מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות

כאן ב, מגזין שבת עם רון נשיאל, מאי 2022
הארץ, "המגילות הגנוזות בפרספקטיווה חדשה", יוסף דן, 31.1.2003
הארץ, "מלחמת בני שמש בבני הירח", יהודה ליבס, 30.1.2003
מסכת, ספר חדש, מאת: חביבה פדיה, 2004
הארץ ספרים, 11/06/2003, "חזון המרכבה של יחזקאל", מאת חמוטל בר-יוסף:
חקר המיסטיקה היהודית הוא ההישג המרשים ביותר של מדעי היהדות במאה העשרים: הוא שינה גם את מושג היהדות וגם את מושג המיסטיקה שהיו מקובלים על המחשבה היהודית והלא-יהודית במאה ה-19. מרטין בובר וגרשם שלום לא היו הראשונים שחקרו את המיסטיקה היהודית, אך הם הפנו את תשומת הלב בגרמניה, ואחר כך בעולם כולו, ליופי ולעושר של החסידות והקבלה ולוויטאליות של השבתאות. הם עשו זאת בתקופה שבה הספרות, האמנות, המחשבה הפילוסופית והפסיכולוגיה באירופה כולה, ובעיקר ברוסיה ובגרמניה, היו ספוגות ניאו-מיסטיקה וסימבוליזם. רגישותם למצוקות ולצרכים הרוחניים של בני דורם הנחתה את הדרך שבה צייר כל אחד מהם את תמונות הזרמים המיסטיים היהודיים שהיו זרים לתרבות ילדותם. חקר המיסטיקה היהודית בישראל ברבע המאה האחרון זכה לתנופה מרשימה ביותר בזכות עבודות של חוקרים בעלי שיעור קומה שפנו לשיטות מחקר חדשות והרחיבו את שדה המחקר תוך עיצוב מחדש, לעתים רדיקלי, של מושג המיסטיקה היהודית שטבע ג' שלום. החידושים הללו הם תוצאה גם של ממצאים שלא היו מוכרים לג' שלום (במיוחד מגילות קומראן, התופסות מקום נכבד בספר שלפנינו), גם של יכולות פרשנות יוצאות מן הכלל וגם של ידע עצום (כולל שליטה בלשונות שלא היו מוכרות לשלום). מעבר לכך הם תוצאת גישות ותפיסות שחלקן מקצינות את תפיסת הקבלה כמיתוס, וחלקן פונות לדרכים שונות לחלוטין מזו של ג' שלום, שהובילה בעיקר לפענוח השקפת העולם התיאולוגית-פילוסופית בטקסטים יהודיים הנחשבים למיסטיים על רקע הגנוסטיקה. האם חידושים אלה פותחים מחדש את המיסטיקה היהודית לקורא ישראלי עכשווי? האם הם מציגים לפניו מיסטיקה יהודית רלוונטית יותר מזו של שלום? רחל אליאור היא מבכירי דור החוקרים הזה, שהנוכחות הנשית הגדלה והולכת גם היא אחד מחידושיו. בספר המרתק והדחוס שלפנינו היא מצטרפת למגמת החידוש הרדיקלי שתוארה לעיל. עד כה עסקה בעיקר בתורה המיסטית של חסידות חב"ד (בזה המשיכה את רבקה ש"ץ-אופנהיימר), וכן בקבלת האר"י ובשבתאות. והנה לפנינו ספר העוסק בתקופה מוקדמת הרבה יותר, בשלב הבראשית של המיסטיקה היהודית: ספרות ההיכלות, מגילות קומראן והספרים החיצוניים. אליאור מציירת כאן תמונה לא מקובלת, רבת-פרטים, של המיסטיקה היהודית, בקווים שחלקם חדש לגמרי וחלקם אינו מוכר למשכיל המצוי. היא אינה מסתפקת בתיאור, ניתוח וסיכום של תורות וטקסטים מיסטיים יהודיים, אלא מערערת ובונה מחדש את תפיסת מהותה של המיסטיקה היהודית הקדומה ואת סיפור תולדותיה של המיסטיקה היהודית בכלל. הרחבת היריעה ההיסטורית של תולדות המיסטיקה היהודית היא אחד הצעדים קדימה של חקר המיסטיקה העכשווי. שלום היה סבור שהמיסטיקה החלה לתפוס מקום בתרבות היהודית במאה ה-13, עם ראשית הקבלה. למרות שהיה ער לאופי המיסטי של ספרות ההיכלות לא ראה בה חלק מתולדות המיסטיקה (אולי משום שלא מצא בה שיטה פילוסופית. הזנחת הצד הספרותי של היצירה המיסטית היהודית היתה חלק משיטתו). ואולם, כיום מתברר יותר ויותר שפרקטיקות ואמונות מיסטיות ליוו את היהדות מראשיתה, או לפחות מימי חורבן בית ראשון (אמנם, עוד לפני שלום היה מי שהצביע על מיסטיקה בתנ"ך עצמו, אך העניין נשתכח). מתברר גם שספרות מיסטית יהודית עשירה נכתבה החל בתקופת החשמונאים ולאורך התקופה ההלניסטית, והיא כוללת את ספרות ההיכלות, חלק מהספרים החיצוניים וחלק ממגילות קומראן, ספרות שלא זכתה לקנוניזציה מידי הממסד הפרושי. אחד החידושים של הספר הוא הקריאה הסימולטנית של מקורות אלה, שחלקם נגלו לעיניים רק לאחרונה, הידוק הזיקה ביניהם וההתייחסות אליהם על הרקע המשותף של המציאות ההיסטורית שבה נכתבו ועל רקע המסורת המיסטית היהודית שתחילתה, על-פי אליאור, היא בחזון המרכבה של יחזקאל. ניתוח השוואתי מאיר-עיניים הביא את החוקרת לגילוי סמלים, מוטיווים ואמונות משותפים לכותבי ספרויות אלה, שכל אחת מהן זכתה עד כה לקריאה נפרדת. האפשרויות הנפתחות מקריאה של מקורות שונים אלה כטקסט אחד הן הארה אמיתית, גם אם לא בכל מקרה פרטי יזכו הגילויים הפרשניים להסכמת כל החוקרים. מקום חשוב ומעניין תופסות בעולם זה תבניות שביעוניות מקודשות, המסבירות את הקשר בין המספר "שבע" ל"שבועה" ואת אופיו המיסטי הקדום של חג השבועות. בכך ממשיכה אליאור ואף מקצינה את הגישה הרואה את המיסטיקה היהודית כיצירה פנים-יהודית, ולא תוצאת השפעות של דתות ותרבויות אחרות. התפיסה של המיסטיקה היהודית כפרי באושים של השפעות זרות, בעיקר נוצריות, נטע זר למהותה העצמית של היהדות, היתה מקובלת על רוב חוקרי היהדות במאה ה-19, והיתה חלק מהיחס המסתייג לחסידות, קבלה, שבתאות ופרנקיזם. באופן שהטריד פחות את יהדות זמנו הדגיש ג' שלום השפעות גנוסטיות על הקבלה (בתקופה שבה הגנוסטיקה זכתה להתעניינות והערכה רבה). טענתו של בובר בדבר ה"מזרחיות" של החסידות היתה חלק מטיהורה והחזרתה הביתה. אליאור אינה מסתפקת בכך שהיא כוללת את ספרות ההיכלות, מגילות קומראן והספרות החיצונית בשלב הראשית של המיסטיקה היהודית, היא אף משעינה את תפיסתן המשותפת של ספרויות אלה על חזון המרכבה הקדום יותר של יחזקאל. היא מספקת לתפיסה זו הסבר משותף, הקשור בחורבן בית המקדש ובהדחתם של כוהנים מבית צדוק מעבודת המקדש בתקופת החשמונאים. כל זה מחזק בצורה חסרת תקדים את הפנימיות של מורשת המיסטיקה היהודית. שורשיה נטועים בארץ-ישראל, לא בפרובאנס ולא בספרד. המחקר העכשווי של המיסטיקה היהודית מצוי במתח מתמיד בין הדגשת יהדותה הפנימית לחשיפת הקשריה החוץ-יהודיים. כיום מתברר, למשל, שלגנוסטיקה עצמה היו שורשים יהודיים. ועם זאת נחשפים יותר ויותר מקורות השפעה שפעלו על הקבלה מבחוץ, מצד התרבות ההלניסטית, הנצרות והאיסלאם. טבען החדשני, הלא-ממוסד (או האנטי-ממסדי, כפי שתיארה אותו אליאור עצמה במאמר יסוד שפורסם בכתב העת אלפיים) של תנועות מיסטיות השואפות לתחייה רוחנית, כרוך לא פעם בנכונות להטמיע ולייצר-מחדש רעיונות השייכים לתנועות תחייה רוחנית של דתות אחרות. מה היתה זיקתה של המיסטיקה בספרות ההיכלות, מגילות קומראן והספרות החיצונית להקשר הרוחני החוץ-יהודי, הפאן-יווני וההלניסטי? הספר שלפנינו משאיר את הרושם שהכהונה המתבדלת היתה חוג מבודד, שברא את המיתוס המיסטי כדי להתנחם על העוול שנגרם לבני צדוק. החידוש המרכזי בספר הוא הרקע הפנים-פוליטי שאליאור מספקת לתהליך ההיווצרות של המיתוס היהודי בדבר מרכבה, היכלות ועבודת קודש בשמיים בקומפלקס היכלות+קומראן+אפוקריפה: הוא נוצר בחוגי "הכהונה המתבדלת", כוהנים שהודחו בידי החשמונאים מעבודת הקודש בבית-המקדש בירושלים, וגם לאחר חורבן הבית המשיכו לטפח ולתאר בכתב עבודת קודש וירטואלית, שמיימית, ומקדש שמיימי שבו המלאכים ממלאים את התפקיד שמילאו הכוהנים בבית-המקדש, כדי לפצות את עצמם על האובדן. הסמלים והדימויים של תמונת העולם היהודית, הטופוגרפיה והארכיטקטורה הקדומות ביותר, המיסטית הטרום-קבליות, הם איפוא צילום מנטלי של בית-המקדש האבוד שהועתק ממקומו הגיאוגרפי אל מרחבי הדמיון. כותרת הספר, "מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות", מסכמת נאמנה את התהליך שבו הפך המקדש הממשי למרכבה דמיונית, הכוהנים הוחלפו במלאכים, ובמקום ההיכל בירושלים נבנו היכלות שמיימיים בדמיון המיסטי. מסורת חז"ל דחתה את ספרות הכהונה המתבדלת ואת תפיסותיה המיסטיות אל מחוץ לקאנון היהודי, אך המסורות המיסטיות המשיכו לחלחל ולצמוח בתרבות היהודית לדורותיה. לפנינו איפוא הסבר חדש, היסטורי ופנים-פוליטי, להתנגדות של חז"ל לחשיבה מיסטית. חידוש חשוב נוסף (אם כי כבר שנוי במחלוקת) הוא ההסבר שמעניקה לנו אליאור על תולדות הלוח העברי. לפי תיאורה, שנת שמש ולא שנה המחשבת את החודשים על-פי הירח היתה נהוגה בלוח העברי בתקופת המקדש, כאשר שימשו בו הכוהנים. לוח הירח, הנזקק לחישובים אנושיים כדי לשמור על מועדם הנכון של החגים בעונות השנה, הונהג מאוחר יותר בידי חז"ל. טענה זו מלווה בהוכחות רבות, ממקורות ידועים ופחות ידועים, על מקומה החשוב של השמש א, ועל המאבקים בין המצדדים בעבודת הקודש היהודית בתקופת המק בשנת ירח לבין אלה שהמשיכו לצדד בשנת שמש. הספר הוא אוצר בלום של ידע, ניתוחי טקסטים מרשימים ותובנות המחיות את העולם הרחוק הזה ומקרבות אותו לעולם של זמננו. ניכרת בו הנטייה להסברים פוליטיים, הרווחת כיום בכל שטחי מדעי הרוח. מאבקי כוח הם כיום הסבר מתבקש לתופעות רוחניות, כשם שהפסיכואנליזה או, להבדיל, הפמיניזם שימשו כפותחנים לכל בקבוק. מאבקי כוח יש לבסס על עובדות כמובן, אך האם כל עובדה היא גם הסבר? שאלה חשובה יותר בעיני היא: אילו צרכים ממלא גמתי ההסבר? הרי כיום ברור שאין מדעיות צרופה, נטולת נראטיב כלשהו. הפוליטיזציה של תופעות רוחניות היא דרך הסבר שקשה להתווכח אתה, כפי שקשה להתווכח עם הפסיכואנליזה. לכן אומר רק שיש משהו עצוב, מקטין, בהבנת יצירות רוחניות מעוררות השתאות כתוצר של התחמקות ממאבקי כוח פוליטיים ותסכול מאי-שליטה במרכז הממסד. הייתי רוצה לחשוב שתגובה יצירתית כזאת על מצבי משבר היא גילוי מופלא של אצילות נפש ושל יכולת התחיות רוחנית, שממנו דחוף לנו ללמוד.