועה הפינומנולוגית, ששלטה בחיים הפילוסופיים של גרמניה במאה העשרים, החלה עם עבודותיו של אדמונד הוסרל... דרך התפלספות זאת איחדה הוגים כה שונים זה מזה כמו הוסרל, שלר והיידגר." - עמנואל לוינס (מן המבוא לספרו "תורת האינטואיציה בפינומנולוגיה של הוסרל", 1963). הקדים מבוא: אברהם צבי בראון.

כיצד התמודדה 'גרמניה האחרת', שקמה לאחר תבוסת הנאציזם, כמדינה וכחברה, עם ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והמשפטיות של רדיפת הצוענים בתקופת השלטון הנאצי? התמודדות זו של החברה והמדינה הגרמנית שלאחר 1945 מציגה פן בלתי מוכר בארצנו של נפתולי הגרמנים עם צילה של אושוויץ. הספר מציג את המגמות והגורמים השונים שעיצבו את מדיניות הרשויות ואת התייחסות החברה והתרבות הפוליטית לצוענים ולרדיפתם בגרמניה שלאחר התייחסות החברה והתרבות הפוליטית לצוענים ולרדיפתם בגרמניה שלאחר 1945. הוא בוחן את מדיניות הפיצויים לצוענים נרדפי הנאציזם בשתי המדינות הגרמניות שקמו על חורבות הרייך השלישי, את עמדת מערכת המשפט ברפובליקה הפדרלית (מערב גרמניה) ביחס לחוקרי הגזע שנטלו חלק בעיצוב מדיניות הרדיפה ברייך השלישי ולקורבנותיהם הצוענים, ואת מדיניות רשויות ביטחון הפנים במדינה זו כלפיהם. כמו כן נדונים בספר השפעות הרדיפה הנאצית על יחס החברה הגרמנית לצוענים ולקרבן הנאציזם הצועני והתהליכים והתמורות שהתחוללו בתחום זה בתרבות הפוליטית בגרמניה מאז תבוסת הנאציזם בשנת 1945 ועד העידן שפתח איחוד גרמניה בשנת 1990. במסגרת זו נבחנות מידת התמדתם של דפוסי התייחסות גזעניים כלפי הצוענים בקרב הציבור הגרמני בתקופה זו ומשמעות העלייה במעמדו של קרבן הנאציזם הצועני בתרבות הפוליטית הגרמנית בראשית שנות השמונים. נושא אחרון זה חושף את הקשר הסמוי שבין יחס הגרמנים לצוענים ולרדיפתם לבין יחסם ליהודים ולשואה. מצורפות תמונות.

הספר תקשורת כשיח: עיונים בשפה ובמדיה מתחקה אחר מארג הזיקות שבין שפה, טקסט ושיח לבין תקשורת, תרבות וחברה . המאמרים הנכללים בו מציעים, בין היתר, עיונים באופיין הדיאלוגי של תקשורת ופרשנות, בתרומתם של סיפורים לכינון זהות, זיכרון וערכים , ובמשא ומתן על יחסי הכוחות , חלוקת התפקידים והזכות להשמיע קול במרחב הציבורי . המאמרים בספר עוסקים במגוון רחב של זירות והקשרים: החל מדיון תאורטי בתהליכי תקשורת , דרך בחינה היסטורית של טקסטים עתיקים מראשית תרבות המערב והתרבות היהודית , ועד ניתוח של שיח ציבורי עכשווי במגוון ערוצים וסוגות - ספרי לימוד, דיווחים עיתונאיים, ראיונות חדשותיים ובידוריים, כתבות מגזיניות ומאמרי דעה. פריסה רחבה זו מהווה עדות לעוצמתו המחקרית הנדירה של המפגש בין חקר השיח למחקר התקשורת והתרבות. תקשורת כשיח הוא מחווה לעבודתה הייחודית ולתרומתה המשמעותית של פרופ' שושנה בלום - קולקה לייסוד ולפיתוח חקר השיח בארץ ובעולם . מחבריהם של מרבית המאמרים בספר הם תלמידיה, עמיתיה ושותפיה למחקר.

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

העיסוק בגישור מעלה שאלות הנוגעות לפרקטיקה הראויה של מגשרים. האם נכון להציע "הצעת מגשר" לפתרון הסכסוך ובאילו תנאים? כיצד לנהוג כאשר יש פערי כוחות משמעותיים בין מגושרים? האם המגשר אחראי למנוע תוצאות גישור מסוימות, בלתי חוקיות או לא הוגנות, למרות רצונם של הצדדים בגישור לסיים את הגישור בהסכם? שאלות אלה ורבות אחרות אינן מקבלות מענה בקודים אתיים למגשרים ואינן זוכות לליבון ולמענה ברור ומנומק בספרות המקצועית הקיימת. אתיקה של גישור: קודים אתיים והתמודדות עם דילמות הוא הספר הראשון בישראל המציג תפיסה תיאורטית של אתיקה מקצועית בגישור ולצדה קודים אתיים למגשרים ודוגמאות מעשיות לדילמות אתיות ודרכים לפתרונן. הספר מספק מקור ראשון וייחודי של אתיקה מקצועית בגישור למגשרים, למגושרים ולעורכי דין המייצגים מגושרים, ונוסף לכך – לחוקרים, מרצים, סטודנטים, מדריכים וחניכים בקורסי גישור. הספר נותן ביטוי לידע ולעשייה הייחודיים שפותחו במרכז הגישור בקהילה קריית אונו בתחום האתיקה , וחולק את תוצרי עבודתו של פורום האתיקה שפועל במרכז מ-2012.

הקהילה העברית שחיה בעכו בתקופת המנדט הבריטי לא הותירה חותם ממשי בנוף העירוני ולא רשמה עלילות מפוארות של גבורה או חורבן. אבל סיפורה, שנשמט מהזיכרון הקולקטיבי ונחשף לעומקו בספר זה, מאיר את מקומה בבניין החברה הלאומית היהודית בארץ ישראל. במיוחד נחשפות כאן מערכות היחסים המורכבות שהתקיימו בין המוסדות הציוניים ובין ההתיישבות היהודית והעברית בערים הערביות. על רקע דעיכתן של הקהילות היהודיות הוותיקות בערים הערביות מתחדד סיפורה החריג של עכו, שהצליחה למשוך התיישבות לאומית חדשה. לרגע קצר בהיסטוריה היישובית התקיימה בעיר קהילה עברית ששילבה יישוב ותיק עם יישוב חדש, יישוב בעל הכרה לאומית ציונית ויהודים בעלי הכרה מזרחית-מקומית. הסיפור הוא מקומי, אך הוא מבקש להאיר את היחס המורכב והשונה של המפעל הציוני לערים הערביות ולערים המעורבות. במיוחד מעלה המחקר הזה שאלות על הקשר שבין "היסטוריה של מקום" ובין "היסטוריה לאומית". מתוך תיאור כישלונה של ההיאחזות העברית בעכו המנדטורית מתבונן המחקר במפעל הציוני כמפגש מרתק בין חלומם של המתיישבים החדשים לבין האינטרסים המקומיים והתנאים הגיאוגרפיים הייחודיים לאזור.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

הספר כוונת התורה וכוונת הקורא בה סוקר את דרכי ההתמודדות במסורת הפרשנות היהודית לדורותיה עם הקשיים הספרותיים והענייניים המתגלים בתורה על רקע האמונה במקורה האלוהי ובקדושתה. "כל הבעיות מקורן בציפיות". קוראי התורה ומפרשיה לאורך הדורות הניחו, ורבים מוסיפים ומניחים כך גם כיום, כי התורה מופתית ומושלמת ונטולת פגמים. הם מצפים מהתורה לשקף אמות מידה מוסריות עליונות, על-זמניוֹת, ועקרונות תאולוגיים נכונים ונצחיים, ומובן להם כי כל הכתוב בה הוא אמת ונכון, מהותי, חשוב ומחושב. את תולדות העיסוק בתורה, מסוף ימי הבית השני ועד ימינו אנו, ניתן להציג כרצף בלתי פוסק של התמודדויות שאופק ציפיות ייחודי ולמעשה בלתי אפשרי זה כפה על הקוראים והפרשנים. אלו הם ניסיונות רבי הוד לקרב את התורה אל זמנם ומקומם של האוחזים בה ולהתאים את כוונתה לכוונתם. ספר זה הוא ניסיון ראשון מסוגו לבחון את תולדות העיסוק הפרשני בתורה ממבט-על. במרכזו עיון בעשרות קטעי מפתח מחיבורים מסוף תקופת הבית השני, מקורות תלמודיים ומדרשיים, היגדים של חכמי ימי הביניים ופרקי הגות ומחקר של חכמים בני תקופת ההשכלה והזמן החדש. ממעוף הציפור, הפרטים המבחינים את הטקסטים אלו מאלו מיטשטשים ומאפשרים לעמוד ביתר קלות על קווי האחידות, אך גם על צמתים מרכזיים של שינוי והתפתחות המייחדים כל תקופה ותקופה. זהו ספר יסוד לכל המתעניין בפניה המשתנים של פרשנות המקרא לאורך הדורות.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

ספר קורס. הנה, עברית מקראית בדרך המעשית , הוא ספר לימוד לדוברי אנגלית המיועד הן לרמה האקדמית והן לכיתות לימוד שאינן אקדמיות, כמו גם ללומד העצמאי. הנה מציע תוכנית לימודים חדשנית, ומאזן את שני המרכיבים הכרחיים בהוראת מבוא לכל לשון: הצגת אוצר המלים והדקדוק השכיחים, ודרוג החומר באופן המאפשר הוראה ולמידה קלות יותר. הדגש מושם על הצגת התמונה הרחבה של העברית המקראית והתנהגותה, כמו גם על הקניית המיומניות והכלים הטובים והיעילים ביותר, שיאפשרו לתלמידים לגשת בהקדם לטקסטים ברמת קושי סבירה. תלמידים שיסימו את תוכנית הנה ימצאו חלק ניכר ביותר מן הטקסטים המקראיים, בפרוזה ובשירה, פתוחים לפניהם. לכל אחד מן הנושאים הנלמדים, ניתנות בהנה דוגמאות רבות של פסוקים מקראיים המלוות בתרגומים לאנגלית ממקורות שונים. הנה כולל בתוכו מספר רב של תרגילי תרגום ותשובות עבורם בסוף כל כרך. כרך א מתחיל בהצגת הנושאים הדקדוקיים היסודיים שאינם מותנים על ידי הפועל. רק אחר כך מוצגות צורות הפועל העקריות: צורת התחילית (יקטל ) וצורת הסיומת (קטל) בבנין קל על גזרותיו השונות. כרך ב מציג את המקור המחלט והנטוי, הציווי והבינוני בבנין קל, וממשיך בהצגת הבנינים הנותרים על צורותיהם וגזרותיהם השונות. ארגז הכלים כולל בתוכו רשימות מלים שכיחות (שמות, מלות יחס, פעלים) על נטיותיהם, כמו גם לוחות נטיה מאירי עינים של פעלים מיצגים. ארגז הכלים כולל גם טבלאות ניתוח שמושיות (לפעלים, מלות יחס ופעלים). לחצו כאן לפרטים נוספים, הקדמה, תוכן העניינים, דוגמאות שעורים וכלים ועוד. עדויות משתמשים: "אני משתמשת בספר הִנֵּה – עברית מקראית בדרך המעשית מאת רחל חלבה, באוניברסיטת צפון טקסס, ולדעתי הוא הספר המתאים ביותר לרמת המתחילים באוניבסיטאות ובבתי ספר תיאולוגיים. הספר הכולל שני כרכים מאורגן בצורה הגיונית, וכתיבתו נהירה. הבחירה להתחיל במשפטים שמניים ורק מאוחר יותר להציג את מערכת הפועל וזמניו היא חדשנית ומרעננת. בספר אין הקניית הקריאה וכבר בשיעור הראשון לומד התלמיד איך להשתמש במילון מקראי. הספר מקנה כלי עבודה להתמודד עם טקסט מקראי כבר בשלבים הראשונים בעזרת שימוש במילון, ובעזרת טבלאות המאורגנות בכרך נוסף הנקרא ארגז כלים . ב חירת המילים מבוססת על רשימות שכיחות והדוגמאות והתרגילים בספר הם חלקי פסוקים מהמקרא כבר מהשיעור הראשון. בספר יש שפע של דוגמאות תרגילים העוזרים לתלמיד להפנים את החומר הנלמד. הספר יכול להתאים גם ללמידה עצמית ובסוף הספר יש תשובות לכל התרגילים. בכל סוף סימסטר תלמידי קבלו קטע סיפורי מהמקרא שהסתמך על החומר הנלמד בסימסטר והיו צריכים לתרגם את הקטע בעזרת מילון וארגז הכלים. נדהמתי מהישגיהם. אחרי ארבעה התלמידים יכלו לתרגם טקסט סיפורי הכולל את כל הזמנים, והבניינים העיקריים. הצלחת התלמידים מעידה על מידת האפקטיביות של ספרה של רחל חלבה." - רות פרקר. אוניברסיטת צפון טכסס מאמרים מאת רחל חלבה

למידה בדרך החקר פירושה חיפוש תשובות לשאלות כאשר הלומד פעיל בהבניית הידע שלו, כלומר, יוצר תובנות חדשות תוך הפעלת מגוון אסטרטגיות חשיבה. הלמידה וההוראה בדרך החקר רווחת במערכת החינוך בישראל ולכאורה היא ידועה ומוכרת. עם זאת, תלמידים ומורים העובדים בגישת החקר מדווחים על קשיים ותסכולים רבים. לעתים קרובות מאמץ בית הספר סממנים חיצוניים של החקר , כגון הגשת עבודה, ומזניח את המאפיינים המהותיים יותר של החקר, כגון חשיבה מעמיקה. בעקבות זאת, מסולפת המטרה המרכזית של הלמידה . כתוצאה מכך מתעוררת ביקורת כלפי עצם הגישה במקום לבקר את האופן בו היא מיושמת ולחשוב איך ניתן לשפרה. המתח שבין העיסוק הנרחב בדרך החקר מחד ובין הקשיים הכרוכים ביישום דרך הוראה זו מאידך דורשים לפיכך בירור מעמיק. ההוראה והלמידה בדרך החקר, והקשיים הכרוכים ביישומם, נדונים בהרחבה ובהעמקה בקובץ זה. הכותבים - חוקרים ישראלים פורצי דרך גם בקנה מידה בין-לאומי - מאירים היבטים תאורטיים ומעשיים של הוראה ולמידה בדרך החקר, מציגים ניסיונות חינוכיים חדשניים ומביאים מחקרים עדכניים. אנשי חינוך, חוקרים, סטודנטים, פרחי הוראה, הורים – כל מי שרואה בחינוכו, בהשכלתו ובטיפוח חשיבתו של הדור הצעיר אתגר מתמשך – יגלה עניין בקובץ זה.

ספר זה בא לדון בתולדות חייו ובהגותו של יצחק אורוביו די קאסטרו, אנוס שחזר ליהדות גלויה והפך לאחד מראשי הדברים של היהדות הספרדית במערב אירופה במאה השבע-עשרה. בגורלו האישי וביצירתו מתגלמת גורלה של עדה שלמה על בעיותיה, ניגודיה הפנימיים, שאיפותיה וחלומותיה. בלימוד דמותו עולים מרכיבי הפרובלמאטיקה של ציבור אנוסים, ששבו אל תורת אבותיהם והקימו קהילה למופת באמשטרדם באחד המרכזים התרבותיים החשובים דאז. דרך השתלבותו של יצחק אורוביו ביהדות הנורמאטיבית בסמוך לחרם על שפינוזה, לבטיו הרוחניים והאידיאולוגים, ויכוחיו המתמידים עם פורצי הגדר מבפנים ועם סביבתו הנוצרית שמבחוץ – כל אלה מבטאים את חיוניותה של עדה אחת מישראל, עדה מיוחדת במינה שנקראה למבחן ונתנסתה בניסיונות הרבה בימי מפנה בתולדות ישראל בעת החדשה.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

הספר וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה חושף את האידאל המוסרי במקורות העוסקים בענווה בספרות חז"ל, נושא שטרם זכה למחקר עיוני. ארבע סוגיות בספרות חז"ל עומדות בלב הדיון: גסות הרוח ושפלות הרוח, ענוותנותו של הקב"ה, ענוותנות מול קפדנות, והמתח הבלתי נמנע בין כבוד התורה לכבוד הבריות. שמואל לואיס מציג מסגרת תאורטית וגישה פרשנית שמתאימות לאופייה המיוחד של ספרות חז"ל, ומובילות אל רובד הגותי, בטקסטים שנחשבו עד עתה כדידקטיים בלבד. פרשנותו נעה בין עיון טקסטואלי מדוקדק לניתוח קונצפטואלי רחב, התר אחר ההזנה ההדדית בין תפיסות חברתיות לתמונות עולם בספרות חז"ל, בהשוואה לזו שבספרות יוון העתיקה. באמצעות השוואות אלה מתבררת הזיקה בין התפיסות החברתיות לבין תמונות העולם, ומתגלה היחס שבינה לבין האידאלים השונים בשתי השפות המוסריות – היוונית והמקראית-חז"לית. הצד הקוסמולוגי נידון בספר בהקשר של תמונת העולם המקראית כפי שפיתחוה חז"ל; הצד החברתי נידון בהקשר לעולמם של חז"ל; הפרשנות מגייסת מחקרים אנתרופולוגיים ומיישמת שיטות פילוסופיות. שילוב רב-פנים זה מאפשר ראייה מערכתית המעלה את המשמעויות מן המקורות ומציג את העומק הרעיוני בשפה המאפשרת דיאלוג עם דיונים מקבילים בשיח הפילוסופי המערבי. מחבר הספר ד"ר שמואל (ריצ'י) לואיס זכה ב פרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ד

ספר זה מקבץ את מאמריו של משה ויינפלד בנושא הליטורגייה היהודית הקדומה ובוחן את התפתחות התפילה היהודית על כל שלביה. מאמרים אלה, שאחדים מהם נחשבו מיד עם פרסומם נכסי צאן ברזל של מחקר תפילות ישראל, פורסמו באכסניות שונות, ויש בכינוסם משום סינתזה מחקרית מקיפה של הנושא. נקודת המוצא של חטיבת המאמרים הראשונה היא הספרות המזמורית שבמקרא, וזו נבחנת הן מצד שורשיה במסורת המזמורית העשירה של ספרויות המזרח הקדום הן מצד השפעתה על המסורת הליטורגית המאוחרת יותר. החטיבה השנייה מוקדשת לתפילה היהודית כפי שנתגבשה אצל חז"ל. המאמרים הבאים מתמקדים בעיקר בספרות הליטורגית המגוונת שנשתמרה למקוטעין במגילות מדבר יהודה, ואף כאן הדיון מתייחס לשורשים המקראיים של טקסטים אלה וכן למקבילותיהם בספרות חז"ל. אסופת המאמרים פורסת מחקר רחב יריעה של הליטורגייה היהודית הקדומה. המאמרים בוחנים את המסורת הליטורגית היהודית כפי שנתפתחה בתקופות שונות ובבתי יוצר מגוונים ועומדים על הזיקה ההדדית בין הטקסטים ועל השפעתם על המסורת הנוהגת כיום. נידונים בהם עניינים כגון גלגוליהם של מוטיבים ורעיונות, ז'נרים ספרותיים, קווי דמיון ושוני בין מסורות ומגבשים ספרותיים (ספרות המזרח הקדום, המקרא, ספרות בית שני ומגילות מדבר יהודה, ספרות חז"ל), דגמי ניסוח ומוצאם החברתי-תרבותי.

בספר יחיד במינו כונסו מאמריהם של 23 היסטוריונים בכירים מגרמניה, ישראל, ארה"ב ואנגליה, ביניהם איין קרשו, שאול פרידלנדר, אברהרד יקל, סטיבן אשהיים וישראל גוטמן. הפרק הראשון על ההיסטוריוגרפיה סוקר שישים שנות מחקר והגות היסטורית על גרמניה הנאצית והיהודים מדור ילידי הרייך השלישי ועד לויכוח האקטואלי על דרכה של ההיסטורויגרפיה הגרמנית בדור האחרון. שלושת הפרקים הבאים מציגים קונצפציה רב תחומית: 1. החברה הגרמנית והיהודים ברייך השלישיף 2; החברה היהודית והנהגתה תחת המשטר הנאצי; 3. על הזיכרון וההיסטוריה.

צ'יאן מו (1895—1990) כתב את מחשבות רגועות משפת האגם באביב שנת 1948, על סף כינון המשטר הקומוניסטי בסין והפיצול מטיוואן. בספר שלושים פרקי הגות העוסקים במגוון נושאים ובמרכזם שאלת טבע החיים האנושיים וביקורת הניכור בחיים המודרניים. כותרות הפרקים מציינות צמדים משלימים כגון התרבות והטבע, המזוקק והגולמי, טבע האדם והגורל, החירות והמעורבות, החיפזון והפנאי, האני והזולת, ההוויה ומראיתה, ועוד. הפרקים משלבים רעיונות קונפוציאנים, בודהיסטים, דאואיסטים ומערבים של הוגים בסין ובמערב בעבר ובהווה. הטקסט מייצג סינתזה מקורית בין מחשבת סין ומחשבת המערב, בתקופה שלפני העידן הקומוניסטי בסין ומסכם, באופן יצירתי שלב מוקדם ופורה ביותר בתולדות המפגש הבין-תרבותי המודרני בין סין והמערב. סינתזה זו חשובה גם היום. ראשית, בזכות הבנת המחבר את הזירה האינטלקטואלית הסינית בזמנו. שנית, משום שהיום, כמו בשנות הארבעים ואולי אף יותר, שאלת התרבות תופסת מקום נכבד בדיוני המשכילים בסין. ושלישית, על שום ההבנה מעמיקה במקורות המסורת הסינית. הספר מציג את הביקורת הסינית על החיים והתרבות בזמננו והוא רצוף תובנות מעמיקות בחכמת סין לצד סקירה עשירה של מקורות ונושאים ייחודיים לתרבותה. צ'יאן מו כתב בימי חייו הארוכים עשרות ספרים. עד שנת 1949 שימש כמרצה במוסדות הנכבדים ביותר בסין. לאחר מכן גלה להונג קונג שם הקים את אקדמיית אסיה החדשה שהתמזגה עם אוניברסיטת הונג קונג. בסוף שנות השישים עבר לטאיוואן, שם המשיך להרצות ולכתוב עד יום מותו. ד"ר גד ישי תרגם את הספר מהמקור הסיני והוסיף הערות, הקדמה ואחרית דבר.

העסקנים החרדים מקבלים את הוראותיהם; התקשורת החרדית מפארת אותם; האינטרנט החרדי מלא בתמונותיהם. החרדים קוראים להם 'גדולי ישראל' או בקיצור ה'גדולים'. מי הם אישים אלה, מנהיגיו הרוחניים של הציבור החרדי לדורותיו, שהפכו לסמלים האנושיים שלו? מה היה פועלם ומה סוד כוחם? בספר הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל , חברו יחדיו רבים מטובי חוקריה של היהדות האורתודוקסית כדי לפרוש לראשונה לפני הקורא את ה'פנתאון' של היהדות החרדית מראשית המאה התשע עשרה ועד אתמול. גדולי הרבנים והאדמו"רים של מזרח אירופה, של ארץ ישראל, של ארצות הברית ושל מדינת ישראל – מן החתם סופר ועד הרב עובדיה יוסף –זוכים לניתוח מחקרי רב צדדי המקיף את תולדות חייהם, יצירתם התורנית ופועלם הציבורי. אישים שנדונו עד עתה בעיקר בספרי שבחים ובסיפורי צדיקים מוצגים לראשונה תחת קורת גג אחת בניתוחים היסטוריים שיטתיים, המציגים אותם על רקע זמנם, מקומם וקהלם, אך גם מבקשים לעמוד על התכונות האישיות החד-פעמיות שהעמידו אותם בפסגת ההנהגה הרוחנית ועשו אותם לדמויות מופת. קובץ הגדולים נכתב לכבודו ובהשראתו של פרופ' מנחם פרידמן, חלוץ מחקר החברה החרדית בישראל ומחברם של ספרים ומאמרים רבים בנושא. עורכי הקובץ נמנים עם חוקרי היהדות החרדית.

This study describes the contribution of the British Administration to the development of Palestine between 11917-1929. It deals with the relation between a new modern government and changes in the landscape. The special character of the British Administration in Palestine helped to create a new state in the Middle East, a modern state with a geographic “iconography” that reflected British taste and imput. This view differs from other works on the British in Palestine which deal mainly with the political history of the area rather than its historical geography.

פירוש יוצא דופן זה, שנכתב על ידי פרשן בלתי ידוע מצפון צרפת בסוף המאה השתים-עשרה, מייצג אפיזודה ייחודית בתולדות הפרשנות היהודית למקרא. הפרשן מפרש את שיר השירים באופן בלעדי בדרך הפשט, כסיפור של שני אוהבים צעירים ומערכת היחסים ביניהם. אף על פי שהפרשן מושפע מן הפרשנות והמילונאות שקדמו לו, הוא סולל דרכים חדשות להבנת פשוטו של מקרא, תוך נתינת דעת לכל פסוק ולכל פרט בשיר השירים. הרקע החברתי והתרבותי של תקופתו מתגלה היטב לא רק באמצעות הלעזים הצרפתיים שבפירוש אלא בעיקר בתיאור דמויותיהם של האוהבים כאביר ימי ביניימי ואהובתו, בהרחבת הדיבור על "דרך החושקים" – דרכיהם ומנהגיהם של האוהבים, באזכורים הרבים של אבירים, מלחמותיהם ואורחות חייהם, ובתשומת לב לתרבות היין ולגידול בשמים. מהדורת הטקסט מלווה במבוא מפורט ובו ניתוח מקיף של הפירוש בכל היבטיו: הספרותיים, הלשוניים והפרשניים.

"פילוסופיה לדידו של הוסרל לא הייתה מקצוע בלבד; היא הייתה עבורו בעלת חשיבות עליונה. הוא דיבר עליה כעל חובה מוסרית מקודשת ביותר… אם היה מאבד את אמונתו בפילוסופיה היה מאבד בכך את אמונתו בעצמו." האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק "עלי להעיר – על מומנט אישי ביצירתו של הוסרל: על ההתלהבות המוסרית המפעמת – אם גם חרישית – במפעלו… בזמן שהתמוטטו יסודות התרבות האירופית, שתוהו-ובוהו המתקרב ובא התחיל לתת את אותותיו במדע בזה, שחוקרים גדולים ומפורסמים התחילו לראות במדע משחק בלבד, פיקציה בבחינת 'כאילו' או הכניעו – דרך הפרגמטיסטים – את העיון למעשה, את החקירה לתועלת – בזמן זה של משבר כללי ניסה הוסרל לבנות את הפילוסופיה מחדש על יסודות איתנים ובדייקנות מתמטית." שמואל הוגו ברגמן, הוגי הדור

A leading critic of Polish literature, Artur Sandauer (1913-1989) takes a hard, at times painful, look at the critical role that Jews and individuals of "Jewish descent" played as both creators and objects of literature and culture in twentieth-century Poland. Through an engaging series of essays, Sandauer analyzes major figures in Polish literature via the prism of one central, if at times muted, issue: "the Jews." Sandauer begins his analysis by looking at such classics of Polish literature as Mickiewicz, continues by discussing the experiences of writers in the interwar era such as Tuwim and Schulz, challenges reigning myths of the war years with critical examinations of works by Andrzejewski and Miłosz, exposes the problematic relationship between writers and the Communist regime through the career of Ważyk, and concludes with hope for Poland's future with discussions of Szymborska and, in a bold display of intellectual honesty, himself. Written during the period of martial law, Sandauer's work stands as a testimony to the power of the written word as well as the renaissance in Jewish studies taking place in contemporary Poland.

אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

בבוקרו של השביעי ביוני 415 לפסה"נ התעוררו תושבי אתונה ומצאו שפסלי האל הֶרמֶס, שעמדו לפני בתים פרטיים ומקדשים, הושחתו. כל אזרח ראה את שומרו האלוהי שלפני פתח ביתו מושחת ומחולל, ובהדרגה התברר לו שהוא אינו היחיד, העיר כולה איבדה את שומרה האלוהי. החרדה הייתה רבה. האתונאים ביקשו לגלות את זהות המשחיתים והודיעו שיעניקו פרסים וגם חסינות ממשפט למודיעים מידע כלשהו על חילול קודשים. נוסף למידע על השחתת הפסלים התקבל גם מידע על חילול קודש של טקסי מיסטריות שנערכו בבתים פרטיים. השערורייה הייתה גדולה, הגדולה בתולדות אתונה. היו מאסרים, העמדות לדין, הוצאות להורג והימלטויות לגלות. אנדוקידס, שהיה אחד הנאשמים, מגולל בנאום ההגנה שנשא, הנאום על המיסטריות, את השתלשלות המאורעות ומנסה, כמובן, להוכיח את חפותו. הנאום הוא המידע החשוב ביותר על השערורייה וגם מקור חשוב למאורעות המדיניים בסופה של המאה החמשית לפסה"נ.

בשני החיבורים שלפנינו, על האינדיאנים ו על הזכות למלחמה , המתפרסמים כאן לראשונה בעברית, יוצק פרנסיסקו דה ויטוריה את יסודות המשפט הבין-לאומי, כפי שהוא מוכר לנו כיום. דה ויטוריה מפתח כאן, לראשונה, דיונים ומושגים שהיו עם הזמן לנכסי צאן ברזל אקטואליים ואקוטיים במשפט הבין-לאומי ובאֲמָנות בין-לאומיות בנות זמננו, ובמיוחד בשעה זאת: כיצד לנהוג במעשי ביזה שבוצעו במהלכם של קרבות? כיצד להתייחס לשבויי מלחמה? כיצד להתייחס לבני ערובה? כיצד להתייחס למי שאינם מעורבים בלחימה ולאזרחים שנקלעו במקרה לשדה הקרב? שאלת החפים מפשע; שאלת ההרג הבלתי מידתי, או הבלתי מבוקר; האחריות הישירה והעקיפה למלחמה ולתוצאותיה; השתתפות במלחמה בלתי צודקת, אחריותו האישית של השליט להחלטה על יציאה למלחמה מעין זו ואחריותם הישירה והעקיפה של הנתינים הלוקחים חלק בלחימה. שני החיבורים שלפנינו נטועים עמוק בפולמוסים התוך-אירופיים של ראשית העת החדשה המוקדמת על אודות חוק הטבע ומשפט העמים, והשפיעו על התביעות של שליטים אירופאים בני התקופה ל- imperiumו-dominium (אימפריאליות ושליטה) על טריטוריות שמעבר לים ועל האוכלוסיות הילידיות המאכלסות אותן. רעיונותיו של דה ויטוריה תרמו ליישומם של "החוקים החדשים" במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. חוקים אלה, שיצאו לפועל ב-1556, סיימו בפועל את שיעבוד האינדיאנים ואת עבודות הפרך שלהן נידונו. אך הדיון בסוגיות רמות מעלה אלה חורג בהרבה מגבולות התקופה ומשפיע השפעה מוכחת על הפרשנות השגורה בימינו-אנו. דה ויטוריה משקיף על הדברים מזווית הראייה האוניברסלית וההומנית. בדרכו זו, דה ויטוריה עושה שימוש אפקטיבי בשילוב שבין חוקי הקניין, המשפט האזרחי, דיני משפחה והמשפט הפלילי.

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

16 באוקטובר 1943 היא מן היצירות העזות, המזעזעות והמרהיבות ביותר שנכתבו על פרשה אחת מתוך השואה של יהודי אירופה. המפתיע בטקסט הזה הוא הצירוף המתקיים בו בין תיעוד עיתונאי שנעשה בזמן אמיתי כמעט, כתיבה ספרותית מפוארת, בעלת עוצמה פואטית ורגשית מטלטלת, ומסה הגותית מעמיקה על דפוסי ההתנהגות הנאציים ועל "מסורת המכות וההסכנה למכות" של היהודים. ג'אקוֹמוֹ דֶבֶּנֶדֶטִי – יהודי-איטלקי, סופר, עיתונאי, מבקר וחוקר ספרות דגול – פורס ב- 16 באוקטובר 1943 את מסכת ההתהוות של האימה: גירוש יהודי גטו רומא. הסיפור (כי הוא קודם כול סיפור) חושף בכוח המזכיר רגעים בטרגדיות עתיקות מעין דקדוק שמכוחו מתרחש גירוש של קהילה יהודית בתוך מנגנון ההשמדה הנאצי; דקדוק שגם אם הוא חד-פעמי, יש בו איזו חוקיות עמוקה, מבעיתה, בין הדורס ובין הנדרסים. מבין סדקיו של התיאור הקפדני מבצבצים גם פרקי היסוד של המיתוס היהודי: בשיאו של הגירוש עולה פתאום זכר שיירי המצה הנשמרים בליל הסדר ומתוכם – יציאת מצרים, ובסיומו הנורא, בדממה הנותרת לאחר השלמתו של הגירוש, מביא דבנדטי את פתיחתה של מגילת איכה – "איכה ישבה בדד", והפעם – בלטינית, כהצבעה מתריסה אל עבר הנצרות המחרישה למראה הפשע הזה. בספר כלולות עוד שלוש מסות קצרות הנוגעות ברגעים שוליים יותר, אך עקרוניים, בתולדות השואה, וכל אחת מהן מרתקת בתובנותיה הנוקבות. חשובה במיוחד, דווקא היום, היא "שמונה יהודים" העוסקת בסוגיית האפליה המתקנת (של היהודים לאחר ההשמדה הנאצית ובכלל), המראה עד כמה כרוכה האפליה הזאת, האהבה והחסד המורעפים בדיעבד על מי שפשעו נגדם, באפליה הגזענית עצמה.

The present work is based upon Flusser’s 1968 edition of Jesus. Yet, with the passage of 30 years, the new volume has been essentially rewritten to incorporate the wealth of new data. Whereas the previous book, now out of print, represented the beginnings of Flusser’s investigation into the historical Jesus, the present volume is its culmination.

More than fifty years ago the discovery of scrolls in eleven caves beside the Dead Sea ignited the imagination of the world. Expectations abounded that the scrolls would reveal actual contemporaneous accounts of the birth of Christianity, perhaps even of the life of Jesus. The research that followed—its inner logic, and what its impassioned highly controversial theories reveal about the framing of facts and the interpreting of texts—is what interests philosopher Edna Ullmann-Margalit in this thoroughly absorbing book. Since the inception of Dead Sea Scrolls research, a central theory has emerged. Known as the Qumran-Essene Hypothesis, it asserts that the scrolls belonged to the Essenes, a sect whose center was at the nearby site of Qumran. In Out of the Cave , Ullmann-Margalit focuses on this theory and the vicissitudes of its career. Looking at the Essene connection, the archaeology of Qumran, and the sectarian nature of the scrolls community, she explores the different arenas in which contesting theories of the scrolls do battle. In this context she finds fascinating examples of issues that exercise philosophers of science as well as the general public issues that only amplify the already intrinsic interest of the Dead Sea scrolls.

המחקרים הכלולים בספר זה משקפים מפעל רב שנים של אחד המלומדים המובהקים במדעי האסלאם בדורותינו. עניין מיוחד בהם לקורא המשכיל המבקש להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בתולדות האסלאם וספרותו, וכן בהשפעת העבר המוסלמי על סוגיות מרכזיות בחיי הארץ והאזור. המחקרים זורים אור על השבטים הערביים בחצי האי הערבי לפני הופעת האסלאם, עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדואים, יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, התפתחות הביוגרפיה של הנביא מוחמד, מנהג המילה באסלאם, חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם, ועוד. העיונים המפורטים שספר זה משתבח בהם מעמידים את הקורא העברי באופן בלתי אמצעי, זו הפעם הראשונה, על תרומתו המקורית של מי קיסטר בתחומים אלה.

ספרות הקבלה הימי ביניימית בכללה, וספר הזוהר בפרט, שבו לא רק את ליבותיהם של קוראים יהודים. מתקופת הרנסנס ואילך ניכר עניין נוצרי ער בחיבורים אלה ובתורת הקבלה עצמה, שנתפסה, בהתאם לנראטיב המסורתי היהודי, כתורה שבעל פה שמסר האל למשה על הר סיני. המאה ה-16 ראויה להיחשב כתור זהב של עיסוק נוצרי זה בקבלה היהודית, וניתן להצביע על שורה של אישים קתולים בעלי מעמד בכיר בהיררכיה הכנסייתית, השלטונית והמחקרית שהכירו את כתבי הקבלה במקורם או בתרגום, חיברו להם פירושים, תרגומים או פראפראזות, ושילבו גופי תורה קבליים-יהודיים בשיטותיהם התיאולוגיות האישיות. מבין כתבי הקבלה הקלאסית בהם גילו אותם נוצרים עניין, בולט ספר הזוהר כחיבור שזכה למעמד רם במיוחד, וכמה מבין אותם כותבים נוצרים שלחו ידם בתרגום חלקים מתוכו לשפה הלטינית. תרגום רציף ומקיף לזוהר, אף כי לא מלא, התחבר לראשונה באמצע המאה ה-16 על ידי המזרחן והמיסטיקאי הצרפתי גיום פוסטל. פוסטל פיתח שיטה תיאולוגית-משיחית מקורית ורדיקלית המתבססת על עקרונות מילנאריסטיים וקבליים, והוא תרגם את הזוהר מתוך שכנוע כי חיבור זה הינו הביטוי המושלם ביותר לתפיסותיו, והוסיף לו הערות פרשניות רבות הממחישות זאת. תרגום הזוהר המוער של פוסטל מעולם לא נדפס ולא תורגם לאף שפה. בספר זה מוגש לקורא העברי חלק מתרגומו הלטיני של פוסטל לזוהר יחד עם הערותיו הפרשניות כשהן מתורגמות לעברית, בלוויית מבוא והערות.

This collection of essays by feminist scholars from Canada and Israel explores the various aspects of Canadian identities and ethnic realities. A major source of tension and political conflict today, ethnicity and the problematics of identities inspire Canadian writers of all origins; to give a true picture of their society, they feel the urge to express their difference. The essays examine the voices of minority writers and of established writers from the two solitudes, whose views with regard to their identities and place in society highlight the specificity of the Canadian context. The book throws light on the paramount need to define ones’ position and identity in contrast to others, a need that may deny others the right to their own space. Foregrounding the diversity of perspectives characterizing Canada’s society, this volume will prove useful to students and researchers of Canadian Literature, Comparative Literature and the Social sciences.

דיונות החוף בישראל הן בית גידול ייחודי - אף שהן נמצאות באזור ים-תיכוני, תנאי הסביבה הקשים בהן מדמים אזורי מדבר. בשל כך, ובשל הרצף הגיאוגרפי עם חולות צפון אפריקה וערב, חיים בהן צמחים ובעלי חיים סהרו-ערביים לצד מינים ים-תיכוניים. בספר זה מסכמת פרופ' פועה בר לראשונה את הידע הרב שנצבר במשך עשרות שנים במחקרים מפורטים שערכה יחד עם חוקרים רבים נוספים בדיונות החוף בישראל. דיונות החוף כיסו בעבר חלק נכבד של מישור החוף, מגבול מצרים ועד מפרץ חיפה. פיתוח רב ממדים מימש את חזון "נלבישך שלמת בטון ומלט", והוקמו ערים, ישובים ותשתיות - ביניהם אשקלון, אשדוד, גוש דן, נתניה וקיסריה - המכסים כיום את רובן. חשיבות רבה נובעת לשימור אותם שטחי דיונות חוף שעדיין נותרו - ותקוותנו שספר זה יתרום לכך.

מהי היצירה העצמית של האדם? כיצד חירותו אפשרית? מהם תהליכי ההיריון והלידה של השפע הפנימי של האדם היוצר? האם העל-אדם הוא בר מימוש או אוטופיה? כיצד התרבות והמציאות קשורות בחוויה האינטימית ביותר של הפרט? למה האדם רשאי לקוות בעולם שאינו אלא כלא המטפורות שהוא עצמו יצר? המחבר מעמיד בחיבורו המרתק פירוש חדש להגותו הפולמוסית של פרידריך ניטשה (1844–1900), שמשפיעה עד היום על המחשבה ועל התרבות. החיבור משחזר הגות זו סביב רעיון יסוד מהפכני: האדם הוא שיוצר את עצמו. במהלך החיבור מעיין המחבר גם בהגותם של שופנהאור, מורו הרוחני של ניטשה, ושל הוגים אחרים שהשפיעו עליו, ומציף אל פני השטח מבנים פנימיים ועלומים בהגותו. הספר מיישב סתירות עקרוניות אצל ניטשה אך אינו חוסך ממנו את שבט הביקורת בנקודות מכריעות. "בחיבורו המקורי אלי אילון נוטל את אחד הנושאים הסבוכים ביותר בהגותו של ניטשה – היצירה העצמית – ואינו מוותר אף על רעיון אחד במכלול רעיונותיו של ניטשה העשוי לשפוך עליו אור. החיבור, מן החשובים שנכתבו על ניטשה עד כה, מצליח לסרטט בצורה מרשימה את קווי המתאר של הגותו של ניטשה ולהתמודד בעומק ובמקוריות עם פרקים מכריעים וסותרים אצל ניטשה כמו הפטליזם ורעיון היצירה העצמית. אילון דן ברצינות הדרושה בהיבטים בהגותו של ניטשה שפרשנים אחרים לא הביאו בחשבון, ובהיותו בן בית בספרות הפרשנית הוא מתפלמס בהצלחה עם פרשנויות של הוגים חשובים כהיידגר, לווית, הברמס ונחמס. מעטים ביותר הפרשנים המסוגלים לבנות תמונה מקיפה, מרתקת ומקורית של מכלול רעיונותיו של ניטשה כמו זו שאילון מציע כאן" (פרופ' מנחם ברינקר).

This volume contains the proceedings of the First Jerusalem Philosophical Encounter – started by the Hebrew University Institute of Philosophy, which took place on December 28-31, 1974. This volume is divided into three parts. Part One discusses systematic issues in the philosophy of history and action, representing a number of contemporary viewpoints, such as the hermeneutical, the analytical, and the phenomenological. Part Two represents the subject in historical perspective from Kant to Hegel, Marx, contemporary Marxism and Sartre. Part Three discusses what is living and what is dead in the philosophy of history, starting with Raymond Polin's challenging address and continuing with a panel discussion.

הדפסה ראשונה אזלה לאחר חודשיים מצאת הספר לאור. עכשיו חזר למלאי! זוכה פרס ויילר לשנת תשס"ו. הפוסקים נוהגים לשלב בפסקיהם אמירות מטה-הלכתיות השאובות מתחומי המחשבה והמוסר, המדרש והאגדה, הפילוסופיה וספרות החכמה, תורת הקבלה וכדומה. שילוב זה נועד לשוות לדבריהם משנה תוקף, אם כדי להקל את חדירת הדברים ללב הנמען, אם כדי להוסיף נוי לדברים ואם מתוך רצון לנצל הזדמנות שבאה לידם להטיף מוסר ולחנך לעשיית הטוב. לעתים רחוקות בלבד הופכות אמירות כאלה לחלק מן המשא ומתן ההלכתי גופו, ומסורות אשכנז וספרד נחלקו בשאלת הלגיטימיות של השילוב. מהי עמדתו של הראי"ה קוק בשאלה זו? הספר מעלה שהרב מרבה לשלב אמירות כאלה בתשובותיו ובפסיקותיו, הרבה מעבר למקובל אצל הפוסקים העיקריים בתקופתו ובתקופה הסמוכה לה. מיצוי המשנה ההלכתית שיצאה מתחת ידיו והשוואת גישתו אל גישתם של חמישה פוסקים מרכזיים בני תקופתו חושפים כי בניגוד לעמיתיו שילב הרב קוק בהכרעותיו ההלכתיות מגוון שיקולים מטה-הלכתיים. בכך לא רק השיב עטרת מסורת אשכנזית קדומה ליושנה, אלא גם אימץ דרך ספרדית ושילב את שתי המסורות באופן הרמוני במשנתו ההלכתית. אם עד עתה דובר על 'המשנה האחדותית' של הרב קוק בעיקר מצד הפן ההגותי שלה, ולכל היותר באשר לפילוסופיה של ההלכה, הרי ספר זה, הממוקד בפן ההלכתי, מביא לידי ביטוי את משנתו הכוללת של הרב כהוויה אחדותית שריבוי פניה אינו סימן למצוקה אלא דווקא מסימני עושרה. זוכה פרס ויילר מטעם אוניברסיטת בר אילן הפקולטה למשפטים לשנת תשס"ו.

אל מול כמה פרשיות של הרשעות שווא, אשר בחלקן מסתמכות על הודאות כוזבות, מתערער לאחרונה מעמדה של ההודאה כ'מלכת הראיות'. 'אין אדם משים עצמו רשע' – כלל תלמודי זה, השולל הודאת אדם במעשה פלילי, אין לו אח ורע בכל השיטות המשפטיות בעולם העתיק, בימי הביניים ובימינו. תורת ישראל קובעת שלא מפיו של הנאשם תצא הרשעתו. הספר מוקדש לניתוח העיקרון הזה: מקורותיו, תולדותיו, הנימוקים והסברות שמאחוריו, השלכותיו המשפטיות, החברתיות, הערכיות והדתיות והגורמים שהביאו לסטיות ממנו. המחקר מבוסס על עיון במקרא, במשנתם של התנאים, בתלמודם של האמוראים, בתורתם של ראשונים ובהערותיהם של אחרונים – הכול מנקודת מבט השוואתית. באמצעות מחקר בין-תחומי של סוגיה זו במשפט העברי נגלית עמדת תורת ישראל לעומקה. פרופ' אהרון קירשנבאום, זכה על ספרו זה, בפרס ויילר מטעם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה. הספר 'הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1931-1926, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.

האדם והטבע , יצירתו המרכזית של אהרן דוד גורדון (1922-1860), נכתבה ברובה בעשור השני של המאה העשרים. זוהי יצירה פילוסופית מקורית, שיש בה תורת מוסר, אסתטיקה ופילוסופיה של הדת. בד בבד עם ההישג העצום שבעצם העמדתה של פילוסופיה חובקת כול בעברית, גורדון דן ביצירה זו בסוגיות שהיו למרכזיות ובוערות יותר ויותר בדורות שלאחריו, כמו אקולוגיה, מגדר והתחדשות יהודית. לכן אין זה מפתיע שכתביו של גורדון שבו בימינו להלך קסם על צעירים ומתעניינים חדשים. בשיבה אל הטבע, כמו בקריאה אל חיי עבודה, קורא גורדון לחיי מלאוּת יצירתיים. קריאה זו רלוונטית גם לעולם האוּרבני שבו חיים כיום רוב תושבי ישראל והאנושות כולה. יובל גובני ורון מרגולין , עורכי מהדורה חדשה זו של האדם והטבע , כללו בה קטעים מתוך ארכיון דגניה א' שהושמטו מן המהדורות הקודמות של הספר. במבוא לספר עומדים העורכים על האופן שבו הוא חורג ממעטפת המקום והזמן שבו נכתב כדי להסביר את הגל החדש של העיסוק וההתעניינות בהגותו של גורדון. בשולי החיבור נוספו גם דברי פרשנות של העורכים, וכן מידע ביבליוגרפי וביוגרפי על החיבורים והאישים הנזכרים בו, וביניהם הגותו של פרידריך ניטשה, שהשפעתו על גורדון נסקרת באחרית דבר מאת יעקב גולומב . "אדם כגורדון נראה כאילו הוא מתהלך עם כוחות הטבע במישרין ולא באמצעות הצורות החברתיות. חזיון יקר המציאות הוא בתוכנו. וכשם שגורדון בלתי תלוי הוא לגבי החברה כן בלתי-תלוי הוא לגבי ההיסטוריה... יש שמתקרבים לו בזה, אבל אין אדם שהדביקו; לא מצאנו כמותו". - מרטין בובר

רובנו מתנסים בתחושות אבסורד וריקנות, באותו הלך רוח שמילט מחזהו של קֹהלת את נהמת ההבל הבלים שלו. רגשות אלה, טוען נייגל, נובעים מפער בין ההתייחסות הרצינית לחיינו לבין הכורח להתבונן בהם מדי פעם בריחוק ולהשתאות על הרצינות; ולהתבייש בה, ללעוג לה, לקלל אותה – וקצת להתמוטט. הרצינות מתלווה לקיום כשמתנסים בו מבפנים, מפרספקטיבה סובייקטיבית. כשמסתכלים עליה מבחוץ, באובייקטיביות, היא מתנפלת עלינו בצחוק רע ונובחת שהיא – הרצינות – אינה יכולה להיות רצינית כי אנו עצמנו איננו רציניים: אנו אפסיי ערך וקיקיוניים. אך בעוד האדם מרשרש "החיים חסרי משמעות, החיים חסרי משמעות" הוא ממשיך להתמסר להם ולקיימם ברצינות. עשן האבסורד מתאבך מהתנגשות זו בין נקודת המבט האובייקטיבית לסובייקטיבית. ההתנגשות בין הפרספקטיבה האישית למרוחקת מארגנת נתח חשוב מהגותו של נייגל. בשוּרת מחקרים המתפרסמים ב שאלות עלמוות – רובם זכו למעמד המיוחד של קלסיקה בת זמננו – הוא משתמש בה כדי לפענח טווח רחב של בעיות יסוד בפילוסופיה. "איך זה להיות עטלף?", אחד הידועים והעשירים במחקריו, עוסק בבעיית הגוף והנפש, היינו בניסיון להבין כיצד הנפש מקיימת קשר שיטתי עם הגוף החומרי. "מזל מוסרי" דן במאמץ ליישב את חופש הרצון עם ההשקפה שהכול קבוע מראש בידי נסיבות קודמות. "מלחמה וטבח" בוחן מהן האינטואיציות המוסריות הניצבות ברקע המגבלות שמטילים דיני המלחמה. ותחת הכותרות "האבסורד" ו"מוות" מתבררות סוגיות הנוגעות למשמעות החיים ולפחד מפני המוות. בחלקים אחרים של הספר מראה נייגל כיצד שאלות בקשר להתנהגות מינית, לפערים חברתיים, לעוצמה פוליטית ולחציית מוחות מובילות לבעיות פילוסופיות מסורתיות על זהות אישית, על ערכים ועל תודעה. דיוניו כולם – תמיד נמרצים ומאלפים – נועדו להעמיק את הבנתנו הן במישור האישי-סובייקטיבי הן במישור התאורטי-אובייקטיבי. על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים . אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. בקרוב יתפרסמו בסדרה: עובדות, בדיות וניבויים (שם זמני) מאת נלסון גודמן חיים בחקירה: הרהורים פילוסופיים מאת רוברט נוזיק תורת צדק מאת ג'ון רולס אנרכיה, מדינה ואוטופיה מאת רוברט נוזיק זהות (שם זמני) מאת דרק פרפיט על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום: שושנה גולדברג-מאיר, אישה עם מוגבלות כתוצאה ממחלת הפוליו. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

The present work is based upon Flusser’s 1968 edition of Jesus. Yet, with the passage of 30 years, the new volume has been essentially rewritten to incorporate the wealth of new data. Whereas the previous book, now out of print, represented the beginnings of Flusser’s investigation into the historical Jesus, the present volume is its culmination.

מהי תרומתם המיוחדת של הפילוסופים הקיומיים היהודים לאקסיסטנציאליזם בכלל ולפילוסופיה הדיאלוגית בפרט? שאלה זו היא העומדת במרכז הספר. מתברר שהגותם היא הגות דיאלוגית באופן מובהק. 'הסובייקט החושב' מודח מכס המלוכה באקסיסטנציאליזם היהודי, המתפנה לקראת סובייקט מעורב ופעיל. בדרך זו מבוטאות מחשבות יהודיות בשיח אוניברסלי, והייחודי מועבר בלשון הכלל הנושאת את עקבותיו של ייחודי זה. יתרונה של הפילוסופיה המערבית טמון בפיתוח מבט ביקורתי של האדם על עצמו ועל העולם. המחשבה הביקורתית הכרחית וחשובה היא, אך היא גם תרמה לניכור האדם מן האחר, ניכור שהאקסיסטנציאליסטים היהודים - ולא הם בלבד - מעוניינים לסלק לטובת גישה דיאלוגית. המחבר מראה שגישה זו רלוונטית לעיצוב הנוף התרבותי העכשווי בישראל. לראשונה מתבצעת כאן השוואה ממצה בין האקסיסטנציאליסטים היהודים לעמיתיהם מהעולם הכללי. המחבר מפגיש בפנורמה רחבה הוגים קיומיים יהודים עם עמיתיהם הלא-יהודים, כדי לזרות אור על טיבה המיוחד של המחשבה הקיומית היהודית. קירקגור, שופנהאור, ניטשה, הוסרל, היידגר וסרטר באים ברב שיח עם ר' נחמן מברסלב, הרב סולובייצ'יק, בובר, רוזנצווייג, לוינס וקפקא. מיקום הפילוסופיה היהודית הקיומית במסגרת המפעל הפילוסופי בכללו מצד אחד מונע סגירות המחשבה היהודית מפני המודרנה ומפני המתרחש בעולם הסובב, ומצד שני מבליט את הייחוד היהודי, שהוא לאו דווקא מנוגד לאוניברסלי.

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

ספר זה מבוסס על פעילותו של המחבר להרחבת קשרי ישראל עם שלוש המדינות והעמקתם; על שיחותיו עם ראשי מדינות אלה ושיחותיהם של ראשי מדינת ישראל עמם; סיקור מדיניות הפנים והחוץ שלהן; תיאור הקהילות היהודיות המקומיות והפעילות למען טיפוח הקשרים עמן וחיזוק מעמדן הלאומי-ציוני. הרישומים נושאים אופי תיעודי והם מקור ייחודי וחשוב בחקר תולדות יחסי ישראל עם אוסטריה, סלובניה וסלובקיה מראשית שנות התשעים במאה הקודמת, עם סיום "המלחמה הקרה" בעקבות התפרקותה של ברית המועצות, קריסתם של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, סיום כהונתו של קורט ולדהיים כנשיא אוסטריה שהוכר בעולם ובישראל כ"אישיות בלתי רצויה" וכן החתימה על הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף.

הספר סוגיות נבחרות באתיקה עסקית ובאחריות חברתית דן בנושא העומד בראש סדר יומנו הציבורי ומציג את עיקרי משנתו האתית של המחבר. ייחודו בכך שהוא בנוי מפרקים עיוניים, מאירועים המבוססים על הניסיון המקצועי הרב ועל המחקרים של המחבר, ומניתוח יצירות באתיקה עסקית ממיטב הקלסיקה העולמית. חלקי הספר מתמקדים בהקשרים האתיים של מנהיגות, יושרה, מתריעים, ממשל תאגידי, שוק ההון, בנקאות, הון ושלטון, שוחד ושחיתות, עושק מחזיקי העניין, אמון, שקיפות, הגינות, קיימות, אחריות חברתית, אקטיביזם, איכות הסביבה, גלובליזציה, היבטים בינלאומיים ואתיקה בעסקים בישראל. השילוב בין מרכיבים עיוניים ואמפיריים, וניתוח יצירות שאתיקה עסקית במרכזן, הפונה להיגיון ולרגש כאחד, הוכח כתמהיל המצליח להקנות את ערכי האתיקה לסטודנטים ואנשי עסקים. המחבר מעיד בספרו שניתן להצליח בעולם העסקים תוך שמירה על כללי האתיקה במציאות הכלכלית הסבוכה של ימינו.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

While the history of Zionism in the US has been the subject of numerous works, American ideological attitudes toward the State of Israel have been less frequently treated in the scholarly literature. This book fills that gap. An international conference convened in the Negev brought together academic authorities for three full days of candid interaction and bold analyses of American Zionist ideology. This volume distills the results of that conference, illuminating the images and expectations of American Jews toward Israel, especially their liberal hopes. Readers interested in the status and fate of the Jewish state will find this collection of essays thought-provoking and instructive.

This volume reflects on a period of major change in the provision of public services in Israel and Canada. It has been generated through the association of the Halbert Exchange Program for the University of Toronto and the Center for Canadian Studies at the Hebrew University of Jerusalem. In showing the effects of cutbacks in funding, limitations in access, and threats to the universality of public service provision, the book emphasizes that this stress also marks a shift in political values leading to the changing roles of the state in the lives of the residents of the two nations. The analysis of public service provision included in this collection also demonstrates the effect of constitutional, strategic, demographic and economic changes during the eighties. While these forces reflect distinctive national characteristics demonstrated in the two countries, they also demonstrate the impact of wider changes associated with such global trends as: fiscal integration and the emergence of trade blocs, technological change, dominance of multinational corporations, and the growing effects in an international division of labor.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי. בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה. הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה, הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. ב אל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם.