ה'אוריינט', שבועון בשפה הגרמנית שיצא לאור בשנים 1942–1943 בעריכת וולפגנג יורגראו וארנולד צווייג, היה אחת התופעות התרבותיות הייחודיות של העלייה דוברת הגרמנית בארץ ישראל. מאביב 1942 עד לחיסולו באביב 1943 הוא שימש ביטאון ליהודים יוצאי השמאל הגרמני המרכז אירופי שהגיעו ארצה מאימת השלטון הנאצי בארצם. בנטייתו הפוליטית השמאלנית, ברקע הלא ציוני של אנשיו ובבדלנותו התרבותית והפוליטית היה ה'אוריינט' סמן קיצוני בקשת העיתונות של העלייה הגרמנית ועל כן העלה את חמתם של רבים בחברת היישוב. בה בעת היה השבועון הארץ ישראלי חלק מעיתונות השמאל הגרמני הגולה שיצאה לאור ממוסקווה ועד ניו יורק, מפריז ועד בואנוס איירס. תופעת ה'אוריינט' טרם נבחנה במחקר מונוגרפי. הספר פורס את קורות השבועון ומנתח את הסוגיות המרכזיות שנידונו בו מכמה היבטים היסטוריים: השבועון כחלק מן הגלות הפוליטית מהרייך השלישי; השבועון בראי תולדות יהדות מרכז אירופה; השבועון כמרכיב ייחודי בפסיפס התרבותי והפוליטי של היישוב העברי. הספר פותח צוהר לעולמם של אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים לא ציונים שנעקרו מארצות מוצאם בשנות הרייך השלישי והגיעו לארץ ישראל, לחברה שהאידאולוגיה השלטת בה חתרה לבניין אומה עברית.

תהפוכות רבות עברו על היחסים שבין גרמניה לארץ ישראל (פלשתינה) בעידן המודרני. בראשית המאה התשע עשרה עוד עמד הקשר בעיקרו בסימן היחס הנוצרי וההיסטורי לארץ הקודש, אך מאז הקמת הקיסרות הגרמנית (1871) הוא התגלגל גם לתחום הכלכלי והפוליטי המובהק. עבור גרמניה, כמו עבור מעצמות אחרות, הייתה ארץ ישראל טריטוריה שיש בה אינטרס כלכלי בין-לאומי הקורא לתחרות עם מעצמות אחרות. אין תמה אפוא שאבי הציונות, תאודור הרצל, ביקש להיפגש עם הקיסר הגרמני כאשר הלה ביקר בארץ ישראל. גם יורשי הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימר והרייך השלישי, גילו עניין בארץ ישראל, אלא שכאן נמזגו למערכת היחסים שני יסודות נוספים: האינטרס של יהודי גרמניה בארץ ישראל והעובדה שהיישוב היהודי שנוצר בה כלל אנשים שנמלטו מהרייך השלישי ונשאו עמם תרבות גרמנית. הקשר בין השתיים לאחר מלחמת העולם השנייה עומד בסימן זכר הרייך השלישי מחד גיסא ותפקיד ישראל מאז הקמתה בשימור זיכרון השואה מאידך גיסא.

המחבר הנו חתן פרס שזר לתולדות ישראל לשנת תשס"ה. בספר זה המחבר פורס את דרכו המדינית של יהודה ליב מאגנס, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית בטרם קום המדינה. מאגנס היה פציפיסט פעיל בארצות הברית עוד במלחמת העולם הראשונה והאמין בשליחותו ההומניסטית האוניברסלית של העם היהודי ולא בלאומיות טריטוריאלית. רעיון 'המרכז הרוחני' של אחד העם היה נר לרגליו. הוא היה מקורב לאגודת 'ברית שלום' שחתרה למדינה דו-לאומית, אף שלא נמנה עם חבריה, ועם התפוררותה ביקש להקים גוף חדש שבמסגרתו יוכלו לבוא לידי ביטוי דעותיו הפציפיסטיות הייחודיות. אגודת 'איחוד' החדשה שהקים בשנת תש"ב נתמכה על ידי קבוצה קטנה של אינטלקטואלים, בהם מרטין בובר וארנסט סימון, אשר ביקשו להיות מוכיחים בשער ולהפיץ את משנתם בציבור הציוני ולא לתפקד כמפלגה פוליטית. מאגנס צידד תחילה במעמד של מיעוט לאומי אוטונומי ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך בשל לחץ כבד מצד הציונות הממוסדת, ובייחוד בעקבות השואה, עבר לתמוך בשוויון מספרי בין היהודים לערבים בגודל האוכלוסייה ובייצוג במוסדות השלטון. דבקותו במדינה דו-לאומית גברה לנוכח ההסלמה ביחסי שני העמים: הוא חרד מפני מלחמה מתמדת שתפרוץ עם הקמת מדינה יהודית ותגרום שהעם היהודי יחיה בארצו על חרבו, בניגוד לפסוק מספר זכריה שחרת על דגלו - 'לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי'. מאגנס נאלץ להכיר בכישלון דרכו הפוליטית לאחר החלטת החלוקה באו"ם, ואולם עד סוף ימיו דבק באמונתו שקונפדרציה בין שני העמים אפשרית.

With the demise of the Soviet Union and the collapse of Communism in Eastern Europe, a number of questions regarding the conventional understanding of totalitarianism could now be viewed in the new light. The classical studies of totalitarianism were undertaken when Nazism and Fascism had been vanquished, while the Soviet system still existed: this created an asymmetry which could now be overcome. The ideological Cold War edge which sometimes accompanied debates about totalitarianism was similarly blunted. The impetus which these developments could give to new angles of research and historical perspective was the focus of the conference “Reflections on Europe’s Century of Discontent”, held at the Institute for European Studies at the Hebrew University of Jerusalem. More than a dozen participants from eight countries – political scientists, historians, lawyers as well as political activists – took part in what was an exciting exercise in re-evaluation and re-assessments. The results are presented in this volume.

באתונה הקלסית קמה הדמוקרטיה הראשונה בתולדות האנושות, שהייתה לדמוקרטיה הישירה המפורסמת ביותר בכל הזמנים. הספר בוחן את תהליכי צמיחתה והעמקתה, את תפקוד מוסדותיה והליכי קבלת ההחלטות בה, את עקרונותיה האידאולוגיים ואפיוני תרבותה, את יכולת עמידתה במשברים וחידת יציבותה ועוד סוגיות היסטוריות הנוגעות לה. אף כי במובנים רבים הייתה הדמוקרטיה הקלסית שונה מהדמוקרטיה המודרנית, יש לשתיהן יסודות משותפים. העניין הרב במשטרם המדיני של האתונאים, כמו במכלול תרבותם, נובע גם מקווי הדמיון המאלפים למציאות המוכרת לנו וגם מקווי השוני החדים ביניהם: זהו עולם שנראה זר ומוזר ובה בעת מוכר. הדמוקרטיה האתונאית נתפסת בספר לא כמופת לחיקוי או כמושא לגינוי, אלא כנושא מרתק למחקר היסטורי וכדוגמה לחשיבותו של דו-שיח בין הווה לעבר.

בספר מבחר מקורות מספרות התורה שבעל פה, הקשורים לציפורי בתקופת המשנה וראשית תקופת התלמוד, לדמויות בולטות מקרב חכמיה, לממצאים הארכאולוגיים הנחשפים לפני המבקר בין עתיקותיה ולנושאים נוספים מעולם הרוח של תושביה. הספר מיועד למדריך, למבקר ולמתעניין באתר ציפורי ובאתרים נוספים מתקופת המשנה והתלמוד, ומטרתו לחבר בין היצירה הספרותית של התקופה (המילה), לבין הממצא הארכאולוגי (האבן), שנחשף לפני המבקרים באתר.

This study examines the modern revival of the belief among religious Jews that they are duty-bound to hasten messianic redemption. It focuses on the efforts of Rabbi Tsevi Hirsch Kalischer, who presented a unique interpretation of classical Jewish texts in support of reviving sacrificial worship and Jewish agricultural settlement in Palestine. Kalischer’s achievements are placed in the context of the Enlightenment, Jewish civic emancipation, European colonialism, and the emerging religious divisions between Jews.

במאה העשרים עברה אמריקה הלטינית תמורות כבירות. בראשית המאה היתה תת היבשת בעלת אוכלוסיה דלילה, שימרה רבים מהתכנים והערכים שנוצקו בתקופת השלטון הקולוניאלי, וכלכלתה התבססה על ייצוא חומרי גלם ומוצרי חקלאות, כגון קפה, סוכר, בננות ובשר. במאה העשרים גדלה האוכלוסיה פי תשעה, צמחו ערי ענק והתעצם מאוד הייצור התעשייתי. ספר זה סוקר בהרחבה את השינויים האלה, וגם את החיים הפוליטיים הגועשים של תת היבשת, שבמהלכם פרצו התקוממויות ומלחמות אזרחים, עלו ונפלו רודנויות ומשטרי דיכוי צבאיים, פעלו תנועות גרילה והתחוללו מהפכות מדיניות וצבאיות של ממש. המחבר דן בסיבות ובגורמים לכל אלה וכן מציג את המשטרים הדמוקרטיים שהתבססו בחמש עשרה השנים האחרונות. תשומת לב מיוחדת ניתנת ליחסי אמריקה הלטינית עם ארצות הברית. ד"ר אילן רחום מרצה על תולדות אמריקה הלטינית במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן. בין פרסומיו הקודמים בנושא זה - "ברזיל בעבר ובהווה" (1990), ו"סימון בוליבר: מבחר כתבים" (1977) שערך וכמו כן מאמרים בכתבי עת מקצועיים.

'כל מי שדואג לדמוקרטיה, בין כאזרח, בין כפעיל פוליטי ובין כחוקר, חייב לברך על הופעתו של קובץ המאמרים של נורברטו בוביו. במאמרים אלו גלומים חדות המחשבה, החכמה ורוחבה ועומקה של הלמדנות אשר הקנו לבוביו את הערכתם יוצאת הדופן של בני ארצו. כדאי להוסיף שהערכה זו נובעת לא רק מאיכות עבודתו המחקרית של בוביו – שכרך זה הוא העדות לה – אלא גם מן היושר והישרה חסרי הדופי שבהם התעמת עם האירועים הפוליטיים הסוערים באיטליה במשך קריירה ארוכה גם כחוקר וגם כדמוקרט בעל עקרונות.' - רוברט א' דאל, אוניברסיטת ייל נורברטו בוביו הוא התאורטיקן של הפוליטיקה החשוב ביותר באיטליה כיום. בספר זה הוא מפתח טענה מקורית ורבת עצמה על טבעה של הדמוקרטיה ועל האפשרות לפתח צורות דמוקרטיות של ארגון חברתי בחברות המודרניות. עבודה חשובה זו, הכתובה בלהט ובהתלהבות בצד למדנות, תתרום תרומה חשובה לדיונים העכשוויים בתאוריות חברתיות ופוליטיות. היא תהיה רבת עניין הן לסטודנטים לסוציולוגיה, למדע המדינה ולפילוסופיה הן לכל מי שאכפת לו מטבעה ומעתידה של הדמוקרטיה.