כתב היד של ספר ראשית חכמה , המתפרסם כאן לראשונה במלואו, הוא אחד משלושה כתבי יד העוסקים בגנותה של החסידות ממחברים עלומי שם שהגיעו לספרייה הלאומית בירושלים משרידי ארכיונו של יוסף פרל (1773–1839), איש טרנופול שבגליציה. על פי עדויות שונות, היו גנוזים בארכיון פרל בטרנופול עוד עשרות כתבי יד בעלי אופי דומה, אך הם ירדו לטמיון במחצית הראשונה של המאה העשרים, תחילה בשל הזנחת הספרייה ומאוחר יותר עקב מאורעות השואה. היקף החיבור 34 דפים כתובים בצפיפות ובכתיבה נקייה, וכאמור בשום מקום לא נרשם שם המחבר או המעתיק. כתב היד, שהמהדירים כינוהו 'ראשית חכמה', נעתק 'בשנת רצון וברכה לאלף הששי', היא שנת תקע"ט (1819), וניכרת בו המסורת של ספרות הפולמוס האנטי-חסידית, ברוח ההשכלה המתונה, המתגדרת בלשון תוכחתית בהגנתה המוצהרת על סמכותה של היהדות התורנית מפני פגיעתם הרעה של החסידים. זמן חיבורו מקביל לימי פרסומו של ספר 'מגלה טמירין' (וינה 1819) מאת יוסף פרל, אך הוא שונה בצביונו ובתכליתו המוצהרת מן היצירה בעלת המוניטין. החיבור שלפנינו מתייחד בשני עניינים מרכזיים: בביקורת תקיפה ומפורטת על ספר 'שבחי הבעש"ט' (קאפוסט תקע"ה), שהיא מהביקורות המפורטות הראשונות על הספר, ובדברים נחרצים בשבח החכמה והמלאכה, המקדימים בכמה שנים את חזונו של יצחק בער לוינזון בספרו 'תעודה בישראל' (וילנה והורדנה תקפ"ח). עוד בשנת תשמ"ח הכריז פרופ' שמואל ורסס על רצונו לפרסם את כתב היד של 'ראשית חכמה', ובתקופה זו אף התקין העתקה של החיבור וצירף לה מאות הפניות למקורות מקראיים ותלמודיים. בשנת תשס"ח קיבל פרופ' יונתן מאיר לידיו את החומר שערך ורסס כדי להשלימו ולהתקינו לדפוס, והוסיף הערות מבארות, הפניות לספרות שממנה ניזון המחבר וציונים לספרות אנטי-חסידית שהובעו בה טענות קרובות לאלה שב'ראשית חכמה', ובראש ובראשונה לספרי יוסף פרל. את המבוא חיבר ורסס בשלהי שנת תשס"ט, ומאיר הוסיף על דבריו הערות שוליים. שמואל ורסס הלך לעולמו בשעת התקנת הספר לדפוס ולא זכה לראות את המלאכה גמורה. יהא ספר זה זיכרון לפעולתו המבורכת ורבת השנים בחשיפת גנזי יוסף פרל ובחקר ספרות ההשכלה על גווניה השונים.

הספר 'הקיצה עמי' מצטרף לפרסומיו הרבים של המחבר בחקר הספרות העברית ובו מעקב שקוד ומאלף אחר תגובותיה של ספרות ההשכלה לגילוייה השונים נוכח תהליכי המודרניזציה והנאורות בארצות אירופה במאות הי"ח-י"ט. נחשפות בו נקודות המגע בין מסורת לחידוש כפי שהן ניכרות בפועלן ובהשפעתן של דמויות כרמח"ל והגר"א. נבדק יחסם של המשכילים למהפכה הצרפתית על פי המגוון הרב-ז'אנרי של הספרות העברית באותם ימים. פרק לעצמו מוקדש להתבוננות ביציאה מעולם המסורת ובהימשכות אחר תהליכי החילון והנאורות, כפי שהדבר משתקף ברשות היחיד לאור עדויות מן הספרות האוטוביוגרפית של בני הדור. חטיבה רבת היקף בספר מוקדשת לליבון המתחים שבין המגמות לטיפוח הלשון העברית ובין גילויי ההיזקקות לגרמנית וליידיש לשם קידום תהליכי המודרניזציה. הפרק החותם את הספר הוא תיאור עדכני של מצב מחקר ספרות ההשכלה ותנועתה בעשור האחרון, והוא מקור מידע מועיל לכל מי שנזקק לתחום זה.

הספר הוא תרומה מקורית לתיאור המורשת התרבותית-הספרותית בעלת התנופה היוצרת של יהודי פולין במשך עשרים שנה, בין שתי מלחמות עולם. מוצגת בו היצירה הספרותית רבת הפנים אשר מצאה לה ביטוי בשלושה אפיקים לשוניים: בעברית, ביידיש ובפולנית, על ייחודו של כל אחד מהם במגמה ובהיקף. בספר שישה עשר משתתפים – רובם חוקרים ישראלים ומיעוטם פולנים – בני כמה דורות ומשמרות, ובמאמריהם נבחנת מתוך ראייה חדשה תופעת הרב מערכת של המציאות התרבותית והיצירה הספרותית בפולין בין המלחמות. מתפרסמים כאן המחקרים והעיונים הממחישים רב מערכת זו בשלוש חטיבות: הספרות העברית בשירה ובסיפורת, בעיתונות ובכתבי העת; ספרות יידיש, בסיפורת ובשירה, על מרכזיה העיקריים בוורשה, בווילנה ובלודז'. כן מתוארים דיוקנאות של כמה מנציגיה הבולטים. היצירה של סופרים יהודים בלשון הפולנית, שניתן בה ביטוי למערכת היחסים המורכבת בין יהודים לפולנים, נושא המשתקף גם בסיפורת ביידיש. ביטוי נוסף למסכת קשרים ומתחים אלה ניתן בספר במחקרים על לבטי התאטרון היהודי בלשון הפולנית ועל הניסיון הבודד לגבש תיאטרון בלשון העברית תוך שיתוף פעולה יהודי-פולני הדוק.

Shmuel Yosef Agnon, born in Poland in 1888, is one of the central figures in Modern Hebrew literature. His concern as an author for the historical past of the Jews of Poland and for all aspects of the relationships between Jews and Poles is inherently woven into his writings. This monograph is a revised and expanded version of an article entitled, "Between Historical Reality and Literary Fantasy – Polish-Jewish Relations in the writings of S.Y. Agnon", which was first published in Hebrew in Gal-Ed XI (1989), pp. 109-160. The text was translated by Ora Wiskind. For ease of reference all titles of Agnon's work quoted in the text appear in transliterated form; the original Hebrew titles and translations are included. The illustrations present in the text are from the "Yad Agnon" collection.

בספר מתלכדים למסכת אחת עיונים במושגיה ובתפיסותיה הרעיוניות של ספרות ההשכלה העברית עם דיונים יסודיים בז'נרים האמנותיים המייחדים ספרות זו. הספר מתאר בהרחבה יצירות מתחום הפרוזה המחורזת, המשל הפתגמי, האיגרת והאוטוביוגרפיה, הרומן והפיליטון. כמו כן מובא בו מאזן ביבליוגרפי כולל של הישגי המחקר בתחום זה בימינו.

אברהם בן יקותיאל מאפו נולד בקובנה, ליטא, בשנת 1808. עד גיל 12 למד ב'חדר' ואחר כך למד בעצמו. הוא הצטרף לתנועת ההשכלה. למד גרמנית, צרפתית ורוסית. כשהוא קיבל מהרבי המקומי שלו תרגום לטיני של התנ"ך, הוא למד את השפה בקוראו את התרגום. ב-1848 הכיר את שניאור זק"ש, שהשפיע עליו השפעה חשובה. ראשית יצירתו הוא הרומן "אהבת ציון", שיצא בוילנה בשנת תרי"ג (1853). ברומן ראשון זה של הספרות העברית במאה ה- 19, נתגלו עולם המקרא ועולם הזוהר של ישראל בימי בית ראשון. הספר "אהבת ציון" עורר רושם עז ותורגם לכמה וכמה לשונות: יידיש, גרמנית, אנגלית, רוסית, לאדינו, ערבית קלאסית ועוד. לא תתואר תנועת חיבת ציון בלי ספר זה, והביוגרפיות של ראשי התנועה במשך כמה דורות מספרות על כך בהדגשה יתירה. מאפו בלט בייחודו בקבוצת סופרי ליטא וחכמיה, בהעתיקו את רוח התנ"ך ולשונו לתחום הספרות היפה.

הספר דן ביצירותיהם של מנדלי, של פיירברג, של ברדיצ'בסקי, של עגנון ושל הזז. הוא בוחן על יסוד חומר טקסטואלי עשיר ומגוון סוגיות פואטיות מיוחדות, כמו היצירה העממית בסיפור ובשיר והשתקפותה ביצירה המודרנית, מקומם של הזמן ושל המרחב בסיפור העברי והתפתחות הטקסט ומשמעותו המתחלפת לפי גרסאותיו. הוא בודק תופעות של השפעה על ספרותנו ושל רציפות בה, מאיר דמויות באור ביוגרפי חדש על פי חילופי מכתבים שנשתמרו וחושף יצירות חדשות שלא זכו עד כה לתשומת לב.

בספר נערך מעקב מרתק אחר פועלם של סופרים כפולי לשון בעברית וביידיש, בגרמנית ובעברית. באספקלריה זו מתגלות באור חדש יצירותיהן של דמויות מרכזיות בספרותינו, משיעור קומתם של פרל, מנדלי, שלום עליכם, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברקוביץ, בובר. נערכות כאן השוואות רבות עניין בין הטקסטים המקבילים של יצירותיהם, על גלגולי צביונם הלשוני ועל חילופי סממניהם התיאוריים והרעיוניים. גילוי נוסף לחזיון המגע הבין-לשוני והבין-ספרותי הם מחקרי התרגומים-עיבודים מספרות העולם, בעברית או ביידיש. מתוך בדיקת הטקסטים המקבילים הללו מתגלות דרכי הסיגול לטעמו של הקורא היהודי של יצירות מפרי עטם של פילדינג, ג'ורג' אליוט, יעקב ואסרמן. חטיבה מאלפת בפני עצמה בספר הוקדשה למסכת היחסים הדרוכים בין יידיש לעברית, הן בעידן של 'ריב הלשונות' בראשית המאה הן בעיוניו השקולים בסוגיה זו של דב סדן.

This volume presents a multi-colored picture of narrative art in Hebrew literature throughout the ages. Each of the 12 articles collected illustrates some stage of the development of the types of Hebrew narrative prose in its different periods, from biblical literature through the talmudic-midrashic and medieval eras till modern times.