האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

עלילת ספרה של אנה הולצר-קוואלקו , בבתים זרים , מתרחשת בשלזיה התחתית , חבל ארץ שעם תום מלחמת העולם השנייה עבר מגרמניה לפולין. על רקע שרטוט הגבולות המחודש באירופה חושפת המחברת ללא כחל ושרק את החוויה האנושית והאישית שליוותה את חילופי הבעלות. עמדת המספרת הבלתי מגויסת מערערת על הרגלי החשיבה המקובלים, ול וּ בשל בחירתה לדון בשלוש הקבוצות - גרמנים, פולנים ויהודים - בו זמנית ובנשימה אחת. מבעד למסכת שלמה של איבוד וניכוס חפצים מתגלה לעינינו הגורל המשותף, לכאורה כמובן, שזימנה ההיסטוריה הפוסט-מלחמתית למי שנחלקו זמן קצר קודם לכן לרודפים ולנרדפים. פרויקט ההומוגניזציה האתנית שהוטל על מרכזה של אירופה ומזרחה שירת את השלטתה על המרחב החדש של האוטופיה הקומוניסטית, קרי הלאמתו של רכוש וחלוקתו מחדש בצלה ובחסותה של ברית המועצות. על בסיס תיעוד ארכיוני עשיר מספר בבתים זרים סיפור אמביוולנטי על מתיישבים פולנים ויהודים-פולנים מן הטריטוריות שאיבדה פולין לטובת ברית המועצות במזרח, המוצאים עצמם ב " בתיהם " של גרמנים בשטחים שסיפחה פולין במערב. החיים אלה לאחר אלה של מתיישבים גרמנים הנסים מערבה, מתיישבים פולנים שחוו זה עתה חילופי אוכלוסין כפויים ויהודים פולנים ניצולים היורשים בעל כורחם את קניינן החומרי והתרבותי של קהילות יהודיות-גרמניות עתיקות יומין שחרבו בשואה, נפרטים בספר לפרטי פרטים של החוויה האנושית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

ב נדון להיעלם מציעה לילך נתנאל קריאה מיוחדת במינה של הרב-לשוניות והטרנס-לאומיות בתרבות הכתיבה היהודית האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. במרכז ההתבוננות עומדים חייו ויצירתו של זלמן שניאור (1887—1959). במוקד המסה ההדוקה שלפנינו, בשונה מן המונוגרפיה הנרחבת שנתנאל הקדישה ליצירתו של שניאור, עומדות התכתבויות אחדות, שהתגלגלו בדרך פלאית לידיה. תוך שהיא קוראת בהן נעה נתנאל מהיצירה הבדיונית לביוגרפיה ובחזרה, ומתעכבת על חוויות ההגירה, המלחמה, המנוסה והגלות. מבעד לצרורות המכתבים – בגרמנית, בצרפתית וביידיש – משחזרת לילך נתנאל מחוזות אבודים, הנפרסים מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר, דרך ברלין הוויימארית וצרפת הכבושה. ההתכתבויות עצמן, ויותר מכך הקריאה בהן, משרטטות טופוגרפיה יהודית אירופית של מחוזות אבודים. המאה הקטסטרופלית, שבה נהפכו האוטופיות של האחד לאסונו של האחר, לא פסחה ולו על אחד מהם. מבלי שהמחברת חותרת לכך במודע נהפכת התנועה מערבה – תקוותו הגדולה של דור יהודי שלם – לתנועה אל האין, תנועה המותירה רק כמה צרורות מכתבים, שנארזו במנוסת הבהלה ובדרך לא דרך נמסרו לידיה של נתנאל, אשר השיבה אותם שישה עשורים לאחר מותו של שניאור לתרבות הכתיבה היהודית בשפה העברית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

השבה והחמצה מתחקה אחר המעט שנותר אחרי מלחמת העולם השנייה מייווא, מוסד המחקר המפואר של היידיש ותרבותה. בחקירה בלשית מדוקדקת פורסת בלהה שילה עלילה סבוכה. במרכזה הצלחתו החריגה של ייווא – שעבר מווילנה לניו יורק – בהשבת קניינו התרבותי במערב, באזור הכיבוש האמריקאי, וכישלונו הצורב במאמציו בשטח הכיבוש הסובייטי שבמזרח. מבעד לסוגיית הבעלות על הקניין התרבותי נחשף מכלול הסוגיות ההיסטוריות הרלוונטיות לתקופה: התפתחותה של התרבות היהודית המודרנית במזרח אירופה, צמיחתה של היידיש כשפת ספרות מודרנית, קורותיה של התרבות היהודית תחת השלטון הקומוניסטי, השמדתה תחת הכיבוש הנאצי, העלמתה במזרח אירופה לאחר חלוקתה של אירופה ובמלחמה הקרה, ולבסוף – המאבק בין ישראל לתפוצות על מעמד היורש של התרבות היהודית האירופית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בשליש הראשון של המאה העשרים סימלו יהדות פולין ויהדות גרמניה ישויות שונות לחלוטין, דגמים מרכזיים ונבדלים לחיים יהודיים. השמדת יהודי אירופה לא הותירה מכך דבר. הספר מתמקד ברגעיה האחרונים של מציאות פוליטית יהודית, מורכבת ומלאת סתירות ערב השואה. תוך הסתייגות מהצגת תמונה דיכוטומית של יהודי מערב אירופה ומזרח אירופה, מבחין הספר באופן ברור בין גילויים של סיגול תרבותי לבין התבוללות. המודרניזציה, לא בהכרח פוררה את השייכות האתנית, אלא סיפקה ליהודים צורות חלופיות של לכידות, אשר באו לידי ביטוי בהיערכות מחודשת של קשרים חברתיים ומוסדיים. מתן משקל ראוי לביטויים הדתיים והפוליטיים-תרבותיים המובחנים של יהדות גרמניה מאפשר הצגת ההבדלים בין יהודי גרמניה ליהודי פולין לא במסגרת המתח שבין התבוללות לבין זהות אותנטית, אלא כפועל יוצא של הרקע התרבותי והמוסדי השונה של היהודים בארצות אלו ובראש ובראשונה שאלת המעמד האזרחי והיחס בין היהודים למדינה. האזרחות היא גורם חברתי ותרבותי ראשון במעלה ולא נוסחה חוקית יבשה. ביסוד ההגדרה העצמית של יהודים בגרמניה עמדה חוויית האזרחות, ואילו ביסוד ההגדרה העצמית של יהודים בפולין ניצבה השייכות היהודית-לאומית. במתח שבין הזהויות ה'גרמנית אזרחית' וה'פולנית יהודית' מציג הספר בחינה שיטתית של התגבשות התרבות הפוליטית היהודית ערב השואה לנוכח כל הלבטים והמכשולים: הדת, האנטישמיות, המצוקה החומרית ומערכת הרווחה, פולמוס ההגירה והניסיונות לגיבוש פוליטיקה יהודית אחידה.