בספר טוב אחרית דבר נבחנים התיקונים שעשו בספריהם שלושה מחכמי ימי הביניים – הרי"ף (ר' יצחק אלפסי), ר' צדקיה מרומי ור' הלל בן אליקים – ומידת הצלחתם לעדכן את נוסח ספריהם בכל תפוצות ישראל. על יסוד כלל כתבי היד הידועים של שלושת החיבורים בוחן הספר אילו עותקים משמרים את הנוסח המתוקן ואילו מעתיקים את הנוסח הראשון, שהמחבר עצמו כבר דחה וביקש להחליפו. עוד נדונה השאלה אם הפוסקים שהסתמכו על דברי הרי"ף הכירו את התיקונים שעשה בספרו, או שמא לא ידעו על מקצתם והמשיכו לצטט לפי תומם את נוסחו הראשון של ספר ההלכות, בלי לדעת שהרי"ף חזר בו ושינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. הדיון בספרו של ר' צדקיה מרומי, שבלי הלקט , חושף גם הוא תיקונים שעשה בו המחבר. ר' צדקיה תיקן את ספרו בשלב מאוחר מאוד של עבודתו, לאחר שחשב כי כבר השלים את כתיבתו ואף הכין כמה עותקים נקיים שלו, שעדיין מונחים היו על שולחנו. בעותקים אלה, הנחשפים כאן לראשונה, שילב המחבר ברגע האחרון הוספות ומחיקות, ולעתים אף תלש מהם דפים שלמים וגנזם – ולעולם לא נדע מה נכתב בהם ומה הניע אותו להסירם. מרתק במיוחד הוא סיפורו הידוע של ר' צדקיה על שרפת התלמוד בפריז בשנות הארבעים של המאה השלוש-עשרה: מחקר זה מגלה לראשונה כי גם את הסיפור הזה ערך המחבר פעמים אחדות ועשה בו שינויים משמעותיים.

ר' יוסף רוזין (1936-1858), "הרוגוצ'ובר", מחבר ספרי הלמדנות צפנת פענח , היה גאון תלמודי נערץ, רב קהילה חסידי, פוסק הלכה מקורי ומן הדמויות הרבניות הססגוניות באירופה בעת החדשה. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה הוא ספר המחקר האקדמי הראשון המוקדש למשנתו, והוא עוסק בזיקה מרתקת המצויה בכתביו בין למדנות תלמודית ועיון הלכתי לבין רעיונות ממקורות פילוסופיים. אינטראקציה זו, בין הלכה ולמדנות לבין שדות הפילוסופיה והמדע, התהוותה אצלו ברובה בעקבות עיסוקו ב מורה נבוכים ובפרשניו, והיא חסרת תקדים בהיסטוריה של הכתיבה הרבנית מבחינת ממדיה, עושרה, שיטתיותה ומקוריותה. לצד השפעה בולטת של הפילוסופיה האריסטוטלית והמיימונית, מחשבתו הלמדנית־הלכתית של הרוגוצ'ובר מצאה עצמה משוחחת באופן ישיר עם אסכולות נוספות וקשת של הוגים: המֻתכלִמון, אבן רֻשד, משה נרבוני, ברוך שפינוזה ואנשי תנועת ההשכלה – יצחק סטנוב, שלמה מימון ושד"ל. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה בוחן את מגוון אופני הזיקה והשיח שבמפגש בין שני העולמות וחושף בהם תופעות הגותיות יוצאות דופן.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול גיליון כפול (78-77). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

"תמיד חשבתיו, הן בחייו והן מאז מותו, כמתקרב ביותר לאידאה של אדם בעל חכמה ומידות טובות בצורה מושלמת, עד מקום שטבעו החלוש של האדם מאפשר זאת." - אדם סמית על דוד יום "ספר זה עתיד היה למלא תפקיד גדול בפילוסופיה… זכותו הגדולה של יום בתורת ההכרה היא, שהוא גילה את הבעייתיות שבניסיון. בעייתיות זו מתגלה בשני מושגים: מושג הסיבתיות ומושג העצם… ביקורת זו של יום כלפי מושג הסיבתיות והעצם [במסכת טבע האדם] מפורסמת לא רק בגלל חריפותה, אלא בעיקר בגלל תוצאותיה ההיסטוריות… היא השפיעה על הדורות הבאים של הפילוסופים, על קאנט ועל הבאים אחריו עד הפוזיטיביסטים החדשים שבתחילת המאה העשרים ועד ויכוחו של הוסרל עם יום." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "על מנת להבין את הפילוסופיה של יום עלינו לפנות ראשית ל'מסכת טבע האדם'." - האנציקלופדיה לפילוסופיה, לונדון וניו יורק 1967

הספר הרמנויטיקה במחשבה היהודית בעת החדשה עוסק בבעיות הפילוסופיות של פרשנות טקסטים שכתבו פילוסופים יהודיים ממשה מנדלסון במאה התשע עשרה עד ז'ק דרידה ועמנואל לוינס במחצית השנייה של המאה העשרים. מודגשות בו בעיות הרמנויטיות במחשבת זמננו הכוללות דיונים על היחס למסורת, על מעמדה של המיתולוגיה בפילוסופיה המודרנית ועל סוגיות הכרוכות בקשר בין תרגום ופירוש. בספר נבדקת גם ההשפעה של זרמי מחשבה חדשניים, כמו הסטרוקטורליזם והדקונסטרוקציה, על קידומה המדעי של ההרמנויטיקה במחשבה היהודית בת זמננו. פרק על 'הקריאות התלמודיות' של עמנואל לוינס, שהן הרמנויטיקה פילוסופית למופת, חותם את הספר. ספר זה ממשיך את העיונים שבספר הרמנויטיקה מ–1986 שחלקו הראשון עסק בהרמנויטיקה של מחשבת חז"ל, רמב"ם וברוך שפינוזה, ושני חלקיו הבאים דנו בהרמנויטיקה הכללית של העת החדשה, החל מפרידריך שליירמאכר בראשית המאה התשע עשרה עד הדקונסטרוקציה בסוף המאה העשרים.

ספרו של ארווין יאלום טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה , בשיתוף עם מולין לשץ', הוכתר כאחד מעשרת הספרים המשפיעים ביותר בתחום הפסיכותרפיה. הספר מקיף את הרעיונות העיקריים והשיטות המעשיות של ההנחיה הקבוצתית ומתאר בפירוט, במקצועיות ובלשון קולחת את ההתפתחויות האחרונות בתחום הטיפול הקבוצתי. בספר נכללים נושאים כגון: הגורמים הטיפוליים והשילוב ביניהם; עבודת המטפל והכשרתו; טיפול יחידני במקביל לטיפול קבוצתי; הקמת הקבוצה הטיפולית, הרכבה ואופייה; טכניקות טיפוליות; קבוצות עזרה עצמית וקבוצות תמיכה באינטרנט; התאמת טיפול קבוצתי מסורתי למצבים קליניים מיוחדים, ועוד. הספר טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה כתוב בבהירות וברהיטות והוא משלב תיאורי מקרים מלאי חיות, ניסיון קליני עשיר וממצאים מחקריים עדכניים. חוקרים, פסיכולוגים, מתמחים ומטפלים קבוצתיים ימצאו בו מידע מקיף ורב ערך המוצג בצורה מרתקת, כדרכו של ארווין יאלום בכל ספריו. ארווין יאלום, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא מחברם של ספרים רבים, ביניהם: הריפוי של שופנהאואר, אמא ומשמעות החיים, כל יום יותר קרובים, ומתנת התרפיה (כולם בהוצאת כנרת). מולין לשץ', מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, מנהל בה את המחלקה לטיפול קבוצתי.

ב נדון להיעלם מציעה לילך נתנאל קריאה מיוחדת במינה של הרב-לשוניות והטרנס-לאומיות בתרבות הכתיבה היהודית האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. במרכז ההתבוננות עומדים חייו ויצירתו של זלמן שניאור (1887—1959). במוקד המסה ההדוקה שלפנינו, בשונה מן המונוגרפיה הנרחבת שנתנאל הקדישה ליצירתו של שניאור, עומדות התכתבויות אחדות, שהתגלגלו בדרך פלאית לידיה. תוך שהיא קוראת בהן נעה נתנאל מהיצירה הבדיונית לביוגרפיה ובחזרה, ומתעכבת על חוויות ההגירה, המלחמה, המנוסה והגלות. מבעד לצרורות המכתבים – בגרמנית, בצרפתית וביידיש – משחזרת לילך נתנאל מחוזות אבודים, הנפרסים מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר, דרך ברלין הוויימארית וצרפת הכבושה. ההתכתבויות עצמן, ויותר מכך הקריאה בהן, משרטטות טופוגרפיה יהודית אירופית של מחוזות אבודים. המאה הקטסטרופלית, שבה נהפכו האוטופיות של האחד לאסונו של האחר, לא פסחה ולו על אחד מהם. מבלי שהמחברת חותרת לכך במודע נהפכת התנועה מערבה – תקוותו הגדולה של דור יהודי שלם – לתנועה אל האין, תנועה המותירה רק כמה צרורות מכתבים, שנארזו במנוסת הבהלה ובדרך לא דרך נמסרו לידיה של נתנאל, אשר השיבה אותם שישה עשורים לאחר מותו של שניאור לתרבות הכתיבה היהודית בשפה העברית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

רובנו מתנסים בתחושות אבסורד וריקנות, באותו הלך רוח שמילט מחזהו של קֹהלת את נהמת ההבל הבלים שלו. רגשות אלה, טוען נייגל, נובעים מפער בין ההתייחסות הרצינית לחיינו לבין הכורח להתבונן בהם מדי פעם בריחוק ולהשתאות על הרצינות; ולהתבייש בה, ללעוג לה, לקלל אותה – וקצת להתמוטט. הרצינות מתלווה לקיום כשמתנסים בו מבפנים, מפרספקטיבה סובייקטיבית. כשמסתכלים עליה מבחוץ, באובייקטיביות, היא מתנפלת עלינו בצחוק רע ונובחת שהיא – הרצינות – אינה יכולה להיות רצינית כי אנו עצמנו איננו רציניים: אנו אפסיי ערך וקיקיוניים. אך בעוד האדם מרשרש "החיים חסרי משמעות, החיים חסרי משמעות" הוא ממשיך להתמסר להם ולקיימם ברצינות. עשן האבסורד מתאבך מהתנגשות זו בין נקודת המבט האובייקטיבית לסובייקטיבית. ההתנגשות בין הפרספקטיבה האישית למרוחקת מארגנת נתח חשוב מהגותו של נייגל. בשוּרת מחקרים המתפרסמים ב שאלות עלמוות – רובם זכו למעמד המיוחד של קלסיקה בת זמננו – הוא משתמש בה כדי לפענח טווח רחב של בעיות יסוד בפילוסופיה. "איך זה להיות עטלף?", אחד הידועים והעשירים במחקריו, עוסק בבעיית הגוף והנפש, היינו בניסיון להבין כיצד הנפש מקיימת קשר שיטתי עם הגוף החומרי. "מזל מוסרי" דן במאמץ ליישב את חופש הרצון עם ההשקפה שהכול קבוע מראש בידי נסיבות קודמות. "מלחמה וטבח" בוחן מהן האינטואיציות המוסריות הניצבות ברקע המגבלות שמטילים דיני המלחמה. ותחת הכותרות "האבסורד" ו"מוות" מתבררות סוגיות הנוגעות למשמעות החיים ולפחד מפני המוות. בחלקים אחרים של הספר מראה נייגל כיצד שאלות בקשר להתנהגות מינית, לפערים חברתיים, לעוצמה פוליטית ולחציית מוחות מובילות לבעיות פילוסופיות מסורתיות על זהות אישית, על ערכים ועל תודעה. דיוניו כולם – תמיד נמרצים ומאלפים – נועדו להעמיק את הבנתנו הן במישור האישי-סובייקטיבי הן במישור התאורטי-אובייקטיבי. על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים . אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום: שושנה גולדברג-מאיר, אישה עם מוגבלות כתוצאה ממחלת הפוליו. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

בקרב המוני המהגרים שהפכו את ניו יורק בראשית המאה העשרים לעיר היהודית הגדולה בעולם, צמחה תרבות מרהיבה ביידיש – עיתונות, תאטרון, ספרות. עשרות יוצרים עיצבו הוויות חיים מגוונות שקישרו בין העולם הישן לארצם החדשה. הייתה זאת מזיגה חד-פעמית ומיוחדת במינה בין 'מזרח' – מזרח אירופה היהודית – ובין 'מערב' – מרחביה של ארצות הברית, ובעיקר חייה המסחררים של העיר הגדולה. פרקי הספר כאן גר העם היהודי: ספרות יידיש בארצות הברית מצטרפים זה לזה ומתארים מערך עשיר ומרובד שעמד על תלו שלושה דורות ויותר והתחוללו בו שינויים מפליגים: מן השירה רוויית הרגש והפתוס והמחזות המלודרמטיים בדור הראשון להגירה, העפילה ספרות זו לכתיבתם המודרניסטית של משה לייב האלפרן, א' ליילס, יעקב גלאטשטיין ואנה מרגולין ולפרוזה המסנוורת בעושרה של יצחק בשביס.

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

הספר צברים לא מזדקנים מתחקה אחר עולמם של עשרים ושלושה קצינים בכירים מדור תש"ח בשנות השבעים לחייהם. כצברים מיתולוגיים ומפקדי צבא אגדיים, מגלמים קצינים אלה ניגוד קיצוני בין נעורים ושליטה לבין זִקנה ושוּליות. מי שייצגו את שרוליק הנערי, את המפקד הצה"לי חד-החושים, את הגוף הגברי, את האידאל של נעורי נצח – מתמודדים עם התדרדרות הגוף, עם מוות קרב, ובעיקר - עם המשמעות של היות זקן בישראל. להזדקנות האישית מתווספות תמורות שהתחוללו בחברה הישראלית הקוראות תיגר על מעמדם, ובמרכזן התחלפות הלכי רוח קולקטיביסטים באינדיווידואליסטים. כיצד מיישבים קציני תש"ח את התהום הפעורה בין הערכים שעליהם חונכו ושאותם ייצגו לבין זקנתם? היש בכוחם לשמר את מעמדם בפנתאון הלאומי, אך גם להתמודד עם התביעות הכרוכות בגילם המבוגר? בעשור השמיני לחייהם הקצינים מספרים על עצמם כצברים, אנשי צבא וגברים שהקדישו חייהם למען המולדת, ומעל לכול - כלא-זקנים. אך לעומת הזמן העצור בסיפורים, בחייהם הפרטיים הוא זורם ללא הרף. הקצינים מכירים בתמורות שהתחוללו בחייהם ובגופם. הם מישירים מבט אל מול הזקנה ומגיבים אליה בפעולה. באמצעות מידור בין זהות הרואית וצעירה לבין התמודדות פרטית עם הזִקנה, הם משמרים זהות מוערכת בעולם שבו להיות זקן פירושו להיות מיותר. הספר פונה לאנשי צבא בעבר ובהווה, לצברים, בניהם ונכדיהם, ולכל המתעניינים בעולמם של זקנים. המפגש בין נעורים לזקנה, בין מרכז לשוליים, בין כוח לחוסר אונים, בין גבריות לזהות הנתפסת כנעדרת מגדר - מעלה שאלות ותובנות המאתגרות כל מי שמתעניין בסוגיות של זהות אישית וקולקטיבית בישראל.

"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה . יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית. ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול? שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ? את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

שלמה המלך מתואר במסורת היהודית כמלך, בונה בית המקדש, חכם, שופט, נביא ואפילו מגיקון. בתורתו של הרמב"ם יש לו מקום מיוחד. הרמב"ם רואה בו בעיקר נביא וחכם, אלא ששני אפיונים אלו הוא מפרש לשיטתו. כ'נביא' מצוי שלמה במדרגת הנבואה של 'המדברים ברוח הקודש'. שהיא מדרגה תת-נבואית. כ'חכם', שלמה הוא האב טיפוס של 'החכם-האזוטריסט' המורה על הסתר תכנים פילוסופיים מפני ההמון הרחב, אבל גם מי שמודע למגבלות ההכרה האנושית. הוא מדריך את זולתו שלא לנסות להשיג השגות שהן מעבר ליכולת האנושית ולהימנע משיפוט בעניינים שאין הוא יכול להוכיחם באופן מופתי . החלק הראשון של הספר עוסק במפגש בין שתי מסורות של אזוטריזם בכתבי הרמב"ם: מסורת האזוטריזם הפילוסופי המצויה במחשבה היוונית ובמחשבה הערבית של ימי הביניים ומסורת האזוטריזם היהודי המצויה במשנה ובתלמוד. הרמב"ם משלב את שתי המסורות הללו בפרשו את האזוטריזם היהודי כאוזטריזם פילוסופי.

גופן של נערות פורץ לתודעה הציבורית בעת דיון במראה שלהן, במיניותן ובפגיעותן. הספר נערות וגופן: מדברות, נוכחות, נסתרות , מאיר ומפענח את ההתייחסות החברתית לגופן של נערות ישראליות, שבה בעת מכחישה ומתעלמת ממנו, מחפיצה וחושפת אותו. פרקי הספר יוצרים פסיפס מעמיק, מעורר מחשבה ורגש, של התבוננויות בגופן של נערות, כשהוא נוכח ופועל, מוגבל ומושתק, בתרבות, בחינוך, ברווחה, בבריאות ובמשפט. הכותבות -- חוקרות ונשות מקצוע המתמחות במחקר על נערות ובעבודה עמן -- מבקשות לחלץ את גופן של הנערות מן הסמוי אל הגלוי, ולהמיר את המבט המחפיץ בהן בראייה רחבה של ההשתקפות החברתית של הגוף הנשי הצעיר ושל נוכחותו במערכות יחסים מרכזיות בחייהן. זהו ספר ראשון בעברית בתחום המתפתח של לימודי נערות ( girlhood studies ), הבוחן את חייהן של נערות על רקע השתייכותן לקבוצות חברתיות מגוונות מנקודת מבט מגדרית ביקורתית. פרקיו מעשירים את השיח האקדמי והידע המקצועי על אודות נערות ומרחיבים את אפשרויות הפעולה החברתיות עמן ולמענן.

"יום ראה את עצמו בראש-וראשונה כאתיקן, וספרו על תורת המידות [המובא כאן], נראה בעיניו כספרו הטוב ביותר... המחקר, שהופיע בשנת 1751, הוא עיבוד מחדש - ובסגנון מזהיר - של החלק השלישי של 'מסכת טבע האדם'." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "אל מחקר זה יש לפנות כאל נוסח מוסמך ומהימן של דעותיו הבשלות של דוד יום בפרשת יסודות המוסר ומוסריותם או אי-מוסריותם של מעשי בני-אדם. בצדק גמור העיד עליו המחבר שהוא עולה לאין ערוך על כל שאר כתביו. והכוונה הן לתוכן שנשמעת בו בלי הרף פעימתו החיה של מגע בלתי-אמצעי עם המציאות האנושית ממש, הן לצורתה המלוטשת יפה של הרצאת הדברים." - מתוך 'דברי פתיחה' . עורך הסדרה: יעקב גולומב

משברי חיים מציעים לאדם החווה אותם הזדמנות לצאת למסע פילוסופי שאינו מנותק מחיי היומיום. הליווי הפילוסופי שבספר הזה מסייע לאדם להגדיר את שאלות היסוד שלו ותומך בו בתהליך פיתוח יצירתי, אוטונומי, ביקורתי ואותנטי של תפיסת עולם מתחדשת. מטרתו לאפשר לאדם ליישם רעיונות מן ההגות האנושית ולעזור לו להפוך את חייו למשמעותיים יותר. אלי אילון מזמין את הקוראים לצאת למסעות, המבוססים על ניסיונו כמלווה פילוסופי ליזמים, למנהלים, לאנשי חינוך ולאחרים בצומתי החיים. פרקי הספר כתובים כדיאלוג ומוקדשים בין השאר להתבגרות, להורות ואהבה, לחזרה בשאלה, לגיל הפרישה, ליזמות ולניהול. כולם מדגימים את האפשרות לשילוב בין מחשבה, חקירה, יצירה ומימוש שהמסע הפילוסופי מזמן. בנספח מופיעים תרגילים שהמחבר פיתח במשך השנים. " ספרו של ד"ר אלי אילון הוא חשוב, עמוק מחשבה ויצירתי, ומהווה תרומה של ממש לתחום הייעוץ הפילוסופי בארץ ובעולם. הספר מגביה את חיי היומיום אל הפילוסופיה על ידי כך שהוא מראה את המורכבות הרעיונית המאפיינת אותם. זהו ההישג החשוב של הספר, שהוא מלמד את הקורא איזה עושר רעיוני טמון בחיינו, כיצד חיינו מעוצבים על ידי הנחות סמויות ומושגים מורכבים. כל אדם חושב ימצא בספר מקור השראה להתבוננות עצמית מכיוונים חדשים ומעמיקים " - ד"ר רן להב , מחלוצי הייעוץ הפילוסופי בעולם.

הספר הוא פרי מחקריהם של חוקרים ישראלים בתחומי הלמידה המוטורית, הפסיכולוגיה של הספורט והמאמץ הגופני והסוציולוגיה של הספורט. שלושה תחומי דעת אלו מספקים מידע על התנהגותו המוטורית של האדם, לאו דווקא באירועי ספורט ולאו דווקא ספורטאים מיומנים ומומחים אלא ההתנהגות הנצפית במסגרות של פעילות גופנית מבוקרת יותר המשמשת ללמידת מיומנויות מוטוריות, לטיפוח כשרים תנועתיים יום-יומיים ולשיקום תנועתי. הספר מציג מחקרים שבחנו את מערכת היחסים המורכבת בין העיסוק העממי והספורטיבי בפעילות גופנית לבין היבטים התנהגותיים, קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים של בני גילים שונים, ספורטאים ולא-ספורטאים, בריאים ובעלי לקויות. ההנחה שעמדה בבסיס מחקרים אלו היא שהאדם הפעיל גופנית הוא בעל חשיבה טובה יותר, קשב רב יותר לסביבה ויכולת חברות טובה יותר. ההתנסות בפעילות גופנית מגבירה את יעילותה של תפיסת הסובב, את מהירותה ודיוקה של קבלת ההחלטות ואת מהירותה של התגובה למתרחש. עשרת הפרקים הכלולים בספר יעשירו את ידיעותיהם של החוקרים, המורים והסטודנטים על התנהגותו המוטורית של האדם. בצד מידע בסיסי על גישות מתודולוגיות ופילוסופיות של המחקר בתחום דעת זה ימצא הקורא מידע גם בנושאים ייחודיים, כגון היבטים קוגניטיביים של מוכנות ללמידה ולביצוע והיבטים חברתיים בספורט - ומתברר שלהתנהגותו המוטורית של האדם, כמו להתנהגותו הקוגניטיבית, החברתית, הרגשית והמוסרית, יש פנים רבים.

הקובץ מוקדש ל מתחים מוכרים בקשרים שבין חינוך ודת, אלה הנטווים בין מסורת לשינוי ובין סמכות לאוטונומיה. המחקרים המובאים בקובץ, והמבנה הדיאלוגי שבו הם ערוכים, מאירים את הסוגיות הנידונות בו מכיוונים חדשים. כך, לדוגמה, נבדקים הקשרים שבין מסורת לשינוי בחברה היהודית ובחברות אחרות, נבחנת הסתירה, לכאורה, בין חינוך דתי לחינוך ביקורתי, ומתבררים המנגנונים המוסדיים ו האידאולוגיים שבאמצעותם מתחוללות תמורות באתוסים דתיים. הזיקה שבין סמכות לאוטונומיה נבחנת בתוך מערכות חינוך דתיות. המחקרים מבקשים לבדוק אם יש סתירה מהותית בין אכיפת משמעת לבין הפנמת ערכים, בין סמכותיות חיצונית, המופעלת תדיר על המתחנכים, לבין השאיפה להעמיד אנשים אוטונומיים. סוגיות אלה, המעסיקות את כלל המתעניינים בערכים, זוכות במאמרי הקובץ לתובנות מפתיעות. המאמרים הם פרי עבודתה של קבוצת המחקר "דת וחינוך" שפעלה במסגרת "סכוליון – מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות" בשנים תשס"ה–תשס"ז. השתתפו בה היסטוריונים, פסיכולוג חינוכי ואנתרופולוגים. לכל מאמר מתלווה מאמר תגובה.

מדוע קשה כל כך לשפר את מערכת החינוך? מדוע, אף על פי שפרויקטים של חדשנות פדגוגית מצליחים בקנה מידה קטן ויוצרים איים של מצוינות, הם אינם מצליחים להתחבר לכדי יבשה? רפורמה רודפת רפורמה, אך מערכת החינוך הישראלית דורכת במקום מבחינת איכות הלמידה וההוראה. הספר לחבר את האיים ליבשה מתריע על כך שתהליכי שינוי חינוכי נוטים להתמקד ברובד טכני ושטחי בעוד שינוי עמוק דורש תכנון אסטרטגי מפורט ועבודה שיטתית על ליבת תהליכי הלמידה וההוראה. בעזרת ניתוח הדוגמה של הטמעה מערכתית של הוראת חשיבה בבתי הספר מפצח הספר את הקוד של עבודה מערכתית רחבה ועמוקה בסוגיות כגון: ההתפתחות המקצועית של מורים, האתגרים הכרוכים בהטמעה רחבה של למידה בדרך החקר והמתח שבין הטמעה מערכתית של חשיבה למבחנים סטנדרטיים. הספר פונה למתעניינים בשיפור מערכת החינוך, בתהליכי שינוי ובהטמעת הוראה עם חשיבה במערכות חינוך.

'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה. הספר 'הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1931-1926, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.

"השכל הישר הוא הדבר שנפל בחלקם של בני־האדם במידה שווה ביותר; שהרי כל אחד חושב שהוא מחונן בו במידה גדולה כל־כך, עד שאפילו האנשים שקשה ביותר לספק את דרישותיהם בכל דבר אחר, אין דרכם לרצות ממנו מנה יפה יותר מזו שכבר היא נמצאת בידם... מאחר שהיינו כולנו ילדים קודם שנעשינו אנשים, ומאחר שבמשך זמן מרובה הדריכונו נטיותינו ומורינו, וגם התנגדו לעתים קרובות אלה לאלה, ולא תמיד יעצונו... את העצה הנבונה ביותר, על־כן כמעט מן הנמנע הוא שיהיו משפטינו מזוקקים ומוצקים באותה מידה שצריכים היו להיות אילו היינו יכולים להשתמש בשכלנו שימוש שלם מיום הולדנו, ואילו היינו שומעים תמיד אך ורק בקולו." על המיתודה , חלק א "מעין מתגבר של מחשבות פוריות ואינו דומה מי שקורא בו מאה פעם למי שקורא בו מאה פעמים ואחת." ח"י רות, מורה דרך בפילוסופיה החדשה דיקרט מאמין בכוחו. הוא יהיה האדריכל אשר יקים את בניין המדע בעזרת תבונתו. הערצה זו של המחשבה היא שעשתה את דיקרט ל'אביה של הפילוסופיה החדשה'. הוא לא התכוון ליישר 'רחובות מעוקמים ובלתי־שווים' שסללו אחרים לפניו, הוא התחיל בניין חדש ומתוכנן מיסודו... דיקרט מכריז על שלטון בלתי־מוגבל של השכל. אך לשם כך הכרח הוא שהחוקר ישתמש בכלי כל־יכול זה שבידנו בתבונה קפדנית." ש"ה ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה

עד העשורים הראשונים של המאה השש-עשרה היה הגוף האנושי נתון וסמל, מפרט נִצפָּה וטקסט כתוב בבשר. הוא היה מושכל ויפה להלל, חוטא, אנוס וענוש, מעון רימה ותולעה והיכל לרוח הקודש. הביולוגיה שלו נחקרה בבחינת היותו נברא בצֶלֶם ומסור לחשבונן של ישויות עליונות. סכין הנתיחה ביצרה את הידע על אודותיו ברשתות המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית. כעת נבקעת המסכת הזאת. מכאן ואילך, ככל שיונהר המבנה האנטומי של הגוף, כן יומר הכאן האנושי האינטימי ביותר בשָם נטול מובן ונוכרי חרף קרבתו. נולדת הפרוזה של הגוף המודרני: נולדות יהירותה והבטחת החירות הגלומה בה. נולדות בהלותיה. הרגע הזה שבין העבר לבין העתיד אצור בשלמות, במקוריות וביופי מיוחדים במינם בקורפוס האנטומי של לאונרדו דא וינצ'י. זה מה שהספר אדם מן הבשר מבקש להראות, ובזה ייחודו בשדה המחקר. עינו דרוכה לקראת שיח הגוף המשוקע בדפים המבוכיים, המסוחררים הללו, ואשר אינו מסתכם במונחי ההישג או הכישלון על פי תקני המדע של זמננו. המבט הזה חושף עולם אינטלקטואלי ורגשי רב מועקות ורהב, חדור אירוניה עצמית וביקורתי. מתוך כך הוא קושר את האתר ההרואי הזה בעבודתו של לאונרדו אל אמנותו ואל תחומים אחרים בהגותו - מטפיזיקה, אנתרופולוגיה, אמונה דתית, הנדסה, פילוסופיית המדע ומחשבת הלשון, הציור והמוזיקה.

בבוקרו של השביעי ביוני 415 לפסה"נ התעוררו תושבי אתונה ומצאו שפסלי האל הֶרמֶס, שעמדו לפני בתים פרטיים ומקדשים, הושחתו. כל אזרח ראה את שומרו האלוהי שלפני פתח ביתו מושחת ומחולל, ובהדרגה התברר לו שהוא אינו היחיד, העיר כולה איבדה את שומרה האלוהי. החרדה הייתה רבה. האתונאים ביקשו לגלות את זהות המשחיתים והודיעו שיעניקו פרסים וגם חסינות ממשפט למודיעים מידע כלשהו על חילול קודשים. נוסף למידע על השחתת הפסלים התקבל גם מידע על חילול קודש של טקסי מיסטריות שנערכו בבתים פרטיים. השערורייה הייתה גדולה, הגדולה בתולדות אתונה. היו מאסרים, העמדות לדין, הוצאות להורג והימלטויות לגלות. אנדוקידס, שהיה אחד הנאשמים, מגולל בנאום ההגנה שנשא, הנאום על המיסטריות, את השתלשלות המאורעות ומנסה, כמובן, להוכיח את חפותו. הנאום הוא המידע החשוב ביותר על השערורייה וגם מקור חשוב למאורעות המדיניים בסופה של המאה החמשית לפסה"נ.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

המבוא הבהיר של ארתור ק' דנטו לנושאיה המרכזיים של החשיבה הפילוסופית המערבית נשאר מדריך ללא מתחרה לבעיות במטפיזיקה ובתורת ההכרה המעסיקות את הפילוסופים זה כמה אלפי שנים. כשהוא בוחן את יצירותיהם של אפלטון, ברקלי, דקרט, יום וּויטגנשטיין, דנטו מתעמק בוויכוחים על אמפיריציזם, בעיית הגוף והנפש, טיבו של החומר ומעמדם של השפה, התודעה וההסבר המדעי. בהקדמה חדשה למהדורה זו הוא דן ביחס העכשווי בין הפילוסופיה והמקצועות ההומניסטיים. 'דנטו הוא חריף ובקיא ככל שתמצא בין הפילוסופים, וספרו הוא תצוגה מצוינת של מה שקורה כשלוקחים מושגים אלה ברצינות. אין מבוא טוב יותר לפילוסופיה של אסכולה זו'. ריצ'רד רורטי, Newsday 'סקירה כוללת אלגנטית על המחשבה הפילוסופית… אחת ההנאות העיקריות מהספר נעוצה בידע התרבותי וההיסטורי הרב של מר דנטו… מתוחכם וגם נגיש'. ג'וליה אנָס, New York Times Book Review

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

פרקטיקת מדיניות בעבודה סוציאלית הוא ספר חובה לעובדים סוציאליים, לסטודנטים לעבודה סוציאלית ולחוקרים המתעניינים בפרקטיקת מדיניות. אנשי מקצוע מתחום המשפט, הרפואה, הסיעוד, הריפוי בעיסוק, החינוך, התכנון העירוני, המבקשים להשפיע על המדיניות החברתית בתחומם, ימצאו בו עניין רב. החתירה לקידום איכות חייהם של פרטים, משפחות וקהילות ולקידום הצדק החברתי באמצעות הרחבת זכויות חברתיות ומימושן, הן מטרות מרכזיות של מקצוע העבודה הסוציאלית. השגת היעדים הללו מחייבת מעורבות של עובדים סוציאליים בתהליכי העיצוב של המדיניות החברתית ברמה הלאומית והמקומית, כמו גם בארגונים הפועלים בזירה החברתית. מעורבות זו, המכונה פרקטיקת מדיניות, מדגישה את היותם חלק מהותי ובלתי נפרד מתהליכים אלה. לספר זה, הראשון בעברית המתמקד בקשר שבין עבודה סוציאלית ומדיניות חברתית בישראל, תרומה משמעותית לשיח המתפתח על אודות פרקטיקת המדיניות בישראל. המחברים, חברי סגל בכירים בבתי ספר לעבודה סוציאלית בישראל, עוסקים מזה שנים במחקר על פרקטיקת מדיניות ובהמשגתה, בהוראת התחום ובפיתוחו, ומשתתפים בפועל בעיצוב מדיניות חברתית בישראל. הספר מציע ידע אמפירי ותאורטי עדכני ביותר בתחום.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

בספר זה ימצא הקורא את ניטשה במיטבו כסופר מחונן ומבריק וכהוגה מקורי ומעורר השראה. יותר מכל חיבוריו האחרים, הספר שלפנינו מהווה אחדות של צורה ותוכן: צורה מכתמית, ותוכן המטיל ספק בשיטה פילוסופית, שמטבעה נכתבת בצורה סדורה, רציונלית ועקיבה; תוכן המערער על תוקפה המוחלט של התבונה הפילוסופית ומנסה להקפיא את נטייתנו להאמין במהימנותה של הפילוסופיה המטפיזית. החיבור הוא דוגמה לאי-שיטתיותו של ניטשה, שבו חובק העומק המחשבתי את הצורה הספרותית הקלילה, המרפרפת כביכול, מעל פני הדברים. הכתיבה האפוריסטית של ניסויי-מחשבה אלו מגיעה כאן לשיאה ומתגבשת בעוצמת ביטוי לכדי ספר מלא חכמת חיים ואהבת החכמה, שהיא כידוע – philo-sophia במיטבה. הנה כמה מן הפנינים הזוהרות שבספר: "דעת קהל -- עצלות הפרט" "הסגפן הופך את המידה הטובה למצוקה" "כל המשפיל את עצמו רוצה להיות מרומם" "המחבר הטוב ביותר הוא זה המתבייש להיות סופר" "מי שאינו יודע להניח את מחשבותיו על הקרח, אל לו להכניס עצמו ללהט המחלוקת" "האשה המושלמת היא טיפוס נעלה יותר של אדם מן הגבר המושלם: ואף יקר מציאות ממנו" "כל אחד נושא בקרבו דיוקן של האישה שמקורו באמו" "כשאין לאדם אבא טוב, ילך נא וירכוש לו כזה" "האהבה והשנאה אינן עיוורות, אבל הן מסונוורות מן האש שהן נושאות עמן" "החכמה היא הלחישה של האיש הבודד אל עצמו בשוק השוקק חיים"

מאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש מצופה בדיקה מתמדת של גישתם המקצועית, של יחסיהם עם המטופלים ושל חוויותיהם האישיות מההיבטים האתיים, כדי להבטיח טיפול אחראי, המתחשב בצורכי המטופלים, בזכויותיהם ובטובתם, ותוך הימנעות מרבית מפגיעה אפשרית בהם, בעצמם או באחרים. על אף קיומם של קודים אתיים מפורטים האמורים להנחות את התנהגותם של אנשי המקצוע, במציאות הטיפולית המורכבת קשה לעתים לבחור בדרך הרצויה ביותר. מתוך הבנתנו את מורכבותן של הדילמות האתיות העולות בטיפול, באבחון, בהדרכה ובמחקר אנו מייחסים חשיבות רבה להבניית תהליך זיהוין של בעיות אתיות ולפתרונן ככלי עזר בהתמודדות עמן. את מודל שבעת הצעדים לפתרון בעיות אתיות שאנו מציעים פיתחנו תוך התייחסות לחוזקות ולחולשות של מודלים קיימים, ועל בסיס הניסיון שרכשנו בוועדת האתיקה של הפסיכולוגים. מוצגות דוגמאות לניתוח הפרות אתיות בתחומי עבודתנו השונים תוך שימוש במודל המוצע.

מהי מחשבה פילוסופית? למה מתכוונים כשאומרים על אדם שהוא פילוסוף? מה פירוש להחזיק בעמדה פילוסופית? כיצד נוצרות יצירות פילוסופיות? האם אפשר ללמוד להיעשות פילוסוף, האם אפשר ללמד זאת? וכיצד חיים חיי פילוסוף? אלה הסוגיות העיקריות המטופלות בספר שלפנינו. מובא כאן דיון כללי מעמיק, ועם זאת נהיר, בשאלות הנוגעות במהותה של הפילוסופיה. בכתיבתו הבהירה, המשובצת דברים בנימה אישית, ובניסוחיו הקולחים ומושכי הלב הספר הוא טיול מרתק ברחבי עולם הפילוסופיה.

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

' ספר דלתא הוא לקסיקון מונחים פילוסופיים שחיבר אריסטו. מדובר באוצר מונחים יסודי והכרחי, שקיבץ אריסטו למען ייקל על תלמידיו לעקוב אחר אורח מחשבתו. ספר דלתא הוא אפוא אוצר מונחי שפתו הפילוסופית של אריסטו, שהתקין אריסטו בעצמו, ובכך ייחודו הראוי לציון.' [מתוך ההקדמה] הוסיפו ביאור: מרסל דיבואה ואביטל וולמן.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

ספרו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן הוא הספר היחיד בעברית הפורש את משנתו של קאנט בכל היקפה ובכל מגוון היסודות שעיצבו אותה. הספר מעלה את עיקרי הרעיונות כפי שהוצגו על־ידי קאנט בספריו הגדולים בזיקה לתחומי עיסוקו השיטתיים. ניתוח משנתו של קאנט נזקק גם לבירורים המתמקדים בהתפתחות הרעיונות בפילוסופיה שלאחר קאנט, תוך תשומת דעת מיוחדת לתולדות הפילוסופיה של המדע ולתולדות הרוח. לספר, היוצא לאור במהדורה מחודשת יובל שנים בקירוב לאחר הופעתו הראשונה, צורף נספח מפרי־עטו של פרופ' ברגמן עצמו ובו הידרשות מיוחדת למשנתו של קאנט תוך הסתייגות ממנה במה שנוגע למעמדו של הסובייקט. זו הסתייגות לגבי מה שמשמש גרעין עיקרי של המשנה. לשונו של הספר ומונחיו עודכנו בהתחשב בכך שמאז צאת המהדורה הראשונה מצויים ספרי קאנט בתרגום עברי. הקורא גם יפיק תועלת מן הביבליוגרפיה הניתנת בסיומו של הספר, שעודכנה במיוחד למען המהדורה החדשה.

אחד המדדים לעוצמתה הכלכלית והתרבותית של מדינה הוא רמת האוריינות של אזרחיה. השליטה בשפה הדבורה, בקריאה ובכתיבה קובעים במידה רבה את מידת השתלבותו של הפרט בעולם התעסוקתי והחברתי. בכיתה ישראלית ממוצעת כשליש מהתלמידים אינם מבינים את הנקרא . יתר על כן , הפערים ב רמת האוריינות של תלמידים בין העשירון העליון ל תחתון הם מהגדולים ביותר מתוך 43 מדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ה- OECD . בשנים האחרונות, הניסיון לקדם ילדים המתקשים ברכישת השפה הדבורה והכתובה הולך ורב. בישראל, כמו בארצות הברית ובארצות רבות באירופה, הוקמו ועדות ציבוריות לקידום החינוך בתחומים אלה, והן מתבססות על מחקרים עדכניים. אולם למרות המחקר הענף בנושא זה ולמרות ההתעניינות הרבה בו, יצאו לאור בעברית מאז שנות התשעים של המאה הקודמת שני ספרים בלבד. ספר זה נועד למלא את החסר. הספר, עוסק ב הבנת ה התפתחות והאוריינית של הלומד, בתהליך רכישת הקריאה והכתיבה, ובתכניות התערבות בתחום זה . מוצגות בו עבודות של טובי החוקרים ב ישראל על אוכלוסיות חד-לשוניות ודו-לשוניות, תלמידים ש התפתחות ם תקינה ו תלמידים בעל י צרכים מיוחדים , לקויות למידה, קריאה, שפה ושמיעה. הספר מיועד לקהל קוראים רחב: מעצבי מדיניות החינוך, פסיכולוגים, מורים, גננות, יועצים חינוכיים, קלינאיות תקשורת, רופאים, מאבחנים דידקטיים ומטפלים בקשיי למידה וקריאה. מרצים בכל שלבי ההוראה והלמידה ימצאו בו עניין רב.

חוות דעת של מומחים בבריאות הנפש, במטרה להעריך את היכולות ההוריות ולהמליץ בפני בתי המשפט מהי טובת הילד, היא תחום החורץ גורלות המטיל על המומחים מעמסה רגשית ואחריות כבדה. כתיבת חוות הדעת היא עבודה מורכבת הדורשת אינטגרציה בין תחומים רבים: נוסף על ידע תאורטי וקליני, על המומחים לגלות ידע בתחומי המשפט ולהכיר את מערכת המשפט ואת השירותים הסוציאליים העומדים לרשות המשפחה והקהילה. עליהם לשלב בין כל התחומים הללו ולתת המלצות ראליות המתייחסות לטובת הילד. כלים מקצועיים מגוונים עומדים לרשות המומחים ועליהם להכיר אותם וגם את מגבלותיהם. הספר מתאר בצורה שיטתית ובלוויית דוגמאות רבות את תהליך העריכה של חוות דעת של מומחים הממונים על ידי בתי המשפט (בית משפט לענייני משפחה, בית משפט לנוער, בית משפט מחוזי, בית הדין הרבני ועוד). מוצגים ומנותחים בו הכלים המקצועיים, צורת העבודה והעקרונות המנחים אותה. מובאים החוקים שעל פיהם מתבקשת חוות הדעת (חוק הנוער, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק האימוץ, אמנת האג). מוקדש בו פרק לסקירת השירותים הסוציאליים ובעלי התפקידים בשירותים אלו הפועלים בתחום דיני משפחה. התייחסות לסוגיות אתיות ולדילמות שכיחות שהמומחים מתלבטים בהן נידונות בספר בהרחבה. ייחודו של הספר בכך שהוא עוסק בעריכת חוות דעת בדבר היכולות ההוריות כמכלול, והוא ראשון בסוגו בישראל. המחברים השותפים לכתיבתו מייצגים את התפיסה האינטגרטיבית הרב-תחומית הנדרשת בנושא המסוגלות ההורית וטובת הילד. בהשתתפות יפעת שרון-הדס ועפרית לוי

כשהיינו ילדים נהגנו לכתוב זה לזה זיכרונות. את הפינה השמאלית התחתונה של הדף היינו מקפלים וכותבים עליה את המילה 'סוד'. אבל הסוד אמור להיות כמוס. מדוע אין הוא מתחבא באמת ובתמים מבלי להכריז בגלוי: הנה אני כאן, הושט היד וגע בי? משום שכדי שיוגדר כסוד צריך למלל אותו, לספר אותו למישהו, בסוד. מי שמספר את הסוד כורת עם הנמען ברית של נאמנות, המבקשת להפוך אותם לישות החורגת מן היחיד, אבל איננה מתרחבת אל ממדי הציבור כולו. בעל הסוד והנמען שלו הם שניים המבקשים לתפקד כאחד, או אחד המפצל עצמו לשניים. מן האפיון הזה של הסוד עולות דילמות הכרוכות בכריתת בריתות ובבגידה בהן במישור האישי וגם במישור הציבורי. מאיזה רגע כפוי עלינו הסוד ומה משמעותה של הכפייה הזאת? חבר קרוב שלי מספר לי בסוד שהוא בוגד ברעייתו, שגם היא חברה קרובה שלי. האם עלי לספר לה? אני מרכל עם א על מעשיו של ב. האם זהו מעשה בלתי מוסרי? מהם גבולות המותר והאסור בשיחות סגורות של מקבלי החלטות בדרג הפוליטי? את מי הם מייצגים כאשר הם נועדים בארבע עיניים? מי צריך להיות מוסמך להחליט על סודות מדינה שהשתיקה יפה להם? ומה תפקיד העיתונות בהקשר הזה? למי חייבים רופאים להיות נאמנים: לחולה? לציבור? למעמדם המקצועי? אם החולה לוקה באיידס והוא מסרב לספר על כך לבת זוגו, האם חייב הרופא להזהיר אותה? חלק מן השאלות נענות כאן בביטחון. אחרות – בהיסוס, ויש גם שנשארות פתוחות. אל תוך הדיון נשזרים גם נושאים כמו מהותה של הבטחה; תפקודם של פוליטיקאים; יחסו של יחיד לקולקטיב שהוא חלק ממנו; ומהותה של אהבה. הספר מנתח מקורות פילוסופיים, ולצדם כתבים סוציולוגיים, סיפורים תנ"כיים, סוגיות תלמודיות, חוקים והצעות חוק ושיר של לאה גולדברג

הדיאלוגים נחשבים כיום לאחת המסות המבריקות והמעמיקות בפילוסופיה של הדת ולאחד הטקסטים המושלמים של יום. הדיאלוגים של יום הם ללא ספק יצירתו הפילוסופית המוצלחת ביותר מבחינה ספרותית. אפשר לומר בבטחה, שיום של הדיאלוגים רחוק מלנקוט עמדה תיאיסטית, כלומר עמדה המניחה אל פרסונאלי, בעל תארים של אחדות, אינסופיות, ידיעה ויכולת כוללות, ובעיקר טוב, צדק וחסד. כדי להבין את עצמתו המהפכנית של החיבור של יום, יש להביא בחשבון לא רק את הפופולאריות של הטיעון מתוך הכוונה, אלא גם את הרוח הקלווינסטית הדוגמאטית והקנאית, שאפיינה את סקוטלנד של המאה הי"ח. (מתוך המבוא)

שנים-עשר מאמרים הדנים במשנותיהם של כמה הוגי-דעות גדולים מבני דורנו. לא הייתה כוונתי לכתוב את תולדות הפילוסופיה של זמננו וגם לא עלה בדעתי לחסוך לקורא את הדרך אל ספרי הפילוסופים עצמם, שעליהם ידובר בפרקים הבאים. פחות מבכל מדע אחר יכול לבוא בפילוסופיה המאמר על איזו שיטה במקום למוד השיטה עצמה. אין שום ערך לידיעה אינפורמטיבית-שטחית על "עיקריה" של שיטה פילוסופית ושכרה יוצא בודאי בהפסד. הרצאתי על השיטות השונות היא קצרה וחד-צדדית במתכוון. מגמתי להבליט בהן קו אחד משותף: להראות כיצד, עם התחלת מאה העשרים, עבר משבר על התודעה המדעית, וכיצד היא מחפשת בדור האחרון בדרכים שונות ובאמצעים שונים מוצא מתוך המשבר. שורש המשבר הזה הוא, לפי דעתי, בפילוסופיה של ע. קנט. הפילוסופיה שלפני קנט, ובייחוד הפילוסופיה של דוד יום, הרסה את הביטחון התמים של האדם בעולם ובחוקיותו. יום הראה שהחוקיות הזאת, הנראית כל כך מובנה מאליה, נתונה בסימן שאלה גדול. התזרח השמש מחר כשם שזרחה הבוקר ואתמול ושלשום? אין שום הוכחה לכך ואין שום בטחון בכך. יסוד העולם הוא בחינת תיקו. קנט רצה להציל את המדע מספקותיו של יום. תשובתו ידועה: "המהפכה הקופרניקנית". יסוד חוקיותו של העולם הוא בתוך הסוביקט. השכל מטיל את חוקותיו על הטבע. החומר הניתן לנו מוכרח להופיע כחומר מסודר וחוקי, כי בלי זה לא היה יכול להופיע כלל וכלל. בהופיעו לפנינו, לובש "החומר" בהכרח את "הצורות" של השכל, כי אלמלא כך, לא היה יכול להיות "נתון" לנו כלל. כעת קבלה, כנראה, שאלתו של יום את תשובתה. החוקיות שעליה שאל יום, אינה דבוקה, מבחינה ראשונה, לדבר, אלא לסוביקט שהדבר מופיע לפניו (מתוך המבוא)

The selections in this volume, the fifteen prose poems of Griner akvarium (1953-54) and the eight entries in Meshiekes togbukh (1970-75) form a distinctive unit within Sutzkever's large poetic opus. Each of the narratives is a fragment of autobiography remembered and retold from a different perspective in space and time. The poet's lifeline has been severed by the holocaust and falls like a chasm between the past and the present. These works are an attempt to span the breach, creating in art an organic universe over which mutability and morality hold no sway. מבוא: רות וייס, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג ליידיש, הועד לתרבות יהודית בישראל.

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.

כיצד נוצרו ונשתמרו חיים חברתיים המבוססים על שיתוף פעולה? בעיה זו היא אחת הסוגיות הגדולות שהעסיקו את חוקרי האבולוציה מאז דרווין. אחד ההסברים הראשונים שהוצעו היה בררה ברמת הקבוצה: קבוצות שהפרטים החברים בהן משתפים פעולה מגדילות את סיכוייהן לשרוד כקבוצות. הועלו גם הסברים אחרים, כמו הסבר ברמת הפרט שעל פיו בסופו של דבר יוצא הפסדו של האלטרואיסט בשכרו: הוא זוכה לעזרה מנעזריו לשעבר בעת מצוקה, או נעשה בעל סטטוס גבוה בחברה, ולכן עולים סיכוייו למצוא בת/בן זוג. הסבר נוסף הוא ההסבר ברמת הגֵן: אף שפרט העוזר למקורביו מוריד את כשירותו הישירה, הנמדדת במספר צאצאיו, הוא מעלה את שכיחותם של גנים זהים לאלה שלו באוכלוסייה. כל אחד מההסברים טוען למרכזיות או אף לבלעדיות – לבכורה תאורטית – בשאלת האבולוציה של האלטרואיזם. הספר הוא תרומה מקורית ורב-תחומית בחקר האבולוציה של השיתופיות. הוא מאפשר דיון מחודש מנקודת ראות רעננה וביקורתית בבעיות קלסיות בביולוגיה אבולוציונית ובפילוסופיה של הביולוגיה, ומעלה שאלות מרתקות הקשורות להיסטוריה ולסוציולוגיה של הביולוגיה ולקשר המורכב שבין מדע לערכים. ספרה של אילת שביט דן בהסברים השונים לשאלת האבולוציה של האלטרואיזם, ובאופיו של תהליך ההכרעה בין ההסברים האלה בקרב חוקרי האבולוציה. המחברת מנסחת את אופי הבעיות והכשלים השכיחים בקרב החוקרים בתחום זה, מנסה לעמוד על שורשי הסיבות לכשלים אלו ובעקבות התובנות הללו להציע כיווני מחשבה שיאפשרו להימנע מהם בעתיד. ספר מרתק לכל מי שבמתעניין בטבע שמאחורי האמרות הידועות על טבע האדם (מתוך ההקדמה של פרופ' ימימה בן מנחם ופרופ' חוה יבלונקה).

ברטרנרד ראסל, הפילוסוף, המתמטיקאי וההוגה החברתי הבריטי מן הידועים ביותר במאה העשרים מבקש בספרון קצר אך בהיר זה משנת 1912 לענות על השאלה מהי פילוסופיה בדרך שונה מזאת של חיבורו הידוע האחר, 'תולדות הפילוסופיה המערבית'. אם בחיבור ההוא נקט ראסל גישה היסטוריציסטית ועקב באופן לינארי אחרי התפתחותה של הפילוסופיה במערב מראשיתה, הרי שבחיבור הזה הוא מנסה לייחד את הפילוסופיה משאר תחומי רוח האדם באמצעות ציון הבעיות הייחודיות שבהן מתחבטת הפילוסופיה מראשיתה ובעיקר בזמננו. כעדותו ב"הקדמה", בעמודים שלפנינו ראסל הגביל את עצמו "בעיקר בבעיות הפילוסופיה שאפשר לומר משהו חיובי ובונה, שכן נראה <לו> שלביקורת שלילית בלבד אין מקום כאן". מכאן שהחיבור שלפנינו לוקה בבחירה סלקטיבית משהו של הסוגיות הנידונות בפילוסופיה, ואולם כל חיבור העוסק בתולדות הפילוסופיה או במבחר נושאיה אינו יכול שלא ללקות בהעדפות סובייקטיביות של בחירה, מיון והצגת הדברים. כל עיסוק בתולדות הפילוסופיה או בסוגיות המרכזיות שלה מניח אפוא פילוסופיה לעצמה. על הפן הסובייקטיבי מפצה כאן הצגת הדברים הבהירה והקולחת, שאינה מחייבת ידיעה מוקדמת של הפילוסופיה או עיסוק קודם בה. לכן חיבור זה מתאים לכל מי שמבקש לטעום לראשונה מפרותיה החכמים של הפילוסופיה, שאצל ראסל נודעה לה תמיד משמעותה הראשונה שאין לה תחליף: אהבת החכמה לשמה. ולכן יאה לחיבור זה ההגדרה הידועה שראסל הגדיר את הפילוסופיה: "הרפתקת הרוח היחידה הנעשית לשמה בלבד".

ספר זה הוא הזמנה להתבוננות בעבודתה של אחת הקהילות הדומיננטיות ביותר בישראל, ובה בעת אחת הסגורות שבהן: הקהילה הטיפולית. באמצעות עבודת שדה אנתרופולוגית בת ארבע שנים (2008-2004) בשתיים מהעמותות הטיפוליות הבולטות בישראל - נט"ל ('המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי') וה'קואליציה הישראלית לטראומה' – מתחקים פרקי הספר אחר ההצטלבות הבלתי נמנעת בין שאלות קליניות של אבחון, טיפול ומניעה של פוסט-טראומה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי, לבין שאלות פוליטיות של זהות קבוצתית ויחסי כוח: אילו מאבקים מתקיימים בין אנשי הטיפול על משמעותה של החוויה הטראומטית ועל גבולותיה המוסריים? אילו הסכמות מתקבלות ביחס לפרקטיקות סיוע ולהקצאת משאבים, ומה הקשר בינן לבין שאלות של זהות קבוצתית; פוליטית, אתנית ומעמדית? מסע אתנוגרפי זה יאיר את התפתחותה של פוליטיקה סביב העיסוק הטיפולי בטראומה בשני מופעים עוקבים: (1). המופע המוסדי יעסוק בהקמתה של אכסניה טיפולית חדשה, מכוחו של חיבור יוצא דופן בין אנשי טיפול, תורמים ואנשי פרסום. (2). המופע המקצועי יציג את הסתעפותם של ארבעה מעגלים של עיסוק טיפולי בטראומה: מעיסוק ב'גרעין הקליני' של ההפרעה בקרב חיילי הצבא, עבור אל עיסוק ביחס המתוח בין טראומה 'ראשונית' של גבר וטראומה 'משנית' של אישה, בת זוגו, עד להתרחקות הולכת וגדלה מבסיס האֵם הקליני, לטובת התערבויות בקרב 'קבוצות סיכון', מבאר-שבע בדרום ועד דליית אל-כרמל בצפון, וכלה בדגש על מניעתה של טראומה, דרך פעולות של 'חוסן וחיסון' בעיר שדרות. מכאן ומכאן, יתברר עד כמה היה העיסוק בהפרעה רחוק מלייצג מציאות אובייקטיבית אחת ואמת קלינית ברורה. תחת זאת, תיחשף קיומה של רשת רב-קולית ורבת-משתתפים של יחסי גומלין סביב העיסוק הטיפולי בטראומה, בין מיקומים חברתיים שונים ובין תפיסות עולם שונות. ניתן לקנות את הספר באנגלית כאן

The present volume is the fourth in the Collected Works of the late Professor Shlomo Pines. The studies reprinted in this volume have been divided into two categories. In the first part have been reprinted essays dealing with various topics in the history of religion in antiquity. The second part includes seminal studies published by Pines on aspects of Jewish Christianity.

בספר טוב אחרית דבר נבחנים התיקונים שעשו בספריהם שלושה מחכמי ימי הביניים – הרי"ף (ר' יצחק אלפסי), ר' צדקיה מרומי ור' הלל בן אליקים – ומידת הצלחתם לעדכן את נוסח ספריהם בכל תפוצות ישראל. על יסוד כלל כתבי היד הידועים של שלושת החיבורים בוחן הספר אילו עותקים משמרים את הנוסח המתוקן ואילו מעתיקים את הנוסח הראשון, שהמחבר עצמו כבר דחה וביקש להחליפו. עוד נדונה השאלה אם הפוסקים שהסתמכו על דברי הרי"ף הכירו את התיקונים שעשה בספרו, או שמא לא ידעו על מקצתם והמשיכו לצטט לפי תומם את נוסחו הראשון של ספר ההלכות, בלי לדעת שהרי"ף חזר בו ושינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. הדיון בספרו של ר' צדקיה מרומי, שבלי הלקט , חושף גם הוא תיקונים שעשה בו המחבר. ר' צדקיה תיקן את ספרו בשלב מאוחר מאוד של עבודתו, לאחר שחשב כי כבר השלים את כתיבתו ואף הכין כמה עותקים נקיים שלו, שעדיין מונחים היו על שולחנו. בעותקים אלה, הנחשפים כאן לראשונה, שילב המחבר ברגע האחרון הוספות ומחיקות, ולעתים אף תלש מהם דפים שלמים וגנזם – ולעולם לא נדע מה נכתב בהם ומה הניע אותו להסירם. מרתק במיוחד הוא סיפורו הידוע של ר' צדקיה על שרפת התלמוד בפריז בשנות הארבעים של המאה השלוש-עשרה: מחקר זה מגלה לראשונה כי גם את הסיפור הזה ערך המחבר פעמים אחדות ועשה בו שינויים משמעותיים.

הספר מכיל מאמרים שדנים באישיותו ובהגותו של שלמה לוי שטינהיים שהתפרסם לא רק כתיאולוג, אלא גם כרופא, מדען ולוחם לטובת האמנציפציה של יהודי אירופה במאה היט. בנוסף להרצאות שהושמעו בכנס הראשון על שטיינהיים שהתקיים בארץ במלאת מאתיים שנה להולדתו באוניברסיטת בר - אילן מובאים גם תרגומים מכתבי שטיינהיים ומחקרים על האיש והגותו שהתפרסמו בכתבי - עת שונים בארץ ובחול. המאמרים מסודרים לפי ארבעה נושאים עיקריים בהגותו של שטיינהיים: התגלות מול פילוסופיזם, שטיינהיים מול קאנט ושלינג, שטיינהיים והנצרות, והתפיסה המדינית של שטיינהיים. איש אשכולות זה משתדל להסביר בכלים של הפילוסופיה הכללית, במיוחד בטרמינולוגיה אריסטוטלית וקאנטיאנית, את אמיתותה ותוכנה של ההתגלות ולטהר אותה מכל השפעות מעולם האלילות בצורתה הדתית והפילוסלפית. גרשם שלום ניבא בדברי אזכרה ביום השלושיס למותו של פראנץ רוזנצווייג שאין ספק שעוד יבוא היום ויגלו את חיי המחשבה הגנוזים בספרים נשכחים ובזויים כמו 'ההתגלות לפי מושג התורה של בית - הכנסת' של שלמה לוי שטיינהיים הספר שלפנינו יתרום רבות להעמקה בשיטה התיאולוגית הייחודית של שטיינהיים ובהבנת משנתו.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

מקובל לטעון כי המרקסיזם הוא פילוסופיה, אך קרל מרקס הפסיק לכתוב חיבורים פילוסופיים לפני שהגיע לגיל שלושים. בבגרותו כתב ספרי כלכלה, חיבורים בהיסטוריה ובסוציולוגיה וכמובן גם כתבים פוליטיים. ואולם, קשה למצוא בכתבי מרקס הבוגר חיבורים שהוקדשו במיוחד לפילוסופיה. יוצאים מן הכלל בהקשר זה הם ה מבוא ו ההקדמה ל ביקורת הכלכלה המדינית . ה מבוא לביקורת הכלכלה המדינית , שנכתב ב-1857, נגנז ולא ראה אור בחייו של מרקס. הוא שרד רק כטיוטה, אך נותר ניסיונו היחיד של מרקס לנסח באופן שיטתי את הנחות היסוד הפילוסופיות לעיסוקו בכלכלה, בהיסטוריה ובסוציולוגיה. הוא מוגש כאן לראשונה בתרגום עברי. ה הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית , שראתה אור ב-1859, מכילה דיון פילוסופי משלים ביחסים בין הכלכלה לבין הפוליטיקה וחיי הרוח. זהו הדיון המפורסם, המכיל את המשפט שהפך מאז לסיסמת המטריאליזם של מרקס: "לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא להפך – הווייתם החברתית היא שקובעת את תודעתם". הספר העומד לפניכם, המאגד יחדיו את ה מבוא ואת ה הקדמה , מעניק לקורא העברי גישה נוחה לעקרונות הפילוסופיים העומדים ביסוד מחקריו של מרקס. לספר מצורף פתח דבר מאת המתרגם, טל מאיר גלעדי, הדן בפירוט בעקרונות הפילוסופיים הנפרסים בחיבורים אלו.

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

כיצד באמת צייר מונה את הסדרות שלו? עד כמה השפיעו כתבי קאנט, גתה ורוסו, ודברי הביקורת של בודלייר וזולא, על אמני המאה התשע עשרה? הידעתם שרנואר היה גם תאורטיקן של אמנות? מה היו המגבלות החברתיות שאתן נאבקו האמניות מוריסו וקסאט? כיצד באו חיי האמנים לידי ביטוי ביצירותיהם ? הספר שער לאמנות המודרנית בא לענות על שאלות אלה ורבות אחרות באמנות המאה התשע עשרה – כור מחצבתה של האמנות המודרנית – מאה רבת תהפוכות הן בתאוריות על האמנות והן בהגותם של פילוסופים וסופרים שאתם ניהלו האמנים שיח פורה. באמצעות תאוריות אלה נבדקות הנחות היסוד של שלוש התנועות שהתפתחו בו־זמנית בראשית המאה: האידאליזם ששלט באסכולה הנאו־קלסית הניכר בציוריהם של דויד ואנגר; הסובייקטיביות של האסכולה הרומנטית שהתגלתה בנופים של פרידריך וטרנר, ביצירות מלאות ההבעה של גויא ודלקרואה ובפיסול של רודן; וכן ההתבססות של האסכולה הנטורליסטית על החיים בהווה הנראית בנופים של קונסטבל וקורו ובדמויות של מילה וקורבה. תנועה זו התפתחה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה לאימפרסיוניזם באמנותם של מאנה, דגה, מונה ורנואר. ניתוח מגוון הסגנונות שפיתחו סרה, סזאן, ון גוך, גוגן, רדון ומונך בסוף אותה מאה חותם את הספר . הטקסטים שבספר מאירים באור חדש את יצירות האמנות שהן שער לאמנות המודרנית. הדברים תורגמו לעברית – לרוב לראשונה – תוך שמירה על סגנון הכתיבה של מחבריהם . לכל פרק נלווים מבוא והערות הסבר . ספר לאמנים, לחובבי אמנות, למורים ולתלמידים.

ספר זה, הבא בעקבות הספר הדרכה בפסיכותרפיה , הוא סיכום של התפתחות אישית ומקצועית של המחברים, ובו זמנית – נקודת התחלה להתפתחות נוספת. כתיבתו נובעת משיח מתמשך עם מטופלים, מודרכים ועמיתים, והתרחשה תוך כדי דיאלוג בין המחברים. החיבור מאיר ומדגיש את הדיאלוג בתהליך ההדרכה, מתוך שאיפה להרחיב ולהעשיר את שיח ההדרכה, להגמיש את האופן שבו מיושמים מושגים קיימים, ולבחון אותם לאור האפשרות של השפעות דו-כיווניות והדדיות בין המדריך לבין המודרך. שינויים והתפתחויות בתאוריה הפסיכודינמית מציבים בפנינו אתגרים – הורדת מסך הניטרליות והעמדת עצמיותנו לבחינה ובדיקה, פתיחות לשאלות והשגות של מודרכים, תוך ויתור על עמדה סמכותית, ונכונות להיות מושפעים מהמודרכים ולשנות עמדות. הספר מיועד לקהל המדריכים והמודרכים בתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והפסיכיאטרייה. אנשי מקצוע מתחומי הייעוץ החינוכי, ההוראה והייעוץ הארגוני יוכלו אף הם למצוא בספר מענה לשאלות העולות תוך כדי עבודתם.

פרופ' סימון ופרופ' פרנקנשטיין באו אל החינוך ותפסו אותו מזוויות ראייה שונות. את דעתו של האחד העסיקו במיוחד שאלות בדבר מטרותיו של החינוך, והאחר חקר והגה בשיטות החינוך בעיקר. סימון ביקש לפענח את רזי חינוכו של האדם על ידי התעמקות בתולדות הרוח, ואילו פרנקנשטיין – באמצעות חקר הנפש של היחיד שנפגע. לשניהם היה משותף הדחף, שמקורו נעוץ באתוס אחד: בהזדהות עם האנושי ובתחושת אחריות לעתידו של האדם. פעולתם החינוכית הייתה בעיניהם בראש ובראשונה היענות לצו מוסרי. מצאנו לנכון להקדיש אסופה אחת למורינו וחברינו אלה ביחד משום התפקיד ששניהם מילאו במישרין בהנחת יסודותיו של בית הספר לחינוך, ובעקיפין – של לימודי חינוך כמקצוע אקדמי בארץ. העובדה שבפועלם רב השנים היו שני מורינו קשורים ביניהם בקשרי ידידות והערכה הדדית היא טעם נוסף לציון זכרם בספר זיכרון אחד.באסופה מאמרים משני סוגים: מאמרים הדנים במשנותיהם של שני האישים, שלהם מוקדשת האסופה ומאמרי חבריהם ותלמידיהם, העוסקים בפנים שונים של החינוך, שאותם הם הקדישו לזכרם. כמו כן כוללת האסופה רשימות פרסומיהם של סימון ופרנקנשטיין.

בספרו פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים בוחן הפילוסוף הנודע הילרי פטנאם את הגותם של שלושה פילוסופים יהודים מרכזיים במאה העשרים – פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר ועמנואל לוינס – בבואו ליישב בין הצד הפילוסופי והצד הדתי של חייו. נוכח בספר גם לודוויג ויטגנשטיין, ופטנאם מעמת את חשיבתו עם עמדותיהם של השלושה. הוא מסביר את הרעיונות המרכזיים של כל אחד מן ההוגים הדגולים האלה וחושף את תרומתו האינטלקטואלית והרוחנית המכרעת של כל אחד מהם. הדת היא היהדות, אך בזכות העמקות והמקוריות של הפילוסופים הללו, בפרשנותו המעמיקה, הגותם היא אכן מדריך לחיים. לספר נלווה פתח דבר מאת פרופ' ימימה בן מנחם, העומדת – בין השאר – על ראייתו של פטנאם את הדיון הפילוסופי כאמצעי להבנה טובה יותר של המציאות, ועל ציפייתו מן הפילוסופיה להיות מקור השראה קיומי. פטנאם חותר לגלות בפילוסופיה היהודית של המאה העשרים תובנות העשויות לאפשר לו ולקוראיו להיענות לאתגר פילוסופי חדש-ישן זה.

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

סרן קירקגור (1813–1855) איננו רק אביו של האקזיסטנציאליזם הדתי, הוא היה גם פילוסוף-סופר מחונן, שגייס את כישרונו הספרותי לשירותה של התפלספות מהפכנית ומיוחדת במינה זו. בכרך השני של ספרו החשוב או-או משורטט מעגל החיים האתי, בניגוד למעגל החיים האסתטי שתואר בכרך הראשון. בכרך זה מופיעים כמה מן המוטיבים המרכזיים בהגות קירקגור, ובעיקר תורת שלושת המעגלים הקיומיים שבפניהם ניצב האדם הצעיר המבקש לבחור לעצמו את הערך העליון שישלוט בחייו ויעצב אותם. בעוד שבכרך הראשון מוצגים הנאותיהם ומכאוביהם של החיים הנהנתנים ("האסתטיים"), הנכנעים לחושניות על כל ביטוייה -- מהמין, המוזיקה של מוצרט ועד פשיטת רגל קיומית מעוררת פלצות -- בכרך השני מוצגת ספירת החיים האתיים, המסומלת בדמותו כבדת הסבר והסברא של השופט ויליאם, כאשר מכוּתבו הולם את דמות הגיבור הבדיוני שיכול היה לכתוב את "יומנו של מפתה" בכרך הראשון. הגיבור מתווכח כאן בלהט עם שיפוטיו האתיים של השופט על אורח חייו האסתטיים. השופט, במכתבים בעלי פתוס, מנסה בכל מאודו ושכלו לדבוק באורח החיים האתי על-פי עקרונות נשגבים כפי שבאו לביטוי בתורת המוסר הקאנטית. העדפתו האישית של קירקגור הצעיר הייתה, כמובן, הספֵרה האמוּנית, שעליה כתב את חיבורו המרשים חיל ורעדה (בהוצאת מאגנס). באופק ההתפלספות בין האסתטיקן לאיש האתי מבליח לעתים מזומנות הפתרון הדתי למבוכות קיומיות ולשאלות הזהות האישית שעל האדם המודרני לעמוד מולן בעת הזאת. עורך הסדרה: יעקב גולומב

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

אילו ניתן למדוד את שיעור קומתו של סופר על-פי ההשפעה ששפעה ממנו, אפשר שהיית מונה את פילון לא רק עם גדולי הוגיהם של היהודים, אלא אף עם אלה של היוונים. חלוץ היה בכמה וכמה תחומים נכבדים של מחשבת-אנוש. לא זו בלבד שראשון התיאולוגים היה, היינו, הראשון שביקש להעלות בקנה אחד את תורותיה של התגלות על-טבעית ואת מסקנותיו של מחשב עיוני, אלא גם הפסיכולוג הראשון של האמונה, המיסטיקן הראשון בין המאמינים באל אחד, וכן - ואין להקל ראש אף בזו - הראשון שהעלה את האלגוריה המקראית לכלל שיטה. התרומות שתרם לענפי-עיון אלה ואחרים משוות לכתביו חשיבות ממעלה ראשונה לגבי תולדותיו של המחשב הדתי. אולם, מצד אחר, קשה להכחיש שאיש זה, ככל שגדול היה מפעלו, לא היה הוגה מהפכני ואף לא בעל דיוקן רוחני חטוב. סתירה זאת - שוב לא יהיה בה מן המתמיה, אם נראה את האיש על רקע סביבתו הרוחנית. כי-אז יתחוור לנו שמקוריותו באה לו לא מכוח העפלה רוחנית אישית, אלא מכוח השעה ההיסטורית שבה הגה את הגיונותיו. (מתוך המבוא)

ספר זה הוא ראשון בשפה העברית שמציע לחוקרים, ליועצים, למורים ולתלמידים מודל תיאורטי ופרקטי לייעוץ ארגוני. המודל נשען על "הייעוץ התהליכי" (Process Consultation) של אדגר שיין והוא מציע לו מסגור מחודש בעל אוריינטציה סוציולוגית. המסגור המחודש, שיוגדר בספר "התערבות ייעוצית מכוונת הביטוס", רואה בחשיבה ובפעולה של יחידים תוצר של הביטוס שמתעצב בתוך יחסי הגומלין בין פרקטיקות פעולה של יחידים למבנים חברתיים כמו תרבות, תפישות רחבות, מטאפורות מארגנות, יחסי כוח וידע פרקטי. ספר זה הוא גם הזדמנות לקוראים להכיר לראשונה בשפה העברית וכיחידה אחת את ההיסטוריה של שדה הפיתוח הארגוני (Organization Development), את האירועים המרכזיים שעיצבו אותו ואת הדמויות המרכזיות שהעניקו לו את דמותו. הספר סוקר את הספרות שמבקרת את שדה הפיתוח הארגוני כבסיס להצדקת חשיבותה של האוריינטציה הסוציולוגית בביצוע של תהליכיי ייעוץ ארגוני.

הקומדיה האלוהית , יצירת מופת של התרבות האנושית על שלושת חלקיה – תופת, פורגטוריו, עדן – בתרגום מלא ונאמן מן המקור האיטלקי, כולל מבואות וביאורים, מאת ראובן כהן, בן עירו של דנטה – פירנצה. הקומדיה האלוהית היא מעשה יצירה שקשה למצוא שלם ומוּבנֶה ממנו. רעיונות פילוסופיים, פוליטיים ודתיים מובאים בה בתוך מסגרת קפדנית ובאמצעים צורניים מחייבים ומדויקים. מפגשים מפתיעים, דיאלוגים ותפיסות עולם, מובאים לעתים בשורות קצרות ומעטות, מלוטשות עד גבישיות מושלמת. לא רק העולם המציאותי, הגאוגרפי והמדעי, עולה לפנינו כממשות חיה. גם העולם הקוסמי והעולם שמעבר לו, זה האלוהי, מוצגים כאילו ראה אותם המשורר בעיניו ממש, על שלל צבעיהם, צורותיהם והאורות המציפים אותם או הקורנים מהם. העולמות האלה, שהיצירה מעלה לא פעם כבדולים זה מזה, מתלכדים ל'סיפור' אחד שלם, דרך 'עלילה' שבה הפרטים אחוזים זה בזה אל נקודה אחת שהכול בא ממנה והכול אליה שב. השלמות מתגלה לדנטה סמוך לרגע סיומה של היצירה, שהוא גם רגע הגעתו אל סופו הנשגב של מסעו, בפסגה השמימית. שם, כאשר הוא מעז להישיר מבט אל מעמקיו האין-סופיים של היקום, סוף-סוף נראית לו המציאות כולה כספר האחד הקושר בעבותות של אהבה את כל מה שהיה מפוזר ומפורד בעולמנו: בְּמַעֲמַקָּיו רָאִיתִי כִּי אָסוּף, קָשׁוּר בְּאַהֲבָה בַּסֵּפֶר הָאֶחָד, מָה שֶׁבַּיְּקוּם נִפְזָר דַּפִּים-דַּפִּים: (עדן, שיר 33, ש' 85--87) בכל המעגלים שהמשורר סובב בהם – מעגלי הרִשעה של התופת , כרכובֵי ההיטהרות של ה פורגטוריו וחוגֵי הרקיע של טְהורי הנפש והישויות השמימיות ב עדן - אין הוא חדל למצוא יצורים אנושיים. בדרכו לאלוהים דנטה מוצא את האדם. 'תרגומה של יצירת מופת זו חותר להשגתם של איזונים בין כוחותיה הגלויים והנסתרים: הלשון, הציור, התוכן והצורה, האמת והיופי. במקום שבו היסודות מתאחדים, מעשה התרגום הוא סוג של פגישה; מענה לאפשרות של הקמת מבנה חדש שיסודותיו מוטמעים בתוכו'.

הספר אחרי הצלצול: עולם הפנאי של ילדים ובני נוער נולד בעקבות מחקר ארצי בנושא, שנערך במימון המדען הראשי במשרד החינוך. במחקר התגלה מחסור בידע שיטתי ואמין על הפנאי של ילדים ונוער בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט. ילדים ונוער הם הקבוצה הפעילה ביותר בתחום הפנאי, ולפעילותם נודעת השפעה מכרעת על עיצוב אישיותם וגיבוש זהותם – מכאן חשיבותו הראשונית של הספר. ייחודו של הספר נעוץ בכך שהוא משלב תאוריה, נתונים וממצאי מחקר מהארץ ומהעולם. כך הוא מספק לקוראים תמונה מקיפה של מאפייני הפנאי של ילדים ובני נוער. הספר מציג את תמצית הספרות על מהות הפנאי, על תיאוריות העומדות בבסיס התנהגות הילדים ובני הנוער בפנאי, על המניעים והגורמים המשפיעים על בחירות הילדים ובני הנוער ועל תפיסתם את התגמולים המתקבלים מהשתתפותם בעיסוקי הפנאי. הספר חותם בפרק על חינוך לפנאי, ובו תמצית הידע בנושא והצעות של דרכים ואמצעים לחינוך ראוי לפנאי המיועדות למחנכים ומקבלי החלטות.

מה קורה כשאנו קוראים? האם הטקסט שלפנינו הוא תיעוד של משהו קיים בהווה, או שהיה קיים בעבר, או שהוא עיצוב-מחדש של מציאות שכבר עוצבה ועתה היא מפורקת לגורמים ומורכבת מחדש בתודעתו של הקורא? הבנת המתרחש בתהליך הקריאה, אומר וולפגנג איזר בספרו מעשה הקריאה, היא הבסיס לפיתוחה של תאוריית תגובה אסתטית. שכן הקריאה מניעה שורה של פעילויות הנשענות הן על הטקסט הן על כשירויות והתנסויות אנושיות מסוימות. תאוריות על המתרחש בתהליך הקריאה הרווחות בגרמניה משלהי שנות השישים – תאוריות ההתקבלות - מתמקדות בקוראים ומסבירות את תגובותיהם לאור ההתנסויות הספרותיות מוטות-ההיסטוריה שלהם. לעומתן, תאוריית התגובה האסתטית, המכונה גם 'אסתטיקה של התקבלות', מחזירה את יחסי הגומלין בין הטקסט לקורא אל מרכז הדיון: מעשה הקריאה נבחן באמצעות ניתוח אופן ההפעלה של הקורא על ידי הטקסט. בהגדירו את המתרחש במהלך מעשה הקריאה, כלומר כיצד נוצרת, מתפתחת ופועלת התגובה האסתטית, תוך ערעור על הדיכוטומיה מציאות/בדיון, מעניק ספרו של איזר מסגרת שיטתית להערכת התקשורתיות של טקסט ספרותי בהקשר שבו הוא נוצר. חיבור רב-חשיבות זה, הראשון מבין ספריו של איזר שתורגם לעברית, מנתח לעומק את מערכת היחסים בין הקורא ובין הטקסט. המתעניינים בתהליך הקריאה, בתיאוריה של האסתטיקה, בביקורת הספרות ובהיבטים התיאורטיים הבסיסיים של הרומן ימצאו בו עניין רב. וולפגנג איזר הוא מהתאורטיקנים המובילים של הספרות במחצית השנייה של המאה העשרים. יחד עם הנס רוברט יאוס היה איזר ממייסדי אסכולת קונסטנץ, שנודעה בהשפעתה מרחיקת הלכת על התפתחויות תאורטיות בתחום לימודי החברה והתקשורת בגרמניה. תחומי מחקריו כוללים: ספרות אנגלית מן המאות השש עשרה והשמונהעשרה, השירה והרומן המודרניים, תאוריה ביקורתית, תאוריות של קורא, התקבלות ותגובה אסתטית.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

בספר נאספו מחקרים ביצירתו של שלום-עליכם פרי עטו של ההיסטוריון וחוקר ספרות יידיש חנא שמרוק, ממורי האוניברסיטה העברית בירושלים שהלך לעולמו לפני שנים אחדות. המחקרים, שנתפרסמו רובם בעברית ומיעוטם ביידיש בשנים 1992-1971, מוגשים עתה כולם לקורא בלבוש עברי. הם משקפים היטב את דרכו של החוקר: מחקרו הצמוד לטקסטים ולהתפתחותם מבחין הבחנות אמנותיות דקות ומאלפות על רקע היסטורי-תרבותי נרחב. פרקים אחדים מוקדשים ליצירות מרכזיות של שלום-עליכם ('טוביה החולב', 'מוטל בן פייסי החזן', 'כוכבים תועים', 'מנחם-מנדל') ודנים בתולדותיהן ומגמותיהן, באופיין ובדרכי עיצובן, או בבעיות מהותיות אחרות העולות מהקשרן כגון הסיטואציה האפית או תולדותיו של תאטרון יידיש. אחד הפרקים עוסק ביצירות שכתב שלום-עליכם עצמו בעברית ופרק אחר מתמקד בבעיית תרגום יצירותיו מיידיש לעברית תוך הצגת מגוון פתרונות. הפרק הדן בהצלחת הדרמה 'צעזייט און צעשפרייט' (מפוזרים ומפורדים) בתאטרון הפולני מציג תחנה מכריעה בדרכו של שלום-עליכם אל התאטרון, וגם אל אכזבתו ממנו בשלב מאוחר יותר באמריקה, אכזבה שמצאה ביטוי חריף ביותר ברומן 'כוכבים טועים'. סקירת מקומה של אמריקה בכתבי שלום-עליכם בוחנת בעיה מרכזית הן בחיי הציבור היהודי בתקופתו של הסופר הן בחייו הוא וביצירתו. סוגר את הספר דיון בשלום-עליכם וראשיתה של הספרות המודרנית לילדים ביידיש הבוחן את חלקו של הסופר בתולדות ספרות הילדים בעברית וביידיש, ומתקשר גם לשאלת ייעודם של סיפורי מוטל בן החזן לקהל הקוראים הצעיר.

"ב-1651 הופיע בלונדון ספרו המפורסם ביותר של הובס 'לויתן'… הספר הביא על הובס רדיפות רבות מצד אלה אשר ראו בספר בשורה של כפירה, של אתאיזם… הובס הוא 'מאטריאליסט' עקיב… השקפתו על טבע האדם פסימית ביותר… במצב הטבעי עולה האדם בפראיות על החיה… בעוד שאריסטו טען שהאדם הוא מטבעו 'חיה חברתית', טען הובס שהאדם הוא מטבעו חיה בלתי חברתית, ושבני-אדם היו בולעים זה את זה חיים אלמלא היה הריבון מרסן את יצריהם." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "תומס הובס נקרא לעתים קרובות אביה של הפילוסופיה האנליטית החדשה… בפילוסופיה המדינית שלו הוא ניסה למשג את היחסים שבין המדינה החשה לבין האזרח היחיד, שיותר אי-אפשר היה להתייחס אליו בפשטות כבעל מקום מודר בסדר האלוהי… השקפותיו של הובס – שאומצו מאוחר יותר על ידי האסכולה האנליטית של ג'ון אוסטין – שהחוקים הם פקודות, תרמו תרומה בעלת ערך ועזרו להבחין בשאלות שונות בנוגע לחוקים… להובס היו גם כמה רעיונות מעניינים על הסיבות הטבעיות של הדתות." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו יורק

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

במילון זה כונסו כמה אלפי קטעים קצרים מתוך עיתונים, כתבי-עת, ספרים ושאר פרסומים שנדפסו בארץ-ישראל ב"תקופת התחייה" - מאז שנות השבעים של המאה ה-19 ועד מפלתם של התורכים ונסיגתם מהארץ ב-1918. המשותף לקטעים אלה שהם מכילים מילים אובדות: מילים זרות שעם הזמן נמצא להן תחליף הולם בעברית, כגון פוטוגרפיה, אבטוריטט, פראנג'י; מילים שלא הצליחו לדחוק מילים זרות, כגון בית-ישחק (תיאטרון), ירכתון (פיליטון), נעמני (רומנטי), שחרחוק (טלפון); מילים שמילים מחודשות אחרות באו על מקומן, כגון אבחמץ (חמצן), יציצור (חיידק) ומכושית (פסנתר); וגם מילים המשמשות אותנו כיום במובן שונה לגמרי. כגון בלשן (נואם משובח), גבורה (הספק), חוץ (רחוב), מפסעה (מדרכה) ועצירות (מיתון). כל אלה מילים אובדות הן, אך לאו דווקא אבודות: יהיו ביניהן ודאי כאלה שימשכו את לב הקורא עד שלא יהסס להשתמש בהן גם בימינו. המילון נועד לא רק לאוהבי הלשון, חוקריה ומוריה, אלא גם לכל המתעניינים בתולדות שנות בראשית של ישראל החדשה, הן מפני שיוכלו לחוש בציטוטים הרחבים שבמילון את פעימות רוח התקופה והן מפני שיוכלו להסתייע בו בהבנה נכונה של כתבי אותם ימים. חובבי אנקדוטות תרבותיות ימצאו אף הם במילון זה שלל רב.

מהי תרומתם המיוחדת של הפילוסופים הקיומיים היהודים לאקסיסטנציאליזם בכלל ולפילוסופיה הדיאלוגית בפרט? שאלה זו היא העומדת במרכז הספר. מתברר שהגותם היא הגות דיאלוגית באופן מובהק. 'הסובייקט החושב' מודח מכס המלוכה באקסיסטנציאליזם היהודי, המתפנה לקראת סובייקט מעורב ופעיל. בדרך זו מבוטאות מחשבות יהודיות בשיח אוניברסלי, והייחודי מועבר בלשון הכלל הנושאת את עקבותיו של ייחודי זה. יתרונה של הפילוסופיה המערבית טמון בפיתוח מבט ביקורתי של האדם על עצמו ועל העולם. המחשבה הביקורתית הכרחית וחשובה היא, אך היא גם תרמה לניכור האדם מן האחר, ניכור שהאקסיסטנציאליסטים היהודים - ולא הם בלבד - מעוניינים לסלק לטובת גישה דיאלוגית. המחבר מראה שגישה זו רלוונטית לעיצוב הנוף התרבותי העכשווי בישראל. לראשונה מתבצעת כאן השוואה ממצה בין האקסיסטנציאליסטים היהודים לעמיתיהם מהעולם הכללי. המחבר מפגיש בפנורמה רחבה הוגים קיומיים יהודים עם עמיתיהם הלא-יהודים, כדי לזרות אור על טיבה המיוחד של המחשבה הקיומית היהודית. קירקגור, שופנהאור, ניטשה, הוסרל, היידגר וסרטר באים ברב שיח עם ר' נחמן מברסלב, הרב סולובייצ'יק, בובר, רוזנצווייג, לוינס וקפקא. מיקום הפילוסופיה היהודית הקיומית במסגרת המפעל הפילוסופי בכללו מצד אחד מונע סגירות המחשבה היהודית מפני המודרנה ומפני המתרחש בעולם הסובב, ומצד שני מבליט את הייחוד היהודי, שהוא לאו דווקא מנוגד לאוניברסלי.

דוגן זֵנְגִ'י (1200–1253) נחשב לאב המייסד של זרם הסוטו זן ולאחד מהוגי הדעות המשפיעים ביותר ביפן. יצירתו, מבוא לסוֹטוֹ זֵן - שׁוֹבּוֹגֵנְזוֹ זוּיְמוֹנְקִי, שפירושה תיעוד הדברים שנשמעו מ'אוצר עין הדהרמה האמיתית', מתעדת את דבריו של דוגן לתלמידיו שנרשמו במאה השלוש עשרה בידי אֵג'ו, תלמידו המצטיין וממשיך דרכו. שׁוֹבּוֹגֵנזוֹ זוּימוֹנקֵי שימש לראשונה כמקור העיקרי להצגת משנתו הפילוסופית של המורה דוגן בשנת 1925, ומשם התפשט למערב. חשיפת כתביו של דוגן בפני קוראים שאינם נמנים עם חוגי הסוטו ביפן, חילצה אותם מחוגים בדלניים והביאה לשינוי בתפיסת דמותו של דוגן מדמות מופת, אגדית כמעט, השמורה לחוג נבחר בלבד, לדמות אנושית של אדם ומורה. ביצירה נכללות שיחות קצרות, הערות עידוד, דברי הנחיה ואזהרות מפי המורה, הממחישות את רוח הסוטו זן. שאלות בתחום המטפיזיקה הבודהיסטית הקשורות בזמן ובחיים ומוות מתבררות בספר. נידונים בו נושאים הקשורים במהות התרגול במדיטציה ועולות תהיות של תלמידי דוגן בנוגע למה שנדרש מהם כדי להגיע להתעוררות: • האם התלמיד מוכשר דיו כדי להשיג התעוררות? • מה מקדם ומה מעכב התעוררות? • מה דינו של מי שחורג ועובר על העיקרים הבודהיסטיים? • האם חשוב להקפיד על דיאטה צמחונית או שאפשר להתיר אכילת בשר? • איזה מקום תופסים הטקסים והכתבים ומה חשיבותם? • האם אמביציה להישג רוחני מסייעת או מכשילה? • האם ההליכה בדרך הזן מקדשת את האמצעים? דוגן תובע מתלמידיו למצות עד תום את הפוטנציאל שלהם באמצעות מדיטציה. שער הכניסה לבודהיזם בעיניו הוא מדיטציית הזָאזֶן, מדיטציה עמוקה ושקטה בישיבה שבלעדיה הבודהיזם אינו מתקיים: 'רבים מהאנשים השיגו התעוררות רק בכוח הזאזן. חלק, שהיו נבערים כל כך עד שלא יכלו לענות אפילו לשאלה אחת, התעלו מעבר למלומדים שלמדו במשך שנים אך ורק בזכות דבקותם העיקשת בזאזן. לכן, על התלמידים להתרכז בזאזן בלבד ולא להיות טרודים בעניינים אחרים. דרכם של הבודהות ואבות הזן היא זאזן בלבד.' פרופ' מָסוּנָגָה רֵיהוֹ (1900–1981), מורה זן מעשי ומלומד בקי בפילוסופיה ובהיסטוריהשל הזן בודהיזים, נחשב ליורשו הרוחני של דוֹגֵן זֵנְגִ'י ושל רצף מורי זן שראשיתם בבודהא, הוא שתרגם את היצירה מיפנית לאנגלית (ב-1971), ומתרגום זה היא תורגמה לעברית. למרות מרחק השנים והתקופה, הנושאים המוצגים ביצירה משמרים את הניחוח הרענן והאותנטי של שוחרי דרך שהפכו אותה לחלק משגרת יומם. תרגם מיפנית מָסוּנָגָה רֵיהוֹ , תרגמה מאנגלית ענבל טפר

This volume covers some fifty years of Pines' work in the field of Islamic philosophy, from the very first article he published ("Some Problems of Islamic Philosophy", in 1937") to an article that was found in his paper after his death and is published here for the first time (" The origin of the Tale of Salâmân and Absâl").

"שני המאמרים המופיעים כאן לראשונה בעברית, הם תוספת חשובה לכתבי רוסו הספורים שיצאו עד עתה בשפתנו. הם רלוונטים במיוחד לבלשנים, לחוקרי האידאות שרווחו ערב המהפכה הצרפתית, לחוקרי המרקסיזם, למחנכים, לאנשי מדעי החברה והאנתרופולוגיה החברתית, לעוסקים בתולדות המשפט המדיני, לפילוסופים ובעצם לכל שואפי החירות ומוקירי השוויון בין בני־האדם באשר הם. תושבי ארצנו, השרויה בסכסוך ממושך, המבקשים להבין מהו המקור האפשרי למלחמות בין האומות, כדאי שיעיינו בנאמר בנושא זה במאמר השני של רוסו. ומכאן רב ערכם של שני החיבורים לכל מי שעדיין העמדה ההומניסטית יקרה ללבו, וההשכלה לרוחו." - י"ג, פתח דבר ואולם, כך כותב וולטר לרוסו אחרי שקרא את מאמרו "על המקור והיסודות לאי-השוויון בין בני־אדם" המוגש כאן: "מעולם לא גייס איש אינטלגנציה כה רבה כדי להפוך אותנו, בני-האדם, לבהמות. אחרי קריאה בספרך, מתעורר החשק ללכת על ארבע. אולם שישים שנות חיי השכיחו ממני הרגל זה."

"האם נוכל לתאר לנו שאלוהים דחה את הצו המוסרי ודרש מאברהם דבר שהוא מבחינה מוסרית… חטא? זוהי הבעיה הגדולה של סיפור העקדה המוצג בהימנון הנפלא הזה שתורגם במלואו לעברית." - שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר "למתרגם הספר, איל לוין מגיעות ברכות ותודות רבות על התרגום העשיר והחי הזה הממזג לשון גבוהה, כיאות, עם עברית חיה…" - יורם ברונובסקי, הארץ , תרבות וספרות "מחברו הפסידונימי של הספר 'חיל ורעדה', שבו מוצגת לראשונה ובמפורש הספירה הדתית, הוא יוהאנס של השתיקה הנקרא כך מפני שהוא יודע, כי יש דברים שאין הוא יכול להסבירם, אף-על-פי שהוא יכול לתאר אותם. סיפורו של אברהם מתואר על-ידי קירקגור בשלבים עוקבים ודראמאטיים, שמתוכם מתגלעות הקאטגוריות הדתיות העיקריות של הגותו." - יעקב גולומב , הקדמה

הספר ביקורת התרבות החילונית עוסק ביסודות הערכיים, המוסריים, החברתיים, הלאומיים-פוליטיים והרוחניים-דתיים של התרבות החילונית המודרנית בעם היהודי ובמדינת ישראל. נושאים אלה נדונים בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית כללית, אך מתוך התמקדות בהווה. הספר מציג את ערכי היסוד של ההומניזם המערבי מנקודת מבט היהודית, את המטרות והיעדים שחתרו אליהם ואת הבעיות הנוקבות שעלו בניסיונות להגשימם. המחבר מנתח את שורשי הכישלונות, מגדיר את הבעיות, מתאר את ההתמודדות של מדעי החברה, המדינה והתרבות עם בעיות אלה, מבקר אותם, מצביע על עיוותים, ומציע תיקונים המתחייבים מביקורת זו.

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במאה התשע עשרה. נחשב כדוברה המעמיק והיעיל ביותר של השקפה ליברלית על אדם וחברה… מיל חשב כי מסתו 'על החירות' היא בעלת הערך הרב ביותר מבין כל ספריו. בה הוא מדגיש את חשיבותה של 'האינדיבידואליות' הזהה, לדעתו, עם המאמץ המתמיד להתפתחות עצמית… בהשפעת דה-טוקוויל, מיל היה משוכנע שהסכנה העיקרית של הדמוקרטיה מעוגנת באפשרות לדיכוי הייחוד האינדיבידואלי ומניעת התפתחותה האמיתית של דעת המיעוט. לדעתו, עריצות דמוקרטית עלולה להיות גרועה הרבה יותר מעריצותה של האריסטוקרטיה או מדספוטיזם, הואיל והיא יעילה יותר בניצול האמצעי הטוב ביותר של פיקוח חברתי – לחץ דעת הקהל. האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 עם טוקוויל ומיל החל הדיבור הליברלי הנמלץ המגן על חירות אינדיבידואלית, על יושרה ואי-תלותה של מערכת השיפוט והצדק, על יחסים תרבותיים ואנושיים בין אומות ויחידים כאחד. סר ישעיהו ברלין

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

ספר ראשון מסוגו בישראל. המאמרים הנכללים בו נוגעים במגוון רחב של נושאים ובהם הקשורים הן בהתנהגויות סוטות של בני נוער בעלי קשיי הסתגלות למסגרות הנורמטיביות והסברים להן, והן בפעילותם של הגופים המטפלים בהם ובמענה שהם מספקים לבעיותיהם. מחברי המאמרים שבספר הם מומחים ואנשי אקדמיה העוסקים במגוון נושאים בתחום הטיפול בבני נוער המתקשים בתפקוד נורמטיבי ובכללם נוער עבריין. "ספר זה עשוי לתרום לא רק לקרימינולוגים, לחוקרים ולאנשי טיפול העובדים עם קטינים עוברי חוק, אלא גם לשופטים, למשפטנים ולסטודנטים שתחומי עיסוקיהם והתמחויותיהם משיקים לנושאים המועלים בו. יש בו תרומה ממשית בהגדלה ובהעמקה של הידע האקדמי והמחקרי בנושא הטיפול והשיקום של נוער עובר חוק בישראל" (מתוך ההקדמה של פרופ' ש"ג שוהם).

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש כרך ב שירי ילדים, שירי משפחה והווי, שירי חתונות, שמחות וחגים כרך ג הומור וסטירה, שירי חסידים, שירים דו לשוניים, שירי דלות, עמל ומצוקה, שירי טירונים וחיילים כרך ה כרך מרדכי גבירטיג כרך ו כרך מרק ורשבסקי כרך ז: כרך איציק מנגר

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

דיקרט מכריז כאן על תכנית של מוניזם של התבונה... הוא יהיה האדריכל אשר יקים את בניין המדע בעזרת תבונתו. הערצה זו של המחשבה היא שעשתה את דיקרט ל'אביה של הפילוסופיה החדשה'. הוא לא התכוון ליישר 'רחובות מעוקמים ובלתי שווים' שסללו אחרים לפניו, הוא התחיל בניין חדש ומתוכנן מיסודו... הצד המדעי (הברירות) והצד הדתי (הבטחת הברירות הזאת על ידי האל) קשורים באופן הדוק בשיטתו של דיקרט. שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה רנה דיקרט היה אחד ממייסדיה של המחשבה המודרנית ונמנה עם הפילוסופים והמתמטיקאים המקוריים ביותר בכל הזמנים... השפעתו... הייתה עצומה... הן על הפילוסופים האמפיריציסטים הן על בעלי נטיות רציונליסטיות כשלו... הבעיות שנוצרו על ידי הדואליזם הקרטזיאני נשארו בלב לבו של המחקר הפילוסופי העכשווי, עבודותיהם של גילברט רייל ושל לודוויג ויטגנשטיין, למשל, כוונו ישירות נגד מה שהוא עדיין בגדר רעיונות קרטזיאניים תקיפים ביותר. ברנרד ויליאמס, האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967

בדיאלוג מנון , סוקרטס ומנון דנים בשאלות מהי שלמות, דהיינו סגולה טובה, והאם היא ניתנת ללמידה או שהיא באה מן הטבע, האם אפשר לשפר את אופיו המוסרי של האדם על ידי הוראה ולמידה. מנון מגדיר את השלמות כיכולת לשלוט בבני אדם, וסוקרטס מוכיחו שאין זו הגדרה מספיקה. הגדרה חדשה של מנון – ההשתוקקות לדברים היפים והיכולת להשיגם – מופרכת אף היא. סוקרטס מציג את תורת ההיזכרות כיסוד לאפשרות של ידיעה, ובדיאלוג נידונה השאלה כיצד ניתן להגיע לידיעה מאי-ידיעה, שהרי הידיעה קיימת בנו מראש ולמידה היא למעשה היזכרות. סוקרטס בוחן את אחד מנעריו של מנון בשאלה גאומטרית, ומוכיח שאם השלמות היא ידיעה, היא ניתנת להילמד. הוא אינו טוען שהנער יודע את התשובה, אלא שיש לנער סברות מוקדמות, ואם יועלו בפניו סברות נכונות, הוא יגיע לידיעה אמיתית. אולם סוקרטס עצמו מטיל ספק באמיתותה של מסקנה זו. לדבריו, אי אפשר להורות שלמות; השלמות אינה ניתנת להילמד אלא היא מתת אלוה. מנון , בתרגומו של אריה סימון, ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ח במסגרת הסדרה ספרי מופת פילוסופיים בהוצאת מאגנס. מהדורה מתוקנת שלו יצאה לאור בשנת תשי"ב. המהדורה הנוכחית, מתוקנת אף היא, כוללת את השיחה "מנון", וכן פתח דבר והערות השוליים של אריה סימון ושל המערכת (ההערות כתובות בעברית ולא בכתב רש"י). אלה מופיעים בגופנים שונים כדי שהקורא יוכל להבחין ביניהם.

חקיקתו של חוק העובדים הסוציאליים בשנת 1996 חוללה מפנה ביחסם של העובדים הסוציאליים לנושא הסודיות. בחוק נכללו חובת סודיות והכרה בזכות המטופלים לעיין בתיקיהם האישיים. בעקבות זאת התרחב העיסוק בסוגיה וגברה מודעותם של העובדים הסוציאליים לחובה החוקית והאתית לשמור על כללי סודיות ולהגן על פרטיות המטופלים. השינוי המבורך בשיח המקצועי המוקדש לצנעת הפרט של המטופלים ולחובות הנגזרות ממנה חידד את הצורך לגבש ידע וכללים מנחים בכל הנוגע לגבולות האחריות המקצועית בעניין זה. לעובדים הסוציאליים הוקנו בחוק סמכויות נרחבות כלפי קבוצות אוכלוסייה נזקקות וטעונות הגנה. במקרים רבים חובתו המקצועית והחוקית של העובד הסוציאלי לגלות מידע החיוני להגנה על מטופלים. מציאות מקצועית מורכבת זו מציבה דילמות מוסריות ומשפטיות סבוכות בכל הנוגע למילוי חובת הסודיות. בספר זה המחבר חותר למציאת האיזון הראוי בין שני האינטרסים המקצועיים והערכיים – שמירת הפרטיות בשיח הטיפולי וחשיפה של מידע חיוני במקרים מיוחדים לצורך הגנתם של קטינים וחוסים חסרי ישע. הספר מיועד לעובדים סוציאליים ולסטודנטים בבתי הספר לעבודה סוציאלית, לבעלי תפקידים טיפוליים ומנהליים בשירותי הרווחה וכן למשפטנים.

מקומיות, קוסמופוליטיות ואינטרנציונליזציה בחינוך - ספר ראשון היוצא לאור בעברית, הסוקר ומנתח בצורה מקיפה היבטים שונים של תהליך האינטרנציונליזציה במערכת החינוך בישראל. הספר עוסק במדיניות ובמנהל החינוך בהקשרים גלובליים, בין-לאומיים ובין-תרבותיים, ומציע תמונה עדכנית ורב-גונית של חזית המחקר בתחום זה. פרקיו התאורטיים מספקים הבנה מעמיקה של הנושא ודנים בהשפעת הגלובליזציה על החינוך, תוך התמקדות במערכת החינוך הישראלית. הספר מיועד לכל העוסקים והמתעניינים בחינוך, ובמיוחד לחוקרות ולחוקרים בתחום זה.

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי, המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי, המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי, הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה והמודוס המוזלמני, המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.

התודעה הלומדת הוא ספר למתעניינים בהוראה ומנסים להבין כיצד מתרחשת למידה. סיפורם של מורים ותפיסתם את הלמידה שהיא תוצר מעשיהם ומרכז הווייתם. ההנחה הבסיסית במחקרים המוצגים בספר היא שניתן לחשוף את המחשבות של המורים על תהליכי למידה באמצעות התבוננות בהוראתם. המחקרים מבוססים לפיכך על צפייה בשיעורים ובמפגשים בפועל. המהלך המשותף לכל החוקרים היה צילומם במצלמת וידאו לשם בחינת מורים והוראתם. הספר מאפשר למתעניינים בחקר ההוראה והלמידה להכיר תהליכים של מחקר פרשני המיוצגים בתחומי דעת מגוונים, כגון היסטוריה, אמנות חזותית, ביולוגיה וחשבון, וכן במפגשי ייעוץ חינוכי ותכניות מניעה. בפרקיו השונים מוצעת הסתכלות פרשנית מרתקת במיומנויות הוראתיות הנותנות ביטוי להבנתו המעמיקה של המורה את האופן שבו מתרחשת הלמידה אצל תלמידיו, ונבדק האם לכל המלמדים הבנות דומות לגבי הלמידה, ומה ייחודי או משותף לכל מי שעוסק בהוראה. ספר לכל המתעניין בהוראה במסגרת פורמלית ולא פורמלית, למורים, להורים, ליועצים חינוכיים וארגוניים.

דמוסתנס, הנואם הדגול, התנדב לממן את הוצאותיה של מקהלת גברים לחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס שנערכה באתונה באביב שנת 348 לפסה"נ. הוא הכין לחברי המקהלה וגם לעצמו תלבושות מפוארות שזורות בחוטי זהב וכתרי זהב. גאה צעד בתהלוכה ונכנס לתאטרון במלוא הדרו, והנה ניגש אליו מידיאס יריבו ולעיני כל הצופים, אזרחים ונכרים כאחד, הלם בו באגרופיו וסטר על פניו. על אלימות כזאת ברשות הרבים לא היה אפשר לעבור לסדר היום. דמוסתנס לא השיב למידיאס מכה תחת מכה כי לא רצה לעורר קטטה שתפגע בחגיגה ובמופעים שהוצגו בה, ובמיוחד במופע של מקהלתו. אולם בתום ימי החגיגה תבע את מידיאס לפני אספת העם על מעשה האלימות כלפיו ועל הפגיעה בהדר החגיגה. אספת העם הרשיעה את מידיאס. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

הספר הנפש גדולה והחיים קטנים עוסק בתפיסת הנפש של אפלטון ב'פיידון' וב'מדינה'. הסוגיות המרכזיות הנידונות בו הן מובן הנפש ומקומה של תורת ההיזכרות ב'פיידון'. הטענה העיקרית בספר היא שהבחנתו היסודית של אפלטון בדיאלוגים אלו אינה בין הגוף ובין הנפש אלא שניות הקיימת בתוך הנפש, וצריך להבינה לאור הדיכוטומיה האונטולוגית הכללית שהוא מציע, בין האידאות ובין התופעות. חשיבותה של טענה זו נעוצה בכך שהיא מבליטה את זיקותיהן ההדוקות של ההוכחות לאלמות הנפש הניתנות ב'פיידון' ומסייעת בבירור היחס בין תפיסות הנפש שאפלטון מציע ב'פיידון' וב'מדינה'.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

בתי הספר התיכוניים באימפריה הרוסית היו במבט ראשון מוסדות משעממים להחריד: מסדרונות ארוכים ואפלוליים, משמעת נוקשה; שינון אינסופי של משוואות ומשפטים ביוונית ובלטינית. אבל מתחת לפני השטח, מאחורי גבם של המחנכים חמורי הסבר, שקקו חיי חברה פעילים: חבורות וחברויות, חוגי קריאה וקופות לעזרה הדדית, עיתונים בכתב יד שהביעו רעיונות ביקורתיים ולעגו למורים, ולפעמים אפילו חוגים מהפכניים נלהבים. שלא ברצונם של אנשי הממסד החינוכי האימפריאלי נעשו בתי הספר התיכוניים לסביבה שאפשר לגלות בה עולמות חדשים ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באו בשערי בתי הספר גם תלמידים יהודים רבים. הגימנזיסטים מספר את סיפורם של תלמידים אלה: מקבלת ההחלטה ללמוד בבית ספר תיכון, דרך אתגרי הקבלה ללימודים וההתמדה בלמידה וכלה בהשפעותיו המעצבות של בית הספר, שרבים מבוגריו היו לאקטיביסטים יהודים, אנשי האינטליגנציה היהודית-רוסית. כך עוסק הגימנזיסטים בנושא שחשיבותו חורגת מדל"ת האמות של בתי הספר: הוא מראה כיצד ההשתלבות במערכות האימפריה, שהרחיקה לכאורה את הצעירים מהחברה היהודית, סללה בפועל נתיבות חדשים לאקטיביזם יהודי. ד"ר אלכס ולדמן הוא זוכה פרס שזר לחקר תולדות ישראל לִשנת תשפ"ג, על ספרו: "הגימנזיסטים: חינוך, אקטיביזם וּמקורות האינטליגנציה היהודית באימפריה הרוסית".

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

In the ongoing flood of studies of memory in its manifold forms and meanings, the no less powerful subject of forgetting tends to be forgotten. We often think of forgetting as a passive process, something that simply “happens” to us and to other living beings; but many of the studies in this inter-disciplinary volume reveal the active and even creative nature of forgetting, its positive features, and its varied roles in a wide series of cultural and intercultural templates. Neuroscientists joined with historians, philologists, a linguist, philosophers, sociologists and anthropologists, an archaeologist and an artist in the two joint workshops that generated this volume, under the auspices of the Zukunftskolleg at the University of Konstanz and the Martin Buber Society of Fellows at the Hebrew University of Jerusalem. The lively exchanges in the workshops are reflected in the comments and discussion that follow many of these experimental, meditative essays.

"מי שאינו רוצה להביא את הבריות לחשוב שכל ממשל עלי אדמות אינו אלא פרי של כוח ושל אלימות, ושבני-האדם חיים יחד רק על-פי החוק הנהוג בקרב החיות, ששם כל דאלים גבר... עליו להסביר כאן מה מציין שלטון מדיני, כדי שנוכל להבחין בין סמכותו של קצין ביחס לנתין לבין סמכותו של אב ביחס לבניו... או של איש ביחס לאשתו, או של אדון ביחס לעבדו." ג'ון לוק, על הממשל המדיני , עמ' 2 " המסכת השנייה על הממשל המדיני , המכילה מגוון סוחף ומופלא של רעיונות, הכינה את הרקע לממשל עם דמוקרטי." האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון ניו יורק, 1967

מטרתו של הספר מתמטיקה של בית ספר יסודי היא להרחיב את ידיעות העוסקים במתמטיקה בכיתה ובבית, מהרעיונות שבבסיס המתמטיקה ועד לאופן הוראתה, ולהעניק להם יכולות לקשר בין נושאים, להבדיל בין עיקר לטפל, להסביר תופעות במגוון דרכים, לבחור דוגמאות טובות, לזהות ולתקן שגיאות נפוצות ולפתח חשיבה ביקורתית. האופן הבהיר, היסודי והמובנה שבו מושגות מטרות אלה הופך את הספר נכס לא רק למורים, אלא גם להורים ולכל מי שמעוניין להבין את המתמטיקה שלמד בצעירותו מנקודת מבט בוגרת ולהיחשף ליופי הטמון בה. ספר זה - שהוא השני מבין שני חלקים - עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות ד-ו, ובהם כפל וחילוק של מספרים רב-ספרתיים, סדר פעולות החשבון, מספרים ראשוניים ושברים ( חלק א, בהוצאת מעלות , עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות א-ג, ובמרכזו מספרים ומנייה, ארבע פעולות החשבון, השיטה העשרונית ומושגי יסוד בגאומטריה). מדבריו של פרופ' אברהם הרכבי, מכון ויצמן למדע: ספרו של פרופ' רז קופרמן מציג את התכנים המתמטיים של כיתות היסוד בבהירות, בפשטות ובעומק רב. מחבר הספר - מתמטיקאי ומורה דגול - פורש את הרעיונות הגדולים של המתמטיקה של בית הספר היסודי בסגנון קולח ונעים לקריאה, ומחדיר בקורא את חוויית ההתפעמות מהמובן מאליו ומהתחכום והיופי הגלומים במתמטיקה יסודית. מתמטיקה של בית ספר יסודי הוא מורה דרך ומשאב חיוני לכל מורה ולכלל העוסקים והמתעניינים בחינוך המתמטי בבית הספר היסודי

"הספר שלפנינו הוא ביטוי בשל לתפיסתו הפילוסופית של אדמונד הוסרל. תפיסה זאת [המכונה] 'פינומנולוגיה' חורגת מעבר לתחומה של משנת יחיד... והיא מן החשובות ביותר ורבות ההשפעה בפילוסופיה של המאה העשרים... הוגים מבני דורו של הוסרל ואחריו, כגון מאכס שלר, מארטין היידגר, מוריס מרלו-פונטי, פול ריקר, רומן אינגארדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים סיגלו לעצמם כמה מעיקרי תפיסתו, אך פיתחום בדרך משלהם… המהדורה הצרפתית של הספר יצאה לאור בשנת 1931, אך המהדורה המקורית הגרמנית נדחתה עד שנת 1950 בגלל פגיעות אישיות בהוסרל מידי המפלגה הנאצית מחמת מוצאו. נגזלו ממנו כל זכויותיו ותאריו המדעיים, לרבות הזכות לייצג את הפילוסופיה הגרמנית בחו"ל ולהשתתף בכנסים מדעיים בינלאומיים." - אברהם צבי בראון (מן המבוא) "התנועה הפינומנולוגית, ששלטה בחיים הפילוסופיים של גרמניה במאה העשרים, החלה עם עבודותיו של אדמונד הוסרל... דרך התפלספות זאת איחדה הוגים כה שונים זה מזה כמו הוסרל, שלר והיידגר." - עמנואל לוינס (מן המבוא לספרו "תורת האינטואיציה בפינומנולוגיה של הוסרל", 1963). הקדים מבוא: אברהם צבי בראון.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

הספר הוא ראשון מסוגו , העוסק בתחום מדיניות חינוך , מנהל חינוך וסוציולוגיה בהקשר של יזמות בשדה החינוך כתופעה חדשה , ההולכת ומתרחבת במערכת החינוך ובשיח על אודות חינוך . הספר מציג בפני הקוראים מחקרים אמפיריים עדכניים בתחום , רובם מתמקדים במערכת החינוך הישראלית , הבוחנים את סוגיות המפתח בתחום היזמות בחינוך . המחקרים בספר נעים בין הרמות השונות במערכת החינוך החל מקובעי המדיניות ברמה הארצית , דרך מנהלי בתי ספר , ועד לעמותות וגורמים חיצוניים הפועלים בחינוך . הספר נולד מתוך רצון ליצור שיח שיטתי ומעוגן - תאוריה בנושא יזמות במערכת החינוך , תוך הצגת הֶקשר אמפירי ברור לשדות המחקר השונים הסובבים את העשייה הבית - ספרית . כל אחד מפרקי הספר , למעט פרקי המבוא והסיכום , מציג פן אחר של יזמות ברמת הארגון - בית הספר . הספר כולו , וכל אחד מפרקיו , מעוגנים היטב בספרות המדעית העדכנית בתחום היזמות , וכך מציגים בפני הקורא אופק רחב של ידע תאורטי ומעשי שנצבר בנושא זה ברחבי העולם וגם בישראל.

הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורתי ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

מילון 'אילון שנער' – מילון ערבי עברי לשפה ערבית החדשה הנו המילון הערבי עברי המוביל למרות שחלפו למעלה משישים שנה מאז פורסם לראשונה. גם כיום משהועלו תכני המילון לאינטרנט ולאחר שהתפרסמו עוד מספר מילונים מתחרים לא שוחזר ההישג של דוד אילון ופסח שנער והמילון הערבי עברי לשפה הערבית החדשה פרי עטם נותר הסטנדרט של המילונים לשפה הערבית החדשה והוא נמכר באלפי עותקים מדי שנה. המילון מכיל את אוצר היסוד של הערבית החדשה בשימושה הספרותי, המדעי והעיתונאי. הוא מיוסד בעיקרו על חומר קריאה עשיר ומגוון מעיתונים וכתבי עת ערביים וכן מספרים רבים בתחום הספרות היפה והספרות המקצועית, ויש בו מספר ניכר של מילים, צירופים, ניבים ושימושי לשון שנתחדשו בלשון הערבית, במיוחד בשדה המדיניות, הכלכלה והחברה. המילון הושווה אל החשובים שבמילונים הערביים המודרניים והקלסיים והושלם על פיהם; הוא מספיק גם לקריאת טקסטים מן הספרות הערבית של ימי הביניים, כמו גם לקריאת טכסטים עדכניים. בהשתתפות: ד"ר משה בריל ז"ל

החינוך הוא אמצעי חשוב ומרכזי בביסוסן של תנועות לאומיות. הספר כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני מוסיף לחקר הלאומיות את ההיבט החינוך הלאומי בבתי הספר. הנחת המוצא בספר זה היא שה'איך' בחינוך בכלל ובחינוך לאידאולוגיה לאומית בפרט חשוב לא פחות מה'מה' – החינוך מסייע למאמץ הלאומי לא רק בתכנים, אלא גם במגוון הכלים שהוא משתמש בהם. חינוך לאומי משמעותו הן חינוך לכול הן חינוך ערכי או אידאולוגי ללאומיות. לאחר מבוא היסטורי ותאורטי, עוסק הספר ב'כלים השלובים' של החינוך הלאומי הציוני, החל משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל וכלה במדינת ישראל של ימינו. בחלק הראשון נדונים הכלים הבלתי-פורמליים שרובם שלובים בלימוד הפורמלי בבית הספר, ובהם חברות תלמידים, טקסים וחגים, טיולים והכשרה טרום-צבאית ומסגרות אחרות. החלק השני עניינו יזמות וחידושים בשדה החינוך ודרכי הפצתם. בחלק השלישי נדונים העקרונות החינוכיים הכוללים של החינוך הלאומי, כגון תכניות ליבה, שתפקידן להבליט את המכנה המשותף הלאומי ולהפיצו, או ההלכה החינוכית שנובעת מהעשייה של מורים ומחנכים מובילים. הספר עוסק בשלושה מעגלים קהילתיים: החינוך הקיבוצי, הייחודי במובנים רבים, ששימש מעבדה חינוכית-חברתית בישראל ובעולם; החינוך בבתי ספר של זרם העובדים; החינוך הכללי (הלא דתי) ביישוב והחינוך הממלכתי במדינת ישראל.

הספר נע סביב שני צירים: הציר האחד הוא מעקב אחר הסיפורת העממית (אגדות הייסוד) של קהילות ספרד ואשכנז בימי-הביניים כראי מאלף להבדלים התרבותיים שבין שתי הקהילות; הציר האחר הוא מעקב אחר התפתחותו של הסיפור האשכנזי ביידיש במאה השש עשרה, מן השלב הגרעיני ועד לעיצובו המורחב והמפותח.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש