אור מתוך הסדק הוא דין וחשבון של פילוסוף על המפגש בין פילוסופיה לבין החיים הממשיים בעת הזאת, שבה אנו מתנסים במגפת הקורונה. המגפה מערערת את הסֵדר, פוגעת בהבנת העולם המנחה את חיינו, משבשת את הזיקה הבין-אנושית ומותירה בנו חותם של אימה ופחד. ימי חולי ומגפה מציפים מחדש שאלות-יסוד קיומיות, אתיות, פוליטיות ודתיות, שבשגרת חיינו הסדורה והיומיות אינן עולות, או שהן מוסטות לשוליים. בימי מחלה אלה מתערער המובן מאליו של חיינו, וסדק עמוק נפער בחיינו. סדק זה יכול להצמית אותנו, לפגוע ברקמת חיינו ולשלול מהם את משמעותם. אבל הסדק יכול גם להיות הזדמנות לגילוי אפשרויות חדשות על הקיום האנושי דווקא בעת הזאת. הספר אור מתוך הסדק: מחשבות על סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה הוא ספר אישי, אבל הוא אינו ספר פרטי. הוא נכתב מן המקום האישי, אבל הוא הזמנה לדיאלוג, ולגילוי משמעותם של חיים אנושיים. הספר אינו מתיימר לפתור את השאלה המטפיזית של משמעות ה חיים, אבל הוא מצביע על משמעות ב חיים, הזמינה ומחייבת דווקא בימים אלה.

ב חקירות פילוסופיות מחולל לודוויג ויטגנשטיין מהפכה בתפיסת השפה, בתפיסת הפילוסופיה ובתפיסת המצב האנושי. המהפכה הזאת טבעה חותם עמוק לא רק בפילוסופיה אלא גם בענפי מחקר אחרים, ואף התפשטה מחוץ למגדל השן האקדמי-מחקרי אל שדות תרבות שמעבר לו. החיבור המוגש כאן הוא המשכו של הספר ממשמעות לשימוש , והוא עוקב מקרוב, בפרשנות צמודה לסעיפים 693-316 שבספר חקירות פילוסופיות , אחר מהלכה. הטקסט של ויטגנשטיין ייחודי בנוף הכתיבה הפילוסופית: הוא אינו מציג משנה סדורה ומוגמרת, אלא מבטא את לבטי המחשבה שלו, ועשוי מחומריהם. חיבור זה מתחקה אחר דיאלקטיקת המחשבה המוצגת בטקסט המקור, ופוסע עימה בשבילים המפותלים של "מתווי-נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים" (מתוך "פתח דבר" לספר חקירות פילוסופיות ). הוא מציע יד תומכת ל’לימוד בחברותא’ של הטקסט, להתחבטות משותפת בלבטיו ולהעמקת השיחה שאליה הוא מזמין את הקורא. מסת הפתיחה מטעם המחבר מכשירה את הדרך לכך, בהציגה את השאלות והמגמות המניעות את המהלך הפילוסופי של ויטגנשטיין , לפני הכניסה לעובי הקורה של ספרו.

חדירת המרכיב הערבי ללשון העברית בת-זמננו הולכת ומתרחבת ומקיפה את כל תחומי הלשון והחברה. המילים הערביות המשולבות בעברית הן חוט השדרה של הסלֶנג הישראלי ומשמשות בו כמילות מפתח המייצגות תכונות ורגשות; הן נפוצות בשיח היומיומי, בתקשורת, בצבא, בפוליטיקה וביצירות ספרותיות. ספר זה בוחן ביסודיות את מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל ואת המדיניות כלפיה בקרב האוכלוסייה היהודית מנקודת ראות היסטורית-סוציולינגוויסטית. הספר מתמקד בחקר אופני השאילה של המילים הערביות ובדרכי קליטתן בארץ לפני קום המדינה ולאחר מכן מנקודת ראות בלשנית. בסוף הספר יש מילון רלוונטי לעברית המעורבת.

בחיבור הביוגרפי בשבח דנטה מתרחש מפגש יחיד מסוגו בין שני ענקי ספרות: ג’ובאני בוקאצ’ו (1375-1313), מחבר קובץ הנובלות הגדול דקאמרון , מייסד הפרוזה הסיפורית האיטלקית, מגולל את סיפור חייו של אבי השירה האיטלקית, מחבר הקומדיה האלוהית , דנטה אליגיירי (1321-1265). כיאה למסַפר מבטן ומלידה, בוקאצ’ו כותב מין "רומן ביוגרפי", שבו קורות חייו של דנטה משמשות תשתית עלילתית להצגת דמותו של גיבור ספרותי, ובו שזורים סיפורים מופתיים רבי רושם עם קטעי היסטוריה ועיון ורטוריקה נמלצת. אך על אף אופי ספרותי-בדיוני זה, בימינו התבררה נכונותן של ידיעות רבות שבוקאצ’ו אסף בביוגרפיה מקיפה ראשונה זו של המשורר. בד בבד, בשבח דנטה חושף היבטים חשובים בעולמו התרבותי והפנימי של מחברו, בדיגרסיות הלא-מעטות המשובצות בו. המשמעותית שבהן – הדיון ה”ארס-פואטי” במקור השירה ובמהותה, המלוּוה בדברי סנגוריה נלהבים על מלאכת המשורר. בוקאצ’ו מטיף להכרה במעמד הייחודי והנעלה של השירה בחיי הרוח, לא רק כמחווה לדנטה, אלא גם בשל היותו אחד מראשוני ההומניסטים, הדוגלים בחזרה לאתוס התרבות הקלאסית. מבחינה זו החיבור, המעצב והמציג לראשונה את מיתוס-דנטה המשורר-הפילוסוף, גם מבשר תודעה הומניסטית חדשה שתבשיל לגמרי בימי הרנסנס.

הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה , ספרו של ד”ר נעם חדד , מציע הבנה חדשה ופורצת דרך של המחשבה הפוליטית הציונית־דתית לגווניה. הספר מפקיע את הדיון במאפייניה וביסודותיה של האידאולוגיה הציונית־דתית מן ההשקפה הרווחת, הן בשדה המחקר והן בשיח הציבורי, ומציג לראשונה ניתוח המערער על הדיכוטומיה המקובלת שבין דת וחילון. הספר דן בהרחבה בזהותה של הציונות הדתית כפי שהתגבשה לאורך כמעט יובל שנים על בסיס הדיכוטומיה המודרנית הזו, וכן במקומם של ארץ ישראל ושל הצבאיות המודרנית והלכי הרוח המיליטריסטיים שהתפתחו עם השנים בפוליטיקה הציונית־דתית. הספר נשען על מחקר עומק ייחודי בהיקפו של השיח הציוני־דתי מאז מלחמת ששת הימים ועד מבצע צוק איתן, שמאיר את הציונות הדתית באור חדש.

המונוגרפיה רפסודה בלב ים מציעה התבוננות מרתקת על דמותו והגותו של הפילוסוף הצ’כי יאן פטוצ’קה (1977-1907), המכונה "סוקרטס מפראג", שהיה תלמידם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. זהו טקסט פרשני רב־קולי, השוזר ביד אמן רעיונות פילוסופיים עם קטעי שירה ופרוזה וכן גילויים מתחומי המדעים המדויקים. בכתיבתה, הנעה בחופשיות בין עיון לבין מסה אישית, שהיא על גבול הווידוי, מבקשת המחברת להיענות לחזונו של פטוצ’קה ולהחזיר את העיסוק הפילוסופי אל מרחב החיים הקונקרטיים. דיוניה בספר נדרשים לנושאי יסוד על אודות הקיום האנושי ש פטוצ’קה עסק בהן ברוח המסורת הפנומנולוגית ובהשראת הפילוסופים של האקזיסטנציה, ובכך מפיחים חיים חדשים בשאלות כגון: מי אני ואיך נקבעת זהותי? מהי אהבת־אמת? מה טיבם של יחסי הגומלין בין גוף ונפש, בין החיים והמוות, בין קרבה וריחוק, בין אהבה ותשוקה? מהם חיים ראויים? האם יש להיסטוריה האנושית כיוון או משמעות כלשהי? ובאחת: מה זה להיות? הספר מיועד לא רק לעוסקים בפילוסופיה, אלא לכל אדם המבקש לחיות חיים מתוך זיקה לערך ולמשמעות.

המחצית הראשונה של המאה התשע - עשרה הציבה בפני יהודי אירופה שורת אתגרי קיום ומחשבה, זהות ותרבות בעוצמה שלא נודעה עד אז. ממערב וממזרח נשבו רוחות חדשות ומתנגשות. נחמן קרוכמל , גדול הוגיה וחוקריה של תנועת ההשכלה בגליציה, בחר להתייצב ב"אמצע", במקום החמקמק שממנו ניתן לנסות ולהביא מרפא. מורה נבוכי הזמן הוא סיכום מחשבתו ועולמו של גאון רוח. הוא צועד בנתיבו של הרמב"ם, אך משלב דיון היסטוריוסופי מקורי וניתוח חלוצי של הסוגות המרכזיות בספרות היהודית; חיבור פילוסופי-דתי, המניח תשתית לתחייתה ולחידושה של היהדות.

וינה מעלה בדמיון מתיקות רבה, תרתי משמע. אפפל־שטרודל וזאכר טארט, ואלסים ואופרטות. בה בעת היא נקשרת גם לפריחתה של תרבות גבוהה ומתוחכמת, חדשנית וחסרת מנוח כמו: היצירות של מאהלר ושנברג, ציוריהם של גוסטב קלימט ואגון שילה, הארכיטקטורה של אדולף לוס, הספרות של ארתור שניצלר, ורבים אחרים, וכמובן – הפסיכואנליזה. בשנים הקריטיות שבין סוף המאה ה־19 ומלחמת העולם הראשונה שהתאפיינו בשינויים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים, התייחדה וינה כעיר בירה מגוונת של קיסרות רב־אתנית ורב־לאומית. בוינה זו חוו היהודים פריצה תרבותית וכלכלית שאין לה אח ורע, והיא הרקע לצמיחתה של הציונות המדינית של הרצל. בצד הפריחה התרבותית העשירה, טבוע בזיכרון גם צׅדה האפל של העיר הנפלאה הזו כעיר הבירה של קיסרות שרצח יורש העצר שלה, הארכידוכס פרדיננד, היה יריית הפתיחה למלחמת העולם הראשונה וכעיר רוויית אנטישמיות שהתגלתה במלוא כיעורה כעבור כמה עשורים ב”אנשלוס”. תמונה כפולה וּמרוּבּת סתירות זו של וינה נחשפת בכל המאמרים באנתולוגיה זו. מאמרים אלו מציגים את וינה הן כמקרה ייחודי והן כתופעה כלל־אירופית וכאב טיפוס של אורבניות מודרנית. וינה מצטיירת כאחד מן המוקדים שהצמיחו ועיצבו את המאה העשרים, דגם המתממש אף בערים גדולות אחרות. להיות של וינה מוקד הגירה עבור קבוצות דתיות ואתניות רבות, היו השלכות והשפעות על עיצוב זהויות קולקטיביות, על גיבוש תפישות עולם ועל נפשו של היחיד, שהן רלוונטיות עד ימינו.

באיזו מידה שאפה התנועה הציונית למדינה? האם בין שתי מלחמות העולם הייתה התנועה הציונית מעוניינת בעלייה המונית של יהודי אירופה לארץ ישראל? באיזו מידה פעלה התנועה הציונית כנדרש להצלת יהודים בשואה? הספר הנוכחי יוצא כנגד כמה אמיתות מקובלות בהיסטוריוגרפיה הציונית ובציבור הישראלי. התנועה הציונית נוסדה על-ידי הרצל כתנועה למען "העניין היהודי", כלומר פתרון הבעיה היהודית באירופה באמצעות הגירה המונית של היהודים למדינת־לאום יהודית. עם מותו של הרצל ולאחר משבר אוגנדה חל שינוי בתפיסת ההנהגה הציונית את מטרותיה של התנועה. זו לא נתפסה עוד כאחראית ל”עניין היהודי”, אלא כפרויקט לבנייתה האיטית של ארץ־ישראל כ"מרכז רוחני" או כ"ברת מופת", שנועד לאכלס אותה, לפחות בטווח הנראה לעין, באליטה יהודית מצומצמת, בעוד מרבית העם היהודי נועד להישאר בגולה על כל המשתמע מכך. כך העובדה שערב מלחמת העולם השנייה לא הייתה קיימת מדינה יהודית, כמו גם העובדה שהיישוב מנה כ-450 אלף נפש בלבד, אינן רק תוצאה של התנגדות הבריטים והערבים, אלא בעיקר של מדיניותה של התנועה הציונית, שגררה רגליים בכל הנוגע לייסודה של מדינה, והתנגדה להגירה יהודית המונית מתוך חשש שזו תפגע ב”חברת המופת” שרצו ליצור כאן. היות והתנועה הציונית לא ראתה עצמה אחראית ל”עניינם של היהודים”, היא גם לא ראתה עצמה אחראית לגורלה של יהדות אירופה, ולא פעלה כמצופה להצלת יהודים בשואה.

"הספר לקראת אוטוביוגרפיה מינורית פורשׂ מסות העוסקות בנושאים כגון טיבה של הישות הטקסטואלית, הלשון ותשתיתה הגופנית, חסר, אובדן, מלנכוליה, אתיקה של כתיבה וקריאה ויחסי הגומלין שהיא מקיימת עם אתיקה של יחס לזולת, לאחר, לחברה. מיכל בן־נפתלי דנה בנושאים האלה דרך ניתוח, פרשנות, קריאה צמודה – תמיד ערנית לדקויות, תמיד מפוכחת באשר לזרמי העומק הלא־מודעים שלה – ביוצרים וביוצרות, בהוגים ובהוגות המופיעים כאן, בהם ז’אק דרידה וז’וליה קריסטבה, רולאן בארת ווירג’יניה וולף, מרסל פרוסט וסמואל בקט, חנה ארנדט ומוריס בלאנשו, לאה גולדברג ויהודית הנדל. בן־נפתלי אינה מעוניינת בהעמדת לשון מושגית חיצונית שתסדיר מגוון של תופעות ספרותיות והגותיות. היא מבקשת, בעקבות קריאתה ברולאן בארת, לזקק מהחומרים שלה את השפה שבה היא משתמשת לדון בהם. לשון אחר, היא דוחה את ההבחנה בין שפה למטא־שפה, בין תיאוריה ובין ספרות, או לפחות חפצה בטשטוש ביניהן. זו פרקטיקה שצריך ללמוד, שיש לתרגל, וקובץ המסות הזה הוא סדנת אמן בתרגול הפרקטיקה, או בסיגול הרגישות – היכולת לקרוא טקסט באמצעיו שלו מתוך סמיכות לטקסטים אחרים, היכולת של הטקסט הספרותי לשמש מורה דרך בקריאת טקסט תיאורטי ולהפך." - שמעון אדף

בחיבור לשאלת המתודה דן ז׳אן־פול סארטר בפילוסופיה של ההיסטוריה מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית ובהשלכותיה על מדעי האדם. החירות האינדיבידואלית שהוצגה בעמדתו האקזיסטנציאליסטית המוקדמת כבלתי־תלויה בהיסטוריה מוצגת עתה כאבן הפינה לכל הבנה אפשרית של אירועים ותהליכים היסטוריים – המחשבה האקזיסטנציאליסטית מציבה עצמה כמורת דרך עבור ההכרה ההיסטורית וההכרה הנוצרת במדעי האדם בכלל. באמצעות ביקורת המרקסיזם של זמנו והצגתו כעמדה דוגמטית שאינה לומדת דבר מאירועים במציאות החברתית האקטואלית ומן ההיסטוריה אלא פונה אליהם רק על מנת לאשר עמדות מוכנות מראש, סארטר דוחה כל עמדה המצמצמת את האדם לאובייקט הכפוף למערכות שהן תוצר אנושי אך נתפסות כמתקיימות באופן בלתי תלוי בפעולותיהם של בני אדם, ושב ומבהיר את משמעותה של הטענה שבני אדם הם אלה שעושים את ההיסטוריה. הכרחיותה של ההתנסות הנחווית של יחידים לאפשרות ההכרה בכל תחום הנוגע לחייהם של בני אדם כיצורים חברתיים ותרבותיים עולה מתוך הדיון המרתק והעשיר של סארטר בדוגמאות הממחישות את תובנותיו על ההיסטוריה ועל יחס מדעי האדם אליה למן הביוגרפיה של פלובר, דרך פרשנות המהפכה הצרפתית ועד לארגון החיים החברתיים של שבטי איי מַרקיז.

כיצד קרה שהפילוסופיה של היידגר הפכה לפסיכואנליזה של לאקאן? האם היה זה דרך אימוץ המושגים של היידגר, או המתודה שלו, או אולי דרך שניהם? באיזה אופן נוכחת הפילוסופיה של היידגר בכתביו של לאקאן? והאם הוא ציין את הגותו של היידגר כמקור לסמינרים השנתיים שלו? בהתחקות אחר פיתוח מושגי המפתח – הסובייקט בחשיבת לאקאן וה-Dasein בהגותו של היידגר – עולות מסקנות חדשות ומסקרנוֹת: שהסובייקט הוא ה-Dasein, שהגות היידגר שימשה מקור לניסוח הפסיכואנליזה של לאקאן, והעיקר: "כאשר לאקאן חשב על הסובייקט, הוא בעצם חשב על ה-Dasein ההיידגריאני". באמצעות הדגמות של מקרים קליניים, ניתוחי מקרים שלאקאן דן בהם ("איש העכברושים" ב מיתוס של האינדיבידואל הנוירוטי , "חלום הילד הבוער", ו"איש הזאבים") והשוואה לפילוסופיה של היידגר, מתירה המחברת את האניגמה סביב מושג ה"סובייקט". בה בעת, היא יוצקת פרשנות חדשנית ויצירתית למושגים: הוויה, איווי, אחר גדול, "לא מודע", העברת-אהבה, חזרה ועוד.