'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי
בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את
מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה
המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה
בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי
הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף
פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם
במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה.
הספר 'הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1931-1926, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.
AJL, נירה וולף, ספטמבר 2016
הארץ, "תיאטרון לאומי מחפש בית", יאיר ליפשיץ, מאי 2016
קול ישראל, רשת ב, חיים אדור, "וביום השישי עם חיים אדור", פברואר 2016
"...ואת התודה על עשיית צדק היסטורי עם המצנטים הללו, על החשיפה המדוקדקת, האחראית והמזהירה של הפרק העלום הזה בתולדות התאטרון הלאומי שלנו, שטרח לטאטא אותו מתחת לשטיח, אנחנו חייבים לעבודת הנמלים, ליכולת הארכיברית ולכושר הניתוח המושחז של ד"ר שלי זר-ציון." - תאטרון, "הבניית תדמית לאומית דרך הזרתה ו/או הפרכתה", גד קינר (קיסינגר), אוגוסט 2016
תאטרון, "גלות ונדודים כפרדיגמה בהיסטוריוגרפיה של התאטרון היהודי", יאיר ליפשיץ, אוגוסט 2016