ב־48 הרשימות, שברובן הגדול נדפסו במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ , משוטט יעקב שביט בין אפיזודות שונות בהיסטוריה ובתרבות היהודית והנוצרית. בארודיציה רבה ובסקרנות שאינה יודעת גבולות הוא עובר בין ספרים עתיקים וחדשים, מאיר פרקים עלומים ומוצא זיקות בין דמויות מוכרות ופחות מוכרות, עוקב אחרי לידת מָסורות ואגדות, ומציג פסיפס מקורי וצבעוני של שאלות מפתיעות, שלהן הוא מציע פתרונות מקוריים. הרשימות עוסקות, בין היתר, בשאלה מתי עלה גן העדן לשמים, באיזה כתב נכתבו לוחות הברית, איך בנו שדים את מקדש שלמה, מתי הגיעו שור וחמור לאורווה בבית לחם, איך וממתי נולד חמורו הלבן של המשיח, למה הרצל דימה את הציונות לכדור פורח, ואיך נפוליאון השלישי "שכנע" את רסקולניקוב לרצוח.

משבר הפוליטי חוקתי בו אנו מצויים בעת הזאת הוא הרגע בו שאלת המחויבות האזרחית הופכת להיות שאלה קיומית: האם חובתו של אזרח לציית לשלטון שנבחר בהליך סדור או שמא מהעובדה ששלטון נבחר באופן דמוקרטי לא נובעת המסקנה שיש לציית לו גם במחיר פגיעה בצדק, בהגינות ובערכי היסוד הדמוקרטיים. הטענה המרכזית של מסה זו היא שיש להבחין בין שני סוגי אי־ציות אזרחי: בין אי־ציות בגין פגיעה בחוק או במדיניות לבין אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות. אי־ציות מהסוג הראשון, מבטא הכרה בלגיטימיות של השלטון, והוא תביעה לתיקון מסוים. לעומת זאת, אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות מערער על הלגיטימיות של השלטון. המסה שלפנינו עוסקת באי־ציות אזרחי מהסוג השני. המסה מתמקדת בהצדקות האזרחיות השונות שיש לאי־ציות אזרחי במצב זה, תוך תשומת לב למציאות הישראלית. מסה זו מעלה את הטענה שאי־ציות בגין הפרת חוקיות הוא חובה אזרחית שמבוססת על רעיון ההסכמה החברתית, הקודמת לשלטון ומתנה את סמכותו. המסה היא קריאה לאחריות ומחויבות אזרחית המבטאת את אחריותו של האזרח לעצמו, לחברה שבה הוא חי ולמדינתו.

מתי רשאית מדינה לתבוע מאזרחיה למות למענה במלחמה? מתי רשאית מדינה לתבוע מחייליה להרוג את חייליה של מדינה אחרת במלחמה? על פי התיאוריה הפוליטית הליברלית, מותר למדינה לתבוע מאזרחיה להשתתף רק במלחמה של הגנה עצמית. אבל בישראל חיות קבוצות הסוברות שמותר למדינה לתבוע מאזרחיה להשתתף במלחמת ברירה, למשל מלחמה שמקורה בטעמים דתיים. התיאוריה הפוליטית והמשפט מכירים בשתי דוקטרינות המאפשרות לחיילים לסרב להשתתף במלחמה: אי-ציות אזרחי וסרבנות מצפון. כאשר המדינה תובעת מחיילים חילונים שירות בשטחים, היא תובעת מהם מוות והרג בשמן של תאולוגיות דתיות. חיילים כאלה צריכים ליהנות מהגנתה של דוקטרינה שלישית, "סרבנות מכוח תרבות": סרבנות לשרת שירות התובע מעשים מכוחה של תרבות שאינה חלק מהתרבות, מהזהות ומהאישיות של החייל.

הספר מציע מבחר עשיר של דיאלוגים ספרותיים ומאמרים מאת אייריס מרדוק (1999-1919). במזיגה רחבת יריעה של ספרות ופילוסופיה, מרדוק מציעה כאן מבט חדש ומפוכח על אהבה, על אתיקה, על דת, ועל אמנות. הטקסטים בספר פורשים את השקפתה האפלטונית הייחודית. הם כתובים בתגובה לתהפוכות הפוליטיות והתרבותיות של המאה העשרים ובדיאלוג הדוק עם ההיסטוריה של הפילוסופיה - קאנט, שופנהאואר, ניטשה, סארטר, ויטגנשטיין ועוד. מרדוק בוחנת כאן השקפות פילוסופיות בנות זמנה, הן מן המסורת האקסיסטנציאליסטית והן מזו האנליטית, וכתמיד, חקירותיה משקפות ומזמינות גם חקירה עצמית. בכתיבה עשירה ונגישה, מרדוק ניצבת כאן כאחת הפילוסופיות המשפיעות יותר כיום.

הספר טקס, טקסט והמאבק על הזהות ממשיך ומשלים את ספרו הקודם של המחבר: עם, מולדת וספר, על הטקסטואליזציה של העם היהודי , שהתמודד עם שאלת היחס בין היסודות המכוננים את הקיום היהודי: היסוד הרוחני – הטקסט מצד אחד, והיסוד הריאלי – העם והמולדת, מצד אחר. הניתוח שהוצע בספר עם, מולדת וספר מתמודד עם העמדה, שלפיה גם המולדת והעם הם מושגים המסמנים מסומנים רוחניים: העם מכוּנן על ידי מערכת הערכים, והמולדת היא מכלול הטקסטים המכוננים את הקיום היהודי. הספר הצביע על המאבק המתמשך בין מגמת הרחנת העם והמולדת לבין השבתם לקיום הריאלי. בספר שלפנינו, המודחק הריאלי שב אל קדמת הבימה. טענת היסוד של הספר היא כי טקסים וטקסטים מכוּננים על ידי קהילות יהודית ממשיות, ולא על ידי רוחות רפאים. הטקס והטקסט הם מרחבי מאבק על הקיום היהודי. אבל, מאבק זה מתחולל בלב הקיום היהודי הממשי על ידי בני אדם ממשים, שהם בשר ודם, ולא על ידי רוחות רפאים החיים בתוך טקסטים או בספריות. טענות יסוד אלה באות לידי ביטוי בניתוח מפורט, העוסק במשמעותם של טקסים, כטקסטים הנשזרים על ידי בני אדם.

כיצד מרגיש ונראה מוות מוחלט של עולמו הפנימי של האדם? על כך משיב ז’אן אמרי – או הנס מאייר בשמו האמיתי – באוסף המסות הקלאסי שלו, מעבר לאשמה ולכפרה . אמרי חווה מוות כזה כשנעצר ועונה על ידי הנאצים, ונשלח לאושוויץ’-מונוביץ’ שאותו שרד, עד להתאבדותו כעבור כמה עשורים. אמרי חש במוות זה גם בשנים שאחר המלחמה, בעת שהעולם סביבו חיפש דרכים להכחיש את שהוא חווה. ניסיונו האכזרי של אמרי מוביל אותו לנסח ביקורת מוסרית נוקבת כלפי המערב ונכונותו לבגוד באופן מושלם בערכיו, כלומר במסורת צלם האל באדם ובאתיקה המשתמעת ממנה. הספר שלפניכם מציע קריאה מעמיקה ומרתקת בהגותו של אמרי, ודרכה משרטט את סיבת המוות של הנפש – אובדן יכולת החריגה מהעצמי, אובדך תחושת הנשגב והטרנסצנדנטי. חריגה זו, היפתחות זו של האדם לעולם, היא נשמת אפה של נשמתנו, כך נטען בספר. בימינו גואה רטוריקה המזכירה את הנאציזם – התייחסויות לקבוצות אתניות או אמוניות כמחלות, חרקים או עכברושים. במיוחד בימינו, ספר זה נכתב בתקווה שיצליח לזרות מעט אור על משמעותם של ביטויים קשים כאלה ועל הסכנה האיומה הגלומה בהם.

ספרות של שבט או ספרות של עם? מאת חנן חֶבֶר דן בשאלת זהותה של הספרות העברית המודרנית. המבט הביקורתי והתאורטי המתוחכם שמפנה חֶבר אל הספרות העברית שנכתבה בתקופת היישוב מאתגר את היחסים שהתקיימו אז בין זהותה השבטית לבין זהותה הלאומית, וּמספר את תולדותיו המרתקות של הדיון הביקורתי הסוער שהתנהל סביבן בספרות הארצישראלית בת הזמן. הספר כולל דיונים פרשניים מעמיקים וּמפתיעים ב’נקמת האבות’, הנובלה שפרסם יצחק שמי, יליד חברון, ב־1927. באמצעות ניתוח נוקב של מנגנוני האלימות והנקמה של הנובלה של שמי חושף חנן חבר את מבני העומק התרבותיים והפוליטיים של תקופת היישוב. זהותו הערבית של המספר העברי של הנובלה מאפשרת לקרוא אותה בדרך דיאלקטית שמתחקה אחרי הטלטולים והתנודות של הקו המפריד בין הפלסטינים ליהודים ששרטטה הציונות. הספרות העברית נוכחת בספר כזירה של קונפליקטים לאומיים, שבטיים, אתניים ומגדריים – אבל הניתוח הפואטי המפורט של הנובלה מאפשר לשרטט באמצעותה אופק של תקווה לקיום המשותף של העמים השרויים במאבק דמים.

מה הקשר בין גמד המתכופף, הפה של עוג מלך הבשן, ומחט נעוצה באדמה? כל אלה הם דוגמאות – קיצוניות כמובן – של צורת הפרשנות הנפוצה ביותר בתלמוד הבבלי: האוקימתא. לאוקימתא הבבלית יצא שם רע במאתיים השנים האחרונות, וכבר ראשוני חוכמת ישראל קבלו על הפירושים העקומים והקשים הממלאים את התלמוד. הספר שלפניכם מבקש לחפש היגיון בשיגעון, ומנסה להבהיר את ההרמנויטיקה החז”לית. מצד אחד, מבקש הספר להציע מודלים הרמנויטיים אפשריים אחדים אשר עשויים להציע פשר לפרשנות האוקימתא; מצד שני, נבחנים בספר מקרים נדירים שבהם נשללת בידי התלמוד הבבלי עצמו הלגיטימיות של פרשנות אוקימתא. בכך מבקש הספר לשרטט את קו הגבול שבין הראוי ובין זה שאיננו ניתן להשמעה. השיח הפרשני אשר נחשף כתוצאה מכך הוא שיח רב־קולי, שבור ומפורק, אשר יש בו מגוון של הגיונות, אשר לא תמיד מסתדרים זה עם זה, אולם יחד הם יוצרים פסיפס פרשני מרהיב.

שמונה איגרות שכתב הרב צבי יהודה קוק לעלמה הלנה בר (לימים ברט) בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בכתב יד קשה לפענוח ולתרגום. הן מופיעות כאן לראשונה כשהן מתורגמות לעברית. באיגרות אלו מסביר הרב צבי יהודה את תפקידו של עם ישראל בתוך משפחת העמים, מנתח את מהלך ההיסטוריה העולמית, כיצד הופעת הנצרות גרמה ל”טעות ההיסתורית”, כלשונו, ממנה הולכת האנושות ומשתחררת באמצעות הזרמים הפילוסופיים והתאולוגיים השונים, מה מקומה של התנועה הציונית בתוך מהלך כלל־עולמי זה, וכיצד כל אלה יתגשמו על ידי תורת ישראל ומצוותיה. את האיגרות יש להבין על רקע השיבה של עם ישראל אל ארץ ישראל, המאבקים בתוך התנועה הציונית ומחוצה לה, בפרט אלו שהיו בין תנועת אגודת ישראל לתנועת המזרחי ולתנועת דגל ירושלים, וכמובן על רקע מלחמת העולם שהתחוללה באותן השנים. בספר זה נחשף הקורא לעולמו הפנימי של הרב צבי יהודה, לשליטתו בתורת ישראל על רבדיה הגלויים והנסתרים ולבקיאותו בפילוסופיה הכללית: הדברים מהווים מבוא לעיון בהגותו של מנהיג חשוב שהוביל את הציונות הדתית במאה העשרים.

באפריל 1939 נפגשו בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית שני צעירים יפי תואר בני פחות מעשרים. הוא – צבר יליד ירושלים, סופר בראשית דרכו. היא – עולה חדשה מצ’רנוביץ ברומניה, מבריקה ושאפתנית. היכרותם הציתה סיפור אהבה שנפרס על פני עשרים וארבע שנים, עד לסיומו הטרגי. יהודה היה לסופר, מחזאי ועיתונאי, ו פפיטה הייתה לפילוסופית בעלת שם בין־לאומי, ושניהם נודעו במעגלים התרבותיים והאינטלקטואליים במדינת ישראל הצעירה. זהו סיפור על הצלחות ועל החמצות, על המתח בין החיים בישראל לכמיהה אל העולם הגדול, על זוגיות תובענית ועל פשרות למען הצלחת האחר. זהו סיפור תקופתי על החיים בעידן הדרמטי של היישוב בארץ ישראל ובעשורים הראשונים של המדינה. אך בעיקר זהו סיפור על כוחה של אהבה כואבת ומענגת.

מתוך הספר: בשנת תשמ"ט (1989) פנה אלי ידידי פרופ' שמא פרידמן, אז מנהל מכון שוקן, במכתב – מכתב שהביא בעקבותיו את הפרסום הזה של כל גליונות הירושלמי של מורנו ורבנו רבי שאול ליברמן ז"ל – ובו הצעה לקבל על עצמי מטעם הנהלת בית המדרש לרבנים באמריקה את העתקת גליונות הירושלמי של הגר"ש ז"ל מטופס הירושלמי שלו (דפוס ניו־יורק תש"ט), הנמצא בספרייתו אשר במכון שוקן, הוא הטופס שאכנה בעתיד: טופס ב'. ואמנם בסוף יולי 89', התחלתי לעבוד על גליונות טופס ב' מתחילת מסכת ברכות, וסיימתי באמצע הפרק העשירי במסכת יבמות. במשך אותה שנה אקדמית (תשמ"ט-תש"ן) נודע לי על מציאותם של טפסים נוספים של הירושלמי המוגהים בידי רבינו, הם הטפסים שיכונו: טופס א' (דפוס קרוטושין תרכ"ו), הכולל גליונות על כל הירושלמי; טופס ד' (הוצאת יונתן תרצ"ב), וטופס ה' (ברלין תרפ"ה, שהוא דפוס צילום של דפוס ויניציאה), הכוללים גליונות בודדים; וכן טופס ו' (דפוס קרוטושין תרכ"ו), הכולל מספר נכבד של גליונות; הנמצאים כולם ברשותו של פרופ' מאיר בר־אילן. חוץ מאלה, נמצא במכון שוקן טופס נוסף, שאותו כיניתי טופס ג', הוא עותק שני של דפוס ברלין תרפ"ה, שבו העתיק רבינו בכתב ידו את הגליונות של כ"י ליידן של הירושלמי, מתוך צילום כ"י ליידן הנמצא ברשותו של רבו פרופ' יעקב נחום אפשטיין ז"ל. אחרי אותה שנה, לא נתחדשה העבודה מטעם בית המדרש. ואולם במכתב מתאריך י"ח בסיוון תשנ"ג (9 ביוני 1993), שקיבלתי מאת פרופ' פרידמן, הוא מצטט שם, בין היתר, את מה שכתב להנהלת בית המדרש לרבנים: "כבר נענה ידידנו פרופ' משה עסיס להכין הערות אלה לשם פירסום, כשביקשתיו לכך בשעתו, במסגרת מכון שוקן של בית המדרש דידן, ומי יתן שמפעל זה יתחדש, וישא פירותיו החשובים, פירושיו של הגר"ש ליברמן ז"ל למקומות קשים בירושלמי". ואמנם העבודה על הגליונות נתחדשה כעבור כעשר שנים מתחילתה על ידי פרופ' שמואל גליק, מחליפו של פרופ' פרידמן בהנהלת מכון שוקן, כפי שסוכם בינינו בפגישה שהייתה במכון שוקן ביום ד' י' חשוון תש"ס (10.10.99). ואמנם כבר לפני "יום חמישי כ"ה חשון תש"ס (4.11.99)", התחלתי את העבודה על טופס ב' מתחילת מסכת יבמות, וסיימתי אותה בסוף מסכת נידה, בראשית חודש אב באותה שנה, כפי שציינתי בכתב ידי בסוף ההעתקה: "תם ונשלם יום ה' ב' מנחם־אב תש"ס, 3.8.2000". בהמשך העבודה ציינתי בכתב ידי על הגליונות שהעתקתי משאר הטפסים כדלקמן: טופס א': התחלה במסכת ברכות יום ראשון ג' אלול תש"ס (3.9.2000), וסיום במסכת נידה יום ד' כ' תמוז תשס"א (11.7.2001). טופס ו': התחלה יום ד' כ' תמוז תשס"א (11.7.2001), וסיום יום ד' ה' מנחם־אב תשס"א (25.7.2001). טופס ג': התחלה יום ד' ה' מנחם־אב תשס"א (25.7.2001), וסיום: יום א' 2.9.01 (י"ד אלול תשס"א). מטופס זה העתקתי כמה גליונות לדוגמא לשם המבוא שלי לטופס ג'. טופס ד': התחלה ביום ד' 5.9.01 (י"ז אלול תשס"א), ולא רשמתי תאריך סיום (מן הסתם זה היה באותו יום, למיעוט הגליונות שם). את שלושת הטפסים האלה (חוץ מטופס ג') השאיל לי בטובו פרופ' מאיר בר־אילן למשך שנים רבות במכון שוקן. ואילו את הגליונות של טופס ה' העתקתי בביתו, כשהייתי אצלו ברחובות ביום ד' ט"ו באב תש"ס (16.8.2000) לשם קבלת אותם הטפסים והעברתם למכון שוקן. כל החומר הזה ניתן בשעתו להקלדה במכון שוקן, ועבר שתי הגהות, מהן אציין את ההגהות על טופס ב' וא', שהם הטפסים העיקריים, כדלקמן: טופס ב': תחילת הגהה ראשונה במסכת ברכות יום ה' ג' תשרי תשס"ב (20.9.2001), וסיומה במסכת נידה ביום ד' ר"ח ניסן תשס"ב (10.4.2002); וסיום הגהה שנייה ביום ג' כ"ח כסליו תשס"ג (3.12.2002). טופס א': תחילת הגהה ראשונה במסכת ברכות יום ג' כ"ח כסליו תשס"ג (3.12.2002), וסיומה במסכת נידה יום ד' כ"ט אדר ב' תשס"ג (2.4.2003). ותחילת הגהה שנייה יום ד' כ"ט אדר ב' תשס"ג (2.4.2003), וסיומה ביום ד' ג' חשוון תשס"ד (29.10.2003). עד תאריך 31.3.3004 השלמתי הגהה שנייה של כל הטפסים. כמה פנים היו לעבודה על הגליונות: העתקת הגליונות והגהת ההקלדות, עיון נוסף במקומות החסרים, המקוטעים והמטושטשים לשם השלמתם ופענוחם עד כמה שאפשר (וזה לא נתאפשר תמיד), וכשהגליונות צפופים – בדיקת הלשון במקור שאליו מפנה רבינו כדי לוודא את לשון הדיבור המתחיל לאותו גליון, וידוא ההפניות למראי המקום לספרות ולעתים גם העתקה מהם, השלמת מראי המקומות לראשונים בהוצאות שהשתמש בהם רבינו, ובייחוד השלמת ההפניות לירושלמי, שם ציין רבינו באופן מכריע את העמודים אבל לא את השורות, ועיון בפירוש המקומות הקשים עד כמה שאפשר שכמה מהם נשארו בשלב זה בצ"ע. במשך כל השנים האלה והשנים שאחריהן, העבודה על הגליונות הייתה בדרך כלל שעתיים לשבוע, ארבע שעות לשבוע בשנות השבתון שלי. לא הייתי יכול להרשות לעצמי יותר, זאת מחמת עבודתי על ספרי "אוצר לשונות ירושלמיים" (ניו יורק וירושלים תש"ע – 2010) שנמשכה כעשרים שנה, ועל המאמרים שלי, וכן מחמת עבודתי על הרצאותַי ושיעורַי בחוג לתלמוד באוניברסיטת תל־אביב, עבודה שנמשכה בסך הכול שלושים ואחת שנה (כולל שבתונים). תוך כדי עבודתי על העתקת הגליונות והגהתם, נוכחתי לדעת שאי אפשר לפרסם אותם כהווייתם כפי שהייתה המחשבה הראשונה, אלא יש צורך בתוספת הערות. וזאת משני טעמים: רבינו קיצר מאוד בדרך כלל בגליונות מחמת חוסר מקום ויש צורך לפרש את דבריו, ועוד, שחזר בו במקומות לא מעטים מסברתו הראשונה והציע בשאר גליונותיו ובחיבוריו השונים הגהות ופירושים אחרים.

“בספר זה אני רוצה להחיות בזיכרון ולהעלות על הכתב את כל מה שאני יכול להיזכר בו”, פותח משה זונשיין את ספרו ורשה היהודית . ואכן, בספר זה מעלה המחבר מתהום הנשייה את ורשה היהודית בתחילת המאה העשרים ובין שתי מלחמות העולם, בתקופה שהייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב באירופה. זונשיין מוליך את הקוראות והקוראים על פני הרחובות נלבקי, מילה, סמוצ’ה ואחרים, מזמין אותם לבקר בגן קרשינסקי, בבית הכנסת הגדול, בחצרות הבתים ובבית הקברות ברחוב גנשה, ומפגיש אותם עם הטיפוסים הססגוניים שהתהלכו שם ועם הריחות והצלילים האופייניים להם. פרקי זיכרונות אלה, המתפרסמים לראשונה בתרגום מיידיש לעברית, כתובים ביד אמן ובלי להיכשל בתוויות סטריאוטיפיות או בהתרפקות נוסטלגית מתקתקה. גם ההשלמות הספרותיות נקראות באותה מידה של אמינות ומשתלבות היטב בריאליה המתוארת. הספר מלווה בתמונות הרואות כאן אור לראשונה ובהקדמה היסטורית מקיפה מאת פרופ’ נתן כהן .