חיבור זה מבקש לשמש שער כניסה אל אחת היצירות המפוארות של יהדות ימי הביניים, ספר 'משנה תורה', ספר דינים אדיר שנתחבר בסוף המאה הי"ב, מפליא עד היום בהיקפו המונומנטאלי, בתעוזתו הפסיקתית, בסדר המופתי של ארגון תכניו, בלשונו העניינית, החיה, החגיגית והמדויקת, במיזוג הווירטואוזי של למדנות ומקוריות המאפיין את מרחביו, ובשפע של סגולות נוספות שבזכותן הוא נחשב, בצדק להישג שאין דומה לו בתולדות ספרות ההלכה והמחשבה היהודית. חיבורו של פרופסור טברסקי מציע לענייני הספר הזה מצע רחב של עיון, מתוך מגמה להאיר את קווי המתאר שלו הן מצד עצמו, הן מצד מרכזיות מעמדו במכלול יצירתו של הרמבם, והן מצד מקומו בהיסטוריה הארוכה והנפתלת של ההלכה ומחשבת היהדות לדורותיה. המחבר דן במקורות הספר, בהגדרת סוגו הספרותי, במגמותיו המוצהרות והמשתמעות, ב'אידאולוגיה' העומדת מאחורי היקפו והליכותיו, בדרך המיון המשמשת בו, באופי עיצובו, ובטיב לשונו וסגנונו. יריעה רחבה במיוחד פורש המחבר לעיון בזיקות העדינות הנחשפות ב'משנה תורה' בין ההלכה והפילוסופיה, נקודה רגישה ובעייתית ביותר בעולמו של הרמבם אשר ריתקה אליה דורות של לומדים וחוקרים, וקבעה במידה לא מועטת את גורל היצירה ואת שיעור השפעתה על תולדות חיי הרוח של עם ישראל. הספר הוא אפוא מבוא ל'משנה תורה' במובן המלא של המילה: פתח אשר כל הבא בו מובטחת לו הדרכה מוסמכת של אחד מגדולי בעלי המקצוע, בעולמה המופלא של יצירה גדולה, המקפלת בתוכה כמעט את מלוא הוויתה הרוחנית של היהדות. הספר תורגם לעברית בהשגחת המחבר והושלם ועודכן במיוחד למען הקורא העברי.

הנושאים בספר: פילון האלכסנדרוני סעדיה גאון יצחק ישראלי שלמה אבן-גבירול יהודה הלוי אברהם בר חייא בחיי אבן-פקודה אברהם אבן-דאוד אבו אל-ברכאת אל-בגדאדי הרקע הפילוסופי של הרמב"ם

הספר חשיבה מחדש הוא אסופת מחקרים על הגותם הדתית והלאומית של כמה מן הפילוסופים והתיאולוגים היוצרים המקוריים ביותר בהגות היהודית האירופאית במאה ה-20. הגותם של שניים מבין פילוסופים ותיאולוגים אלה משה מנדלסון ופראנץ רוזנצווייג - כבר נחקרה ונידונה הרבה: אך גם לגביה מוצעת הסתכלות מזווית חדשה. הגותם של שאר האישים הנדונים באסופה נחקרה רק מעט, למרות תרומתם הסגולית המקורית והשפעתם הניכרת, ועל כן יהוו המחקרים הללו אתגר לממשיכים.

בספר מובאת השקפת עולמו של פרופסור שפיגל על הבעיות החשובות ביותר של האדם בימינו. הוא סוקר את הבעיות שבין האדם לבין עצמו ובין האדם לבין החברה: הדוגמטיות והספקנות, הסובלנות כלפי דעות הזולת, המלחמה והשלום וחוסר ההתאמה בין הקדמה המדעית והטכנולוגית לבין ערכי המוסר והסטראוטיפים באופן החשיבה. הספר כתוב בצורת דיאלוג. בשיחות משולבים זיכרונותיו של המחבר מן העולמות שראה בחייו במוסר ההשכל שלמד מהם, ולאלה ערך חינוכי רב.

תולדות הקבלה הן סיכומה של שורה ארוכה של התפתחויות רעיוניות, אשר עוקבות אחר המעברים של המקובלים ודעותיהם, ממקום למקום, מארץ לארץ ומיבשה ליבשה. השפעתם של הכתבים הקבליים המוקדמים בפרובנס בשלהי המאה הי"ב הורגשה בקאטאלוניה, שם נכתבו חיבורים קבליים רחבי הקף שזכו אף לתפוצה מסוימת; תופעה זו חוזרת באמצע המאה הי"ג בקסטיליה. הנושאים הנדונים כאן עוסקים בקבלה הנבואית, במייסדה אברהם אבולעפיה, ובהתפתחותה של קבלה זו עד לאמצע המאה הי"ז. אידל התעלם מן ההשפעה של קבלת אבולעפיה על הקבלה היהודית באיטליה וביוון ועל הקבלה הנוצרית; סוגיות אלה הן נושא למחקרים אחרים. המאמרים המובאים כאן נכתבו בעשור האחרון ופורסמו כבר בבימות שונות. למרות שלא הוכנסו שינויים מהותיים בניסוחם הראשוני, המאמרים עודכנו מבחינה ביבליוגרפית וצוינו בכל מאמר את הופעת הדיונים המשלימים הנשנים במאמרים האחרים שבקובץ.

בספר זה, תחת כריכה אחת, מובאים קנט ועמו שופנהאור, ניטשה, גתה והקבלה היהודית, וכך גם אפלטון ועמו הפרה-סוקרטים והדיוניסוס, אפולו ואורפאוס בדת היוונית.

כיצד ומתי התהווה העולם? האם הוא היה תמיד או נוצר בזמן מן הזמנים? אם הייתה לו ראשית - מה גרם לו להתחיל, והאם ניתן לדעת מה היה לפני שהוא התחיל? האם יש פשר לקיומו של היקום והאם הוא מכוון לתכלית כלשהי? בשאלות אלו דנים חוקרים בולטים מתחומי הפיזיקה והאסטרונומיה, מדעי החיים, הלימודים הקלסיים, המקרא והפילוסופיה. הדיונים עוסקים ב'מפץ הגדול', במוצא החיים מן החומר הדומם, בבריאה במיתולוגיה היוונית, בבריאה במקרא, בתפיסת הבריאה במשנתו של הרמב"ם ובמושג הזמן.

"זה זמן רב מורגש הצורך בהוצאה ביקורתית של כתבי החסידות או של אי־אלו מספרי היסוד שלה. החסידות של המאה השמונה־עשרה היא פרק בתולדות הרוח של עם ישראל ש״חכמת ישראל״ לא היטיבה עמו, ואף־על־פי־כן הרבו חכמי ישראל מראשית המאה הזאת לתהות על מהותה, לדבר בשבחה או לגנותה. הוויכוחים התנהלו על בסיס עקרוני שהציג, בצדק, את השאלה: מה טובה צמחה ליהדות מתנועה זו, מה היו מאווייה החברתיים, ומה היה מקומה בין זרמי מחשבה אחרים בגי זמנה, כמו ״המתנגדות״ , ההשכלה והציונות. אולם לא המחקר ההיסטורי, שהיה להוט בעיקר אחר ״התיעוד״ של כל הנוגע לחסידות, ולא המחקר הפנומנולוגי שטרח להתמודד על הערכיות הפנימית של החסידות, לא נתנו לקורא את השהות הפנימית לשמוע את דברי החסידים עצמם. האמירה מגבוה וממרחק ובהכללה, מאפיינת את חקר החסידות על כל זרמיה. דרך זאת גם יתרונות בצדה, שכן היא נותנת פרספקטיבה כלפי הנושא הנידון, אבל אנו מצווים היום על אתנחתא, העמקה ודיוק כדי להבין את המערכת הסבוכה של עולם רוחני זה. צריד לתת למקורות עצמם לדבר, הן כדי להיות נאמנים לגופי התורות בנות זמנן והן כדי למנוע אוריינטציה מסולפת סביב החסידות, המותחת את היריעה של משמעותה אל ימינו בלא ביקורת מספקת. שתי סיבות אלו מצדיקות, לדעתי, את העבודה שהושקעה במהדורה הביקורתית של הספר ״מגיד דבריו ליעקב״ ובפירוש שהבאתי בצד הטקסט כדי לעזור למעיין להתגבר על הקשיים הטכניים הרבים העומדים בדרכו בהבנת הכתובים. בחירתו של ספר זה אינה מקרית: ראיתי בו אחד הספרים המרכזיים במחשבה החסידית ואף מהקשים שבהם, מה עוד שהוא מספרי החסידות הראשונים שנדפסו. התורות המובאות בו מייצגות את הלך הרוח של האסכולה העיונית העיקרית בחסידות של המאה השמונה־עשרה, שהמגיד ממזריטש היה המורה שלה. בשביל שנבין היכן נתמקדו הבעיות העיוניות־ חברתיות בין דור ראשון—של הבעש״ט וחבריו—לבין דור שני—של המגיד ממזריטש ובית מדרשו—יש צורך במונוגראפיה בפני עצמה; לא זהו התפקיד שהוטל על ספר זה: כאן פירשתי דברים לגופם בלא התייחסות לדינאמיקה של קיומם. גם אל המקורות שעליהם מסתמך המגיד ממזריטש התייחסתי כאל ״מראי־מקום״ בלבד, אף־כי בפירושי הצבעתי על התפנית החסידית שחלה בשימוש במקורות אלו, ובעיקר אמור הדבר לגבי מקורות הקבלה. יצאתי מתוך הנחה שמושגי יסוד המקובלים בחקר תולדות הדתות ידועים למעיין בספר זה, ונזקקתי להם בפירושי כדי שתימצא מערכת קואורדינאטות מושגית שבתוכה מתייצבות בעיות עיקריות בהיערכות זו או אחרת. גם אנאליזה של טקסט אינה אפשרית בלא מערכת כזאת: הבעיות יוצאות מתוכה וחוזרות אליה, וכל הקביעות המשניות שבפירוש מוארות מתוכה..." - מתוך פתח הדבר בספר. כדי לקרוא את ההמשך נא לחצו על "עמודים מהספר" לצד תמונת הספר.

המאמרים המקובצים בספר דנים בסוגיות תאורטיות ובמחקרים אמפיריים המצויים על סדר היום של המחקר הפסיכולוגי בספרות העיון ובמעגלי היישום. הם עוסקים בפסיכולוגיה ביולוגית, בפסיכולוגיה קוגניטיבית, בהתפתחות ילדים, בסוציאליזציה של מבוגרים ובפסיכולוגיה רפואית וקלינית.

"לוק לא היה הראשון שכתב בזכות הסובלנות הדתית. אולם פנייתו הייתה הנרגשת ביותר, הישירה ביותר ובעלת העצמה הרבה ביותר… איגרתו של לוק הניעה את הדורות הבאים לאמץ לעצמם את רוח הסובלנות בענייני הדת. היא עדיין מהווה חלק מהותי של האידאל הדמוקרטי הליברלי וחורגת מעבר לזמן חיבורה." 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו יורק 1967. "לשתי האיגרות על הסובלנות הדתית חשיבות רבה מבחינה היסטורית שכן הייתה להן בשעתן תהודה גדולה והן השפיעו השפעה ניכרת על שניים מענקי הדור ההוא: ברוך שפינוזה ופייר בייל. חשיבותן אינה היסטורית בלבד והן מאירות פנים אחדות מן המכלול המורכב והסבוך של סוגיית הסובלנות… דיונו הבהיר, המרוכז והקריא, החריף והאירוני לעתים, והסובלני תמיד, של לוק מעורר אותנו לעיון מחודש בזכות הסובלנות הדתית על סוגיה, שהיא גם סוגיה מרכזית מאוד לחיינו, בעיקר בעיר ירושלים שבה התפרסם לראשונה תרגום זה." יעקב גולומב, 'פתח דבר' "אם כי לא בחל ברשמים רטוריים, לוק שאף בעיקר להשיג 'סדר ובהירות'. כתוצאה מכך, לשון ה'איגרת' הולמת את התנגדותו של מחברה ל'להט תאולוגי' ואת אמונתו המוצהרת ש'השיטה היחידה הנכונה להפיץ את האמת היא לצרף למשקל הטיעונים השכליים את האנושיות ואת הרצון הטוב." ריימונד קליבנסקי, 'הקדמה' (עמ' 35)

העיונים בספר זה הם פרי ניסיון בהוראת החבור "שמונה פרקים" ללומדים בכתות תיכוניות ועל-תיכוניות, והם מיועדים לקוראים מן החוג הזה. דרך כלל חסר הלומד בעל ההשכלה התיכונית בארץ, ואפילו מדובר באלה שבמגמות הומניסטיות, רקע מתאים להבנת חבור זה שנכתב בשביל יודעי תורה שבעל-פה והוא מניח גם הכשרה עיונית כלשהי מצד הקורא. אמנם אין חבור זה מיועד ליודעי פילוסופיה ממש; אבל מושגיו הגזורים מתורת- הנפש ותורת המדות של אריסטו, שהשפעתן מצויה מאד בספרות ימי הביניים כולה, ידועים היו גם למי שנתחנך על ספרות המחשבה הדתית בלבד. מה שאין כן בבעלי השכלה כללית בזמננו שתורה שבעל פה רחוקה מהם. ספרות המחשבה הדתית זרה להם ולעיתים קרובות אין להם אף השכלה פילוסופית שיש בה כדי להקנות הרגלי מחשבה שיטתית וניסוח מושגי מדוייק. בלא אלה אין להבין כראוי חבור מחבורי הרמב"ם. העיונים הבאים הם, איפוא, בחינת סכומים כלליים שתכליתם להקנות למעיין התמצאות בסוגיות העיקריות ב"שמונה הפרקים" ע"י עריכה מחדש של שאלות המוקד בדיון, ע"י ניתוח השקפותיו של הרמב"ם בפתרונן של השאלות הללו ולבסוף ע"י שרטוט הרקע התרבותי-היסטורי.