עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול גיליון כפול (78-77). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר פירוש רש"י למסכת מגילה מכיל מהדורה ביקורתית של פירוש רש"י למסכת זו. פירושו של רש"י הוא הפירוש החשוב והמפורסם ביותר לתלמוד הבבלי, ובחיבור זה נעשה ניסיון לתת ללומד מהדורה ביקורתית של הפירוש, המציעה נוסח נקי ומדויק יותר של הפירוש לאור בחינת עדי הנוסח שלו. המהדורה מתחקה אחר הנוסח האותנטי של הפירוש לאור בחינת עדי הנוסח שלו, ולאור הציטוטים המרובים ממנו בחיבורי קדמונים. הספר כולל גם מבוא רחב הדן בהיבטים שונים הקשורים בפירוש רש"י למסכת מגילה.

This is not the first biography of Manasseh of Ilya, however it claims to be the most embracing and authoritative one, offering new details of Manasseh's life and work and the influences that molded them. The distinctiveness of the book is not only the chapter on the library at Vyasin, but also a thorough analysis of Manasseh's attitude to Hasidism, a problem raised by scholars before but never solved satisfactorily. Another contribution to this work is the description of Manasseh's indebtedness to the thought and ideals of the European Enlightenment. In terms of rabbinic Judaism, Manasseh was no doubt an Illuy (genius), but as had happened to others before him, the use of his talmudic erudition was not in the realm of rabbinic studies, but in support of his reformist ideals, which aimed at cardinal changes in the economic, social and cultural aspects of Jewry. It was, however, the tragedy of his life that he was unable to bridge the abyss between ideal and reality. In other words, his Torah experience was unable to provide him with the tools needed for the articulation and even less so for the implementation of his ideals.

הספר רַחַק וְקֵרוּב מציג רעיונות שהתרקמו בהגות היהודית באזורי הקיסרות הביזנטית בשלהי ימי הביניים. התסיסה הרעיונית באותה עת הניבה תפיסות שכלתניות חדשניות ולעתים גם ויכוחים חריפים בסוגיות שונות. נידונות בספר גישות בתורת האלוהות, הבריאה, הנפש, השכל והנבואה בהגותם של ר' שמריה האקריטי, ר' אלנתן קלקיש, ר' יהודה משקוני, ר' מרדכי כומטינו, ר' מיכאל בלבו והוגים אחרים. הספר בוחן את רישומי התופעות הביזנטיות הייחודיות, כמו התנועה ההייזיכסטית, בהגות היהודית. כמו כן מוצגות בו סוגות ספרותיות שפרחו באזור הביזנטי, כגון שירה ודרשנות. זרמים בהגות היהודית שעדיין לא נחקרו, ופולמוסים לוהטים בסוגיות רעיוניות מוארים בספר בהרחבה. המחבר בוחן במה הושפעו ההוגים היהודים הביזנטיים מן המערב ובמה הביעו את ייחודם, הן בתוכן הן בסגנון. התרבות הרומניוטית בימים שהמגורשים מספרד עדיין לא הציפו את רחבי האימפריה הביזנטית נחשפת בספר בהרחבה בפני הקוראים.

הפירוש לקהלת הוא אחד השרידים הבודדים ממפעלו הפרשני רב ההיקף של ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם), נכדו של רשי – מגדולי אנשי הרוח שקמו ליהדות צרפת בימי הביניים וגדול פרשני הפשט. במהדורה ביקורתית חדשה זו מבקשים מחברי הספר להביא לפני הקורא את תרומתו הייחודית של רשב"ם לא רק להבנתו של ספר קהלת, אלא ללימוד המקרא כולו. הם בטוחים שיש בחיבור זה כדי לעורר את עניינו המחודש של הקורא בעולמה של פרשנות המקרא היהודית בימי הביניים ובמשמעותה לדורנו. הספר מיועד הן לחוקר המקרא והן לכל מי שעניין לו בספר קהלת, בתולדות פרשנותו ובפרשנות המקרא כולה. שני מלומדים, החוקרים ומלמדים מקרא בשני חלקי עולם, שיתפו פעולה בהוצאתה לאור של מהדורה מדעית זו: פרופ' שרה יפת, מן החוג למקרא של האוניברסיטה העברית בירושלים ודר ב. סולטרס, מרצה למקרא וללשון עברית באוניברסיטת סט. אנדרוס בסקוטלנד. פרופ' שרה יפת עוסקת במחקר האמונות והדעות של המקרא, בתקופת שיבת ציון וספרותה ובחקר תולדות הפרשנות. דר רוברט סולטרס עוסק במחקר ספרות החכמה ובעיקר בספר קהלת וכן במגילת איכה.

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

פרופ' היינריך מנדלסון היה סטודנט צעיר לרפואה וזואולוגיה בברלין, שבה נולד ב-1910. עם עליית הנאצים לשלטון עלה לארץ עם משפחתו, השלים את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובה גם כתב את עבודת הדוקטור שלו בזואולוגיה. מנדלסון השקיע מאמצים רבים להרחיב את הידע הזואולוגי בארץ, ולימים היה למנהל המכון הזואולוגי, אחת מאבני היסוד של אוניברסיטת תל אביב. הוא כיהן כסגן נשיא האוניברסיטה וכדיקן הפקולטה למדעי הטבע. מחקריו הרבים זיכו אותו בתואר "אבי הזואולוגיה" בישראל ואחד האבות המייסדים של תחום שמירת הטבע. מתחילת לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ניהל מנדלסון יומן שבו רשם את תצפיותיו על החי והצומח ברחבי הארץ ובארצות השכנות. היומן נרשם בפנקסים רבים משנת עלייתו, 1933, ועד 1958. הוא ערך רישומים רבים של ציפורים ובעלי חיים אחרים. ברישומיו הנהדרים "תפס" את אופי המאוירים והתנהגותם בצורה ייחודית. רבים מהם מלווים את דפי הספר הזה. היומנים הם מסמך בעל חשיבות עצומה לחקר הטבע בארצנו, בסיס ומקור מידע המספק לחוקרים בני זמננו אפשרות להבנה ומחקר של תהליכים רבים שקרו מאז ועד ימינו. המעיינים בספר ילמדו רבות על דרכו של מנדלסון ויוכלו ללמוד ממקור ראשון על דמותו של עולם החי העשיר שלנו במחצית הראשונה של המאה העשרים.

פרופסור שמואל ספראי פרסם במשך יותר מארבעים שנה מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית ובתקופת התלמוד, בתולדות ארץ ישראל, בתולדות התרבות והחברה היהודית בארץ ובתפוצות וביחסים בין ארץ ישראל לבין התפוצות. רוב המחקרים באסופה דנים בבעיות יסוד בתקופה מכרעת זו בתולדות ישראל: עבודת האלוהים במקדש, בית המקדש ובית הכנסת, העיר היהודית ומוסדותיה, העלייה לרגל בימי הבית ולאחר החורבן, התנועה החסידית בימי הבית ובימי התנאים והערכת מעשיו של רבן יוחנן בן זכאי. מחקרים אלה הם אבני בוחן בהבנת ההיסטוריה הישראלית בימי הבית, במשבר שעבר על עם ישראל עם חורבן המקדש וירושלים ובתנופת היצירה הרוחנית והחברתית בדור שלאחר מכן.

כרך זה – זבחים, מנחות, חולין – הוא התשיעי בסדרה מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד . כקודמיו הוא מבחין בין מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) לבין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). גם בו מתקיימת הבחנה בין החלק האמוראי לבין החלק הסתמאי שבתלמוד, והוא מראה שלפני בעלי הסתמאים, כמאתיים שנה לאחר סוף תקופת האמוראים, לא עמדו המקורות בשלמותם ובצורתם המדויקת, ולכן נדרשו לפעמים לפרש את הטקסט שלא כפשוטו, בדוחק.

ישראלים רבים רגילים לחשוב על ירושלים שקדמה לציונות כעל עיר עותמאנית פרובינציאלית זנוחה, מנוונת, מזוהמת ונחשלת, סגורה בפני כל קידמה ושרויה בתוך רשת של איבות בין הדתות השונות האוחזות בה. הדימוי הזה, הנשען ברובו על תיאורי תיירים מערביים שבאו לארץ הקודש וחיפשו בה מראות שגיאים של מזרח אגדי-קדוש והתאכזבו מרה, התאים ביותר לחוויית הגאולה הציונית בעידן ההרואי שלה. הציונות, בעיניה, הפריחה את השממה והביאה קידמה אל הארץ הנטושה-הריקה ולירושלים החרֵבה בכלל זה. ונסן למיר חוקר את ירושלים של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים מתוך עולמה שלה: כתבי תושביה, מסמכי הניהול והשלטון שהיו בה, עדויות, מפות ודו"חות על המסחר והכלכלה שפיעמו בה. כך הוא מגלה תמונה אחרת לחלוטין: במשך למעלה משבעים שנה חיו בירושלים בני הדתות השונות שלה, היהודים, הנוצרים והמוסלמים, חיי שיתוף פתוחים ושלווים במידה מרשימה ביותר; הכבוד והתועלת ההדדית היו חזקים בה מכל איבה מיתולוגית. דווקא אז חייתה ירושלים את ההווה ההיסטורי שלה בפתיחות גמורה כלפי העולם הסובב אותה ומתוך עניין רב בהשכלה ובתרבות העולם. העיר נוהלה במשותף (!) ושליטיה העותמאניים היו נאורים וערים לצורכי הקהילות השונות, הרחק מאוד מן הדימוי המושחת שהודבק להם בהיסטוריוגרפיה ובספרות הישראלית. מורכבותה הבלתי רגילה של ירושלים לא ביתרה את אבריה. רק חלוקתה (החיצונית) לרבעים, לצד עלייתה של הלאומיות, היהודית והערבית, ערערו את רקמת חייה הייחודית. ונסן למיר לא כתב מסמך נוסטלגי על זמן ירושלמי אבוד, אלא אבחנה פוליטית תרבותית חשובה ואף גורלית: איבת הדתות והלאומים הירושלמית אינה בגדר הכרח והיא אינה רשומה בה מעצם טבעה.

ספר זה מציג כשלוש מאות קטעים שהוסיף ר' משה בן נחמן (רמב"ן) לפירושו לתורה בעלותו לארץ ישראל בסוף ימיו. קטעי התוספת זוהו על פי רשימות עדכון ששלח רמב"ן עצמו ושלחו אחרים אל ארצות הגולה, וכן על בסיס בדיקה השוואתית מקיפה של כל כתבי-היד של פירוש רמב"ן לתורה המצויים כיום בעולם (כחמישים במספר). בראש הספר בא מבוא מקיף הדן בתופעת התוספות ובניתוח הממצאים מכתבי-היד וסוקר את הסיבות והמניעים לתוספות. עיקרו של הספר הדיונים הפרשניים המפורטים בכל קטע וקטע, שמטרתם לבאר את מניעיו של רמב"ן בעת שהוסיף על כתיבתו הראשונה. בספר עצמו – וכן באתר במרשתת המלווה אותו – מוצגים הנתונים המפורטים על קטעי התוספת והעדויות להם ברשימות התוספת ובכתבי-היד. מודעות של לומדי הפירוש לשלבי הגיבוש של הפירוש בכללו ושל כל קטע בפני עצמו מוסיפה ממד חדש לעיון הפרשני, ויש בה תרומה משמעותית להבנת דרכו של רמב"ן, לפתרון קשיים בדבריו ולהבהרת כוונתו. על כן הספר מהווה כלי עזר רב חשיבות לחוקרי רמב"ן, ללומדי תורתו ולאוהביה. זכה בפרס יד יצחק בן צבי 2017

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

Moreshet Sepharad: The Sephardi Legacy sets out to summarize the monumental legacy of a Jewish community that resided within the historical boundaries of Spain for some fifteen hundred years. Many chapters evaluate the contribution of Sephardi Jewry to the renaissance of Hebrew Language and science. These as well as many issues in Jewish communal life, have been analyzed and evaluated both in the context of Spain prior to the Expulsion and in the various settings where the exiles settled and formed new social patterns. The thirty-eight chapters which make up the work provide guidelines which the student or interested reader may utilize to gain a deeper understanding of the essence of Sephardi Jewry in the basis of its glorious past and heritage.

בספר זה נעשה ניסיון ראשון מסוגו לרכז פיוטים במהדורה מדעית לא על פי מחברם אלא על פי סוגם: נאספו בו מכתבי יד מן הגניזה הקהירית כל מחזורי השבעתות (פיוטים לתפילת עמידה של שבת) שנתחברו על פי סדר הקריאה השבועית בתורה. בספר מוצגים שלושה מחזורים מרכזיים המייצגים שלוש תחנות בתולדות הפיוט: שרידי מחזור שבעתות קדום (מסביבות המאה השישית) המוקדש לסדרי הקריאה על פי המחזור התלת-שנתי של בני ארץ ישראל, ושני מחזורי שבעתות לפרשות המחזור השנתי: האחד, שנתחבר כנראה בסביבות המאה התשיעית או העשירית, עדיין נאמן למסורות הקלסיות הבסיסיות של הסוג, והאחר - כנראה מסוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת-עשרה - משקף שלב שבו זונחים הפייטנים המאוחרים את התבניות הקדומות ומקצצים בהן. בצד המחזורים הללו נדפסים קטעים ממחזורי שבעתות נוספים שרק שרידיהם נמצאו בגניזה. הפיוטים מובאים בספר במלואם, עם שינויי נוסח מכתבי היד וביאור מפורט. לפניהם בא מבוא המתאר במפורט כל אחד מן המחזורים השונים ועוקב אחרי התפתחות הסוג לדורותיו.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

לספר זה כונסו מאה תשעים ושתיים תשובות שהשיב בכתב ובעל פה ר' יעקב בן מאיר, המוכר יותר בכינוי 'רבנו תם', ושלא נכללו בחלק התשובות של ספר הישר שנערך על ידי תלמידיו. פרקי המבוא הראשונים יוקדשו להצגה תמציתית של דמותו, משפחתו, תחנות חייו ומוריו, ואילו הפרקים האחרים ידונו בתשובותיו, נמעניו, המקורות שבהם נמצאו התשובות, המהדורה ותרומתה. בראש כל תשובה מופיע מבוא קצר שדן בתכניה העיקריים של התשובה ומצביע על היבטים היסטוריים ואחרים שעולים ממנה.

ספר זה מתאר את קורותיה והתפתחותה של שירת-הקודש העברית למן ראשית התהוותם של סוגי הפיוט הקדומים בארץ-ישראל ועד סוף היצירה הפייטנית בשתי האסכולות הגדולות של אירופה, הספרדית והאיטלקית-אשכנזית. דגש מיוחד מושם על שלבי התהוותם של סוגי הפיוט הקלאסיים, על זיקתם אל התפילה, ועל דרכי עיצובן הראשון של תבניותיהם היסודיות. תולדותיה של שירת-הקודש המאוחרת יותר מתוארות לאחר מכן על-פי העיון בשינויים המתחוללים בה בסוגים, בתבניות, בלשון, במלאכת השיר ובזיקה אל עולמם של חז"ל. לאחר דיון בקשריהן של האסכולות הפייטניות האירופיות עם הפייטנות המזרחית המאוחרת, נסקרות יצירותיהם של פייטני איטליה, אשכנז וצרפת ואלו של פייטני ספרד; מובלטות נקודות-המגע בין שתי האסכולות, ונעשה ניסיון להגדיר את תכונותיהן המיוחדות. תוך עיון באופיָה של הפייטנות הספרדית נבדקות זיקותיה אל שירת-החול ומובהרות השפעות שנספגו בה משירה זו. ההסברים מודגמים בקטעי פיוט, בחלקם בפרסום ראשון מתוך כתבי-יד.

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

יוסף אמזלאג, סוחר עתיר נכסים מגיבראלטאר, בחששו מפני זעם השמים על עבירות שעבר, חזר בתשובה והתיישב בארץ-ישראל בשנת 1816. מעונו המפואר בירושלים היה למקום מיפגש של אשכנזים וספרדים, מיסיונרים, רבנים וקונסולים בתקופה של השפעה מערבית גוברת. הירושה שהוריש לצאצאיו היתה הן מעמד נכבד באמצעות חיתון עם משפחות ספרדיות מכובדות הן עושר רב, שהידלדל במרוצת הימים. בנו חיים הפך לסוחר מצליח ומנהיג הקהילה היהודית ביפו, שהאדיר את מעמדו עם מינויו לסגן קונסול של בריטניה. שלושה מבני הדור השלישי של המשפחה מילאו תפקיד חשוב בתהליכי המודרניזאציה של הכלכלה באיזור, בהיותם חלק ממעמד היזמים הספרדים, שנחקר עד כה אך מעט. בחיבור שלפנינו נסקרים מסגרת מעמד היזמים במזרח התיכון והעילית הספרדית בארץ-ישראל על רקע ההתפתחויות הפוליטיות באימפריה העות'מאנית. מתוארות בו תולדותיהם של דורות מספר במשפחת אמזלאג, למן עלייתו ארצה של יוסף ועד גלות המשפחה במצרים בימי מלחמת העולם הראשונה, תוך התמקדות בבניה הבולטים של המשפחה. אפשר לראות בביוגראפיה זו של המשפחה מעין אספקלריה של התהליכים החברתיים והכלכליים בארץ-ישראל ובמזרח התיכון במאה הי"ט.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

ליל הסֵדר מצוי במוקד תרבות ישראל מדוֹרות קדמונים ועד עתה, ולילה זה הוא מתשתית חוויותיו של אדם מישראל. סעודת חג ייחודית נערכת בלילה זה, שמצוותיה וסדריה משמשים מושא תלמוד ועיון, מחקר והגות, ואף אמנות לגווניה, מזה דורות הרבה. שאלות הן כידוע מעיקרי הלילה, ואף חיבור זה מציב כלפי ליל הסדר את השאלה 'מה נשתנה': מצה ומרור, אפיקומן וחרוסת, טיבולים, הסבה וכל כיוצא בהם – מהי הדרך שעברו מייסודם ועד היום? אימתי ומדוע נוסדה ההגדה, ומה הן תחֲנות עיצובה העיקריות? תשובות הרבה כבר הוצעו לשאלות אלה, אלא שטיבן של תשובות תלוי במתודה שבה ניגשים אליהן. חיבור זה מציע עיון מחודש בשני מוקדיו של הלילה - סדרי הסעודה ומצווֹתיה מחד גיסא, ההגדה ועיצובה מאידך גיסא - מתוך דרכים שנתגבשו במחקר הספרות התלמודית. על יסוד בירור מלא של נוסח המקורות ולשונם, וכן מתוך ראייתם מעין פסיפס, שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות, מבקש חיבור זה לתאר את עיקרי תולדותיו של ליל הסדר, מימי בית שני עד לשלהי ימי התנאים והאמוראים.

מכתבי העתים: עיתונות ההשכלה מ-1820 עד 1845 כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שמונה כתבי-עת עבריים של ההשכלה בהולנד, גליציה, גרמניה וליטא שיצאו לאור במחצית הראשונה של המאה הי"ט (תק"פ–תר"ו). הספר דן בכתבי-העת 'בכורי תועלת' (1820), 'פרי תועלת' (1825), בעריכת שמואל מולדר, ו'בכורי השנה' (1844), בעריכת גבריאל פולק, שיצאו לאור על ידי מרכז ההשכלה באמשטרדם, 'הצפירה' (1823/4) בעריכת מאיר הלוי לטריס, הירחון העברי 'ציון' (1841, 1842) שפרסמו שני מלומדים מהאסכולה הגרמנית, מרדכי יוסט ומיכאל קרייצנאך, 'פרחי צפון' (1841, 1844), שהוציאו שני משכילים בווילנה, שמואל יוסף פין ואליעזר ליפמן הורוויץ, וניסיונות לחדש את 'בכורי העתים' בידי מנדל שטרן שערך את 'ספר בכורי העתים', וכן ב-1844, וב-1845 הוציאו יצחק שמואל ריג'יו (יש"ר) וישראל בוש את 'בכורי העתים החדשים'. המונוגרפיות מנתחות את תופעת הפריודיקה המשכילית העברית, המציינת התפתחויות חשובות בתולדות ההשכלה העברית, כהתפתחות חכמת ישראל בעברית והתפתחות מרכזי ההשכלה בהולנד, בגליציה, ובליטא. הן דנות בנושאים שהועלו בכתבי-העת, הרקע להוצאתם, בעיות עריכתם, אזכור החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם, והאידאולוגיה המשכילית שהוּבּעה בהם. השתתפו בכתבי-העת הללו גדולי ההוגים והחוקרים בהשכלה העברית: שלמה יהודה ראפופורט (שי"ר), נחמן קרוכמל (רנ"ק), שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), ומרדכי יוסט, וכן סופרים ומשוררים כיצחק ארטר, שמואל מולדר, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן לבנזון, ואחרים. החומר שנדפס בכרכים אלה מייצג את מכלול הסוגות הספרותיות ונושאי המחקר של המשכילים וההוגים במחצית הראשונה של המאה הי"ט: שירים, סיפורים, משלים, מכתמים, ביקורת ספרים, סאטירות, ביוגרפיות, מסות ומחקרים בנושאי המקרא, התלמוד והלשון העברית, הגות יהודית בימי הביניים, ופרסום וחקר כתבי-יד עתיקים. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, ומאפשרים גישה ישירה לרשימות מוּערות וממויינות, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים, של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי. הספר הוא הרביעי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית, 'המאסף', 'בכורי העתים' ו'כרם חמד', שהופיעו בהוצאת מאגנס. זכה בפרס "ביבליוגרפיית יודאיקה" לשנת 2014 מ- Association of Jewish Libraries

כתב היד של ספר 'פתרון תורה', ילקוט מדרשים בצירוף פירושים על ספרי ויקרא-דברים, שחובר כנראה בסוף המאה התשיעית או ראשית המאה העשירית, והכלול בכי ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי Heb. 5767 ,40 יצא לאור כצלמו וכדמותו במהדורת פקסימילי, כחמש עשרה שנים לאחר שההדירו ופרסמו אא אורבך בהוצאת מאגנס. כי ירושלים כולל שני העתקים שונים, שנכרכו יחדיו: דפים 146-1 מחזיקים העתק של מדרש תהלים; דפים 287-147 מחזיקים את ההעתק של ספר 'פתרון תורה' לספרים ויקרא, במדבר ודברים (דפים 147ב 287א), והתחלת העתקה של דרשה בפרסית-יהודית, שהמשכה חסר (דף 287ב). ההעתק של מדרש תהלים כתוב ביד שונה מהיד שהעתיקה את ספר 'פתרון תורה' והדרשה, אם כי שני חלקי כתב היד כתובים בכתיבה מטיפוס אחד. בסופו של ההעתק שלפנינו כתב סופר כתב היד קולופון, כדרכם של מעתיקים רבים בימי הביניים לחתום את מלאכת ההעתקה בכתובת שבה מציין המעתיק פרטים שונים, בצמצום או בהרחבה, המתייחסים לטקסט המועתק, תאריך השלמת ההעתקה ומקומה, שם המעתיק וייעודה של ההעתקה. כתב-יד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הקדים מבוא מלאכי בית-אריה.

אסופת המאמרים צורה ועריכה בספרות חז"ל היא פרי יבול של למעלה משישים שנות מחקר והוראה של פרופ' אברהם גולדברג, מבכירי חוקרי התלמוד בדורנו וחתן פרס ישראל לתלמוד לשנת תש"ס. מהדורותיו של פרופ' גולדברג למשנה ועשרות מחקריו הם ציון דרך חשוב בחקר ספרות חז"ל. באסופה זו קובצו מחקרים רב-גוניים העוסקים בבחינות שונות של ספרות חז"ל: לשון, עריכה וניתוח ספרותי. המאמרים סודרו לפי תחומים שונים: חקר המשנה, התוספתא, מדרשי הלכה ואגדה וספרות האמוראים. כינוסם לאכסניה אחת יוצר לכידות פנימית ביניהם ומכונן בניין שלם המאיר את תרומתו הייחודית של פרופ' גולדברג במחקר ספרות חז"ל, מעיד על רוחב בקיאותו בפסיפס רחב של נושאים ומעלה על נס את דרכו המיוחדת במחקר.

ספר זה הוא ניסיון חלוצי לתאר באופן שיטתי את תולדותיה של פרשנות התלמוד באירופה. חלקו הראשון של הספר, שראה אור בשנת תשנט, עסק במאתיים השנים הראשונות להתהוותה של הפרשנות שם, למן תחילת המאה היא ועד לסוף המאה היב, וכרך זה ממשיך את התיאור למאה היג והיד. לפרשנות קדומה זו, שהיא ממיטב היצירה העברית בימי הביניים, מעמד משפטי 'קלסי', כחלק בלתי נפרד מן התלמוד עצמו וכבסיס האיתן להבנתו. החיבור סוקר את מלוא היצירה הפרשנית שנתחברה בצפון אפריקה ובספרד, בצרפת ובאשכנז, באיטליה ובפרובנס, ככל שזו הגיעה לידינו, בדפוס ובכתבי יד. פרקי הספר מקיפים את הנושא משלוש בחינותיו העיקריות: (א) תיאור כרונולוגי שוטף, לכל אזור גאוגרפי בנפרד, תוך הדגשת סדר השתלשלות המסורת בכל אחד מן האזורים; (ב) הגדרת היחסים החדשים שנוצרו במאה היג בין האסכולה הפרשנית המערבית לבין האסכולה 'המזרחית': צפון אפריקה וספרד; (ג) תיאור תמציתי של הרקע המקביל בעולם התרבות והרוח בצרפת (ובספרד) עד סמוך לפתיחתה של האוניברסיטה הראשונה בגרמניה.

ראש השנה – יום הדין – זכה להתעטר בפיוטים רבים ומרתקים. ספר זה מוקדש ליצירות שכתב לראש השנה הפייטן המפורסם ר' אלעזר בירבי קליר, שפעל בארץ ישראל בראשית המאה השביעית. פיוטיו לראש השנה מגוונים, והם מעטרים את כל תפילות היום. חלק מהם ידועים ונאמרים עד היום בקהילות אשכנז, ואחרים נדפסים כאן בפעם הראשונה. גם הפיוטים המוכרים מן המחזורים זוכים כאן לפנים חדשות. המהדורה שלפנינו מבוססת על קטעי גניזה קדומים ולא על מחזורים אירופיים, ועל פי מקורות קדומים אלה הצליחו המהדירים לצרף ליצירות הידועות קטעים מקוריים חדשים: אין אפילו אחת מן היצירות המפורסמות שלא נוספו לה כאן קטעים חדשים שטרם נדפסו, חלקם אף זורעים אור חדש על המערכת כולה. גם במקרים אלה אין אנו מגישים אפוא רק יין ישן בכלי חדש, אלא מזג מחודש המעניק ליצירות טעמים שטרם נודעו. הפיוטים פוענחו מתוך קרוב לארבע מאות כתבי יד, וכל שינויי הנוסח שבכתבי היד נרשמו בשוליהם. ביאור מקיף מסייע לקורא לעקוב אחר לשונו הקשה של הפייטן, לעמוד על המקורות המקראיים והמדרשיים המרובים המשולבים בפיוטים ולעקוב אחר מהלך דבריו. מבוא כללי מלבן את השאלות הקשורות בפיוטים, למן בירורים הקשורים בייחוס הפיוטים למחברם ולשחזור חלקיה של כל קומפוזיציה פייטנית, ועד לדיונים בעיצובו הספרותי של החומר. ר' אלעזר בירבי קליר התייחס בפיוטיו לראש השנה לכל ההיבטים של היום: הדין, תקיעת השופר, מלכויות, זיכרונות ושופרות, זכות האבות ועוד. יצירות אחדות הוא הקדיש לראש השנה שחל בשבת. דרכו המיוחדת בעיצוב כל אחד מן הנושאים הללו מתבררת אף היא במבוא. מערכת קשרים מסועפת בין הפיוטים למקורותיהם מתלבנת אף היא, וכך למשל מתברר שאחד הפיוטים הנדפסים כאן לראשונה מאיר באור חדש גם את הפיוט המפורסם 'ונתנה תוקף קדושת היום'. 'מֶלֶךְ, זְכוֹר אָחוּז קֶרֶן'! במילים קצרות אלה, מתוך אחד הפיוטים שבספר, מתגלה גאונותו של הפייטן הגדול. בארבע מילים הצליח ר' אלעזר בירבי קליר לקפל את שלושת הנושאים העומדים במרכזן של ברכות היום המיוחדות בראש השנה: המלכות, הזיכרון והשופר ('קרן'), וזאת במבע של תפילה, המבקש שהקב"ה יזכור לנו ביום הדין את זכות עקדת יצחק, שסמלה הוא האיל שנאחז בסבך בקרניו. ואם בארבע מילים הצליח הפייטן לקפל משמעויות כה רבות, אפשר רק לשער מה גדול העושר שבאוסף הענק של כל פיוטיו ליום הדין העומד עתה לפנינו. שולמית אליצור כתבה את ביאורי הפיוטים ואת המבוא שבספר שלפנינו. מיכאל רנד אחראי על פיענוח כתבי היד, שחזור הטומוסים תוך צירוף הקטעים זה לזה, רישום חילופי הנוסחאות ותיאור כתבי היד.

ספר אשכול הכֹּפר , מאת החכם הקראי יהודה בן אליה הדסי האבל בקונסטנטינופול באמצע המאה הי”ב, הוא ספר ייחודי בתולדות הספרות העברית, גם בתוכנו וגם בצורתו. הוא חיבור מונומנטלי של למעלה מ-350,000 מלים, כתוב בצורה של בערך 400 אקרוסטיכונים, לרוב מאל”ף עד תא”ו ומתא”ו עד אל”ף, שלכל בית בהם יש חרוז פנימי שבסופו מילה המסתיימת בהברה ‘־ךָ’. החיבור מוכר זה שנים רבות כספר מופת של הספרות העברית. ספר אשכול הכֹּפר מוקדש בראש ובראשונה לדיונים על מצוות, לפי הסדר של עשרת הדברות, והוא מנתח את כל ההיבטים השונים של החיים הקראים, תוך נקיטת עמדה מחמירה. יש גם פולמוס נגד היהדות הרבנית, דיונים תיאולוגיים, מדעיים ודקדוקיים, פרשנות המקרא, ועוד הרבה. הספר הוא אוצר בלום שנחקר לאורך הדורות על-ידי חוקרים קראים ורבנים, בגלל המידע הרב ומגוון בו. הוא מקור חשוב לידיעת הקראות, אבל החשיבות שלה ליהדות הרבנית לא מבוטלת בכלל. המהדורה הקודמת היחידה, שיצאה לפני 190 שנה, לקתה בחסר, תוך צנזור חלקים רבים ודילוג על המלים והביטויים שנכתבו ביוונית-יהודית. מהדורה חדשה, המבוססת על כתבי-היד הטובים ביותר, הייתה משאלה מחקרית כבר הרבה זמן. מהדורה זו באה כדי למלא את החסר.

'גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה' ( בבלי, נזיר כג ע"ב; הוריות י ע"ב ). מסר זה של רב נחמן בר יצחק מערער על אחד מעקרונות היסוד של העולם הרבני, והוא שיש לקיים מצוות ולהימנע מעבירות. מחקרים רבים הוקדשו לרעיון החטא לשם שמים בתנועת השבתאות ובחסידות, אולם מקורותיו התלמודיים של הרעיון הוזנחו. הספר חטא לשם שמים: 'עבירה לשמה' בעולמם של חכמים , מאיר פן ייחודי, עלום ומסתורי זה בעולם הרעיונות והדעות של חכמים. המונח 'עבירה לשמה' הוא מונח סתום וחידתי ובפירושו התקשו רבנים וחוקרים. המחבר מציע, לראשונה במחקר, ניתוח של רעיון החטא לשם שמים בספרות התלמודית. משורטטת בו התשתית הרעיונית שקדמה למונח, כיצד הובן בתקופה שבה נוצר ונוסח וכיצד הצליח העולם הרבני להכיל רעיון רדיקלי זה, המערער על הסדר המקובל, אל תוך התלמוד, הטקסט הקנוני של העולם הרבני. נוסף על כך נדון בו הביטוי המעשי של רעיון החטא לשם שמים בעולמם של חכמים.

החברות במזרח הקדום ובישראל הקדומה נחשבו פטריארכליות. התא המשפחתי היה כפוף לשלטונו של האב שהחזיק בידיו סמכויות נרחבות על בני ביתו. צפוי היה אפוא שבמקורות הקדומים תשתקף דמות אב דומיננטית, שתוזכר לבדה או כמעט לבדה. אולם ברבים מהטקסטים המסופוטמיים והמקראיים, ובמיוחד בטקסטים המשפטיים, נזכרת האם בהקשרים שונים ובמגוון תחומים, ובעיקר באלה הנוגעים לצאצאיה. תופעה מסקרנת זו עוררה את השאלה, האִם היו לאֵם במזרח הקדום ובישראל הקדומה סמכויות משפטיות בבית האב? הספר מעמדה המשפטי של האם במזרח הקדום ובמקרא פותח צוהר לעולמן של האימהות הקדמוניות ולמעמדן בבתי האב שאליהם הן השתייכו ובחברות שבהן חיו. מתברר שהאם פעלה מכוח המעמד המשפטי שהיה לה בתחומים הקשורים בנישואי בניהן ובנותיהן והתנהגותם כלפיה. הספר מיועד להולכים בשדות המחקר המסופוטמי והמקראי, ולקהל הרחב המתעניין בנושא האוניברסלי הנדון בו – יחסי אֵם וצאצאיה.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1993-1903) היה מהמנהיגים הבולטים של היהדות האורתודוקסית המודרנית בארצות הברית במשך קרוב לחצי מאה. דמותו בלטה בנוף הרבני בשל השכלתו התורנית והכללית הרחבה, יכולתו הפדגוגית, כוחו הרטורי וסמכותו ההלכתית. פעילותו הרבנית והציונית השפיעה גם על הציונות הדתית בישראל. הספר רב בעולם החדש: עיונים בהשפעתו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית , בוחן עד כמה השפיעה מנהיגותו על עיצובן של הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית, מה הן מאפייניה של השפעה זו ובאילו תחומים היא התבטאה; האם יש לראות ברב סולובייצ'יק מורה דרך לקהילתו, או שהשפעתו חרגה מגבולותיה של האורתודוקסיה באמריקה; האם ניתן לקבוע מי מתלמידיו משקף נאמנה את הגותו וחזונו; עד כמה חזונו היה גמיש לקראת אתגרי ההווה והעתיד, ועד כמה היה פתוח לשיח בין-דתי. מאמריהם של עשרים ושישה מלומדים, מומחים בהקשרים ההיסטוריים, הסוציולוגיים, החינוכיים, התאולוגיים והפילוסופיים של יצירתו ותקופתו של הרב סולובייצ'יק, נכללים בספר. ספר זה יצא לאור בשיתוף עם מכון ון ליר בירושלים

הספר כוונת התורה וכוונת הקורא בה סוקר את דרכי ההתמודדות במסורת הפרשנות היהודית לדורותיה עם הקשיים הספרותיים והענייניים המתגלים בתורה על רקע האמונה במקורה האלוהי ובקדושתה. "כל הבעיות מקורן בציפיות". קוראי התורה ומפרשיה לאורך הדורות הניחו, ורבים מוסיפים ומניחים כך גם כיום, כי התורה מופתית ומושלמת ונטולת פגמים. הם מצפים מהתורה לשקף אמות מידה מוסריות עליונות, על-זמניוֹת, ועקרונות תאולוגיים נכונים ונצחיים, ומובן להם כי כל הכתוב בה הוא אמת ונכון, מהותי, חשוב ומחושב. את תולדות העיסוק בתורה, מסוף ימי הבית השני ועד ימינו אנו, ניתן להציג כרצף בלתי פוסק של התמודדויות שאופק ציפיות ייחודי ולמעשה בלתי אפשרי זה כפה על הקוראים והפרשנים. אלו הם ניסיונות רבי הוד לקרב את התורה אל זמנם ומקומם של האוחזים בה ולהתאים את כוונתה לכוונתם. ספר זה הוא ניסיון ראשון מסוגו לבחון את תולדות העיסוק הפרשני בתורה ממבט-על. במרכזו עיון בעשרות קטעי מפתח מחיבורים מסוף תקופת הבית השני, מקורות תלמודיים ומדרשיים, היגדים של חכמי ימי הביניים ופרקי הגות ומחקר של חכמים בני תקופת ההשכלה והזמן החדש. ממעוף הציפור, הפרטים המבחינים את הטקסטים אלו מאלו מיטשטשים ומאפשרים לעמוד ביתר קלות על קווי האחידות, אך גם על צמתים מרכזיים של שינוי והתפתחות המייחדים כל תקופה ותקופה. זהו ספר יסוד לכל המתעניין בפניה המשתנים של פרשנות המקרא לאורך הדורות.

לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיעו בני ישראל לתחנתם האחרונה במסע – ערבות מואב. בתיאור קורותיהם בשלב זה של המסע הוקדשה תשומת לב מרובה להכנות לכניסה לארץ. מסופר על חילופי הדורות בעם ובהנהגה וניתנים חוקים הנוגעים לכיבוש הארץ ולחלוקתה בין השבטים. ניתוח קטעים אלה חושף את האמונות והדעות שרצו המחברים להנחיל לקוראים ואת הרקע ההיסטורי לפעולתם. הניתוח מגלה כי עמדות מגוונות ולעתים אף סותרות מצאו את ביטוין בקטעים שבסוף ספר במדבר, וכי הנושאים העולים בהם היו בעלי חשיבות רבה בתקופת החיבור. המחקר על יצירת התורה נמצא היום במעין מערבולת של דעות והשקפות ונדרשים ניתוחי טקסט יסודיים כדי לבסס עליהם את התאוריות המקיפות בסוגיה זו. הספר על סף הארץ המובטחת: תיאור ההכנות לכניסה לארץ ומקומו בהתהוות התורה הוא ניתוח מסוג זה, ולמסקנותיו יש השלכות על הבנת תהליך חיבור התורה.

יום הכיפורים שונה מכל ימות השנה. שטף החיים נעצר, צורכי גוף כאילו נמוגים, ואין לאדם אלא עמידתו בתפילה לפני הקב"ה. עם ישראל משול ביום זה למלאכים, ובימי ר' אלעזר בירבי קליר נהגו בו בני ארץ ישראל לעמוד על רגליהם בבית הכנסת לאורך כל היום הקדוש ולהאזין לשליחי הציבור שאריכו בתפילותיהם. את עיקר החומרים לתפילות הארוכות סיפקו הפייטנים, ובראשם ר' אלעזר בירבי קליר. הוא חידש את פיוטיו פעם אחר פעם, והציג בפני שומעיו לא את השירים שכבר שמעו בעבר אלא קדושתאות-ענק מרהיבות שבאו להחליף את קודמותיהן. ביצירות אלה הוא שימש פה לקהל העומד במתח ומצפה לכפרה, וזעק בשמם: 'כּפֵּר, רַחוּם, לְשׁוֹפְכֵי לָךְ שִֹיחָה, טוֹב וְסַלָּח וְעִימָּךְ הַסְּלִיחָה'; אך לא רק תיאורי תפילה ובקשת מחילה באים בפיוטים. נושאיהם רבים ומגוונים, כגון עבודת הכוהן הגדול במקדש ביום הכיפורים; שבח ה' ונפלאותיו, לעיתים בצד הצגת אפסות האדם; ומעשה אליהו הנביא בהר הכרמל ותפילתו ' בעלות המנחה'. גם אבות האומה נוכחים כמעט בכל היצירות, ואפילו יושבי מרום מצטרפים לתפילותיהם של בני אנוש. ואין אלו אלא כמה ניצוצות מהעושר העצום הטמון בפיוטים שבספר.

הספר הטרמינולוגיה של הירושלמי: המונחים העיקריים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים העיקריים שבתלמוד זה. נידונים בו יותר ממאתיים ועשרים מונחים. סקירתם מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המובָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים מוגדרים ומתפרשים וכן נידונים היבטים אחרים החשובים אף הם לפרשנות הירושלמי ולמחקרו. בכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; בירור לשונו, כתיבו, ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

ספר זה הוא ניסיון לפרש מסורות מספרות הקבלה המתייחסות לגוף האלוהי הנשי. ריכוזן של מסורות אלה במחקר מיוחד מסב את תשומת הלב לפן חשוב של ספרות הקבלה: היותה של האלוהות בעלת בחינות זכריות ובחינות נקביות כאחת. באמצעות כלים פרוידיאניים, ליתר דיוק תאוריות של תלמידי פרויד ומבקריו – בעיקר ז'אק לקאן ולוס איריגרה – המחבר מנתח במפורט מיתוסים קבליים שנבנו על מסורות מקראיות וחז"ליות, החל מזיהויה של התורה עם ה'חכמה', שנמשלת כבר בספר משלי לאישה, ועד לתפילה המכוונת לספירת השכינה, אשת החסיד בעליונים, בספרות החסידית. ניתוח זה מציג תמונה חלופית לתיאור האנתרופומורפי-הגברי של האלוהות העולה מחיבורים קבליים רבים וממחקרם. בתמונה המוצגת כאן האלוהות היא גם אם לעולם, המיניקה את המקובל ואת עם ישראל ומספקת מזון רוחני וגשמי לנמצאים בעולם של מטה. עוד נחקרים בספר משמעות האהבה בין העליונים לתחתונים ומודל האהבה הרגשית בין בני הזוג הנשוי. דיון זה פותח בביקורת על גישה רווחת במחקר, שעל פיה אין אהבה רגשית בספרות חז"ל ולכן יש להבין כל אמירה של 'אהבה' כביטוי לחשק הגופני של הזכר בלבד. המחבר מציג מסורות חשובות ומראה שספרות חז"ל מבוססת על הרעיון של אהבה רגשית בין אלוהים לאדם, וגם בין איש לאישה. ברוח זו הבינו המקובלים את המסורות הללו ובנו את תורתם על הצורך באהבה רגשית. הספר נחתם בדיון בשאיפתם של מקובלים אחדים לכלול את נשותיהם בלימוד תורת הסוד.

Offered here for the first time in English translation, Hasidism as Mysticism is a classic in its field. Using the tools of phenomenology, Rivka Schatz Uffenheimer places Hasidism squarely in the context of religious studies. Hasidism's theoretical texts have been largely ignored by historians of the movement, but Shatz Uffenheimer analyzes these materials fully, disclosing the mystical, quietistic tendencies that existed alongside Hasidism's more activist popular elements. The author carefully reviewed this translation of her work: it includes a revised introduction with new material, two new chapters, and an appendix containing a translation, history and literary analysis of one of the few extant texts attributed to the Ba'al Shem Tov.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

במרכז הספר עומד הדיון בתפיסת האלוהות והפולחן המשתקפת בהגות ובחוקה הכוהנית ובתמורות המתגלות בתפיסה זו. בחתימתו הוא מציג את התמורות שהתחוללו בעולמה של הכהונה כניסיון להתמודדות עם המשבר הדתי-חברתי שהביא לנתק בין הפולחן למוסר. הוא בודק את הזיקה שבין פעולתם של היוצרים הכוהניים לחזונם של נביאי הכתב, ובראשם ישעיהו בן אמוץ.

העסקנים החרדים מקבלים את הוראותיהם; התקשורת החרדית מפארת אותם; האינטרנט החרדי מלא בתמונותיהם. החרדים קוראים להם 'גדולי ישראל' או בקיצור ה'גדולים'. מי הם אישים אלה, מנהיגיו הרוחניים של הציבור החרדי לדורותיו, שהפכו לסמלים האנושיים שלו? מה היה פועלם ומה סוד כוחם? בספר הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל , חברו יחדיו רבים מטובי חוקריה של היהדות האורתודוקסית כדי לפרוש לראשונה לפני הקורא את ה'פנתאון' של היהדות החרדית מראשית המאה התשע עשרה ועד אתמול. גדולי הרבנים והאדמו"רים של מזרח אירופה, של ארץ ישראל, של ארצות הברית ושל מדינת ישראל – מן החתם סופר ועד הרב עובדיה יוסף –זוכים לניתוח מחקרי רב צדדי המקיף את תולדות חייהם, יצירתם התורנית ופועלם הציבורי. אישים שנדונו עד עתה בעיקר בספרי שבחים ובסיפורי צדיקים מוצגים לראשונה תחת קורת גג אחת בניתוחים היסטוריים שיטתיים, המציגים אותם על רקע זמנם, מקומם וקהלם, אך גם מבקשים לעמוד על התכונות האישיות החד-פעמיות שהעמידו אותם בפסגת ההנהגה הרוחנית ועשו אותם לדמויות מופת. קובץ הגדולים נכתב לכבודו ובהשראתו של פרופ' מנחם פרידמן, חלוץ מחקר החברה החרדית בישראל ומחברם של ספרים ומאמרים רבים בנושא. עורכי הקובץ נמנים עם חוקרי היהדות החרדית.

מנחת שי לר' ידידיה שלמה נורצי הוא חיבור העוסק בצורתן, בניקודן ובמסורתן של תיבות המקרא כסדר הכתובים, ומטרתו לברר וללבן את גרסאות המקרא בענייני כתיב, ניקוד וטעמים, ולקבוע את הנוסח המבורר והנקי משגיאות. החיבור נדפס לראשונה במנטובה באמצע המאה הי"ח (מחברו חי כמאה שנה קודם לכן) ומאז חזר ונדפס במקומות שונים, לרוב בחלקים, ולעולם בצמוד למהדורות של חומשי התורה, של חמש המגילות או של חלקי המקרא. החיבור משמש היום לנזקקים לו על פי הנדפס במקראות גדולות (דפוסי וילנה / ורשה / וינה וצאצאיהם), שבהם הובאו החלקים המתאימים אחרי כל ספר מספרי התנ"ך. גם היום נחשב החיבור מורה דרך בענייני הנוסח ומשקף פסיקות חשובות בדרכי הכתיבה והקריאה במקרא. חוקרים ולומדים הנזקקים לו ומכבדים את הכרעותיו. זאת אף על פי שנוסח החיבור כמות שהיה לפנינו (בעיקר במקראות גדולות) נדפס בשיבושים רבים, וחלק גדול מן הניקוד והטעמים שסימן מחברו שונו בו או הושמטו, ובכך נמנעת הבנת העניין ולעתים גם משתבשת עד כדי היפוך כוונת המחבר.

Moreshet Sepharad: The Sephardi Legacy sets out to summarize the monumental legacy of a Jewish community that resided within the historical boundaries of Spain for some fifteen hundred years. Many chapters evaluate the contribution of Sephardi Jewry to the renaissance of Hebrew Language and science. These as well as many issues in Jewish communal life, have been analyzed and evaluated both in the context of Spain prior to the Expulsion and in the various settings where the exiles settled and formed new social patterns. The thirty-eight chapters which make up the work provide guidelines which the student or interested reader may utilize to gain a deeper understanding of the essence of Sephardi Jewry in the basis of its glorious past and heritage.

הספר הרפואה במקרא ובתלמוד , שראה אור לראשונה בברלין בשנת 1911, הוא מפעל חיים יחיד במינו המשלב רוחב יריעה ברפואה ובמקורות היהודיים והכלליים. פרקיו כוללים סקירה מקיפה של עולם הרפואה בתקופת המקרא והתלמוד לאור ההלכה היהודית, תיאור מפורט של המערכות הביולוגיות, מחלות גוף ונפש, מומים, גניקולוגיה וחיי מין, ויש בו גם פרקים על רפואה משפטית, רפואה מונעת, טיפול בריאותי ודיאטטיקה. המידע מבוסס על עיון מעמיק במקרא, במשנה, בספרות התלמודית והרבנית, במדרשים, בספרים החיצוניים, בכתבי יוסף בן מתתיהו, בברית החדשה ובספרות משפטית קדומה ומודרנית. כמו כן מביא המחבר מקורות מאלפים מן הספרות היוונית והלטינית ומספרי הרופאים הערבים, ונזכרים בו גם מאות פרסומים מן המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. המחבר, ד"ר יצחק (יוליוס) פרויס (1861 - 1913), נולד בעיירה קטנה בפרוסיה ובית הוריו היה הבית היהודי היחידי בה. הוא למד רפואה בברלין והיה מקורב לקהילה האורתודוקסית, שם רכש את עיקר ידיעותיו הרחבות ביהדות. במהלך השנים פרסם יותר משלושים מאמרים בתחום הרפואה והיהדות בבמות מדעיות שונות, בד בבד עם ניהול מרפאה בעיירת הולדתו ואחר כך בברלין. פרויס הלך לעולמו שנתיים לאחר שהוציא לאור ספר זה, המבוסס על מאמריו. הספר תורגם לאנגלית על ידי ד"ר פרד רוזנר וראה אור בארצות הברית בשנת 1978. בכנס על הלכה, רפואה ומשפט, שהתקיים בירושלים ב-1998, צוטט הספר, ונאמר עליו שהוא מחכה עדיין לגואל עברי. המתרגם לעברית, אורי וירצבורגר, הקפיד על נאמנות למקור הגרמני, אך הרחיב את הציטוטים ממראי המקום המופיעים בספר והביא גם פירושים מודרניים.

פירושו של רב יצחק בן שמואל הספרדי, בן המאות האחת־עשרה והשתים־עשרה, לספר שמואל ב. פירוש זה היה גנוז מאות בשנים בכתב יד יחיד שהתגלגל לספרייה הבריטית בלונדון. המהדורה שלפניכם מורכבת משלושה חלקים: 1. מבוא ארוך, אשר מלבד פרטים ביבליוגרפיים והיסטוריוגרפיים על אודות בעל הפירוש, ומלבד תיאור התגלגלות כתב היד לספרייה שבה הוא נמצא, מכיל גם ניתוח מפורט של דרכו הפרשנית ודיון במקורותיו, ומתייחס באופן מיוחד להישענותו יוצאת הדופן על פירוש לספר שמואל ב של אחד מראשי הקראים, יפת בן עלי. 2. גוף הפירוש של רב יצחק בן שמואל, הכולל תרגום פרשני של פסוקי שמואל ב ופירושם, שניהם בערבית־יהודית, כאשר במקביל מובאים תרגום הפסוקים ופירושם בעברית, מעשה ידי המהדיר. 3. רובד ההערות, העוסקות בהסבר הפירוש, בחילופי נוסח שלו (בין היתר מכתב יד חלקי המצוי בספריית סנקט פטרבורג), בלשונותיו, במקורות עליהם הוא נסמך ובמחקרים הקשורים אליו.

ר' שמואל חסיד, בנו ר' יהודה חסיד (בעל 'ספר חסידים'), ותלמידו של האחרון ר' אלעזר מוורמס, אישיה הבולטים של חסידות אשכנז בת המאות הי"ב י"ג, הציתו את הדמיון העממי כבר בסמוך לזמנם, והולידו במשך כמה דורות עשרות סיפורי שבח לפועלם, אם כמופת להתנהגות 'חסידית', ואם – בעיקר – כבעלי יכולת על-טבעית מופלגת: ידיעה פלאית של נסתרות ועתידות וכושר מעשי בתחום המאגיה. סיפורי שבח אלה החלו כנראה במסורת שבעל-פה בשפת הדיבור בת המקום והזמן (יידיש ימי-בייניימית), והתגבשו למחרוזת בת כשלושים סיפורים, שהועלתה אל הכתב לראשונה בתרגום לעברית, הלשון המקודשת, וממנה תורגמה חזרה ליידיש, לשון החול המובנת לקהל קוראים רחב. מחרוזת זו, בשלמותה או מקוטעת, שרדה והגיעה לידינו בכמה מקורות, בכתב-יד ובדפוס, וכולם מתפרסמים כאן לראשונה כלשונם ובשלמותם. לצד דיון בכל סיפור לעצמו – מבנהו, גילגוליו ומשמעותו – מוצגת כאן תמונה כוללת על היווצרות מחזור השבחים כסוגה של ספרות עממית, ונחשף עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות אשכנז, כפי שהוא מצטייר מתוך פסיפס ססגוני זה של סיפורת פלאית מרתקת.

הספר כוכב מיעקב מתאר את חייו הקצרים והסוערים של הפילוסוף היהודי פראנץ רוזנצווייג, שחי ופעל בראשית המאה העשרים בגרמניה. רוזנצווייג חידש חידושים הן בתחום הפילוסופיה הכללית הן בתחום המחשבה והחינוך היהודיים, ובני דורנו חוזרים אל כתביו משום האקטואליות שבתשובותיו לשאלות על אודות יהודים ויהדות. בספר דיון ביצירתו המרכזית של רוזנצווייג 'כוכב הגאולה' וביחס בין היהדות לנצרות על פי הגותו. כמו כן מוצגות דעותיו על ההיסטוריה ועל המטה-היסטוריה, על הציונות ועל המפעל הציוני שקרם עור וגידים בימיו.

ספר זה מקבץ את מאמריו של משה ויינפלד בנושא הליטורגייה היהודית הקדומה ובוחן את התפתחות התפילה היהודית על כל שלביה. מאמרים אלה, שאחדים מהם נחשבו מיד עם פרסומם נכסי צאן ברזל של מחקר תפילות ישראל, פורסמו באכסניות שונות, ויש בכינוסם משום סינתזה מחקרית מקיפה של הנושא. נקודת המוצא של חטיבת המאמרים הראשונה היא הספרות המזמורית שבמקרא, וזו נבחנת הן מצד שורשיה במסורת המזמורית העשירה של ספרויות המזרח הקדום הן מצד השפעתה על המסורת הליטורגית המאוחרת יותר. החטיבה השנייה מוקדשת לתפילה היהודית כפי שנתגבשה אצל חז"ל. המאמרים הבאים מתמקדים בעיקר בספרות הליטורגית המגוונת שנשתמרה למקוטעין במגילות מדבר יהודה, ואף כאן הדיון מתייחס לשורשים המקראיים של טקסטים אלה וכן למקבילותיהם בספרות חז"ל. אסופת המאמרים פורסת מחקר רחב יריעה של הליטורגייה היהודית הקדומה. המאמרים בוחנים את המסורת הליטורגית היהודית כפי שנתפתחה בתקופות שונות ובבתי יוצר מגוונים ועומדים על הזיקה ההדדית בין הטקסטים ועל השפעתם על המסורת הנוהגת כיום. נידונים בהם עניינים כגון גלגוליהם של מוטיבים ורעיונות, ז'נרים ספרותיים, קווי דמיון ושוני בין מסורות ומגבשים ספרותיים (ספרות המזרח הקדום, המקרא, ספרות בית שני ומגילות מדבר יהודה, ספרות חז"ל), דגמי ניסוח ומוצאם החברתי-תרבותי.

קצב גידול האוכלוסייה במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות וצפיפות האוכלוסייה בה היא השנייה בגודלה. בשל כך מתחולל בארץ תהליך מהיר של גידול ניכר של השטחים המבונים על חשבון השטחים הפתוחים, אשר דוחק את רגלי תושבי המקום מקדמת דנא - חיות הבר וצמחי הבר. רובם נכחדים או נוטשים, אבל חלקם מסתגלים לחיים בקרבת האדם ונותרים בתוך יישובי האדם ובשוליהם. הספר שלפניכם, מתאר את חיות הבר החיות ביישובי אדם בישראל ואת החיכוך ההולך וגדל בינן ובין האדם, ומצביע על הצורך הדחוף בקביעת מדיניות באשר ליחס הראוי לשכנינו אלה. בספר מציע יורם יום-טוב - הן מתוך חוויותיו האישיות כתושב המרחב העירוני והן מעשרות שנים של לימוד ומחקר בתחום כאחד מבכירי הזואולוגים בארץ - רקע רחב על הנושא, המהווה בסיס מצוין לדיון בדרכי ההגנה על חיות הבר בעיר ובכפר.

אליהו, אלישע, ירמיהו, יונה ונביאים אחרים – מה סיפרו עליהם מחברים מקראיים? ספר זה מתאר את הסיפורת הנבואית שבמקרא לסוגיה ולתולדותיה: תחומיהם של הסיפורים, זמן חיבורם ודרך התהוותם –בעל פה או בכתב – משמעותם ורעיונותיהם, ולעתים טיבם כיצירות אמנות. במרכז הדיון עומדת שאלת הסוגים הספרותיים: האם הסיפורים הם דברי היסטוריה, או אגדות עם, או סיפורי משל המלמדים מוסר השכל. מן העיונים שבספר מתבררת והולכת שאלת ערכם של הסיפורים כמקורות היסטוריים לתקופת המקרא. הספר הוא מהדורה שלישית, מתוקנת ומורחבת של סיפורי הנביאים. המהדורה הקודמת תורגמה לאנגלית, ל איטלקית ולרוסית.

הקובץ כולל מאמרים הדנים בפירושיו של ר' יהודה בן נתן, חתנו של רשי ומגדולי תלמידיו, למסכתות רבות בתלמוד ובזיהוים של פירושיו. כמו כן מובאים בו הטקסט של פירוש ריבן למסכת כתובות, מלוקט מתוך 'שיטה מקובצת', מתוקן לפי המקורות השונים ובתוספת הערות וציון המקורות, וליקוטים מפירושי ריבן למסכתות אחרות.

ספר זה הוא מהדורה חדשה, מורחבת ומתוקנת, של החיבור בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא , שראה אור לראשונה בשנת תשנ"ב. הספר הוא אסופת מאמרים על פרשנות המקרא לדורותיה שבמוקד עניינה יחסי הגומלין בין הפרשנות היהודית למקרא ובין הפרשנות הנוצרית. יחסי גומלין אלו מתגלים כמערכת עשירה ומורכבת של השפעה ופולמוס, הבאה לידי ביטוי הן במפורש והן ברמז ובדרכי עקיפין.. חיבורי הפרשנים היהודים, ובהם רש"י, רשב"ם ור' יוסף בכור שור, נבחנים על רקע העולם התרבותי ומציאות החיים בתקופתם וכתגובה לעולם זה, והפרשנות הנוצרית נבחנת ביחסה המורכב ורב הפנים למסורת היהודית ולפרשנות המקרא היהודית.

אוצר יקר נתגלה בספרייה הציבורית והאוניברסיטאית בז ' נבה (בתצלום). שלוש מאות וחמ ישי ם דפים מהגניזה הקהירית, הכוללים מגוון נושאים בחיי התרבות היהודית וביניהם תעודות אותנטיות המאירות את חיי הקהילה היהודית במצרים במאות האחת עשרה והשתים עשרה . האוסף נקנה בקהיר בשנת /7 1896 ( שהוא התאריך ' הרשמי ' של גילוי הגניזה בידי ש " ז שכטר ) על ידי פרופ ' ז ' יל ניקול (Jules Nicole) , פפירולוג מאוניברסיטת ז ' נבה , שיצא לתור אחר פפירוסים יווניים . כ ' נספח ' לחומר היווני שקנה , ציידו אותו המוכרים בקופסת פח מלאה כתבים יהודיים . מאז שהגיע האוסף לז ' נבה , הייתה קופסת הפח ' גנוזה ' בספרייה , בלא שאיש ידע על קיומה . לפני כחמש שנים במסגרת המפעל הגדול לחקר פפירוסים יווניים המצוי בספריית האוניברסיטה נערכו מחדש פרסומיו של פרופ ' ניקול . משניערו את ממצאיו נתגלתה גם קופסת הפח . האוסף כולל קטעי מקרא , תרגומי מקרא , פירושי מקרא ( בערבית ) וחיבורי מסורה ; משנה , תלמוד , מדרש , חיבורי גאונים ; ספרי הלכה , תפילה שירה ופיוט , תעודות היסטוריות , מכתבים , שטרות וספרות הכתובה בערבית יהודית . היחס הכמותי בין תחומי הספרות שבאוסף דומה ליחס ביניהם בגניזה הקהירית כולה ויש בו קטעים חדשים בעלי עניין מיוחד. בספר מוצגים כל קטעי הגניזה שבאוסף בידי חוקרים כל אחד בתחומו. תחילה מתועד כל המצאי בקטלוגים (כולל השלמות לקטעים מן המצוי באוספי הגניזה האחרים) ובחלקו השני מתפרסמים מחקרים מפורטים המציגים את החומר החדש העולה מן הקטעים.

התפילה מלווה את האדם משחר קיומו. בישראל נעשתה התפילה אחד מהעמודים המרכזיים, ואולי המרכזי, של הפעילות הדתית והתרבותית מימות חורבן המקדש ועד ימינו. בספר זה מובא מחקר חדשני על התפילה היהודית. לא הטקסט של התפילה הוא עניינו של מחקר זה כי אם דרכי המבע הלא מילוליות של התפילה - מחוות הגוף, הלבוש, המנעד וממד הקול. כשם שבשיח בין בני אדם משמשים מרכיבי תקשורת לא מילוליים, כגון תנועות ידיים, השימוש בקול, המרחק בין בעלי השיח ועוד, כך גם בתפילה. מרכיבי התפילה הלא מילוליים יוצרים שפה עשירה ומורכבת והם עומדים לרשות המתפלל - נוסף על הטקסט של התפילה - כדי לבטא את מאווייו לפני קונו. בספר נידונים המקורות המלמדים על עיצובם של מרכיבי התפילה הלא מילוליים במטרה לעמוד על המשמעויות שמרכיבי תפילה אלו נושאים בחובם. בניתוחם של המקורות נעשה שימוש בגישות מחקר חדשות המביאות בחשבון את המחקר במדעי החברה, את חקר הדתות המשווה ועוד, נוסף על דרכי המחקר הפילולוגיות וההיסטוריות. הספר מיועד לקהל החוקרים במדעי היהדות ולקהל המתעניינים בתפילה בכלל ובתפילה היהודית בפרט.

מסותיו ומחקריו של חוקר ומומחה בתורת הקבלה ותולדותיה. על השבתאות וגלגוליה מנתן העזתי ועד לרמחל וחבורתו ועד לחסידות בכלל. מסות ומחקרים רצופים גילויים חדשים שלא נודעו עד עכשיו. בפתח הספר שני מאמרי מבוא על יסודי הקבלה, דרכיה, סמליה וצורותיה. מלבד החקירה המדעית הזהירה במסמכים חדשים שנתגלו וגילוי עובדות חדשות בתנועה המשיחית היהודית מצויים בספר ערכים ספרותיים כלליים שיש בהם עניין לכל משכיל עברי.

העלייה לרגל שימשה בזמן שבית המקדש היה קיים ביטוי תמציתי לתודעתו הלאומית והדתית של אדם מישראל. שרטוט מרכזי בדמותה של חגיגת העלייה הייתה השמחה: "ושמחת בחגך". הספר שמחת הרגל בתלמודם של תנאים בוחן כיצד נתפסה מצוות השמחה, בהגדרתה העצמית וביחסה לשאר מצווֹת הרגל, ומה היו תולדות הבנתה בידי חכמי ההלכה, מימי בית שני ועד לתקופת התנאים והאמוראים. שיטת המחקר היא עמידה על תולדות ההלכה מתוך ניתוח המקורות בספרות חז"ל. כי ספרות זו עשויה מעין פסיפס שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות. הפרדתה של מסכת זו למרכיביה מציירת בבהירות - נוסף למטווה הספרותי שלה - את השתלשלות המושגים ההלכתיים וגלגולי פרשנותם. מתודה זו חשפה בניין שלם של הלכה תַנאית קדומה בסוגיית הרגָלים ומצווֹתיהם, ואגפיו תומכים זה בזה ומשתרגים זה מזה. אך משנה ראשונה זו שקועה בתוככי נדבכיה של ההלכה האחרונה; ציור דמותה של ההלכה הראשונה מבהיר אפוא מיניה וביה את מגוון הדרכים שנקטו תַנאים אחרונים בבואם להכילה במסכת ההלכתית והספרותית הנחתמת בידיהם. הספר זכה לאחרונה בפרס התוכנית ללימודים מתקדמים על-שם קולאץ', אוניברסיטת בר אילן

The essays in this collection have been selected from the works published by Jacob M. Landau in the last forty years, covering Middle Eastern historical events and related current issues. The studies have been divided into the following categories: Jews in Muslim lands; Arabic writings; Ottoman history; Turkish politics; politico-linguistics; elections in Israel and Turkey. The integrating factor is their focus on the Middle East.

הספר פנקסי קהילות אשכנזיות באיטליה מן המאה הי"ח מציג מהדורה מדעית של שלושה קבצים המתעדים מנהגים בקהילות אשכנזיות בצפונה של איטליה במאה הי"ח, מטרייסט, ממנטובה ומפאדובה, בצירוף מבוא ומפתחות. עולם ההלכה באיטליה, החל מראשית תקופת הראשונים, הושפע ממרכזים שונים, ולא היה מרכז עצמאי. השפעה מכרעת הייתה ליהדות אשכנז על איטליה החל מן המאה הי"ג. קבצים המתעדים מנהגים של קהילות אשכנזיות היו כבר במאה הי"א, והמשיכו להיכתב במהלך כל הדורות בקהילות אשכנז לתפוצותיהן. עם זאת, קבצים המתעדים את מנהגיהן של קהילות אשכנזיות על אדמת איטליה היו מועטים באופן יחסי. הספר שלפנינו משלים אפוא מעט מחוסר זה. אמנם, כתיבת קבצים המתעדים מנהגים היא תופעה אשכנזית, מצאנוה אצל בני אשכנז בכל הדורות, אך במאות הי"ז-הי"ח, שאותן מתעדים הקבצים שלפנינו, קהילות היהודים באשכנז ובאיטליה היו נתונות להשפעתם של תהליכים היסטוריים רבי חשיבות, כגון פולמוסים רבניים חריפים, תחילת תקופת ההשכלה, המהפכה הצרפתית והשפעותיה התרבותיות והפוליטיות ותהליכי האמנציפציה. תהליכים אלו השפיעו עמוקות על העולם היהודי והדים להשפעה זו אנו מוצאים גם בקובצי המנהגים. התעודות המתפרסמות כאן נכתבו בצומת היסטורי, תרבותי ותורני ייחודי, ויש להן משמעות רבה בכל התחומים הללו. זאת ועוד, המנהג האשכנזי באיטליה לא היה מזוהה כענף מרכזי נפרד של מנהגים, בדומה למנהג ריינוס או מנהג אוסטרייך, אולם באמצעות פרסומם של שלושת הקבצים שלפנינו ובאמצעות ניתוחם ובדיקת מאפייניהם נבקש לראות במנהג האשכנזי באיטליה כתת-מנהג ייחודי בעל מאפיינים עצמאיים.

שאלת היחס בין העבר היהודי המסורתי לבין ההווה היא אחת משאלות המפתח במחשבה האינטלקטואלית היהודית מאז 'חכמת ישראל' במאה התשע עשרה ועד לימינו. הספר מלאך ההיסטוריה פורש התבוננות פילוסופית רחבה על השקפת עולמם המטפיזית של חמישה אישים בעלי השפעה מעצבת על מדעי היהדות בישראל: יוסף חיים ירושלמי, עמוס פונקנשטיין, גרשם שלום, ברוך קורצווייל ונתן רוטנשטרייך. השקפת עולם זו שימשה מחד גיסא עוגן ונקודת מוצא ליצירתם של החמישה, ומאידך גיסא הוזנה בהתמדה על ידי מפעלם הפרשני, שעסק בסוגיות הנוגעות לטיבה של היהדות המודרנית ולתהליכי התגבשותה, ובמרכזן: 'חכמת ישראל' וההיסטוריציזם, דמותם של העבר ושל המסורת היהודית, החילון ומעמדו של אלוהים במציאות היהודית שבהווה. סוגיות אלו נבחנות בספר על רקע התבניות המחשבתיות העיקריות שעיצבו שיח המתוח בין תפיסתה של המציאות היהודית המודרנית כקרע מן העבר והמסורת לבין גישה הטוענת לרציפות והמשכיות, חרף השינויים וההתפתחויות שזימנה המודרניות לקיום היהודי. הספר יצא בשפה האנגלית במקור.

עם תום הגילויים הטקסטואליים של פיוטי הגניזה ולאחר שהעיסוק הפילולוגי בהם מיצה את עצמו, הגיעה השעה לשאול שאלות מסוג אחר. הקורפוס העומד לרשותנו רחב די הצורך לדון בשאלות של מהלכים גדולים והקשרי תרבות רחבים. בין השאר דן ספר זה בשאלת היחסים בין תרבות השיר ובין תרבות הדרשה, בין העברית לארמית של התרגומים, בין חשיבה רציונלית למיסטיקה של יורדי מרכבה, בין שירת הקודש לשירת חצר ביזנטית. גם הצד החומרי נדון בפרקי הספר. בגולן נרשמו פיוטים מקומיים על גבי פפירוס, בעזה העתיק אותם בשלב מאוחר יותר פייטן, שהיה גם דיין מקומי, על גבי נייר. חלק מהפיוטים גם הגיע לפוסטאט (קהיר העתיקה) כתובים על גבי קלף מחוק, שהכתב התחתון שלו מורכב מכתבים פגניים או נוצריים. מן הקהילה שאימצה את יצירותיו של פייטן ומכאן אל מחזורי התפילה האירופיים ואל מנהגי התפילה עשו הפיוטים דרך ארוכה ומאבק הישרדות לא קטן, מארץ-ישראל ליוון ואיטליה, ומשם לאשכנז וצרפת. מבעד לכל השכבות הללו ספרנו מנסה להפליג גם אל עולם הרוח והיצירה.

המשנה והתוספתא מציבות בפנינו הוראות מורכבות להתמודדות עם מצבי אי-ודאות בתחומים מגוונים של ההלכה – איסורי אכילה, טומאה וטהרה, יוחסין, קודשים וממונות. לפיתוח הקדחתני והפורה של הלכות ספקות בספרות התנאים לא היה תקדים של ממש במקרא ובספרות בית שני, והטיפול הנרחב באי-ודאות הוא אחד מהמאפיינים הייחודיים של היצירה ההלכתית המרהיבה שהתחוללה בבתי המדרש של החכמים. עניינו של הספר הוא בהבהרת משמעותן של הוראות הספק שנוצרו בספרות התנאים ובמה שניתן ללמוד ממסורת מסועפת זאת על המפגש הקיומי והמשפטי הסבוך והמורכב עם אי-ודאות. כיצד עיצבו החכמים את הוראות הספק שלהם אל נוכח יראת החטא והאשמה, ואל נוכח מחיר הטעות בפעולה במצב אי-ודאות? ועד כמה היו ההוראות הללו מכוונות לאפשר קיום חברתי וקהילתי במרחבים שבהם החיכוך במצבי ספק הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום- יום. העיסוק בספקות הפך לאחד ממקצועות התורה המפותחים והמורכבים ביותר, ומהמאה השמונה- עשרה ואילך הוא נעשה לזירה למדנית מובהקת, שבה ההישגים המושגיים של דרכי הלימוד המתפתחות והמשתנות באו לידי ביטוי מפואר. ספרו של משה הלברטל חוזר לעיין בנקודת הראשית המפתיעה והמורכבת של הולדת הספק במשנה ובתוספתא, שבהם נוצקה השפה הייחודית לתחום הזה ונתכוננו המושגים הבסיסיים שכיוונו את ההתפתחויות העתידיות בתולדות ההלכה.

כשהיינו ילדים נהגנו לכתוב זה לזה זיכרונות. את הפינה השמאלית התחתונה של הדף היינו מקפלים וכותבים עליה את המילה 'סוד'. אבל הסוד אמור להיות כמוס. מדוע אין הוא מתחבא באמת ובתמים מבלי להכריז בגלוי: הנה אני כאן, הושט היד וגע בי? משום שכדי שיוגדר כסוד צריך למלל אותו, לספר אותו למישהו, בסוד. מי שמספר את הסוד כורת עם הנמען ברית של נאמנות, המבקשת להפוך אותם לישות החורגת מן היחיד, אבל איננה מתרחבת אל ממדי הציבור כולו. בעל הסוד והנמען שלו הם שניים המבקשים לתפקד כאחד, או אחד המפצל עצמו לשניים. מן האפיון הזה של הסוד עולות דילמות הכרוכות בכריתת בריתות ובבגידה בהן במישור האישי וגם במישור הציבורי. מאיזה רגע כפוי עלינו הסוד ומה משמעותה של הכפייה הזאת? חבר קרוב שלי מספר לי בסוד שהוא בוגד ברעייתו, שגם היא חברה קרובה שלי. האם עלי לספר לה? אני מרכל עם א על מעשיו של ב. האם זהו מעשה בלתי מוסרי? מהם גבולות המותר והאסור בשיחות סגורות של מקבלי החלטות בדרג הפוליטי? את מי הם מייצגים כאשר הם נועדים בארבע עיניים? מי צריך להיות מוסמך להחליט על סודות מדינה שהשתיקה יפה להם? ומה תפקיד העיתונות בהקשר הזה? למי חייבים רופאים להיות נאמנים: לחולה? לציבור? למעמדם המקצועי? אם החולה לוקה באיידס והוא מסרב לספר על כך לבת זוגו, האם חייב הרופא להזהיר אותה? חלק מן השאלות נענות כאן בביטחון. אחרות – בהיסוס, ויש גם שנשארות פתוחות. אל תוך הדיון נשזרים גם נושאים כמו מהותה של הבטחה; תפקודם של פוליטיקאים; יחסו של יחיד לקולקטיב שהוא חלק ממנו; ומהותה של אהבה. הספר מנתח מקורות פילוסופיים, ולצדם כתבים סוציולוגיים, סיפורים תנ"כיים, סוגיות תלמודיות, חוקים והצעות חוק ושיר של לאה גולדברג

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

הספר דן בחלק האמצעי של ספר במדבר, הכולל פרשיות רבות משקל מנקודת ראותה של התורה עצמה, כגון מעשה המרגלים, שגרם לנדודיו של דור המדבר, או פרשת פרה אדומה, שהיא המרכזית בשיטת הטוהרה שבמקרא. מובאים בו מבואות הדנים בענייניה של כל פרשה. לגופו של הכתוב מוצמד פירוש שוטף וחלק. בשולי העמודים ניתנים חילופי גרסאות של החומש השומרוני ונתונים מן התרגומים העתיקים.

פירושו של הרב יוסף חיון לירמיהו, שהיה מגדולי רבני פורטוגל בדור שלפני הגירוש, נותר מאז חיבורו בכתב היד בלבד ולא זכה להגיע למכבש הדפוס. במהדורה זו נעשה מאמץ להמציא לפני שוחרי פרשנות המקרא, מהדורה מדעית מבוארת של הפירוש, מתוך כתב היד היחיד ששרד, שככל הנראה הינו אוטוגרף אותו חזר והגיה פעמים מספר. בראש הספר מבוא מקיף, הדן בדרכו הפרשנית של הרב חיון כפי שהיא באה לידי ביטוי בפירושו לירמיהו, בעניינים שונים העולים מתוך פירושו הנוגעים לספר ירמיהו, ובענייני אמונה ופילוסופיה הנזכרים במהלך הפירוש.

The author presents in this work, which is based on an exhaustive study of the sources by means of philological-historical methods, a vivid picture of the religious and social thoughts of the Tanna'im and Amora'im, their absorption and rejection of extraneous concepts, their spiritual struggles and the goals they sought to achieve. The intellectual ferment marking this era crystallized principles that fashioned the Jewish national and religious image for generations. The wisdom of the great Jewish teachers of antiquity is on display here like in no other book. Two indexes (one by topic, one by texts) mentioned help the reader make use of the many obscure texts that Urbach quotes, some of them virtually impossible to find in translation anywhere. The sheer wealth of material collected in this volume is amazing. The book is well organized by 'doctrine' or belief, and Urbach does an excellent job of quoting the texts that he uses to come to his conclusions.

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

מהי תרומתם המיוחדת של הפילוסופים הקיומיים היהודים לאקסיסטנציאליזם בכלל ולפילוסופיה הדיאלוגית בפרט? שאלה זו היא העומדת במרכז הספר. מתברר שהגותם היא הגות דיאלוגית באופן מובהק. 'הסובייקט החושב' מודח מכס המלוכה באקסיסטנציאליזם היהודי, המתפנה לקראת סובייקט מעורב ופעיל. בדרך זו מבוטאות מחשבות יהודיות בשיח אוניברסלי, והייחודי מועבר בלשון הכלל הנושאת את עקבותיו של ייחודי זה. יתרונה של הפילוסופיה המערבית טמון בפיתוח מבט ביקורתי של האדם על עצמו ועל העולם. המחשבה הביקורתית הכרחית וחשובה היא, אך היא גם תרמה לניכור האדם מן האחר, ניכור שהאקסיסטנציאליסטים היהודים - ולא הם בלבד - מעוניינים לסלק לטובת גישה דיאלוגית. המחבר מראה שגישה זו רלוונטית לעיצוב הנוף התרבותי העכשווי בישראל. לראשונה מתבצעת כאן השוואה ממצה בין האקסיסטנציאליסטים היהודים לעמיתיהם מהעולם הכללי. המחבר מפגיש בפנורמה רחבה הוגים קיומיים יהודים עם עמיתיהם הלא-יהודים, כדי לזרות אור על טיבה המיוחד של המחשבה הקיומית היהודית. קירקגור, שופנהאור, ניטשה, הוסרל, היידגר וסרטר באים ברב שיח עם ר' נחמן מברסלב, הרב סולובייצ'יק, בובר, רוזנצווייג, לוינס וקפקא. מיקום הפילוסופיה היהודית הקיומית במסגרת המפעל הפילוסופי בכללו מצד אחד מונע סגירות המחשבה היהודית מפני המודרנה ומפני המתרחש בעולם הסובב, ומצד שני מבליט את הייחוד היהודי, שהוא לאו דווקא מנוגד לאוניברסלי.

החיבור 'פרקי דרבי אליעזר', למן חיבורו (כנראה במאה השמינית) ועד ימינו, זכה לפופולריות רבה בקרב קהל קוראים מגוון. ואכן, אין דומה לו בספרות העברית של שלהי העת העתיקה וימי הביניים המוקדמים: השילוב שיש בו בין מקרא משוכתב לבין מדרש ובין שני אלו לבין פרקי מוסר הוא שילוב מפתיע ומסקרן. מה היו הנסיבות שבהן נוצר? מי היה קהל היעד שלו? מאחר שרב הנסתר על הנגלה בנוגע לזמנו ולמקומו של החיבור, הספר שלפנינו מבקש לחלץ את התשובות על השאלות הללו מתוכו, באמצעות ניתוח מדוקדק של המרקם הטקסטואלי שלו. לספר שתי מטרות. האחת היא להאיר את עולמו הספרותי-רעיוני של 'פרקי דרבי אליעזר' באורו של מחקר הפולקלור. גאולה, התגלות ורציפות תרבותית נדונות מתוך שימוש בכלים מתודולוגיים של תחומי הספרות, הספרות העממית, האנתרופולוגיה ומדע הדתות. המטרה השנייה היא לבחון מחדש את המונח 'עממיות' לנגזרותיו כפי שהוא הובן ושימש בחקר הספרות העברית הקדומה. העיון המתודולוגי מקדים ומעצב כל אחד מארבעת פרקיו של הספר, העוסקים בתופעות שחלקן אינן מתויגות כ'עממיות' במובהק (מימרות, מעשי חכמים). הפרק העוסק במגיה – תחום שזוהה בעבר עם פרקסיס וחשיבה עממית – מציג הגדרה חדשה של המושג המדגישה את ההיבט החשיבתי-חווייתי של המגיה ואת זיקתה ההדוקה לאשיות מחשבת חז"ל; הדיון במיתוס כולל הן בחינה מחודשת של יישומו במחקר היהדות הקדומה הן הערכה כוללת של 'פרקי דרבי אליעזר' כחיבור 'מיתי'.

הפנקס של קהילת קאסאלי ( Casale ), הקהילה הראשית במדינת מונפיראטו ( onferrato M ) שבאיטליה הצפונית, מתפרסם כאן לראשונה. הפנקסים ששרדו מקהילות איטליה הם מן הקדומים שהגיעו אלינו מאירופה, וכמה מהם כבר ראו אור במהדורות מדעיות משובחות. אליהם מצטרף עתה פנקס זה, השופך אור יקרות על חייה של קהילה יהודית תוססת ואגב כך פותח אשנב להשקיף ממנו על תולדות היהודים ועל זיקתם לסביבה הנוצרית באיטליה בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. יהודים ישבו בקאסאלי עוד במחצית הראשונה של המאה החמש עשרה. כפי הנראה רובם היו מהגרים מגרמניה או צאצאיהם של מהגרים אלו. בסיס הקיום של הקהילה היו "המלווים", בעלי הבנקים. הם שקיבלו את זכות המגורים במקום. לצדם היו בקהילה גם "בלתי מלווים", ובין היתר ניתן להבחין פה ושם בפנקס במתח ששרר לעתים בין שתי הקבוצות.

מחקר זה מאיר את התמורות הגדולות שהתחוללו בחברה הישראלית בסוף תקופת השופטים על רקע השינויים שחלו בארצות קדמת אסיה בתקופת הברזל הקדומה (המאות השתים-עשרה והאחת-עשרה לפהס). בתקופה זו קרסו האימפריות ששלטו בסוריה ובארץ כנען בתקופת הברונזה המאוחרת (המאות החמש-עשרה עד השלוש-עשרה לפהס), ולמרחב זה חדרו עמים ושבטים חדשים. חלק מהם התחרו על טריטוריות עם בני ישראל, אשר חדרו להר המרכזי של ארץ כנען ולמדבריות שגבלו בו. במציאות זו ביקשו לעצמם שבטי ישראל שלטון יציב. לדעת רבים שלטון יציב הוא שלטון של מלך, אך לא כולם הסכימו לשינוי. המחבר מציע כאן זיהוי של הכוחות השונים שפעלו במהלך לכינון המלוכה בישראל, וזאת על פי העלילה בשמואל א פרקים א-יב ומתוך השוואה לספרויות המזרח הקדום ויוון העתיקה. כן מנסה המחבר לקבוע סדר זמנים בעלילה המקראית. רוב בעלי ביקורת המקרא ייחסו את התבטאויותיו של שמואל נגד המלוכה לסופרים מימי הבית השני; המחבר חקר את הנאמר על מלכות בשר ודם במקרא ובספרות הבתר-מקראית, ומסקנותיו אחרות.

בספר זה קיבץ המחבר את מדרשי ההלכה של התנאים בתלמוד הירושלמי. את הנוסח הנדפס כאן קבע על פי הגרסאות בכתבי יד ובמקבילות שבתלמודים, בספרי המדרשים שבידינו ובנוסחים שהיו בידי מפרשי הירושלמי. בראשית דיון מפורט בתבניתם ובלשונם של המדרשים שבספר והשוואות עם דוגמאות מספרי המדרשים הידועים.

תשעים וחמשה משירי רבי יהודה הלוי, המשורר הימי-ביניימי הגדול, תרגם לגרמנית ופירש הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויי ג (1886 — 1929). תרגום ופירוש זה הוא גשר הנטוי על פני תקופות והשקפות עולם, גורלות ואמונות . הלוי היה משורר ופילוסוף אירציונליסט המגיב על ההגות האריסטוטלית הערבית בימי הביניים; רוזנצוויג גדל בבית יהודי מתבולל ואף עמד להתנצר. בסופו של מאבק רוחני סוער הוא דבק ביהדותו ועשה אותה למוקד חייו, יצירתו והגותו. הוא היה ליהודי דתי בדרך מיוחדת לו, וניגש מתוך כך לתרגום ולפירוש שיריו של יהודה הלוי. התרגום והפירושים המגשרים בין שירי הלוי לעולמו הרוחני של רוזנצווייג הם עדות מעמיקה על אמונה ושירה, הגות וכמיהה לציון. תרגום הפירוש מגרמנית לעברית, ואיתור המקורות מקראיים וחז"ליים העומדים ביסוד שיריו של הלוי, הם פרי עמלו של מיכאל שורץ, חתן פרס ישראל לשנת תשע"א. הספר נפתח במבוא מקיף מאת יהוידע עמיר. פרופסור עמיר הוא מרצה למחשבה יהודית מודרנית בהיברו יוניון קולג'. מחקריו הרבים עוסקים במגוון רחב של הוגים בני העת החדשה. בשנת תשס"ד יצא לאור ספרו "דעת מאמינה: עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצוויג". עמיר ערך את תרגום "הספרון על השכל הבריא והשכל החולה" של פרנץ רוזנצווייג, שהתקין הראל קין (תשס"ה).

בספר מכונסים מאמרים פרי עטם של כמה מטובי החוקרים בתחום ההלכה והפילוסופיה של ההלכה. המאמרים חושפים את תפיסת עולמם הגלויה והסמויה של פוסקים שונים ואת דרך התמודדותם עם תרבויות ועם רעיונות חוץ-הלכתיים. יש מהם שהפנימו מושגים 'מהחוץ' ויש מהם שהתמודדו עם 'החוץ' על ידי שימוש חדש במושגים 'פנימיים' של עולם ההלכה. נוסף על כך, המאמרים דנים בזיקה בין אידאולוגיה ובין הפסיקה ההלכתית. הקורא ימצא בהם דוגמאות להשפעתן של אידאולוגיות על ההלכה, בצד טיעונים השוללים מכול וכול את חלקה של האידאולוגיה בחשיבה ההלכתית. בספר גם טמונות תשובות על שאלות כגון האם כוחה של ההלכה בהיותה אנטי-אידאולוגית, ומה עומד ביסוד הטענה שההלכה היא טקסט אידאולוגי.

בצד התרגום הארמי הרשמי לנביאים, המכונה 'תרגום יונתן', הילכו בקהילות ישראל תרגומים ארמיים נוספים. תרגומים אלה, המצויים רובם ככולם בכתבי יד, מכונים במחקר המודרני 'תוספתות תרגום', באשר יש בחלקם הרחבות מדרשיות. מקורן של 'תוספתות התרגום' עמום: אפשר שהן חלק מתרגום ארצישראלי שלם לנביאים, ואפשר שהם תרגומים לפרקי הפטרה בלבד. הספר מכיל אוסף של מאה וחמישים קטעים, בעלי אופי דיאלקטי מגוון, שנתלקטו מתוך למעלה ממאה כתבי-יד ודפוסים ראשונים.

בכרך זה, השלישי בסדרה 'כינוסים, סדרת מוספים' של 'איטליה', כונסו מאמרים שראשיתם בהרצאות אשר הושמעו בימים י"א-י"ב בסיוון תשס"ב (22-23 במאי 2002) בכנס על תרומתו המדעית של משה דוד קאסוטו (פירנצה תרמ"ג – ירושלים תשי"ב) במלאות 50 שנה לפטירתו. הכנס אורגן על-ידי הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון לחקר יהדות איטליה של חברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית ומכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. 50 השנים שחלפו מאז פטירתו של החוקר הדגול, אשר מצודתו הייתה פרוסה על רוב תחומי הידע במדעי היהדות, נראו כפרק זמן מתאים לערוך מעין סיכום-ביניים כדי לבחון במה וכיצד מתקיימת היצירה המדעית של משה דוד קאסוטו בתור נקודת זינוק למחקר נוסף, מתוך התבוננות ביקורתית בה. אף שחקר המקרא, שהיה עניין מרכזי במחקריו של קאסוטו אינו בגבולות תחומי העיסוק של כתב-העת איטליה, כללנו בכרך גם את המסות הנוגעות בחקר המקרא, שכן יש בהן הארה של ממש על דמותו ופעילותו של החוקר הבלתי נשכח.

כיצד מתארת הספרות החרדית-ליטאית את הגוף הגברי? מה מסמל עבורה הגוף הגברי? איזה גוף גברי נחשב כאידאלי? הספר הוא מחקר הגותי-פילוסופי על אודות דימויי הגוף הליטאי הגברי בדורות האחרונים. הבחירה בגוף כציר שדרכו נבחנת המחשבה הליטאית-חרדית נובעת ממעמדו המיוחד כמרחב שאינו מצוי בשליטה מוחלטת של האדם, ומכאן שדרכו יכולים לבוא לידי ביטוי כוחות בטבע האדם שהם יותר אנושיים ופחות מבטאים את דרישת האל. בדיקה של דימוי הגוף ומאפייניו פותחת צוהר להבנת הקיום האנושי הליטאי. בחלקו הראשון של הספר המחבר מגדיר את "בעיית הגוף" ואת הדרכים להתמודד עמה, ומציג קולות שונים הרואים בגוף מרחב שדרכו האדם יכול להכיר את עצמו. חלקו השני עוסק בתיאורי הגוף האידאלי וכיצד הרבנים מאמנים את גופם להיות כזה. באמצעות התחקות אחר סיפורי ה"גדולים" (הצדיקים), נבחנות הדרכים שבהן מנהיגי הקהילה עיצבו את גופם מגיל צעיר, ואת יחסם אל גופם הבוגר ולעתים הנכה. כמו כן מתבררת פרשנות של קולות חרדים המהללים את הגוף ומבקשים לחקות את דימויו האירופאי האצילי בן הזמן. בפרקי המבוא נבחנות הסוגות הנידונות בספר: ספרות המוסר וספרות ה"גדולים" לאחר השואה, סוגות שהמחקר כמעט ולא עסק בהן עד כה.

'קדושתא' היא מערכת פיוטים לתפילת עמידה, המתרחבת לכבוד אמירת הקדושה ומונה חלקים רבים ומורכבים. ראשיתה בארץ ישראל, במאה הרביעית או החמישית. לפנינו היא עומדת לראשונה כקומפוזיציה בנויה בעלת חוקים סדורים ומורכבים ביצירתו של הפייטן יניי, בן אמצע המאה השישית, רבו של ר' אלעזר בירבי קליר (המכונה בפי העם 'הקליר'). כפי שהיא מופיעה לפנינו במאות יצירות של יניי והבאים אחריו, צופנת הקדושתא סודות רבים: שרשרות הפסוקים מסתוריות מלוות את חלקיה הראשונים; פסוק קבוע המסיים את השרשרת השלישית, ואחריו המילים המוזרות 'אל נא'; חלק רביעי שתבניתו חופשית, המסתיים תמיד, משום מה, במילה 'קדוש'; חלק חמישי שבפיוטי יניי הוא ה'עשירייה', פיוט בעל אקרוסטיכון קטוע של עשר אותיות בלבד, ואחריו תפילה הפותחת 'אל נא לעולם תוערץ' וסיבת הופעתה אינה ברורה; ובהמשך קבוצת פיוטים המכונים 'רהיטים', הכתובים מסיבה כלשהי בתבניות סטראוטיפיות ייחודיות; ואין אלו אלא מקצת מן התמיהות העולות מן הקדושתאות של יניי וחבריו. הדיונים בספר מוקדשים להצעת פתרונות לכל השאלות הללו ולאחרות, תוך חשיפת שרידי קדושתאות שקדמו ליניי, ומתוך העיון בהן – חתירה להצבת מודל התפתחותי רצוף ומובנה של הקדושתא, מראשיתה ועד להופעתה המורכבת בימי יניי ור' אלעזר בירבי קליר. הספר נועד בראש ובראשונה לחוקרים, אבל גם המתעניינים בפיוט ובתולדותיו שאינם אנשי מחקר יוכלו להיחשף דרכו לאוצר גדול של פיוטים קדומים, אשר ביניהם מסתתרים קטעים מרהיבים ביופיים הרואים כאן אור לראשונה.

מהי תרומתה הייחודית של החסידות לעולם הרוח היהודי? מדוע היא משמשת גם היום דגם להתחדשות רוחנית יהודית? מקדש אדם הוא מחקר חדשני המתאר את היבטיה השונים של הפנמת החיים הדתיים היהודיים באמצעות העצמת חיי הנפש של היחיד בראשית החסידות. התיאור מתבסס על עיון במהלכים דומים בהגות היהודית הקדם-חסידית: בספרות חז"ל, בפילוסופיה היהודית ובקבלה. בספר מרתק זה נידונות סוגיות רבות בתולדות הרוח היהודית: היחס לעולם הזה, חוויית התפילה ולימוד התורה, התפתחות העיקרון הקובע שבמקום שאדם חושב שם הוא נמצא וכן חשיבותו של היסוד האקסיסטנציאלי במקורות התלמודיים והקבליים. באמצעות מחקר השוואתי בין עולמותיהם הרוחניים של שלושה מתלמידיו המרכזיים של הבעש"ט – ר' דב בער המגיד ממזריטש, ר' יעקב יוסף מפולנאה ור' פנחס מקוריץ – הספר דן בייחודה של החסידות ובחדשנותה הרוחנית. השוואת דרכיהם הרוחניות השונות חושפת את המכנה המשותף הרוחני של שלוש דמויות מפתח אלו בראשית החסידות, בצד נקודות המחלוקת שביניהן. הוויכוחים הגדולים בין חוקרי החסידות למן ראשית המאה העשרים על יחסם של מורי החסידות הראשונים אל העולם הזה, אל התפילה והמצוות ואל ההנהגה הצדיקית מוארים בספר באור חדש. מתברר שההשראה שמצאו בחסידות הוגים יהודים מודרנים, ובראשם מרטין בובר, מבוססת על טקסטים מקוריים רבים. המחבר נזקק באופן רצוף ומיומן לספרות מחקר בתחומי מדע הדתות והמיסטיקה הכללית. בדיונו במקורות היהודיים כביטוי לתופעות דתיות ומיסטיות כשלעצמן, ולא רק כחלק מתולדות המחשבה היהודית, הוא מתדיין בחריפות עם אחדים מקודמיו וסולל דרך חדשה בדיון על מהות החסידות.

ספר התנ"ך הוא אבן הפינה של תרבות ישראל, תשתית לדתות המונותאיסטיות האחרות – הנצרות והאסלאם – ואחד היסודות האיתנים שעליהם מושתתת תרבות המערב. את הכוח המניע לראשית מעשה כתיבתו של ספר התנ"ך יש לבקש במהפכה המונותאיסטית, בבעיטה המהדהדת בעולם האלילי ובהמרתו באמונה באל אחד, בורא עולם ושליטו, שבחר בעם ישראל לעובדו ולשמור את מצוותיו. ההתנתקות מן האלילות אינה המהפכה היחידה המקופלת בין דפי הספר. התנ"ך הוא ספר "מהפכת אלוהים", ונשמע בו הד קולן של מהפכות רבות. ספר זה מונה שש-עשרה מהפכות לפחות שחולל התנ"ך: יצירת הסיפורת, תיקון השבת, כינון האופוזיציה למוסד המלוכה, הקדשת עיר האלוהים, הדמוקרטיזציה של התפילה, הביקורת המוסרית בנבואה, התפוצה העצומה ומהפכות נוספות. כל אלה הרימו תרומתן לעיצובו של התנ"ך, ביצרו את גבולותיה של אסופת ספריו והיו לאבן שואבת למאמינים, לפרשנים, לקוראים וליוצרים מדור דור, בישראל ובעמים. ספר ראשון בסדרה חדשה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

הספר אמונות המקרא חושף ומתאר את ריבוי הפנים ומגוון האמונות והדעות בהגות המקראית. הספר דן בסוגיות יסוד של הדת המקראית כדוגמת בעיית הרע ויחסו של האל למיניות לייסורים ולמוות. במוקד הספר עומד פולמוס עם שיטתו של יחזקאל קאופמן בספרו "תולדות האמונה הישראלית". בניגוד לקויפמן שהראה את האמונה המקראית כישות אחידה השונה במובהק מאמונות העמים שסביבה, רואה קנוהל במקרא אוסף של תפיסות רעיוניות ודתיות החלוקות זו על זו. יחסן של אמונות המקרא לאמונות העמים של המזרח הקדום דיאלקטי ומורכב. קויפמן גרס כי האמונה המקראית התקבלה על דעת מרבית העם הישראלי ומשום כך הוא כינה אותה "האמונה הישראלית". לעומתו, סבור קנוהל, כי רק חלק מבני האומה הישראלית קבלו את הדת המקראית וכי קיים פער של ממש בין האמונות המקראיות ובין האמונות ונוהגי הפולחן שרווחו בקרב השכבות הרחבות של האומה הישראלית בתקופת המקרא.

צאתו לאור של הפירוש לספר דברים הוא חגיגה ללומדי מקרא ולקורא העברי המשכיל. לראשונה פירוש מדעי עברי לחומש דברים. כרך א: דברים פרק א פסוק א עד פרק טז פסוק יז; כרך ב: דברים פרק טז פסוק יח עד פרק לד פסוק יב כרכים אלו מבוססים על ספרו של פרופ' טיגאי שיצא לאור באנגלית לפני כעשרים שנה בסדרת פרשנות על המקרא על ידי The Jewish Publication Society of America. הגרסה העדכנית בעברית כוללת פרשנויות שנוספו מאז וגם מפות ואיורים. הפירוש רואה אור בסדרה 'מקרא לישראל' , סדרת פירושים מדעיים למקרא שמחבריהם הם חוקרים נודעים באוניברסיטאות בישראל ובחו"ל. הפירושים נכתבו תוך שימוש מרבי של מיטב הפרשנות המסורתית היהודית וחקר המקרא המדעי המודרני, ותחומים התורמים להבנת המקרא על רקע תרבויות המזרח הקדום, הבלשנות והארכאולוגיה של האזור ותולדותיו, וכן חקר הספרות. ספר דברים, החומש החמישי, קרוי גם 'משנה תורה'. עיקרו הוא נאום ארוך שנשא משה באוזני בני ישראל בערבות מואב ערב כניסתם לארץ כנען. הספר אינו חזרה על האמור בארבעת החומשים; יש שהוא מוסיף עליהם או מציג את המסופר מזווית שונה, ויש שמוצגת בו גרסה מנוגדת. כמסופר במלכים ב פרק כב, הספר נמצא במהלך השיפוצים בבית המקדש בימי יאשיהו מלך יהודה, בשנת 622 לפנה"ס. חוקי ספר דברים הם ההתגלמות המפותחת ביותר של דאגת התורה לעניים ולשכבות החלשות בחברה. ייחודו בדרישה האולטימטיבית של ריכוז הפולחן במקדש ירושלים, היינו ביטול כל מקומות הפולחן המקומיים. חכמי ישראל נזקקו להסבר הסתירות שבין המצוות והתפיסות שבארבעת החומשים לחומש החמישי. פרשנות מיישבת זאת ניכרת כבר במקרא עצמו, בייחוד בספר דברי הימים שמסוף התקופה הפרסית. הפירוש שלפנינו מתמודד עם סתירות אלה, כפי שהוסברו על ידי חכמי ישראל במשך הדורות, מסבירן בהתאם למחקר המדעי העכשווי, ומתאר כיצד התפתחו ההלכות של ספר דברים במסורת ישראל. הפירוש מתייחס לרקע ההיסטורי של הספר, ללשונו ולצורתו הספרותית, ועומד על הכתובים לפי הפשט. ספר דברים עם מבוא ופירוש מאת פרופ' טיגאי הוא ספר חובה לכל המבקש ללמדו ולהעמיק בהבנתו. צאתו לאור הוא חגיגה ללומדי מקרא ולקורא העברי המשכיל. לצערנו נשמט מההדפסה עמוד אחד בכרך השני (עמוד 447) העמוד החסר מופיע בלחיצה על הקישור "עמודים מהספר" המופיע למעלה. בסדרה מקרא לישראל ראו אור עד כה הספרים הבאים: יהושע, שופטים (2 כרכים), שמואל (2 כרכים), ישעיה מ–סו (2 כרכים), ירמיה (2 כרכים), יחזקאל (2 כרכים), יואל ועמוס (בכרך אחד), עבדיה ויונה (בכרך אחד), נחום, חבקוק וצפניה (בכרך אחד), משלי (2 כרכים), שיר השירים, רות, אסתר.

ספר זה מאיר באור חדש את תולדות מעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. קדושת העיר ניכרת כבר בקוראן המתאר כיצד האל הסיע את הנביא מוחמד בחזון הלילה מן "המסגד הקדוש" (אלמַסְגִ'ד אלחַראם) אשר במֶכּה אל "המסגד הקיצון", הלא הוא אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, כלומר הר הבית בירושלים. במסעו הלילי אל מקום המקדש שחרב סימן מוחמד ליהודים בני דורו את מסלול הגאולה שכבר משה הוליך בו את בני ישראל אל ארצם המובטחת. חזון הגאולה שהקוראן פורס מעוגן בדריכות המשיחית שנוצרה באזור כולו בעקבות מאבק האיתנים המתמשך בין שתי האימפריות האדירות, ביזנטיון ופרס. מנגד מצטיירת בקוראן גם קדושתן של מֶכּה והכעבה. ספר זה מראה כיצד הקוראן מטפח את קדושתן הקדם-אסלאמית סביב דמותם של אברהם וישמעאל. התנודה בין קדושת ירושלים לקדושת מֶכּה מתרחשת בקוראן על רקע התפניות שחלו ביחסים שבין מוחמד והיהודים בערב. עם בוא ראשוני המוסלמים לארץ ישראל לאחר מות מוחמד התחדשה בתודעתם קדושתו הקוראנית של אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, וספר זה מציג היבטים מרכזיים במרכיבי קדושתה המתעצמת של ירושלים ושל אלשאם (סוריה וארץ ישראל) בכלל. כמו בקוראן, גם לאחר מות מוחמד המשיכה מֶכּה להיאבק על שימור קדושתה במדינה האסלאמית. היבטים מרכזיים במאבק זה משתקפים במסורות שבהן תבניות קדושה נודדות מירושלים למֶכּה ואשר גם בהן עוסק ספר זה.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

קהילות היהודים של שפירא, מגנצא וורמייזא (הידועות יחד בשם שו"ם), המרכז העתיק של למדנות התורה באשכנז, הולידו דורות רבים של חוקרים שכתבו פרקים מפוארים בהיסטוריה של התרבות היהודית. בולט במיוחד היה חוג החכמים המכובד שפעל שם בתחילת המאה השתים-עשרה והשלוש-עשרה, ביניהם רבי יהודה בן קלונימוס משפירא, רבי יהודה בן קלונימוס ממגנצא, רבי שמואל החסיד ובנו רבי יהודה החסיד, רבי שמחה משפירא ורבי אלעזר מוורמייזא. למרות ששמותיהם של חכמי שו"ם מופיעים אינספור פעמים בספרות הרבנית, רק חלק קטן מאוד מעבודתם בתחומי התלמוד וההלכה ירד אלינו. במשך מאות שנים, היצירות היחידות שהיו זמינות בדפוס היו ספר הרוקח מאת רבי אלעזר מוורמייזא ו ספר ראב"ן . אפילו העלייה הגדולה בפרסום ביקורתי של טקסטים מהמאה התשע-עשרה ואילך הגדילה רק במעט את המספר הזה. החיבור הנוכחי מבקש למלא במידה מסוימת את החסר הזה. הוא מציג את הטקסט המלא של דרשתו של רבי אלעזר מוורמייזא לפסח, וההקדמה מתארת ​​שני חיבורים הלכתיים נוספים שלו שהתגלו בכתבי יד. הדרשה מספקת את העדות המוקדמת ביותר לכמה מנהגים אשכנזיים ידועים - ביניהם טפטוף שש-עשרה טיפות יין בליל הסדר, איסור אכילת קטניות בפסח ואכילת מאכלי חלב בשבועות. מהדורה ראשונה של הדרשה פורסמה לפני עשרים שנה; היא כעת יוצאת לאור מחדש עם תוספות ותיקונים.

ביום שישי, י”ט באדר ב’ ד’תשפ’ו (11/3/1026) נפטר באופן פתאומי יאשיהו, בנו היחיד, בן השש, של הדיין של הקהילה היהודית בעיר עזה, ר’ ישועה החבר בירבי נתן. האב השכול, שהתקשה להתנחם, כתב לזכר בנו קדושתא מקיפה. הקדושתא היא מערכת פיוטים שהייתה נאמרת בחזרת הש”ץ של שחרית בשבת, והייתה נכתבת על פי כללים קבועים. האב שמר את הכללים הטכניים של צורת הקדושתא, אבל יצק לתוך הפיוטים תוכן ייחודי: הוא תינה בהם את כאבו הגדול והמחיש אותו בזעקות כאב הנשמעות פעם אחר פעם, וכלל גם תיאורים מפורטים של בנו, שהיה לומד תורה כל היום, גומל חסדים ומדקדק במצוות. מצד שני הוא ניסה להתמודד עם האבל גם בדרכים מסורתיות של צידוק הדין, מתוך אמונה באל שהביא עליו את האסון בגלל חטאיו, ובאחד הקטעים אף מנה רשימה של אבות שכולים הנזכרים במקרא, למן אדם הראשון שהתאבל על בנו הבל, וניסה לשכנע את עצמו שאין הוא טוב מהם. הקדושתא התגלתה בגניזת קהיר כמעט במלואה, באוטוגרף של המחבר שהתפזר בין ספריות שונות. דפיו נתגלו טיפין טיפין במשך עשרות שנים, ובספר זה נדפסים לראשונה במרוכז כל חלקי הקדושתא שהגיעו לידינו, בליווי ביאור ומבוא מפורט. במבוא נידונים התכנים הייחודיים של הקדושתא ודרכי עיצובה. הקדושתא של ר’ס ישועה מושווית ליצירות של כמה משוררים ופייטנים בני זמנו העוסקות באסונות: מצד אחד, לשירים הנכתבים בספרד, ובראשם הקינות של ר’ שמואל הנגיד על מות אחיו; ומצד שני, לפיוטים של ר’ שמואל השלישי שנכתבו בעקבות פרעות ביהודי מצרים שהוא נקלע אליהן ואף נאסר וניצל ברגע האחרון מהוצאה להורג; ואדם בשם אברהם הכהן, שכתב פיוטים בשעה שישב במאסר בגלל סכסוך כספי. מתוך השוואות אלה נידון גם ייעודה של הקדושתא, תוך ניסיון לברר אם היא נועדה לאמירה בתפילת ציבור, ומתי יכלה תפילה כזאת להיערך. מעבר לכל אלו, לפנינו מסמך אנושי מרתק, מלא אהבת אב וכאב על האובדן. ההתמודדות עם השכול, לצערנו, לא תמה. גם העובדה שהדברים התרחשו לפני אלף שנים דווקא בעזה מקבלת בימים אלה משמעות מיוחדת. מתברר שהמשורר, בן המאה האחת עשרה, מאמץ דגמים פייטניים קדומים, אבל טביעת זמנו המאוחר ניכרת בדרך שימושו בדגמים אלו, כגון בריבוי רפרינים. הרפרינים הללו מנוצלים באופן ייחודי כדי ליצור איזון בפיוטים: קטעים הנכתבים מתוך ניסיון להשקיף באופן שכלי על האסון ולהצדיק את הדין, נקטעים ברפרינים מלאי זעקות כאב; ואילו דווקא כאשר הפיוטים מביעים את הכאב האישי, אפשר למצוא רפרין המעגן את האסון בהקשר הלאומי הרחב.

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

מדרש אגדת בראשית הוא מדרש לספר בראשית, בעל מבנה ייחודי. הוא כולל עשרים ושמונה יחידות, שכל אחת מהן מורכבת משלושה פרקים: פרק תורה - על פסוק מבראשית; פרק נביאים - על פסוק מהנביאים ופרק כתובים - על פסוק מתהלים. חלוקה זו משקפת את קריאת התורה בשחרית של שבת, ההפטרה שלאחריה וקריאת פרקי כתובים במנחת השבת. מדרש זה מסתעף מן הספרות התנחומאית והוא נוצר כנראה במאה התשיעית בדרום איטליה. מהדורה ביקורתית זו מורכבת משני חלקים: החלק הראשון כולל מבוא מקיף על אודות עדי הנוסח של המדרש וענפיהם, מקורותיו, מבנהו המיוחד, האמצעים הספרותיים שבו והפולמוס האנטי נוצרי המשוקע בו. החלק השני כולל את נוסח הפנים של המדרש על מאתיים וחמש פסקאותיו עם מנגנון חילופי הנוסח. לכל פסקה הוקדם מבוא נפרד המתייחס למבנה שלה למקורותיה ולתכניה ולאחריו מובא ביאור שיטתי לפסקה.

האמונה בנבואה – הטענה שהאל החליט להתגלות לבחיריו ולמסור להם, ודרכם לאדם בכלל ולעם ישראל בפרט, את רצונו בכל עניין ועניין – היא המאפיין התאולוגי החשוב ביותר של המקרא. טענה זו לא רק מהותית לספרות הנבואה המקראית אלא גם עומדת כמרכזה של התורה, ובלעדיה אין להבין כראוי את הסיפור, את החוק, את ההיסטוריוגרפיה ואפילו את ספרות המזמורים. ואולם הנבואה לא הייתה רעיון מופשט אלא אמונה חיה, שנושאיה ומבטאיה בחברה הישראלית היו הנביאים. הספר חוקר את תופעת הנבואה מן הבחינה הפנומנולוגית-היסטורית בניסיון להבין מי היה הנביא הישראלי הקלסי: מה היו חוויותיו ומה הייתה שליחותו הציבורית. מחקר זה הוא המשך לספרו הקודם של המחבר הנבואה הקדומה בישראל , והוא מצביע על המפנה שחל בפעילות הנבואית לאחר תקופת אליהו ואלישע: פניית עורף למיליטנטיות, אי-מעורבות בענייני המדינה והעתקת הפעילות אל המוני העם מתוך מגמה חינוכית המונחית על ידי חזון חברתי מוסרי. תוך שימוש בשיטה הפילולוגית-היסטורית נבחנות בספר פרשיות שבמרכזן התופעה הנבואית או השליחות שנטלו עליהם הנביאים כסנגורים של עמם בפני האל.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

התלמוד הבבלי הוא ספר היסוד של התורה שבעל פה, בין בלימוד האינטנסיבי שלו ובין בפסיקת ההלכה על פיו, מזה למעלה מאלף שנים. מרכזיותו זו התעצבה בתקופת הגאונים. בתקופה זו הוא עבר ממסירה על פה לכתיבתו בכתבי יד, נוסחו התעצב, והוא הופץ מן המרכז שבבבל לכל תפוצות הגולה. העיסוק הרב בתלמוד ותהליכי מסירתו בעל פה ובכתב יצרו לא מעט חילופים בנוסחאותיו. מחקר זה עוסק בסוגיות הקשורות לתהליך שבו הפך התלמוד הבבלי לספר כל כך מרכזי, ובעיקר בשאלת יחסם של גאוני בבל לנוסח התלמוד הבבלי: כיצד התייחסו לגרסאותיו השונות, כיצד הכריעו ביניהן ועל פי אלו קני מידה עשו זאת; עד כמה שימרו את גרסאותיו הקדומות ועד כמה שינו אותן. בחלקו השני של הספר מובאים ונדונים כל המקורות שבהם דנו גאוני בבל בגרסאות התלמוד.

יש סדר למקרא: חז"ל ופרשני ימי הביניים על מוקדם ומאוחר בתורה מבקש להבהיר את השיטות השונות של גדולי המפרשים רש"י, ראב"ע ורמב"ן לשאלת סדר התורה על רקע המסורת המדרשית שקדמה להם. לכאורה נוקט ספר התורה סדר כרונולוגי, אך עיון מדוקדק מגלה לא מעט סטיות מקו זה. תגובה אחת בתלמוד ובמדרש היא הקביעה 'שאין מוקדם ומאוחר בתורה'. כלל זה הורחב ויושם גם במקומות שלא הייתה בעיה בסדר הנתון וכך קיבל הביטוי את המשמעות בלשוננו, שאין סדר כלל. במקרים אחרים של חוסר רצף שאלו חז"ל 'למה נסמכה' פרשה מסוימת למקומה. תשובתם הייתה על פי רוב בדרך הדרש: הם קישרו בין שני סיפורים או פסוקים סמוכים, אף אם לא היה בסיס לכך בטקסט, כדי להפיק לקח מוסרי. אבל כבר בספרות חז"ל ניתן להבחין בהתייחסויות אחרות לשאלת סדר התורה. מצוידים בתובנות אלה, פנו פרשני ימי הביניים להסביר את מיקום הפרשה באמצעות קשר ענייני, רעיוני או ספרותי לפרשות ולפסוקים הסמוכים אליה. ניסיונות אלה הביאו אותם למודעות חדשה באשר לסדר התורה. הספר מכיל את מאות מקרי הסמיכות ומקרי 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' בפירושי רש"י, אבן עזרא ורמב"ן לתורה שהמחבר אסף ובדק על רקע המקרים שהובאו בתלמוד ובמדרש. מתוארים בו דרכו של כל פרשן, התמודדותו עם המסורת המדרשית ועם הפרשנים שקדמו לו ועקרונות הסידור שעולים מתוך שלל הדוגמות. הספר יצא לאור בשיתוף עם הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר. הספר זכה בפרס גולדשטיין-גורן לספר הטוב במחשבת ישראל לשנים 2024-2022.

ספר מיכה כולל נבואות של הנביא מיכה ממורשת גת שבאזור לכיש שפעל בין השנים 733—712 לפני הספירה, והוא בן דורו של ישעיהו הנביא. לא כל נבואותיו של מיכה השתמרו, ולא כל הנבואות שבספר הן פרי עטו של הנביא. מחבר הפירוש דן במבוא המפורט לספר בכל הבעיות הקשורות בספר ויחידותיו הספרותיות, ובהשתלשלות אמירתן והעלאתן על הכתב. מחבר הפירוש, פרופ' (אמריטוס) יאיר הופמן מהמחלקה למקרא באוניברסיטת תל אביב שפירש בסדרת מקרא לישראל גם את ספר ירמיה (2 כרכים, 2001). כיהן בעבר כראש בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב. הוא מחברם ועורכם של כמה ספרים ומאמרים רבים בעברית ואנגלית. הפירוש רואה אור בסדרת מקרא לישראל , סדרת פירושים מדעיים למקרא שמחבריהם הם חוקרים נודעים באוניברסיטאות בישראל ובחו"ל. הפירושים נכתבו תוך ניצול מרבי של מיטב הפרשנות המסורתית היהודית ומחקר המקרא המדעי המודרני, והמקצועות התורמים להבנת המקרא על רקע תרבויות המזרח הקדום, הבלשנות והארכיאולוגיה של האזור ותולדותיו, וחקר הספרות. פירושו של פרופ' הופמן הוא ספר חובה לכל המבקש ללמוד את ספר מיכה ולהעמיק בהבנתו.

לשונות הכתיב והקרי הפרושות זעיר שם זעיר שם במקרא מצטרפות כאן כאבני פסיפס זעירות לתמונה אחת המעמידה מערכת כוללת של לשון. ספר זה, הכתיב והקרי שבמקרא, בוחן מערכת לשון זו על פי נוסח המקרא שב'כתר ארם צובה', כתב-יד הטבוע בחותמו האישי של גדול בעלי המסורה ר' אהרן בן-אשר. לפנינו מחקר חדשני מעמיק ומדוקדק המלבן בשיטתיות את אחת התופעות העלומות שבמקרא - תופעת חילופי הכתיב והקרי - מזווית הראייה של חקר הלשון. הספר כולל מבוא, המסכם את מצב המחקר בסוגיה זו ומעריכו, וארבעה פרקים. פרק ראשון: כתיב, דן במימושים אורתוגרפיים במילים, כגון הנער (כ') / הַנַּעֲרָה (ק') (דב' כב 15); פרק שני: צורות, עוסק בחילופים מורפולוגיים, כגון ואתי (כ') / וְאַתְּ (ק') (שופ' יז 2). פרק שלישי: תחביר, מתמקד בסינטקס ומורפו-סינטקס, ובראשו ענייני התאם תחבירי בין חלקי המשפט, כגון מגדיל (ישועות) (כ') / מִגְדּוֹל (ישועות) (ק') (שמ"ב כב 51), ופרק רביעי בוחן ענייני מילון וסגנון, כגון העיר (התיכונה) (כ') / חָצֵר (התיכונה) (ק') (מל"ב כ 4). בסופו של החיבור מובא סיכום כולל של הדיונים והמסקנות המתבקשות מהם. חותם את הספר נספח סטטיסטי, הממחיש את תקפות מסקנותיו של מחקר זה לגבי המקרא בכללותו. הכתיב והקרי שבמקרא משיק לשני תחומים - מקרא ולשון. קוראים שוחרי מקרא ומלומדים הקרובים במיוחד ללשון המקרא, לנוסח המסורה ולפרשנות המקרא ימצאו בו עניין רב.

הספר דן בעיקרי תכונותיו של הפיוט למן התקופה שלאחר המקרא עד למאה הי"ז: כיצד צמח הפיוט מן המקרא גופו, מה הייתה ראשית דרכו ואילו שינויים חלו בו. התפילה שהתפתחה מן המקרא היא בֵּית מַטָּעה של השירה. לשון הפיוט וסגנונו טבע מופלא להם והם נחלתם של הפייטנים וחידושיהם כפי שצמחו בדרך עצמאית מתוך הרטוריקה של המדרש. אלה מועלים בספר בכל היקפם ועמהם סגולותיה של השירה העברית בספרד על יריעתה הרחבה בכל הדרת פניה. אליהם נתחברו אותם אופני ההתאמה המשוכללים כפי שחידושו הפייטנים והמשוררים בצורות השיר. החרוז בשירת ספרד על תכונותיו ומשמעויותיו מתברר כאן בכל היקפו; משקל השיר על סגנונו עולה בכל יופיו.לפיוט באשכנז, שמחבריו היו גדולי תורה ומנהיגי הדור, הוקדשו מסות מיוחדות, והשירה בארצות המזרח במאות הט"ז והי"ז, שעלתה כספיח של השירה הספרדית וקנתה לה טבע עצמי, נבחנת על כל צורותיה.גנזיה של השירה העברית, שליוותה את עם ישראל למן חתימת המקרא ואילך דרך גלגוליו, מאווייו והאידאלים הרוחניים והאסתטיים שלו, מוצאים בספר את ביטוים בדרכם המיוחדת להם.מפעל חיים בנושא הפיוט והשירה על גווניו הרבים הועלה בספר שלפנינו. הם מפרקי יצירתו רבת האנפין של הפרופ' אהרן מירסקי, מבחירי המורים לספרות עברית בדורנו, משורר וחבר האקדמיה ללשון העברית.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש