נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

בספר מקובצים שלושים טקסטים ממיטב הספרות הפילוסופית בכל הדורות, ובהם מובאים שיקוליהם המרכזיים של גדולי ההגות המערבית (אפלטון, אריסטו, אנסלם, דקארט, קאנט, הגל, היידגר, פרגה, וייטהד, ראסל, קוויין ואחרים) בבעיות ההוויה ואופני הקיום. מתלווים להם מבואות העוקבים אחר מהלך הדיון האונטולוגי מדור לדור.

בתרגום זה מובאים שני הספרים הראשונים של מה שנקרא 'ספר המידות לניקומאכוס', והוא (כנראה) רשימות ההרצאות של אריסטו על תורת המידות כפי שרשם (או עיבד) אותן בנו ניקומאכוס. מכאן צורת הספר ואופיו המיוחד: הוא אינו 'שיטתי' במובן הרגיל של המילה ואף אינו פסקני, אלא 'דיאלקטי', כלומר שואל ומשיב, מציע, מרחיב, חוזר, מתקן, מגלה את דעתו רק לאט. הוא סופר לא של 'הלכה' אלא של 'שקלא וטריא'. מצד תוכנו הספר הוא סיכום של ניסיון החיים היווני. הוא מציג נקודת מוצא תכליתית, מדגיש את הצד החברתי, מתעניין בחינוך המוסרי למעשה ותופס את המוסר כאמנות החיים, שבה, כמו בכל תחומי האמנות, העיקר הוא ההרמוניה וההתאמה ההדדית בין הרכיבים. הספר חושף לעינינו את היסודות הראשוניים של מחשבה מסודרת בענייני מוסר. 'החיבור הוא שיא התפתחות מחשבתו המוסרית של אריסטו. הוא תוצאה של ניסיונותיו ליישם בתחום המוסרי את עמדותיו המאוחרות יותר בעניין הפסיכולוגיה והמטפיזיקה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967

Over 300 judgments handed down by the Israeli courts, particularly the Supreme Court, have been summarized by Judge Asher Felix Landau and published in The Jerusalem Post's "Law Report, " since 1982. This volume contains a selection of the weekly column chosen by members of the Harry and Michael Sacher Institute for Legislative Research and Comparative Law, associated with the Hebrew University of Jerusalem's Faculty of Law. They are intended to give a general outline of the problems dealt with by Israel's courts. Particular attention has been given to the specific difficulties involved in creating a modern legal system, incorporating the principles of Jewish Law and yet appropriate to the county's needs today.

יחסי החוץ של ישראל באפריקה הם פרשה ייחודית ורבת תהפוכות שכמותה לא חוותה ביחסיה עם יבשות אחרות. כאשר רוב מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן, בשנות השישים של המאה העשרים, הייתה ישראל בין המדינות הראשונות שכוננו עמן יחסים דיפלומטיים והגישו להן סיוע נרחב. נציגויות של ישראל פעלו בשלושים ושלוש מדינות מדרום לסהרה. הספר אפריקה וישראל - ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל עומד על השיקולים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים וההומניטריים שהניעו את ישראל לקיים נוכחות כה נרחבת ביבשת: בישראל הייתה ציפייה שבאמצעות קשרים ידידותיים עם עשרות מדינות באפריקה היא תוכל לפרוץ את מעגל האיבה והחרם הערבי. האכזבה הייתה רבה ב-1973, כאשר בערב מלחמת יום כיפור, במהלכה ואחריה ניתקו כמעט כל מדינות אפריקה את יחסיהן הדיפלומטיים עמה. המחבר מונה את הסיבות לכך, ובכללן את הפעילות הערבית-האסלמית. בשנות השמונים החלה חזרה של ישראל לאפריקה וכיום היא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ארבעים מדינות, תוך שינויים במדיניותה כלפי היבשת הנידונים בספר. המחבר, שפעל באפריקה כשני עשורים, מתבסס על מקורות ראשוניים ועל ניסיונו האישי.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

הספר תקוות הנאורות פותח צוהר למחשבה הביקורתית בת-זמננו, ומפלס דרך למתעניינים בדעותיו ובכתביו של יורגן הברמס – פילוסוף, תאורטיקן ואינטלקטואל המעורה בבעיות השעה, שהגותו מטביעה חותם בשיח הפילוסופי על המודרניות ובדיון על אתגרי הדמוקרטיה המערבית. מתן אורם מנתח סוגיות מרכזיות ביצירתו של הברמס, ובוחן את עמדותיו הביקורתיות בהקשר הרחב של המודרניות ומשבריה. תפיסתו של הברמס את הפוליטיקה מוצגת במסגרת השיח העכשווי על הליברליזם הפוליטי, ומתוך דיון ביחסי הגומלין בין רציונליזם וליברליזם. הספר עוקב אחר התפתחות תפיסתו התאורטית של הברמס, המתפרסת על פני שנות יצירה רבות ומגוון רחב של כתבים, ושופך אור על מקורותיה הפילוסופיים והאינטלקטואליים. הברמס מציג את אתגריה המרכזיים של הדמוקרטיה המערבית כתהליך דינמי של פיתוח דמוקרטי, ומעביר את מרכז הכובד של הדיון בפוליטי מן המבניות המוסדית אל החברתיות. המחבר בוחן את ייחודיותו של דיון זה מתוך הידרשות לעולם המושגים הרעיוני המאפיין את עבודתו של הברמס. מושגים כמו 'מרחב ציבורי אוטונומי', 'פעולה קומוניקטיבית', 'רציונליות אינסטרומנטלית', 'סולידריות קהילתית' – שבחלקם שגורים בשיח של המחשבה המדינית בת-זמננו – נידונים גם בהקשר של השפעות הגומלין בין מדינת הלאום ותהליכי הגלובליזציה.

קהילות היהודים של שפירא, מגנצא וורמייזא (הידועות יחד בשם שו"ם), המרכז העתיק של למדנות התורה באשכנז, הולידו דורות רבים של חוקרים שכתבו פרקים מפוארים בהיסטוריה של התרבות היהודית. בולט במיוחד היה חוג החכמים המכובד שפעל שם בתחילת המאה השתים-עשרה והשלוש-עשרה, ביניהם רבי יהודה בן קלונימוס משפירא, רבי יהודה בן קלונימוס ממגנצא, רבי שמואל החסיד ובנו רבי יהודה החסיד, רבי שמחה משפירא ורבי אלעזר מוורמייזא. למרות ששמותיהם של חכמי שו"ם מופיעים אינספור פעמים בספרות הרבנית, רק חלק קטן מאוד מעבודתם בתחומי התלמוד וההלכה ירד אלינו. במשך מאות שנים, היצירות היחידות שהיו זמינות בדפוס היו ספר הרוקח מאת רבי אלעזר מוורמייזא ו ספר ראב"ן . אפילו העלייה הגדולה בפרסום ביקורתי של טקסטים מהמאה התשע-עשרה ואילך הגדילה רק במעט את המספר הזה. החיבור הנוכחי מבקש למלא במידה מסוימת את החסר הזה. הוא מציג את הטקסט המלא של דרשתו של רבי אלעזר מוורמייזא לפסח, וההקדמה מתארת ​​שני חיבורים הלכתיים נוספים שלו שהתגלו בכתבי יד. הדרשה מספקת את העדות המוקדמת ביותר לכמה מנהגים אשכנזיים ידועים - ביניהם טפטוף שש-עשרה טיפות יין בליל הסדר, איסור אכילת קטניות בפסח ואכילת מאכלי חלב בשבועות. מהדורה ראשונה של הדרשה פורסמה לפני עשרים שנה; היא כעת יוצאת לאור מחדש עם תוספות ותיקונים.

In 1895, Lewis Carroll, the author of the iconic novel Alice in Wonderland and a renowned logician, composed a collection of mathematical problems while he was suffering from sleeplessness. However, Carroll seemed to have overlooked a crucial paradoxical error in his presentation of one of these problems, which is analysed in this book, along with questions such as: Do men have more sisters than women? Why do people find their own coincidences more surprising than those encountered by others? How are life and death expectancies treated probabilistically? Statistics, probability, coincidences, randomness and infinity are explored in this book – a collection of essays written over years of research – through a variety of everyday anecdotes and situations, aimed at students, teachers and readers interested in enriching their knowledge of these subjects..

ה'אוריינט', שבועון בשפה הגרמנית שיצא לאור בשנים 1942–1943 בעריכת וולפגנג יורגראו וארנולד צווייג, היה אחת התופעות התרבותיות הייחודיות של העלייה דוברת הגרמנית בארץ ישראל. מאביב 1942 עד לחיסולו באביב 1943 הוא שימש ביטאון ליהודים יוצאי השמאל הגרמני המרכז אירופי שהגיעו ארצה מאימת השלטון הנאצי בארצם. בנטייתו הפוליטית השמאלנית, ברקע הלא ציוני של אנשיו ובבדלנותו התרבותית והפוליטית היה ה'אוריינט' סמן קיצוני בקשת העיתונות של העלייה הגרמנית ועל כן העלה את חמתם של רבים בחברת היישוב. בה בעת היה השבועון הארץ ישראלי חלק מעיתונות השמאל הגרמני הגולה שיצאה לאור ממוסקווה ועד ניו יורק, מפריז ועד בואנוס איירס. תופעת ה'אוריינט' טרם נבחנה במחקר מונוגרפי. הספר פורס את קורות השבועון ומנתח את הסוגיות המרכזיות שנידונו בו מכמה היבטים היסטוריים: השבועון כחלק מן הגלות הפוליטית מהרייך השלישי; השבועון בראי תולדות יהדות מרכז אירופה; השבועון כמרכיב ייחודי בפסיפס התרבותי והפוליטי של היישוב העברי. הספר פותח צוהר לעולמם של אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים לא ציונים שנעקרו מארצות מוצאם בשנות הרייך השלישי והגיעו לארץ ישראל, לחברה שהאידאולוגיה השלטת בה חתרה לבניין אומה עברית.

ירושלים היא יעד ראשון במעלה לחפירות ארכאולוגיות ולמחקרים היסטוריים . תרומה נכבדת להכרת ירושלים וידיעתה תרם המחקר בגאוגרפיה היסטורית שחשף את התפתחותה המרחבית של העיר לאורך שנותיה הרבות. המאמרים בספר עיר בראי מחקרה - מחקרים בגאוגרפיה היסטורית יישובית של ירושלים מצטרפים לחשיפת עברה ומדגימים את מגוון נושאי המחקר ואת כיווני הדיון המייחדים את הגאוגרפיים ההיסטוריים בעשור האחרון . רוב המאמרים עוסקים בהתפתחות ה של ירושלים בעת החדשה , ולצדם גם מחקרים על שלהי העת העתיקה ועל התקופה המוסלמית המאוחרת . הנושאים הנידונים הם בתי תפילה יהודיים, כנסיות ומקומות קדושים נוצריים , סוגיות כלכליות ותכנוניות הקשורות בהתפתחות העיר , עלייה לרגל ותיירות ופעילות מיסיונרית, וכן היבטים מתודולוגיים של המחקר בגאוגרפיה היסטורית. מחברי המאמרים נמצאים בשלבים שונים של דרכם האקדמית, חלקם מלמדים במוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל ואחרים משלבים גאוגרפיה היסטורית בעיסוקם המקצועי.

הספר לקרוא את גרמניה מציע נקודת מבט חדשה לבחינת החברה גרמנית עד לעליית הנאצים לשלטון. המחבר עומד בו על הקשר ההדוק בין תרבות חומרית לתרבות רוחנית באמצעות חקירת מערכת היחסים בין תרבות הקריאה לתרבות הצריכה בגרמניה לפני 1933. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לארבע עשרה שנות רפובליקת ויימר. תקופה זו, שבה התחוללו בגרמניה תמורות פוליטיות וחברתיות מרחיקות לכת, נדונה על ההיבטים בחיי החברה והיום-יום שלא עמדו עד כה במוקד המחקר ההיסטורי. המחבר מראה כי בין הקריאה לצריכה התקיימו יחסי גומלין הדוקים, וכי משעברה תהליך של מסחור טיפחה הקריאה תרבות צריכה חדשה. מהלך זה לא רק מלמד על תפקידה של הקריאה בחברה הגרמנית בשליש הראשון של המאה העשרים, אלא מפנה את תשומת הלב לעלייתה של תרבות הצריכה ולקושי להתמודד עמה. מגמה זו בולטת במיוחד בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהציבו את הקריאה כפעילות שהיא חלק בלתי נפרד משגרת החיים של כל שכבות החברה. בתקופת זו, שידעה מצוקה כלכלית ואי-יציבות פוליטית, העמיק הפער בין העולם הווירטואלי המוטבע בנייר ובין מציאות היומיומית של רוב שכבות החברה. ובהקשר הגרמני של ראשית המאה העשרים הייתה למגמה זו משמעות הרת גורל.

מי קבע את השעה באיסטנבול של המאה השמונה-עשרה ובאיזה אופן? מתי הגיעו פקידי ממשלה למשרדיהם? האם חיילים נדרשו "לעמוד בזמנים" וכיצד נמדדו הזמנים האלה? כיצד השפיעו טכנולוגיות חדשות כמו הרכבת וספינת הקיטור על מוסכמות של דייקנות ואיחור ומה היו המשמעויות החברתיות והפוליטיות של הַמְתָּנָה? מה הקשר בין שעונים לרגשות ובין זמן לכוח? ספר זה מנתח את "תרבות הזמן" של האימפריה העוסמאנית המאוחרת ועוקב אחר השתנותה משלהי המאה השמונה-עשרה ועד הקמתה של הרפובליקה הטורקית. על רקע התמורות המהירות שהתחוללו באזור באותה תקופה החלו גופים שונים של המדינה העוסמאנית להכפיף את שגרת העבודה ללוחות זמנים ושעונים מכניים כדי להשיג רמות גבוהות יותר של שליטה, סדר ויעילות. רשת זמן חדשה החלה נפרשת בהדרגה מאתרים כמו בסיסי צבא, משרדי ממשלה ובתי ספר אל צירי התנועה ומרכזי הערים, והכפיפה תושבים רבים יותר ויותרלזמן שעון ולמוסכמות חדשות שנקשרו בו. שינויים אלה, בתורם, עוררו לעתים קשיים, מתחים ואף התנגדות, שהיו קשורים לא רק בחיי המעשה אלא גם בשאלות של זהות, אידיאולוגיה ואוריינטציה תרבותית. השעונים של ראשית המאה העשרים הראו, אם כן, זמן עוסמאני, על כל מורכבותו.

אלת הצדק מופיעה ביצירות אמנות בעיניים מכוסות, למען תנהג באי-משוא פנים. אין היא מביטה בפניו של איש; רק כך יכולים מאזני הצדק שבידיה לשמור על איזונם. העיקרון של אי-משוא פנים כמַהות הצדק והמוסר עומד במרכז התורות האתיות השליטות של 250 השנים האחרונות. ב'עד שתגיע למקומו' מציע יותם בנזימן אתיקה אחרת. מתוך ניתוח ביקורתי של גישותיהם של קאנט, של הר, של רולס ועוד הוא חושף את עיוורונן לייחודו של כל אדם ואדם ולנסיבות המעצבות את אישיותו, את חייו ואת מעשיו. במקום אי-משוא פנים מציב בנזימן כבסיס למוסר את הדרישה להגיע למקומו של הזולת היחיד והשונה, להביט בו, להתעניין בו, לשאת אליו פנים. מושגינו המוסריים מתעצבים ומיושמים בראש ובראשונה במערכות יחסים אישיות, מתוך מעורבות רגשית ונטיות סובייקטיביות של התעניינות, הזדהות ואמפתיה. משום כך מציב המחבר את יחסי החברות כמסגרת המוסרית העשירה ביותר האפשרית, שממנה נובעת יכולתנו לנהוג כבני אדם מוסריים גם במערכות אחרות, אישיות פחות. באופן מפתיע התאוריה על החברות כבסיס למוסר, המפותחת בחלקו השני של הספר, נשענת על שניים מהעקרונות שהעלו על נס הפילוסופים שאת תורותיהם תקף המחבר בחלק הראשון: הניסיון להיכנס לנעלי הזולת (הר) הוא הדרך לראות בו תכלית לעצמה (קאנט); ואולם הוא אפשרי רק מתוך יחסים אישיים. גם אז לא יוכל ניסיון כזה להצליח עד תומו: לעולם לא אכנס לנעלי הזולת משום שלעולם אהיה שונה ממנו; אבל עליי להתמיד במסע הזה עד שאגיע למקומו.

The seventh volume in the Hispania Judaica series describes the fate of the Conversos in the Kingdom of Jaén at the hands of the Inquisition Tribunal which operated there for forty-three years, from 1483 until 1526. The Inquisitorial material from the Jaén tribunal is scattered in various archives and part of it has been destroyed. The preparation of this book on the crypto-Jews in the Jaén necessitated, therefore, intensive research in various archives. These limitations did not affect the vivid picture of crypt-Jewish life that is depicted in the sources published here for the first time, which offer invaluable information on Converso life and on the methods of the Inquisition.

הספר אמונות המקרא חושף ומתאר את ריבוי הפנים ומגוון האמונות והדעות בהגות המקראית. הספר דן בסוגיות יסוד של הדת המקראית כדוגמת בעיית הרע ויחסו של האל למיניות לייסורים ולמוות. במוקד הספר עומד פולמוס עם שיטתו של יחזקאל קאופמן בספרו "תולדות האמונה הישראלית". בניגוד לקויפמן שהראה את האמונה המקראית כישות אחידה השונה במובהק מאמונות העמים שסביבה, רואה קנוהל במקרא אוסף של תפיסות רעיוניות ודתיות החלוקות זו על זו. יחסן של אמונות המקרא לאמונות העמים של המזרח הקדום דיאלקטי ומורכב. קויפמן גרס כי האמונה המקראית התקבלה על דעת מרבית העם הישראלי ומשום כך הוא כינה אותה "האמונה הישראלית". לעומתו, סבור קנוהל, כי רק חלק מבני האומה הישראלית קבלו את הדת המקראית וכי קיים פער של ממש בין האמונות המקראיות ובין האמונות ונוהגי הפולחן שרווחו בקרב השכבות הרחבות של האומה הישראלית בתקופת המקרא.

El legado de Sefarad tanto para la España medieval, como para el resto de Europa y América, es una cuestión palpitante, ya que constituye un aporte fundamental, no solo para la espiritualidad, sino también para el desarrollo económico, científico y cultural. Por suerte, ese viaje de ida y vuelta que es la historia permite la revisión del pasado para apreciar en su dimensión y alcance una herencia que guarda un tesoro de ideas, creencias, vivencias y saberes. Su momento de esplendor se da en los siglos xi y xii , en que hace parte de esas tres culturas que convirtieron a ciudades de la Península como Toledo en ejemplo de convivencia, cuando hebreos, musulmanes y cristianos constituían una sociedad diversa y variada. Por todo ello, el CVC se complace en presentar este monográfico, El legado de Sefarad , que consta de cuatro apartados, el primero se dedica a «La España sefardita», el segundo fija una «Cartografía de la diáspora» y el tercero da cuenta de la «Memoria de Sefarad en América», a través de testimonios de escritores que evidencian sus vinculaciones con una tradición familiar. Estas vivencias que emergen en sus obras nos demuestran el peso de una herencia cultural que merece la pena ser tenida en cuenta; y el cuarto apartado es un glosario preparado por el fallecido medievalista Antonio Antelo Iglesias, que enriquece el contenido de este monográfico.

לספר זה כונסו מאה תשעים ושתיים תשובות שהשיב בכתב ובעל פה ר' יעקב בן מאיר, המוכר יותר בכינוי 'רבנו תם', ושלא נכללו בחלק התשובות של ספר הישר שנערך על ידי תלמידיו. פרקי המבוא הראשונים יוקדשו להצגה תמציתית של דמותו, משפחתו, תחנות חייו ומוריו, ואילו הפרקים האחרים ידונו בתשובותיו, נמעניו, המקורות שבהם נמצאו התשובות, המהדורה ותרומתה. בראש כל תשובה מופיע מבוא קצר שדן בתכניה העיקריים של התשובה ומצביע על היבטים היסטוריים ואחרים שעולים ממנה.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

מכתבי העתים: עיתונות ההשכלה מ-1820 עד 1845 כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שמונה כתבי-עת עבריים של ההשכלה בהולנד, גליציה, גרמניה וליטא שיצאו לאור במחצית הראשונה של המאה הי"ט (תק"פ–תר"ו). הספר דן בכתבי-העת 'בכורי תועלת' (1820), 'פרי תועלת' (1825), בעריכת שמואל מולדר, ו'בכורי השנה' (1844), בעריכת גבריאל פולק, שיצאו לאור על ידי מרכז ההשכלה באמשטרדם, 'הצפירה' (1823/4) בעריכת מאיר הלוי לטריס, הירחון העברי 'ציון' (1841, 1842) שפרסמו שני מלומדים מהאסכולה הגרמנית, מרדכי יוסט ומיכאל קרייצנאך, 'פרחי צפון' (1841, 1844), שהוציאו שני משכילים בווילנה, שמואל יוסף פין ואליעזר ליפמן הורוויץ, וניסיונות לחדש את 'בכורי העתים' בידי מנדל שטרן שערך את 'ספר בכורי העתים', וכן ב-1844, וב-1845 הוציאו יצחק שמואל ריג'יו (יש"ר) וישראל בוש את 'בכורי העתים החדשים'. המונוגרפיות מנתחות את תופעת הפריודיקה המשכילית העברית, המציינת התפתחויות חשובות בתולדות ההשכלה העברית, כהתפתחות חכמת ישראל בעברית והתפתחות מרכזי ההשכלה בהולנד, בגליציה, ובליטא. הן דנות בנושאים שהועלו בכתבי-העת, הרקע להוצאתם, בעיות עריכתם, אזכור החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם, והאידאולוגיה המשכילית שהוּבּעה בהם. השתתפו בכתבי-העת הללו גדולי ההוגים והחוקרים בהשכלה העברית: שלמה יהודה ראפופורט (שי"ר), נחמן קרוכמל (רנ"ק), שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), ומרדכי יוסט, וכן סופרים ומשוררים כיצחק ארטר, שמואל מולדר, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן לבנזון, ואחרים. החומר שנדפס בכרכים אלה מייצג את מכלול הסוגות הספרותיות ונושאי המחקר של המשכילים וההוגים במחצית הראשונה של המאה הי"ט: שירים, סיפורים, משלים, מכתמים, ביקורת ספרים, סאטירות, ביוגרפיות, מסות ומחקרים בנושאי המקרא, התלמוד והלשון העברית, הגות יהודית בימי הביניים, ופרסום וחקר כתבי-יד עתיקים. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, ומאפשרים גישה ישירה לרשימות מוּערות וממויינות, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים, של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי. הספר הוא הרביעי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית, 'המאסף', 'בכורי העתים' ו'כרם חמד', שהופיעו בהוצאת מאגנס. זכה בפרס "ביבליוגרפיית יודאיקה" לשנת 2014 מ- Association of Jewish Libraries

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"הייתי הראשון שהמחיז את הדמיונות והמחשבות החבויות של הנפש... חיברתי באותו זמן כעשרים או שלושים קומדיות, שכולן דוקלמו מבלי שזכו למנחת מלפפונים או לדברים אחרים הראויים לזריקה: הן השלימו את מסלולן ללא שריקות, צעקות או המולות". (מיגל דה סרוונטס, מתוך ההקדמה ל מערכונים ) מערכונים הם מחזות קצרים, מבדרים ומשעשעים המופיעים בקומדיה בדרך כלל בין מערכה אחת לשנייה לצורך גיוון או בידור - זכו לפופולריות רבה לקראת סוף המאה השש-עשרה ובמאה השבע-עשרה. מיגל דה סרוונטס נחשב למחבר מערכונים מחונן ומקורי במיוחד. במרכזם של כל המערכונים עומדים קונפליקטים מוסריים בעלי השלכות חברתיות: תאוות בצע ונישואים בין גבר בא בימים לבחורה צעירה ב הזקן הקנאי ; חוסר נאמנות בין בני זוג ב מערת סלמנקה ; הדעות הקדומות בחברה ב תאטרון הבובות המופלא וב הבחירה לראשות העיר דגנסו ; חיי הבטלה ב הבסקי המתחזה ; ההשפלה האנושית ב הסרסור האלמן ; חוסר יעילותו של המִנהל הציבורי ב השופט הפוסק בדיני גירושים , או מאבק המעמדות ב השומר הדאגן . זה הומור במובן העמוק של המילה, ומפתיע לגלות גם את תפקידה המשוחרר של האשה. ה מערכונים בגרסתם השלמה רואים אור לראשונה בעברית בתרגומו הקולח של מנחם ארגוב. אחרית הדבר מאת פרופ' רות פיין מהאוניברסיטה העברית בירושלים מקרבת אותם לקורא ומדגישה את האקטואליות שלהם גם כיום.

הספר בוחן את החברה היהודית בגרמניה בתוך המשבר הכלכלי והפוליטי שפקד את גרמניה בשלהי תקופת הרפובליקה הוויימרית. אף שהיהודים ראו את עצמם גרמנים בהשתייכותם הלאומית, בשפתם ובתרבותם, התברר להם בהדרגה כי מה שנראה להם כחברה אחת לא היה אלא מקסם שווא, יפה לימים כתיקונם וכוזב בימי מצוקה. מתוך שימוש במקורות ראשוניים רבים, בעיתונות התקופה ובעדויות מגוונות המחבר בודק את המתרחש באחת הקהילות היהודיות הגדולות, קהילת יהודי המבורג, המשמשת כאן בבואה להתנהגות כלל יהודי גרמניה.

סדרת מחקרים של המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם, האוניברסיטה העברית בירושלים.

ספר זה, הבא בעקבות הספר הדרכה בפסיכותרפיה , הוא סיכום של התפתחות אישית ומקצועית של המחברים, ובו זמנית – נקודת התחלה להתפתחות נוספת. כתיבתו נובעת משיח מתמשך עם מטופלים, מודרכים ועמיתים, והתרחשה תוך כדי דיאלוג בין המחברים. החיבור מאיר ומדגיש את הדיאלוג בתהליך ההדרכה, מתוך שאיפה להרחיב ולהעשיר את שיח ההדרכה, להגמיש את האופן שבו מיושמים מושגים קיימים, ולבחון אותם לאור האפשרות של השפעות דו-כיווניות והדדיות בין המדריך לבין המודרך. שינויים והתפתחויות בתאוריה הפסיכודינמית מציבים בפנינו אתגרים – הורדת מסך הניטרליות והעמדת עצמיותנו לבחינה ובדיקה, פתיחות לשאלות והשגות של מודרכים, תוך ויתור על עמדה סמכותית, ונכונות להיות מושפעים מהמודרכים ולשנות עמדות. הספר מיועד לקהל המדריכים והמודרכים בתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והפסיכיאטרייה. אנשי מקצוע מתחומי הייעוץ החינוכי, ההוראה והייעוץ הארגוני יוכלו אף הם למצוא בספר מענה לשאלות העולות תוך כדי עבודתם.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה , שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

בין היטלר לצ'רצ'יל חושף פן עלום בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה: ניסיונו של גורם בכיר בממשלת פולין הגולה להידבר עם הנהגת הרייך השלישי ומאמץ מוצלח של גופי הביון הבריטיים לסכל הידברות זו בעודה באבּה. מאורע מפתיע ומרתק זה מתואר בספר דרך סיפוריהם האישיים של שני גיבוריו הראשיים, יהודים ילידי פולין. אחד מהם תיווך במגעים האמורים והשני סייע לבריטים בלכידת המתווך בן עמו, בהבאתו לארץ ישראל וברציחתו כאן ללא משפט. הודות לניתוח מדוקדק של דיווחי המרגלים והדיפלומטים הפולנים, הבריטים, הגרמנים והרוסים, שנחשפים כאן לראשונה, מתוודעים הקוראים למגעיה החשאיים של ממשלת בריטניה הן עם גרמניה הנאצית והן עם ברית המועצות הקומוניסטית . בתוך כך הספר קורא תיגר על התפיסה המקובלת, שעל פיה כיבוש פולין בידי הנאצים היה פרולוג ודאי למלחמת העולם השנייה. בשנה וחצי הראשונות שלאחר 1 בספטמבר 1939, מנהיגי אירופה, וביניהם בכירי פולין ובריטניה, עסקו בתמרונים מדיניים קדחתניים שנועדו להגן על האינטרסים הלאומיים והאישיים שלהם ובפועל יכלו לסיים את הלחימה ביבשת בטרם תהפוך לאסון הגדול בתולדות האנושות. הספר תורם תרומה חשובה וייחודית למתעניינים בתיאוריה ובפרקטיקה של היחסים הבינלאומיים.

השכינה – הנוכחות הנקבית הנמוכה של האלוהות היהודית – מתוארת בספרות הקבלה מימי הביניים באופן מפורט ומפותח. השאלות מה היו המקורות לתפיסותיהם של המקובלים את השכינה ומה היו מניעיהם להפצת האמונה בה, נידונו בהרחבה בספרות המחקר וזכו לתשובות מגוונות ומעמיקות. הספר קיצוץ בנטיעות: עבודת השכינה בעולמה של ספרות הקבלה המוקדמת אינו מבקש להציע תשובה חדשה לשאלות יסוד אלו אלא לבחון את תקפות השאלות. הטענה המרכזית בספר היא שחלק ניכר מבין המקובלים כלל לא פעלו מתוך רצון להפיץ את האמונה בשכינה, אלא ביקשו למתן ולרסן אמונה זו. המחבר פורש תזה חדשה, שלפיה יש לראות בחלקים מספרות הקבלה המוקדמת תגובה לאמונה יהודית במודל אלוהי בן שני רבדים: אלוהות זכרית גבוהה ואלוהות נקבית נמוכה. אמונה זו, שהתפתחה מחוץ לחוגי המקובלים המרכזיים, עוררה דאגה בקרב חלק מהמקובלים שראו בה כפירה חמורה, וכינוה בביטויים קשים כגון 'אמונה בשתי רשויות' או 'קיצוץ בנטיעות'. וייס מצביע בספרו על עדויות למאבק סביב עיצוב דמותה של השכינה במהלך מאה וחמישים השנים הראשונות להתפתחותה של ספרות הקבלה, תוך שהוא מתחקה אחר מסורות פחות ידועות מעולמן של תורות הסוד היהודיות שנותרו בעל פה או שהועלו על הכתב ברמז ובתמצית.

הקריאה לעריכת משאל עם חוזרת ונשמעת במדינת ישראל בשכיחות רבה, ואף על פי כן מעולם לא התקיים בישראל משאל עם. כלי הכרעה זה הפך לפנטום בפוליטיקה הישראלית. הקריאה לעריכת משאל עם נסמכת על ההנחה שפתרונן של סוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת איננו אפשרי במערכת הפוליטית הקיימת ושנכון להפקיע ממנה את ההכרעה בעניינן ולהעבירה ישירות אל האזרחים. לא מקרה הוא שהנחה זו נשמעת בד בבד עם התביעות לרפורמה בשיטת הבחירות ולקיום בחירות מקדימות - פריימריז - במפלגות. האם משאל עם אכן מתאים למערכת הפוליטית הישראלית? הייתכן שבאימוץ משאל עם ככלי הכרעה טמונות סכנות? האם יש סתירות בין אימוץ כלי הכרעה זה, המזוהה עם דמוקרטיה ישירה, ובין הדמוקרטיה הישראלית? במאמרים שבקובץ פנטום בפוליטיקה: ישראל ומשאל העם המחברים מציעים ללמוד מניסיונן של מדינות שקיימו משאלי עם בעבר ובהווה ולבחון את השימוש בהם במבט השוואתי. בצד המבט ההשוואתי נדונה מידת התאמתו של כלי הכרעה זה לפוליטיקה ולחברה בישראל. סוגיות אלה נבחנות לאורן של דיסציפלינות שונות, ובהן מדע המדינה, סוציולוגיה, פילוסופיה ומשפטים.

כיצד אפשר לשמור על כבוד האדם בתנאי מלחמה? האם המחויבות לכבוד האדם כוללת את הדאגה לרווחתו ולצרכיו הבסיסיים? איך לנהל מדיניות ביטחון יעילה ובה בעת להגן על כבוד האדם ועל חירותו? משחר ימי ההיסטוריה נדרשו מסורות הגות לסוגיית כבוד האדם מתוך שאיפה לקבע ערכים הומניסטיים. העיסוק בסוגיה זו הוליד פילוסופיות ותפיסות עולם שלימים עיצבו את פני התרבות הדמוקרטית הליברלית. תורות המוסר והשיח החוקתי בני זמננו רואים בכבוד האדם ערך חוקתי ומעלים שאלות הנוגעות לזכויות, לאוטונומיות, למידות טובות ולמוסר. שאלות אלו מקבלות משנה תוקף ומעוררות יתר עניין בעידן של תמורות פוליטיות וחברתיות, המציבות לפנינו דילמות חדשות. ליברליזם, פמיניזם, גלובליזציה, גזענות, חסמים דתיים ומעצורים תרבותיים-כל אלה שזורים בערבוביה בתפאורה עוינת, והגבול בין ביטחון לבין רמיסת כבוד האדם הולך ומיטשטש. אסופה זו דנה בסוגיית כבוד האדם במאה העשרים ואחת מן ההיבטים המשפטי, הפילוסופי והמוסרי בנסיון לכונן בישראל תשתית מושגית של ערכי כבוד האדם, שתסייע לביסוס ערכים אלו בחיי היום יום שלנו.

מטרת הספר היא לסייע בהתמודדות עם המשימה של השימוש במידע בעבודה הטיפולית בשירותי אנוש. הספר מציג עקרונות ושיטות לבניית מערכות מידע קליניות. מערכות אלו, המגייסות טכנולוגיה מודרנית לתמיכה בטיפול, נעזרות במחשבים כדי לאצור מידע הנאסף על ידי העובדים, לעבד אותו, ולהפיק עבור העובדים תוצרים היכולים לתמוך בעבודתם הטיפולית. הספר מכיל ניתוח של צורכי המידע בשירותי אנוש, הדרכה כיצד לעצב היבטים שונים של מערכות מידע, ודוגמאות למערכות שהן פרי פיתוח של המחבר ועמיתיו. בנספח מובאת סקירה של עקרונות המנחים בחירת מחשב ותוכנה הנדרשים לפיתוח מערכת מידע ממוחשבת בשירות רווחה. הספר מיועד לאנשי המקצועות המסייעים - עבודה סוציאלית, סיעוד, פסיכולוגיה, ייעוץ חינוכי, פסיכיאטריה - ולאחרים העוסקים במתן שירותי אנוש. הספר עשוי להיות שימושי במיוחד בשירותים המבצעים תהליך בחינה מחודשת של שיטות העבודה, כולל הכנסת מחשבים או הצטרפות למערכת מידע מנהלית או טיפולית. עם זאת, כל איש מקצוע המחפש דרכים חדשות לשיפור השירות הניתן לפונים ימצא בספר עניין ותועלת.

This volume presents expanded versions of papers read at a binational symposium convened in Jerusalem in December 1992. Organized within the framework of meetings held worldwide in remembrance of the expulsion of the Jews from Spain in 1492, this conference focused on aspects of the profession and ethics of medicine. The major topics explored at the symposium were the relationships among physicians of different denominations and between them and the authorities; the image and status of the converso physician; questions of medical licensing and compensation; attitudes regarding suffering, pain and the care of infants; and the influence of medieval Jewish and Moslem religious law concepts underlying the care and treatment of patients. Other papers relate to the early modern period and to current problems of medical ethics, illustrating the impact of historical approaches on the development of the discipline of medical ethics today.

כמעט 400 אלף שבויי מלחמה גרמנים הובאו לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ופוזרו במחנות זמניים ברחבי המדינה. בממשל ובצמרת הצבא האמריקאיים התעוררו ויכוחים בנוגע לאופן שבו יש לשכנע את השבויים במעלותיהן של השיטה הדמוקרטית והתרבות האמריקאית וברוע הטמון באידאולוגיה הנאצית. בספרו אקדמיה בין גדרות תיל בוחן פרופסור רון רובין את המנגנון שהופקד על החינוך מחדש של החיילים הגרמנים, ומציג את הדמויות העיקריות במערך הייחודי – רבים מהם מרצים למדעי הרוח שגויסו לצבא – אשר קבעו את התכנים והשיטות. רובין מסביר את המניעים בבחירת גישות מסוימות על פני אחרות, תוך כדי מחלוקות ויריבויות ערכיות. אילו ספרים ואילו סרטים נבחרו כמתאימים לתוכנית? אילו היבטים של התרבות האמריקאית וההיסטוריה שלה הודגשו ואילו הועלמו? כיצד מצאו לנכון המופקדים על התוכנית להבהיר למי ששירתו את המשטר הנאצי את הסיבות והתוצאות ההרסניות של המדיניות הגרמנית? המטרה הייתה להחזיר למולדתם את השבויים שעברו המרה אידאולוגית כדי שיסייעו להקים גרמניה חדשה על חורבות הרייך השלישי. בסופו של דבר, המיזם השאפתני לחינוך מחדש של השבויים הגרמנים בארצות הברית הסתיים בכישלון חרוץ. רובין מנתח את הסיבות לכישלון ואף משווה את המיזם האמריקאי לתוכניות חינוך-מחדש אחרות.

הספר מתאר את הגעת הקדמה לארץ הקודש, בצורת מסילת ברזל באורך 86 ק"מ המחברת בין יפו וירושלים. טקס החניכה המרהיב של פתיחת המסילה התקיים בנוכחות נציגים של האימפריה הטורקית, שגרירים, מנהיגי דת ומשלחות מחו"ל. המסילות הגיעו לירושלים מכיוון דרום-מערב, כשהן חוצות את הרי יהודה, דרך קרקעיתו הפתלתלה והעמוקה של עמק סורק. המדרון התלול היווה אתגר של ממש בעבור הקרונות, למרות שנתיב זה היה בעל השיפוע הקטן ביותר. הקרונות יכלו לטפס במעלה הדרכים הטבעיות, עד לפסגה שגובהה כ-700 מטרים מעל פני הים. מסילת הברזל הייתה המיזם ההנדסי הגדול ביותר בשטחה של ארץ הקודש בתקופה המודרנית. הסיבה לבנייתו הייתה ניסיון לניצול הצמיחה העצומה של תנועת הצליינים והתיירות לכאן בחצייה השני של המאה ה-19. מספר הצעות הועלו מאז אמצע המאה ה-19, אך רק בשנות ה-80 היו אלה יוסף נבון מירושלים ויוסף אמזלג מיפו, כשהם זוכים לתמיכה כלכלית מהבנקאי יוהנס פרוטיגר, שעשו את הצעדים הראשונים שהובילו לרכישת רישיון ממשלת טורקיה, והוא שהוביל להנחת מסילת הברזל. נבון לא הצליח לגייס מימון באירופה ומכר את הרישיון לאנשי עסקים קתוליים בפריס, והם שייסדו את "חברת מסילת הברזל העות'מאנית מיפו לירושלים'. למרות הקשיים, מסילת הברזל נפתחה והובילה לירושלים מספר גדול יותר של צליינים, ותרמה לצמיחתה של העיר. כמו כן, בתקופות בצורת, הביאה הרכבת לעיר את אספקת המים. זהו המחקר המקיף ביותר שהתפרסם על מסילת הברזל הראשונה שהובילה לארץ הקודש. ניתן למצוא בו תצלומים יוצאי דופן מהשנים 1914-1891, שנלקחו מארכיונים בישראל, ארה"ב, אנגליה וגרמניה. לכך מצורפות מפות, וטבלאות תוכן אשר יהפכו את הספר לחוויה לבעלי עניין ברכבות וכן לבעלי עניין בהיסטוריה, היסטוריה של הגיאוגרפיה, היסטוריה של א"י בתקופה המודרנית, היסטוריה של התחבורה, היסטוריה של התיירות ועוד.

שנים רבות עמדה חנה ארנדט במרכזו של ויכוח סוער: הביקורת הקשה שהטיחה בציונות, ופרסום ספרה מעורר המחלוקת 'אייכמן בירושלים' בשנת 1963, הובילו לשלילת דמותה ויצירתה בקרב הציבור הישראלי והיהודי. אסופת המאמרים חנה ארנדט בירושלים מבוססת על הרצאות בכנס הראשון שנערך בישראל שבו נדונו דמותה ויצירתה מתוך גישה פתוחה וביקורתית. מורכבות זהותה היהודית והגרמנית של ארנדט; מחויבותה האישית לציונות ולמדינת ישראל בצד הביקורת נגדן; כתביה אודות הטוטליטריות, הנאציזם ומשפט אייכמן; קשריה עם אינטלקטואלים בני המאה העשרים מגרשם שלום עד מרטין היידגר; יחסיה האינטימיים והעמוקים עם התרבות הגרמנית; וכתביה אודות מחשבה ופילוסופיה מדינית בעיצומה של חוויית המאה העשרים – כל אלה הם חלק מהסוגיות המגוונות הנידונות בספר. בספר חנה ארנדט בירושלים חברו יחדיו חוקרים מן השורה הראשונה מישראל, מגרמניה ומארצות הברית כדי למלא חלל בחקר דמותה ויצירתה של חנה ארנדט. מאמריהם המגוונים מצביעים על האקטואליות של הגותה בעצם ימינו אלה, ומראים כי עבודותיה וכתביה נוגעים גם כיום הן בבעיות קיומיות המאפיינות את החיים בישראל הן בפרדוקסים של הזהות היהודית בישראל ובעולם.

מזה מאה ועשרים שנה הולכת ונבראת בארץ ישראל תרבות ישראלית. מה היא תרבות זו? הניתן בכלל לדבר על תרבות אחת? האם מה שנוצר בארץ המזרחית הקטנה הזאת בתחום התרבות שייך עדיין למורשת היהודית? רבנים חרדיים רואים בתרבות ישראל החדשה ריקנות חסרת משקל. את החברה הישראלית המקיימת אותה הם מדמים בדרשותיהם לעגלה ריקה, שצריכה לפנות את הדרך לעגלת האורתודוקסיה הטעונה תורה ומצוות. מבקרים חדי לשון ובעלי תאוריות חובקות עולם טוענים כי אין לנו בארץ אלא הוויה מומצאת, מקסם שווא שפוליטיקאים בדו מלבם וכפו בכוח השלטון על שורת מיעוטים מקופחים. לשיטתם של אלה ביקשו העסקנים הציוניים למחוק את התרבות האותנטית של מגזרים שלמים בחברה והקימו ממסדים שמרניים ומדכאים שכל מטרתם להנציח את הבדיה התרבותית. העגלה המלאה הוא קובץ מחקרים המציג את התרבות הישראלית כיצירה היסטורית עשירה, חיה ותוססת, יצירה המשקפת הוויה מלאת ניגודים, עתירת השפעות ולמודת מאבקים שצמחה במפגשיהן של קבוצות מהגרים ועוצבה בין האידאולוגיה לספונטניות. הזמר העברי, החזנות הישראלית, צורתם של גגות הבתים במושבות, התנ"ך, הצבא – אלו ועוד תחומים רבים הם בין הנושאים הנידונים בספר ומאירים את מורכבותה ואת חיוניותה של התרבות הישראלית.

הספר המשכילים במדעים מתאר את צמיחתה של ספרות חדשה שעניינה מדעים, שנועדה לילדים ולנוער יהודים במרחב הגרמני מן השליש האחרון של המאה השמונה עשרה עד השליש האחרון של המאה התשע עשרה. מעמדם של המדעים בתרבות היהודית מאז ימי הביניים עד העת החדשה היה שולי, ומחבריהם של ספרים בנושאים אלה התמודדו עם קשיים רבים; היה עליהם להתאים לקהלם הצעיר את הידע המדעי בענפים שונים, כגון אסטרונומיה, זואולוגיה, אופטיקה, אנטומיה, גאוגרפיה ואנתרופולוגיה, והם מצאו דרכים יצירתיות כדי להעניק לידע המדעי הזר צביון יהודי מסורתי. מערכת החינוך הגרמנית-נוצרית-פילנתרופיניסטית, שצמחה בשלושת העשורים האחרונים של המאה השמונה עשרה, הייתה להם מקור השראה וחיקוי. ומשנוצרה, שימשה ספרות זו סוכן תרבות חשוב בתהליכי המודרניזציה של החברה היהודית. בספר מוצגים פרקים מרכזיים בהתגבשותה של ספרות הילדים העברית המשכילית, בהתפתחות ענף ספרי הלימוד היהודיים, בהשתנות היחס למדעים, בגידול בספרות מדע פופולרי בעברית, ובתמורות שחלו בתפיסות החינוך ובמבנה מערכת החינוך היהודית. בחינת הטקסטים על מדעים לילדים במהלך כמאה השנים זורה אור על שינויים שחלו בתפיסת הילדוּת בעולם היהודי ובתפקידיו של החינוך היהודי במרכז אירופה, ועל מאפייניה של ספרות המדע הפופולרי העברית שהתפתחה אז.

מערכת החינוך הישראלית צומחת בעת ובעונה אחת עם החברה הישראלית ועם תרבותה. היא נוצרה על ידי החברה העברית בראשית התהוותה והייתה כלי ליצירתה, ומאז היא ממשיכה לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית במכוון או באקראי. השתיים משקפות זו את פניה של זו, זו את מאבקיה ואת בעיותיה של זו וחוזר חלילה. היכרות עם מערכת החינוך פירושה היכרות עם החברה הישראלית, עם הלכי הרוח המקובלים בה, עם השלבים השונים המאפיינים את התפתחותה ועם ציפיותיה לעתיד. בספר זה לוקחת אותנו המחברת למסע היכרות עם מערכת החינוך הישראלית, עם מאפייניה, עם קשייה ועם הצלחותיה מנקודת המוצא שהיכרות וידע הם תנאי להבנה, לשותפות, לביקורת ולשיפור. מטרת הספר היא לתת מבט כולל על סיפורה של מערכת החינוך הישראלית תוך הפניית תשומת הלב לזרמים ולמגמות שבה, למגזרים שבהם היא פועלת ולמאפייניה השונים. הספר אינו מתיימר להעמיק בכל אחד מהנושאים הקשורים למערכת החינוך אלא לתת רקע כללי על ציר הזמן, לאפשר את המשך המסע ולעודד חקירה בנתיבים שהקורא יבחר לעצמו.

מיגל דה סרוונטס (1547–1616) חש משיכה כלפי התאטרון עוד מצעירותו, תחילה היה צופה קבוע ולימים מחזאי נלהב. הוא הקדיש זמן לכתיבת מחזות מראשית צעדיו הספרותיים, לאחר חזרתו משבי בן חמש שנים באלג'יר (1575–1580), ועד שנותיו האחרונות. אך למרות שיצירות התאטרון שלו מוערכות ומוכרות היום, בזמנו הוא לא זכה לתהודה הראויה לכישרונו, מחזותיו חסו בצלן של יצירות הפרוזה שלו, ביחוד הרומן דון קיחוטה, והצלחתו המסחררת של יריבו המושבע לופה דה וגה. שני המחזות מתוך הקורפוס התאטרוני של סרוונטס – המרחצאות של אלג'יר ו הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו – רואים לראשונה אור בעברית, תוך שמירה על משקל וחרוז. הם מציגים עולם אופייני לאגן הים התיכון הרב-תרבותי של המאות השש עשרה והשבע עשרה שהתקיימה בו הפריה הדדית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. באחרית דבר מאת פרופ' רות פיין נפתח צוהר לעולם התאטרון של תור הזהב הספרדי ולסוגות שהעסיקו את הצופים באותה תקופה. באמצעות ניתוח שני מחזות מאת סרוונטס, נחשפת קריאה מקורית המתמקדת במפגש בין דמות היהודי לבין דמויות הנוצרי והמוסלמי.

This introductory book deals with the bonds created between German physicians and the Nazi biomedical vision based upon racial and eugenic conceptions. These ideological connections and the attitudes of many Nazi doctors, culminating in the actions of Mengele and other SS physicians in Auschwitz , may be described as a Medicalization of the Holocaust. In July 1933, the sterilization law was enacted. Under the pretext of war, the Nazi modus operandi was changed to medical murder. It strove to stop the spread of hereditary diseases by gassing to death sick people judged “unfit” to be included among “Aryan Germans”. Although officially abandoned in summer 1941, Hitler used the expertise gained by the medical murderers to design the “Final Solution”. Nazi physicians operated the first annihilation camps like Treblinka, while others initiated the process of Ghettoization, arguing that the Jews were spreading epidemics. The second part of this book depicts the courageous efforts of many Jewish doctors to resist annihilation. In many ghettos, Jewish doctors worked on behalf of the “Judenrat” to try keep people alive. A clandestine medical faculty functioning in the Warsaw ghetto was the pinnacle of Jewish intellectual resistance. Even in concentration camps, physicians attempted to sustain the basic creeds of medical ethics by protecting and saving patients. The last chapters of the book deal with the efforts to cope with the lessons of the Nazi misuse of medicine.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

הספר פירוש רש"י למסכת מגילה מכיל מהדורה ביקורתית של פירוש רש"י למסכת זו. פירושו של רש"י הוא הפירוש החשוב והמפורסם ביותר לתלמוד הבבלי, ובחיבור זה נעשה ניסיון לתת ללומד מהדורה ביקורתית של הפירוש, המציעה נוסח נקי ומדויק יותר של הפירוש לאור בחינת עדי הנוסח שלו. המהדורה מתחקה אחר הנוסח האותנטי של הפירוש לאור בחינת עדי הנוסח שלו, ולאור הציטוטים המרובים ממנו בחיבורי קדמונים. הספר כולל גם מבוא רחב הדן בהיבטים שונים הקשורים בפירוש רש"י למסכת מגילה.

איגרות הסופר אהרן צייטלין (1973-1898) מצטרפות כסוגה נוספת ומאירת עיניים לכלל יצירתו המגוונת בכל תחומי ספרות יידיש והספרות העברית: שירה, דרמה, פרוזה, רומנים, מסות, ביקורת ספרות, כתיבה עיתונאית ועוד. באמצעות ניתוח תוכן איגרותיו והרקע לכתיבתן נעשה ניסיון לבחון את פעילותו בפולין בין שתי מלחמות העולם, ברשות הרבים וברשות היחיד, בארבעה תחומים: (א) עבודתו העיתונאית כפופולריזטור של מדעי היהדות ומדעי הרוח; (ב) פעילותו כמבקר ספרות ופולמוסן חריף; (ג) עבודתו כעורך של כתב העת לספרות 'גלאבוס'; (ד) מעמדו ופעילותו בתור יושב ראש הפן קלוב של סופרי יידיש בוורשה ואחד מיוזמי הצטרפות ספרות יידיש בעולם לתנועת הפן הכללית. בספר פוענחו איגרות צייטלין שנכתבו רובן בוורשה ומקצתן בזכרון יעקב. לאיגרות אלה צורפו הערות והסברים מקיפים שמטרתם להבהיר את הרקע, הנסיבות והמהות של העניינים הרבים מאוד שנדונים בהן.

רובנו מתנסים בתחושות אבסורד וריקנות, באותו הלך רוח שמילט מחזהו של קֹהלת את נהמת ההבל הבלים שלו. רגשות אלה, טוען נייגל, נובעים מפער בין ההתייחסות הרצינית לחיינו לבין הכורח להתבונן בהם מדי פעם בריחוק ולהשתאות על הרצינות; ולהתבייש בה, ללעוג לה, לקלל אותה – וקצת להתמוטט. הרצינות מתלווה לקיום כשמתנסים בו מבפנים, מפרספקטיבה סובייקטיבית. כשמסתכלים עליה מבחוץ, באובייקטיביות, היא מתנפלת עלינו בצחוק רע ונובחת שהיא – הרצינות – אינה יכולה להיות רצינית כי אנו עצמנו איננו רציניים: אנו אפסיי ערך וקיקיוניים. אך בעוד האדם מרשרש "החיים חסרי משמעות, החיים חסרי משמעות" הוא ממשיך להתמסר להם ולקיימם ברצינות. עשן האבסורד מתאבך מהתנגשות זו בין נקודת המבט האובייקטיבית לסובייקטיבית. ההתנגשות בין הפרספקטיבה האישית למרוחקת מארגנת נתח חשוב מהגותו של נייגל. בשוּרת מחקרים המתפרסמים ב שאלות עלמוות – רובם זכו למעמד המיוחד של קלסיקה בת זמננו – הוא משתמש בה כדי לפענח טווח רחב של בעיות יסוד בפילוסופיה. "איך זה להיות עטלף?", אחד הידועים והעשירים במחקריו, עוסק בבעיית הגוף והנפש, היינו בניסיון להבין כיצד הנפש מקיימת קשר שיטתי עם הגוף החומרי. "מזל מוסרי" דן במאמץ ליישב את חופש הרצון עם ההשקפה שהכול קבוע מראש בידי נסיבות קודמות. "מלחמה וטבח" בוחן מהן האינטואיציות המוסריות הניצבות ברקע המגבלות שמטילים דיני המלחמה. ותחת הכותרות "האבסורד" ו"מוות" מתבררות סוגיות הנוגעות למשמעות החיים ולפחד מפני המוות. בחלקים אחרים של הספר מראה נייגל כיצד שאלות בקשר להתנהגות מינית, לפערים חברתיים, לעוצמה פוליטית ולחציית מוחות מובילות לבעיות פילוסופיות מסורתיות על זהות אישית, על ערכים ועל תודעה. דיוניו כולם – תמיד נמרצים ומאלפים – נועדו להעמיק את הבנתנו הן במישור האישי-סובייקטיבי הן במישור התאורטי-אובייקטיבי. על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים . אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום: שושנה גולדברג-מאיר, אישה עם מוגבלות כתוצאה ממחלת הפוליו. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

הענקת מתנות על הצדקותיה וביטוייה בתקופות השונות, יכולה ליצור ידידות וקרבה, או לחילופין לביא לידי ריב ומדון. המתנה היא לעתים פעולה מרצון ולעתים מילוי חובה. יש שהיא בבחינת מתן שוחד ויש שהיא ביטוי של הכרת טובה. פעמים רבות היא מכשירה את הדרך לקידום חברתי או לעשסקה פוליטית. נתינת המתנות לוותה בגינונים בעלי משמעות ויצרה דפוסים מיוחדים. כיצד נוכל להבדיל בין מתנה לשוחד? מה מקומן של המתנות בבריתות ובעימותים בחברה ובמשפחה? כיצד הן משפיעלות על יחסים כלכליים, על פוליטיקה ועל דת? שאלות אלה חשובות להבנת היחסים החברתיים בעבר ובהווה, והן עומדות בלבו של ספר זה. מתנות בצרפת של המאה השש עשרה מציע דרך חדשה להבנת נושא המתנות, שתפס מקום קבוע ביחסים החברתיים לאורך התקופות השונות. הספר בוחן את הדרכים והמשמעויות של חילופי מתנות בחברה הצרפתית במאה השש עשרה, למן נדיבותם של מלכים ועד לתרומתו של הקבצן. ספר מרתק זה מוכיח שבחינת משמעותן של מתנות יכולה לעזור לנו להבין לא רק את מערכות היחסים החברתיים בעבר אלא גם כיצד לנהוג בנועם עם הזולת בימינו אנו.

הספר מסכם את הידע הרב על יעילותו של ים המלח בטיפול במגוון רחב של מחלות. הספר הוא הראשון בנושא זה המיועד לקהל הרחב. מפורטות בו המחלות השונות שבהן ניתן לטפל בהצלחה בים המלח, והוא מתאר בלשון שווה לכל נפש את כל העקרונות, מנגנוני הפעולה והיתרונות שעליהם מבוססים הטיפולים השונים הניתנים באתרי המרפא.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

מועדי ישראל הם מעמודי התווך של התרבות הישראלית ובחגיגותיהם מתאחדות כל שכבות הציבור בישראל – אם כי אין אחידות מלאה בין השכבות השונות בדרכי החגיגה ובמשמעות שהן מייחדות לסמלים השונים של החגים. מקורם של רוב החגים בתקופת המקרא, אך הידיעות שלנו על דרכי החגיגה בתקופת המקרא מצומצמות ביותר. גיבושם של אורחות החגים ושל סמליהם, כפי שהם מוכרים לנו היום, נעשה בימי הבית השני ובתקופת חכמי המשנה והתלמוד. גיבוש זה נעשה תוך התמודדות עם המקורות המקראיים, על פי מציאות החיים ולאור הערכים הרוחנים של עם ישראל. ספר זה מתאר את דרכי גיבושם של החגים המקראיים ואורחותיהם בתקופת ראשית זו. החלק הראשון מתאר את עקרונות הלוח העברי ואת תולדותיו כיסוד להבנת מחזור המועדים; שני החלקים שבאים אחריו מתארים את מועדי המקרא, שלוש הרגלים ומחזור הימים הנוראים; והחלק האחרון דן בחגים שראשיתם בימי הבית השני – פורים וחנוכה – ובצומות שנקבעו אחרי חורבן הבית. הספר מיועד לכל חוקר או קורא משכיל שמעוניין להכיר את שורשי התרבות היהודית של ימינו. ספר זה יכול לסייע במיוחד למורים המבקשים להציג את תולדות החגים לפני תלמידיהם.

לתקשורת ההמונים מקום מרכזי בעולמו של האדם בהיותה אחד המקורות העיקריים למידע על העולם הקרוב והרחוק, לריגושים ולבידור, לחוויות אינטלקטואליות ולתחושת שייכות חברתית. הספר סיקור כסיפור מציע מבחר מאמרים העוסקים בתפקידי התקשורת בחברה, וכלים להתמודדות ביקורתית עם שפע הדימויים החזותיים והמילוליים. לספר תרמו כעשרים כותבים, מבכירי חוקרי התקשורת בישראל, וכולם מעטרים תפיסה שקידם ד"ר יצחק רועה, איש רדיו וטלוויזיה שהיה לחוקר תקשורת מרתק, ולפיה הסיקור הוא סיפור שיש לנתחו בכלים שבסיסם במחקרי הספרות, הלשון וההיסטוריה. לספר ארבעה שערים: השער הראשון - אחרת על תקשורת: גישות לפרשנות – מציע היבטים תאורטיים להבנת תקשורת; תהיות על מקומה של התקשורת בעת מלחמה מועלות בשער השני - ימים עקובים מדם: עיתונאות, מדיניות ומלחמה; עיונים בשפת התקשורת מכונסים בשער השלישי - מונולוג, דיאלוג ואידיאולוגיה: הרטוריקה של התקשורת; הקשר בין תרבות ותקשורת נידון בשער הרביעי - בין כיסוי לגילוי: קולות, מראות, קהלים. כל אלה יוצרים פנורמה של גישות ומחקרים המדגימים את העושר בהתבוננות בשיח התקשורת בישראל.

העם המצרי וארצו קרובים אלינו יותר מכל העמים והארצות הערביים הסובבים אותנו. היו שנים שמצרים שלטה בארץ ישראל והיו שנים שהייתה ארץ שכנה. בעת החדשה, משנעשתה לגדולה שבארצות הערביות בכוח, בעצמה פוליטית ובהתפתחות תרבותית, קיבלה מצרים משנה חשיבות בעינינו בעתות מלחמה ובעיקר בעתות שלום, שכן היא המדינה הערבית הראשונה שהכירה במדינת ישראל והושיטה לה יד לשלום. ההתעניינות בנעשה במצרים בקרב הציבור הישראלי, ובמיוחד תלמידי מוסדות החינוך, הלכה וגברה במרוצת השנים האחרונות. כל העוסקים בעניין זה שותפים לחיפוש מתמיד אחר מקורות בעברית. ספר זה, שכתב בר סמכא – מחשובי חוקרי מצרים המודרנית – פורס לפני הקורא העברי יריעה רחבה של התפתחות התנועה הלאומית במצרים בדורות האחרונים. עיקר עניינו של הספר בתמורות המדיניות, אך הוא מאיר גם תחומי כלכלה וחברה ועוסק הרבה בתמורות הרוחניות והתרבותיות, במלחמותיה של מצרים בדרכה לעצמאות מדינית, במאבקיה עם מעצמות-על, בקשריה עם אחיותיה הערביות ובעיקר בלבטיה בינה לבין עצמה בחיפוש דרכה. כל אלה זוכים כאן לסיכום מאיר עיניים.

החיבור חקירות פילוסופיות הוא יצירתו המרכזית של לודוויג ויטגנשטיין, גדול הפילוסופים של המאה העשרים ומחשובי ההוגים של כל הזמנים. מפילוסוף של פילוסופים הפך ויטגנשטיין בשנים האחרונות לגיבור תרבות רב השפעה במערב ולמקור השראה לרבים שיש להם עניין ברעיונות ובהישגים של רוח האדם בשיאה. את הספר תרגמה פרופ' עדנה אולמן-מרגלית מן המהדורה הגרמנית התקנית, שזכתה במרוצת השנים להתקבל כטקסט 'קנוני'. המתרגמת הקדימה מבוא עיוני הדן במבנה הספר ובתכניו. זוהי מסה המסרטטת את קווי המתאר הרעיוניים של הספר ומהווה מעין מבוא פרשני תמציתי לפילוסופיה של ויטגנשטיין. "להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות. הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתימטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקות קצרות – נוכחתי שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות. החקירה הפילוסופית מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. ההערות הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מתווי נוף, אשר נוצרו בשעת מסעות ארוכים וסבוכים אלה. – אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחסוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל האפשר, לעורר מישהו למחשבות משלו." [מתוך פתח דבר] הקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית.

קובץ זה עוסק בזיקה שבין מושג המוות ובין הפילוסופיה של ההלכה. רבים יטענו שדחייה של המוות ובריחה ממנו עומדות בתשתית כל תרבות, וההלכה בכלל זה: הרוצה להבין תרבות יבדוק את יחסה למוות. המאמרים שבקובץ, וכן רב-שיח מיוחד לספר על הכחשת המוות, מתחקים אחר הנחה זו ולומדים לאורה את המצוי בהלכה. שלושה נושאים הקושרים מוות והלכה עומדים בלב הספר: סוגיית החרדה מהמוות והכלים להתמודד עמה; הזיקה שבין החוויה האנושית להמשגות ההלכתיות והכלים ההלכתיים סביב סוגיית המוות; והשפעתן של תפיסות מטא-הלכתיות על פסקים ומחשבת ההלכה בסוגיית המוות. הקובץ המגוון מביא מקולם של מיטב החוקרים ואנשי הרוח שזה עיסוקם; הוא נוגע בסוגיות קיומיות ששורשיהן בעיון הלכתי ופילוסופי מעמיק, מחז"ל והרמב"ן ועד השואה והעידן הטכנולוגי. הספר, שתשתיתו בשיח הפילוסופיה של ההלכה, מהווה אבן פינה לעיסוק רחב שמעודד מחקרים נוספים. הוא מציף תובנות עומק של עולם ההלכה על סוף החיים, ההתמודדות עם רגעים אלה וההשלכות ההלכתיות של מושג המוות – על שלל נגזרותיו בהלכה ובאגדה.

From Noah to Abraham, is the second in a series of comprehensive commentaries on the Book of Genesis that the late Professor Umberto Cassuto had planned as part of a magnum opus embracing the whole Pentateuch and also the Book of Psalms. The present work is rich in original insights and scholarly illuminations that make it an invaluable guide to the Bible student – be he an erudite scholar or just a well-read lay enquirer – irrespective of the opinions he holds with regard to the Higher Critical doctrines.

פירושו של רב יצחק בן שמואל הספרדי, בן המאות האחת־עשרה והשתים־עשרה, לספר שמואל ב. פירוש זה היה גנוז מאות בשנים בכתב יד יחיד שהתגלגל לספרייה הבריטית בלונדון. המהדורה שלפניכם מורכבת משלושה חלקים: 1. מבוא ארוך, אשר מלבד פרטים ביבליוגרפיים והיסטוריוגרפיים על אודות בעל הפירוש, ומלבד תיאור התגלגלות כתב היד לספרייה שבה הוא נמצא, מכיל גם ניתוח מפורט של דרכו הפרשנית ודיון במקורותיו, ומתייחס באופן מיוחד להישענותו יוצאת הדופן על פירוש לספר שמואל ב של אחד מראשי הקראים, יפת בן עלי. 2. גוף הפירוש של רב יצחק בן שמואל, הכולל תרגום פרשני של פסוקי שמואל ב ופירושם, שניהם בערבית־יהודית, כאשר במקביל מובאים תרגום הפסוקים ופירושם בעברית, מעשה ידי המהדיר. 3. רובד ההערות, העוסקות בהסבר הפירוש, בחילופי נוסח שלו (בין היתר מכתב יד חלקי המצוי בספריית סנקט פטרבורג), בלשונותיו, במקורות עליהם הוא נסמך ובמחקרים הקשורים אליו.

ספר זה מציג כשלוש מאות קטעים שהוסיף ר' משה בן נחמן (רמב"ן) לפירושו לתורה בעלותו לארץ ישראל בסוף ימיו. קטעי התוספת זוהו על פי רשימות עדכון ששלח רמב"ן עצמו ושלחו אחרים אל ארצות הגולה, וכן על בסיס בדיקה השוואתית מקיפה של כל כתבי-היד של פירוש רמב"ן לתורה המצויים כיום בעולם (כחמישים במספר). בראש הספר בא מבוא מקיף הדן בתופעת התוספות ובניתוח הממצאים מכתבי-היד וסוקר את הסיבות והמניעים לתוספות. עיקרו של הספר הדיונים הפרשניים המפורטים בכל קטע וקטע, שמטרתם לבאר את מניעיו של רמב"ן בעת שהוסיף על כתיבתו הראשונה. בספר עצמו – וכן באתר במרשתת המלווה אותו – מוצגים הנתונים המפורטים על קטעי התוספת והעדויות להם ברשימות התוספת ובכתבי-היד. מודעות של לומדי הפירוש לשלבי הגיבוש של הפירוש בכללו ושל כל קטע בפני עצמו מוסיפה ממד חדש לעיון הפרשני, ויש בה תרומה משמעותית להבנת דרכו של רמב"ן, לפתרון קשיים בדבריו ולהבהרת כוונתו. על כן הספר מהווה כלי עזר רב חשיבות לחוקרי רמב"ן, ללומדי תורתו ולאוהביה. זכה בפרס יד יצחק בן צבי 2017

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

הספר מתאר את תופעת ה'מנהג'. המיוחדת לאורח החיים ולהוויי קהילות האשכנזים לדורותיהם ולתפוצותיהם. המבוא מבאר את הרקע ההיסטורי להיווצרותו של המנהג, את מקורותיו הישירים והעקיפים, את יחסו להלכה, את ההשפעה הארץ ישראלית העמוקה על התפתחותו, את המאבק עתיק היומין נגדו ואת ריבוי הפנים ועושר הגוונים בתוכו. בתשעה עשר פרקי הספר האחרים נותחו כמספר הזה מנהגים אשכנזים רווחים, מתחומי בית הכנסת, ימי חג ומועד והוויי המשפחה, לאור המקורות התלמודיים ולאור הספרות הרבנית העשירה שמימי הביניים המצויה בידינו, בדפוס ובכתבי יד, ומתוך השוואה אל ספרות ההלכה מבתי המדרש שבספרד. ניתוחים אלו שופכים אור על פרטים רבים, שכוחים ונעלמים, בעולמו של המנהג האשכנזי; מעלים בעקבותיהם, מדי פעם בפעם, ראייה חדשה של כוונת הדברים, ומשמשים יחדיו דוגמאות מוחשיות לקווי המתאר הכלליים שהועלו במבוא. ספר למורה, לחוקר ולקורא המשכיל, המגלים עניין בתולדות הרוח בעם ישראל ובתולדות ההלכה בימי הביניים.

הגותו של פילוסוף אינה מוצאת את ביטויה אך ורק בתכנים אינטלקטואליים. היא משתקפת גם בדרכי חשיבה ועשייה, בדרכי פעולה ותגובה - במכלות שלם, שבדרך כלל ממעטים לייחס לו חשיבות, אך רב חלקו בכל מה שנעשה או נאמר בתחום הפילוסופיה. ההיבטים העיוניים של פעילות הפילוסופים - הטיעונים, התיאורים, ההסברים - נסמכים על תשתית שאינה עיונית גרידא, ועם זאת אינה שייכת לתחום הפסיכולוגי או החברתי. כאשר מדגישים את הממד הקיומי, היוצר, האומנותי בעשייה הפילוסופית, כאשר בוחנים את מעשיהם של פילוסופים כשם שבוחנים את דבריהם, מתגלה נוף אחר, רצף אחר, שאינו הרצף שהרגיל אותנו אליו חקר הפילוסופים "הקלסי". כאשר פילוסוף אומר: "אני" - למי הוא מתכוון? מאין הוא שואב את הביטחון באמיתות דבריו? מה קורה כאשר פילוסוף משנה את דעתו? מה היא האחריות שיש לו כלפי הקהל שהוא פונה אליו? האם כל הפילוסופים הם רודפי החוכמה? לשאלות אלה, להיבט זה של פעילות הפילוסופים, שעל פי רוב מתעלמים ממנו, מוקדש ספר זה

העיסוק בגישור מעלה שאלות הנוגעות לפרקטיקה הראויה של מגשרים. האם נכון להציע "הצעת מגשר" לפתרון הסכסוך ובאילו תנאים? כיצד לנהוג כאשר יש פערי כוחות משמעותיים בין מגושרים? האם המגשר אחראי למנוע תוצאות גישור מסוימות, בלתי חוקיות או לא הוגנות, למרות רצונם של הצדדים בגישור לסיים את הגישור בהסכם? שאלות אלה ורבות אחרות אינן מקבלות מענה בקודים אתיים למגשרים ואינן זוכות לליבון ולמענה ברור ומנומק בספרות המקצועית הקיימת. אתיקה של גישור: קודים אתיים והתמודדות עם דילמות הוא הספר הראשון בישראל המציג תפיסה תיאורטית של אתיקה מקצועית בגישור ולצדה קודים אתיים למגשרים ודוגמאות מעשיות לדילמות אתיות ודרכים לפתרונן. הספר מספק מקור ראשון וייחודי של אתיקה מקצועית בגישור למגשרים, למגושרים ולעורכי דין המייצגים מגושרים, ונוסף לכך – לחוקרים, מרצים, סטודנטים, מדריכים וחניכים בקורסי גישור. הספר נותן ביטוי לידע ולעשייה הייחודיים שפותחו במרכז הגישור בקהילה קריית אונו בתחום האתיקה , וחולק את תוצרי עבודתו של פורום האתיקה שפועל במרכז מ-2012.

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

מהדורת דניאל רייזר חלק א ספר זה מביא את דרשותיו של ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, שנדרשו במהלך שנות השואה (ת"ש-תש"ב) בגטו ורשה, על פי כתב ידו אשר שמור במכון היהודי ההיסטורי בוורשה. קובץ הדרשות נמסר ב'שנות הזעם', כלשונו של האדמו"ר, לארכיון המחתרתי 'עונג שבת' בראשותו של ד"ר עמנואל רינגבלום, הוטמן בכד חלב ונמצא לאחר השואה. כתב היד פוענח מחדש ויוצא כאן לאור באופן מדויק בתוספת מבוא, ציוני מקורות, הערות רבות ובהשוואה למהדורות קודמות. האדמו"ר הגיה את דרשותיו מספר פעמים, מחק והוסיף, וצירף הערות בגוף הדרשות ובשולי הגיליון. מהדורה זו עוקבת אחר השינויים הללו ומציגה את שכבותיהם השונות שנכתבו בזמנים שונים במהלך השואה. חלק ב של ספר זה הוא מהדורת פקסמיליה וניתן לרכוש אותו כאן. תוכן העניינים פתח דבר מבוא א . ציוני דרך בחייו של האדמו"ר מפיאסצנה ב . כתביו של האדמו"ר מפיאסצנה ג . עריכת הכתבים והדפסתם ד . דרשות האדמו"ר מפיאסצנה משנות ת"ש־ תש"ב ה . תיאור מהדורה זו מוצא דבר: הדרשות כמסמך אוניברסלי דרשות משנות הזעם כללי קריאה למהדורה זו דרשות משנת ת"ש דרשות משנת תש"א דרשות משנת תש"ב נספחים תמונות מחיי האדמו"ר ומשפחתו מכתבים ומסמכים

הידעתם שאספלט זורם מתוך סדקי סלעים אל פני השטח באזור ים המלח וכי גושים שלו צפו לפני שנים לא רבות על מי האגם? הידעתם שהאספלט השחור הוא חומר גלם לתרופות שיוצרו בארץ נגד מחלות עור? כיצד נעלמה מעיני המטיילים במדבר יהודה תופעת טבע מרשימה וייחודית בעולם - תופעת 'צלחות הדולומיט'? הידעתם כי לפני כחמישה מיליוני שנים הציפו מי הים התיכון את עמק יזרעאל וזרמו דרומה לאורך הירדן של היום לכיוון אגן ים המלח של ימינו, תוך כדי התאדות ויצירת גופי מלח? הידעתם שלפני כמה מיליוני שנים זרמו נהרות גדולים מעבר הירדן המזרחי היישר אל הים התיכון? האם ידעתם שגידול עצי תמר בחופי ים המלח הוא לא רק ענף חקלאי בן זמננו אלא תרבות מסורתית עתיקת יומין שגילה לפחות 2,000 שנה? ומה ידוע לכם על חיי היום יום באתר מצדה בתקופת המרד - ייצור המזון, חיי הקהילה ומימוש מצוות הדת וההלכה? על שאלות אלה ודומות להן משיבים אנשי המקצוע בכרך השישי של מלח הארץ . בקובץ שישה מאמרים, שלושה מהם עוסקים בתהליכים גאולוגיים, אחד משלב גאולוגיה ורפואה, אחד עוסק בשיקום הצומח באזור והאחרון - בחיי האדם באזור לפני 2,000 שנה.

המזרח החדש, כרך מו, אסלאם: חברה ומשפט כולל אחד עשר מאמרים. חטיבת המאמרים המוקדשת למשפט בוחנת את המפגש בין מערכות חוק שונות – מערכת החוק המוסלמי ומערכת החוק של מדינת ישראל – ובין המציאויות החברתיות שמערכות אלה פועלות בהן. ארבעה מאמרים דנים באופן שבו הוכנסו שינויים במשפט המוסלמי כדי להתאימו לאילוצים החברתיים, ומאמר נוסף, מאת פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, מתמקד במערכת המשפט הישראלית ובמתח שבינה ובין ערכי החברה וצרכיה. מחמשת המאמרים עולה כי החוק אמנם נועד להסדיר את המציאות החברתית, אך הוא מושפע ממנה לא פחות משהוא משפיע עליה. חטיבת מאמרים אחרת מוקדשת להתמודדותם של מוסלמים עם שורה של אתגרים פנימיים וחיצוניים. שני מאמרים עוסקים באסלאם המודרני באינדונזיה ובעצם משמעותה של ה'מודרניות' במחשבה האסלאמית בת זמננו. שני מאמרים אחרים עוסקים בתהליך הרפורמות הפוליטיות-חברתיות במשטרים המלוכניים במרוקו ובירדן בשנים האחרונות, ושני מאמרים נוספים בוחנים היבטים תרבותיים המשתקפים בתהליך התפתחותו של התאטרון הערבי ובתכניו של הדיון הגלובלי על 'התנגשות הציוויליזציות'.

ספר זה מתאר את הלשון העברית הנוהגת בתלמוד הבבלי. במחקר הלשון בימינו נתברר שהטקסטים של ספרות חז"ל נשתנו במהלך מסירתם והעתקתם, והלשון המופיעה בדפוסים רחוקה מרחק רב מלשונם המקורית הקדומה. הרבה טרחו החוקרים לשחזר את צורת הלשון לפי כתבי היד הקדומים. עד כה עסקו בעיקר בתיאור לשון התנאים, וכאן בא תיאור ראשון של לשון התלמוד הבבלי מתוך מגמה לתאר אותה לפי כתבי יד מהימנים ולשחזר את צורתה הקדומה בטרם נתגלגלה בדפוסים המאוחרים. ידוע היום שלשון חז"ל אינה עשויה מעור אחד ולכל יצירה לשון משלה. התיאור בספר שם לו למטרה לבחון ולקבוע במה נתייחדה הלשון המשמשת בתלמוד הבבלי. על ידי השוואתה אל לשון יצירות אחרות – המקרא, ספרות התנאים והתלמוד הירושלמי – מתבהרים טיפוסי לשון חז"ל ומתבררים מאפייני כל טיפוס לפי מקומו ולפי זמנו: לשון התנאים ולשון האמוראים, לשון בבל ולשון ארץ ישראל. בתולדות תרבות ישראל תפס התלמוד הבבלי מקום ראשון במעלה, ולכן גם לשונו השפיעה השפעה מכרעת על התפתחות הלשון העברית. התלמוד השפיע אף על מחיי העברית החדשה, שעקב חינוכם ואופי השכלתם הכירו את לשונו היכרות קרובה, וזו הסיבה שבעברית החדשה ניכרים היטב סממני לשונו. לפיכך גם המתעניין בעברית בת זמננו יצא נשכר מהתוודעות אל לשון התלמוד הבבלי.

סיפוריה של שולמית הראבן (1930–2003) כתובים בעברית עשירה, רגישה וצלולה. דווקא משום כך נתפסו הסיפורים על ידי הביקורת כ"ליריים" ו"אימפרסיוניסטיים" וחסרים "התעמקות יתרה בשאלות לאום, דת ומוסר". טענה זו ורבות כמוה נראות היום מופרכות: הראבן כתבה על פגיעה מינית ותוצאותיה ההרסניות שנים רבות לפני שהנושא חדר לשיח החברתי בארץ; היא כתבה דרך עיניה של חולת נפש עשרים שנה לפני "נפלאות התבונה"; תיארה דמויות מזרחיות ופלסטיניות תוך כדי שבירת סטריאוטיפים והיררכיות מקובלות והתייחסה ל"דור השני" לשואה כשהמושג עדיין לא היה קיים. בספרה של יעל בלבן נטען שרעיונותיה של הראבן הוחמצו כיוון שהקדימו את זמנם וחרגו מאופק הציפיות של המבקרים. הגיע אפוא הזמן לשוב ולקרוא את סיפוריה. בקריאה נטולת פניות מתגלות יצירות רוויות במחויבות וברגישות חברתית, שמעלות שאלות של מוסר אישי ואחריות לאומית מתוך הבנה חריפה, אמפתיה עמוקה ויושרה חסרת פשרות. קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת הראבן. לראשונה מוצעת בו קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה, לרבות הסיפורים המוקדמים, "עיר ימים רבים", "בדידות", טרילוגיית "צמאון" וסיפורים בלתי מוכרים שלא כונסו בספרים. שלושה מסיפורים אלה אף מצורפים כנספח לספר.

The papers in this volume reflect the complicated genealogy of the concept of social control. In classical social theory and political philosophy, “social control” was seen as a political problem: how the power of the state was to be exercised and limited. While this strand of thinking continued in the political realm – in the discourses of liberal democracy and in the post-World War Two critique of “totalitarian” forms of control – sociological thought took an apolitical direction. Questions about state power and government received little attention; the legal system was merely a “formal” type of social control, the residual sanction to be invoked when informal methods “failed”. This book comprises: Historical and Theoretical Studies – including articles on the control of women and police research; a section interrelating Penal, Welfare and Psychiatric Control; and "Post-Socialist Societies" – raising issues at the cutting edge of contemporary discussions on social control. The final and largest section incorporates a variety of approaches on the amorphous concept of "Community", both on a general conceptual level and as applied to particular societies, such as Norway, Nigeria and the Israeli kibbutz.

מתוך עדותה של תרז גולדשטיין, עוזרתו של עמנואל לוינס ב- ENIO (Ecole Normale Israélite Orientale) , שהדפיסה את כוליות ואינסוף , כמו גם את עיקר יצירתו של לוינס בשנים 1953--1980 "אם היה קשה לפעמים להבינו, הרי זה משום שהמחשבה שלו הייתה מהירה יותר מהדיבור. גם כתב ידו היה חפוז, ולעתים קרובות קשה לפענוח. אילו ראיתם באילו טיוטות נכתבו כוליות ואינסוף וחירות קשה! על גבי מעטפות, בשולי פנקסי הזמנות או על כל פיסת נייר נקייה. לא פעם היה עלי להפוך את הדף לכל הכיוונים כדי למצוא את סוף המשפט. הוא כתב בעט הנובע שלו – לא במילוי, זה התייבש מהר מדי! הוא כתב הרבה, תיקן בלי סוף, מחק, גזר, הדביק קולאז'ים. הוא חדל רק כאשר הכתוב ביטא את מחשבתו בדייקנות. הוא היה נותן לי את כתבי היד שלו, הייתי מדפיסה אותם, אבל הוא מעולם לא היה שבע רצון ממעשה ידיו. יום אחד הוא העז לשאול אותי אם אני סבורה שזה טוב! מצאתי בכתיבה שלו מין מקצב מוזיקלי, מטרונום. כששמעתי את המקצב הזה בעת שהדפסתי, בעת שחזרתי וקראתי את הכתוב, ידעתי שזה טוב, ידעתי שהוא סיים, שהוא לא יוסיף לתקן עוד. אמרתי לו: עכשיו זה מוזיקלי, זה טוב." דבריה של תרז גולדשטיין לקוחים מנאום שנשאה במרכז הקהילתי-יהודי של פריז ב-23 בינואר 2006, במסגרת הכנס "מאה שנים עם לוינס: הומניזם למען העתיד", וכן מריאיון שערכה עמה ז'ואל הנסל באוגוסט 2009. כוליות ואינסוף היא אחת מפסגות היצירה של עמנואל לוינס (1995-1906) ומאבני היסוד של המחשבה הפילוסופית במאה העשרים. הספר מתווה נתיב המוביל מן האגואיזם – או ה"אתאיזם" – של הסובייקט הבודד אל שבירתו בדמות היחסים עם הזולת ועם פניו – שבהן מתגלה האינסוף. לוינס מתאר את השהות בְעולם של הנאה ועבודה, את היחס אל ה"נשי" ואל הילד, ואת המתח הקיים בין אתיקה לפוליטיקה. הוא מנהל דיאלוג ביקורתי עם אבות הפילוסופיה המערבית: אפלטון, דקארט, הגל, ברגסון, רוזנצווייג, בובר, הוסרל והיידגר. הספר תורגם לעברית על ידי רמה איילון, ומצורפת לו הקדמה מאת ד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. עריכה מדעית: ז'ואל הנסל

ספר זה, היוצא לאור לרגל הגיעו של פרופסור שמואל מורה לגיל שישים, מכיל מחקרים שעוסקים בשלושה תחומים: השירה הערבית המודרנית וזרמיה; המחזה, הרומן במצרים והספרות הדנה בדמותו של היהודי בספרות הערבית; ופעילותם של הסופרים היהודים יוצאי עיראק בתחום השירה, הסיפורת והרומן בעיראק ובישראל. הספרות הערבית המודרנית היא תולדה של תחיית הספרות הערבית הקלסית במאה התשע עשרה וניסיונם של הסופרים, המשוררים והמבקרים הערבים להזרים בה דם חדש על ידי אימוץ ערכי הספרות האירופית החדשה והטכניקה שלה. לעומת זאת, יהודי עיראק שכתבו בשפה הערבית ולמדו שפות אירופיות, בעיקר צרפתית ואנגלית, ניסו לחולל מהפכה בספרות הערבית על ידי חיקוי צורות וז'נרים אירופיים חדשים באמצם את הפרוזה הלירית והשירה הרומנטית של אגודת הקולמוס בניו יורק (1931-1920) מייסודם של ג'בראן ח'ליל ג'בראן ומיכאל נעימה. היהודים בעיראק התחלקו לשלושה זרמים רעיוניים: פטריוטים עיראקים מבין הפקידות היהודית הגבוהה שתמכו בבית המלוכה, משכילים קומוניסטים צעירים וזרם ציוני שראה את עתידו במדינת ישראל. רק שני הזרמים האחרונים עברו לכתוב בישראל בשפה העברית. הספר האילן והענף מיועד לחוקרים, לסטודנטים ולכל המתעניין בתחומי הספרות הערבית המודרנית.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

בשנים 1620–1635 חי ופעל באמסטרדם צאצא האנוסים ר' אברהם כהן הירירה. שם נעשה לאחד המנהיגים הרוחניים של הקהילה היהודית וכתב שני חיבורים קבליים בלשון הספרדית, שנועדו להנחיל לבני ה'אומה' ששבו בגלוי ליהדותם את קבלת האר"י. הירירה, שלמד קבלה זו מפי ר' ישראל סרוג, גיבש לה פרשנות פילוסופית ברוח קונקורדנטית, הנשענת על כתבים נאופלטוניים וסכולסטיים ועל כתביהם של חכמי הרנסנס. בדרכו המקורית וברוחב אופקיו התרבותיים הוא ניסח פרשנות מטאפורית לקבלת האר"י, ובכך תרם תרומה חשובה למחשבת ישראל.

בריאיון משנת 1992 אומר עמנואל לוינס על ספרו זה: 'הספר קל לקריאה. לא משום שהוא קצר, אלא משום שמהלך המחשבה פשוט מאוד וקונקרטי מאוד לאורך כל הספר'. הקדים מבוא: אפרים מאיר.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

השלב המרכזי בתהליך המעבר של התרבות העברית לדפוס נעשה בבתי הדפוס העבריים באיטליה במאה השש עשרה. בבתי דפוס אלה, שהיו ברובם בבעלות נוצרית, נקבע הן הנוסח הן העיצוב של הספרות הקנונית היהודית ועוצבו סוגות ספרותיות חדשות. בבתי הדפוס התקיים מפגש מרתק בין מלומדים יהודים, מלומדים נוצרים ומומרים שהועסקו כעורכים וכמגיהים. בה בעת התפתח באיטליה מנגנון פיקוח על הדפוס העברי כחלק מהתמסדות הצנזורה על הספרות בכלל. הצנזורים, בדרך כלל מומרים, עסקו במחיקת קטעים מהספרות העברית כתנאי לאישור הדפסתם והפצתם. הספר הצנזור, העורך והטקסט עוקב אחרי התפתחות הצנזורה הקתולית שהוטלה על הספרות העברית, ובוחן את מקומה ביחס לגורמים אחרים שעיצבו את עריכת הספרים בעת המעבר לדפוס. הספר מראה, במישור האחד, שהפיקוח על הספרות העברית היה חלק מהתפתחות מנגנון הפיקוח על ספרות בכלל. במובן זה יש לקשור את הצנזורה אל ה'הבראיזם' -- העניין הרחב של מלומדים נוצרים בספרות העברית הבתר-מקראית. במישור השני, הספר מנסה לעמוד על האופן שבו השתתפה הצנזורה בעיצוב המחודש של השיח היהודי, לצד סופרים, עורכים וקוראים. פעילותם של הצנזורים השתלבה בתהליכים תרבותיים מרכזיים בעולם היהודי, גם אם מגמתם המוצהרת הייתה להביא להמרת דתם של היהודים. הדיון על הצנזורה הקתולית במאה השש עשרה פותח אפוא צוהר המאיר היבטים בתהליך המעבר למודרניזציה.

בעשור האחרון קותרפיה זכתה לפופולריות רבה. קותרפיה, המערבת שני מטפלים העובדים יחד, מאפשרת דרכים יצירתיות של אינטראקצייה בין שני המטפלים ובהתייחסותם אל המטופלים. בספר טובים השניים מן האחד מציגים המחברים גישה טיפולית שבה הקותרפיסטים נוקטים באופן עקיב עמדות מנוגדות בפני המטופלים מתחילת הטיפול ועד שמושג שינוי חיובי. קותרפיה כזו מניעה כוחות לשינוי, מחלישה התנגדויות ומחצינה אמביוולנטיות וקונפליקטים פנימיים, כך שניתן יהיה להגיע לפתרונות טיפוליים.

השנתון יהדות זמננו הוא האכסניה המחקרית הראשונה בעברית בתחום זה. נעשה בו מאמץ מרוכז לבחון את השינויים העוברים על העם היהודי למן מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו.

"בספרו פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית פורש ארווין יאלום את המסד הפילוסופי, התאורטי והקליני של שיטת טיפול שמבליטה את חשיבות האחריות לקיום ולעולם ואת משמעות המוות והבדידות עבור היחיד בהתמודדויותיו עם החיים, עם שפיות ועם חולי נפשי. כל אלה כניגוד קוטבי לתפיסה הפסיכודינמית הפסיכואנליטית, שגרסה כי המהות הנפשית מצויה בתוך האדם, בדחפיו, ביצריו ובמניעיו, כשהאני הוא הייצוג הפנימי המתמודד עם המציאות והעולם, ושלמציאות ולעולם אין השפעה רבה על הנפשיות. היסודות הפילוסופיים המודגשים בספר הם מתן משמעות למרכיבים בחיי המטופל ולמפגש הבין-אישי בין המטפל והמטופל והדגשת הסובייקטיביות כבסיס ראשוני בטיפול הנפשי. הספר, העשיר בדוגמאות קליניות ובתבונה הטיפולית והאנושית שלו, הוא נדבך נוסף בספרות העולמית המתורגמת לעברית מתחום הפסיכותרפיה." - פרופ' גבי שפלר, האוניברסיטה העברית, ירושלים "ספר יוצא דופן, הבוחן את הרלוונטיות של הפסיכותרפיה לבעיות העיקריות של הקיום האנושי. סגנונו בהיר, שוטף, ויש בו הברקות שנונות. פסיכותרפיסטים יכולים להפיק ממנו תועלת רבה בהיותו משקף נושאים רחבים של חיי אנוש." - ג'רום ד' פרנק "ספר נפלא זה הוא הקלסיקה של העוסקים בפסיכותרפיה אקזיסטנציאלית ושל מטופליהם. כל מי שמתעניין בפעילות אנושית יכול להיעזר בו." - רולו מיי

ספר זה מקבץ מבחר מתוך חיבוריו של יעקב (קובי) מצר שבהם נבחנו נושאי כלכלה וכלכלה פוליטית בתקופת המנדט ובמדינת ישראל בהקשרים השוואתיים מגוונים. רוב החיבורים פורסמו לראשונה בבמות שונות (כתבי עת וספרים ערוכים) בשפה האנגלית. כינוסם בלבוש עברי תחת קורת גג אחת נועד להגדיל את זמינותם לקוראי העברית שמתעניינים בהיסטוריה של הארץ הזאת על מורכבותה רבת הפנים. בספר תשעה פרקים שנחלקים לשלושה שערים: בשער הראשון ארבעה פרקים, שבהם מוצגים ונבחנים במבט השוואתי רחב המאפיינים הכמותיים העיקריים של כלכלת המנדט על שני משקיה האתניים-לאומיים - היהודי והערבי. בשער השני שלושה פרקים, שבהם נדונים היבטים של כלכלה פוליטית אתנית-לאומית בנושאי התיישבות וקרקע בתקופת היישוב ובמדינת ישראל בפרספקטיבה בינלאומית משווה. בשער השלישי שני פרקים, שעניינם עלייה ודפוסי תעסוקה של יהודים כיחידים: פרק אחד מתעד את מאפייניהם הסוציו-דמוגרפיים של העולים לארץ בעשור הראשון למנדט ובוחן אותם בהשוואה להגירה הבינלאומית בת הזמן; הפרק האחר דן בדפוסי תעסוקה עצמית ( self-employment ) בקרב יהודים בתפוצות ובארץ במאה העשרים.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

באמצע המאה השש עשרה יצרו מקובלי צפת טקס של קבלת שבת ובו נתנו ביטוי לראייתם בשבת כלה ומלכה וביום השבת יום נישואין ויום הכתרה. חטיבה של קבלת שבת שולבה בתפילת ליל השבת ובה השיר 'לכה דודי' מאת ר' שלמה אלקבץ. השיר היה לציר המרכזי בתפילה הזאת, ואף על פי כן אין שיר מובן פחות ממנו. 'לכה דודי' משקף את התפיסה הכפולה של קבלת השבת כקבלת פני שבת וקבלת עול שבת. לפי ספרות הקבלה שתיהן מתמזגות למעין קבלת עול מלכות שמים. כיוון שאין 'לכה דודי' יוצא מידי סודו הקבלי, תוכנו וצורתו של השיר מצריכים קריאה מעמיקה. ספר זה יאפשר לקורא להבין את השיר ולעמוד על הסודות הגלומים בו ועל הרמזים השזורים לאורכו. הבנת הסודות הקבליים תאפשר ללוות את הדוד בהליכתו לקראת הכלה. קבלת השבת השבועית באה לזַכות בקבלת השבת הקוסמית. קבלת פני השבת היא דוגמה לגאולה העתידה, ו'לכה דודי' סולל את הדרך לאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בשני משמעיו – הן כמזמור לכבוד השבת הן כמזמור לעתיד לבוא ליום שכולו שבת. הספר פותח צוהר להבנת עולמם הדתי של חכמים ומקובלים בצפת בשיא פריחתה, במאה השש עשרה. זהו חלק ממפעל פרשני מקיף הבוחן את סידור התפילה מזווית ראייה היסטורית וספרותית. תקציר באנגלית נמצא בסוף הספר.

ספר התנ"ך הוא אבן הפינה של תרבות ישראל, תשתית לדתות המונותאיסטיות האחרות – הנצרות והאסלאם – ואחד היסודות האיתנים שעליהם מושתתת תרבות המערב. את הכוח המניע לראשית מעשה כתיבתו של ספר התנ"ך יש לבקש במהפכה המונותאיסטית, בבעיטה המהדהדת בעולם האלילי ובהמרתו באמונה באל אחד, בורא עולם ושליטו, שבחר בעם ישראל לעובדו ולשמור את מצוותיו. ההתנתקות מן האלילות אינה המהפכה היחידה המקופלת בין דפי הספר. התנ"ך הוא ספר "מהפכת אלוהים", ונשמע בו הד קולן של מהפכות רבות. ספר זה מונה שש-עשרה מהפכות לפחות שחולל התנ"ך: יצירת הסיפורת, תיקון השבת, כינון האופוזיציה למוסד המלוכה, הקדשת עיר האלוהים, הדמוקרטיזציה של התפילה, הביקורת המוסרית בנבואה, התפוצה העצומה ומהפכות נוספות. כל אלה הרימו תרומתן לעיצובו של התנ"ך, ביצרו את גבולותיה של אסופת ספריו והיו לאבן שואבת למאמינים, לפרשנים, לקוראים וליוצרים מדור דור, בישראל ובעמים. ספר ראשון בסדרה חדשה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

הבחירה החופשית היא אחת הסוגיות המרכזית של הפילוסופיה בכל הזמנים. הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים מציע ניתוח מקיף של עמדות הפילוסופים היהודים בימי הביניים בשאלה זו. מוצגות בו זוויות שונות של בעיית הבחירה בפילוסופיה בכלל ובפילוסופיה היהודית בפרט: האם קיימת באמת בחירה חופשית או שמא היא אשליה? מהו היחס של חכמי ימי הביניים לכתוב בתנ"ך ובספרות חז"ל בנושא הבחירה? האם ליהדות יש עמדה מהותית בשאלות פילוסופיות? מהו אותו כוח המאפשר לאדם להשתחרר מן הדטרמיניזם הסיבתי? הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים דן בהרחבה בדעותיהם של עשרים ואחד פילוסופים, החל מאלמוקמץ במאה התשיעית עד ר' יוסף אלבו במאה החמש עשרה. העיסוק בהוגים רבים מאפשר להיווכח בעושרה של הפילוסופיה היהודית ובריבוי הדעות שבה, ולראות כיצד שינויים היסטוריים כמו המעבר מן הערבית לעברית משפיעים על המחשבה הפילוסופית. הטענה המוצגת על בסיס הניתוח ההיסטורי היא, שאין עמדה יהודית מהותית בשאלת הבחירה, וכי ניתן לקרוא את המסורת הדתית בסוגיה זו בהתאם לכל עמדה פילוסופית.

הספר עוסק בפרק נשכח של תולדות השואה: קורותיהם של יותר מ-16 אלף אסירות – נשים, נערות – וכן של ילדים יהודים ­– ברוונסבריק, מחנה הריכוז הנאצי האיום לנשים, מקורותיהם, תלאותיהם וגורלם. בספרה, שנמנה עם תחום הסוציולוגיה ההיסטורית המשווה, עמדה יהודית בובר אגסי על הרקע ועל התנאים של נשים ממוצא שונה ועל גורלן בחמש תקופות, במשך שש שנות קיומו של המחנה. כסוציולוגית היא חקרה את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וכן ביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. כמו כן היא חקרה את הרקע החינוכי ואת צורות ההתנהגות המיוחדות לנשים היהודיות וכן את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. לספר נלווה תקליטור ובו כל הפרטים הבסיסיים שהמחברת הצליחה לאסוף על אודות 16,363 אסירות היהודיות שהיו במחנה הריכוז רוונסבריק.

מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) ובין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). כרך זה יותר מן הכרכים הקודמים – וכמובן פחות מן הכרך הסמוך לו, על בבא קמא – מבחין גם בשקלא וטריא התלמודית בין השכבה האמוראית ובין השכבה הסתמאית, זו של עורכי התלמוד, הסתמאים, שחיו ופעלו כמאה שנה אחרי תקופת האמוראים. הנחתנו היא שלפני העורכים, הסתמאים, הייתה השקלא וטריא האמוראית מקוטעת וחלקית והם השלימו אותה, ובמקום שלא הייתה להם שקלא וטריא – כשם שלא הייתה להם שקלא וטריא תנאית, מלבד זו המצומצמת והפירורית שאנו מוצאים לפעמים במשנה ובתוספתא – הם המציאו אותה. הסתמאים היו הראשונים שראו ערך עצמאי בשקלא וטריא. הם שחזרו את הישן והוסיפו מן החדש והנחילו אותם לדורות הבאים, בניגוד לקודמיהם, התנאים והאמוראים וגם מחוקקי חוקים אחרים, שראו את ערכה של השקלא וטריא רק בכוחה להסיק הלכות קצובות חדות, ואחרי שהסיקו אותן זנחו אותה. השקלא וטריא האמוראית לא נמסרה במסירה רשמית והיא נשמרה רק בזיכרון, ולכן היא מקוטעת ולא שלמה. השחזור המאוחר של הסתמאים לא תמיד קלע אל המטרה, ומה גם שמהלך המחשבה של הסתמאים שונה הוא מזה של האמוראים: הסתמאים נוטים יותר לרטוריקה, מקפידים פחות על כרונולוגיה ובכלל מחשבתם מופשטת יותר. מחשבתם לפעמים אינה משקפת אפוא את מחשבת האמוראים, ולפיכך הורגש הצורך לעבד את השקלא וטריא מחדש, להפריד בין השכבות ולזהות את השתייכותן. בכרך זה התחלנו במלאכה זו, ואנו מקווים לחזקה ולהגבירה בכרכים הבאים.

הספר הנפש גדולה והחיים קטנים עוסק בתפיסת הנפש של אפלטון ב'פיידון' וב'מדינה'. הסוגיות המרכזיות הנידונות בו הן מובן הנפש ומקומה של תורת ההיזכרות ב'פיידון'. הטענה העיקרית בספר היא שהבחנתו היסודית של אפלטון בדיאלוגים אלו אינה בין הגוף ובין הנפש אלא שניות הקיימת בתוך הנפש, וצריך להבינה לאור הדיכוטומיה האונטולוגית הכללית שהוא מציע, בין האידאות ובין התופעות. חשיבותה של טענה זו נעוצה בכך שהיא מבליטה את זיקותיהן ההדוקות של ההוכחות לאלמות הנפש הניתנות ב'פיידון' ומסייעת בבירור היחס בין תפיסות הנפש שאפלטון מציע ב'פיידון' וב'מדינה'.

The magical subject of the Dead Sea Scrolls is studied here by scholars from different disciplines, who present different perspectives. As a whole, the opinions expressed here are characteristic of the approach that might perhaps be called the Jerusalem School in Scrolls research.

בכרך זה, השלישי בסדרה 'כינוסים, סדרת מוספים' של 'איטליה', כונסו מאמרים שראשיתם בהרצאות אשר הושמעו בימים י"א-י"ב בסיוון תשס"ב (22-23 במאי 2002) בכנס על תרומתו המדעית של משה דוד קאסוטו (פירנצה תרמ"ג – ירושלים תשי"ב) במלאות 50 שנה לפטירתו. הכנס אורגן על-ידי הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון לחקר יהדות איטליה של חברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית ומכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. 50 השנים שחלפו מאז פטירתו של החוקר הדגול, אשר מצודתו הייתה פרוסה על רוב תחומי הידע במדעי היהדות, נראו כפרק זמן מתאים לערוך מעין סיכום-ביניים כדי לבחון במה וכיצד מתקיימת היצירה המדעית של משה דוד קאסוטו בתור נקודת זינוק למחקר נוסף, מתוך התבוננות ביקורתית בה. אף שחקר המקרא, שהיה עניין מרכזי במחקריו של קאסוטו אינו בגבולות תחומי העיסוק של כתב-העת איטליה, כללנו בכרך גם את המסות הנוגעות בחקר המקרא, שכן יש בהן הארה של ממש על דמותו ופעילותו של החוקר הבלתי נשכח.

דמוסתנס, הנואם הדגול, התנדב לממן את הוצאותיה של מקהלת גברים לחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס שנערכה באתונה באביב שנת 348 לפסה"נ. הוא הכין לחברי המקהלה וגם לעצמו תלבושות מפוארות שזורות בחוטי זהב וכתרי זהב. גאה צעד בתהלוכה ונכנס לתאטרון במלוא הדרו, והנה ניגש אליו מידיאס יריבו ולעיני כל הצופים, אזרחים ונכרים כאחד, הלם בו באגרופיו וסטר על פניו. על אלימות כזאת ברשות הרבים לא היה אפשר לעבור לסדר היום. דמוסתנס לא השיב למידיאס מכה תחת מכה כי לא רצה לעורר קטטה שתפגע בחגיגה ובמופעים שהוצגו בה, ובמיוחד במופע של מקהלתו. אולם בתום ימי החגיגה תבע את מידיאס לפני אספת העם על מעשה האלימות כלפיו ועל הפגיעה בהדר החגיגה. אספת העם הרשיעה את מידיאס. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

מחקר רב תחומי המסתמך על מגוון רחב של מקורות ספרותיים ומשלב עיון היסטורי ופילוסופי באחת הסוגיות המרכזיות של ההגות היהודית בדורות האחרונים: יחסם של היהודים אל השימוש בכוח צבאי. מאז כישלונו של מרד בר-כוכבא וביטולה המוחלט של ריבונות יהודית בארץ ישראל, מיעטו היהודים להגות בשאלות המוסריות של המלחמה. המלחמה נחשבה בעיניהם ל'אומנותו של עשיו' כלומר לעניינם של הגויים, למצער עד לביאת המשיח. ל'יעקב', כלומר ליהודים, לא היה עניין במלחמה אלא רק כשהייתה עשויה להשפיע על גורלם כמיעוט הנשלט על ידי שלטון זר. הקמת התנועה הציונית, ההתיישבות בארץ ישראל והעצמאות המדינית הציבו בפני היהודים בעיות מוסריות שעד אז לא התמודדו עמהן. כינונה של ריבונות והקמתו של כוח צבאי יהודי סימלו שינוי מהפכני לא רק במעמדה של האומה היהודית בין האומות, אלא אף בתודעה ובדימוי העצמי של היהודים, כלומר בזהותם. תודעה עצמית זו צמחה מן השילוב בין הניסיון ההיסטורי של היהודים בעת החדשה ובין המסורת התרבותית שלהם, שהוסיפה למלא תפקיד חשוב לא רק בעיצוב הדימוי העצמי והרטוריקה הציבורית, אלא אף בהכרעות הפוליטיות והתרבותיות שניצבו לפני התנועה הציונית. הספר בא להראות כיצד השפיעה יהדותם של הציונים על יחסם לרעיון הריבונות ועל עיצוב עמדתם המוסרית בסוגיית השימוש בכוח צבאי. המחבר זכה על הספר בפרס ע"ש יצחק שדה.

ספר יהושע זכה להתייחסויות מקיפות של חוקרי היסטוריה, ארכאולוגיה וגאוגרפיה, אולם טרם נידונו היבטיו הרעיוניים והספרותיים. מחקר זה בא למלא את החסר. במוקדו עומד בירור האידאולוגיה המשתקפת בפרקי הכיבוש ביהושע באמצעות ניתוח ספרותי-מבני שלהם וניתוח מפורט של הסיפורים שבהם. ספר יהושע מציג שני שינויים חשובים שהתרחשו במעבר מתקופת המדבר לתקופת ההתנחלות בארץ: מותו של משה והפסקת הנסים. סיפור כיבוש הארץ מתמודד עם פירושם של השינויים האלה: האם מותו של משה מסמן סיום של תקופה ושינוי יסודי במערכת היחסים בין ה' לבין ישראל? האם הפסקת הנסים מבטאת את ניתוק הקשר שבין ה' לישראל? ואולי היא כרוכה במותו של משה? האם פירוש הדבר שה' עזב את ישראל? תשובות על השאלות הללו ימצא הקורא בחיבור שלפנינו. מן הניתוח החדשני המוצע כאן עולה כי סיפור הכיבוש בספר יהושע הוא יצירה מרתקת ומורכבת הן מבחינה פואטית הן מבחינה תאולוגית.

הכללתו של כל הסהר הפורה, לראשונה בהיסטוריה, בתחומה של אימפריה אחת – תחילה האשורית ואחר כך הבבלית והפרסית – חוללה תמורות פוליטיות, תרבותיות, דמוגרפיות וכלכליות רבות-השפעה על חייהן של רוב אוכלוסיותיו, ובכלל זה הנוודים הערבים ששכנו בשוליו. עד אותה עת התמצו המגעים בין יושביהן של ארצות המזרע והמדבר במסגרת יחסים דו־קוטביים של חשדנות ואיבה בין שתי צורות חיים בסיסיות – האחת חקלאית, יושבת קבע ומאורגנת בממלכות לאומיות, והאחרת רוֹעָה, נוודית ומאורגנת במסגרות שבטיות. עם השתלטות האימפריה האשורית על כל פאתי הסהר הפורה השתנו יחסי יישוב הקבע ושוכני המדבר מיחסים דו־קוטביים לתלת־קוטביים: הישות השלישית שנוספה להם היא האימפריה. עד מהרה השפיעו תכונותיהם המיוחדות של הנוודים על המגעים בין שתי הישויות: השלטון האימפריאלי האשורי, ואחר כך הפרסי, ניצל את מיקומם ואורח חייהם של הנוודים הערבים ושילבם במערכות מינהל ושליטה. בתקופה האימפריאלית הוסיפו הערבים לפשוט על ארצות היישוב, אך מעתה הם היו גם בעלי אינטרסים משותפים ובעלי ברית של האימפריה. בעקבות זאת התגוונה מערכת מגעיהם ויחסיהם עם ארצות הסהר הפורה ושלטונותיו. בחמישים השנים האחרונות חלה התקדמות מרשימה, כמותית ואיכותית, בתחומי המקורות העומדים לרשותנו (במיוחד האכדיים והצפון-ערביים) ונוספו כלים לחקר הערבים הקדומים. התקדמות זו מאפשרת ראייה מוחשית יותר של התמונה ההיסטורית. התקופה בת כ־400 שנה, מאמצע המאה השמינית לפסה"נ ואילך, הנסקרת בספר זה היא פרק זמן שדי בו להבחין בתהליכים ובתמורות שהתחוללו במרחב הסהר הפורה, ובכלל זה כאלה שבעקבות הארגון האימפריאלי השפיעו על הנוודים אשר בשכנותו. הודות לעושר הנתונים שבכתב וגיוונם, יחד עם תשומת לב לנתונים הגיאוגרפיים, עוקב הספר אחר התפתחויות בחיי הערבים ומשלב את תולדותיהם בהיסטוריה של הסהר הפורה.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.

מסכת סוטה במשנה מתארת טקס המיועד לאישה שבעלה חושד כי נאפה ובמהלכו מבוצעים בגופה מעשים קיצוניים ואלימים - ניוול וכיעור, חשיפה בעירום ולבסוף השחתת הגוף עד מוות - והכול בפני קהל צופים ברחבת המקדש. הספר הטקס שלא היה הוא קריאה מחדש בטקס יוצא דופן זה. המחבר בוחן את התהוותו, את יחסו למקורו המקראי ואת תפקודו בבית המדרש החז"לי. במוקד הספר ניצבת חידת המעשים האלימים, שלרובם אין זכר במקורו הכוהני או בחיבורים מתקופת הבית השני, ועל כן דומה שהם חידוש של בית המדרש התנאי. אולם בה בעת סותרים מעשים אלה את דרכי הענישה המקובלים אצל חז"ל ואת אתוס הצניעות שלהם, שלפיהם מקפידים חכמים להימנע מהשחתת הגוף ומחשיפתו ברבים. באמצעות ניתוח מדוקדק של משנת סוטה, מקבילותיה בספרות התנאית ופירושיה בתלמודים, ותוך שימוש בכלים תאורטיים של חקר הטקסים ולימודי מגדר ותרבות, מצביע המחבר על מקורו של טקס הסוטה המשנאי בתיאורי עונשים של הנואפות בספרות הנבואה המקראית. מתוך כך נטען, כי הטקס שבמשנה אינו שריד של טקס שנהג בבית המקדש, כמקובל במחקר, אלא יצירה בית מדרשית מן המאה השנייה, וכי טקס מעין זה לא התקיים בפועל מעולם. הספר מציע לקרוא את הטקס לא כתיאור ראלי אלא כפנטזיה תנאית העוסקת בסכנות הטמונות בנשים וב(חוסר) האפשרות להתמודד עמן. מוצעת בו פרשנות חדשה למסכת סוטה החידתית, ועמה מבט חדש על היחסים שבין מקדש, מדרש ומגדר בתרבות התלמודית.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

ספר מקורי זה פורס בפני הקורא שחזור של חיי היהודים בפוזנן, אחת הקהילות הגדולות והתוססות ביותר במזרח אירופה במאה השבע עשרה. הוא פותח בתיאור התהוות הרובע היהודי בעיר ובשינויים שחלו בגבולות אזור המגורים שהוקצה לאוכלוסייה היהודית. לאחר מכן הוא מתמקד בבתים שגרו בהם היהודים – גודל הבתים, סוגי הבנייה ותנאי הצפיפות שהתפתחו ברובע. היהודים עצמם, הן בעלי הבתים הן שוכריהם, עומדים במרכזו של פרק המנתח את הריבוד החברתי-הכלכלי של הקהילה לפי הרכוש שהיה ברשותם. מלחמתן של רשויות הקהילה בתנאי הצפיפות נדונה גם היא, וכמו כן השפעתם של תנאים אלה על חיי האנשים – ובכללם חיי האישות. לבסוף הספר מתאר את ניסיונות היהודים לשמור על סביבת מגוריהם בתנאי הלחץ שנוצרו מצפיפות הדיור: שמירה על ניקיון, הבטחת אספקת מים, הגנה מפני שריפות ושמירה על חומות העיר. בעקבות העיון בספר יכיר הקורא מקרוב את חיי היום-יום ברובע היהודי של עיר פולנית בראשית העת החדשה. סדרת מחקרים של המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם, האוניברסיטה העברית בירושלים. מועצת המערכת: שלמה אבינרי, עמנואל אטקס, יעקב אלבוים, דניאל בלטמן, ישראל ברטל, יעקב גולדברג, דוד וינפלד, חוה טורניאנסקי, שאול שטמפפר.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש