אלת הצדק מופיעה ביצירות אמנות בעיניים מכוסות, למען תנהג באי-משוא פנים. אין היא מביטה בפניו של איש; רק כך יכולים מאזני הצדק שבידיה לשמור על איזונם. העיקרון של אי-משוא פנים כמַהות הצדק והמוסר עומד במרכז התורות האתיות השליטות של 250 השנים האחרונות. ב'עד שתגיע למקומו' מציע יותם בנזימן אתיקה אחרת. מתוך ניתוח ביקורתי של גישותיהם של קאנט, של הר, של רולס ועוד הוא חושף את עיוורונן לייחודו של כל אדם ואדם ולנסיבות המעצבות את אישיותו, את חייו ואת מעשיו. במקום אי-משוא פנים מציב בנזימן כבסיס למוסר את הדרישה להגיע למקומו של הזולת היחיד והשונה, להביט בו, להתעניין בו, לשאת אליו פנים.
מושגינו המוסריים מתעצבים ומיושמים בראש ובראשונה במערכות יחסים אישיות, מתוך מעורבות רגשית ונטיות סובייקטיביות של התעניינות, הזדהות ואמפתיה. משום כך מציב המחבר את יחסי החברות כמסגרת המוסרית העשירה ביותר האפשרית, שממנה נובעת יכולתנו לנהוג כבני אדם מוסריים גם במערכות אחרות, אישיות פחות.
באופן מפתיע התאוריה על החברות כבסיס למוסר, המפותחת בחלקו השני של הספר, נשענת על שניים מהעקרונות שהעלו על נס הפילוסופים שאת תורותיהם תקף המחבר בחלק הראשון: הניסיון להיכנס לנעלי הזולת (הר) הוא הדרך לראות בו תכלית לעצמה (קאנט); ואולם הוא אפשרי רק מתוך יחסים אישיים. גם אז לא יוכל ניסיון כזה להצליח עד תומו: לעולם לא אכנס לנעלי הזולת משום שלעולם אהיה שונה ממנו; אבל עליי להתמיד במסע הזה עד שאגיע למקומו.