הספר מציג את העיתונות הכתובה והפולמוס סביב תהליך השלום מהסכם אוסלו עד רצח רבין ולאחריו. כל קבוצה אנושית תלויה להישרדותה באיכות התקשורת בין מרכיביה. טיב הקומוניקציה הוא האחראי להמשך: בין אם שגשוג והתפתחות ובין אם קמילה וחידלון. איכות התקשורת מושתתת על קיומם של שיח והידברות בין הצדדים; שיח הוא פעולה דו-כיוונית המבוססת על קשב והאזנה מחד, ועל התבטאות והעלת נושאים מאידך. להצלחתו, חייב השיח להישען על שלושה תנאי יסוד: השתתפות רחבה של כמה שיותר שותפים לקבוצה, סובלנות לדעות והשקפות שונות ומגוונות, והבנה מוסכמת על מובנן ומשמעותן של המילים, הדעות וההשקפות שמובעות ברטוריקה המתפתחת בשיח. שיח חלקי, שאליו תמנע גישה של קבוצות מסוימות בציבור, או שיח שמבליט חוסר סובלנות ואי כבוד בין המשתתפים בו, ולבסוף, שיח המתנהל במישורים מקבילים של סמלים, דימויים, ביטויים ואמירות בלתי נפגשות, לא יתמידו בקיומה של קבוצה ובהשארתה יחד. שיח כזה עלול להתפוגג בדממה דקה או ברעש גדול והקבוצה שעסקה בו תקרוס עמו. נחיצותו הגדולה ביותר של שיח היא בעת מחלוקת. חיוניותו של השיח היא ליישב חילוקי דעות בטרם פורענות. זהו ספר על כשלון השיח בחברה הישראלית בזמן הפולמוס הגדול של הסכמי אוסלו, על המשטמה והאלימות הרצחנית שבאו במקומו ועל התפוגגות אשליית הסולידריות הישראלית.

"היסטוריה, רטוריקה, הוכחה... הרעיון שהיסטוריונים צריכים או יכולים להוכיח משהו הוא, בעיני רבים, רעיון שאבד עליו הכרח, ואולי הוא אף מגוחך בעליל. ואולם, אפילו אלה החשים שלא בנוח לנוכח האווירה האינטלקטואלית השלטת, סבורים כמעט תמיד כי רטוריקה והוכחה אינן עולות בקנה אחד. אני, לעומת זאת, מבקש להראות, ראשית, שההוכחהנחשבה בעבר לחלק בלתי נפרד מן הרטוריקה. שנית, שעובדה זו, שהיתה ברורה מאליה בעבר, ונשכחה בינתיים, רומזת לדימוי על שיטות עבודתם של ההיסטוריונים, לרבות ההיסטוריונים בני-זמננו, שהוא הרבה יותר מציאותי ומורכב מזה המשתקף באופנה העכשווית." במשפטים אלה פותח קרלו גינצבורג, אחד ההיסטוריונים החדשניים ביותר בדורנו, את חיבורו המרתק על היחסים שבין רטוריקה להיסטוריה. תוך התבוננות מקורית במגוון רחב של טקסטים השייכים לתקופות, לתרבויות ולסוגות שונות, מבקש גינצבורג להראות כי הרטוריקה, אם מבינים נכון את פשרה, נוגעת לא רק לסגנונו של ההיסטוריון, אלא גן לחתירתו אחר ההוכחה והאמת ההיסטורית.

האומה בהיסטוריה מתאר את המחלוקות ההיסטוריוגרפיות העיקריות על מקומה של האומה בהיסטוריה, ומציג בפירוט יתר את יתרונותיה של הגישה האתנית-הסמלית, שסמית הוא אחד מנציגיה הבולטים. כבר שלושיםשנה ויותר נחשב אנתוני סמית לאחד התיאורטיקנים המרכזיים בחקר הלאומיות. בזה אחר זה הוא פרסם שורה מרשימה של ספרים הנחשבים ציוני דרך בהבנת התופעה של האומות והאתניות. עבודתו המחקרית מצטיינת הן בחדות מושגית ובתחכום תיאורטי והן בידע ובהבנה היסטוריים נרחבים. כתיבתו מתאפיינת בחיפוש עקבי אחר הקשר בין האתניות הטרום מודרנית ללאומיות שבאה אחריה, ובחתירה בלתי נלאית לתיאוריה מאחדת או לפרדיגמה מוסכמת, שיקיפו את מירב הבעיות והנושאים הכלולים בלאומיות. בספרו האומה בהיסטוריה הבשילו והגיעו לכלל גיבוש כמה מרעיונותיו המנחים בנושאים אלה.