"מר כהן, אמר יקר, אתה יודע, הסיפור שלי זה לא משהו, זה מהחיים, אבל אני מבקש שתשמע אותו" (עמ' 10). בשמו של האזרח, יקר, תובע גלעד מאירי את זכותו של הסיפור-מהחיים להישמע. במובנים רבים, סיפוריו של מאירי בקובץ הפרוזה הראשון שלו, הם אכן "לא משהו", כמעט-לא סיפורים: כאלה שאין סיבה מיוחדת לכתוב אותם, סיפורי סתם. אך אם הסתם הוא התרגום העברי לאיד הפרוידיאני – הרי שאין כמו סיפוריו של מאירי לצותת לאיד הקולקטיבי, להעלות על הכתב את ה"סתם" המבקש לצאת לאור.
המשרד לסיפורי הציבור פורש לפנינו קרנבל ססגוני: אנשי שירותים ופקידות, אוהדי כדורגל, חיילים ופועלים – גיבורים-לרגע של דרמות מקומיות; פסיפס של תודעות חיות: פועלות, חושבות, מסתבכות, מדברות, אך אינן יודעות לתת פשר פסיכולוגי לעולם שבו הן תקועות.
בסיפוריו של מאירי מתמזגים המספר המודרני עם מספר הסיפורים העממי ומכוננים יחדיו סוציאליזם של שפה.