The Bible, the cornerstone of Jewish culture, laid the infrastructure for the other monotheistic religions, Christianity and Islam, and constitutes one of the steadfast pillars upon which Western civilization rests. The driving force behind the initial writing of the Bible was the monotheistic revolution: the resounding rejection of the pagan world, replaced by a belief in one God, the creator and ruler of the world, who chose the people of Israel to serve Him and keep His commandments. Severing ties with idolatry is not the only revolution that unfolds in the pages of this book. Indeed, the Bible is a book of divine revolution, echoing the voices of many revolutions. This volume enumerates at least sixteen revolutions wrought by the Bible: the creation of narrative prose, the institution of the Sabbath, the establishment of opposition to monarchy, the sanctification of God’s city, the democratization of prayer, the moral critique found in prophecy, the immense extent of its dissemination, and others. All these contributed to molding the Bible, fortified the boundaries of its corpus, and made it a magnet for believers, exegetes, readers, and artists throughout the generations, among Jews and non-Jews alike. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

Illustrated in full color; album format. This book may have a colourful cover, a fancy title, and the occasional gory exhibit, but at its heart it is a love story: humanity’s love for one another, told through those who touch us, body and soul, the men and women of medicine . Most of us doctors, true to our calling, have spent our too-short lives striving to care, to comfort, and to cure. Others, as humans sometimes do, have used their power to exploit, deceive, and even destroy. Medicine has always revealed both our noblest and our darkest sides. Here you will find stories and legends, giants and bogeymen, beliefs and prayers, and the humble tools of the healer’s trade. Forgive me if it is personal, it is my love story, the love story of an aged surgeon with fifty years of practice under his belt. And yet, there is more to tell: many other stories, exhibits, and loves, waiting to be unravelled in future editions . מהדורה אלבומית בצבע מלא. זהו סיפור אהבה במהותו: אהבתם של בני האדם זה לזה, כפי שהיא משתקפת באנשי הרפואה. רובנו, הרופאים, מתוך נאמנות לייעודנו, הקדשנו את חיינו למאמץ לטפל, לנחם ולרפא. אבל כפי שקורה לעתים אצל בני האדם, היו מי שניצלו את כוחם כדי לפגוע, להונות, ואף להרוס. מאז ומעולם חשפה הרפואה הן את הצדדים הנאצלים והן את הצדדים האפלים של בני האדם. בין דפים אלה תמצאו סיפורים ואגדות, דמויות מופת לצד דמויות מטילות אימה; אמונות ותפילות; וכן את הכלים הפשוטים המשמשים את המרפא במלאכתו. זהו סיפור האהבה שלי: סיפור אהבתו של מנתח ותיק, בעל ניסיון של חמישים שנות עשייה רפואית. ועם זאת, עוד רב הנסתר על הגלוי. עוד סיפורים רבים, מייצגים ואהבות משתוקקים להיחשף במהדורות הבאות.

יד ושם הוא הרבה יותר ממוסד הנצחה. במשך עשרות שנים, המוזיאון ההיסטורי של יד ושם הוא אחד האתרים המרכזיים שבהם מעוצב, מוגדר ומונחל סיפור השואה הישראלי למבקרים, לתלמידים, לחיילים ולאישי ציבור מן הארץ ומהעולם. אך כיצד התפתח סיפור זה? אילו ערכים, מסרים ופרשנויות ביקשו יוצרי התערוכות להנחיל לציבור? וכיצד השתנה הזיכרון לאורך השנים? בספר זה נבחנת התפתחותן של התערוכות ההיסטוריות ביד ושם, מראשית הרעיונות להקמת המוסד בשנות הארבעים של המאה העשרים ועד פתיחת המוזיאון החדש בשנת 2005. באמצעות מחקר ארכיוני מקיף וחשיפת חומרים נדירים מנתח הספר את האופן שבו עוצבו והוצגו סוגיות מרכזיות בזיכרון השואה: דמות הקורבן, ייצוג הנאצים, מושג הגבורה, ההתנגדות היהודית, מקומה של הציונות ולקחי השואה בחברה הישראלית. זהו מבט מקורי על התערוכות ההיסטוריות ביד ושם כמערכת סמלית, תרבותית ופוליטית המשקפת את התמורות שחלו בהיסטוריוגרפיה, בזהות הלאומית וביחסה של החברה הישראלית לעברה. הספר מנתח תהליכי אוצרות וזיכרון ומציג כלי מחקרי חדש להבנת האופן שבו מוסדות זיכרון מעצבים תודעה היסטורית ומשפיעים על עיצוב זהות קולקטיבית. כך מברר הספר כיצד הופכת השואה מאירוע היסטורי לנרטיב לאומי – ומה מלמד נרטיב זה על החברה הישראלית.

בספר טוב אחרית דבר נבחנים התיקונים שעשו בספריהם שלושה מחכמי ימי הביניים – הרי"ף (ר' יצחק אלפסי), ר' צדקיה מרומי ור' הלל בן אליקים – ומידת הצלחתם לעדכן את נוסח ספריהם בכל תפוצות ישראל. על יסוד כלל כתבי היד הידועים של שלושת החיבורים בוחן הספר אילו עותקים משמרים את הנוסח המתוקן ואילו מעתיקים את הנוסח הראשון, שהמחבר עצמו כבר דחה וביקש להחליפו. עוד נדונה השאלה אם הפוסקים שהסתמכו על דברי הרי"ף הכירו את התיקונים שעשה בספרו, או שמא לא ידעו על מקצתם והמשיכו לצטט לפי תומם את נוסחו הראשון של ספר ההלכות, בלי לדעת שהרי"ף חזר בו ושינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. הדיון בספרו של ר' צדקיה מרומי, שבלי הלקט , חושף גם הוא תיקונים שעשה בו המחבר. ר' צדקיה תיקן את ספרו בשלב מאוחר מאוד של עבודתו, לאחר שחשב כי כבר השלים את כתיבתו ואף הכין כמה עותקים נקיים שלו, שעדיין מונחים היו על שולחנו. בעותקים אלה, הנחשפים כאן לראשונה, שילב המחבר ברגע האחרון הוספות ומחיקות, ולעתים אף תלש מהם דפים שלמים וגנזם – ולעולם לא נדע מה נכתב בהם ומה הניע אותו להסירם. מרתק במיוחד הוא סיפורו הידוע של ר' צדקיה על שרפת התלמוד בפריז בשנות הארבעים של המאה השלוש-עשרה: מחקר זה מגלה לראשונה כי גם את הסיפור הזה ערך המחבר פעמים אחדות ועשה בו שינויים משמעותיים.

ר' יוסף רוזין (1936-1858), "הרוגוצ'ובר", מחבר ספרי הלמדנות צפנת פענח , היה גאון תלמודי נערץ, רב קהילה חסידי, פוסק הלכה מקורי ומן הדמויות הרבניות הססגוניות באירופה בעת החדשה. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה הוא ספר המחקר האקדמי הראשון המוקדש למשנתו, והוא עוסק בזיקה מרתקת המצויה בכתביו בין למדנות תלמודית ועיון הלכתי לבין רעיונות ממקורות פילוסופיים. אינטראקציה זו, בין הלכה ולמדנות לבין שדות הפילוסופיה והמדע, התהוותה אצלו ברובה בעקבות עיסוקו ב מורה נבוכים ובפרשניו, והיא חסרת תקדים בהיסטוריה של הכתיבה הרבנית מבחינת ממדיה, עושרה, שיטתיותה ומקוריותה. לצד השפעה בולטת של הפילוסופיה האריסטוטלית והמיימונית, מחשבתו הלמדנית־הלכתית של הרוגוצ'ובר מצאה עצמה משוחחת באופן ישיר עם אסכולות נוספות וקשת של הוגים: המֻתכלִמון, אבן רֻשד, משה נרבוני, ברוך שפינוזה ואנשי תנועת ההשכלה – יצחק סטנוב, שלמה מימון ושד"ל. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה בוחן את מגוון אופני הזיקה והשיח שבמפגש בין שני העולמות וחושף בהם תופעות הגותיות יוצאות דופן.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול גיליון כפול (78-77). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

ב נדון להיעלם מציעה לילך נתנאל קריאה מיוחדת במינה של הרב-לשוניות והטרנס-לאומיות בתרבות הכתיבה היהודית האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. במרכז ההתבוננות עומדים חייו ויצירתו של זלמן שניאור (1887—1959). במוקד המסה ההדוקה שלפנינו, בשונה מן המונוגרפיה הנרחבת שנתנאל הקדישה ליצירתו של שניאור, עומדות התכתבויות אחדות, שהתגלגלו בדרך פלאית לידיה. תוך שהיא קוראת בהן נעה נתנאל מהיצירה הבדיונית לביוגרפיה ובחזרה, ומתעכבת על חוויות ההגירה, המלחמה, המנוסה והגלות. מבעד לצרורות המכתבים – בגרמנית, בצרפתית וביידיש – משחזרת לילך נתנאל מחוזות אבודים, הנפרסים מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר, דרך ברלין הוויימארית וצרפת הכבושה. ההתכתבויות עצמן, ויותר מכך הקריאה בהן, משרטטות טופוגרפיה יהודית אירופית של מחוזות אבודים. המאה הקטסטרופלית, שבה נהפכו האוטופיות של האחד לאסונו של האחר, לא פסחה ולו על אחד מהם. מבלי שהמחברת חותרת לכך במודע נהפכת התנועה מערבה – תקוותו הגדולה של דור יהודי שלם – לתנועה אל האין, תנועה המותירה רק כמה צרורות מכתבים, שנארזו במנוסת הבהלה ובדרך לא דרך נמסרו לידיה של נתנאל, אשר השיבה אותם שישה עשורים לאחר מותו של שניאור לתרבות הכתיבה היהודית בשפה העברית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

ה איליאדה מאת הומרוס ניצבת בפתח השירה האפית של תרבות המערב ואוצרת בחובה עולם ומלואו. עלילתה מתרחשת בשנה האחרונה של מלחמת טרויה, מעמודי התווך של סיפורי המיתולוגיה היוונית; עיקרה הוא זעמו הנורא של אכילס, גדול גיבורי היוונים, ותוצאותיו ההרסניות. הומרוס פורס בפנינו את מורכבותם של חיי אנוש, מאבק האדם בגורלו וההשלמה עמו, מעלות הגיבורים וחולשותיהם. אנו נחשפים אף לעולמם של האלים בני-האלמוות, אשר שולטים במהלכי המלחמה ומנווטים אותה, על פי רוב, כפי רצון זאוס. התרגום החדש הנו תרגום ראשון של יצירה אדירה זו לפרוזה עברית אמנותית ופיוטית, שנעשה בנאמנות רבה למקור היווני. ה איליאדה מקורה במסורת השירה שבעל-פה וככזו נועדה להשמעה ולהאזנה יותר מאשר לקריאה שבלב. לפיכך, מנסה התרגום לשמור כל העת על סגנון קולח וברור, המאפיין מאוד את המקור היווני, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. לתרגומו הוסיף אברהם ארואטי מבוא קצר וכן הערות רבות כדי ליצור חווית קריאה שלמה ומעמיקה . במהדורה השנייה נוסף מפתח בסוף הספר.

"בבני האדם צריך או לנהוג בנועם או לחסלם", יעץ ניקולו מקיאוולי לקוראיו. אין פלא שזכה לקוראים רבים והיה להוגה הפוליטי המוכר ביותר והנודע ביותר לשמצה. בסגנון כתיבה מושחז קעקע מקיאוולי את היסודות שעליהם נבנתה התרבות המערבית מאז העת העתיקה. אבל מקיאוולי היה יותר מאשר מורה לרֶשע שקידש את המטרה והיה אדיש לאמצעים. על חורבות ההגות העתיקה הוא הניח את היסודות למחשבה הפוליטית המודרנית, ורעיונותיו היו מקור השראה לדיקטטורים ולמנהיגים דמוקרטיים כאחד. גם האזרח מן השורה משתאה אל מול הריאליזם הציני של מקיאוולי, שקרע מעל פני האנושות את המסכות של המוסר, האידיאלים והערכים, והציג את האדם כיצור אנוכי ושאפתני. לכן התרבות המערבית המודרנית היא במידה רבה תוצר של ניסיון מתמשך של הוגים ושל קוראים להתמודד עם התורה החתרנית של מקיאוולי ועם אמיתותיו המצמררות. עולמו של מקיאוולי ממקם את הגותו המהפכנית בתקופתו ומתחקה אחר התפתחות מחשבתו מנעוריו ועד ימיו האחרונים, דרך תהפוכות הזמן, הקריירה הציבורית הסוערת שלו וסופה הטרגי. לצד ההקשר ההיסטורי והביוגרפי, הספר מדגיש את הממדים האוניברסליים של הגותו, שאינה נחלת העבר אלא חלק בלתי נפרד מהדיון המתמשך על היכולות והמגבלות שלנו כבני אדם לארגן את חיינו המשותפים ולעצב את גורלנו. הוא מזמין את הקוראים לבחון סוגיות מרכזיות של זמננו מנקודת מבט לא שגרתית: לחשוב עליהן בעזרת מקיאוולי.

הספר הזה דן ברגש של הכרת התודה, ובמעמדו המוסרי. הוא מראה שהכרת התודה היא חובה מוסרית מן המעלה הראשונה. היא התגובה הראויה על מעשים הנעשים עבורנו ולמעננו. ככל שרב המעשה כך גדולה יותר הכרת התודה שלנו. ואף על פי כן דומה שמי שמעניק לנו מתת, או נותן לנו שירות, ועושה זאת בלב שלם, עושה זאת שלא על מנת שנכיר לו תודה. הכרת התודה הופכת איפוא לחובה פרדוקסלית: מקבל החסד חייב תודה לנותן, אבל הנותן איננו חפץ בה. לעתים גם המקבל איננו חפץ בהכרת התודה. היא מייצרת קרבה מעיקה בינו לבין הנותן: קרבה שהיה עושה ככל שביכולתו כדי להיפטר ממנה. הוא אסיר תודה במלוא מובן המלה: הוא כבול אל התודה. הספר מנתח מקרים של אסירות תודה ושל כפיות טובה, ומנגיד אותם למקרים של הכרת תודה שלמה הנעשית בשמחה. הכרת התודה של ילדים להוריהם משמשת כאן כפרדיגמה הראויה ביותר להכרת תודה שלמה. אולם כיצד יכירו הילדים תודה להוריהם? מה עליהם לעשות לשם כך? האם ניתן בכלל להודות כראוי על עצם עיצובנו והפיכתנו למי שאנחנו? זהו ספר פילוסופי, המתעמת עם גישותיהם של ההוגים המרכזיים שכתבו על הכרת התודה מסנקה דרך קאנט ועד לכותבים בני זמננו. אבל עם גיבוריו נמנים גם פיפ מ"תקוות גדולות" לדיקנס, רבי חייא, רבי וכובס עלום מן התלמוד, תיאורטיקנים של הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של הכרת התודה, ז'ן ולז'ן וז'בר מ"עלובי החיים" להוגו, וחברה לבניין ופיתוח הנסחרת בבורסה.

הספר צברים לא מזדקנים מתחקה אחר עולמם של עשרים ושלושה קצינים בכירים מדור תש"ח בשנות השבעים לחייהם. כצברים מיתולוגיים ומפקדי צבא אגדיים, מגלמים קצינים אלה ניגוד קיצוני בין נעורים ושליטה לבין זִקנה ושוּליות. מי שייצגו את שרוליק הנערי, את המפקד הצה"לי חד-החושים, את הגוף הגברי, את האידאל של נעורי נצח – מתמודדים עם התדרדרות הגוף, עם מוות קרב, ובעיקר - עם המשמעות של היות זקן בישראל. להזדקנות האישית מתווספות תמורות שהתחוללו בחברה הישראלית הקוראות תיגר על מעמדם, ובמרכזן התחלפות הלכי רוח קולקטיביסטים באינדיווידואליסטים. כיצד מיישבים קציני תש"ח את התהום הפעורה בין הערכים שעליהם חונכו ושאותם ייצגו לבין זקנתם? היש בכוחם לשמר את מעמדם בפנתאון הלאומי, אך גם להתמודד עם התביעות הכרוכות בגילם המבוגר? בעשור השמיני לחייהם הקצינים מספרים על עצמם כצברים, אנשי צבא וגברים שהקדישו חייהם למען המולדת, ומעל לכול - כלא-זקנים. אך לעומת הזמן העצור בסיפורים, בחייהם הפרטיים הוא זורם ללא הרף. הקצינים מכירים בתמורות שהתחוללו בחייהם ובגופם. הם מישירים מבט אל מול הזקנה ומגיבים אליה בפעולה. באמצעות מידור בין זהות הרואית וצעירה לבין התמודדות פרטית עם הזִקנה, הם משמרים זהות מוערכת בעולם שבו להיות זקן פירושו להיות מיותר. הספר פונה לאנשי צבא בעבר ובהווה, לצברים, בניהם ונכדיהם, ולכל המתעניינים בעולמם של זקנים. המפגש בין נעורים לזקנה, בין מרכז לשוליים, בין כוח לחוסר אונים, בין גבריות לזהות הנתפסת כנעדרת מגדר - מעלה שאלות ותובנות המאתגרות כל מי שמתעניין בסוגיות של זהות אישית וקולקטיבית בישראל.

הדיאלוגים נחשבים כיום לאחת המסות המבריקות והמעמיקות בפילוסופיה של הדת ולאחד הטקסטים המושלמים של יום. הדיאלוגים של יום הם ללא ספק יצירתו הפילוסופית המוצלחת ביותר מבחינה ספרותית. אפשר לומר בבטחה, שיום של הדיאלוגים רחוק מלנקוט עמדה תיאיסטית, כלומר עמדה המניחה אל פרסונאלי, בעל תארים של אחדות, אינסופיות, ידיעה ויכולת כוללות, ובעיקר טוב, צדק וחסד. כדי להבין את עצמתו המהפכנית של החיבור של יום, יש להביא בחשבון לא רק את הפופולאריות של הטיעון מתוך הכוונה, אלא גם את הרוח הקלווינסטית הדוגמאטית והקנאית, שאפיינה את סקוטלנד של המאה הי"ח. (מתוך המבוא)

מהי היצירה העצמית של האדם? כיצד חירותו אפשרית? מהם תהליכי ההיריון והלידה של השפע הפנימי של האדם היוצר? האם העל-אדם הוא בר מימוש או אוטופיה? כיצד התרבות והמציאות קשורות בחוויה האינטימית ביותר של הפרט? למה האדם רשאי לקוות בעולם שאינו אלא כלא המטפורות שהוא עצמו יצר? המחבר מעמיד בחיבורו המרתק פירוש חדש להגותו הפולמוסית של פרידריך ניטשה (1844–1900), שמשפיעה עד היום על המחשבה ועל התרבות. החיבור משחזר הגות זו סביב רעיון יסוד מהפכני: האדם הוא שיוצר את עצמו. במהלך החיבור מעיין המחבר גם בהגותם של שופנהאור, מורו הרוחני של ניטשה, ושל הוגים אחרים שהשפיעו עליו, ומציף אל פני השטח מבנים פנימיים ועלומים בהגותו. הספר מיישב סתירות עקרוניות אצל ניטשה אך אינו חוסך ממנו את שבט הביקורת בנקודות מכריעות. "בחיבורו המקורי אלי אילון נוטל את אחד הנושאים הסבוכים ביותר בהגותו של ניטשה – היצירה העצמית – ואינו מוותר אף על רעיון אחד במכלול רעיונותיו של ניטשה העשוי לשפוך עליו אור. החיבור, מן החשובים שנכתבו על ניטשה עד כה, מצליח לסרטט בצורה מרשימה את קווי המתאר של הגותו של ניטשה ולהתמודד בעומק ובמקוריות עם פרקים מכריעים וסותרים אצל ניטשה כמו הפטליזם ורעיון היצירה העצמית. אילון דן ברצינות הדרושה בהיבטים בהגותו של ניטשה שפרשנים אחרים לא הביאו בחשבון, ובהיותו בן בית בספרות הפרשנית הוא מתפלמס בהצלחה עם פרשנויות של הוגים חשובים כהיידגר, לווית, הברמס ונחמס. מעטים ביותר הפרשנים המסוגלים לבנות תמונה מקיפה, מרתקת ומקורית של מכלול רעיונותיו של ניטשה כמו זו שאילון מציע כאן" (פרופ' מנחם ברינקר).

"יום ראה את עצמו בראש-וראשונה כאתיקן, וספרו על תורת המידות [המובא כאן], נראה בעיניו כספרו הטוב ביותר... המחקר, שהופיע בשנת 1751, הוא עיבוד מחדש - ובסגנון מזהיר - של החלק השלישי של 'מסכת טבע האדם'." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "אל מחקר זה יש לפנות כאל נוסח מוסמך ומהימן של דעותיו הבשלות של דוד יום בפרשת יסודות המוסר ומוסריותם או אי-מוסריותם של מעשי בני-אדם. בצדק גמור העיד עליו המחבר שהוא עולה לאין ערוך על כל שאר כתביו. והכוונה הן לתוכן שנשמעת בו בלי הרף פעימתו החיה של מגע בלתי-אמצעי עם המציאות האנושית ממש, הן לצורתה המלוטשת יפה של הרצאת הדברים." - מתוך 'דברי פתיחה' . עורך הסדרה: יעקב גולומב

צ'יאן מו (1895—1990) כתב את מחשבות רגועות משפת האגם באביב שנת 1948, על סף כינון המשטר הקומוניסטי בסין והפיצול מטיוואן. בספר שלושים פרקי הגות העוסקים במגוון נושאים ובמרכזם שאלת טבע החיים האנושיים וביקורת הניכור בחיים המודרניים. כותרות הפרקים מציינות צמדים משלימים כגון התרבות והטבע, המזוקק והגולמי, טבע האדם והגורל, החירות והמעורבות, החיפזון והפנאי, האני והזולת, ההוויה ומראיתה, ועוד. הפרקים משלבים רעיונות קונפוציאנים, בודהיסטים, דאואיסטים ומערבים של הוגים בסין ובמערב בעבר ובהווה. הטקסט מייצג סינתזה מקורית בין מחשבת סין ומחשבת המערב, בתקופה שלפני העידן הקומוניסטי בסין ומסכם, באופן יצירתי שלב מוקדם ופורה ביותר בתולדות המפגש הבין-תרבותי המודרני בין סין והמערב. סינתזה זו חשובה גם היום. ראשית, בזכות הבנת המחבר את הזירה האינטלקטואלית הסינית בזמנו. שנית, משום שהיום, כמו בשנות הארבעים ואולי אף יותר, שאלת התרבות תופסת מקום נכבד בדיוני המשכילים בסין. ושלישית, על שום ההבנה מעמיקה במקורות המסורת הסינית. הספר מציג את הביקורת הסינית על החיים והתרבות בזמננו והוא רצוף תובנות מעמיקות בחכמת סין לצד סקירה עשירה של מקורות ונושאים ייחודיים לתרבותה. צ'יאן מו כתב בימי חייו הארוכים עשרות ספרים. עד שנת 1949 שימש כמרצה במוסדות הנכבדים ביותר בסין. לאחר מכן גלה להונג קונג שם הקים את אקדמיית אסיה החדשה שהתמזגה עם אוניברסיטת הונג קונג. בסוף שנות השישים עבר לטאיוואן, שם המשיך להרצות ולכתוב עד יום מותו. ד"ר גד ישי תרגם את הספר מהמקור הסיני והוסיף הערות, הקדמה ואחרית דבר.

המילון מכיל למעלה מאלפיים ניבי היידיש. ניבים אלה באים בליווי מקבילות (תרגומים) בעברית, אנגלית ורוסית. הן מובאות גם בנפרד בסדר אלפביתי, עם הפנייה למקור ביידיש, ועיקרון זה הופך את המילון לדו-סטרי, דו-כיווני. חלק מביטויי היידיש מלווים בהערות אטימולוגיות. מערכת רחבה של מפתחות עוזרת לקורא להתעמק ב"אנטומיה" של צירופי לשון מטפוריים אלה ביידיש. המילון יסייע לקוראי ספרות יידיש להכיר את עולמם הלשוני העשיר של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וסופרי יידיש אחרים, שיצירותיהם גדושים בביטויים עממיים. המילון מיועד גם לבלשנים העוסקים בפרזיולוגיה השוואתית ולמתרגמים מיידיש וליידיש.

סיפור בלתי ידוע המתאר אירוע של גירוש רוח - 'דיבוק' - שהתרחש בניקלסבורג (מורביה שבמרכז אירופה, היום מיקולוב שבצ'כיה) בשנת 1696 ניצב במרכז הספר. האירוע תועד בדוח עברי שהתפרסם במועד סמוך לו, אך הדוח ביידיש קדומה שנדפס זמן קצר אחריו יוצא נגד קיצורו ו'שקריו', ופורש יריעה רחבה פי כמה ושונה ברבים מפרטיה על מה שהתרחש באותו אירוע מאגי רב משתתפים. הספר צא טמא דן במעשה לעומקו לאורן של הנורמות האופייניות לסוגת 'סיפורי רוח' מאז ראשיתה במאה השש עשרה, עוקב אחר גלגוליו והשפעתו במהלך השנים והדורות הבאים, ומגלה כי שימש דגם-אב לסיפורי דיבוק שנוצרו במאה השמונה עשרה במרחב של יהדות אשכנז. המחברת מזהה את האישים המעורבים באירוע, ועומדת על קרבה משפחתית, חברתית ואידאית של כמה וכמה מהם לשבתאים ולשבתאות. לצד סיפור הרוח נידונה כאן הסוגה הבלתי ידועה והבלתי נחקרת של 'מדריך לגירוש רוח' , ומתפרסם במלואו המדריך בכתב-יד ששימש את מגרש הרוח באירוע המרשים בניקלסבורג. הספר מאיר זווית מרתקת ופחות מוכרת של יהדות אשכנז במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, ומציג את משקלה הנכבד של המאגיה בעולמה התרבותי המגוון.

רובנו מתנסים בתחושות אבסורד וריקנות, באותו הלך רוח שמילט מחזהו של קֹהלת את נהמת ההבל הבלים שלו. רגשות אלה, טוען נייגל, נובעים מפער בין ההתייחסות הרצינית לחיינו לבין הכורח להתבונן בהם מדי פעם בריחוק ולהשתאות על הרצינות; ולהתבייש בה, ללעוג לה, לקלל אותה – וקצת להתמוטט. הרצינות מתלווה לקיום כשמתנסים בו מבפנים, מפרספקטיבה סובייקטיבית. כשמסתכלים עליה מבחוץ, באובייקטיביות, היא מתנפלת עלינו בצחוק רע ונובחת שהיא – הרצינות – אינה יכולה להיות רצינית כי אנו עצמנו איננו רציניים: אנו אפסיי ערך וקיקיוניים. אך בעוד האדם מרשרש "החיים חסרי משמעות, החיים חסרי משמעות" הוא ממשיך להתמסר להם ולקיימם ברצינות. עשן האבסורד מתאבך מהתנגשות זו בין נקודת המבט האובייקטיבית לסובייקטיבית. ההתנגשות בין הפרספקטיבה האישית למרוחקת מארגנת נתח חשוב מהגותו של נייגל. בשוּרת מחקרים המתפרסמים ב שאלות עלמוות – רובם זכו למעמד המיוחד של קלסיקה בת זמננו – הוא משתמש בה כדי לפענח טווח רחב של בעיות יסוד בפילוסופיה. "איך זה להיות עטלף?", אחד הידועים והעשירים במחקריו, עוסק בבעיית הגוף והנפש, היינו בניסיון להבין כיצד הנפש מקיימת קשר שיטתי עם הגוף החומרי. "מזל מוסרי" דן במאמץ ליישב את חופש הרצון עם ההשקפה שהכול קבוע מראש בידי נסיבות קודמות. "מלחמה וטבח" בוחן מהן האינטואיציות המוסריות הניצבות ברקע המגבלות שמטילים דיני המלחמה. ותחת הכותרות "האבסורד" ו"מוות" מתבררות סוגיות הנוגעות למשמעות החיים ולפחד מפני המוות. בחלקים אחרים של הספר מראה נייגל כיצד שאלות בקשר להתנהגות מינית, לפערים חברתיים, לעוצמה פוליטית ולחציית מוחות מובילות לבעיות פילוסופיות מסורתיות על זהות אישית, על ערכים ועל תודעה. דיוניו כולם – תמיד נמרצים ומאלפים – נועדו להעמיק את הבנתנו הן במישור האישי-סובייקטיבי הן במישור התאורטי-אובייקטיבי. על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים . אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום: שושנה גולדברג-מאיר, אישה עם מוגבלות כתוצאה ממחלת הפוליו. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

ולטר בנימין (1892-1940), ענק אינטלקטואלי ודמות טרגית, זוכה בעשורים האחרונים לתשומת לב הולכת וגוברת. אם בעבר נדחקה מן התודעה דמותו של חוקר ומבקר ספרות נכבד זה ואפילו האנציקלופדיה העברית לא טרחה להזכירו או להקדיש לו ערך מערכיה, הרי עתה ממלאים חיבוריו ואמירותיו תפקיד מפתח בכל אתר. ספק אם יש היום אדם משכיל שאינו יודע על חיבוריו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני', 'על מושג ההיסטוריה' או 'הפרגמנט התאולוגי-פוליטי' ואינו נזקק להם. בביוגרפיה הקצרה פרי עטו של ברנד ויטה נסקרת פעילותו של בנימין ומתוארת התפתחות הגותו על רקע תקופתה ומתוך התמודדות עם האתגרים שהיא מציבה; והלא בנימין היה מקורב לברטולט ברכט, לתאודור אדורנו ולחנה ארנדט. זו ביוגרפיה חשובה עבור מי שעניינו בספרות, בהגות ובהיסטוריה גם יחד. מעל הביוגרפיה מרחף כצל גורלו המר של גיבורה היהודי-גרמני: ולטר בנימין, ידידו של גרשם שלום, ביקש להגיע אל האוניברסיטה העברית בירושלים ולא זכה; ביקש להימלט מציפורני הרייך השלישי - מתוך שהוא נעצר פעמים מספר במחנות שונים - אך הצליח בכך רק בשימו קץ לחייו במעבר הגבול שבין צרפת לספרד.

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

ההקדמה המפורסמת של הגל לפנומנולוגיה של הרוח היא פנינה פילוסופית מבריקה ושוכנת עומק, הדורשת אורך נשימה ממי שרוצה לצלול אליה. לכן בצד התרגום ניתן ביאור שיטתי עוקב ומפורט, פרי עטו של ירמיהו יובל, שהוא חיבור פילוסופי בפני עצמו. צירף מבוא וביאור שיטתי: ירמיהו יובל

הרלב"ג – ר' לוי בן גרשום (1344–1288) – היה הוגה רב-צדדי ודמות מרתקת ומיוחדת במינה. הוא כתב ביאורי-על לרבים מפירושיו של אבן רשד לכתבי אריסטו, ספר פילוסופי-תאולוגי בשם' ספר מלחמות ה'' שבו פתר בעיות שלא נפתרו לדעתו עד לזמנו ופירושים כמעט לכל ספרי המקרא. הספר פירוש הרלב"ג לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מוקדש לאחד מפירושיו המעניינים ביותר למקרא. נידונים בו שני היבטים של פירושו הפילוסופי והפרשני. בהיבט הפילוסופי מוסברת המשמעות שייחס הרלב"ג לסיפורים. היא מתמקדת בתורת האדם, תורת השכל, תורת ההכרה, הישארות השכל, כוח הדמיון, השגת הטוב והרע והבחירה. בהיבט הפרשני עוסק הספר במתודות הפרשניות שבהן השתמש ובדרך שבה הציג את פירושו. תשומת לב מיוחדת ניתנת למדרשים שהביא במסגרת פירושיו לסיפורים הללו ולדרך שבה השתמש בהם. כמו כן עוסק הספר בהשוואת פירושו של הרלב"ג לזה של הרמב"ם המאפשרת לראות את השפעת הרמב"ם וגם להבליט את עצמאותו המחשבתית. הרלב"ג ראה את כל מפעל חייו כשלמות אחת שבה כל החלקים קשורים אלו באלו. פירושו לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מושווה למקבילותיו בפירושיו האחרים למקרא, ובאופן מיוחד לפירושו לשיר השירים, ל'ספר מלחמות ה'' ולביאורי-העל שלו לפירושי אבן רשד לאריסטו.

אסופה זו כוללת כ-400 בדיחות שנונות וביטויים הומוריסטיים ביידיש. האסופה ערוכה על-פי נושאים, 51 במספר, כאשר כל נושא מייצג היבט מסוים בחיי היהודים במאות ערים ועיירות במזרח אירופה; לדוגמה: עניים ועשירים, יהודים וגויים, גנבים, קמצנים, חזנים, בריאות, הומור שחור, בדיחות מפולפלות ועוד. הבדיחות, הקללות העסיסיות והפתגמים מתורגמים לעברית, אנגלית ורוסית. האסופה מלווה באיורים חינניים של נקודא זינגר. בשל כל אלה אפשר לומר שהספר הזה הוא יחיד במינו בחקר ההומור ביידיש.

ספר חובה לכול המבקשים להבין את התפתחות הילד, לרבות הורים, מחנכים, סטודנטים לפסיכולוגיה והעוסקים בהתפתחות הילד. הספר הפסיכולוגיה של הילד והמתבגר: מבוא לפסיכולוגיה ההתפתחותית – מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת הוא סיכום מקיף ומעמיק של הידע העכשווי בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. הספר עוסק בהתפתחותו הנפשית של הילד מהתקופה שלפני הלידה דרך הינקות, הגיל הרך, גיל הגן וגיל בית הספר, וכלה בהתפתחותו לאורך תקופת ההתבגרות. הספר מנוסח בלשון בהירה והוא ניתן לקריאה שוטפת. סטודנטים ואנשי אקדמיה, וכן בעלי מקצועות מגוונים העוסקים בילדים, וכאלה המבקשים להבין את התפתחות הילד, ימצאו בו עניין רב. בדומה למהדורה הראשונה, שהופיעה בשנת תשנ"ד (1994) והתקבלה כספר לימוד באוניברסיטאות ובמכללות, כוללת המהדורה החדשה סקירה מקיפה של ההתפתחות הנפשית של הילד והמתבגר תוך שילוב בין החלק התאורטי והמחקרי ובין ההתייחסות לשאלות המעשיות. הפסיכולוגיה ההתפתחותית קשובה תמיד לסוגיות יומיומיות. לכן מוקדש בספר דיון נרחב לנושאים כמו יחסי הגומלין בין הילד לבין דמויות ההורים, חיי הילד במשפחה חד-הורית, תפקודו של הילד בעולם בית הספר, קשיי הסתגלות ואלימות בגיל ההתבגרות, ונושאים נוספים שעניינם יחסי הגומלין בין הילד וסביבתו. תשומת לב מיוחדת ניתנת בספר לנושאים פסיכולוגיים במציאות הישראלית. המהדורה החדשה כוללת סקירה נרחבת על דפוסי ההסתגלות של ילדים ומתבגרים ישראלים למצבי מלחמה ולאירועי טרור לאור מחקרים חדשים שבחלקם טרם פורסמו. כמו כן מובאים בו מחקרים עדכניים מישראל ומהעולם שעניינם ההתקשרות הרגשית של התינוק ושל הילד בגיל הרך עם הדמות המטפלת בו ועם דמויות ההורים. הסתגלותו של הילד לעולם בית הספר ובעיות של תת-הישגיות בלימודים נדונות בו בהרחבה, ומתקיים דיון מקיף בקשיי הסתגלות בגיל ההתבגרות, כגון ביטויים של אלימות והתנהגות אנטי-סוציאלית בקרב מתבגרים בארץ ובארצות אחרות הרשימה הביבליוגרפית המעודכנת כוללת כ-150 ספרים ומאמרים בעברית ויותר מאלף פרסומים באנגלית.

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

אסופת המאמרים קבלה מיסטיקה ופואטיקה , פרי עטם של טובי החוקרים בארץ ובעולם, מתחקה אחר יחסי הגומלין בין קבלה, ספרות ומיסטיקה. המאמרים ממשיכים מסורת של חיפוש מתמשך ודיאלוג בין דיסציפלינות ורבדים פרשניים, לעתים מתוך הבנה, לעתים מתוך עימות ומאבק. מפגשים בין טקסטים מתרבויות שונות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכלי פרשנות שונים – פיוטיים, דתיים ומיסטיים, הצומחים מתוך המפגש שבין הדיסציפלינות השונות במדעי האדם: אסתטיקה, ספרות ופואטיקה מזה ומיסטיקה ותאולוגיה מזה – אלה התכנים של מאמרי האסופה. האופן שבו מקובלים ומיסטיקנים נעזרים בטכניקות נרטיביות ופואטיות; פרשנויות קבליות ומאגיות לטקסטים פואטיים; ביקורת ספרותית והגות פילוסופית במונחים קבליים או מיסטיים – כל אלה באים בהם לכלל ביטוי: סודו של הבל בספר הזוהר ומסתורין השושנה; אהבה בשירת ישראל נג'ארה; הסוד ביצירת עגנון ויסודות קבליים ביצירותיו; השכינה במיסטיקה בספרות העברית החדשה; פרק תהלים לפאול צלאן; חורחה בורחס והשפה הקבלית; קריאה בפואטיקה הקבלית לאור הגותה של ז'וליה קריסטבה; דיונים במיסטיקה האסלאמית על ספרות, דמיון, מיסטיקה ויצירה; עיון במיסטיקה, שירה ותהליך היצירה בתרבות הערבית החילונית המודרנית; המיסטיקה כמפתח לרובד הסודי בקומדיה של דנטה; דון קישוט היהודי במסכה; מוות ואלכימיה אצל ג'ון דאן; ומיסטיקה וכתיבה ביצירתו של מרסל פרוסט.

הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורתי ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

בריאיון משנת 1992 אומר עמנואל לוינס על ספרו זה: 'הספר קל לקריאה. לא משום שהוא קצר, אלא משום שמהלך המחשבה פשוט מאוד וקונקרטי מאוד לאורך כל הספר'. הקדים מבוא: אפרים מאיר.

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי, המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי, המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי, הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה והמודוס המוזלמני, המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.

מה מניע נשים בדוויות ללחום למען רכישת השכלה גבוהה? מאין שואבות הן את כוחן? באילו אסטרטגיות הן נוקטות כדי להצליח? האם הן מהוות דוגמה אישית לנשים צעירות אחרות? האם הן כוח מחדש בקהילתן? מהו המחיר שהן נאלצות לשלם? שאלות אלו נידונות בספר מודרות ואהובות , העוסק בעולמן של הנשים הבדוויות בנגב שיצאו לרכוש השכלה גבוהה בישראל. הספר נוגע בתחומי חייהן הגלויים והסמויים, מספר על הכאב והכוח של הנשים באמצעות סיפורים הנוגעים למעמדן כנשות מקצוע, ובעיקר אלה המספרים על חיי האישות והמשפחה שלהן. לעיני הקורא נפרשת תמונה רחבה של מערכת היחסים המגדרית בקהילה הבדוויות בדרום, תוך כדי דיון בנורמות, מנהגים ויחסי כוח. הספר עומד על השינויים המתרחשים בקרב הנשים הבדוויות בדרום בעשור האחרון, ומתוך כך גם בגברים, ובעיקר ביחסיהן עם האחים והאבות. סיפורי הנשים המרואיינות שזורים בסיפורה האישי של המחברת-החוקרת, ראשונה מקהילתה ומבנות שבטה שרכשה השכלה אקדמית גבוהה.

ה אודיסיאה מאת הומרוס היא סיפור שיבת אודיסאוס לביתו לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים. האפּוס מגולל את קורות הגיבור במסעותיו, את הייסורים שלו ושל בנו טלמכוס היוצא לחקור על אביו הנעדר, וכן את נקמת אודיסאוס במחזרי אשתו, פּנלופּיאה. שירה עתיקה זו היא עדות נצחית לכמיהת האדם לשוב הביתה, אל חיק יקיריו, ולהתמודדותו המתמשכת לא רק עם סכנות העולם שסביבו, אלא גם עם לבטי נפשו. תרגום הפרוזה החדש ליצירת מופת זו משקף נאמנה את שגב השירה האפּית ואת הוד הקדומים העולה ממנה, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. כעת, יחד עם תרגומו של ארואטי ל איליאדה , יש לראשונה בידי קוראי העברית גרסת פרוזה אמנותית ומדויקת ליצירתו השלמה של גדול משוררי יוון העתיקה.

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

המהדורה המקורית של ספר זה ראתה אור בשנת 1931. ב-1997 יצאה מהדורה שלישית מתוקנת ומעובדת על-ידי אלחנן יקירה. "בתקופה שלפני קאנט... מצאה המגמה לקראת האינדיבידואליות את ביטויה החזק ביותר בתורתו של לייבניץ. לייבניץ הוא הפילוסוף בעל ההשפעה הגדולה ביותר במפנה בין המאה הי"ז לבין המאה הי"ח... במבחר זה מופיעים כמה מספריו הפילוסופיים העיקריים." - שמואל הוגו ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "שני מאמריו משנת 1714 [שמופיעים בין היתר כאן] פורשים בפני הקורא ראייה סינופטית כוללת של הפילוסופיה של לייבניץ." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה' ניו יורק - לונדון "הפילוסופיה של לייבניץ... ומקומו בתולדות האידיאות לא הובנו עד כה לחלוטין. דבר זה נבע במידה מסוימת מפאת גדולתו האינטלקטואלית המוחלטת..." - ברטרנד ראסל במאמרו על לייבניץ משנת 1903 בכתב-העת Mind כרך XII

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.

מדינת האתונאים , מיצירותיו הראשונות של אריסטו, נחלקת לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון הוא סקירה היסטורית של תולדות המשטר המדיני באתונה על גילויו השונים, מראשיתו עד חידושה של הדמוקרטיה בשנת 403 לפסה"נ. החלק הזה הוא בבחינת ספר לימוד על תולדות משטרה של אתונה במאות השישית והחמישית לפסה"נ. בחלק השני מתאר אריסטו בפירוט רב את מנגנון השלטון הדמוקרטי ששרר באתונה בימיו. חלק זה הוא מקור ראשון במעלה להכרת הדמוקרטיה האתונאית בשקיעתה. פרופ' דוד אשרי (1925-2000), שתרגם את מדינת האתונאים מיוונית, הקדים דברי מבוא והוסיף הערות, היה בחיר חוקרי ההיסטוריה העתיקה וההיסטוריוגרפיה היוונית באוניברסיטה העברית בירושלים ובעל מוניטין בין-לאומיים. היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח בשנים 1972-1975 וחבר האקדמיה הישראלית למדעים בשנים 1994-2000. פרופ' דבורה גילולה, פרופסור בגמלאות באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת לימודים קלסיים ותולדות התאטרון, התקינה וערכה את המהדורה החדשה של הספר.

"הנישואין ההלכתיים מקבעים את המעמד של האדם כקניין [...] זוהי שליטה טרוריסטית במיניות של האשה שלא חלה על הגבר". דברים אלה מבטאים שמץ מחוסר הנוחות שחשות נשים דתיות מודרניות ביחס לטקס הנישואין המסורתי. הספר עוקב אחר ניסיונותיהן לשנות את הטקס, לאתגרו ולהתנגד לו, ובד בבד להישאר חלק ממנו. הן בוחרות להביע את הסכמתן ואת התנגדותן לרכיבים שונים במסורת באופן שישקף את תפיסת עולמן השוויונית והאורתודוקסית. יחסי הכוח החברתיים של הנשים עם סביבתן הקרובה מתארים מהפכה המתחוללת בחברה הדתית בצל המפגש שבין מסורת ומודרנה ובין אורתודוקסיה ופמיניזם. גם נשים שאינן דתיות המתקשות לקבל מרכיבים שונים בטקס הנישואין היהודי ימצאו בספר הד לרחשי לבן. הספר מאפשר מבט מעמיק במשא ומתן בין ערכים בחברה הדתית הישראלית ומספק כלים מרתקים לבחינת המפגש שבין טקסים לבין זהות והזדהות. הספר תורם לא רק למי שמתעניין בפמיניזם דתי אלא גם לכל מי שמבקש להבין את האופן שבו דתות מתפקדות, משתנות ומשתמרות בעולם המודרני. "מחקר אנתרופולוגי מרתק של אחת מפרשות הדרכים המשמעותיות בחייה של האישה האורתודוקסית המודרנית. לראשונה מתוארת ומנותחת הדרך שבה פמיניסטיות דתיות מותחות עד למקסימום את גבולות האפשר והמותר על פי ההלכה והמסורת. שילוב מבריק בין היכרות עם עולם זה מבפנים ובין ניתוח מושכל המביא לתובנות חדשות של הנשים ושל חוגן החברתי ." פרופ' טובה כהן, ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

'תת-הכותרת ודפים רבים בספר, מתארים את נושאו כחקר החוב שחבה תורת-פרויד להגותו של ניטשה, אך למעשה ברור שהגיבור הראשי של הספר העשיר הזה הוא ניטשה, שתורתו רבת-הפנים נפרשת בעומק וברוחב מפליאים [...] הספר הזה, המקיים יותר ממה הוא מבטיח (ולא על ספרים רבים אפשר לומר זאת), הריהו בלי ספק אחת התרומות החשובות והמעמיקות ביותר בספרות המוקדשת לניטשה בשפה העברית [...] מן הנמנעות להצביע על חלק אפילו מתכני ספרו המרתק, המלא-וגדוש, של יעקב גולומב. כל מי שעניין לו בתולדות הרעיונות בעת החדשה, לא רק בניטשה ובפרויד, ימצא כאן משהו לעצמו, חידוש או הארה של סתומות בצד מבט אחר על דברים ידועים [...] עתה, שרוב יצירת ניטשה מצוי בידי הקורא העברי, ניתן לו גם ספר מקורי להנחותו בשביליה הנפתלים של ההגות הזאת, ובהנחיה זו ראוי להתברך.' - הארץ , 21.10.1988 'ספרו של גולומב מתמקד בתורה הפסיכולוגית של ניטשה ומבקש לראות בה את שורש מישנתו הפילוסופית. "עקרון העוצמה" שלו נולד מתוך שיטתו הפסיכולוגית וממנה הוא מוביל את התביעה ליישומו במעש יצירתי ומוסרי. בחינת מישנתו מגלה כאן, כי רבים מהמושגים שפיתח פרויד, בתוכם הלא-מודע, ההדחקה, הסובלימציה, האני העליון, פשר החלומות ועוד, מקופלים כבר במשנתו של ניטשה, ואפשר, אפילו סביר, ששימשו לפרויד מקור השפעה והשראה.' - ידיעות אחרונות , 23.10.1987 'הספר של יעקב גולומב מהווה תרומה נכבדה מאוד לחקר ניטשה בזמננו, ומבחינה זו חשיבותו אינה מוגבלת רק לקורא העברי [...] המחבר השכיל להאיר את המושג המרכזי במשנת ניטשה – העוצמה – בצורה מקורית וחדשנית.' - דבר , 5.2.1988 'חיבורו של גולומב נראה בעיני כמעשה-יצירה מפרה מאין כמוהו בתחום חיי הרוח ועל כך אני אסיר תודה לו.' - מעריב , 15.1.1988

ה פואטיקה , יצירתו של הפילוסוף היווני אריסטו בן המאה הרביעית לפסה"נ, מנסחת את אחת התאוריות הספרותיות החשובות ביותר שהגיעו אלינו מהעת העתיקה. ביצירה זו אריסטו מגדיר את רכיביה העיקריים של הטרגדיה ומנתח את מאפייניהם. הוא בוחן את ארגון האירועים, את הדמויות, את הלשון ואת החיזיון ופורס בפני קוראיו את תפיסתו באשר למקומה של הטרגדיה בחיי נמעניה ולתרומתה הייחודית לאושרם. ה פואטיקה , שנכתבה זמן לא רב לאחר תקופת השיא של הטרגדיה האתונאית, מסתמכת על יצירותיהם של הטרגיקונים הגדולים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס ומציגה ניתוח מעמיק ומרתק של כמה מיצירותיהם המרכזיות. מושגי יסוד של התאוריה כדוגמת ייצוג אמנותי (מימזיס), טיהור (קתרזיס), כשל, מהפך והכרה הפכו לנכסי צאן ברזל של ביקורת הספרות במערב. ליצירה הייתה השפעה עצומה על אנשי הרנסנס והנאו-קלסיקה, אשר תרגמוה, פירשוה וניסחו בעזרתה את כללי הכתיבה של הטרגדיה הטובה, והיא משמשת עד היום מקור השראה לכותבי ספרות ולקוראיה. הוסיף מבוא הערות ומאמר מסכם: יואב רינון.

מקומיות, קוסמופוליטיות ואינטרנציונליזציה בחינוך - ספר ראשון היוצא לאור בעברית, הסוקר ומנתח בצורה מקיפה היבטים שונים של תהליך האינטרנציונליזציה במערכת החינוך בישראל. הספר עוסק במדיניות ובמנהל החינוך בהקשרים גלובליים, בין-לאומיים ובין-תרבותיים, ומציע תמונה עדכנית ורב-גונית של חזית המחקר בתחום זה. פרקיו התאורטיים מספקים הבנה מעמיקה של הנושא ודנים בהשפעת הגלובליזציה על החינוך, תוך התמקדות במערכת החינוך הישראלית. הספר מיועד לכל העוסקים והמתעניינים בחינוך, ובמיוחד לחוקרות ולחוקרים בתחום זה.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

הספר מכנס עשרים ואחד מאמרים שהם מרבית חיבוריו הקצרים של מנחם ברינקר, הפילוסוף וחוקר הספרות הותיק. בספר מרבית החיבורים שנכללו בשני ספריו הקודמים מבעד למדומה: ייצוג ומשמעות ביצירה הבדיונית (1980) ו האם תורת הספרות אפשרית? (1988) שאזלו מזמן מן השוק. על אלה נוספו שישה חיבורים נוספים שטרם פורסמו או טרם פורסמו בעברית. כמחצית מן החיבורים דנים בספרות אך חיבורים אחרים דנים בעיקר בתיאטרון, בציור ובקולנוע, ואחרים דנים בשאלות של נורמה ומתודולוגיה המשותפות לכל מדעי הרוח. לאורך כל הספר נעשה מאמץ להבליט את הזיקה בין שאלת הפרשנות כפי שהיא נדונה בזרמים הוותיקים יותר והחדישים ביותר בפילוסופיה של זמננו לבין השאלות המיוחדות של מחקר הספרות והאמנות. בין השאלות הנדונות בספר בולטות שאלת האמת בספרות ובאמנות, שאלת האובייקטיביות או הסובייקטיביות של הפרשנות הנכונה, ההבדל בין כתיבה בדיונית לכתיבה היסטורית ומעמדם של הסופר והאמן בחברה (הדמוקרטית) המודרנית.

הבחירה החופשית היא אחת הסוגיות המרכזית של הפילוסופיה בכל הזמנים. הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים מציע ניתוח מקיף של עמדות הפילוסופים היהודים בימי הביניים בשאלה זו. מוצגות בו זוויות שונות של בעיית הבחירה בפילוסופיה בכלל ובפילוסופיה היהודית בפרט: האם קיימת באמת בחירה חופשית או שמא היא אשליה? מהו היחס של חכמי ימי הביניים לכתוב בתנ"ך ובספרות חז"ל בנושא הבחירה? האם ליהדות יש עמדה מהותית בשאלות פילוסופיות? מהו אותו כוח המאפשר לאדם להשתחרר מן הדטרמיניזם הסיבתי? הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים דן בהרחבה בדעותיהם של עשרים ואחד פילוסופים, החל מאלמוקמץ במאה התשיעית עד ר' יוסף אלבו במאה החמש עשרה. העיסוק בהוגים רבים מאפשר להיווכח בעושרה של הפילוסופיה היהודית ובריבוי הדעות שבה, ולראות כיצד שינויים היסטוריים כמו המעבר מן הערבית לעברית משפיעים על המחשבה הפילוסופית. הטענה המוצגת על בסיס הניתוח ההיסטורי היא, שאין עמדה יהודית מהותית בשאלת הבחירה, וכי ניתן לקרוא את המסורת הדתית בסוגיה זו בהתאם לכל עמדה פילוסופית.

מאמר מדיני הוא ספרו האחרון של שפינוזה, שנכתב בשנתיים האחרונות של חיי הפילוסוף. בתורת המדינה שפינוזה הוא ראליסט פוליטי. הוא מתפלמס עם מי שרואים את האדם לא כמו שהוא אלא כמו שצריך להיות, לפי דעותיהם. התעניינותו בתורת המדינה מקורה ברוח הכללית שאפיינה את הפילוסופיה המערבית בתקופת התחייה במאות החמש עשרה והשש עשרה. השיבה אל המקורות הקלסיים הביאה את הוגי הדעות לחידוש ההתעניינות בתורת המדינה והחוק, שבתקופה הקלסית הייתה חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה. מאמר מדיני מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו , מאמר תיאולוגי-מדיני ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל. הוסיף מבוא ומפתחות: נתן שפיגל.

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במאה התשע עשרה. נחשב כדוברה המעמיק והיעיל ביותר של השקפה ליברלית על אדם וחברה… מיל חשב כי מסתו 'על החירות' היא בעלת הערך הרב ביותר מבין כל ספריו. בה הוא מדגיש את חשיבותה של 'האינדיבידואליות' הזהה, לדעתו, עם המאמץ המתמיד להתפתחות עצמית… בהשפעת דה-טוקוויל, מיל היה משוכנע שהסכנה העיקרית של הדמוקרטיה מעוגנת באפשרות לדיכוי הייחוד האינדיבידואלי ומניעת התפתחותה האמיתית של דעת המיעוט. לדעתו, עריצות דמוקרטית עלולה להיות גרועה הרבה יותר מעריצותה של האריסטוקרטיה או מדספוטיזם, הואיל והיא יעילה יותר בניצול האמצעי הטוב ביותר של פיקוח חברתי – לחץ דעת הקהל. האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 עם טוקוויל ומיל החל הדיבור הליברלי הנמלץ המגן על חירות אינדיבידואלית, על יושרה ואי-תלותה של מערכת השיפוט והצדק, על יחסים תרבותיים ואנושיים בין אומות ויחידים כאחד. סר ישעיהו ברלין

אף שסוגיית המצב הפוסטמודרני והשיח הפוסטמודרניסטי זכתה בשנים האחרונות להתייחסות נמרצת בתרבות הישראלית, עדיין לא יצא לאור ספר עברי העוסק בפוסטמודרניזם באופן כללי. הספר תורם את חלקו למילוי החסר הזה. זוהי התמודדות כוללת ראשונה במקומותינו עם הפוסטמודרניזם ולנוכח הפוסטמודרניזם בשדה החינוך. בספר משתתפים מלומדים מן השורה הראשונה – חלקם פוסטמודרניסטים מוצהרים, חלקם מבקרים את הפוסטמודרניזם מתוכו וחלקם שוללים אותו בתקיפות. עניין החינוך מוצג בספר בהקשריו הרחבים ביותר, ואין הדיון מצטמצם למרחב הבית-ספרי. בין הנושאים הנדונים: אופני הייצור של האדם בעידן הנוכחי, השינוי שחל בתפקוד הידע והשינוי שחל ביחס לייצוגים שונים של ידע וביחס לגופי ידע מתחרים, פלורליזם בין קהילות שיח שונות ובתוכן, ביקורת פרקטיקות הפעולה של מנגנוני העיצוב של התודעה הפרטית והקולקטיבית שבית הספר הוא אחד מביטוייהן, פמיניזם פוסטמודרניסטי, הפוליטיקה של החינוך ועוד.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

הספר החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה עוסק בתחום חינוכי שבו העשייה רבה ודינמית ואילו המחקר והכתיבה האקדמית על אודותיו מועטים. הספר מקיף את תחומי החינוך הבלתי פורמלי מתקופת היישוב עד ימינו על היבטיהם התאורטיים והמעשיים. נדונות בו דיסציפלינות שהחינוך הבלתי פורמלי מבוסס עליהן, כמו הפילוסופיה החינוכית, הסוציולוגיה החינוכית, הפסיכולוגיה החברתית והחינוכית, הפדגוגיה וההיסטוריה. נוסף על כך, הספר מקיף את תחומי העשייה העיקריים של החינוך הבלתי פורמלי. מתוארות בו מסגרותיו הארגוניות העיקריות והפעילויות המתקיימות בהן הן במסגרות החוץ-בית-ספריות: תנועות נוער ומוסדות חינוך קהילתיים ופנימיתיים - הן במסגרות התוך-בית-ספריות - חינוך חברתי, פעילויות מחוץ לתכנית הלימודים ומיזמים ופעילויות שמשרד החינוך יוזם כגון הפרויקטים "מחויבות אישית", "מסעות בני נוער לפולין" ו"קהילה הוגנת". הספר מיועד למורים ולסטודנטים המתמחים בתחום החינוך הבלתי פורמלי באוניברסיטאות, במכללות האקדמיות ובמכללות להכשרת מורים בישראל. ימצאו בו עניין אנשי חינוך וכל מי שתחום החינוך קרוב ללבו.

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

בספר נאספו מחקרים ביצירתו של שלום-עליכם פרי עטו של ההיסטוריון וחוקר ספרות יידיש חנא שמרוק, ממורי האוניברסיטה העברית בירושלים שהלך לעולמו לפני שנים אחדות. המחקרים, שנתפרסמו רובם בעברית ומיעוטם ביידיש בשנים 1992-1971, מוגשים עתה כולם לקורא בלבוש עברי. הם משקפים היטב את דרכו של החוקר: מחקרו הצמוד לטקסטים ולהתפתחותם מבחין הבחנות אמנותיות דקות ומאלפות על רקע היסטורי-תרבותי נרחב. פרקים אחדים מוקדשים ליצירות מרכזיות של שלום-עליכם ('טוביה החולב', 'מוטל בן פייסי החזן', 'כוכבים תועים', 'מנחם-מנדל') ודנים בתולדותיהן ומגמותיהן, באופיין ובדרכי עיצובן, או בבעיות מהותיות אחרות העולות מהקשרן כגון הסיטואציה האפית או תולדותיו של תאטרון יידיש. אחד הפרקים עוסק ביצירות שכתב שלום-עליכם עצמו בעברית ופרק אחר מתמקד בבעיית תרגום יצירותיו מיידיש לעברית תוך הצגת מגוון פתרונות. הפרק הדן בהצלחת הדרמה 'צעזייט און צעשפרייט' (מפוזרים ומפורדים) בתאטרון הפולני מציג תחנה מכריעה בדרכו של שלום-עליכם אל התאטרון, וגם אל אכזבתו ממנו בשלב מאוחר יותר באמריקה, אכזבה שמצאה ביטוי חריף ביותר ברומן 'כוכבים טועים'. סקירת מקומה של אמריקה בכתבי שלום-עליכם בוחנת בעיה מרכזית הן בחיי הציבור היהודי בתקופתו של הסופר הן בחייו הוא וביצירתו. סוגר את הספר דיון בשלום-עליכם וראשיתה של הספרות המודרנית לילדים ביידיש הבוחן את חלקו של הסופר בתולדות ספרות הילדים בעברית וביידיש, ומתקשר גם לשאלת ייעודם של סיפורי מוטל בן החזן לקהל הקוראים הצעיר.

"כך הוּבַלתי אל רעיון הזמן. וכאן ציפתה לי הפתעה". במונחים אלה מתאר אנרי ברגסון (1859-1941) את הגילוי שכל הגותו צמחה ממנו: ה"מֶשֶך", העובדה הפשוטה – שמַרבּים להתכחש לה – ש"הזמן נמשך". בנוף האינטלקטואלי של שלהי המאה התשע עשרה, שהתאפיין בהתפתחות אדירה של המדעים המדויקים ובהתפשטות הפילוסופיה של קאנט, הצהרתו של ברגסון נשמעה כהתרסה. ב מסה על הנתונים הבלתי-אמצעיים של התודעה (1889), יצירתו הראשונה, ביקר ברגסון את "זמן השעון" - הגישה המתמטית שמבלבלת את הזמן עם המרחב והופכת אותו לישות מופשטת, שאפשר למדוד אותה ולכַמתָהּ. ברגסון זיהה את ה"משך" (durée) עם המציאות הממשית של מצבי התודעה המתלכדים אלה לאלה כמו צלילים במנגינה. ב מסה ערער ברגסון גם על הביקורת אשר באמצעותה ביטא קאנט את הרעיון שהתודעה היא יחסית והמטפיזיקה היא בלתי אפשרית. באומץ ותעוזה קבע ברגסון שאנחנו יכולים להשיג את המוחלט, ולהשיג אותו באופן בלתי אמצעי. הוא פיתח מטפיזיקה חדשנית שנתנה קדימוּת להתהווּת, להתפתחות, לחיים המייצרים בלי הרף צורות מקוריות, הן בתוכֵנוּ הן מחוץ לנו. המטפיזיקה של המֶשך, המוצגת ב מסה , משיבה על כַּנו את הזמן כפי שחיים אותו, חוֹוים אותו ומרגישים אותו. זוהי פילוסופיה של חופש, והיא זו שמזמינה אותנו להיפטר מן ההרגלים והדפוסים האוטומטיים של החיים החברתיים, כדי שנוכל להביא לידי ביטוי את אישיותנו במלואה וליצור את עצמנו בכוחות עצמנו, באמצעות מעשינו. ברגסון, בן דורו של הוסרל, קרא לשיבה "אל הדברים עצמם". מִשנתו, שזכתה להכרה בינלאומית עוד בחייו, הייתה מקור השראה לנציגים הבולטים ביותר של הפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים, מז'אן-פול סארטר ועמנואל לוינס ועד ולדימיר ינקלביץ' וז'יל דלז. היא היכתה גלים גם באנגליה ובאמריקה. מהדורה חדשה זו של התרגום העברי למסה, הרואה אור בהוצאת מאגנס, היא תרומה חשובה להתעניינות המחודשת והמרשימה בהגותו של ברגסון ברחבי תבל. עורך הסדרה: יעקב גולומב

ספר זה מציע מפגש ייחודי וראשון מסוגו בין הפילוסופיה של השפה הטבעית, התפתחותם של מושגים והתלמוד הבבלי. לטענת המחבר בעזרת השפה הטבעית, ובמיוחד באמצעות האופן שבו מושגים נטענים במשמעות, ניתן לברר לעומק את הדינמיקה של ההתפתחות וההתהוות של קונספציות הלכתיות. הספר מציע כלים מתודולוגיים ופילוסופיים לבירור התפתחותו של השיח התלמודי ונחשפת בו הפילוסופיה של השפה התלמודית. במילים אחרות: מתברר ההיגיון התלמודי. השפה הטבעית היא שפה דינמית ומתרחבת, וכך גם השיח התלמודי. הסוגיה התלמודית מעניקה למושגים המרכיבים אותה משמעות חדשה, המובילה למסקנות מרחיקות לכת שהתפתחו כמו מאליהן. המחבר מראה כי שתי פילוסופיות פוסט-ויטגנשטייניות מרכזיות של השפה הטבעית, משמשות יחד מצע להבנת התהוות השיח התלמודי. השיתוף בין שתיהן מספק מגוון של אפשרויות להתפתחות קונספציות תלמודיות שבהן אילוצים ומחויבויות מן העבר משתלבים בשיח של מושגי הווה. ניתוח הדיונים התלמודיים לאור שתי התפיסות הפילוסופיות הללו מלמד לא רק על היגיון תלמודי ייחודי, אלא גם מדגיש נקודות תורפה בפילוסופיה של השפה הטבעית במפגשיה עם שיח שבו מחויבות למסורת חזקה ורבת גוונים מתקיימת תוך כדי דיון עכשווי יצירתי. התלמוד הבבלי משמש אפוא, בשפות השיח התלמודי, גם מצע לבחינת גבולותיהן של פילוסופיות שפה מרכזיות.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

באתונה הקלסית קמה הדמוקרטיה הראשונה בתולדות האנושות, שהייתה לדמוקרטיה הישירה המפורסמת ביותר בכל הזמנים. הספר בוחן את תהליכי צמיחתה והעמקתה, את תפקוד מוסדותיה והליכי קבלת ההחלטות בה, את עקרונותיה האידאולוגיים ואפיוני תרבותה, את יכולת עמידתה במשברים וחידת יציבותה ועוד סוגיות היסטוריות הנוגעות לה. אף כי במובנים רבים הייתה הדמוקרטיה הקלסית שונה מהדמוקרטיה המודרנית, יש לשתיהן יסודות משותפים. העניין הרב במשטרם המדיני של האתונאים, כמו במכלול תרבותם, נובע גם מקווי הדמיון המאלפים למציאות המוכרת לנו וגם מקווי השוני החדים ביניהם: זהו עולם שנראה זר ומוזר ובה בעת מוכר. הדמוקרטיה האתונאית נתפסת בספר לא כמופת לחיקוי או כמושא לגינוי, אלא כנושא מרתק למחקר היסטורי וכדוגמה לחשיבותו של דו-שיח בין הווה לעבר.

שאלת התאודיצאה לא חדלה להעסיק פילוסופים ותאולוגים במרוצת הדורות. בניסוח כללי: אם יש אל מוסרי, מדוע קיים רוע בעולם? ומכאן, האם קיומו של הרוע אינו הוכחה, או לכל הפחות נימוק סביר, לדחיית האמונה בקיומו של אל טוב? שאלה זו נהפכה לאתגר הפילוסופי המרכזי המגולגל לפתחו של המאמין המבקש להצדיק את אמונתו, ולאמצעי העיקרי של האתאיסט לתקוף את עצם הרציונליות של אמונה באל יחיד וטוב. העיסוק בשאלת התאודיצאה מעורר גם דיון מסדר שני על עצם טיבו של האתגר שהיא מציבה. למשל: האומנם קיימת סתירה לוגית בין טבעו המוסרי של האל לבין קיום הרוע בעולם? ואם לא, באיזה סוג של מתח מדובר? כיצד, אם בכלל, ניתן לחשוב באופן עקבי על תוארי האל? האם עצם קיום הרוע בעולם הוא בבחינת טיעון יעיל נגד האמונה או רק קיומו של רוע מיותר? וכדומה. המחקר הנוכחי עוסק בדיון הקאנטיאני בשאלת התאודיצאה. שתי טענות מרכזיות שמעלה קאנט ושנדמות לרבים כלא מתיישבות עם תורת החופש שלו נבחנות בהרחבה: הטענה שניתן לייחס לכל אדם, מעצם היותו אדם, רוע שורשי, והטענה שלפיה אם סדר מוסרי חובק כול אינו אפשרי אז החוק המוסרי הוא שקרי. המסקנה העולה מהדיון בטענות אלה ומניתוח מדוקדק של עשרת טיעוני האנטי-תאודיצאה שקאנט מציע היא שקאנט לא הוציא את שאלת התאודיצאה אל מחוץ לאפשרויותיו של הדיון הביקורתי והרציונלי, אלא הגדיר מחדש את עצם האתגר המקופל בשאלה זו.

לפנינו מחקר שיטתי ומקיף שמאתר ומנתח את נוכחות הטראומות הישראליות בלשון, בפואטיקה ובפוליטיקה של הספרות הישראלית. הספר מעלה בכל חריפותן שאלות בדבר הפוליטיקה של הספרות וסמכותה המוסרית, ובעיקר בדבר אחריותו של הסופר הניכרת ביצירתו. המחבר מתחקה אחר תהליכי העיבוד הספרותי של הטראומות הישראליות לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, מלחמת 1948, הנכבה הפלסטינית ומלחמת 1973 ביצירותיהם של ס. יזהר, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, דן פגיס, ארז ביטון, יצחק לאור, שמעון בלס, חיים באר ורבקה בסמן בן-חיים. הספר מתמקד גם באחריותם של החוקר ושל הקורא, ומציע דיון מדוקדק בדרכים הייחודיות שבאמצעותן יכולה ספרות להתמודד עם ייצוגים של טראומות. לאור בחינת אחריותו של הסופר, המציג לקוראים עקבות של ייצוגי הפוסט-טראומה הישראלית בטקסט הספרותי, מתעמקים פרקי הספר גם בשאלת אחריותן של הדמויות הספרותיות המיוצגות בו.

ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם. כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך. המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו.

איגרות הסופר אהרן צייטלין (1973-1898) מצטרפות כסוגה נוספת ומאירת עיניים לכלל יצירתו המגוונת בכל תחומי ספרות יידיש והספרות העברית: שירה, דרמה, פרוזה, רומנים, מסות, ביקורת ספרות, כתיבה עיתונאית ועוד. באמצעות ניתוח תוכן איגרותיו והרקע לכתיבתן נעשה ניסיון לבחון את פעילותו בפולין בין שתי מלחמות העולם, ברשות הרבים וברשות היחיד, בארבעה תחומים: (א) עבודתו העיתונאית כפופולריזטור של מדעי היהדות ומדעי הרוח; (ב) פעילותו כמבקר ספרות ופולמוסן חריף; (ג) עבודתו כעורך של כתב העת לספרות 'גלאבוס'; (ד) מעמדו ופעילותו בתור יושב ראש הפן קלוב של סופרי יידיש בוורשה ואחד מיוזמי הצטרפות ספרות יידיש בעולם לתנועת הפן הכללית. בספר פוענחו איגרות צייטלין שנכתבו רובן בוורשה ומקצתן בזכרון יעקב. לאיגרות אלה צורפו הערות והסברים מקיפים שמטרתם להבהיר את הרקע, הנסיבות והמהות של העניינים הרבים מאוד שנדונים בהן.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

גופן של נערות פורץ לתודעה הציבורית בעת דיון במראה שלהן, במיניותן ובפגיעותן. הספר נערות וגופן: מדברות, נוכחות, נסתרות , מאיר ומפענח את ההתייחסות החברתית לגופן של נערות ישראליות, שבה בעת מכחישה ומתעלמת ממנו, מחפיצה וחושפת אותו. פרקי הספר יוצרים פסיפס מעמיק, מעורר מחשבה ורגש, של התבוננויות בגופן של נערות, כשהוא נוכח ופועל, מוגבל ומושתק, בתרבות, בחינוך, ברווחה, בבריאות ובמשפט. הכותבות -- חוקרות ונשות מקצוע המתמחות במחקר על נערות ובעבודה עמן -- מבקשות לחלץ את גופן של הנערות מן הסמוי אל הגלוי, ולהמיר את המבט המחפיץ בהן בראייה רחבה של ההשתקפות החברתית של הגוף הנשי הצעיר ושל נוכחותו במערכות יחסים מרכזיות בחייהן. זהו ספר ראשון בעברית בתחום המתפתח של לימודי נערות ( girlhood studies ), הבוחן את חייהן של נערות על רקע השתייכותן לקבוצות חברתיות מגוונות מנקודת מבט מגדרית ביקורתית. פרקיו מעשירים את השיח האקדמי והידע המקצועי על אודות נערות ומרחיבים את אפשרויות הפעולה החברתיות עמן ולמענן.

כסנופון האתונאי (354-428 לפסה"נ בקירוב) היה סופר פורה מאוד ורבים מכתביו שרדו וביניהם היצירה הקצרה מדינת הספרטנים , תיאור המשטר בספרטה. כסנופון לחם בשורות הצבא הספרטני תחת פיקודו של המלך אַגֶסילַאוֹס והוגלה בשל כך מאתונה מולדתו. הוא היה מעריץ של ספרטה וחוקיה, התגורר זמן מה בספרטה ושני בניו התחנכו בחינוך הספרטני. הוא הכיר אפוא את העיר ואת משטרה היכרות אישית. יצירתו מדינת הספרטנים היא מקור עיקרי להכרת משטרה של ספרטה במאות החמישית-הרביעית לפסה"נ. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה.

ישעיהו שפיגל, הבולט והחשוב מבין סופרי גיטו לודז', נולד ב-14 בינואר 1904 בבאלוט, הרובע העני ביותר בעיר לודז'. הוא עלה לארץ בתחילת 1951 ונפטר ב-14 ביולי 1990. סיפורי שפיגל עוסקים במצב האדם בגיטו. אלה הם סיפורים אינטימיים בהם הוא מתאר חיי דמויות פרטיות, ועם זאת נושאי כתיבתו קשורים למאורעות הקובעים את המצב בגיטו לכל תושביו, בעיקר השמדה בלתי ישירה וניכור. רוב סיפוריו סובבים סביב הרעב בגיטו על כל צורותיו, רצח כחלק מן ההשמדה הבלתי ישירה לפני הגירושים, מוות ממחלות, רעב או קור וזרות ביחסי אנוש. הפרוזה הספרותית של ישעיהו שפיגל, שנכתבה בגיטו לודז', רואה אור כאן לראשונה. מצורפים לה מחקר על כתביו הספרותיים בגיטו וסדרת ראיונות עם הסופר. בראיונות אלה הוא מסביר את הנסיבות שבהן כתב את הסיפורים, ומוסיף פרטים עליהם. כמו כן הוא מציג את תפיסתו האמנותית, ומספר על רגשותיו ומחשבותיו בגיטו. תצלומים מהגיטו משלימים את הטקסט הספרותי.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

האם תפקידם של מנתחי מדיניות ויועצים מקצועיים לשלוח את המלצותיהם לדרג הפוליטי ולהסתפק בכך ? למחברי הספר הזה תפיסה אחרת . כמובן , בדמוקרטיה קביעת מדיניות ציבורית היא אחריותם של נבחרי העם , ולכן " פוליטיקה " היא הכרחית בקביעת מדיניות . אמנם יצא לה שם רע וסר חינה במדינות רבות , ובישראל - בגלל ציפיות שלא התממשו וגם בשל התנהגותם של פוליטיקאים . עם זאת , בספר השימוש במונח " פוליטיקה " הוא ניטרלי לחלוטין מתוך הכרה במשימה הקשה המוטלת על כתפיהם של פוליטיקאים בעלי חזון , מסוּרים וישרי דרך . בה בשעה, אין צורך שהעוסקים בניתוח מדיניות יהפכו לפוליטיקאים , או יראו עצמם מעין " עוזרים פוליטיים " של הנבחרים . להפך , מכיוון שהגדר המפרידה בין התחומים אינה מסומנת , חשוב להכיר הן בתחומי החפיפה והן באזורים הנפרדים . הבנה טובה של האזורים הנפרדים חיונית לגיבוש מדיניות מקצועית וליישומה ולחיזוקה של הדמוקרטיה . ספר זה מיועד לכל מי שפועל בקו התפר שבין ניתוח מקצועי של מדיניוּת לבין יישומה בפועל, ולמתעניינים בשיפור תהליכי קביעת המדיניוּת הציבורית בישראל. מובאים בו כלים לניתוח הסביבה הפוליטית המשפיעה על גיבושה של מדיניוּת ציבורית ולזיהוי מרחב משותף של הסכמה -- מרחב המאזן תוכניות והמלצות מקצועיות עם אילוצים ושיקולים פוליטיים לגיטימיים, כשהמטרה היא שהמלצות לפתרונות יצירתיים ולשינויים לא יישארו על הנייר. פרקי הספר מבוססים על אירועים מתוך המציאות בישראל. שיטת לימוד באמצעות חקר מקרים נפוצה בבתי ספר למשפטים , מינהל עסקים, רפואה, ולאחרונה במדיניוּת ציבורית באוניברסיטאות מובילות. השיטה מציעה הזדמנות ללמוד מניסיונם של אחרים -- הצלחות וכישלונות בעולם המעשה – כדי לא לחזור על אותן שגיאות ובעיקר כדי לנקוט בגישות אחרות ולחפש פתרונות חלופיים. החומר בספר עמד במבחן זה כאשר שימש בסיס להוראה אינטראקטיבית לתלמידי תארים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן- גוריון.

In the ongoing flood of studies of memory in its manifold forms and meanings, the no less powerful subject of forgetting tends to be forgotten. We often think of forgetting as a passive process, something that simply “happens” to us and to other living beings; but many of the studies in this inter-disciplinary volume reveal the active and even creative nature of forgetting, its positive features, and its varied roles in a wide series of cultural and intercultural templates. Neuroscientists joined with historians, philologists, a linguist, philosophers, sociologists and anthropologists, an archaeologist and an artist in the two joint workshops that generated this volume, under the auspices of the Zukunftskolleg at the University of Konstanz and the Martin Buber Society of Fellows at the Hebrew University of Jerusalem. The lively exchanges in the workshops are reflected in the comments and discussion that follow many of these experimental, meditative essays.

הספר הנפש גדולה והחיים קטנים עוסק בתפיסת הנפש של אפלטון ב'פיידון' וב'מדינה'. הסוגיות המרכזיות הנידונות בו הן מובן הנפש ומקומה של תורת ההיזכרות ב'פיידון'. הטענה העיקרית בספר היא שהבחנתו היסודית של אפלטון בדיאלוגים אלו אינה בין הגוף ובין הנפש אלא שניות הקיימת בתוך הנפש, וצריך להבינה לאור הדיכוטומיה האונטולוגית הכללית שהוא מציע, בין האידאות ובין התופעות. חשיבותה של טענה זו נעוצה בכך שהיא מבליטה את זיקותיהן ההדוקות של ההוכחות לאלמות הנפש הניתנות ב'פיידון' ומסייעת בבירור היחס בין תפיסות הנפש שאפלטון מציע ב'פיידון' וב'מדינה'.

הגותו של פילוסוף אינה מוצאת את ביטויה אך ורק בתכנים אינטלקטואליים. היא משתקפת גם בדרכי חשיבה ועשייה, בדרכי פעולה ותגובה - במכלות שלם, שבדרך כלל ממעטים לייחס לו חשיבות, אך רב חלקו בכל מה שנעשה או נאמר בתחום הפילוסופיה. ההיבטים העיוניים של פעילות הפילוסופים - הטיעונים, התיאורים, ההסברים - נסמכים על תשתית שאינה עיונית גרידא, ועם זאת אינה שייכת לתחום הפסיכולוגי או החברתי. כאשר מדגישים את הממד הקיומי, היוצר, האומנותי בעשייה הפילוסופית, כאשר בוחנים את מעשיהם של פילוסופים כשם שבוחנים את דבריהם, מתגלה נוף אחר, רצף אחר, שאינו הרצף שהרגיל אותנו אליו חקר הפילוסופים "הקלסי". כאשר פילוסוף אומר: "אני" - למי הוא מתכוון? מאין הוא שואב את הביטחון באמיתות דבריו? מה קורה כאשר פילוסוף משנה את דעתו? מה היא האחריות שיש לו כלפי הקהל שהוא פונה אליו? האם כל הפילוסופים הם רודפי החוכמה? לשאלות אלה, להיבט זה של פעילות הפילוסופים, שעל פי רוב מתעלמים ממנו, מוקדש ספר זה

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

הספר מכיל מאמרים שדנים באישיותו ובהגותו של שלמה לוי שטינהיים שהתפרסם לא רק כתיאולוג, אלא גם כרופא, מדען ולוחם לטובת האמנציפציה של יהודי אירופה במאה היט. בנוסף להרצאות שהושמעו בכנס הראשון על שטיינהיים שהתקיים בארץ במלאת מאתיים שנה להולדתו באוניברסיטת בר - אילן מובאים גם תרגומים מכתבי שטיינהיים ומחקרים על האיש והגותו שהתפרסמו בכתבי - עת שונים בארץ ובחול. המאמרים מסודרים לפי ארבעה נושאים עיקריים בהגותו של שטיינהיים: התגלות מול פילוסופיזם, שטיינהיים מול קאנט ושלינג, שטיינהיים והנצרות, והתפיסה המדינית של שטיינהיים. איש אשכולות זה משתדל להסביר בכלים של הפילוסופיה הכללית, במיוחד בטרמינולוגיה אריסטוטלית וקאנטיאנית, את אמיתותה ותוכנה של ההתגלות ולטהר אותה מכל השפעות מעולם האלילות בצורתה הדתית והפילוסלפית. גרשם שלום ניבא בדברי אזכרה ביום השלושיס למותו של פראנץ רוזנצווייג שאין ספק שעוד יבוא היום ויגלו את חיי המחשבה הגנוזים בספרים נשכחים ובזויים כמו 'ההתגלות לפי מושג התורה של בית - הכנסת' של שלמה לוי שטיינהיים הספר שלפנינו יתרום רבות להעמקה בשיטה התיאולוגית הייחודית של שטיינהיים ובהבנת משנתו.

ספרו של ארווין יאלום טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה , בשיתוף עם מולין לשץ', הוכתר כאחד מעשרת הספרים המשפיעים ביותר בתחום הפסיכותרפיה. הספר מקיף את הרעיונות העיקריים והשיטות המעשיות של ההנחיה הקבוצתית ומתאר בפירוט, במקצועיות ובלשון קולחת את ההתפתחויות האחרונות בתחום הטיפול הקבוצתי. בספר נכללים נושאים כגון: הגורמים הטיפוליים והשילוב ביניהם; עבודת המטפל והכשרתו; טיפול יחידני במקביל לטיפול קבוצתי; הקמת הקבוצה הטיפולית, הרכבה ואופייה; טכניקות טיפוליות; קבוצות עזרה עצמית וקבוצות תמיכה באינטרנט; התאמת טיפול קבוצתי מסורתי למצבים קליניים מיוחדים, ועוד. הספר טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה כתוב בבהירות וברהיטות והוא משלב תיאורי מקרים מלאי חיות, ניסיון קליני עשיר וממצאים מחקריים עדכניים. חוקרים, פסיכולוגים, מתמחים ומטפלים קבוצתיים ימצאו בו מידע מקיף ורב ערך המוצג בצורה מרתקת, כדרכו של ארווין יאלום בכל ספריו. ארווין יאלום, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא מחברם של ספרים רבים, ביניהם: הריפוי של שופנהאואר, אמא ומשמעות החיים, כל יום יותר קרובים, ומתנת התרפיה (כולם בהוצאת כנרת). מולין לשץ', מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, מנהל בה את המחלקה לטיפול קבוצתי.

"משנות נעוריו פגש לוינס בכתבי הקלסיקונים הרוסים והסופרים הגדולים של אירופה המערבית את 'הבעיה הפילוסופית, אם תופסים אותה כבעיית משמעותו של האנושי'. היכן הגרעין של 'אנושיות האדם', ביטוי כה רווח אצל לוינס? היכן יש לחפשה? מתי היא מוטלת בספק? כיצד יש לגונן עליה מפני המאיים עליה, ולא להתייאש ממנה, חרף הזוועות שהתחוללו? אלה השאלות שהציקו ללוינס. אופיה היוצא דופן, החריג והטרנסצנדנטי של התופעה האנושית, הניתקת מהברוטליות ומהאנונימיות של ההוויה, הוא ודאות שאינה מרפה ממנו. כאן עובר הקו המנחה את כל חקירותיו הפילוסופיות, קו הכורך את לוינס בתואם מפליא עם המחשבה היהודית בכלל ועם התלמוד בפרט" (ז'ורז' הנסל). המחשבה הפילוסופית של עמנואל לוינס התפתחה ועברה תמורות במשך קרוב לשישים שנה. אפשר לזהות בה שלושה שלבים עיקריים: היצירות שנכתבו לפני המלחמה; אלה שפורסמו בשנים 1961-1945, ששיאן בכוליות ואינסוף, ספר שבו מקנה לוינס להגותו האתית צורה שלמה ראשונה; והכתבים שראו אור אחרי 1961, שהמרכזי בהם הוא אחרת מהיות או מעבר למהות. בספר זה נעשית הפילוסופיה של לוינס רדיקלית יותר ונפתחת לשלל אופקים. הגותו של לוינס שזורה בזרמי המחשבה השונים שהטביעו חותם על המאה שלו. בחיבור זה מבקש פרופ' ז'ורז' הנסל, חוקרו של לוינס וחתנו, להראות כיצד השלבים השונים בהגותו הפילוסופית באים לידי ביטוי ביחסו אל הפוליטיקה, היהדות והנצרות.

בגלריה המרשימה של סופרים והוגים צרפתים בני המאה השמונה עשרה מונטסקיה (1689-1755) הוא אישיות לעצמה. מבחינת זמנו הוא הקדים אותם מעט ואינו קשור אלא בעקיפין במהפכת ה'השכלה' בצרפת, שהיא בראש וראשונה פועלה של המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. אולם כשהתפרסם על רוח החוקים ב-1748 עמדו הכול על חדשנותו המהפכנית, ואת תרומתו המתודולוגית לתורת המשטרים ולסוציולוגיה יש משווים לתרומת ניוטון לפיזיקה. מונטסקיה ידוע בתור אבי תורת הפרדת הרשויות השלטונית לרשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת, תורה המבוססת על צירוף שני עקרונות: ההתמחות התפקודית של הרשויות ואי-התלות ביניהן. מונטסקיה ביקש למצוא בסיס מדעי לחוקים על בסיס השוואה בין טיפוסי משטרים. מקור החוקים המקובלים בארצות שונות הוא, לדעתו, בצירוף של גורמים: אקלים, דת, כללי הממשל, מופתי העבר, המנהגים. הניתוח שהציע ל'מנטליות' של החברות שהעמידו משטרים שונים ותיאור הזיקות בין מרכיבי המנטליות הזאת מדהימים לא רק בחריפותם ובדייקנותם אלא אף במידה מסוימת של נבואיות. בפני הקורא העברי מובא כאן לראשונה תרגום של חלקיה העיקריים של היצירה המונומנטלית. החשוב והמהותי נשמר במבחר זה, והקורא בן ימינו יוכל לעמוד באמצעותו על יסודותיו העיוניים של המאבק ליצירת משטר המבטיח את חירויות הפרט.

שנים-עשר מאמרים הדנים במשנותיהם של כמה הוגי-דעות גדולים מבני דורנו. לא הייתה כוונתי לכתוב את תולדות הפילוסופיה של זמננו וגם לא עלה בדעתי לחסוך לקורא את הדרך אל ספרי הפילוסופים עצמם, שעליהם ידובר בפרקים הבאים. פחות מבכל מדע אחר יכול לבוא בפילוסופיה המאמר על איזו שיטה במקום למוד השיטה עצמה. אין שום ערך לידיעה אינפורמטיבית-שטחית על "עיקריה" של שיטה פילוסופית ושכרה יוצא בודאי בהפסד. הרצאתי על השיטות השונות היא קצרה וחד-צדדית במתכוון. מגמתי להבליט בהן קו אחד משותף: להראות כיצד, עם התחלת מאה העשרים, עבר משבר על התודעה המדעית, וכיצד היא מחפשת בדור האחרון בדרכים שונות ובאמצעים שונים מוצא מתוך המשבר. שורש המשבר הזה הוא, לפי דעתי, בפילוסופיה של ע. קנט. הפילוסופיה שלפני קנט, ובייחוד הפילוסופיה של דוד יום, הרסה את הביטחון התמים של האדם בעולם ובחוקיותו. יום הראה שהחוקיות הזאת, הנראית כל כך מובנה מאליה, נתונה בסימן שאלה גדול. התזרח השמש מחר כשם שזרחה הבוקר ואתמול ושלשום? אין שום הוכחה לכך ואין שום בטחון בכך. יסוד העולם הוא בחינת תיקו. קנט רצה להציל את המדע מספקותיו של יום. תשובתו ידועה: "המהפכה הקופרניקנית". יסוד חוקיותו של העולם הוא בתוך הסוביקט. השכל מטיל את חוקותיו על הטבע. החומר הניתן לנו מוכרח להופיע כחומר מסודר וחוקי, כי בלי זה לא היה יכול להופיע כלל וכלל. בהופיעו לפנינו, לובש "החומר" בהכרח את "הצורות" של השכל, כי אלמלא כך, לא היה יכול להיות "נתון" לנו כלל. כעת קבלה, כנראה, שאלתו של יום את תשובתה. החוקיות שעליה שאל יום, אינה דבוקה, מבחינה ראשונה, לדבר, אלא לסוביקט שהדבר מופיע לפניו (מתוך המבוא)

בעשורים האחרונים התחוללו תמורות מהפכניות במעמדן הפוליטי והצבאי של קהילות דתיות ואתניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מבירא עמיקתא של נחיתות לאיגרא רמא של עליונות. קהילות שהיו דחויות ומקופחות במשך דורות עלו לשלטון או חיזקו את מעמדן הפוליטי במדינותיהן תוך מאבקים צבאיים. כאלה היו השיעים בעיראק, בלבנון ובתימן; הכורדים בעיראק ובסוריה, הנוצרים והאנמיסטים בדרום סודאן והברברים בצפון אפריקה; העלווים בסוריה ממשיכים להחזיק בכוח בשלטון מאז שנות השישים של המאה הקודמת. תמורות משמעותיות אלו פעלו לראשונה להחלשת הצביון הערבי-מוסלמי-סוני של חלקים חשובים במרחב. בתווך מצויות קהילות נוצריות בלבנון, מצרים, עיראק והרשות הפלסטינית שנפגעו ואולצו בחלקן להגר לחו"ל. אולם, חלקים מהן ומקהילות אחרות השתלבו בחברה ובפוליטיקה של מדינות אלה - כמו דרוזים, תורכמנים וצ׳רקסים בירדן, בסוריה ובישראל. במקביל ובאופן ייחודי, בישראל/פלסטין נמשך התהליך הדרמטי של הפיכת המיעוט הדתי-האתני היהודי לרוב שליט, אגב הדרה של קהילת הרוב לשעבר, הערבית-מוסלמית-סונית, לאחר מלחמות 1948 ו-1967. תמורות פוליטיות רבות מאופיינות עדיין בסכסוכים צבאיים ובהקזת דם בין קבוצות דתיות ואתניות באזור. הללו גבו בעשורים האחרונים מיליוני קורבנות, פי עשרה מכל מלחמות ערב-ישראל מאז 1948.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בעשור האחרון חלה תנופה גדולה בפיתוח שירותים לאוכלוסיית הנכים ההתפתחותיים ומשפחותיהם. תנופה זו ניכרת בהיבטים שונים: השיקום, מחקר, טיפול, מדיניות וחקיקה. בספר מובאים מחקרים השופכים אור על התמודדותן של משפחות בישראל עם גידולו של ילד נכה התפתחותי. הספר מציג גישות ותכניות התערבות חדישות המופעלות בארץ, ומתאר את העשייה בתחומי השיקום והחינוך. המשתתפים מייצגים טווח רחב של אנשי מקצוע מתחומי השיקום. הספר כולל שלושה עשר מאמרים, המסודרים בשלושה חלקים: הורים ונכים התפתחותיים; הורים והשמה חוץ-ביתית; צורכי הנכים וגישות התערבות. הספר מיועד לאנשי מקצוע בתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית, ההוראה והמקצועות הפרה-רפואיים, המתעניינים במחקרים שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, בגישות ובתכניות התערבות חדשניות בישראל.

ברטרנרד ראסל, הפילוסוף, המתמטיקאי וההוגה החברתי הבריטי מן הידועים ביותר במאה העשרים מבקש בספרון קצר אך בהיר זה משנת 1912 לענות על השאלה מהי פילוסופיה בדרך שונה מזאת של חיבורו הידוע האחר, 'תולדות הפילוסופיה המערבית'. אם בחיבור ההוא נקט ראסל גישה היסטוריציסטית ועקב באופן לינארי אחרי התפתחותה של הפילוסופיה במערב מראשיתה, הרי שבחיבור הזה הוא מנסה לייחד את הפילוסופיה משאר תחומי רוח האדם באמצעות ציון הבעיות הייחודיות שבהן מתחבטת הפילוסופיה מראשיתה ובעיקר בזמננו. כעדותו ב"הקדמה", בעמודים שלפנינו ראסל הגביל את עצמו "בעיקר בבעיות הפילוסופיה שאפשר לומר משהו חיובי ובונה, שכן נראה <לו> שלביקורת שלילית בלבד אין מקום כאן". מכאן שהחיבור שלפנינו לוקה בבחירה סלקטיבית משהו של הסוגיות הנידונות בפילוסופיה, ואולם כל חיבור העוסק בתולדות הפילוסופיה או במבחר נושאיה אינו יכול שלא ללקות בהעדפות סובייקטיביות של בחירה, מיון והצגת הדברים. כל עיסוק בתולדות הפילוסופיה או בסוגיות המרכזיות שלה מניח אפוא פילוסופיה לעצמה. על הפן הסובייקטיבי מפצה כאן הצגת הדברים הבהירה והקולחת, שאינה מחייבת ידיעה מוקדמת של הפילוסופיה או עיסוק קודם בה. לכן חיבור זה מתאים לכל מי שמבקש לטעום לראשונה מפרותיה החכמים של הפילוסופיה, שאצל ראסל נודעה לה תמיד משמעותה הראשונה שאין לה תחליף: אהבת החכמה לשמה. ולכן יאה לחיבור זה ההגדרה הידועה שראסל הגדיר את הפילוסופיה: "הרפתקת הרוח היחידה הנעשית לשמה בלבד".

המחקרים הכלולים בספר זה משקפים מפעל רב שנים של אחד המלומדים המובהקים במדעי האסלאם בדורותינו. עניין מיוחד בהם לקורא המשכיל המבקש להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בתולדות האסלאם וספרותו, וכן בהשפעת העבר המוסלמי על סוגיות מרכזיות בחיי הארץ והאזור. המחקרים זורים אור על השבטים הערביים בחצי האי הערבי לפני הופעת האסלאם, עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדואים, יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, התפתחות הביוגרפיה של הנביא מוחמד, מנהג המילה באסלאם, חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם, ועוד. העיונים המפורטים שספר זה משתבח בהם מעמידים את הקורא העברי באופן בלתי אמצעי, זו הפעם הראשונה, על תרומתו המקורית של מי קיסטר בתחומים אלה.

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש כרך ב שירי ילדים, שירי משפחה והווי, שירי חתונות, שמחות וחגים כרך ג הומור וסטירה, שירי חסידים, שירים דו לשוניים, שירי דלות, עמל ומצוקה, שירי טירונים וחיילים כרך ה כרך מרדכי גבירטיג כרך ו כרך מרק ורשבסקי כרך ז: כרך איציק מנגר

כיצד נוצרו ונשתמרו חיים חברתיים המבוססים על שיתוף פעולה? בעיה זו היא אחת הסוגיות הגדולות שהעסיקו את חוקרי האבולוציה מאז דרווין. אחד ההסברים הראשונים שהוצעו היה בררה ברמת הקבוצה: קבוצות שהפרטים החברים בהן משתפים פעולה מגדילות את סיכוייהן לשרוד כקבוצות. הועלו גם הסברים אחרים, כמו הסבר ברמת הפרט שעל פיו בסופו של דבר יוצא הפסדו של האלטרואיסט בשכרו: הוא זוכה לעזרה מנעזריו לשעבר בעת מצוקה, או נעשה בעל סטטוס גבוה בחברה, ולכן עולים סיכוייו למצוא בת/בן זוג. הסבר נוסף הוא ההסבר ברמת הגֵן: אף שפרט העוזר למקורביו מוריד את כשירותו הישירה, הנמדדת במספר צאצאיו, הוא מעלה את שכיחותם של גנים זהים לאלה שלו באוכלוסייה. כל אחד מההסברים טוען למרכזיות או אף לבלעדיות – לבכורה תאורטית – בשאלת האבולוציה של האלטרואיזם. הספר הוא תרומה מקורית ורב-תחומית בחקר האבולוציה של השיתופיות. הוא מאפשר דיון מחודש מנקודת ראות רעננה וביקורתית בבעיות קלסיות בביולוגיה אבולוציונית ובפילוסופיה של הביולוגיה, ומעלה שאלות מרתקות הקשורות להיסטוריה ולסוציולוגיה של הביולוגיה ולקשר המורכב שבין מדע לערכים. ספרה של אילת שביט דן בהסברים השונים לשאלת האבולוציה של האלטרואיזם, ובאופיו של תהליך ההכרעה בין ההסברים האלה בקרב חוקרי האבולוציה. המחברת מנסחת את אופי הבעיות והכשלים השכיחים בקרב החוקרים בתחום זה, מנסה לעמוד על שורשי הסיבות לכשלים אלו ובעקבות התובנות הללו להציע כיווני מחשבה שיאפשרו להימנע מהם בעתיד. ספר מרתק לכל מי שבמתעניין בטבע שמאחורי האמרות הידועות על טבע האדם (מתוך ההקדמה של פרופ' ימימה בן מנחם ופרופ' חוה יבלונקה).

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

These two collections of Yiddish letters date from the second half of the 17th century and are being published here in full for the first time. The opening five-letter collection was archived together with extensive information about three Jews from Hamburg-Altona, who had been arrested and investigated in Copenhagen in August 1666. The second collection consists of eighteen letters exchanged between Hamburg-Altona and Copenhagen in January 1678. They concern the family and business affairs of a range of people, among them some of Glikl Hamel’s relatives, business associates and acquaintances. Together, the two collections provide a wealth of illuminating new details about the economic, cultural, social, and family life of early modern Ashkenazi Jews in Northern Europe, and also shed light on the practice of Yiddish letter-writing at the time. The English section consists of an introduction followed by a synopsis of each letter, while the Hebrew section comprises a transcription of the original texts as well as their facsimile images.

סדרה מיסודו של פרופ' אביגדור צ'ריקובר. יועץ מדעי פרופ' אלכסנדר פוקס. מצורפות תמונות.

אחרי רב המכר "שנשמע בשורות טובות - ברכות וקללות ביידיש" , 'אויפן שפיץ צונג - על קצה הלשון' מיועד לאוהבי תרבות ישראל וחובבי שפת היידיש. הומור וחכמת חיים כפי שבאים לידי ביטוי בפולקלור של עמי מזרח אירופה ובקרב דוברי שפת היידיש. הרכבם של פתגמי יידיש התגבש במשך מאות שנים. מקורותיהם הם התנ"ך, התלמוד, הפולקלור של עמי מזרח אירופה וגרמניה. אבל יש גם פתגמים שנוצרו בקרב דוברי יידיש עצמם. אלה הם המעניינים ביותר, משום שהם משקפים את ניסיון החיים ואת הפילוסופיה העממית של היהודים האשכנזים. לפתגמים שבקובץ צורפו מקבילותיהם בעברית, אנגלית ורוסית וכן תרגום מילולי של פתגמי יידיש לשפות אלה. במילון כלולות גם רשימות אלפביתיות של המקבילות, וכך הקובץ הופך לדו-סטרי: יידיש-עברית, אנגלית ורוסית, ובכיוון ההפוך: עברית-יידיש, אנגלית-יידיש, רוסית-יידיש. במילון ישנם גם מפתחות מועילים נוספים. הפולקלור של יהודי מזרח אירופה מצטיין בהומור מתוחכם, ודבר זה משתקף גם בפתגמים שלו. לפי מפתח הנושאים שבמילון ניתן לגלות פתגמים אלה (הנושא " הומור וסאטירה"). היידיש הטביעה את חותמה על תחומים שונים של העברית החדשה, המודרנית, לרבות על פתגמיה. לדוגמה: צום רבֿ וועט מען ניט גיין > לא נלך לרב; אַ גאַסט אויף אַ ווײַל זעט אויף אַ מײַל > אורח לרגע רואה כל פגע; ווער עס האָט די מאה האָט די דעה > בעל המאה הוא בעל הדעה. "על קצה הלשון" נושא אופי מדעי ופופולרי כאחד. הוא מיועד הן לחוקרי הפולקלור והלשון והן ללומדי יידיש באוניברסיטאות, בבתי הספר ובחוגים למיניהם, למתרגמים מיידיש לעברית, אנגלית ורוסית ולמתרגמים משפות אלה ליידיש וכן לכל אוהבי יידיש ופתגמיה. ספרו של ד"ר יוסף גורי הוא הראשון מסוגו במילונאות יידיש ומשלים סדרה של מילונים שהמחבר הקדיש למטבעות הלשון המגוונים של יידיש.

יד ושם הוא הרבה יותר ממוסד הנצחה. במשך עשרות שנים, המוזיאון ההיסטורי של יד ושם הוא אחד האתרים המרכזיים שבהם מעוצב, מוגדר ומונחל סיפור השואה הישראלי למבקרים, לתלמידים, לחיילים ולאישי ציבור מן הארץ ומהעולם. אך כיצד התפתח סיפור זה? אילו ערכים, מסרים ופרשנויות ביקשו יוצרי התערוכות להנחיל לציבור? וכיצד השתנה הזיכרון לאורך השנים? בספר זה נבחנת התפתחותן של התערוכות ההיסטוריות ביד ושם, מראשית הרעיונות להקמת המוסד בשנות הארבעים של המאה העשרים ועד פתיחת המוזיאון החדש בשנת 2005. באמצעות מחקר ארכיוני מקיף וחשיפת חומרים נדירים מנתח הספר את האופן שבו עוצבו והוצגו סוגיות מרכזיות בזיכרון השואה: דמות הקורבן, ייצוג הנאצים, מושג הגבורה, ההתנגדות היהודית, מקומה של הציונות ולקחי השואה בחברה הישראלית. זהו מבט מקורי על התערוכות ההיסטוריות ביד ושם כמערכת סמלית, תרבותית ופוליטית המשקפת את התמורות שחלו בהיסטוריוגרפיה, בזהות הלאומית וביחסה של החברה הישראלית לעברה. הספר מנתח תהליכי אוצרות וזיכרון ומציג כלי מחקרי חדש להבנת האופן שבו מוסדות זיכרון מעצבים תודעה היסטורית ומשפיעים על עיצוב זהות קולקטיבית. כך מברר הספר כיצד הופכת השואה מאירוע היסטורי לנרטיב לאומי – ומה מלמד נרטיב זה על החברה הישראלית.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה נעשתה ורשה מוקד משיכה לסופרים ולעסקני תרבות יהודים מרחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה. בתוך שני דורות הייתה העיר למרכז הדינמי והפורה ביותר של ספרות ועיתונות בעברית וביידיש. כותבים שפעלו בה לא רק העשירו את התרבות היהודית אלא גם נטלו חלק פעיל במכלול החיים של יהודי פולין על מגוון האתגרים שניצבו לפניהם יום יום ושעה שעה. הציר המרכזי שסביבו נעו החיים הספרותיים היה האיגוד המקצועי של הסופרים והעיתונאים היהודים, מוסד בעל תפקיד חברתי-תרבותי חשוב ביותר ואבן שואבת לשוחרי התרבות היהודית. באיגוד השתקפו היטב תווי פניה המשתנים של הסביבה הספרותית היהודית בוורשה. בחיבור שלפנינו נחשפים לראשונה מקורות שונים הקשורים בחיים השוקקים האלה בשנים 1939-1918 ובשנות הגטו והכיליון 1942-1939. על סמך מקורות אלו ואחרים נבחנים היבטים היסטוריים וחברתיים של תקופה זו בתולדות היהודים.

הפולמוס שהתעורר סביב הנפקתה של "סדרת המשוררים", הנושאת את דמויותיהם של ארבעה משוררים אשכנזים, המחיש את תפקידם של שטרות כאמצעי לביטוי גאווה לאומית גם בעידן שבו אמצעים דיגיטליים משמשים מטבע עובר לסוחר. לאומיות בארנק מוקדש לניתוח הדימויים המופיעים על כסף ישראלי כגילויים של לאומיות, המתוּוכת לאזרחים כמעט מבלי משים. חקר משמעותם התרבותית של מטבעות ושטרות מוכר בעולם בעיקר בעשרים השנים האחרונות, וזה המחקר הראשון העוסק בנושא בישראל. בספר זה נחשפים לראשונה פרוטוקולים, התכתבויות וחומרים נוספים של הוועדה לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון של בנק ישראל למן הקמתה בשלהי 1955 ועד 2012. המחקר מפענח את המניעים לבחירה בדימויים מסוימים, כמו דימויים אלגוריים, בשנותיה הראשונות של המדינה, חושף את קבלת ההחלטות בבחירה באישים אלה ולא אחרים, ומגלה את המקרים שבהם נפסלו הצעות והנפקות שונות נתקלו בביקורת פוליטית וציבורית. הייצוגים משני צדי השטרות מנותחים מתוך הבנתם כאמצעים ראשונים במעלה להבניית לאומיות השואבת מעברהּ של האומה, מן ההווה הפוליטי-התרבותי שלה ומשרטוט דימויה האידיאלי.

מרטין לותר, מחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית, שטח בארבעת החיבורים המובאים כאן את עיקרי תורתו התאולוגית והפוליטית. בחיבור הראשון מ-1517, שנודע כ תשעים וחמש התזות , תקף את המנהג הקתולי למכור שטרי מחילה, אך כבר בטקסט זה הוא מביע ביקורת מרומזת על היומרה של הכנסייה והאפיפיור לתווך בין המאמין הנוצרי לאלוהים. בשלוש המסות שכתב ב-1520 מקעקע לותר את כל היסודות של הנצרות הקתולית כפי שהתפתחה בימי הביניים. לתפיסות אלה היו השלכות מרחיקות לכת בכל המדינות שאימצו את הנצרות הפרוטסטנטית, אשר התפצלה עם הזמן לכנסיות ולכיתות שונות: שינוי מעמד הכנסייה ואנשיה מול השלטון האזרחי, ביטול המנזרים, ביטול פולחן הקדושים, החלפת הלטינית שבכתבי הקודש ובתפילות בשפות המדוברות, דפוסים חדשים של התנהגות כלכלית ועוד. הכנסייה הרומית‏־הקתולית, שהתמודדה עם התאולוגיה החדשה ועם אובדן קהילות גדולות של מאמינים, ערכה אף היא בדק בית ותיקונים משלה, והם שינו במידה רבה את אופיה. כך נוצרו שתי תרבויות שונות, הן במערב אירופה ובמרכזה והן ביבשות אמריקה. היכרות עם תפיסותיו של מרטין לותר היא תנאי חשוב להבנת העולם המודרני. לחיבוריו של לותר נוספו כאן הקדמה מאת פרופ' מירי אליאב־פלדון ואחרית דבר מאת פרופ' דוד כ"ץ, המבהירות את מניעיהם של הרפורמטורים, את התנאים שאפשרו את הצלחתה של הרפורמציה ואת ההתפתחויות שחלו בנצרות הפרוטסטנטית מאז ועד ימינו.

'בא עלינו אסון!' במילים אלו התבטא מזכיר הליגה הערבית לאחר שהתקבלה ההחלטה לצאת למלחמה ביהודים ב-15 במאי 1948. מי גרר את מדינות ערב למלחמה שלא היה להן עניין בה ומדוע בכל זאת נלחמו? מה אמר המלך עבדאללה לגולדה מאיר במהלך שיחתם הסודית ערב המלחמה? מדוע נכשלו ניסיונות החילוץ של החיילים המצריים מפלוג'ה? איך חיו השבויים היהודים במחנה השבויים בעבר הירדן וכיצד בסופו של דבר הם שוחררו? על שאלות אלו ואחרות עונה הספר שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948 , המנתח את תפקודו של הלגיון הערבי במלחמה בארץ ישראל. הספר עומד על כוונותיו של עבדאללה ביחס לארץ ישראל ומעמיד את שיקוליו הפוליטיים לצד שיקוליו הצבאיים. כמו כן סוקר הספר את מידת שיתוף הפעולה בין הצבאות הערביים במהלך המלחמה ואת הסיוע שהעניקה בריטניה ללגיון ערב המלחמה ובמהלכה. בעזרת מסמכים בריטיים, ישראליים וירדניים, שהחיסיון עליהם הוסר רק באחרונה, מציג המחבר בצורה בהירה וממצה את הקמתן, התפתחותן ופעילותן של יחידות הלגיון, ובכללן יחידות המודיעין וחיל האוויר, הנחשפות לראשונה בספר זה.

בלז פסקל (1662-1623) היה פילוסוף, מתמטיקאי, ממציא ופיזיקאי, ומחבר הספר מחשבות, מהיצירות המשפיעות ביותר בתולדות ההגות המערבית. הקוראים הישראלים מכירים יצירה מונומנטלית זאת בשם הגיגים. בשם החדש שניתן לה כאן בעברית, מחשבות, בחרנו לדבוק במשמעות הקרובה יותר לשמו המקורי של הספר: Pensées . Penser פירושו לחשוב, ולחשוב, לימד אותנו דקארט, משמעו להתקיים. ואכן, המחשבות של פסקל עוסקות בקיום האנושי על כל היבטיו, ויש בהן ממד אקזיסטנציאליסטי מובהק אשר בוחן את האדם כליות ולב על תשוקותיו, העמדות הפנים שלו, כשליו וגם גדולתו. "מהו האדם בתוך האינסוף?" תהייה נוקבת זו על משמעות הקיום מכתירה את פסקל כמבשר האקזיסטנציאליזם, מקירקגור ועד סארטר. פסקל לא רק סלל דרך לעידן חדש בהיסטוריה של המדעים, הוא היה גם פילוסוף נוצרי. מחשבות הוא שלילת האתאיזם וכתב הגנה על הנצרות. ספר זה הוא פרי שיתוף פעולה נוסף של רמה איילון, המתרגמת, וד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. קדמו לו ספריו של עמנואל לוינס, כוליות ואין סוף: מסה על החיצוניות (2010) ו על אלוהים העולה על הדעת (2013), שראו אור בהוצאת מאגנס.

ב מכתבים פילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות (1795) מנסח שלינג בבהירות את קווי המתאר של האתגר הפילוסופי הגדול של האידאליזם הגרמני: מיזוג בין הפילוסופיה 'הדוגמטית' של שפינוזה לזו 'הביקורתית' של קאנט. ברטרוספקטיבה על חיבורו זה מציין שלינג, כי 'ה"מכתבים הפילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות" הכילו התנצחות מלאת חיות כנגד מה שכונה ההוכחה המוסרית לקיום האל [...] ושפעמים רבות נעשה בה שימוש שלא כהלכה, וזאת מתוך נקודת המבט של הניגוד [...] שבין סובייקט לאובייקט'. באמצעות אימוץ מוטיבים מרכזיים משיטת שפינוזה, מבקש שלינג להתיר את המתח שבין יסודות האתיקה הקאנטיאנית מחד גיסא לבין התאולוגיה הרציונלית הקאנטיאנית, שגילומה המזוקק ביותר הוא ההוכחה המוסרית לקיום האל מאידך גיסא. תרגום ראשון מגרמנית לעברית של אחד מן החיבורים המוקדמים והחשובים ביותר של שלינג, כולל מבוא והערות, מאת ד"ר עמית קרביץ.

מהי התגלית המפתיעה שנודעה ל'מתנגד' לגלגן בשעה שהסתתר מתחת למיטתו של הרבי החסידי בליל אמירת הסליחות? כיצד הגיב ר' נחמן מברסלב למצבה החשוך והמאובן של היהדות הלמדנית? מדוע ברח הרבי מביאלא מן הישיבה של הגאון מבריסק? על כל אלה ועוד מספר הסופר היידי והעברי המפורסם י"ל פרץ שנודע במעשיות החסידים שלו, שאותן עיבד והגיש לקהל קוראים מודרני. הספר מתמקד בשלוש יצירות קצרות של י"ל פרץ הבנויות במתכונת של סיפורי חסידים: 'אם לא למעלה מזה', 'בין שני הרים' ו'העופות והגוילים'. לצד הטקסט של כל אחת מן היצירות, בעברית וביידיש, מובאים כמה מקורות חסידיים המקבילים לעלילה ולצדם דיון נרחב במשמעותה של כל אחת משלוש היצירות. המחבר מנתח את האופן בו 'משוחח' פרץ עם מקורותיו החסידיים, וזאת בעזרת השוואה ספרותית ורעיונית בין המעשייה המקורית לבין עיבודה האמנותי, המיועד לקהל קוראים חדש. בתוך כך מתבארת שיטתו הספרותית של פרץ במאמציו להחדיר למעשיות החדשות-ישנות הללו אידאולוגיה מודרנית ורעיונות החורגים מעולמה של החסידות.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

' ' חיים צ'מרינסקי, סופר ועיתונאי יידיש מחונן שנודע בשם העט 'ר' מרדכילע', רשם את זיכרונותיו הללו מעיירת הולדתו מוֹטֶלֶה בשעה ששכב על ערש דווי, ב-1922. רק מעט חיבורים יש בידינו שבהם מתוארת ה'עיירה' שלא מתוך ביקורת משכילית גורפת או פרספקטיווה של חורבן והרס, הממתקת את הזיכרון; 'עיירתי מוֹטֶלֶה', מן המעולים שבספרי הזיכרונות על קהילות ישראל במזרח אירופה במאה הי"ט, הוא אחד מהם . מוטלה הסמוכה לפינסק, שנודעה בזכות בנה האחר, חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל (וקרוב משפחתו של צ'מרינסקי), מוצגת כאן באמצעות דמויות מן השורה: בני משפחה וידידים, יהודים ונוכרים ופרנסותיהם, בעלי תפקידים ומקצועות, חיי יום-יום ששזורות בהם פיסות של הווי ופולקלור. לפני הקורא נפרס דיוקן חי ורב גוונים של עיירה אחת, שרבות היו דומות לה, אך לא הייתה אחת כמותה . צ'מרינסקי, שעד אז לא פרסם מאומה בעברית וכל יצירתו הייתה ביידיש, הפליא לכתוב בלשון רעננה ועשירה, רוויה בהומור ובחידודי לשון, המקרינה חום, אהבה וגעגועים לחוויות ילדות תמימות שאמנם חלפו אך זכרן נשתמר. נקודת מבטו אינה נוסטלגית או מתרפקת, אלא מפוכחת ומשועשעת, של מי שיודע שהגיעה השעה להיפרד מעברו, ושעבר זה ראוי שיהיה לנחלת הכלל . חיבורו של צ'מרינסקי יוצא במהדורה מחודשת בעריכת פרופ' דוד אסף, שאף הקדים מבוא מפורט על המחבר ועל יצירתו .

"פילוסוף הוא עיוור שמחפש בחדר חשוך חתול שחור שאיננו שם" - אמרתו של הפילוסוף ויליאם ג'יימס מבטאת את חידתיותה של הפילוסופיה. מה מאפיין אותה? במה היא עוסקת? האם יש בעולם חלק מוגדר שאותו היא חוקרת? ואם אין חלק כזה, כיצד יכולים להיאמר בה דברי טעם? כיצד זה שאותן שאלות נחקרות בה מזה אלפיים וחמש מאות שנים, ללא כל התקדמות לקראת פתרון? פרופ' רון אהרוני מציע בספר זה תיאוריה בדבר מהות הפילוסופיה. על פיה נקודת המוצא של כל התפלספות היא בטעות. הפילוסופיה חוקרת את החשיבה האנושית, אך לא בכך ייחודה: את החשיבה אפשר לחקור גם בצורה מדעית-עובדתית. המיוחד לפילוסופיה הוא הנחה מוטעית מסוימת בדבר מבנה המושגים המשמשים לחקירת החשיבה. כשהטעות הזאת מסולקת, נעלמות הבעיות הפילוסופיות ה'גדולות' - בעיות חופש הרצון, הגוף-נפש והספקנות - ואילו הבעיות האחרות מאבדות את טעמן הפילוסופי. אין צורך ברקע פילוסופי כדי לקרוא את הספר. באורח פרדוקסלי, הוא מהווה בין השאר גם מבוא בהיר וממצה לפילוסופיה המערבית.

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

בבוקרו של השביעי ביוני 415 לפסה"נ התעוררו תושבי אתונה ומצאו שפסלי האל הֶרמֶס, שעמדו לפני בתים פרטיים ומקדשים, הושחתו. כל אזרח ראה את שומרו האלוהי שלפני פתח ביתו מושחת ומחולל, ובהדרגה התברר לו שהוא אינו היחיד, העיר כולה איבדה את שומרה האלוהי. החרדה הייתה רבה. האתונאים ביקשו לגלות את זהות המשחיתים והודיעו שיעניקו פרסים וגם חסינות ממשפט למודיעים מידע כלשהו על חילול קודשים. נוסף למידע על השחתת הפסלים התקבל גם מידע על חילול קודש של טקסי מיסטריות שנערכו בבתים פרטיים. השערורייה הייתה גדולה, הגדולה בתולדות אתונה. היו מאסרים, העמדות לדין, הוצאות להורג והימלטויות לגלות. אנדוקידס, שהיה אחד הנאשמים, מגולל בנאום ההגנה שנשא, הנאום על המיסטריות, את השתלשלות המאורעות ומנסה, כמובן, להוכיח את חפותו. הנאום הוא המידע החשוב ביותר על השערורייה וגם מקור חשוב למאורעות המדיניים בסופה של המאה החמשית לפסה"נ.

מוטל בן פייסי החזן, יצירת המופת של שלום עליכם, מוגשת בזה לקורא בלשון המקור במהדורה חדשה, מתוקנת ומלאה, בכתיב מודרני תקני (על פי תקנות ייווא). הטכסט מלווה ב'אחרית דבר' של פרופסור חנא שמרוק, הדן בתולדות היצירה, ובאפרט טקסטולוגי מפורט. בגלוסאר הנלווה (יידיש-יידיש) מבוארים מילים וביוטיים שאינם מצויים במילונים הנפוצים. מהדורה זו של מוטל בן פייסי החזן, היא פרי הביכורים של 'מפעל שלום עליכם', המשותף לאוניברסיטה העברית בירושלים ול'הברו יוניון קולג'' בסינסינטי, בראשותם של הפרופסורים חנא שמרוק וחיים פייפר, מפעל אשר שם לו למטרה להוציא לאור מהדורה של כל כתבי שלום-עליכם על פי המתכונת שנקבעה בספר זה.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש