יהדות בית שני

מדעי היהדות 41, כתב העת של האיגוד העולמי למדעי היהדות
דבורה דימנט שני בתי-הוצאה נכבדים, יד בן-צבי והוצאת מאגנס, חברו למעשה רב והוציאו במקובץ את חלק-הארי של מאמרים בעברית שפִרסם דוד פלוסר המנוח, שהלך לעולמו לפני למעלה משנה. הכרכים מאספים מאמרים שפרסם פלוסר במשך יותר מארבעים שנה. המאמרים חולקו לשני חלקים: כרך אחד, על חכמי בית שני; והכרך האחר כונס פרסומים על מגילות מדבר יהודה ועניינים הקשורים בהן. שני כרכים אלה מצטרפים אל אוסף מאמריו של פלוסר, יהדות ומקורות הנצרות, שיצא בספרית הפועלים בשנת תשל"ט; ואל הכרך שיצא באנגלית Judaism and the Origins of Christianity, Jerusalem 1983 ארבעת הכרכים מציירים יחדיו תמונה רבת-אנפין על מחקרו של דוד פלוסר וסגולותיו המיוחדות. עיקר דברי כאן ייסובו על הכרך העוסק בקומראן ובאפוקליפטיקה. כרך זה נותן בידינו לקט עשיר ממחקריו של פלוסר בסוגיות הקשורות במגילות מדבר יהודה. המבחר שנעשה ראוי לשבח, ופלוסר עצמו היה מעורב בבחירת המאמרים. הוא גם הספיק לכתוב במיוחד לכרך זה מבוא קצר על האיסיים (עמ' 1–3) וכן הערה מסכמת על עדת קומראן והנצרות (עמ' 264–266). המחקר במגילות מדבר יהודה הוא תהליך דינמי ומתפתח, שכן המגילות התפרסמו רק מעט-מעט ובהדרגה. היום, עם השלמת פרסומן הראשון של כל מגילות קומראן, כשלפני החוקרים נתונים כל שרידי הספרייה בקומראן, מתגלה ביתר-שאת תפיסתו החודרת והגאונית של פלוסר לגבי כתבים אלה. אף שמאמריו נכתבו במשך למעלה משנות דור, עדיין עומד בם טעמם וניכרים בהם הלמדנות העצומה, ההשראה והברק המאפיינים את כתיבתו של דוד פלוסר. וזאת לדעת: את מרבית מחקריו על המגילות והחשובים שבהם כתב פלוסר בראשית מחקר המגילות, שנים מעטות לאחר הגילויים עצמם, כשלרשותו עמד המעט שפורסם עד אז. כזה הוא, למשל, המאמר, 'הדואליזם בשר-רוח במגילות מדבר יהודה ו'בברית החדשה' " (עמ' 244–251), שראה אור לראשונה לפני כארבעים-וחמש שנה. זהו מאמר שבו מתגלה פלוסר במיטבו – חשיפת האמונות והדעות המונחות ביסוד חיבורים שונים מימי בית שני. ביד אמן מנתח פלוסר את הדואליזם המיוחד של בשר ורוח, שבא לידי ביטוי בעיקר בהודיות – מזמורים הכתובים ברוח רעיונותיה המיוחדים של עדת קומראן. פלוסר מראה, שהניגוד בשר-רוח קיים גם בכמה מכתבי הברית החדשה. בצדק קובע פלוסר שאין דואליזם זה זהה לניגוד בין חומר לרוח, הידוע מן הפילוסופיה היוונית ומן הגנוסיס, שכן אין במגילות ובברית החדשה התנגדות לחומר כשלעצמו. כך בעת ובעונה אחת מנתח פלוסר את השקפת-עולמה על עדת קומראן בסוגיה זו, חושף את קִרבתה לדעות ראשוני הנוצרים ומראה את הדמיון והשוני לדעות דומות בעולם היווני. עניין מיוחד יש גם בדמיון שהוא מראה בין ניסוחי המגילות בסוגיה זו ובין דברים שאומר החיבור היהודי ההלניסטי חכמת שלמה (ט, 13–19) – דמיון שלא זכה לפיתוח ולהרחבה במחקר. גם היום עומד ניתוחו של פלוסר בעינו, אך יהיה מעניין לבחון את הסוגיות שבדק לפי טקסטים חדשים מקומראן שפורסמו זה לא כבר, ובייחוד הטקסטים החוכמתיים, שיש בהם ניסוחים חדשים להשקפה הדואליסטית שהיתה מקובלת על אנשי קומראן. דוגמא אחרת לניתוח קלאסי שטעמו לא פג הוא המאמר, 'פרושים, צדוקים ואסיים בפשר נחום', שראה אור לפני עשרים-ושתיים שנה. כאן מטפל פלוסר בפן אחר של כתבי עדת קומראן, היינו: פולמוסה עם קבוצות שונות ביהדות בית שני דרך פרשנות פשר לדברי נבואה. הטקסט המרכזי שנבדק בעינו הבוחנת של המחבר הוא פשר נחום, שפורסם זמן מועט קודם לכתיבת המאמר. דבריו של פלוסר היו אפוא חידוש גמור בשעתו. בשפע של פרטים וברוחב של מקורות מראה פלוסר, שפשר נחום מדבר על שלוש קבוצות בנות-הזמן והוא מסמל אותן בשבטי ישראל שונים: יהודה מסמל את עדת קומראן עצמה, הם האיסיים; אפרים מייצג את דורשי החלקות, הם הפרושים; ומנשה מציג את הצדוקים. בכך – אומר פלוסר – מצטרפת עדותו של פשר נחום אל דבריו של יוסף בן מתתיהו, המדבר על הכתות שפעלו ביהדות בית שני, וכמו ההסטוריון היהודי מציג גם פשר נחום את הכתות במתכונת משולשת. מאמרו של פלוסר מבוסס על ההנחה שאנשי עדת קומראן היו זהים לאיסיים, כפי שתיארם יוסף בן-מתתיהו – דעה שהיתה מקובלת כמעט על כל החוקרים בשעה שנכתב המאמר. גם היום שגורה דעה זו אצל רוב חוקרי המגילות, אך מגילות נוספות שפורסמו בשנים האחרונות מציירות תמונה יותר מורכבת לגבי היחס בין מגילות עדת קומראן ובין עדותו של יוסף בן מתתיהו. העובדה שחלק מהלכותיה של עדת המגילות זהה להלכות הצדוקים (כך עולה ממגילת מקצת מעשי התורה וממגילת המקדש) מציגה שאלות חדשות לגבי החלוקה המשולשת של יוסף בן מתתיהו ולגבי משמעותם של הסמלים בפשר נחום עם זאת, כל הרוצה לעסוק בסוגיה זו מחדש לא יהיה פטור מהתמודדות עם ניתוחו של פלוסר. כמה שנים לאחר המאמר על הכתות נודעה בין החוקרים מגילת מקצת מעשי התורה, ופלוסר נדרש לצד אחד שלה ('מקצת מעשי התורה' ו'ברכת המינים', עמ' 333–374). את עיקר דבריו מקדיש פלוסר לדברי מגילה זו ובה מעידים הכותבים על עצמם, שפרשו מרוב העם בגלל מחלוקות בענייני הלכה. פלוסר רואה בכך אישור נוסף להשקפתם הבדלנית של אנשי המגילות האיסיים – בדלנות שבאה לידי ביטוי בכמה וכמה מחיבוריהם (למשל: בקטע המכונה פלורילגיום, בברית דמשק ח, 11; בסרך העדה א, 1–2; ובפשר מלכי צדק, 24). לדעתו, ברכת המינים שבתפילת שמונה-עשרה היתה מכוונת נגד האיסיים בשל בדלנותם זו. פלוסר מגיע למסקנה כי שלוש הברכות – 'השיבה שופטינו', ברכת המינים וברכת הצדיקים צמודות בתפילת העבודה ומכוונות כנגד שלוש הכיתות בימי בית שני – הצדוקים, האיסיים והפרושים. גם במאמר זה חומר רב למחשבה וראוי לבחון מחדש את הנחותיו ומסקנותיו לפי טקסטים נוספים מקומראן שהתפרסמו רק בשנים האחרונות. המאמרים שנסקרו עד כאן כבר מגלים את תכונתם המיוחדת במינה: לא זו בלבד שהם מאירים את הנתונים שהיו ידועים למחבר ומעמידים אותם בהקשר הרחב של ספרות בית שני, אלא הם אף פותחים פתח ומורים כיוון לחקירה נוספת בעתיד. דוגמא מפליאה מעין זו מציג המאמר 'מגילת הרזים' מקומראן ותפילת הימים הנוראים ( עמ' 101–118). המאמר מנתח קטע ממערת קומראן הראשונה, 1Q27, המכונה ספר הרזים. קטע זה פורסם לפני כחמישים שנה, אך כשכתב פלוסר את מאמרו לפני כשמונה שנים לא ידע שישנם שני עותקים נוספים של חיבור זה מן המערה הרביעית – עותקים שפורסמו שלוש שנים לאחר שמאמרו ראה אור. מתוך זווית-ראייה זו מפליאים דבריו של פלוסר להאיר את אופיו המיוחד של חיבור זה. פלוסר עומד על כך שחיבור זה קשור בספרות החוכמה של בית שני – קביעה שהתאשרה באופן מוחלט על-ידי פרסום העותקים הנוספים של ספר הרזים ועל-ידי זיקותיו המרובות של חיבור זה לספרות החוכמה מקומראן, ובייחוד לחיבור הידוע היום בשם 'מוסר למבין'. בדיונו פלוסר מתרכז בקטע 1Q27 בהשקפה מיוחדת הבאה בו לידי ביטוי: 'הלוא כול העמים שנאו עול וביד כולמה יתהלך'. כאן מובע הרעיון שאמנם האדם מתכוון לטוב אך מעשיו מרושעים. פלוסר מקרב השקפה זו אל דעתם של חסידי אסכולת הסטואה היוונית. אך – כפי שאומר פלוסר – 'בשעה שהסטואה רואה כמקור החטא את סטיית האדם מן התבונה השלטת בעולם, המחבר הכיתתי של המגילה, השייך לזרם הדואליסטי שביהדות של אותם ימים, בטוח שמוצא כל 'תולדות העול' בפעולת כוחות הרשע העל-טבעיים בתבל...' (עמ' 108). אף כאן מן הראוי יהיה לבדוק אם ההבחנות שהעלה פלוסר לגבי הקטע 1Q27 הן ישימות ובעלות משמעות לגבי שאר עותקי החיבור בפרט ולגבי ספרות החוכמה מקומראן בכלל. דוגמא נוספת לפוריות המפליאה של ניתוחיו של פלוסר עולה מן המאמר, 'היסודות האפוקליפטיים של מגילת המלחמה' (עמ' 434–452). אף מאמר זה, שראה אור לפני יותר מעשרים שנה, עדיין לא נס ליחו. פלוסר מראה בו כיצד הטור הראשון של מגילת המלחמה (1QM) היא מעין פירוש אקטואליזציה של דברי החזון בספר דניאל יא, מא-מה; יב, א; בצירוף ישעיהו לא, ח. אף שפלוסר אינו משתמש במונח 'פשר' לתיאור פירוש זה, ברור שביסוד אקטואליזציה זו עומדת שיטת הפשר לדברי נבואה, כפי שהיתה מקובלת בידי אנשי קומראן. מתוך ניתוחו עולה בידי פלוסר לשחזר את הסיטואציה העומדת ביסוד האקטואליזציה הזו: מלך רשע מן הצפון שיתקוף את מצרים ייאלץ לעזוב אותה, יעבור דרך ארץ-ישראל בדרכו צפונה וימות מיתה בידי שמים. לדעת פלוסר, תיאור זה שייך לתחום האירועים האפוקליפטיים כפי שחזו אותם אנשי קומראן. מכאן משתמעת מסקנתו, שאין ביסוד התיאור הזה התרחשות היסטורית של ממש. אך מתמיה שפלוסר לא עמד על הדמיון בין תמונה זו ובין אירועים היסטוריים ריאליים ביותר שאירעו באמצע המאה השנייה לפנה"ס. כוונתי לשני מסעות המלחמה של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס למצרים (170–168 לפנה"ס), כשלונם בעקבות לחצה של רומא, חזרתו דרך יהודה וירושלים, פעולות-העונשין שביצע שם, ביזת המקדש והגזירות שהטיל על תושבי יהודה ולבסוף מותו של אפיפנס בפרס בשעת מסע צבאי נגד הפרתים (164 לפנה"ס). אם אמנם בעל מגילת המלחמה מרמז למאורעות אלה, קובע התיאור את התאריך המוקדם ביותר האפשרי לחיבורה של המגילה. זיהוי ההתרחשויות האמורים במה שאירע במאה השנייה לפנה"ס תומך במסקנתו של פלוסר עצמו שמגילת המלחמה חוברה בשלבים המוקדמים של דברי ימי העדה. גם כאן יש לבדוק את הדברים לאור עותקים נוספים של סרך המלחמה שנמצאו במערת קומראן הרביעית וכן קשרים לחיבורים אחרים (ביחוד החיבור הקרוב המכונה עתה ספר המלחמה – 4Q285), אך בדיקות אלה רק יעשירו, ירחיבו ויתנו הקשר חדש לדבריו של פלוסר. הערות קצרות אלה הן רק מעט שבמעט ממה שעולה למקרא מחודש בדבריו של דוד פלוסר. הן עשויות – כך אני מקווה – לרמוז על העושר הטמון במאמריו ועל התועלת שאפשר, וצריך, להפיק מהם גם כיום. לבסוף הערה טכנית: מרשימת האכסניות שהמאמרים נדפסו בהן לראשונה נשמטו ציונים של שלוש רשימות: 'לא על ידי מלאך' (עמ' 51–53), 'מקדש של אחרית הימים' (עמ' 179–183) 'עוד לשירי דוד' (עמ' 240–243). יש לקוות שחסרון זה יתוקן בהדפסות חדשות.