מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. מכיוון שלשפה הערבית היסטוריה ספרותית עשירה בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, אך טבעי הוא שהערבית בת זמננו משתמשת גם במילים וביטויים שמקורם ברבדים ספרותיים עתיקים: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. ע ליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת הגבירה את השימוש במובאות מהקוראן והחדית' והביאה ללשון התקשורת מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו לארכאיים לפני חמישים או שישים שנה. המילון הזה מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. לאחר פרסום המילון השלם בדפוס ובו למעלה משבע-מאות עמודים בפורמט גדול חשבנו שראוי להעמיד לרשות המשתמשים מהדורה מקוצרת בפורמט קטן יותר, שנוח לשאתה בתיק ולהחזיקה ביד. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה, ללשון החדית' או ללשון ההלכה. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים בעיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. גיליון 74 הוא גיליון פתוח הכולל מאמרים מרתקים במגוון נושאים פילוסופיים הרלוונטים למציאות חיינו, בין המאמרים בכרך זה: שרון קרישק | על אפשרותה של אהבה אוניברסלית ניר פיינברג | הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית יוגב זוסמן | מודליות וגבולות המובן במטאפיזיקה של שפינוזה מורן גודס-ריצ'יטלי | חוקיות אסתטית ברוח קאנט: 'אופן' במקום 'שיטה'

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של איליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת ומסומנים על ידי המשטר כבוגדים פוטנציאלים. בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא אף הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק. כן בוחן הספר סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר הרנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות. הספר זכה בפרס הספר המצטיין לשנת 2024 על שם פרופ' דן כספי מטעם האגודה הישראלית לתקשורת.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל 2023-2000: פוליטיזציה, מדע וחברה עוסק במדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל בשני העשורים הראשונים של המילניום. בכך הוא משלים את ספרו הקודם של המחבר, אקדמיה בסביבה משתנה (הקיבוץ המאוחד, 2005), שסקר את מדיניות ההשכלה הגבוהה משנותיה הראשונות של המדינה ועד ראשית המאה ה-21. הספר סוקר שורה של תחומים החיוניים להמשך התפתחותה של האקדמיה בישראל: משברי "העשור האבוד" בתחילת המילניום וההיחלצות מהם; המלצות ועדות המומחים לשיפור מעמדם של 61 תחומי דעת שנבדקו ביסודיות, ובפרט מדעי הרוח והחברה שהיו ערש תרבותה של מדינת ישראל וכעת נמצאים בשקיעה מדאיגה; פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לפני האוכלוסייה החרדית והחברה הערבית; תהליכי פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה; המלצות ועדת המשילות שמינתה הממשלה לשיפור והתחדשות הגופים הרגולטוריים; וניצני שינוי הכרחיים במתודות ההוראה והלמידה. "בספרו הנוכחי, פרופ' וולנסקי משלים משימת ענק שבה החל בספרו הקודם. כאן הוא דן באומץ רב בסוגיות ההשכלה הגבוהה אשר עמדו במרכז הוויכוח הציבורי בשנים האחרונות כמו החסמים לשילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה, המאבק על הכשרתה של אריאל כאוניברסיטה והקמת אוניברסיטת רייכמן, האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. בסיום ספרו מציג המחבר את האתגרים העתידיים העומדים לפני מערכת ההשכלה הגבוהה לאור המהפכה הדיגיטלית אשר הופכת על פניה את אופן רכישת הידע והלמידה. זהו ספר חובה לכל המתעניין בהתפתחותה של מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל וחרד לעתידה". (פרופ' פרץ לביא, יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי ונשיא הטכניון בעשור הקודם) "ספרו החדש של פרופ' וולנסקי, החוקר המוביל בחקר מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל, דן בהתפתחויות העיקריות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בשני העשורים שחלפו, והוא עשיר במידע, בתובנות ובראיית עומק של תהליכים חברתיים ופוליטיים בחברה הישראלית וביטויים במערכת ההשכלה הגבוהה. הספר כתוב היטב, בסגנון קולח ובלשון מדויקת, עשיר בנתונים ומציג השקפות סדורות באשר למגמות ולתהליכים במערכת ההשכלה הגבוהה. זהו ספר מומלץ לעוסקים בשדה ההשכלה הגבוהה, בתפקידי חינוך, מחקר והוראה, ניהול, עיצוב מדיניות ואסדרה, וכן לכל מי שמבקש ללמוד על התפתחויות בחברה הישראלית בעשורים הללו. הספר מספק תשתית מצוינת לקידום ההשכלה הגבוהה ולעיצוב מדיניות לקידום שוויון ומצוינות בהוראה ובמחקר". (פרופ' ברק מדינה, לשעבר רקטור האוניברסיטה העברית)

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו. ועדת פרס שזר לשנת תשפ"ד העניקה לד"ר עמית לוי ציון לשבח על מחקרו.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

המהדורה המלאה של השירים החילוניים של יהודה הלוי מתפרסמת כאן לראשונה על בסיס האוסף המקורי של שיריו בעריכת חייא המגרבי, בן ימי הביניים שפגש את המשורר במצרים. בראש השירים עומדים מקורות יהודיים-ערביים אשר נדונים ומתורגמים לעברית על ידי העורך המודרני. הוכנסו גרסאות ונוסף תרגום מלא לעברית מודרנית.

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

הספר המשכילים במדעים מתאר את צמיחתה של ספרות חדשה שעניינה מדעים, שנועדה לילדים ולנוער יהודים במרחב הגרמני מן השליש האחרון של המאה השמונה עשרה עד השליש האחרון של המאה התשע עשרה. מעמדם של המדעים בתרבות היהודית מאז ימי הביניים עד העת החדשה היה שולי, ומחבריהם של ספרים בנושאים אלה התמודדו עם קשיים רבים; היה עליהם להתאים לקהלם הצעיר את הידע המדעי בענפים שונים, כגון אסטרונומיה, זואולוגיה, אופטיקה, אנטומיה, גאוגרפיה ואנתרופולוגיה, והם מצאו דרכים יצירתיות כדי להעניק לידע המדעי הזר צביון יהודי מסורתי. מערכת החינוך הגרמנית-נוצרית-פילנתרופיניסטית, שצמחה בשלושת העשורים האחרונים של המאה השמונה עשרה, הייתה להם מקור השראה וחיקוי. ומשנוצרה, שימשה ספרות זו סוכן תרבות חשוב בתהליכי המודרניזציה של החברה היהודית. בספר מוצגים פרקים מרכזיים בהתגבשותה של ספרות הילדים העברית המשכילית, בהתפתחות ענף ספרי הלימוד היהודיים, בהשתנות היחס למדעים, בגידול בספרות מדע פופולרי בעברית, ובתמורות שחלו בתפיסות החינוך ובמבנה מערכת החינוך היהודית. בחינת הטקסטים על מדעים לילדים במהלך כמאה השנים זורה אור על שינויים שחלו בתפיסת הילדוּת בעולם היהודי ובתפקידיו של החינוך היהודי במרכז אירופה, ועל מאפייניה של ספרות המדע הפופולרי העברית שהתפתחה אז.

ברגן-בלזן, אחד הסמלים לשטניות הנאצים, היה מחנה הריכוז הגדול ביותר על אדמת גרמניה. הוא גם היה מחנה הריכוז היחיד שהפך לאחר שחרורו למחנה עקורים ולמרכז קליטה ושיקום לאלפי ניצולים ממזרח אירופה, שביקשו לעזוב את אירופה ולהגר אל מעבר לים או לעלות לארץ ישראל. במשך חמש שנותיו כמחנה עקורים היה ברגן-בלזן מוקד ההתארגנות הלאומית של היהודים באזור הכיבוש הבריטי בצפון-מערב גרמניה, ובכלל זה הקהילות שקמו שם לאחר השואה, שהתפתחותן ניזונה מקשרי הגומלין ההדוקים עם הניצולים העקורים שבמחנה. כיצד הצליחו ניצולי השואה להתאושש מן התופת ולבנות חיים חדשים בתנאי הארעי הקשים של המחנות? מה הניע אותם ואיזו דמות לבשה קהילתם, קהילה שלמעשה נכפתה עליהם? כיצד הפכו מניצולים נוטים למות לגוף פעיל ודינמי בעל שאיפות לאומיות? מי היו בוני הקהילות היהודיות שהתפתחו בצדם של מחנות העקורים? מה הביא אותם להשתקע בגרמניה, ארץ רודפיהם הנאצים? מה היו יחסיהם עם אחיהם העקורים במחנות ומה היו שאיפותיהם? 'לקראת חיים חדשים' מציג בפני הקוראים מחקר חדשני, החודר אל שורשי התפתחותם של החיים היהודיים בגרמניה שלאחר השואה. סיפורם של הניצולים והפליטים היהודים, המסופר כאן במבט מבפנים ועל יסוד מגוון רחב ביותר של מקורות ראשוניים, יהודיים ואחרים, משמש אספקלריה המאירה פרק מפתח בתולדות העם היהודי לאחר השואה.

האם יש קשר בין מערכון העליות מ"לול" לבין הפנתרים השחורים? בין יאצק והמהפך של 1977? בין הפולניות מ"זהו זה" לפוסט-פמיניזם? התשובה הקצרה לשאלות אלה היא "כן". התשובה הארוכה נחשפת בין דפיו של ספר זה, הראשון לבחון באופן שיטתי את ההומור הטלוויזיוני בישראל. הדיון מתמקד ב"קאנון הקומי" הישראלי - קבוצה של מערכונים, דמויות ותוכניות טלוויזיה, שנוצרו בין ראשית שנות השבעים לשלהי שנות התשעים וצברו עם השנים מעמד תרבותי מיוחד. הניתוח מתחקה אחר יחסי הגומלין של ההומור עם ששה שסעי זהות מרכזיים בישראל: העדתי, הלאומי, המעמדי, הפוליטי, הדתי והמגדרי. העיון בטקסטים מעלה שבכל צחוק יש יותר משמץ של אמת – התהליכים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים הדרמטיים שעברה ישראל במהלך שלושה עשורים מהדהדים ומתחדדים בהומור הטלוויזיוני. בנוסף לכך, שימש ההומור כחיישן רגיש המזהה תהליכים חברתיים בזמן היווצרותם, ואפילו תפקד כשחקן בתהליכי שינוי חברתי-פוליטי. הספר הערס, הפרחה והאמא הפולנייה חושף את האיכויות הרב משמעיות של ההומור הטלוויזיוני הפופולרי, המאפשרות לקרוא אותו כשמרני וחתרני, מאחד ומפלג בו זמנית. רב משמעיות זו מאפשרת לטקסטים הקומיים להכיל את שלל הפרדוקסים שהזינו, וממשיכים להזין, את החברה הישראלית, בלי להכריע ביניהם. היא מאפשרת להומור גם לשמש כליבה תרבותית המשותפת לקבוצות שונות ומנוגדות, כאשר כל אחת מהן יכולה לקרוא אותו בהתאם לצרכיה, ובו זמנית למצוא בו את הפרשנויות היריבות.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

הכרך השני של הביוגרפיה על מנחם אוסישקין מתמקד בתקופת חייו בארץ-ישראל (1941–1919). מובאת כאן סקירה היסטורית של מסכת חייו למן עלייתו ארצה ועד מותו. הסקירה עוברת דרך מינויו לראש ועד הצירים, פעילותו בהסתדרות הציונית, עמידתו בצומת קבלת ההחלטות בתנועה הציונית ובסוכנות היהודית והיותו האיש המרכזי בכל הקשור לרכישת קרקעות, בין השאר במסגרת כהונתו כנשיא קרן קימת לישראל. לאוסישקין נוצר דימוי ציבורי ואישי ייחודי. בדימויו הציבורי הוא נחשב לאבי 'הציונות המעשית', שדגלה ב'כיבוש עוד דונם ונטיעת עוד עץ' בארץ-ישראל וראתה ב'גאולת הקרקע' יעד מרכזי של ההסתדרות הציונית. בדימויו האישי נחשב אוסישקין ל'איש ברזל' ולמנהיג עקשן שהציג עמדות עקיבות וברורות במשך 37 שנות עסקנות ושנהג לומר את דברו ללא חת. ואולם בבחינה ביקורתית אפשר להראות שאישיותו הייתה מורכבת הרבה יותר. תפיסתו הפוליטית הייתה רחבה ועשויה רבדים רבדים, שחלקם נעלמו הן מעיניו של הקהל הרחב הן מעיניהם של כותבי דברי הימים. ביוגרפיה זו באה למלא את החסר. לאוסישקין שמור מקום של כבוד בין המנהיגים החשובים של ראשית הציונות, אך הוא מעולם לא הגיע לתפקיד המנהיגותי הבכיר ביותר, ולרוב עמד באופוזיציה לשלטון. בספר נבחנת השאלה מדוע לא הגיע לפסגת המנהיגות: האם נבע הדבר מחולשת אופיו, ממזגו הסוער ומאי-יכולתו ליצור דעת קהל אוהדת, או מחוסר הבנה נאותה של הסיטואציה ההיסטורית.

מערכת היחסים בין בני האדם היא נושאו של הספר 'אהבה נזילה'; גברים ונשים בני זמננו, אנשים חסרי קשרים יציבים ובני-קיימא, הם דמויותיו המרכזיות. הספר מוקדש לסיכונים ולחרדות של החיים יחד ובנפרד בעולמנו המודרני. כדי להתמודד עם הכמיהה ליחד ולקיים מערכות יחסים עם אחרים, נאלצים גברים ונשים בחברה בת זמננו לעצב קשרים מזדמנים. כיוון שאין להם קשרים, עליהם לתקשר. אולם בה בעת חוששים להיות קשורים לתמיד. הם פוחדים שמצב כזה יטיל עליהם עול ומעמסה שאין בכוחם ואף לא ברצונם לשאתם, ויגביל באופן קיצוני את החופש שהם זקוקים לו – כדי לתקשר... אין אפוא כל ערובה שהקשרים יתקיימו לאורך זמן. יתר על כן, עליהם להיות רופפים כדי שאפשר יהיה להתירם בנקל, במהירות ובמאמץ מזערי עם השתנות הנסיבות, וחזקה על החברה המודרנית הנזילה שלנו שהנסיבות ישתנו שוב ושוב. השבירות של הקשרים האנושיים והמאוויים הסותרים שהרגשה זו מעודדת - להדק את הקשרים ועם זאת להשאירם רופפים; החרדה לביטחון שמקורה באי-הוודאות של הקיום המודרני ואשר ביטויה הנוקב הוא רוח הרפאים של שנאת זרים, הם הנושאים המרכזיים שהספר מנסה לחשוף ולהבין.

ספר זה מקבץ את מאמריו של משה ויינפלד בנושא הליטורגייה היהודית הקדומה ובוחן את התפתחות התפילה היהודית על כל שלביה. מאמרים אלה, שאחדים מהם נחשבו מיד עם פרסומם נכסי צאן ברזל של מחקר תפילות ישראל, פורסמו באכסניות שונות, ויש בכינוסם משום סינתזה מחקרית מקיפה של הנושא. נקודת המוצא של חטיבת המאמרים הראשונה היא הספרות המזמורית שבמקרא, וזו נבחנת הן מצד שורשיה במסורת המזמורית העשירה של ספרויות המזרח הקדום הן מצד השפעתה על המסורת הליטורגית המאוחרת יותר. החטיבה השנייה מוקדשת לתפילה היהודית כפי שנתגבשה אצל חז"ל. המאמרים הבאים מתמקדים בעיקר בספרות הליטורגית המגוונת שנשתמרה למקוטעין במגילות מדבר יהודה, ואף כאן הדיון מתייחס לשורשים המקראיים של טקסטים אלה וכן למקבילותיהם בספרות חז"ל. אסופת המאמרים פורסת מחקר רחב יריעה של הליטורגייה היהודית הקדומה. המאמרים בוחנים את המסורת הליטורגית היהודית כפי שנתפתחה בתקופות שונות ובבתי יוצר מגוונים ועומדים על הזיקה ההדדית בין הטקסטים ועל השפעתם על המסורת הנוהגת כיום. נידונים בהם עניינים כגון גלגוליהם של מוטיבים ורעיונות, ז'נרים ספרותיים, קווי דמיון ושוני בין מסורות ומגבשים ספרותיים (ספרות המזרח הקדום, המקרא, ספרות בית שני ומגילות מדבר יהודה, ספרות חז"ל), דגמי ניסוח ומוצאם החברתי-תרבותי.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

לפי הדעה הרווחת, הן במחקר והן בספרות הפוסקים, ההלכה אינה מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים. מנגד, חיי הכלכלה ועולם העסקים המודרני מבוססים באופן שכיח על עסקאות כאלה. כך נוצר פער בין ההלכה לבין המציאות. הספר "יש מאין" הוא הצעה לפתרון בעיה זו. באמצעות כלי המחקר -- התלמודי והמשפטי -- נידונות בו סוגיות שונות במשפט התלמודי, ובהן: דבר שלא בא לעולם, טובת הנאה, קניין אותיות ועוד. במהלך הדיון מתברר שהלכת התנאים מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים וההלכה התלמודית סירבה להכיר בהן. עם זאת, האמוראים הציעו דרכי גישור מגוונות שיאפשרו להקנות נכסים עתידיים, שטרי-חוב וכיוצא באלה. מצד אחד בחרו חכמי התלמוד בהפשטה של ההליך הקנייני כדי להתאימו לנכס הערטילאי; מן הצד האחר נערכה החפצה של הנכס המופשט כדי להתאימו לדרישת הממשות של דיני הקניין התלמודיים. בספר "יש מאין": עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי , מוצע ליטול את הגשרים שנטו האמוראים אל עבר ההלכה התנאית ולהשתמש בהם ככלים למתן תוקף הלכתי לחיי השוק העכשוויים.

בין היטלר לצ'רצ'יל חושף פן עלום בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה: ניסיונו של גורם בכיר בממשלת פולין הגולה להידבר עם הנהגת הרייך השלישי ומאמץ מוצלח של גופי הביון הבריטיים לסכל הידברות זו בעודה באבּה. מאורע מפתיע ומרתק זה מתואר בספר דרך סיפוריהם האישיים של שני גיבוריו הראשיים, יהודים ילידי פולין. אחד מהם תיווך במגעים האמורים והשני סייע לבריטים בלכידת המתווך בן עמו, בהבאתו לארץ ישראל וברציחתו כאן ללא משפט. הודות לניתוח מדוקדק של דיווחי המרגלים והדיפלומטים הפולנים, הבריטים, הגרמנים והרוסים, שנחשפים כאן לראשונה, מתוודעים הקוראים למגעיה החשאיים של ממשלת בריטניה הן עם גרמניה הנאצית והן עם ברית המועצות הקומוניסטית . בתוך כך הספר קורא תיגר על התפיסה המקובלת, שעל פיה כיבוש פולין בידי הנאצים היה פרולוג ודאי למלחמת העולם השנייה. בשנה וחצי הראשונות שלאחר 1 בספטמבר 1939, מנהיגי אירופה, וביניהם בכירי פולין ובריטניה, עסקו בתמרונים מדיניים קדחתניים שנועדו להגן על האינטרסים הלאומיים והאישיים שלהם ובפועל יכלו לסיים את הלחימה ביבשת בטרם תהפוך לאסון הגדול בתולדות האנושות. הספר תורם תרומה חשובה וייחודית למתעניינים בתיאוריה ובפרקטיקה של היחסים הבינלאומיים.

החיבור שאלת האשמה - התגובה האמיצה והנוקבת ביותר של קרל יאספרס, אחד מגדולי ההוגים האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים לזוועות של הנאציזם - עומד במרכזו של קובץ זה. קוראיו של יאספרס יעריכו בוודאי את הרלוונטיות של דיונו לימינו, שכן פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ושאלות האחריות או האשמה הכרוכות בהם, לא נולדו ברייך השלישי ולא איבדו מתוקפן עם נפילתו. חשיבות עיסוקו של יאספרס בשאלת האשמה בולטת היום כמו אז, שכן דווקא מתוך שהוא מסרב להכיר בהאשמה גורפת ובלתי מובחנת של עם שלם, הוא מגדיר את המרחב שבו יש תוקף להכרת הגרמנים באשמתם: אשמה במה שמעֵבר לשאלות הפוליטיות והפליליות, האשמה שבציות לדרישותיה של 'המדינה הפושעת' ששלטה בגרמניה בשנים 1933—1945, האשמה שבכפירה בערכים אוניברסליים של סולידריות בין בני האדם. בקובץ נכללות התייחסויות נוספות של יאספרס ל'שאלת האשמה' בהתכתבויותיו עם חנה ארנדט, בראיון עם עורך השבועון הגרמני 'דר שפיגל' ובתגובתו לדיון בפרלמנט הגרמני על ההתיישנות של פשעי הנאצים. הקוראים ימצאו בדברים המובאים בקובץ חומר רב למחשבה, והעוסקים בהיסטוריה מודרנית, בפילוסופיה של המשפט, בפילוסופיה כללית, במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים ימצאו בו עניין מיוחד.

ישעיהו שפיגל, הבולט והחשוב מבין סופרי גיטו לודז', נולד ב-14 בינואר 1904 בבאלוט, הרובע העני ביותר בעיר לודז'. הוא עלה לארץ בתחילת 1951 ונפטר ב-14 ביולי 1990. סיפורי שפיגל עוסקים במצב האדם בגיטו. אלה הם סיפורים אינטימיים בהם הוא מתאר חיי דמויות פרטיות, ועם זאת נושאי כתיבתו קשורים למאורעות הקובעים את המצב בגיטו לכל תושביו, בעיקר השמדה בלתי ישירה וניכור. רוב סיפוריו סובבים סביב הרעב בגיטו על כל צורותיו, רצח כחלק מן ההשמדה הבלתי ישירה לפני הגירושים, מוות ממחלות, רעב או קור וזרות ביחסי אנוש. הפרוזה הספרותית של ישעיהו שפיגל, שנכתבה בגיטו לודז', רואה אור כאן לראשונה. מצורפים לה מחקר על כתביו הספרותיים בגיטו וסדרת ראיונות עם הסופר. בראיונות אלה הוא מסביר את הנסיבות שבהן כתב את הסיפורים, ומוסיף פרטים עליהם. כמו כן הוא מציג את תפיסתו האמנותית, ומספר על רגשותיו ומחשבותיו בגיטו. תצלומים מהגיטו משלימים את הטקסט הספרותי.

"הנישואין ההלכתיים מקבעים את המעמד של האדם כקניין [...] זוהי שליטה טרוריסטית במיניות של האשה שלא חלה על הגבר". דברים אלה מבטאים שמץ מחוסר הנוחות שחשות נשים דתיות מודרניות ביחס לטקס הנישואין המסורתי. הספר עוקב אחר ניסיונותיהן לשנות את הטקס, לאתגרו ולהתנגד לו, ובד בבד להישאר חלק ממנו. הן בוחרות להביע את הסכמתן ואת התנגדותן לרכיבים שונים במסורת באופן שישקף את תפיסת עולמן השוויונית והאורתודוקסית. יחסי הכוח החברתיים של הנשים עם סביבתן הקרובה מתארים מהפכה המתחוללת בחברה הדתית בצל המפגש שבין מסורת ומודרנה ובין אורתודוקסיה ופמיניזם. גם נשים שאינן דתיות המתקשות לקבל מרכיבים שונים בטקס הנישואין היהודי ימצאו בספר הד לרחשי לבן. הספר מאפשר מבט מעמיק במשא ומתן בין ערכים בחברה הדתית הישראלית ומספק כלים מרתקים לבחינת המפגש שבין טקסים לבין זהות והזדהות. הספר תורם לא רק למי שמתעניין בפמיניזם דתי אלא גם לכל מי שמבקש להבין את האופן שבו דתות מתפקדות, משתנות ומשתמרות בעולם המודרני. "מחקר אנתרופולוגי מרתק של אחת מפרשות הדרכים המשמעותיות בחייה של האישה האורתודוקסית המודרנית. לראשונה מתוארת ומנותחת הדרך שבה פמיניסטיות דתיות מותחות עד למקסימום את גבולות האפשר והמותר על פי ההלכה והמסורת. שילוב מבריק בין היכרות עם עולם זה מבפנים ובין ניתוח מושכל המביא לתובנות חדשות של הנשים ושל חוגן החברתי ." פרופ' טובה כהן, ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן

העטלפים מהווים כשליש ממאה מיני היונקים החיים בבר בארץ-ישראל. אחד מהם הוא עטלף הפירות, הנפוץ והמוכר ביותר בציבור הרחב. שלושים ושניים המינים האחרים הינם עטלפי חרקים. אותם כמעט אין איש מכיר ויודע על קיומם. לעטלפים תפקיד חשוב במארג חיי הבר בטבע הישראלי. מעצם היותם אוכלי חרקים רבים, יש בפעילותם תועלת רבה לאדם. למרות תרומתם הרבה לסביבה, יש לבני האדם פחד קמאי מפניהם. מקורו כנראה בהיותם פעילי לילה בעלי יכולת מופלאה לנוע ולתמרן בחושך מוחלט. דבר שנפלא בעיני האדם והובן רק במאה העשרים. מטרתו של ספר זה להביא לידיעת חובבי הטבע והציבור הרחב מידע מקיף ומפורט עליהם. תקוותנו שבכך נסייע לשפר את תדמיתם ואת ההגנה והשימור של אוכלוסיותיהם, למען ירבו ויפרצו לאורך ימים.

המחקרים הכלולים בספר זה משקפים מפעל רב שנים של אחד המלומדים המובהקים במדעי האסלאם בדורותינו. עניין מיוחד בהם לקורא המשכיל המבקש להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בתולדות האסלאם וספרותו, וכן בהשפעת העבר המוסלמי על סוגיות מרכזיות בחיי הארץ והאזור. המחקרים זורים אור על השבטים הערביים בחצי האי הערבי לפני הופעת האסלאם, עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדואים, יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, התפתחות הביוגרפיה של הנביא מוחמד, מנהג המילה באסלאם, חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם, ועוד. העיונים המפורטים שספר זה משתבח בהם מעמידים את הקורא העברי באופן בלתי אמצעי, זו הפעם הראשונה, על תרומתו המקורית של מי קיסטר בתחומים אלה.

עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.

סיפוריה של שולמית הראבן (1930–2003) כתובים בעברית עשירה, רגישה וצלולה. דווקא משום כך נתפסו הסיפורים על ידי הביקורת כ"ליריים" ו"אימפרסיוניסטיים" וחסרים "התעמקות יתרה בשאלות לאום, דת ומוסר". טענה זו ורבות כמוה נראות היום מופרכות: הראבן כתבה על פגיעה מינית ותוצאותיה ההרסניות שנים רבות לפני שהנושא חדר לשיח החברתי בארץ; היא כתבה דרך עיניה של חולת נפש עשרים שנה לפני "נפלאות התבונה"; תיארה דמויות מזרחיות ופלסטיניות תוך כדי שבירת סטריאוטיפים והיררכיות מקובלות והתייחסה ל"דור השני" לשואה כשהמושג עדיין לא היה קיים. בספרה של יעל בלבן נטען שרעיונותיה של הראבן הוחמצו כיוון שהקדימו את זמנם וחרגו מאופק הציפיות של המבקרים. הגיע אפוא הזמן לשוב ולקרוא את סיפוריה. בקריאה נטולת פניות מתגלות יצירות רוויות במחויבות וברגישות חברתית, שמעלות שאלות של מוסר אישי ואחריות לאומית מתוך הבנה חריפה, אמפתיה עמוקה ויושרה חסרת פשרות. קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת הראבן. לראשונה מוצעת בו קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה, לרבות הסיפורים המוקדמים, "עיר ימים רבים", "בדידות", טרילוגיית "צמאון" וסיפורים בלתי מוכרים שלא כונסו בספרים. שלושה מסיפורים אלה אף מצורפים כנספח לספר.

מוגה מעובד ומבואר בידי יונה פרנקל, על-פי שיטתו של דר' דניאל גולדשמידט.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה , שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

קרובים נעשו רחוקים בוחן את ייצוגיה הספרותיים של הזיקנה בספרות חז"ל, ומתמקד בעיקר בפערים ובמתחים שבין דימויים אידיליים של זיקנה מחד גיסא לבין המציאויות המורכבות (הגופניות, הנפשיות והחברתיות) של הזיקנה מאידך גיסא. ביצירותיהם השונות של חז"ל ניתן אמנם למצוא אי-אלו קביעות נחרצות על תכונות האופי וסוגי העיסוקים והפעילויות המאפיינים זיקנה "טובה", על הכבוד והיראה שבהם יש לנהוג בזקנים ועל יחסים הרמוניים בין בני דורות שונים, אך בה בעת ספרות זו משופעת בסיפורים ובאנקדוטות המשרטטים את דיוקנה של הזיקנה באופן רגיש ודק אבחנה הרבה יותר. קריאה בסיפורים ובאנקדוטות אלו חושפת, לצד התקווה התמידית לזיקנה ברוכה ובלתי מורגשת, גם את שלל הפחדים והחרדות הכרוכים בתהליך ההזדקנות: מאובדן הכוח הפיזי והמיני ועד אובדן הזיכרון וחדות המחשבה, מדחיקה לשוליים בתוך קהילת לומדי התורה ועד ההפיכה לעול על בני משפחה צעירים יותר. הספר מבקש להראות כי ספרות חז"ל בכלל והתלמוד הבבלי בפרט מתמודדים עם חוויית הזיקנה באופן מורכב ונועז, וכי דיוניהם בנושא מהדהדים לא רק בתוך ההקשר הרחב יותר של ספרויות העולם העתיקות אלא גם עד ימינו.

ליל הסֵדר מצוי במוקד תרבות ישראל מדוֹרות קדמונים ועד עתה, ולילה זה הוא מתשתית חוויותיו של אדם מישראל. סעודת חג ייחודית נערכת בלילה זה, שמצוותיה וסדריה משמשים מושא תלמוד ועיון, מחקר והגות, ואף אמנות לגווניה, מזה דורות הרבה. שאלות הן כידוע מעיקרי הלילה, ואף חיבור זה מציב כלפי ליל הסדר את השאלה 'מה נשתנה': מצה ומרור, אפיקומן וחרוסת, טיבולים, הסבה וכל כיוצא בהם – מהי הדרך שעברו מייסודם ועד היום? אימתי ומדוע נוסדה ההגדה, ומה הן תחֲנות עיצובה העיקריות? תשובות הרבה כבר הוצעו לשאלות אלה, אלא שטיבן של תשובות תלוי במתודה שבה ניגשים אליהן. חיבור זה מציע עיון מחודש בשני מוקדיו של הלילה - סדרי הסעודה ומצווֹתיה מחד גיסא, ההגדה ועיצובה מאידך גיסא - מתוך דרכים שנתגבשו במחקר הספרות התלמודית. על יסוד בירור מלא של נוסח המקורות ולשונם, וכן מתוך ראייתם מעין פסיפס, שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות, מבקש חיבור זה לתאר את עיקרי תולדותיו של ליל הסדר, מימי בית שני עד לשלהי ימי התנאים והאמוראים.

כיצד התמודדה 'גרמניה האחרת', שקמה לאחר תבוסת הנאציזם, כמדינה וכחברה, עם ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והמשפטיות של רדיפת הצוענים בתקופת השלטון הנאצי? התמודדות זו של החברה והמדינה הגרמנית שלאחר 1945 מציגה פן בלתי מוכר בארצנו של נפתולי הגרמנים עם צילה של אושוויץ. הספר מציג את המגמות והגורמים השונים שעיצבו את מדיניות הרשויות ואת התייחסות החברה והתרבות הפוליטית לצוענים ולרדיפתם בגרמניה שלאחר התייחסות החברה והתרבות הפוליטית לצוענים ולרדיפתם בגרמניה שלאחר 1945. הוא בוחן את מדיניות הפיצויים לצוענים נרדפי הנאציזם בשתי המדינות הגרמניות שקמו על חורבות הרייך השלישי, את עמדת מערכת המשפט ברפובליקה הפדרלית (מערב גרמניה) ביחס לחוקרי הגזע שנטלו חלק בעיצוב מדיניות הרדיפה ברייך השלישי ולקורבנותיהם הצוענים, ואת מדיניות רשויות ביטחון הפנים במדינה זו כלפיהם. כמו כן נדונים בספר השפעות הרדיפה הנאצית על יחס החברה הגרמנית לצוענים ולקרבן הנאציזם הצועני והתהליכים והתמורות שהתחוללו בתחום זה בתרבות הפוליטית בגרמניה מאז תבוסת הנאציזם בשנת 1945 ועד העידן שפתח איחוד גרמניה בשנת 1990. במסגרת זו נבחנות מידת התמדתם של דפוסי התייחסות גזעניים כלפי הצוענים בקרב הציבור הגרמני בתקופה זו ומשמעות העלייה במעמדו של קרבן הנאציזם הצועני בתרבות הפוליטית הגרמנית בראשית שנות השמונים. נושא אחרון זה חושף את הקשר הסמוי שבין יחס הגרמנים לצוענים ולרדיפתם לבין יחסם ליהודים ולשואה. מצורפות תמונות.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

בספר רישומים של כאב מנתחת אסתר כהן את מגוון המשמעויות שהיה לכאב הגופני בימי הביניים המאוחרים: כסמל לקדוּשה או כסימן לחטא, כעונש או כשיטת ריפוי, כאמצעי להשגת הודאה מנאשם או כדרך להבעת הזדהות עם סבלם של ישו והמרטירים. מבעד לחיבורים ולמסמכים שכתבו משפטנים, רופאים ותאולוגים, נשמעת גם ההמולה של קולות המתייסרים במכאובים. רישומים של כאב מצטרף אל שורה של מחקרים חשובים שדנו בעשורים האחרונים בהיסטוריה של הרגשות. כהן פורשת לעיני הקוראים, באופן מקורי ומעמיק, את קשת ההסברים וההצדקות שנתנו מלומדים באירופה בימי הביניים המאוחרים לרגש הסבל הגופני, הסברים – סותרים לפעמים – שעיצבו חוויה נפשית שונה מאוד מהחוויה המודרנית. בתקופה שבה דן הספר היו הכאב והסבל חלק מהותי ממארג החיים בגלל המגפות וריבוי המחלות, הרעב והמלחמות האינסופיות, השימוש בעינויים במערכת המשפט, ובעיקר בגלל המגבלות של הידע הרפואי ושל אמצעי שיכוך הכאב ואִלחושו. ואולם אחד הצדדים הייחודים לכאב בימי הביניים המאוחרים היה במשמעות החיובית שהעניקו לו: לדברי הוגים רבים בעת ההיא, הכאב מביא תועלת למידותיו הטובות של האדם. רישומים של כאב הוא אפוא ספר מפתח לכל המתעניין בהיסטוריה של אירופה בימי הביניים בכלל, ובפרט בתולדות הנצרות ובהיסטוריה של המשפט, התאולוגיה והרפואה. זו היסטוריה אינטלקטואלית-חברתית במיטבה, שדרכה משתקפים גם חיי היומיום והחיים החומריים בחברה האירופית בימי הביניים המאוחרים.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשלהי ימי הביניים התוודע המערב הנוצרי למגוון רחב של כתבים ורעיונות משל היהדות הבתר-מקראית, ובהם גרסאות שונות של תורת הסוד. בעת החדשה המוקדמת התפתחה היכרות ראשונית זו והפכה לציר מכונן של שיח בין-דתי. שיח זה מוכר כיום בכינויו 'קבלה נוצרית'. הטקסט המוגש כאן לקורא העברי, שתורגם בפעם הראשונה לשפה מודרנית, חובר במקורו במאה השבע עשרה. טקסט זה מבטא היבט ייחודי של השיח הבין-דתי: בעיצומה של תקופה שבה אירופה שקועה במלחמות דת אכזריות מתנהל כאן פולמוס דתי חריף, אך הוא מבוסס על היכרות מעמיקה עם תרבותו של האחר. חיבורו הקצר של הבישוף יוהנס קרמואל לובקוביץ נועד להגן על הצורך בתרגום עברי לחיבור מרכזי של גדול הסכולסטיקנים הנוצרים במאה השלוש עשרה – תומס הקדוש מאקווינו. קרמואל סוקר את הזרמים הדתיים בני הזמן, בבקשו להוכיח את האתאיזם שבהם ולשכנע את הקורא היהודי שתועלת רבה יפיק מעיון בחיבורו של תומס. עיקר חִציו מכוונים כלפי כתבי המקובלים, ובייחוד 'פרדס רימונים' לר' משה קורדובירו. מגמתו להוכיח כי המקובלים, שאותם הוא מציג כמורי התאולוגיה העילאית והנסתרת של היהודים, רוקנו את העולם הנברא מכל זכר לבוראו והם עסוקים בפולחן הספירות. ביקורת זו על התאוסופיה והתאורגייה הקבליות חושפת מבני עומק מרתקים של שפה תרבותית ודתית. אלה מאירים תקופה רחוקה, ויתר על כן, הם מצביעים על שאלות שניתן להעלות גם כיום. יחד עם המבואות וההערות הספר פורס בפני הקורא תרבות שלמה שכמעט אינה מוכרת עוד בימינו, ורבה תרומתו להבנת תהליכים מרכזיים בתולדות הקבלה ובתולדות המחשבה האירופית. הוסיף הערות לטקסט: יוסף שורץ.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

תוקפנותם של גברים כלפי נשים ביצירותיהם של סופרים רוסים במאות התשע-עשרה והעשרים -- טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, לסקוב, טורגנייב, טריפונוב, זושצ'נקו, גרוסמן, רספוטין, בולגקוב, וסילייב, דובלטוב, נגיבין ופוליאקוב -- נדונה בספר זה; תוקפנות שהגבר אינו מודע למניעיה, והיא ניזונה מרגשי נחיתות ומתסכול. הגבר רואה בעצמו אדם מכובד, בעל שיעור קומה ואישיות בעלת רוחניות עליונה. הוא מצפה ליחס של כבוד, להערצה ואפילו לסגידה מצד האישה. אולם האישה חכמה, אמיצה ובעלת תושייה יותר ממנו. כתוצאה מכך הוא מרגיש שהיא גוזלת ממנו את גבריותו ומנכסת אותה לעצמה, תוך שהיא הופכת אותו לאישה ואת עצמה לגבר. הוא מקנא באישה, חש מושפל על ידה ושונא אותה. מצב זה מעורר בו רגשי עלבון ותוקפנות כלפיה; הוא רוצה לנקום בה ולהענישה, רוצה לרצוח אותה. ואם אין ביכולתו ליישם את תוקפנותו כלפי האישה, הוא מפנה אותה אל עצמו – הוא מידרדר לאלכוהוליזם, חולה במחלה בעלת תסמינים פסיכולוגיים, מתאבד. בספר מוצגות גם יצירות שנכתבו על ידי מחברות-נשים: שצ'רבקובה, רובינה, אוליצקיה, פטרושבסקיה וגרקובה, שבהן הגיבורות מתייחסות לגבר אך ורק כאל אובייקט לסיפוק צורכיהן הגופניים, החומריים, החברתיים והרגשיים.

תופעת המצור מורכבת ביותר ואי-אפשר להבינה כראוי אלא מתוך התוודעות למכלול היבטיה ומאפייניה. הספר דן במאפיינים הצבאיים, הכלכליים, המשפטיים, החברתיים והספרותיים של תופעת המצור במרחב התרבויות של המזרח הקדום. הוא מבוסס בעיקר על מקורות אכדיים ומקראיים ובמידה פחותה על מקורות יווניים, ארמיים, מצריים, חתיים ואוגריתיים, וכן על תבליטים שנתגלו בארמונותיהם של מלכי אשור ובמקדשי מצרים.

ההרפתקן סימפליציסימוס , המונומנט הספרותי הגדול למלחמת שלושים השנה (1618–1648), שיצא לאור כמעט "בזמן אמת", כעשרים שנה לאחר התרחשותה, משלב יחד רומן פיקרסקי, היסטורי, סאטירי, אוטוביוגרפי, פנטסטי וריאליסטי – ובכל הגדרה יש מידה של אמת. מלחמה זו, שזרעה חורבן נורא בכל אירופה, היתה הדגם הראשון בהיסטוריה למלחמה "כלל עולמית". המחבר, הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן (1622–1676), אמנם חווה אותה על בשרו ואף השתתף בה בצעירותו, אך כסופר נמנע מלהזדהות עם אחד המחנות, לצדד במי מהיריבים או לחגוג ניצחונות. הוא אף מצהיר במפורש: " למען הדורות הבאים אתאר אילו מעשי זוועה נעשו שוב ושוב במלחמתנו הגרמנית". קורותיו המוזרים של הגיבור מתוארים לעתים באכזריות, אך תמיד בהומור פרוע, ומראש שָׂמים לְאַל כל הערצת גיבורים או פולחן אישיות. בכך נעשה סימפליציסימוס לאחת היצירות האנטי-מלחמתיות החזקות שנכתבו אי-פעם ואחד מנכסי צאן ברזל המוקדמים של הספרות הגרמנית.

החברות במזרח הקדום ובישראל הקדומה נחשבו פטריארכליות. התא המשפחתי היה כפוף לשלטונו של האב שהחזיק בידיו סמכויות נרחבות על בני ביתו. צפוי היה אפוא שבמקורות הקדומים תשתקף דמות אב דומיננטית, שתוזכר לבדה או כמעט לבדה. אולם ברבים מהטקסטים המסופוטמיים והמקראיים, ובמיוחד בטקסטים המשפטיים, נזכרת האם בהקשרים שונים ובמגוון תחומים, ובעיקר באלה הנוגעים לצאצאיה. תופעה מסקרנת זו עוררה את השאלה, האִם היו לאֵם במזרח הקדום ובישראל הקדומה סמכויות משפטיות בבית האב? הספר מעמדה המשפטי של האם במזרח הקדום ובמקרא פותח צוהר לעולמן של האימהות הקדמוניות ולמעמדן בבתי האב שאליהם הן השתייכו ובחברות שבהן חיו. מתברר שהאם פעלה מכוח המעמד המשפטי שהיה לה בתחומים הקשורים בנישואי בניהן ובנותיהן והתנהגותם כלפיה. הספר מיועד להולכים בשדות המחקר המסופוטמי והמקראי, ולקהל הרחב המתעניין בנושא האוניברסלי הנדון בו – יחסי אֵם וצאצאיה.

בספרו פורס המחבר את היריעה על תכניתה של ההנהלה הציונית משנות השלושים לחלוקת ארץ ישראל ולהקמת המדינה היהודית – תכנית שמעולם לא יצאה אל הפועל, אך גם לא הייתה אפיזודה חסרת משמעות. ראשיתה של התכנית בהמלצות הוועדה המלכותית הבריטית מ1937- אשר ראתה בחלוקה מדינית של ארץ ישראל את היסוד לפתרון הסכסוך הערבי-יהודי ארוך השנים. ההנהלה הציונית הסכימה לעקרון החלוקה אך לא לפרטים שהציעה הוועדה המלכותית. תחת זאת היא חיברה תכנית חלופית לחלוקה ולהקמת מדינה יהודית הכוללת התייחסות לנושאי משנה רבים כמו קביעת הגבולות, חלוקת ירושלים, העברת אוכלוסין, מעמדו של המיעוט הערבי במדינה היהודית העתידה, יסודות המשטר, מדיניות חוץ, ביטחון, עלייה ופיתוח, דת ומדינה, יסודות התקציב ועוד. לתכנית הציונית משנות השלושים היו השלכות על המדיניות ההתיישבותית הציונית באותו זמן, השלכות ארוכות טווח על תפיסת החלוקה במדיניות הציונית בשנות הארבעים, השלכות על תכנית החלוקה בשלהי 1947 והשלכות על מרכיבי יסוד במדינת ישראל המוקמת.

ספר זה מוקדש לביוגרפיה תרבותית של הרמב״ם: הוא קורא את הרמב״ם בתוך ההקשר ההיסטורי, הדתי והאינטלקטואלי רב-הפנים שבו חי, ומראה כיצד הקשר זה עיצב את האיש ואת הגותו. לתרבות הערבית של עולם האסלאם הייתה השפעה עמוקה על הרמב״ם, והיא ניכרת בכל חיבוריו: לא רק הפילוסופיים, אלא גם ההלכתיים והרפואיים, באיגרות שכתב כרועה רוחני של הקהילה היהודית ובאיגרותיו האישיות. הצגתו של הרמב״ם כהוגה ים-תיכוני מאירה את הדרך העקבית שבה פירש את המסורת היהודית במונחים של זמנו כפי שעוצבו בעולם תרבותי זה. לאחר ביוגרפיה קצרה של הרמב״ם כתוצר התרבות הים-תיכונית של זמנו הספר בוחן היבטים שונים בהגותו. הוא מנתח את העולם התיאולוגי המורכב שפגש הרמב״ם: תיאולוגיה יהודית ונוצרית, התיאולוגיה של האסלאם הסוני ושל האסלאם השיעי-אסמאעילי, וכן זרמים שונים של הגות בעלת אופי מרדני-מהפכני, ובעיקר זו של המוּוַחִדוּן, שלחיים תחת שלטונם הייתה השפעה עצומה על כל היבטי הגותו. בהקשר התרבותי-הדתי הזה בוחן הספר גם את תפיסתו של הרמב״ם כפילוסוף, כתיאורטיקן ופנומנולוג של הדת, את גישתו למדעים, את תפיסתו החברתית ואת השלמות האנושית שאליה שאף.

כדורגל היה מאז ומעולם מרכיב מרכזי בחייהם של יהודים בארגנטינה, ומועדון הכדורגל של אטלנטה מזוהה כבר עשרות שנים עם הקהילה היהודית של הבירה, בואנוס איירס. לדור הראשון של מהגרים הייתה החברות במועדון ערוץ של השתלבות חברתית במרקם החיים העירוני של בואנוס איירס. לדור השני הייתה זו דרך לשימור מרכיב זהות אתני ולדור השלישי –מסורת משפחתית בעיקר. ספר זה הוא מחקר חלוצי על ספורט וזהות אתנית. אף שרוב ההיסטוריונים יסכימו על חשיבותו של הכדורגל בחִברות של אמריקה הלטינית , מעט מאוד נכתב על אתניות ועל ספורט בחברות מהגרים כמו ארגנטינה וברזיל. גם ההיסטוריה החברתית של היהודים באמריקה הלטינית נוטה להתמקד באנטישמיות ולהזניח היבטים רבים מן התרבות העשירה של חיי היומיום בבואנוס איירס, שנוצרה בידי מהגרים יהודים וצאצאיהם , ובמיוחד יהודים שאינם חברים במוסדות הקהילה . מחקר זה מתאר פן מרכזי בעולמם של יהודי ארגנטינה ובתפקיד הפעיל שמילאו בעיצוב התרבות המקומית. אבל כדורגל הוא לא רק זירה לדיאלוג, אלא גם למתחים פוליטיים, אתניים ודתיים. קריאות אנטישמיות ליוו את משחקיה של אטלנטה לפחות מאז שנות השלושים. אוהדי אטלנטה לא נשארו חייבים והשמיעו לא פעם קריאות גזעניות משלהם כלפי אוהדי קבוצות יריבות. שחקנים, אוהדים ומנהלי קבוצות יהודים הם גיבוריו של ספר זה, המתבסס על מחקר ארכיוני וסדרה של ראיונות עם אוהדים של הקבוצה בארגנטינה ובישראל.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

למחבר הטרגדיות אֶוּריפידס נודע שהנשים זוממות להמיתו, משום שהוציא את דיבתן רעה במחזותיו. קרובו, מחופש לאישה, מגן עליו באספת החג של הנשים, שבה אין לגברים דריסת רגל. נאומו מכעיס אותן עוד יותר, כי הוא מונה חטאים שאוריפידס נמנע מלהזכירם. הנשים הזועמות מגלות את המתחפש, ואוריפידס מנסה למלטו מידן בתחבולות הלקוחות מהטרגדיות שלו. המחזה, שאינו פוליטי, עוסק בנשים, ביחס הגברים אליהן, במעמדן ותדמיתן בחברה ובעיצובן בדרמה, וכל זאת באמצעות פרודיות על טרגדיות של אוריפידס. אוריפידס משחק את הגבר המציל וקרובו את הנערה שיש להצילה. תחבולות הטרגדיה אינן מצליחות ואוריפידס ממציא תכסיס חדש לחלוטין, מתאים לקומדיה. גם הוא מתחפש לאישה, לסרסורית זקנה, ובעזרת רקדנית שובת לב הוא מפתה את השוטר לנטוש את משמרתו ולהתייחד עם הרקדנית. בסיועה של המקהלה, המטעה את השוטר, נמלטים אוריפידס וקרובו מן המקום. הקומדיה חג הנשים , שהוצגה בשנת 411 לפנה"ס, משעשעת בלשונה ובהלצותיה וגם במבנה הקומי המיוחד שלה: שילוב פרודי של מעמדים מטרגדיות ידועות של אוריפידס בעלילה הקומית. התחפשות לנשים מאפשרת לשחקנים להציג את הווירטואוזיות שלהם בגילום דמויות שונות זו אחר זו ובמעבר מהיר מתפקידים קומיים לפרודיות קומיות של תפקידים טרגיים.

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

האם תהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני, או שמא רק באמצעותו יוכלו להגשים את חירותם? ז'אן ז'ק רוסו מוכר כהוגה דעות פרדוקסלי שהפילוסופיה שלו נדמית לא פעם כסותרת את עצמה. השקפותיו הפוליטיות היו מקור השראה לדמוקרטיה המודרנית אבל גם למשטרים טוטליטריים. רוסו מציג תמונה מורכבת, כפולת פנים, כמעט בכל נושא שבו עסק. הפרדוקסליות שלו באה לידי ביטוי גם ביחסו אל שאלת הקִדמה והקשר בינה לבין חירות האדם. רוסו טוען, מחד גיסא, שתהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני. מאידך גיסא הוא טוען שרק באמצעות תהליך היסטורי של קִדמה יוכלו בני האדם להגשים את חירותם הלכה למעשה. האם רוסו סותר את עצמו? בספר רוסו: הקִדמה כמלכודת מנסה המחבר להראות שלא כך הדבר. רוסו אכן החזיק בשתי הטענות, אולם הן ארוגות אצלו במערך דיאלקטי, שבו היסודות הסותרים-לכאורה שלובים זה בזה, מבנים זה את זה ומעצבים זה את זה. הקִדמה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח; בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הקִדמה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים. כל עוד נמנעים בני האדם מלאחוז באופן מודע בהגה הקִדמה, היא תישאר תהליך של דיכוי ולא של שחרור. בחשיפתו את הקו האפל שבתהליך הקִדמה מראה יפתח גולדמן כי רוסו חורג מן אופטימיזם שאפיין את הפילוסופיה הפוליטית של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. נוסף על כך, על ידי עימות הגותו של רוסו עם הגותם של מרקס ושל אנשי אסכולת פרנקפורט מראה המחבר כי אפשר למצוא אצל רוסו יסודות של התאוריה הביקורתית שעלתה לגדולה במאה העשרים, ובעיקר שילוב דיאלקטי בין נאמנות לערכי הנאורות ולאידאת הקִדמה מזה ויחס פסימי וספקני כלפיהן מזה.

הספר עוסק במדינה, אשר חשיבותה לגבי ישראל היא גדולה, ובשלשלת אירועים והתפתחויות, שתוצאותיהם ניכרות בכל המזרח-התיכון. במשך ארבע מאות שנה שלטו התורכים העות'מאניים בארץ-ישראל ושכנותיה, והבנת-מה בהיסטוריה התורכית חיונית לחקר ההיסטוריה של הארץ ושל אזורה. בתקופתנו, תורכיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהעניקה למדינת ישראל הכרה חוקית מלאה, והיא עדיין המדינה המוסלמית היחידה המקיימת אתה יחסים דיפלומטיים דה-יורה. תקוותי שהנוסח העברי של ספר זה ישמש תלמידים וקוראים אחרים המתעניינים בהיסטוריה של הממלכה העות'מאנית, הרפובליקה התורכית והמזרח-התיכון. (מתוך הקדמת המחבר למהדורה העברית)

צליל, דימוי ומרחב הוא קובץ מאמרים המציג כיוונים חדשים ומפתיעים בחקר הפולחן הדתי בימי הביניים. מה הקשר בין הרמוניה מוזיקלית לתפיסת הגאולה? כיצד פנו עיטורי הכנסייה אל קהל נשי? כיצד חיזקו מזמורים ודימויים של כלי נגינה את החוויה של צלבנים ועולי רגל? ‏ ואיך ואיפה יכלו זיכרון יהודי וזיכרון נוצרי להתמזג זה בזה? הספר מגלה כי בימי הביניים התקיימה בשדה האמנות מערכת חוקים ייחודית ומעניינת שהטביעה את חותמה על המאמינים, הנוצרים והיהודים, וכך טיפחה זיכרון תרבותי קיבוצי וחיזקה את הקשר בין הפרט לקהילה. המאמרים שלפניכם מבקשים לבחון, באמצעות סקירתם של מוטיבים בטקסטים, במוזיקה, בטקסים ובאמנות החזותית, כיצד נבנו הנרטיבים של קבוצות בחברת ימי הביניים בארץ הקודש ובאירופה, וכיצד עוצב הזיכרון התרבותי, המקומי והאוניברסלי; אילו עקרונות אמנותיים קבעו מה המאמינים בימי הביניים צריכים לשמר בזיכרונם ואיך תפיסות דתיות משתנות הוטבעו ביצירות אמנות, מפסיפסים ופיסול כנסייתי ועד להגדות של פסח. זהו מקבץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם את עבודתה של קבוצת צליל, דימוי ומרחב במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקבוצה מורכבת מחוקרים בכירים לצד חוקרים בתחילת דרכם, ויחד הם משלבים מומחיות מבוססת עם מחקרים רעננים ופורצי דרך.

בשנים האחרונות גוברת בהתמדה חשיבותו של בג"ץ ותופס מקום חשוב יותר ויותר בחברה הישראלית. אין כמעט נושא המעסיק את הציבוריות הישראלית שאינו מגיע במוקדם או במאוחר לפתחו של בית המשפט, ואין כמעט יום שכלי התקשורת בישראל אינם מדווחים על פעולות של בגץ. תהליך הפיכתו של בית המשפט לגורם מרכזי בזירה הציבורית והפוליטית בישראל כרוך בטבורו בתופעת האקטיביזם השיפוטי, כלומר בנכונותו של בית המשפט עצמו לדון בנושאים העומדים במרכז הוויכוח הציבורי ולהתערב בהחלטותיהן של רשויות אחרות. אך מהו בג"ץ? מהם המאפיינים שהפכו אותו לגורם מרכזי כל כך בדמוקרטיה שלנו? והאם תהליך זה הוא התפתחות טבעית, רצויה ואף הכרחית, או שמא המדובר בהתפתחות מזיקה ומסוכנת? אלה הן השאלות הנדונות בספר הזה. בחלקו הראשון של הספר סוקר דר יואב דותן בפירוט את מוסד הבג"ץ ואת התפתחות האקטיביזם השיפוטי בעשרים השנה האחרונות. בשני החלקים האחרים מציגים שניים מהחשובים שבאנשי האקדמיה המשפטית בישראל, הפרופסורים רות גביזון ומרדכי קרמניצר, שתי דעות מנוגדות בנושא הלגיטימיות והתועלת של האקטיביזם השיפוטי. ספר זה, הכתוב בלשון בהירה ונוחה, מהווה נדבך בדיון החשוב על מקומו של בית המשפט העליון בחברה הישראלית, ומעניק הזדמנות מצוינת לקורא, גם זה שאינו משפטן מקצועי, לעמוד על שורשי הוויכוח בעד ונגד האקטיביזם השיפוטי בישראל.

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

הספר רֵזיסטֵנצָה או שוֹאָה דן בזיכרון הגירוש והשמדת היהודים בזיקתו להתפתחות התודעה הלאומית באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה (1945—1985). המחברת מתמקדת בתהליכי השיקום, התחייה והבניית הזהות הלאומית הפוסט-פשיסטית הכמהה לאיחוד פוליטי, ומתחקה אחר השינויים שחלו בעיצובו של הזיכרון ההיסטורי ובתפקידו בהתגבשותה. המקורות שנבחנו הם ספרי זיכרונות על מחנות הריכוז וההשמדה; מסמכים ועדויות השמורים בארכיוניים; ידיעות ומאמרים בכתבי עת; עבודות היסטוריוגרפיות, אנתולוגיות, וכן סרטי קולנוע. בספר מתוארים התכנים הבאים בהם לידי ביטוי ומוצע ניתוח מעמיק של הגורמים שעיצבו את הזיכרון. זאת לאור ההנחה שהפוליטיקה, במשמעותה הרחבה, היא זו המַבנה את החשיבה החברתית, והיא היא המעצב דומיננטי של הזיכרון. הזיכרון הלאומי האיטלקי חושף מתחים בתרבות ובפוליטיקה הלאומית ואלה המשתקפים בזיקה בין הזיכרון האנטי-פשיסטי, התודעה המבישה והמטרידה בנוגע לעבר הפשיסטי, והיחס לאחר, דהיינו היהודי, על רקע הפיוס עם הפשיזם. התבוננות בחברה ובהשפעת האירועים עליה מעלה שלזיכרון המלחמה, הגירוש וההשמדה, על השינויים שחלו בו, חלק מכריע בעיצוב הזהות הלאומית האיטלקית בת-זמננו.

בשנת חייה האחרונה התכתבנו, מיכל זמורה-כהן ואני, על נושא שהעסיק את שנינו שנים רבות: מעמדה של המוזיקה האמנותית במאה העשרים, וליתר דיוק, משמעותו של המהלך ההיסטורי-התרבותי שהניב את מה שמכונה "מוזיקה בת-זמננו". תקופה מסוימת אף השתתפנו בקבוצות דיון על סוגיה המשיקה לנושא: בעיית החינוך למוזיקה בבתי הספר בארץ. מיכל סברה שהדרך שהמוזיקה האמנותית הלכה בה במאה העשרים, המעבר מטונליות לא-טונליות, הייתה שגויה מעיקרה. אני חלקתי על השקפתה זו. לבסוף החלטנו לברר לעצמנו את העניין הסבוך והמורכב הזה, על רבדיו וממדיו השונים, בהתכתבות "ממוסדת" (בלי לחץ זמן, אך בקצב מחזורי רצוף), וכך באה לעולם חליפת המכתבים המוצגת לפני הקוראים בספרון זה. המכתב המסיים התכתבות זו נכתב על ידי מיכל כשבועיים לפני מותה, ב-19 בינואר 2015. ההחלטה לפרסם את חליפת המכתבים הפרטית נעוצה בעיקרה ברצון להיענות למבוקשה של מיכל; להתכתבות הנמשכת בינינו התייחסה כאל "ספרי האחרון", כפי ששבה והדגישה כמה פעמים כאשר סיבוכי מחלתה החלו לתת את אותותיהם. היא חשה שקצה קרב. במובן זה יש לקבל ספרון זה כמסמך לזכרה של מיכל, אך בד בבד גם כתרומה עיונית לבירור הסוגיה האמורה באשר למעמדה של המוזיקה האמנותית בזמננו. משה צוקרמן

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

בשנים 1989-1991 חידשה ישראל את יחסיה הדיפלומטיים עם ברית המועצות, בולגריה, הונגריה, יוגוסלביה, פולין וצ'כוסלובקיה, יחסים שנותקו בעקבות מלחמת ששת הימים. נוספה אליהן אלבניה, שעמה כוננה ישראל לראשונה יחסים דיפלומטיים. באותן שנים ניהלו נציגי ישראל שיחות עם נציגי גרמניה המזרחית לקראת האפשרות של כינון יחסים דיפלומטיים. הדבר לא מומש בשל סירובה של זו להכיר בחלקה במתן שילומים לישראל על רדיפת יהודים בתקופת המשטר הנאצי ובשל תהליך איחוד גרמניה שהסתמן אז באופק. המחבר, שכיהן באותן שנים כסגן מנהל כללי של משרד החוץ לענייני מזרח ומרכז אירופה והיה מעורב בתהליכים הללו, מתעד בספרו לראשונה את השתלשלות המגעים בין ישראל לבין ארצות מזרח אירופה (למעט ברית המועצות) שהוליכו לחידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. כן נידונים בספר מדיניותן העוינת כלפי ישראל בזירה הבינלאומית והמזרח תיכונית, גילויי האנטישמיות כלפי המיעוט היהודי שחי בקרבן, ומעמדן של הקהילות היהודיות במדינות הללו לפני ניתוק קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל, בעת הניתוק ובעידן שאחריו. נידונים גם מניעיהם המדיניים והכלכליים של כל אחת מהארצות להתקרב לישראל החל מאמצע שנות השמונים במאה הקודמת, לקראת חידוש הדרגתי של יחסיהן הדיפלומטיים עמה, על רקע השתחררותן מן התלות בברית המועצות והמעבר ממשטר קומוניסטי למשטר ליברלי.

הספר פנקסי קהילות אשכנזיות באיטליה מן המאה הי"ח מציג מהדורה מדעית של שלושה קבצים המתעדים מנהגים בקהילות אשכנזיות בצפונה של איטליה במאה הי"ח, מטרייסט, ממנטובה ומפאדובה, בצירוף מבוא ומפתחות. עולם ההלכה באיטליה, החל מראשית תקופת הראשונים, הושפע ממרכזים שונים, ולא היה מרכז עצמאי. השפעה מכרעת הייתה ליהדות אשכנז על איטליה החל מן המאה הי"ג. קבצים המתעדים מנהגים של קהילות אשכנזיות היו כבר במאה הי"א, והמשיכו להיכתב במהלך כל הדורות בקהילות אשכנז לתפוצותיהן. עם זאת, קבצים המתעדים את מנהגיהן של קהילות אשכנזיות על אדמת איטליה היו מועטים באופן יחסי. הספר שלפנינו משלים אפוא מעט מחוסר זה. אמנם, כתיבת קבצים המתעדים מנהגים היא תופעה אשכנזית, מצאנוה אצל בני אשכנז בכל הדורות, אך במאות הי"ז-הי"ח, שאותן מתעדים הקבצים שלפנינו, קהילות היהודים באשכנז ובאיטליה היו נתונות להשפעתם של תהליכים היסטוריים רבי חשיבות, כגון פולמוסים רבניים חריפים, תחילת תקופת ההשכלה, המהפכה הצרפתית והשפעותיה התרבותיות והפוליטיות ותהליכי האמנציפציה. תהליכים אלו השפיעו עמוקות על העולם היהודי והדים להשפעה זו אנו מוצאים גם בקובצי המנהגים. התעודות המתפרסמות כאן נכתבו בצומת היסטורי, תרבותי ותורני ייחודי, ויש להן משמעות רבה בכל התחומים הללו. זאת ועוד, המנהג האשכנזי באיטליה לא היה מזוהה כענף מרכזי נפרד של מנהגים, בדומה למנהג ריינוס או מנהג אוסטרייך, אולם באמצעות פרסומם של שלושת הקבצים שלפנינו ובאמצעות ניתוחם ובדיקת מאפייניהם נבקש לראות במנהג האשכנזי באיטליה כתת-מנהג ייחודי בעל מאפיינים עצמאיים.

מסע ראשון בעברית בעקבות האמנות הנאצית חושף כיצד תורגמה האידאולוגיה שנוצרה ברייך השלישי לכלים חזותיים. השילוב בין כלי הדיקטטורה לאסתטיקה מגוייסת הזמין את האומה הגרמנית לשקוע בעבר רומנטי ובעולם כפרי של דם ואדמה. עולם זה שאב את סמליו ממיתוסים קדמונים והציע מחוזות אסתטיים אוטופיים כתחליף לניכור. רומנטיקה מפלדה מסרטט את נתיב ההתפתחות של האסתטיקה הנאצית מן 'הפוליטיקה של הייאוש התרבותי', שראשיתה במאה התשע-עשרה, דרך 'מלחמת התרבות' הוויימרית, טיהור גרמניה מאמנים מודרניים ועד לדיכויים של אלה שחרגו מן הקלסתרון הגזעי-אסתטי. נתיב זה עובר לא רק בכתביהם ובנאומיהם של היטלר, רוזנברג, גבלס, שולצה-נאומבורג וחוקרי הגזע, אלא גם בביוגרפיה האמנותית הכושלת של היטלר, ומעלה את השאלה באיזו מידה השפיע תסכולו האישי כאמן על תיפקודו כמנהיג הדיקטטורה ועל עיצוב מדיניות התרבות בגרמניה הנאצית. מצורפות תמונות.

שני זוגות של אחים ישנם במחזה: האבות, מיקיו ודמאה, ובניו של דמאה, שאחד מהם אומץ על ידי מיקיו. הבנים ומעשיהם מספקים לעלילה את היבט האהבה והתשוקה של הצעירים, אך האחים שבכותרת המחזה הם האבות. אורחות חייהם והשקפותיהם על חינוך בניהם שונות זו מזו, ומעשי הבנים הם בבחינת המחשה של תוצאות דרכי החינוך השונות. כיאה לקומדיה הכול מסתיים בכי טוב: הצעירים זוכים בבחירות לבם והזקנים מתפייסים. המחזה האחים מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 160 לפסה"נ בחגיגת הקבורה של לוקיוס אימיליוס פאולוס, שערכו שני בניו. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

מקומיות, קוסמופוליטיות ואינטרנציונליזציה בחינוך - ספר ראשון היוצא לאור בעברית, הסוקר ומנתח בצורה מקיפה היבטים שונים של תהליך האינטרנציונליזציה במערכת החינוך בישראל. הספר עוסק במדיניות ובמנהל החינוך בהקשרים גלובליים, בין-לאומיים ובין-תרבותיים, ומציע תמונה עדכנית ורב-גונית של חזית המחקר בתחום זה. פרקיו התאורטיים מספקים הבנה מעמיקה של הנושא ודנים בהשפעת הגלובליזציה על החינוך, תוך התמקדות במערכת החינוך הישראלית. הספר מיועד לכל העוסקים והמתעניינים בחינוך, ובמיוחד לחוקרות ולחוקרים בתחום זה.

מי קבע את השעה באיסטנבול של המאה השמונה-עשרה ובאיזה אופן? מתי הגיעו פקידי ממשלה למשרדיהם? האם חיילים נדרשו "לעמוד בזמנים" וכיצד נמדדו הזמנים האלה? כיצד השפיעו טכנולוגיות חדשות כמו הרכבת וספינת הקיטור על מוסכמות של דייקנות ואיחור ומה היו המשמעויות החברתיות והפוליטיות של הַמְתָּנָה? מה הקשר בין שעונים לרגשות ובין זמן לכוח? ספר זה מנתח את "תרבות הזמן" של האימפריה העוסמאנית המאוחרת ועוקב אחר השתנותה משלהי המאה השמונה-עשרה ועד הקמתה של הרפובליקה הטורקית. על רקע התמורות המהירות שהתחוללו באזור באותה תקופה החלו גופים שונים של המדינה העוסמאנית להכפיף את שגרת העבודה ללוחות זמנים ושעונים מכניים כדי להשיג רמות גבוהות יותר של שליטה, סדר ויעילות. רשת זמן חדשה החלה נפרשת בהדרגה מאתרים כמו בסיסי צבא, משרדי ממשלה ובתי ספר אל צירי התנועה ומרכזי הערים, והכפיפה תושבים רבים יותר ויותרלזמן שעון ולמוסכמות חדשות שנקשרו בו. שינויים אלה, בתורם, עוררו לעתים קשיים, מתחים ואף התנגדות, שהיו קשורים לא רק בחיי המעשה אלא גם בשאלות של זהות, אידיאולוגיה ואוריינטציה תרבותית. השעונים של ראשית המאה העשרים הראו, אם כן, זמן עוסמאני, על כל מורכבותו.

הספר מתאר את הגעת הקדמה לארץ הקודש, בצורת מסילת ברזל באורך 86 ק"מ המחברת בין יפו וירושלים. טקס החניכה המרהיב של פתיחת המסילה התקיים בנוכחות נציגים של האימפריה הטורקית, שגרירים, מנהיגי דת ומשלחות מחו"ל. המסילות הגיעו לירושלים מכיוון דרום-מערב, כשהן חוצות את הרי יהודה, דרך קרקעיתו הפתלתלה והעמוקה של עמק סורק. המדרון התלול היווה אתגר של ממש בעבור הקרונות, למרות שנתיב זה היה בעל השיפוע הקטן ביותר. הקרונות יכלו לטפס במעלה הדרכים הטבעיות, עד לפסגה שגובהה כ-700 מטרים מעל פני הים. מסילת הברזל הייתה המיזם ההנדסי הגדול ביותר בשטחה של ארץ הקודש בתקופה המודרנית. הסיבה לבנייתו הייתה ניסיון לניצול הצמיחה העצומה של תנועת הצליינים והתיירות לכאן בחצייה השני של המאה ה-19. מספר הצעות הועלו מאז אמצע המאה ה-19, אך רק בשנות ה-80 היו אלה יוסף נבון מירושלים ויוסף אמזלג מיפו, כשהם זוכים לתמיכה כלכלית מהבנקאי יוהנס פרוטיגר, שעשו את הצעדים הראשונים שהובילו לרכישת רישיון ממשלת טורקיה, והוא שהוביל להנחת מסילת הברזל. נבון לא הצליח לגייס מימון באירופה ומכר את הרישיון לאנשי עסקים קתוליים בפריס, והם שייסדו את "חברת מסילת הברזל העות'מאנית מיפו לירושלים'. למרות הקשיים, מסילת הברזל נפתחה והובילה לירושלים מספר גדול יותר של צליינים, ותרמה לצמיחתה של העיר. כמו כן, בתקופות בצורת, הביאה הרכבת לעיר את אספקת המים. זהו המחקר המקיף ביותר שהתפרסם על מסילת הברזל הראשונה שהובילה לארץ הקודש. ניתן למצוא בו תצלומים יוצאי דופן מהשנים 1914-1891, שנלקחו מארכיונים בישראל, ארה"ב, אנגליה וגרמניה. לכך מצורפות מפות, וטבלאות תוכן אשר יהפכו את הספר לחוויה לבעלי עניין ברכבות וכן לבעלי עניין בהיסטוריה, היסטוריה של הגיאוגרפיה, היסטוריה של א"י בתקופה המודרנית, היסטוריה של התחבורה, היסטוריה של התיירות ועוד.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

השבה והחמצה מתחקה אחר המעט שנותר אחרי מלחמת העולם השנייה מייווא, מוסד המחקר המפואר של היידיש ותרבותה. בחקירה בלשית מדוקדקת פורסת בלהה שילה עלילה סבוכה. במרכזה הצלחתו החריגה של ייווא – שעבר מווילנה לניו יורק – בהשבת קניינו התרבותי במערב, באזור הכיבוש האמריקאי, וכישלונו הצורב במאמציו בשטח הכיבוש הסובייטי שבמזרח. מבעד לסוגיית הבעלות על הקניין התרבותי נחשף מכלול הסוגיות ההיסטוריות הרלוונטיות לתקופה: התפתחותה של התרבות היהודית המודרנית במזרח אירופה, צמיחתה של היידיש כשפת ספרות מודרנית, קורותיה של התרבות היהודית תחת השלטון הקומוניסטי, השמדתה תחת הכיבוש הנאצי, העלמתה במזרח אירופה לאחר חלוקתה של אירופה ובמלחמה הקרה, ולבסוף – המאבק בין ישראל לתפוצות על מעמד היורש של התרבות היהודית האירופית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

נושא היחסים בין ישראל לבין גרמניה מצוי תדיר על סדר היום הציבורי, ולא בעת יובל בלבד. עם זאת, מלאות מחצית היובל לקשירת היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא הזדמנות נאותה לעריכת מאזן היסטורי מקיף, ולכך נועדה האסופה שלפנינו. באסופה מאמרים העוסקים בשלושה נושאים עיקריים: נסיבות היווצרות היחסים הדיפלומטיים ב-1965, יחסה של גרמניה לעברה ובעיקר יחסה ליהודים והיחס ההדדי בין מדינת היהודים לבין יורשת הרייך הגרמני. על מאזן מחצית היובל מרחפים השינויים הדרמטיים המתחוללים בגרמניה, באירופה ובמזרח התיכון. השאלות הישנות מוארות מזווית חדשה, ואילו שאלות חדשות בדבר היחס בין עבר להווה, בין גרמנים ליהודים עולות כאן לדיון דורשות מענה.

תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

הספר דן בתקופה המכוננת ביצירתה של לאה גולדברג, השנים 1935–1945, שהן העשור הראשון לחייה בארץ ישראל. התחקות אחר פעילותה הספרותית הענפה בתקופה זו, שבה עוצב סדר יומה התרבותי, ממקמת את יצירתה במרחב של הספרות האירופית. נטשה גורדינסקי עורכת דיון השוואתי שמציע לראות בספרות הרוסית ובזו הגרמנית את הנופים המצטיירים בכתיבתה העברית המוקדמת. הרעיון העומד ביסוד הספר הוא כי יצירתה של גולדברג בשנים אלה נסבה סביב שאלות של זיכרון תרבותי ותרגום תרבותי. שאלות אלה העסיקו אותה לא רק בשל המעבר התרבותי עם עלייתה לארץ ישראל, אלא גם מתוך תודעת אחריות עמוקה לגורלה של התרבות האירופית נוכח האיום של מלחמה עולמית. בעוד שעד כה התמקד המחקר בעיקר בכתיבתה הלירית של המשוררת, ספר זה מתבונן בביוגרפיה הספרותית של גולדברג תוך התייחסות לארבע הסוגות העיקריות שבהן שלחה ידה: הרומן, השירה, הרשימה והמסה. כך מצטיירת תמונה מורכבת של אישיותה היוצרת – לא רק כמשוררת, אלא גם כסופרת ואשת רוח.

הספר תהילת הכסילים נכתב אמנם בהשראת שבחי הכסילות של אראסמוס מרוטרדם, ולכן היו מי שראו ברובין "אראסמוס היהודי", אבל גם בעקבות "ספרות השוטים" העשירה שהופיעה באירופה קודם לאראסמוס ואחריו. חצי השבחים הפרדוקסליים מכוונים אמנם לזרמים ביהדות ולאישים יהודים בני התקופה, אבל בד בבד הסאטירה־הפרודיה שלו, המובאת כצוואתו של חמור, נושאת אופי אוניברסלי מובהק. היא מצליפה לא באנשי שררה ושלטון, אלא בפילוסופים, סופרים, משוררים, אנשי מדע ועוד, והיא עמוסה בגודש עצום של ציטוטים ואזכורי שמות. בסופו של חשבון אפשר לתהות אם המסר של השבחים הפרדוקסליים אינו שמוטב למצוא ביטחון ושלווה בחיקה של הסכלות, והאם רובין, בלי להיות מודע לכך, מלגלג על משכילים שכמותו.

בראשית המאה התשע עשרה נפתחה תקופה חדשה בחייהם של יהודי האימפריה הרוסית. בסמטאות הרובע היהודי ובין בתיה המטים ליפול של העיירה המזרח אירופית, החלו מנשבות רוחות חדשות, רוחות ההשכלה. במשך למעלה מיובל שנים עמדה תופעה זו במוקד חייהם של יהודי מזרח אירופה, תומכים כמסתייגים, והשפיעה השפעה מכרעת על מכלול עולמם הרעיוני והחברתי-כלכלי. ספר זה בוחן את ימי הבראשית של ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית, בעיקר מנקודת הראות החברתית-כלכלית. בפרקיו השונים מתוארים עולמו של המשכיל הבודד, התגבשותן של החבורות המשכיליות, עולמם התעסוקתי של המשכילים, מערכות החינוך שיסדו, המרחב התרבותי שעיצבו ומערכות יחסיהם עם חוגי החברה המסורתית.

אף שסוגיית המצב הפוסטמודרני והשיח הפוסטמודרניסטי זכתה בשנים האחרונות להתייחסות נמרצת בתרבות הישראלית, עדיין לא יצא לאור ספר עברי העוסק בפוסטמודרניזם באופן כללי. הספר תורם את חלקו למילוי החסר הזה. זוהי התמודדות כוללת ראשונה במקומותינו עם הפוסטמודרניזם ולנוכח הפוסטמודרניזם בשדה החינוך. בספר משתתפים מלומדים מן השורה הראשונה – חלקם פוסטמודרניסטים מוצהרים, חלקם מבקרים את הפוסטמודרניזם מתוכו וחלקם שוללים אותו בתקיפות. עניין החינוך מוצג בספר בהקשריו הרחבים ביותר, ואין הדיון מצטמצם למרחב הבית-ספרי. בין הנושאים הנדונים: אופני הייצור של האדם בעידן הנוכחי, השינוי שחל בתפקוד הידע והשינוי שחל ביחס לייצוגים שונים של ידע וביחס לגופי ידע מתחרים, פלורליזם בין קהילות שיח שונות ובתוכן, ביקורת פרקטיקות הפעולה של מנגנוני העיצוב של התודעה הפרטית והקולקטיבית שבית הספר הוא אחד מביטוייהן, פמיניזם פוסטמודרניסטי, הפוליטיקה של החינוך ועוד.

באוקטובר 2018 התפרסמו תוצאות של מחקר קליני רב משתתפים, שעמד בניגוד למחקרים קודמים, והצביע על עודף תמותה, בעיקר מסרטן, בקרב אנשים "בריאים" מעל גיל שבעים שנטלו אספירין. זה היה שיא נוסף במשבר המתחולל ברפואה המדעית בעשורים האחרונים. פעמים רבות אנו מתבשרים על תוצאות מחקרים העומדים בסתירה למחקרים אחרים. כתוצאה מכך, היישום של הידע הופך מורכב יותר ונגיש פחות לרופאים, ונראה כמעט כאוטי למתבונן מבחוץ. תוצאותיו של משבר זה מרחיקות לכת: הבדלים ניכרים בהחלטות הרופאים ופגיעה קשה באמון הציבור. ספר זה מנסה להתחקות אחר הסיבות לזעזועים הפוקדים את גוף הידע המזין את הפרקטיקה הרפואית ומציע פתרונות לחיזוקו וייצובו. בחלקו הראשון של הספר נדון האספירין כמקרה מבחן: מתרופה לכל מכאוב וחולי, דרך הטיפול המועדף במחלות פרקים, מחלות לב וכלי דם, ועד המחקר האחרון, המאיים על עצם קיומו כתרופה לגיטימית. בהמשך הספר מתוארים היסודות של המחקר הקליני המודרני: השוואה הוגנת, כימות, פיזור אקראי, סמיות כפולה, פלצבו, מבחן המשמעות הסטטיסטית, מטה-אנליזה. מנגד נבחנות תגליות פורצות דרך כמקרי מבחן: הפניצילין, האינסולין, הפרוסטיגמין למיאסטניה גרביס, דפיברילטור, המשלב התרופתי למחלת הודג'קינס -- בכל אחת מהן מתפענח התהליך שהוביל לתגלית והפך למיותר את המחקר הקליני בדרך אל הפרקטיקה. הספר דן בסביבת העבודה של המדענים בני זמננו, המבוססת על תחרות אגרסיבית וחסרת פשרות, במישורים שונים: פרסים, פרסומים ומענקי מחקר. סביבה זו מדכאת את היצירתיות ופוגעת ביושרה של מדענים רבים. בספר חוקר המחבר את הדנ"א של הרפואה המדעית, מנסה לחשוף את השברים והפגמים ולהציע דרכים לתיקון הליקויים, שיאפשרו את המשך שגשוגה נוכח האתגרים הקשים העומדים בפני המין האנושי.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

שנים רבות הייתה פולין ליהודיה 'פּוֹלִין הָעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה לְמִיוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה", מקום ללון בו עד בוא הגאולה. יהודי פולין סיגלו לעצמם זהות מקומית תוך שמירה קפדנית על הקשר לארץ ישראל. בעקבות השואה הייתה פולין ליהודיה קבר ענק, אף שרוב היהודים לא זכו כלל לקבר. הספר כאן ושם, עכשיו ובימים אחרים, עוסק בשבר השואה וביטויו בבתי הקברות ובאנדרטות בפולין ובישראל. יהודים ששרדו את השואה בפולין החלו לקבץ אל בתי הקברות מצבות שנשדדו ולהקים בהם אתרי זיכרון. לעתים עשו זאת בעזרת יהודים יוצאי פולין וארגונים יהודיים מחוץ לפולין. לאחר זמן נחלצו פולנים שהחלו לגלות עניין בתרבות היהודית לטפל בבתי קברות של יהודים ולהקים אנדרטות לזכרם. המחברת מנסה להבין את המניעים לכך. לאחר ביקורים בפולין, סקירת כשבעים בתי קברות, ריאיון עשרות פולנים, עיון בספרי יזכור של קהילות ובתעודות, מגיעה רבקה פרצ'ק למסקנה שהיהודים פעלו לאורה של המסורת היהודית בדבר חשיבות שימור המתים בקברם עד אחרית הימים ותחיית המתים, וכן מתוך צורך להשיב לקדמותו איזון שהופר ויצר תוהו ובוהו בעולמם. את האנדרטות הקימו בפולין לציון פרידתם מן המקום שהיה להם מקלט מאות שנים, והאנדרטות שהקימו בישראל סימלו התנתקות ומעבר למקומם החדש-ישן. אשר לפולנים – חלקם פעלו מתוך מניעים פוליטיים: הקמת אנדרטות הייתה מבחינתם מחאה על האנטישמיות שהפגינו השלטונות ועל טשטוש עובדת קיומם של יהודים בפולין בעבר. חלקם פעלו ממניעים דתיים: הללו ראו בלכתם של היהודים אל מותם כאילו היו השה האלוהי, על פי הנצרות, מי שמקריב עצמו לגאולת העולם. לאחרים מניעים שמקורם בתפיסת הקשר בין יהודים לפולנים בעבר הרחוק ובמוצאם המשותף מן המזרח. ויש שפעלו כדי לקרב בני נוער פולנים ליהודים שהיו בעבר המיעוט הגדול ביותר בארצם, ולחנכם לסובלנות כלפי הזר והשונה.

לאחר שהגיע לשיאי היצירה ביוון ורומי, דעך התאטרון הקלסי ושקע בנמנום במהלך ימי הביניים. למעט מקרים נדירים ביותר, סוגות הקומדיה והטרגדיה נעלמו מעל פני השטח ושרדו רק ככתבי יד במרתפי מנזרים. הקומדיה הלמדנית סוקר את רגעי יקיצתו של התאטרון המערבי הקלסי, אי-אז באיטליה של ראשית המאה השש עשרה. הסקירה מוצגת באמצעות שני כלים המשלימים זה את זה: תרגום והערות פרשניות לשלוש קומדיות איטלקיות מוקדמות, וחיבור מבוא מחקרי. הקומדיות הכלולות בספר רואות אור לראשונה בתרגום עברי, ולכל אחת מהן ערכים היסטוריים ואמנותיים ייחודיים: התיבה (1508) מאת לודוביקו אריוסטו ידועה כ'קומדיה האיטלקית הראשונה' ואף כ'דרמה המודרנית הראשונה', ומשופעת בחכמת חיים ובדמויות שובות לב; הקומדיה של קלנדרו (1513) מאת ברנרדו דוביצי מתייחדת בעלילתה המתוחכמת, בתכנים ארוטיים נועזים ובאמירות פמיניסטיות מפתיעות; קליציה (1525) מאת ניקולו מקיאוולי מכילה אלמנטים אוטוביוגרפיים המשקפים את פרשיית אהבתו של גאון הרנסנס המזדקן לקורטיזנה צעירה.

• אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות –מארי אַנטוּאַנֶט לא אמרה את המשפט הזה. מי אמר אותו? • מוטב למות על רגליך ולא לחיות על ברכיך – האם ההצהרה הזאת היא פתגם יידי? • שלום צודק ובר-קיימא – מי טבע את הביטוי הזה? • ממשל העם, בידי העם, למען העם– ממי שאל אֵיבּרהם לינקוֹלן את הגדרת הדמוקרטיה שלו? • הממשל הטוב ביותר הוא זה הממעט ביותר למשול – מי טבע את ההבחנה הזאת? • תמונה אחת שווה אלף מלים – מה מקור האִמרה הזאת? • מַדאם בּוֹבארי היא אני – פלוֹבֶּר, אמר או לא אמר את זה? • לצחוק כל הדרך אל הבנק – מי צחק ומי בכה בדרך אל הבנק? • האופרה לא נגמרת עד שהגברת השמנה שרה – מה הסיפור של האִמרה הזאת ומאין היא באה? • לעולם אינך יכולה להיות עשירה מדי או רזה מדי – מי היתה הראשונה שאמרה את זה? לא מי שחשבתם. • אשה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים – גלוֹריה סטַיינֶם לא המציאה את זה. מי כן? • איני משתמש בדברי זולתי אלא כדי להיטיב לבטא את עצמי – מוֹנטֵין. התשובות לכל השאלות הללו ולשאלות דומות על מקורותיהן ונוסחיהן המדוּיקים של אלפי ציטטות מתרבות העולם ומן התרבות היהודית לדורותיה מצוּיוֹת ב אוצר הציטטות . הספר מכיל יותר מ-12,000 ציטטות, המסודרות ב-400 מדורים והמקיפות כ-1,000 נושאים. הן לקוחות מדבריהם ומכתביהם של כ-2,500 הוגים, יוצרים, פוליטיקאים ואישים אחרים. הציטטות מובאות עם מראי-המקומות המפורטים שלהן, ורבות מהן מלֻווֹת בסיפורים ובאנקדוֹטוֹת על הנסיבות שבהן נאמרו. ציטטות שנוהגים לשגות בציטוטן באות כאן על תיקונן, וציטטות שמיוחסות לאיש הלא-נכון, או שאין יודעים מה מקורן, מובאות עם תמצית הידע המחקרי על אודותיהן. אחד החידושים שבספר הוא הבאת ציטטות שיש ביניהן קירבה רעיונית בקבוצה אחת, המאפשרת לעקוב אחר גלגוליו של רעיון לאורך ההיסטוריה.

Prof. Dov Levin was one of the first researchers who recognized the value of recording oral history as one of the primary sources for understanding the events of the twentieth century. This book includes brief summaries of 611 interviews, conducted between 1957 and 2008, that were deposited in the archive of the Oral History Division of the Avraham Harman Institute of Contemporary Jewry. Many of the interviews were conducted with Lithuanian Jews, as part of Prof. Levin's important research on the Jews of the Baltic countries in the inter-war period, during the Shoa and under Soviet rule. Other interviews deal with the history of Israel and its culture. Levin's collection of oral histories includes interviews of people from different countries, different social environments, and varied political views, reflecting the wide spectrum of his interests and studies. ספר זה הודפס ע"י הוצאת מאגנס עבור מכון אברהם הרמן ליהדות זמננו.

The writings of Yehezkel Kaufman (1889-1963), late Professor of Bible at the Hebrew University of Jerusalem, fall into three main categories: Bible studies, of which the four-volume History of the Religion of Israel is the magnum opus; socio-historical analysis of Jewry's fate and existence as a diaspora-nation community, with the two-volume Golah ve-Nekhar (Exile and Estrangement) being its most outstanding scholarly undertaking in this regard; finally topical articles dealing with immediate socio-political problems of Zionism and the emerging State of Israel. This book comprises three successive chapters from Yehezkel Kaufman's Golah ve-Nekhar which, though intrinsically related to the central topic of that work, constitute a distinct unit of its own. The basic difference between Judaism and Christianity is here defined as two forms of covenant being in conflict with each other. דפים מהספר גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

הספר מכנס עשרים ואחד מאמרים שהם מרבית חיבוריו הקצרים של מנחם ברינקר, הפילוסוף וחוקר הספרות הותיק. בספר מרבית החיבורים שנכללו בשני ספריו הקודמים מבעד למדומה: ייצוג ומשמעות ביצירה הבדיונית (1980) ו האם תורת הספרות אפשרית? (1988) שאזלו מזמן מן השוק. על אלה נוספו שישה חיבורים נוספים שטרם פורסמו או טרם פורסמו בעברית. כמחצית מן החיבורים דנים בספרות אך חיבורים אחרים דנים בעיקר בתיאטרון, בציור ובקולנוע, ואחרים דנים בשאלות של נורמה ומתודולוגיה המשותפות לכל מדעי הרוח. לאורך כל הספר נעשה מאמץ להבליט את הזיקה בין שאלת הפרשנות כפי שהיא נדונה בזרמים הוותיקים יותר והחדישים ביותר בפילוסופיה של זמננו לבין השאלות המיוחדות של מחקר הספרות והאמנות. בין השאלות הנדונות בספר בולטות שאלת האמת בספרות ובאמנות, שאלת האובייקטיביות או הסובייקטיביות של הפרשנות הנכונה, ההבדל בין כתיבה בדיונית לכתיבה היסטורית ומעמדם של הסופר והאמן בחברה (הדמוקרטית) המודרנית.

מאה בני נוער בגיל תיכון – בנים ובנות, דתיים וחילוניים, "מכורי סלולר" כבדים ומשתמשים רגילים – מתנתקים ממכשיר הסמארטפון שלהם למשך שבוע. נשמע דמיוני, אך כך אירע בניסוי מרתק ושאותו מתאר הספר שלפניכם. במהלך שבוע ארוך ומאתגר תיעדו הצעירים את חוויותיהם ביומנים אישיים ובראיונות פרטניים וקבוצתיים. הם שיתפו בתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות של העדר המכשיר ובהשפעת הניתוק ממנו על חייהם החברתיים והמשפחתיים, על ניהול הזמן ומטלות היומיום. המשתתפים תיארו את ההתרחשויות ללא הסמארטפון בבית הספר ובשעות הפנאי, את תחושת חסרונו ברגעי ההשכמה בבוקר ובדקות שלפני השינה, ואף את חלומותיהם הרוויים בגעגועים לחבר הדיגיטלי שנלקח מהם. ספר זה מביא את קולותיהם האותנטיים של בני הנוער שהשתתפו בניסוי ואת התובנות של החוקרים על מקומו של הסמארטפון בחיי היומיום של "ילידים סלולריים", בני דור ה- Z . החוויות המנוגדות המלוות את שבוע הניסוי – הקושי והגעגוע מצד אחד, ותחושות הסיפוק והשחרור מהצד האחר, מספקות זוויות מבט חדשות לשאלות המעסיקות הורים, מחנכים, חוקרים ואנשי מקצוע: כיצד ומדוע נהפך הטלפון הסלולרי לגורם מרכזי המעצב את חיינו, והאם אכן יחסינו אתו מתאפיינים בתלות ואולי אף בהתמכרות, או שמא מדובר ביחסים מסוג אחר לגמרי.

The four volume series of the History of the Hebrew University Project is devoted to the development of the idea and of its implementation during the pre-state period. The previous three volumes expanded in a great number of scholarly articles on the complex stories which made up this history from a great variety of aspects – scientific and academic, political and organizational, economic and social. The present volume, the last part of the project, seeks to focus on the individuals, the personalities of the people who made the university become a reality; those who struggled for its foundation, and the pioneering scholars and scientists who laid the basis and shaped the Hebrew University. It opens a window for the wider public to become familiar with the story of the Hebrew University without the need to penetrate into the complexity of scientific and other issues dealt with in previous volumes. The story of the university is the story of the enormous efforts involved in bringing prominent scholars and scientists to Eretz Israel, then a remote and marginal corner in the Middle East. These efforts were accompanied with debates of principle and personal controversies within and outside of the university about academic and national considerations. Despite all difficulties, criticisms and doubts, the founders of the university succeeded in building an institution of intellectual excellence that would become a pillar in the project of Jewish national renaissance and prepared the basis for the Hebrew University academic leadership in Israel and in the Jewish world for many years to come.

דמוס (העם) זקן נרגן, עובר בטל שנדמה כי כל אחד יכול להוליכו שולל, קנה לעצמו עבד חדש בשם פפלגון (המדינאי קלאון) והעבדים שבביתו (המנהיגים הקודמים) נידחו על ידו, אינם מרוצים וזוממים לסלקו. מכיוון שפפלגון הוא גס רוח, בור ורמאי מושחת, כדי להפילו הם מחפשים עבד בעל תכונות כמו שלו אבל מוקצנות יותר, כי אלה הן התכונות הנחוצות למנהיג. הבחירה נופלת על מוכר נקניקים, בזוי יותר, בור יותר, שהשוק היא מכורתו. לאחר שרשרת עימותים בין השניים דמוס מחליט לבחור במוכר הנקניקים למנהיגו ולסלק את פפלגון. הנושא של המחזה אינו קלאון האיש אלא שאלת המנהיגות בכללה. ההתקפה על מנהיגותו של קלאון היא בה במידה התקפה על עם האתונאים – מי הם מנהיגיו, כיצד בוחרים בהם ובאיזו דרך הם מצליחים להנהיג את העם לאחר בחירתם. לרעיון המופשט של שאלת המנהיגות העניק אריסטופאנס לבוש מוחשי: גיבור המחזה הוא אדון הבית והמנהיגים הם עבדיו. הם אמורים לשרתו אך למעשה הם השולטים בו ומנצלים אותו לקידום טובות הנאה שלהם. המחזה הפרשים הוצג באתונה בשנת 424 לפסה"נ וזכה במקום ראשון.

הספר דן בנוסחים המיוחדים של תפילת העמידה של בני ארץ ישראל בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים, במנהגותיהם בתפילות לילי השבת והחג, בשיטתם בעיצוב חטיבת פסוקי הזמרה והטקסים שליוו את אמירתם ובסדרי הקריאות שלהם בתורה ובנביאים בשבתות ובמועדים. נושאים אלו נדונים על פי עיון בכשלוש מאות כתבי יד מן הגניזה בקהיר. מן הממצאים מופקות מסקנות מכלילות, הקובעות הבחנות עקרוניות באופיו הייחודי של מנהג ארץ-ישראל הקדום, שרובו אבד מן העולם.

מוגה מעובד ומבואר בידי יונה פרנקל, על-פי שיטתו של דר' דניאל גולדשמידט.

'מדוע אתם עוסקים בהיסטוריה יהודית גרמנית?', נשאלו כתריסר אקדמאים גרמניים צעירים, ותשובתה של ד"ר תקלה קויק יכולה לייצג את תשובותיהם של האחרים: 'אינני מסוגלת לתת על כך תשובה חד-משמעית. הקסימה אותי התרומה התרבותית העצומה שהצליח המיעוט היהודי לתרום [...] ההיסטוריה הגרמנית היא לעולם היסטוריה גרמנית-יהודית. יהודים היו ועודם רכיב קבוע בתרבות הגרמנית'. דעות, עמדות ורגשות דומים עודדו ומעודדים אלפים רבים של צעירים גרמניים ללמוד על תולדות היהודים והיהדות בתקופה העתיקה, בימי הביניים ובייחוד בעת החדשה בגרמניה. מאות רבות של קורסים בנושאים אלה ניתנים היום בעשרות אוניברסיטאות בגרמניה, שבהן פועלים כעשרים מכונים אקדמיים למחקר ולהוראה המעסיקים פרופסורים, מרצים ומורים לרוב שפרסומיהם רואים אור בכחצי תריסר במות אקדמיות ראויות ומכובדות. מדי שנה בשנה יוצאות לאור כחמישים עבודות דוקטור בהיסטוריה של יהודי גרמניה וכמה עבודות הביליטציה (המסמיכות את מחבריהן להוראה באוניברסיטה גרמנית). תופעות אלה מתעצמות בהדרגה ובעקיבות זה כשנות דור ויותר בלי שניתן להבחין בסימני האטה. באמצעות קובץ זה מבקשים מכון ליאו בק ירושלים והמרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים להביא לידיעת הציבור הישראלי המשכיל שמאמציו לשמר את מורשתם הרוחנית של יהודי גרמניה נתמכים על ידי חוקרים גרמניים צעירים מעולים. רבים מהם סבורים היום, ברוח דבריה של ד"ר קויק, ש'כל מה שנותר לנו היום הוא להיזכר בהיסטוריה (הגרמנית-יהודית) שירשנו'.

אנשי לשון וספרות עסקו הרבה בשנים האחרונות בלשונות התרבות של החברה הערבית-היהודית בימי הביניים. חיבור זה מבקש להעריך מחדש את חלקן היחסי של הלשונות שפעלו במרחב: הלא הן העברית, הארמית, הערבית והערבית-יהודית. מפגשי עֵבֶר ו עֲרָב עומד על טיבן של הלשונות הללו ונוגע גם בשאלות הקשורות לשימוש בהן במרכזי הפעילות החשובים בשירת החול ובשירת הקודש, בתרגומים וביצירה המקורית. הספר מביא סיכום עדכני של המחקר בנושא, ובחינה של טקסטים חדשים הקשורים בעניינים הללו: קטעים מתרגומי המקרא לערבית, וכן פיוטים, בקשה וקינה בערבית.

מהי אמנות יהודית־פמיניסטית וכיצד היא תורמת למרחבי האמנות, החברה והדת? הספר ביקורת נאמנה מציע מסגרת תיאורטית להבנת אופייה, דרכי פעולתה ותרומתה של תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית, אשר התפתחה מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים בשני המרכזים היהודיים הגדולים – ישראל וארצות הברית. כמחקר ראשון מסוגו הוא עוסק באופן רחב ושיטתי באמנות זו ודן בביקורתה כלפי המסורת היהודית, ההלכה והמוסדות היהודיים הדתיים. גיבורות הספר הן אמניות מישראל ומארצות הברית המבקרות ביצירתן את הטקסט הדתי, את הממסד הרבני ואת הריטואלים היהודיים. יצירותיהן מנותחות לאור האמנות הפמיניסטית הכללית וההגות היהודית־פמיניסטית ובהשוואה לפרקטיקות אקטיביסטיות, תוך ניתוח ההתקבלות של היצירות ובחינת הדיונים הציבוריים שהן חוללו. הספר מראה כיצד האמנות היהודית־פמיניסטית משמשת סדנה לבחינה חוזרת ונשנית של המסורת, תוך חתירה תחת הבניותיה הממשטרות וניסיון לעצב אותה מחדש. מה שיכול להיתפס במבט ראשון כפרובוקציה וכמעשה אנטי־דתי, מתברר במבט בוחן ומעמיק יותר כעשייה דתית פנימית המכוונת לתיקון. העיון המשולב באמנות היהודית־פמיניסטית הצומחת בשני המרכזים – ישראל וארצות הברית – מאיר את ההקשרים המקומיים, את ההתפתחויות הדומות והשונות, ואת ההשפעות של הגלובליזם, התפוצתיות וההגירה, על האמנות. הסיפור מאחורי "שחרור האלוהים"

אסופה זו מקבצת מבחר מאמרים מכתביו של דן דינר מתוך ארבעה עשורים של מחקר. זוהי ארכיאולוגיה טקסטואלית, המתעדת כרונולוגית את דרכו האינטלקטואלית. הציר התמטי של הכתבים שקובצו כאן הוא המאה העשרים מוכת הטלטלות, ובראש ובראשונה מה שכינה "שבר ציוויליזטורי": אותה קריסה של האמיתות הקיימות שמצאה את ביטויה ההיסטורי המזוקק בשואה. האסופה נפתחת בדיון על רפובליקת ויימאר, בתורה הגיאו-פוליטית הגרמנית ובהגות על האנטישמיות; עוברת אל האפיסטמולוגיה וההיסטוריוגרפיה של השואה ומלחמת העולם השנייה ואל תזוזת הפרדיגמות ההיסטוריות מזו של חברה לזו של זיכרון; ונחתמת לבסוף במתח המתמשך בין ההיסטוריה המערבית, על צורות ההכרה המושרשות בה, ובין ההיסטוריה הבתר-קולוניאלית. שינויים ותהליכים אלה נבחנים דרך פרספקטיבת החוויה היהודית, ומציעים בה בעת את נקודת המבט של הפרשנות האוניברסלית.

הספר אחרי הצלצול: עולם הפנאי של ילדים ובני נוער נולד בעקבות מחקר ארצי בנושא, שנערך במימון המדען הראשי במשרד החינוך. במחקר התגלה מחסור בידע שיטתי ואמין על הפנאי של ילדים ונוער בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט. ילדים ונוער הם הקבוצה הפעילה ביותר בתחום הפנאי, ולפעילותם נודעת השפעה מכרעת על עיצוב אישיותם וגיבוש זהותם – מכאן חשיבותו הראשונית של הספר. ייחודו של הספר נעוץ בכך שהוא משלב תאוריה, נתונים וממצאי מחקר מהארץ ומהעולם. כך הוא מספק לקוראים תמונה מקיפה של מאפייני הפנאי של ילדים ובני נוער. הספר מציג את תמצית הספרות על מהות הפנאי, על תיאוריות העומדות בבסיס התנהגות הילדים ובני הנוער בפנאי, על המניעים והגורמים המשפיעים על בחירות הילדים ובני הנוער ועל תפיסתם את התגמולים המתקבלים מהשתתפותם בעיסוקי הפנאי. הספר חותם בפרק על חינוך לפנאי, ובו תמצית הידע בנושא והצעות של דרכים ואמצעים לחינוך ראוי לפנאי המיועדות למחנכים ומקבלי החלטות.

נאומו של אייסכינס 'נגד טימרכוס', נאום תביעה שנשא אייסכינס בבית המשפט באתונה בשנת 346/5 לפסה"נ בפני מושבעים רבים וקהל גדול, הוא היצירה היחידה ששרדה מן הספרות היוונית העוסקת כולה ביחסים חד-מיניים בין גברים. הנאום נועד לשכנע את הקורא, כפי ששכנע בשעתו את קהל השומעים, בתקפות התביעה והוא מבטא במידה רבה דעות רווחות, וגם את מה שהיה אפשר לומר ברבים באמצע המאה הרביעית לפסה"נ על אהבת גברים חד-מינית. אייסכינס תבע את טימרכוס לדין כדי לסלק יריב פוליטי מסיעה יריבה. הוא ביסס את תביעתו ואת טיעוניו על החוק שלפיו מי שזנה וקיבל תשלום בעבור שירותים מיניים מקוצצות זכויות האזרח שלו: הוא אינו יכול עוד להשתתף בחיי הציבור, לכהן בכהונות ציבור, לנאום באספות עם ולתבוע לדין. הוא זכה במשפט. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

"הייתה גם חומה שהקיפה את העיירה, אבל לעתים רחוקות היא הופיעה בחלומותיו אף על פי שבית המשפחה היה בנוי בתוכה סמוך לשער העיירה למטה. הגבעה עמדה תמיד במרכז החלום - אולי הקסם שלה היה טמון במורכבות ההתמודדות שלו עם הזיכרון, בסמלים הרבים שתלה בה כל אימת שהתבונן במשמעה בחייו, כאדם החוזר בשלב מאוחר למקום שבילה בו את ילדותו ומתמקד בגעגועים בחלקים שנותרו מן הפסיפס שהתפרק". יוסף הכהן היה רופא והיסטוריון יהודי בן איטליה של המאה השש-עשרה. ברומן היסטורי זה מעלה יוסף בערוב ימיו את סיפור אהבתו אל האשה שאתו, את געגועיו אל הימים שעברו ואת הרהוריו באשר לכוחם של ההיסטוריה ושל עיצוב הזיכרון. חוט של געגוע נמשך בין יוסף המזדקן לצד רעייתו ובין ימי ילדותו ונערותו. בנוף הפסטורלי של צפון איטליה, בין כפרים ציוריים ומבודדים, טווה יוסף קשרים אנושים, רגישים ואמיצים עם החברה הנוצרית הסובבת אותו ורוקם אריג של אהבה, שמחת ילדים וצער השכול. מבעד לסיפור האישי, הנוגע במורכבות הקיום היהודי בגולה ומבוסס על עובדות היסטוריות ועל ספריו של יוסף הכהן, עולה מסכת אנושית של זקנה ונעורים, אהבה ותודעת היותו של האדם בן חלוף.

אדוארד וילסון, הנחשב בכל העולם מורה ראשון במעלה ללימודי המגוון הביולוגי, מוציא אותנו לסיור בזמן, עוקב אחר התהליכים שיצרו מינים חדשים ומצביע על מאורעות השבר הגדולים שקטעו את האבולוציה והקטינו את המגוון הגלובלי במרוצת 600 מיליון השנים האחרונות. האבולוציה נזקקה ל10- עד 100 מיליון שנה כדי לתקן את הנזקים של חמש המהלומות האדירות שהונחתו על הפלנטה (ובכלל זה התנגשויות עם מטאוריטים ושינויים אקלימיים). ההכחדה הגדולה השישית עלי אדמות – והפעם היא כולה מעשה ידי אדם – עלולה להיות זו שתשבור את כור המצרף של החיים. וילסון מזהה את המשבר הזה באין-ספור מערכות אקולוגיות על פני כדור הארץ כולו: שוניות אלמוגים, ערבות עשב, יערות גשם ובתי גידול טבעיים אחרים. בהתבססו על מגוון של דוגמאות, כמו שקיעת אוכלוסיות העופות בארצות הברית, הכחדת מינים רבים של דגי מים מתוקים באפריקה ובאסיה וההיעלמות המהירה של החי והצומח בעקבות עקירת יערות הגשם, הוא מתאר בחריפות את חבלי הגסיסה של רבגוניות החיים – הצפויה, לפי התחזיות, לרדת ב20- אחוז עד לשנת 2020. כל הראיות שנאספו כאן מהדהדות בדרישתו המנומקת של וילסון שלא להפקיר את העושר הביולוגי של העולם. הוא קורא לנקוט צעדים מיוחדים שיגבירו לא רק את רבגוניות החיים אלא גם את איכותם. וילסון אומר כי חלפה תקופת העימות בין הכוחות הלוחמים לשמירת הטבע ובין כוחות הפיתוח הכלכלי; הוא מפליא לנמק את טענתו כי אפשר, וצריך, לשלב את שתי המטרות. יצירת המופת של וילסון, שאין כדוגמתה לטווח ולעומק, היא ספר חובה לכל מי שרוצה לשמור על המגוון הביולוגי של העולם ולהבטיח את בריאות הפלנטה שלנו.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

לא אראה לך הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט-קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע-עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – הטירה (1926) ו שירה (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים תמול שלשום (1945) ו שירה . שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

בריאות היא ערך יסוד שהמדינה המערבית המודרנית מחויבת לשמרו ולקדמו. תמורות חברתיות מכתיבות ציפיות לאיכות בשירותי הבריאות ולטיפולים חדשים, חלקם עתירי טכנולוגיה. מקצוע הסיעוד הנו שותף מרכזי בניהול ובהובלת תהליכי השינוי המאפיינים כיום את מערכת הבריאות. ניהול הסיעוד הוא מקצוע הנלמד באוניברסיטאות וגם הפרקטיקה היא ייחודית. בכל הנהלת בית חולים משמשת אחות בתפקיד מנהלת הסיעוד וסמכויותיה נרחבות: ניהול המשאב האנושי ופיתוחו, ניהול תקציב, הכנסת שינויים, הבטחת איכות ובטיחות, ויישום טכנולוגיות חדישות. הספר מנהיגות בלבן חושף בפני מנהלים ואחיות את סביבת העבודה הרפואית ואת מורכבות העשייה הניהולית בבתי החולים, ויש בו נספחים המפרטים פעילויות ודוגמאות מעולם העבודה והניהול. בספר מנהיגות בלבן נפרשים עקרונות ניהול סיעוד כלליים, בצד הסוגיות, התרבות והמאפיינים הייחודיים של מערכת הבריאות ישראל. פרקיו כוללים היבטים המשליכים על הרמה הקלינית והניהולית, כגון: מדיניות הסיעוד, תפקידים בסיעוד, נהלים והנחיות מקצועיות, איכות הסיעוד והערכתה, ניהול כוח אדם, פיתוח מקצועי, אתיקה מקצועית. פרקיו האחרונים דנים בבתי החולים הפועלים בעידן של משאבים מוגבלים ובבית החולים העתידי. ספר ראשון בתחומו בעברית, שהמחברים של כל פרקיו הנם מומחים בנושאי כתיבתם. חשיבותו, בין השאר, בזיקתו לתרבות המקומית, לחוקים למבנה מערכת הבריאות והממסד הישראלי. הספר מיועד לאחיות ולמנהלים בסיעוד, לרופאים, ולאנשי מקצוע פרה-רפואיים.

המודעות לדילמות אתיות שמורים עומדים בפניהן והצורך לבחון אותן בכלים ביקורתיים הם נקודות המוצא לספר זה, המבוסס על סיפורים שנאספו במאות ראיונות עם אנשי חינוך ממגזרים שונים. מן הראיונות עלה כי התמודדות עם דילמה אתית היא מציאות יומיומית בעבודת אנשי החינוך. מורים ומנהלים מתלבטים כיצד ראוי כי יבטאו בעבודתם מגוון של ערכים ומחויבויות בתנאים מורכבים של לחצים המופנים אליהם מגורמים שונים וקושי לנבא את תוצאות פעולתם. מורים רבים אינם שבעי רצון מן הדרך בה הם פועלים ויחד עם זאת מותירים את ההתלבטות האתית בדלת אמותיהם, מבלי להסתייע באיש. הזיקה בין מקצוענות, היינו איכות הפרקטיקה המקצועית, לבין אתיקה הולכת ומשתרשת בהוראה והעיסוק באתיקה חינוכית ניכר בתכניות להכשרת מורים בישראל, אך הוא עדיין נמצא בשוליהן. לצד הגישות הקושרות בין אתיקה לבין מקצוענות של מורים, רווחות ואף מתחזקות גישות אחרות. גישות אלה דוגלות בחיזוק השליטה והפיקוח על המורה ובית הספר, בהצבת סטנדרטים ברורים לתהליכי החינוך וביישום מודלים ומונחים כלכליים עליהם. המתח בין הגישות מחלחל אל בתי-הספר וחושף את המורים לציפיות סותרות וללחצים המקשים עליהם לברור את דרכי פעולתם. על רקע כל אלה מתחדד הצורך להעמיק המודעות להיבטים האתיים של עבודת החינוך ולעורר שיח בין אנשי חינוך וזאת מבלי להינתק ממציאות החיים המורכבת של בתי-ספר. הספר מציג מקרים נבחרים מסיפורי הדילמה של מורים ומנהלים בשבעה שערים נושאיים: הערכת הישגי התלמידים; אכיפת כללי התנהגות; טובת היחיד מול טובת הכלל בכיתה; זכות התלמיד לפרטיות; מפגש בין השקפות עולם שונות; יחסי צוות חינוכי-הורים; יחסי מורים עמיתים. בכל אחד מהשערים הקוראים מעמידים עצמם לנוכח ניסיון הזולת ושואלים במה הדברים נוגעים לו ולבתי-הספר שלהם בעוד הדילמות נבחנות בביקורתיות ונקשרות אל מושגים עיוניים הספר פונה אל העוסקים בחינוך והוראה ואל כל המתעניינים בחינוך ובהוראה. לבד מהיותו חומר קריאה ועיון, הוא יכול לשמש לפעילות בקרב אנשי חינוך – בחדרי מורים בקרב צוותי הנהלה, בהשתלמויות בית ספריות וחוץ בית ספריות, וכן באוניברסיטאות ובמכללות העוסקות בהכשרת מנהלים ומורים. פעילות סביב לדילמות יכולה לזמן בחינה מעמיקה של האתיקה של איש החינוך היחיד ולהוביל לגיבוש 'אני מאמין' בית-ספרי. ניתן להיעזר בה בכדי ללמוד על נושאים פדגוגיים בתכנית ההכשרה המקצועית (למשל הערכת תלמידים), או לטפל דרכה בבעיות אשר עולות לסדר היום הבית-ספרי (למשל מעורבות הורים). בכוחה לסייע למעוניינים בהעמקת השיח בין מורים עמיתים, מורים -והנהלה, מורים ותלמידים ואף מורים, הורים ותלמידים.

כמעט 400 אלף שבויי מלחמה גרמנים הובאו לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ופוזרו במחנות זמניים ברחבי המדינה. בממשל ובצמרת הצבא האמריקאיים התעוררו ויכוחים בנוגע לאופן שבו יש לשכנע את השבויים במעלותיהן של השיטה הדמוקרטית והתרבות האמריקאית וברוע הטמון באידאולוגיה הנאצית. בספרו אקדמיה בין גדרות תיל בוחן פרופסור רון רובין את המנגנון שהופקד על החינוך מחדש של החיילים הגרמנים, ומציג את הדמויות העיקריות במערך הייחודי – רבים מהם מרצים למדעי הרוח שגויסו לצבא – אשר קבעו את התכנים והשיטות. רובין מסביר את המניעים בבחירת גישות מסוימות על פני אחרות, תוך כדי מחלוקות ויריבויות ערכיות. אילו ספרים ואילו סרטים נבחרו כמתאימים לתוכנית? אילו היבטים של התרבות האמריקאית וההיסטוריה שלה הודגשו ואילו הועלמו? כיצד מצאו לנכון המופקדים על התוכנית להבהיר למי ששירתו את המשטר הנאצי את הסיבות והתוצאות ההרסניות של המדיניות הגרמנית? המטרה הייתה להחזיר למולדתם את השבויים שעברו המרה אידאולוגית כדי שיסייעו להקים גרמניה חדשה על חורבות הרייך השלישי. בסופו של דבר, המיזם השאפתני לחינוך מחדש של השבויים הגרמנים בארצות הברית הסתיים בכישלון חרוץ. רובין מנתח את הסיבות לכישלון ואף משווה את המיזם האמריקאי לתוכניות חינוך-מחדש אחרות.

הקובץ מוקדש ל מתחים מוכרים בקשרים שבין חינוך ודת, אלה הנטווים בין מסורת לשינוי ובין סמכות לאוטונומיה. המחקרים המובאים בקובץ, והמבנה הדיאלוגי שבו הם ערוכים, מאירים את הסוגיות הנידונות בו מכיוונים חדשים. כך, לדוגמה, נבדקים הקשרים שבין מסורת לשינוי בחברה היהודית ובחברות אחרות, נבחנת הסתירה, לכאורה, בין חינוך דתי לחינוך ביקורתי, ומתבררים המנגנונים המוסדיים ו האידאולוגיים שבאמצעותם מתחוללות תמורות באתוסים דתיים. הזיקה שבין סמכות לאוטונומיה נבחנת בתוך מערכות חינוך דתיות. המחקרים מבקשים לבדוק אם יש סתירה מהותית בין אכיפת משמעת לבין הפנמת ערכים, בין סמכותיות חיצונית, המופעלת תדיר על המתחנכים, לבין השאיפה להעמיד אנשים אוטונומיים. סוגיות אלה, המעסיקות את כלל המתעניינים בערכים, זוכות במאמרי הקובץ לתובנות מפתיעות. המאמרים הם פרי עבודתה של קבוצת המחקר "דת וחינוך" שפעלה במסגרת "סכוליון – מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות" בשנים תשס"ה–תשס"ז. השתתפו בה היסטוריונים, פסיכולוג חינוכי ואנתרופולוגים. לכל מאמר מתלווה מאמר תגובה.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

מקום המדינה ועד 1985 שוק ההון הישראלי היה כמעט מולאם. הממשלה שלטה ברוב הפעולות הפיננסיות, והפעילות הפרטית המצומצמת התנהלה בין גופים מעטים, בתנאים של העדר תחרות ממשית. שורה ארוכה של רפורמות, שהתנהלו מאז 1985 ועד היום, חוללו מהפכה במבנה הבנקאות, בשוק ההון ובמערכת הפנסיה: הממשלה צמצמה את מעורבותה כמעט לחלוטין; אמצעי המימון והחיסכון של המגזר העסקי ומשקי הבית התרחבו מאוד; ניתן חופש מלא להשקיע בחו"ל וללוות מחו"ל; צומצמו האפליות במיסוי בין הון לבין עבודה ובין הכנסות מריבית לבין רווחי הון ממניות; וגם התחרות בין המוסדות הפיננסיים שופרה. אך המלאכה עדיין לא נשלמה. בספר שלושה חלקים: הראשון – החיסכון והיצע המימון ; השני – הביקוש של המגזר העסקי למימון השקעות באמצעי ייצור והביקוש של משקי הבית למימון דיור; השלישי – מוסדות התיווך הפיננסי והמערכת המפקחת עליהם. בכל פרקי הספר ימצא הקורא: - תיאור יסודי של מאפייני השוק והתפתחותו - ניתוח הכשלים ששררו בכל תחומי שוק ההון ונזקיהם – במיוחד אלה שנבעו ממעורבות הממשלה, מהעדר התחרות ומניצולם של ניגודי עניינים - הצגה מפורטת של כל הרפורמות בשוק הפיננסי שבוצעו מאז 1985 ועד היום ותרומותיהן לרווחת המגזר העסקי ומשקי הבית. - המאבקים עם האינטרסנטים שהערימו מכשולים רבים כדי לסכל את הרפורמות וללקחים שיש ליישם במשימות שעוד נותרו. - כל התיאורים והניתוחים מלווים ב-149 לוחות ותרשימים.

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

שואת העם היהודי בימי מלחמת העולם השנייה מציבה שאלות נוקבות על מהותה, תבניותיה וערכיה של הציוויליזציה המערבית, זו שאפשרה את רצח העם היהודי והביאה לעולם את מחנות המוות. מן ההוגה היהודי - בן עם הקורבנות - מצופה הבנה באשר למקומו כיהודי בעולם שלאחר השואה. הספר בראשית הייתה השואה מביא קשת רחבה, מגוונת ומקיפה של תגובות הגותיות יהודיות לשואה, ומציע מענים לשאלות של 'צידוק הדין', למשמעות של היות יהודי לאחר השואה ולהתמודדות עם הייאוש והניהיליזם העולים מזיכרון השואה. זיכרון השואה מוצג בספר כצומת מרכזי במפת הדרכים של העולם היהודי בימינו. מצד אחד, מוצגת הספרות ההגותית האורתודוקסית, העושה שימוש בתבניות מסורתיות של צידוק הדין היהודי כדי להתמודד עם בעיות שהשואה מעלה ולהסירן מסדר יומו של הציבור היהודי. מנגד נחשף מגוון של מענים הגותיים המסרבים לראות בשואה חלק מתוכנית ההשגחה האלוהית. חלקם מסרטטים השקפת עולם הומניסטית ולפיה העולם שבו התרחשה השואה אינו נתון להשגחה טרנסצנדנטית; האדם הוא שקובע את גורלו לטוב ולרע. בספר נידונה בהרחבה ההגות המנסה להחזיר לעולם היהודי את אופקיו הערכיים ולהעניק משמעות מחודשת להמשכיות יהודית, למרות הייאוש המבעבע בתשתית עולמם של היהודים. נוסף על העיון הפילוסופי עולות לדיון סוגיות הכרוכות בחינוך ובעיצוב תרבות הזיכרון לשואה, בטקסי הזיכרון ב'יום השואה', ובתכנים של מסעות בני הנוער למחוזות המוות היהודי באירופה.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

יומנו של ההיסטוריון ד"ר וילי כהן מן השנים 1941-1933, שהוסתר בברלין על ידי קרובי משפחה, הוא מסמך רחב יריעה בהיקפו ובעומק תיאוריו. היומן נכתב מתוך גישה סובייקטיבית, אך גם מתוך ראייה של היסטוריון איש מקצוע. כהן תאר את ההלם הראשוני עם עליית הנאצים לשלטון, את האכזבה העמוקה מהתנפצותם של ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים שהאמין בהם ואשר קרסו לנגד עיניו ואת המעבר של אנשים ממכריו אל 'הצד השני'. מציאות זו יצרה אצלו קונפליקט מתמשך עם הפטריוטיזם הגרמני שהיה חלק מאישיותו והועצם בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. לתיעוד החיים הפנימיים בקהילה היהודית מוקדש מקום נרחב ביומן: המאמצים והפעולות להתמודדות עם השבר הכלכלי כתוצאה ממדיניות השלטון הנאצי; הוויכוח הקשה בין האורתודוקסים לליברלים, בין ציונים ללא-ציונים בעניין יעדי חינוך הדור הצעיר; הרנסנס התרבותי שהתרחש ביהדות גרמניה בשנים הראשונות לשלטון הנאצי, שכהן היה שותף לו בהרצאות שנשא בעירו ובקהילות רבות אחרות בתחומים של היסטוריה יהודית וציונות. טבעת החנק שהתהדקה סביב הציבור היהודי אחרי פוגרום נובמבר 1938 ('ליל הבדולח'), הבידוד שהיה פוגעני אף יותר מהקושי הכלכלי הקיומי, היחסים בין יהודים ולא יהודים בעתות משבר אלה, התקווה כי יש עדיין בעם הגרמני כוחות חיוביים שיתגברו על הרֶשע, והמאמצים הנואשים לצאת מגרמניה לארץ ישראל – באים לכלל ביטוי ייחודי ביומן.

דמוסתנס, הנואם הדגול, התנדב לממן את הוצאותיה של מקהלת גברים לחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס שנערכה באתונה באביב שנת 348 לפסה"נ. הוא הכין לחברי המקהלה וגם לעצמו תלבושות מפוארות שזורות בחוטי זהב וכתרי זהב. גאה צעד בתהלוכה ונכנס לתאטרון במלוא הדרו, והנה ניגש אליו מידיאס יריבו ולעיני כל הצופים, אזרחים ונכרים כאחד, הלם בו באגרופיו וסטר על פניו. על אלימות כזאת ברשות הרבים לא היה אפשר לעבור לסדר היום. דמוסתנס לא השיב למידיאס מכה תחת מכה כי לא רצה לעורר קטטה שתפגע בחגיגה ובמופעים שהוצגו בה, ובמיוחד במופע של מקהלתו. אולם בתום ימי החגיגה תבע את מידיאס לפני אספת העם על מעשה האלימות כלפיו ועל הפגיעה בהדר החגיגה. אספת העם הרשיעה את מידיאס. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש