הספר שלפנינו שייך בעיקרו לתחום הדמוגרפיה של ארץ ישראל, אך לא רק דמוגרפים מקצועיים ימצאו בו עניין – כל שוחרי ידיעת הארץ וקורותיה במאות התשע עשרה והעשרים יוכלו להפיק ממנו מידע מעניין רב בכמה וכמה תחומים. גם מבחינה מחקרית הספר חורג מתרומה דמוגרפית גרדא וגולש הן למדעי החברה הן למדעי הטבע. החוט המקשר בין נושאיו המגוונים הוא הגישה הגאוגרפית, המספקת את ההסבר לעובדות ולתהליכים הנדונים כאן. תפרוסת האוכלוסייה, מקורותיה, ההגירות ויעדיהן, שיעורי הריבוי, ועל הכול השונות בצפיפות התושבים בחלקי ארץ ישראל ומשמעותה ליישוב היהודי – כולם מעוגנים בדיון גאוגרפי המשלב גורמי טבע וגורמי אנוש.
מבחינה מדעית החידוש בספר זה הוא השימוש בשנתונים ובמפקדים עותמאניים לשם פיענוח התהליכים הדמוגרפיים בעשור שקדם לראשית ההתיישבות היהודית, וגם שיטת התחימה המרחבית, החיונית לבחינתם של מקורות המידע. המקור הבסיסי הוא שנתון משנת 1870 לערך. הוא מכיל רשימה של בתי האב בכל כפרי הארץ שהיו מוכרים באותה תקופה. אחת המסקנות העולות מהניתוח כאן היא שצפיפות האוכלוסייה הערבית הממוצעת באזורים שבהם התגבש המאחז היהודי לאחר מכן (ב-1882) הייתה כשליש מן הצפיפות שאפיינה את ליבת היישוב הערבי. מסקנה נוספת היא שבניגוד לדעה המקובלת, ההתפתחות החקלאות היהודית אפילו בסוף תקופת המנדט הבריטי לא גרמה למחסור משמעותי במשאבי הקיום של הכפר הערבי.
ביקורות ועוד
רשת ב, "הערכת מצב", שעה: 22:25, תאריך: 09 באוגוסט 2004, מגיש: פאר לי שחר פינתו של פרופ' דוד גרוסמן – האוכלוסיה הערבית והמאחז היהודי – תפרוסת וציפיות בארץ ישראל בשלהי התקופה העותומנית ובתקופת המנד"ט – הוצאת מאגנס פאר לי שחר: הפסקה קצרה כי יש לנו פינה קצרה של פרופ' דוד גרוסמן שכתב ספר חדש, הספר: האוכלוסיה הערבית והמאחז היהודי – תפרוסת וציפיות בארץ ישראל בשלהי התקופה העותומנית ובתקופת המנד"ט, ספר שראה אור בהוצאת מאגנס. נשמע. פרופ' דוד גרוסמן: הספר מתמקד בשאלת גודל האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל. רובו מוקדש לתהליכים דמוגרפיים ולפריסה המרחבית של האוכלוסיה הערבית. הסיווג המרחבי שבניתי מבודד את המאחז היהודי, כלומר את השטחים שבהם מתרכז היישוב היהודי מאז העלייה הראשונה. נקודת המוצא היא שנתון עותומני מ- 1881 עד 72' – כעשור לפני ראשית ההתיישבות היהודית. אז ניכרו כבר רישומן של הגירות מוסלמיות ואירופאיות מגוונות. תרומתן של הגירות אלה לדמוגרפיה נידונות בפרק השני. שלושה פרקים נוספים מספקים דיון מקיף על גודל האוכלוסיה הערבית, צפיפותה ושיעורי הריבוי שלה – הן במאחז, הן בכל איזור אחר מאיזורי הארץ. בהמשכו של הספר מוגש ניתוח שנושאו השפעת היישוב היהודי על הצפיפות החקלאית הערבית, דהיינו על גודלו לנפש של השטח הראוי לחקלאות. בדיון זה נתייחס למונח הבעייתי כושר הנסיעה האיזורי שממשלת המנדט השתמשה בו כדי להגביל את התפשטות ההתיישבות היהודית. אחת המסקנות העולה מניתוח הנתונים היא שצפיפות האוכלוסיה הכפרית הערבית באיזורים שבהם התגבש המאחז היהודי היתה כשליש מזו שאפיינה את ליבת היישוב הערבי. כ- 30 לקילומטר מרובע. מסקנה שניה היא שברוב המקרים לא גרמה התפתחות החקלאות היהודית, אפילו בסוף תקופת המנדט הבריטי למחסום משמעותי במשאבי הקיום של הכפר הערבי. יש בספר זה גם מסר בעל חשיבות עדכנית. ראשוני המתיישבים הציוניים בארץ ישראל התנחלו בשטחים דלילי אוכלוסין. הסיבות לכך הן מגוונות, אך המנהיגים הבולטים של ההתיישבות, ביניהם רופין, הבינו היטב את החשיבות שיש לריכוז המרחבי וכבר בראשית המאה ה- 20 שרטטו מפות שנועדו להבטיח רוב יהודי בחלקים מוגדרים של ארץ ישראל. חבל שחלק ניכר מבני דורנו גורסים שעלינו להתנחל דווקא בלב האוכלוסיה הערבית הצפופה ביותר.
