הקובץ ההוויה הלאומית וההוויה האנושית מציג בפני קוראים בני הזמן הזה מבחר מאמרים ממרב שדות העיון, ההגות והניווט החברתי-מדיני של נתן רוטנשטרייך. המחבר היה קשוב תמיד לדופק הזמן מתוך מעורבות עמוקה ומתוך פרספקטיבה כפולה – זו של הזיכרון ההיסטורי וזו של חזון לעתיד. הוא הרבה לכתוב על סוגיות ערכיות, חינוכיות ופוליטיות. המאמרים שבקובץ מתייחסים לשינויים התרבותיים והמדיניים שעברו על החברה הישראלית והעם היהודי במשך שלושים שנה, חלקם בירורים עקרוניים וחלקם עוסקים בנושאים אקטואליים. במרכזן עומדת תפיסה מפוכחת של המציאות ותביעה מוסרית לפעול בתוכה. כלולות בקובץ גם רשימות זיכרון לאנשי תרבות ורוח. רוטנשטרייך הציב אמות מידה ערכיות להתמודדות עם מצוקות השעה ועם מבוכי הרוח של זמננו. אמות מידה אלה, שחצב וגם ליטש בהגותו ובביקורת החברתית שלו, מתבררות כבעלות אקטואליות חריפה, מעבר להקשרי כתיבתן וזמנן. פרופ' נתן רוטנשטרייך (1914–1993) נולד למשפחה ציונית בגליציה. הוא עלה ארצה ב-1932 בהיותו בן 18 והחל את לימודיו באוניברסיטה העברית. מאז שנת 1950 הוא לימד בחוג לפילוסופיה והדריך סטודנטים רבים. הוא כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח (1958–1962) וכרקטור האוניברסיטה (1965–1969), ונמנה עם מקימי האקדמיה הלאומית למדעים. רוטנשטרייך כתב 80 ספרים ופרסם יותר מ-1000 מאמרים בשפות שונות. יחד עם מורו וידידו, פרופ' שמואל הוגו ברגמן, תרגם את כתבי עמנואל קאנט לעברית. הוא הרבה לכתוב גם על סוגיות ערכיות, חינוכיות ופוליטיות. הוא זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת בשנת 1954, בפרס ישראל במדעי הרוח בשנת 1963 ובפרס ביאליק (לחכמת ישראל) בשנת 1992.

This book is concerned with the exploration of the concept of human dignity, which is taken as the ultimate basis of the entitlement of man to his special position in the inter-human context, and also as what can be described as the metaphysical orbit. The thesis of the book is that the concept is so eclectic that it is mandatory to explore its various components: man and morality, and the attribution of sanctity to human life. The method pursued explores these various aspects by analyzing the most prominent expressions of the various views of philosophers, and adding critical comments to the analysis.

"ספרו של קאנט לשלום הנצחי יצא לאור בשנת 1795. סברה היא כי אחת הדחיפות לכתיבתו של הספר ולפרסומו היה ההסכם הקרוי שלום באזל, שנחתם ב-5 באפריל 1795 בין פרוסיה ובין הרפובליקה של צרפת. מקובל לחשוב כי הסכם זה, ששם קץ, או שנראה היה כשם קץ, לעוינות בין שני אויבים, נתן חלקו לאווירה של ציפייה לשלום ושימש נימוק למען השלום. כאשר אנו מעיינים במניעים פנימיים של הגותו של קאנט עצמו, נראה המעבר מהגות זו להידרשות מפורשת לשאלת השלום כך: השלום עצמו אפשר להבינו כמצב של הודיה אוניברסאלית של בני אדם אלו באלו. מבחינה זו הוא מעין מימוש, ולו מימוש חלקי, של הצו הקטיגורי המטיל את החובה לראות בבני אדם תכלית ולא אמצעי בלבד. שלום, מניעת כיבוש, מניעת ניצול ובליעה של עם על ידי עם או מדינה על ידי מדינה - הללו משקפים או מגשימים מצד זה את הצו ההחלטי ואת האוניברסאליות של התוקף של צו זה". (מתוך "בפתח הספר")

This book is based on notes taken at the lectures of the late Professor Yitzhak Julius Guttman (1880-1950) on topics relating to the philosophy of religion. Guttman, in these lectures, made use of the comparative material at his disposal. Nevertheless, there is a specific direction to the mode of comparison he adopts; he not only seeks to promote the idea that there is a classification within the field of religious phenomena with regard to distinguishing between the higher and the lower phenomena, but he also wishes to show that, in the area of higher religiosity, monotheism represents the supreme stage of religious development.

בספר זה כונסו מבחר ממאמריו ההיסטוריים והשיטתיים של יצחק יוליוס גוטמן (1950-1880), חוקר הפילוסופיה היהודית ומראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים. גוטמן היה מן ההוגים שהרבו לחשוב ומיעטו לכתוב. כל מאמר ממאמריו מעיד על אופי הגותו ומבליט את דמותו הרוחנית: צלול הדעת והביטוי, רחב האופק והיקף, דייקן בפרטים ומאירם מתוך ראייה כוללת, יודע את היהדות ידיעה שורשית וידיעה מתבוננת ויודע את עולמות יוון הקדומה, הנצרות, האסלאם ותרבות אירופה, היסטוריון המודרך על ידי ראייה שיטתית והוגה שיטתי הצמוד לקרקע של ההיסטוריה ברעיונותיה ובממשותה. מאמרים אלה, מרביתם מתורגמים מגרמנית, הם דברי לוואי נאמנים לספרו המרכזי של גוטמן 'הפילוסופיה של היהדות' (מוסד ביאליק 1951). הדברים שנאמרו בספר ההוא על דרך הדיון הכולל מקבלים את הארתם הנוספת והמפורטת במחקרים אלה. במרכז הגותו ומחקרו של גוטמן עמדה השאלה של דת לעומת מדע, או ביתר הרחבה דת לעומת ההגות הפילוסופית הרציונלית. שאלה זו הייתה בשבילו גם שאלה היסטורית, כלומר שאלת מפגשה של היהדות עם המורשת הרציונלית. שאלה זו הייתה בשבילו גם שאלה היסטורית, כלומר שאלת מפגשה של היהדות עם המורשת הרציונלית של הפילוסופיה וטיבו של מפגש זה.

"לתורתו של הוסרל היתה השפעה עצומה על התפתחות המחקר הפסיכולוגי […] הוסרל התקומם נגד העברת מתודות מדעי-הטבע לשדה שאין השיטה הניסויית הולמת אותו. מאמרו 'פילוסופיה כמדע חמור' נכתב בעיקרו לשם כך […] התלהבות מוסרית מפעמת במפעלו […] בזמן שהתמוטטו יסודות התרבות האירופאית […] ניסה הוסרל לבנות את הפילוסופיה על יסודות איתנים ובדייקנות מתמטית […] דרכו מהמתמטיקה אל הפילוסופיה נקבעה על-ידי חוויות דתיות עצומות." שמואל הוגו ברגמן, הוגי הדור "במבחר שלהלן ניתנו שלושה ממאמריו של הוסרל שיש בהם כדי לייצג את השלבים העיקריים בהתנסחותה של ההשקפה הפנומנולוגית […] השפעתו של הוסרל על הפילוסופיה החדשה היתה גדולה מאוד […] גם מרטין היידגר היה תלמידו." נתן רוטנשטרייך, פתח דבר "הוסרל היה פילוסוף גדול בגלל עיקשותו היוצאת מן הכלל במשימתו הבלתי סופית: להחזיר את התקווה בשיבה אל התובנות הבסיסיות של ההכרה ולנחול ניצחון על העמדה היחסית והספקנית […] מאמצו האדיר להגיע לפנומנולוגיה היא הניסיון הגדול והרציני ביותר במאה שלנו להשיג את המקורות הסופיים של הידיעה." לשק קולאקובסקי, הוסרל והחיפוש אחר הוודאות