לשלום הנצחי

"ספרו של קאנט לשלום הנצחי יצא לאור בשנת 1795. סברה היא כי אחת הדחיפות לכתיבתו של הספר ולפרסומו היה ההסכם הקרוי שלום באזל, שנחתם ב-5 באפריל 1795 בין פרוסיה ובין הרפובליקה של צרפת. מקובל לחשוב כי הסכם זה, ששם קץ, או שנראה היה כשם קץ, לעוינות בין שני אויבים, נתן חלקו לאווירה של ציפייה לשלום ושימש נימוק למען השלום.
כאשר אנו מעיינים במניעים פנימיים של הגותו של קאנט עצמו, נראה המעבר מהגות זו להידרשות מפורשת לשאלת השלום כך:
השלום עצמו אפשר להבינו כמצב של הודיה אוניברסאלית של בני אדם אלו באלו. מבחינה זו הוא מעין מימוש, ולו מימוש חלקי, של הצו הקטיגורי המטיל את החובה לראות בבני אדם תכלית ולא אמצעי בלבד. שלום, מניעת כיבוש, מניעת ניצול ובליעה של עם על ידי עם או מדינה על ידי מדינה - הללו משקפים או מגשימים מצד זה את הצו ההחלטי ואת האוניברסאליות של התוקף של צו זה".

(מתוך "בפתח הספר")