אלברט איינשטיין : Albert Einstein, , 14 במרץ 1879 - 18 באפריל 1955), פיזיקאי יהודי יליד גרמניה, מגדולי המוחות המדעיים בכל הזמנים.

איינשטיין נחשב לגדול התיאורטיקנים לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שמו הפך למילה נרדפת לגאונות. איינשטיין זכה לפרסום ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות מאמריו בתורת היחסות, ששינתה את כל אשר היה ידוע עד אז על טיבם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח המשיכה, יסודות מכניקת הקוונטים, מכניקה סטטיסטית ובהסברת האפקט הפוטואלקטרי (עליו קיבל פרס נובל לפיזיקה ב-1921) ועוד.

מלבד השפעתו העצומה והמהפכנית בתחומי המדע, הייתה לאיינשטיין גם תרומה מכריעה לשימוש שנעשה בנשק גרעיני, בזכות תמיכתו ביוזמה שקידמה את פיתוחו בארצות הברית.

נעוריו ותחילת דרכו

איינשטיין נולד בעיר אולם שב-באדן-וירטמברג, גרמניה ב-14 במרץ 1879. אביו, הרמן, היה בעל מפעל אלקטרוכימי קטן שכשל בעסקיו. בילדותו למד לדבר בגיל מאוחר והוריו חששו כי בנם לקוי דיבור. בהשפעת אמו (פאולינה, ששם משפחתה לפני הנישואים היה קוך) החל גם ללמוד נגינה בכינור. בגיל חמש חלה וכדי לשמח את לבו, התקין עבורו אביו מצפן פשוט. כבר אז, כך סיפר כעבור שנים, החל לחקור את צפונות חוקי הטבע.

בשנת 1889 עברה משפחתו להתגורר במינכן אשר בבוואריה בשל עסקיו של האב. בגימנסיה הצטיין בלימודי המתמטיקה והפיזיקה אך לא התעלה בלימודיו האחרים משום שכפו עליו לדקדק במקצועות בשיטות שלא היו לרוחו, ובפרט בלטינית. מורהו ללטינית התנבא ש"צמח זה לעולם לא יעשה קמח". לימים יספר איינשטיין, שהיה זה נס של ממש שמשטר החינוך הקפדני לא הצליח לעקור את סקרנותו. אולם, אין נכונה המעשייה בדבר היותו תלמיד בינוני ומפר משמעת. בשנת 1894 עקרה המשפחה למילאנו. לאחר שהות קצרה באיטליה, עבר לשווייץ כדי ללמוד בבית הספר הקאנטונאלי שבאראו. סיים את לימודיו במכון הטכנולוגי של ציריך (1896 - 1900), שם המשיך במסורת הגידופים. אחד ממרציו סלד מאדישותו המופגנת של אלברט וכינהו "כלב עצלן" (לימים חזר בו והיה מתומכי רעיון תורת היחסות בראשיתה). למחייתו התפרנס איינשטיין ממתן שיעורים במתמטיקה ובפיזיקה. לאחר קבלת אזרחות שוויצרית, עבד איינשטיין במשרד הפטנטים הממשלתי בברן משנת 1902 ועד 1908.


תחילת פעילותו המדעית
ערך מורחב – הישגיו של אלברט איינשטיין
בשנת 1905 (שנת הפלאות - Annus Mirabilis) פרסם ארבעה מאמרים בשנתון הפיזיקה (Annalen der Physik), שהיה כתב העת המדעי החשוב של אותה תקופה, ואלה הסמיכוהו לתואר דוקטור מטעם הסנאט של אוניברסיטת ציריך:

"על התנועה הנדרשת מהתורה הקינטית המולקולארית של החום ושל חלקיקים קטנים השוהים על פניו של נוזל במנוחה" - המאמר עסק בתנועה הבראונית בהסבירו את הדינמיקה של גזים ושל חלקיקי אבק הצפים בתוך נוזל באמצעות תחום חדש שפיתח ונקרא "מכניקה סטטיסטית". בכך חיזק את ממשות קיומם של האטומים.
"על נקודת מבט היוריסטית בייצור והעברה של אור" - במאמר זה הראה איינשטיין על סמך שיקולים תרמודינמיים כי האור (כלומר: קרינה אלקטרומגנטית) מורכב מחלקיקים שהם "קוונטות" של אנרגיה (בניגוד לתאוריה הגלית ששלטה באותם ימים). כתוצאה מכך הסיק איינשטיין הסבר ותיאור כמותי לאפקט הפוטואלקטרי. על כך זכה איינשטיין בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1921. ההסבר שנתן היה היישום הראשון של מושג הקוונטים.
"על האלקטרודינמיקה של גופים נעים" - במאמר זה הציג איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. עד אז הייתה מקובלת בפיזיקה התיאורטית רק תורת המכניקה של ניוטון, על פיה הזמן זורם באופן שווה בכל מקום ומקום ביקום. ברם, ניסויים שנערכו במאה ה-19 גילו כי התנהגות האור שונה מן התחזיות המקובלות, והתאוריה השלטת בפיזיקה החלה מתערערת. איינשטיין התמודד עם סוגיה זו באמצעות ניתוח מחדש של מושגי החלל והזמן, ויצר פריצת דרך מחשבתית בבטלו את הנחת היסוד לפיה המרחב והזמן הם מושגים מוחלטים. לפי איינשטיין, מסה גדלה ככל שהיא נעה מהר יותר, מוט העשוי מחומר מסוים יכול להיות בעל אורך שונה, בכל פעם שימדד על ידי אנשים שונים הנעים במהירות שונה זה ביחס לזה. וכמו כן, אסטרונאוטים הנעים במהירויות שונות, ימדדו בשעוניהם משכי זמן שונים של אותם אירועים, וזאת בניגוד לכל היגיון אנושי (פרדוקס התאומים). לפיכך, מושגי מרחב והזמן של איינשטיין הם יחסיים, בעוד שמהירות האור היא מוחלטת וקבועה עבור כל היצורים ביקום.
"האם האינרציה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?" - במאמר זה פרסם את הנוסחה המפורסמת שלו E=mc² (אנרגיה שווה למכפלת המסה במהירות האור בריבוע). בהביעו את הרעיון שחומר מסוגל להפוך לאנרגיה, היה איינשטיין לראשון שהפנה תשומת לבו של העולם המדעי לאנרגיה האטומית. הוא קבע למעשה שחוק שימור המסה וחוק שימור האנרגיה הם שתי פנים של אותו מטבע.
בשנת 1909 נתמנה לפרופסור חבר לפיזיקה עיונית באוניברסיטה של ציריך (מעמד נמוך יותר מזה של 'פרופסור מן-המניין') ולא היו לו אלא שני תלמידים קבועים. בשנת 1911 נתמנה לפרופסור גם באוניברסיטה הגרמנית של פראג. בשנת 1912 שב לבית הספר הפוליטכני הגבוה של ציריך, הפעם כפרופסור מן המניין. בשנת 1914 מונה למנהל המכון לפיזיקה על שם הקיסר וילהלם באוניברסיטת הומבולדט ברלין. אז גם נבחר לחבר באקדמיה הפרוסית הממלכתית למדעים וניתנה לו קצבה מספקת לפרנסתו, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו למחקר, מבלי שתוטל עליו חובת ההוראה.


פרסום תורת היחסות
בשנת 1915 פרסם את תורת היחסות הכללית וכלל לא ניסה לאששה באמצעות ניסוי בטענה כי "היא כה יפה עד שחייבת להיות גם נכונה". כעבור ארבע שנים ניסתה משלחת של החברה המלכותית של לונדון, כשבראשה ארתור סטנלי אדינגטון, לאמת את ניבויו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, כי קרן אור החולפת ליד מאסה, תתעקם ותהא מוטה לעברו. המשלחת שהתה באי פרינסיפה שבמפרץ גינאה מול חופי אפריקה וצילמה ליקוי חמה שהתרחש ב-29 במאי 1919. מתוצאות הצילומים נבע כי צדק איינשטיין בניבויו ובזאת תורת היחסות הכללית אוששה לראשונה.

איינשטיין תרם רבות לפיתוח מכניקת הקוונטים תוך שהוא ייעץ ועודד פיזיקאים כגון לואי דה ברויי, ארווין שרדינגר ובוזה לפרסם את מחקריהם בנושא. איינשטיין הוכיח את קוונטוט האור ואטום המימן עוד לפני בוהר, אשר עימו ניהל ויכוחים פילוסופיים פוריים על המשמעות והפירוש של מכניקת הקוונטים ועל פרשנות קופנהגן שהונהגה על ידי בוהר. בנוסף, איינשטיין פיתח את העקרונות התיאורטיים של הלייזר.

עם זאת, התקשה להשלים עם תולדותיה של מכניקת הקוונטים. על האקראיות, שהתקבלה , אמר כי "אלוהים אינו משחק בקוביה" ודחה בהתנגדות עזה כל מחשבה בדבר כך. ניסיונו החשוב ביותר לערער את יסודותיה של מכניקת הקוונטים ידוע בשם הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן. מספר ניסויים איששו בכל זאת את מכניקת הקוונטים גם במקרה שמציע הפרדוקס, כך שגם ניסיון זה לערער על התאוריה נכשל. להגנתו של איינשטיין יש לומר כי כל העת טען שכאשר כמה מחוקי הטבע אינם ברורים למדענים, מנסים אלה בשגגה לטעון כי גם חוקים הסתברותיים שולטים בטבע. לדעתו של איינשטיין לא כך הוא, אלא שיש צורך להמתין עד שיתבררו גילויים חדשים שאינם ידועים עדיין. לטענתו, קיים בטבע סדר פנימי שאינו נובע כלל וכלל מאקראיות (ראו גם: דטרמיניזם - כל אירוע, יהיה טיבו אשר יהיה, מבטא חוק כלשהו של הטבע). ניסוחה של תורת הקוונטים לא היה כשורה בעיניו.


פעילותו הפוליטית
היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה... מחובתנו, אנו היהודים להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו - להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים
-- נאום בכינוס יהודי בברלין, 1929

בשנת 1932 יצא לארצות הברית ובעת עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, היה איינשטיין במסע הרצאות באנגליה. שנה אחרי כן שדדו הנאצים את רכושו, נטלו ממנו את משרתו ושללו גם את נתינותו. מדינות רבות הציעו לו מקלט, ואליהן הצטרף גם היישוב היהודי בארץ ישראל. איינשטיין החליט להגר לארצות הברית והצטרף לסגל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי, שם עסק במחקריו עד ימיו האחרונים. הוא לעולם לא שב עוד לגרמניה. בשנת 1940 אף זכה לקבל אזרחות אמריקנית.

בשנת 1939 שוכנע על ידי עמיתו, ליאו סילרד, לכתוב איגרת לנשיא רוזוולט בדבר אפשרויות המחקר האטומי ופיתוח הנשק הגרעיני, וזאת למרות היותו פציפיסט מובהק ומתנגד לשימוש בפצצה אטומית [1]. איינשטיין חשש כי חוקרים אחרים שהיו איתו בברלין ונהפכו לנאצים, יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית ובניסיון לבקע את האטום ולכן הזהיר את הנשיא על כך. הנשיא רוזוולט השתכנע ממכתב זה והחליט להחיש את ייצורה של פצצת האטום, ופרויקט מנהטן קודם ותפס תאוצה עד אשר נסתיימה המלאכה בהפצצת הירושימה ונגאסקי. לאחר החרבת הערים היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני ואף הקים את "ועדת החירום של מדעני האטום" למטרה זו. בעת שנשאל באיזה כלי נשק ישתמשו לדעתו במלחמת העולם השלישית, השיב: "זאת אינני יודע, אולם ברור לי כי במלחמת העולם הרביעית ישוב האדם להילחם בכלי נשק העשויים מאבנים ועצמות".

איינשטיין היה ציוני נלהב. כל ימיו היה ער לבעיות העם היהודי ותמך בשאיפתו לחדש את חייו הלאומיים בארצו. הוא גם שימש יושב ראש כבוד של חבר הנאמנים באוניברסיטה העברית. בשנת 1923 ביקר בארץ ישראל והרצה על תורתו. כדמות בולטת בעם היהודי זכה איינשטיין בשנת 1952 להצעה מדוד בן גוריון לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, אך הוא ביקש לדחותה משום רצונו להקדיש את כל כוחותיו למדע. איינשטיין הוקיר את מורשת אבותיו והסתייג לחלוטין ממולדתו שדחתה אותו. לקראת יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, התכונן איינשטיין לשאת נאום בזכות הצורך שיש לעולם כולו בקיומה של ישראל, אך הוא חלה ומת ימים אחדים טרם החג.


אחרית דבר

שער מגזין TIME שפורסם ב 31 בדצמבר, 1999, כרך 154 גיליון 27. המגזין TIME בחר באיינשטיין כאיש המאה.אלברט איינשטיין נפטר בפרינסטון ב-18 באפריל 1955, כתוצאה מדימום פנימי. האדם היחיד שהיה נוכח לצידו הייתה האחות הרחמניה אשר טיפלה בו באחרית ימיו, היא העידה כי הוא מלמל מספר מילים בגרמנית, אותן לא יכלה להבין, ואז נפטר. מאחר שלא רצה שאנשים יסגדו לעצמותיו, ביקש מפורשות בצוואתו שגופו ישרף ואפרו יפוזר. בניגוד לצוואתו, שימרו ד"ר הארווי וד"ר אברהמס את מוחו ועיניו של איינשטיין. כתביו המקוריים, כולל זה של תורת היחסות, הועברו לרשותה של האוניברסיטה העברית בירושלים. מאז משמש המוסד כבעל זכויות היוצרים על עבודת המדען.

איינשטיין היה אדם צנוע בהליכותיו והסתפק במועט. את פרסומו הרב ניצל רק כדי לקדם מטרות ציבוריות כמו שלום בין עמים ואחווה בין הבריות. הוא ניחן בחוש הומור דק והיה חביב על שומעיו. למרות מורכבותה של תורתו, ידע להבהירה בדוגמאות שוות נפש לכל אחד. התאוריות שהעלה ערערו לחלוטין את הפיזיקה המסורתית בכל הקשור למסות זעירות מאוד או לתנועה במהירות גבוהה מאד. הוא הביא למהפכה של ממש במחקר המדעי, ושינה מן היסוד את תפיסת העולם של האנושות כולה. עד יומו האחרון האמין בקיומה של תורה מקיפה אחת שתכיל בתוכה את כל חוקי היסוד השולטים בטבע, מן האלקטרון ועד כוכב הלכת - תאוריית הכל, אולם בסופו של דבר לא הצליח לגבש תאוריה זו.


מחוות והוקרות

שטר של חמש לירות ישראליות משנות ה-70 עם דמותו של איינשטיין
דיוקן חימר של איינשטיין.
עבודתו של הפסל משה ציפר, ברלין.זמן קצר לאחר מותו נקרא יסוד חדש שיוצר על שמו, האיינשטייניום.
בנק ישראל הנפיק בשנת 1972 שטרות בערך חמש לירות ישראליות, המעוטרות בדיוקנו של איינשטיין. [2]
בשנת 2000, הכריז השבועון TIME כי איינשטיין נבחר כאיש המאה ה-20 על ידי קוראיו ועורכיו. בהחלטתם ציינו את מקוריותו וחדשנותו המדעית לצד אישיותו והיותו בן לעם היהודי, שסבל יותר מכל אומה אחרת במהלך המאה, ובכל זאת הצמיח ענקי מדע בדמותו של איינשטיין ואחרים.
האומן הגרפי של גוגל, דניס הוואנג, הקדיש "שרבוט גוגל" לכבוד יום הולדתו של איינשטיין ה-124 בשנת 2003. השרבוט הוצב כתחליף ללוגו "גוגל" באתר החיפוש למשך 24 שעות ובכך נצפה על ידי רבע מיליארד גולשים לערך. [3]
שנת 2005 הוגדרה על ידי האיחוד הבינלאומי לפיזיקה תאורטית ויישומית (IUPAP) כ"שנת הפיזיקה העולמית", לציון 100 שנים מאז פרסום מאמריו פורצי-הדרך של איינשטיין, ששינו את האנושות כולה ("שנת הפלאות").

מבנים אקדמיים בישראל הקרויים על שמו
המכון למתמטיקה בגבעת-רם, באוניברסיטה העברית.
הפקולטה לפיזיקה בטכניון בחיפה.
כיכר מרכזית באוניברסיטת תל אביב, הממוקמת מול בית התפוצות.
הכיכר המרכזית באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

ספריו אשר תורגמו לעברית
דמות עולמי - העולם כפי שהוא מצטייר לי, תרגם מגרמנית ד"ר ש. אטינגר, הוצאת א. י. שטיבל, תרצ"ה (1934 או 1935)
התפתחות הפיזיקה החדשה - ממושגים ראשונים ועד יחסיות וקואנטים, (כתיבה משותפת עם לאופולד אינפלד), תרגם מאנגלית ש. פ. קלעי וערך ד"ר ברוך לשם, הוצאת ספרית פועלים, 1947.
רעיונות ודעות, תרגם מגרמנית דוד זינגר וערך מדעית יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2005.

לקריאה נוספת
אליעזר שישא, אלברט אינשטין, הוצאת עם עובד ספריית "שחרות", 1947.
לואיס ס. פויר, איינשטיין ובני דורו, עורך אהוביה מלכין, תרגם גד לוי, הוצאת עם עובד - ספריית אופקים, 1979 (מקור 1974).
נייג'ל קולדר, היקום על פי איינשטיין, תרגם ד"ר אדם דביר, הוצאת מסדה, 1990.
משה יהלום, אלוהים, איינשטיין (וכל השאר), הוצאת "דור", הפצה - מודן, 2001.
פיטר קולס, מפגשים פוסטמודרניים - איינשטיין וליקוי החמה המלא, הוצאת ספרית פועלים, 2002.
וולטר ס. מי, אלברט איינשטיין - חייו ותורתו, הוצאת יבנה, 2002.
דניס אוברביי, איינשטיין מאוהב, הוצאת זמורה-ביתן, 2004.
עמוס אילון, רקוויאם גרמני: יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004.
רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין - סיפורו של גאון, הוצאת בית עלים, 2005.
מיצ'יו קאקו, היקום של איינשטיין: פריצת דרך בתפיסת הזמן והמרחב, הוצאת אריה ניר, 2005.