להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם?

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

'מורה הנבוכים' הוא הציר שמפעלו הפילוסופי של שמואל אבן תיבון סובב עליו. אבן תיבון אמנם ידוע בעיקר כמתרגמו של המורה לעברית, אך התרגום לא היה אלא חלק מהמאמץ המקיף שהשקיע בהפצתו. ראוי לראות במאמץ זה תיווך תרבותי, אשר סלל את הדרך למעברה של תורת הרמב"ם מהקשרה בתרבות היהודית-הערבית להקשר תרבותי שונה מאוד: היהדות באירופה הנוצרית. האתגר שעמד בפני אבן תיבון היה להפיץ בקרב חכמי דרום צרפת ספר המעוגן בפילוסופיה היוונית-הערבית שמונחיה ורעיונותיה לא היו מובנים להם. לפיכך הוא לא רק תרגם את המורה אלא אף ביארו ולימד אותו, ובכך הניח את אבן הפינה לקבלתו כספר יסוד בפילוסופיה היהודית מראשית המאה השלוש עשרה ואילך. יתר על כן, תרגום כתביו הפילוסופיים של הרמב"ם, ובראשם המורה, והפצתם, סיפקו הצדקה שיטתית לעיון בפילוסופיה במסגרת דתית ובכך אפשרו תרגום מערבית לעברית של חלק ניכר מן הכתבים הפילוסופיים והמדעיים היווניים-הערביים שהשפיעו על משכילים יהודים רבים במערב. הספר מן הרמב"ם לשמואל אבן תיבון: דרכו של דלאלה' אלחאירין למורה הנבוכי ם משחזר, בחלקו הראשון, את יחסו הרב-גוני של אבן תיבון לתורת הרמב"ם הן כמתווך תרבותי הן כהוגה עצמאי. הוא מציג את עצמו כתלמידו הנאמן של הרמב"ם, המתרגם, מפרש ומלמד את תורת רבו, לאחר מכן משלים את מפעלו הפרשני ולבסוף מעדכן אותו. ואולם מאחורי תדמית זו מסתתר הוגה שלא רק עוסק בנושאים רבים באופן עצמאי, וביניהם נושאים שהרמב"ם כמעט לא דן בהם, אלא אף חולק על הרמב"ם בסוגיות פילוסופיות ודתיות מרכזיות, ממצוות ידיעת קיומו של אלוהים, שהיא 'יסוד היסודות ועמוד החכמות' על פי הרמב"ם, דרך תפיסות ההשגחה והנבואה, עד סוגיות בתורת היקום, תורת היש, תורת המוסר ותורת המדינה. בחלקו השני מציג הספר לראשונה מהדורה של ההערות שהעיר אבן תיבון על 'מורה הנבוכים' תוך כדי עיסוקו הממושך בו. ב-145 כתבי יד של המורה בתרגומו, שנאספו במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים, נמצאו כמאה הערות המצדיקות את קביעתו של משה שטיינשניידר, כי אבן תיבון פתח בהערותיו את שרשרת מפרשי 'מורה הנבוכים'. ההערות משקפות את יחסו המורכב של אבן תיבון למורה וניתן ללמוד מהן רבות על המעבר של תורת הרמב"ם מהקשר תרבותי אחד לאחר. תפוצתן בכתבי יד רבים הפכה את ההערות לחלק חשוב בתולדות המורה.

"בספר זה תיארתי את הניסיונות שנעשו, מראשית המאה, לתיקון הכתיב העברי. סיווגתי והסברתי בו את ההצעות, הדיונים וההחלטות למיניהם; אך לא חזיתי תוצאות מראש ולא העליתי הצעה חדשה. כוונותיי היו: 1) להבהיר שבעיית תיקון הכתיב ממשית היא; 2) לקדם את פתרונה ע"י סיכום מה שנעשה בעניין זה עד כה; 3) למנוע חזרה על הצעות זהות או כמעט-זהות לאלו שכבר הוצעו". (מתוך הקדמת המחבר)

עד העשורים הראשונים של המאה השש-עשרה היה הגוף האנושי נתון וסמל, מפרט נִצפָּה וטקסט כתוב בבשר. הוא היה מושכל ויפה להלל, חוטא, אנוס וענוש, מעון רימה ותולעה והיכל לרוח הקודש. הביולוגיה שלו נחקרה בבחינת היותו נברא בצֶלֶם ומסור לחשבונן של ישויות עליונות. סכין הנתיחה ביצרה את הידע על אודותיו ברשתות המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית. כעת נבקעת המסכת הזאת. מכאן ואילך, ככל שיונהר המבנה האנטומי של הגוף, כן יומר הכאן האנושי האינטימי ביותר בשָם נטול מובן ונוכרי חרף קרבתו. נולדת הפרוזה של הגוף המודרני: נולדות יהירותה והבטחת החירות הגלומה בה. נולדות בהלותיה. הרגע הזה שבין העבר לבין העתיד אצור בשלמות, במקוריות וביופי מיוחדים במינם בקורפוס האנטומי של לאונרדו דא וינצ'י. זה מה שהספר אדם מן הבשר מבקש להראות, ובזה ייחודו בשדה המחקר. עינו דרוכה לקראת שיח הגוף המשוקע בדפים המבוכיים, המסוחררים הללו, ואשר אינו מסתכם במונחי ההישג או הכישלון על פי תקני המדע של זמננו. המבט הזה חושף עולם אינטלקטואלי ורגשי רב מועקות ורהב, חדור אירוניה עצמית וביקורתי. מתוך כך הוא קושר את האתר ההרואי הזה בעבודתו של לאונרדו אל אמנותו ואל תחומים אחרים בהגותו - מטפיזיקה, אנתרופולוגיה, אמונה דתית, הנדסה, פילוסופיית המדע ומחשבת הלשון, הציור והמוזיקה.

הופעתה של תנועת השומר הצעיר על במת ההיסטוריה היהודית הייתה יותר בבחינת התרחשות מאשר תהליך צמיחה הדרגתי. דומה כאילו הנוער היהודי במזרח אירופה חיכה לבואה, ומשהופיעה מיהר להסתופף תחת דגליה. שיטתה החינוכית של התנועה נולדה בתוך ההתרחשות הזאת. גיבושה היה מהיר, ואחרי תקופה קצרה היו עקרונותיה ודרכיה בשלים ועל פיהם פעלה התנועה בארצות שבהן היא נוסדה עד סוף קורותיה שם, סוף שבא עליה עם השואה. השיטה החינוכית הזאת הייתה אב-טיפוס שתנועות נוער חלוציות אחדות אימצו אותו ומקצת דפוסי פעולתה חדרו אף לבתי הספר העבריים, תחילה בחוץ לארץ ואחר כך בארץ. יסודות רבים של השיטה החינוכית הזאת נראים במבט ראשון כשאולים משיטות של תנועות נוער של עמים אחרים: מן הצופיות האנגלית ומתנועת הנוער הגרמנית הקלסית. אך כפי שניתוח משווה שניתן בספר הזה מראה, השומר הצעיר אימץ דפוסי פעולה מסוימים מן התנועות האלה, אך הטעין אותם תוכן ורוח חדשים, המכוונים למטרות שלו: לחינוך דורות של עולים-חלוצים ולנושאי האידאולוגיה של התנועה. האידאולוגיה הזאת הלכה והשתנתה במרוצת תולדותיה של התנועה, אך שיטתה החינוכית נשארה יציבה כל ימיה. המסקנה המתחייבת מחקר תולדותיה של התנועה היא כי השיטה החינוכית הייתה היסוד היציב והמייצב, שאפשר את התמורות האידאולוגיות בה מבלי שאלה הביאו עליה משברים חמורים במיוחד. זהותם של חברי התנועה כשומרים וכשומרות נקבע במרוצת כל שנות קיומה של התנועה, במידה רבה יותר, על ידי שיטתה החינוכית מאשר על ידי האידאולוגיה שלה. השיטה הזאת, שהייתה שיטה חינוכית ייחודית, תוארה בספר הזה לפרטיה.

ראש השנה – יום הדין – זכה להתעטר בפיוטים רבים ומרתקים. ספר זה מוקדש ליצירות שכתב לראש השנה הפייטן המפורסם ר' אלעזר בירבי קליר, שפעל בארץ ישראל בראשית המאה השביעית. פיוטיו לראש השנה מגוונים, והם מעטרים את כל תפילות היום. חלק מהם ידועים ונאמרים עד היום בקהילות אשכנז, ואחרים נדפסים כאן בפעם הראשונה. גם הפיוטים המוכרים מן המחזורים זוכים כאן לפנים חדשות. המהדורה שלפנינו מבוססת על קטעי גניזה קדומים ולא על מחזורים אירופיים, ועל פי מקורות קדומים אלה הצליחו המהדירים לצרף ליצירות הידועות קטעים מקוריים חדשים: אין אפילו אחת מן היצירות המפורסמות שלא נוספו לה כאן קטעים חדשים שטרם נדפסו, חלקם אף זורעים אור חדש על המערכת כולה. גם במקרים אלה אין אנו מגישים אפוא רק יין ישן בכלי חדש, אלא מזג מחודש המעניק ליצירות טעמים שטרם נודעו. הפיוטים פוענחו מתוך קרוב לארבע מאות כתבי יד, וכל שינויי הנוסח שבכתבי היד נרשמו בשוליהם. ביאור מקיף מסייע לקורא לעקוב אחר לשונו הקשה של הפייטן, לעמוד על המקורות המקראיים והמדרשיים המרובים המשולבים בפיוטים ולעקוב אחר מהלך דבריו. מבוא כללי מלבן את השאלות הקשורות בפיוטים, למן בירורים הקשורים בייחוס הפיוטים למחברם ולשחזור חלקיה של כל קומפוזיציה פייטנית, ועד לדיונים בעיצובו הספרותי של החומר. ר' אלעזר בירבי קליר התייחס בפיוטיו לראש השנה לכל ההיבטים של היום: הדין, תקיעת השופר, מלכויות, זיכרונות ושופרות, זכות האבות ועוד. יצירות אחדות הוא הקדיש לראש השנה שחל בשבת. דרכו המיוחדת בעיצוב כל אחד מן הנושאים הללו מתבררת אף היא במבוא. מערכת קשרים מסועפת בין הפיוטים למקורותיהם מתלבנת אף היא, וכך למשל מתברר שאחד הפיוטים הנדפסים כאן לראשונה מאיר באור חדש גם את הפיוט המפורסם 'ונתנה תוקף קדושת היום'. 'מֶלֶךְ, זְכוֹר אָחוּז קֶרֶן'! במילים קצרות אלה, מתוך אחד הפיוטים שבספר, מתגלה גאונותו של הפייטן הגדול. בארבע מילים הצליח ר' אלעזר בירבי קליר לקפל את שלושת הנושאים העומדים במרכזן של ברכות היום המיוחדות בראש השנה: המלכות, הזיכרון והשופר ('קרן'), וזאת במבע של תפילה, המבקש שהקב"ה יזכור לנו ביום הדין את זכות עקדת יצחק, שסמלה הוא האיל שנאחז בסבך בקרניו. ואם בארבע מילים הצליח הפייטן לקפל משמעויות כה רבות, אפשר רק לשער מה גדול העושר שבאוסף הענק של כל פיוטיו ליום הדין העומד עתה לפנינו. שולמית אליצור כתבה את ביאורי הפיוטים ואת המבוא שבספר שלפנינו. מיכאל רנד אחראי על פיענוח כתבי היד, שחזור הטומוסים תוך צירוף הקטעים זה לזה, רישום חילופי הנוסחאות ותיאור כתבי היד.

מסכת סוטה במשנה מתארת טקס המיועד לאישה שבעלה חושד כי נאפה ובמהלכו מבוצעים בגופה מעשים קיצוניים ואלימים - ניוול וכיעור, חשיפה בעירום ולבסוף השחתת הגוף עד מוות - והכול בפני קהל צופים ברחבת המקדש. הספר הטקס שלא היה הוא קריאה מחדש בטקס יוצא דופן זה. המחבר בוחן את התהוותו, את יחסו למקורו המקראי ואת תפקודו בבית המדרש החז"לי. במוקד הספר ניצבת חידת המעשים האלימים, שלרובם אין זכר במקורו הכוהני או בחיבורים מתקופת הבית השני, ועל כן דומה שהם חידוש של בית המדרש התנאי. אולם בה בעת סותרים מעשים אלה את דרכי הענישה המקובלים אצל חז"ל ואת אתוס הצניעות שלהם, שלפיהם מקפידים חכמים להימנע מהשחתת הגוף ומחשיפתו ברבים. באמצעות ניתוח מדוקדק של משנת סוטה, מקבילותיה בספרות התנאית ופירושיה בתלמודים, ותוך שימוש בכלים תאורטיים של חקר הטקסים ולימודי מגדר ותרבות, מצביע המחבר על מקורו של טקס הסוטה המשנאי בתיאורי עונשים של הנואפות בספרות הנבואה המקראית. מתוך כך נטען, כי הטקס שבמשנה אינו שריד של טקס שנהג בבית המקדש, כמקובל במחקר, אלא יצירה בית מדרשית מן המאה השנייה, וכי טקס מעין זה לא התקיים בפועל מעולם. הספר מציע לקרוא את הטקס לא כתיאור ראלי אלא כפנטזיה תנאית העוסקת בסכנות הטמונות בנשים וב(חוסר) האפשרות להתמודד עמן. מוצעת בו פרשנות חדשה למסכת סוטה החידתית, ועמה מבט חדש על היחסים שבין מקדש, מדרש ומגדר בתרבות התלמודית.

הספר לקרוא את גרמניה מציע נקודת מבט חדשה לבחינת החברה גרמנית עד לעליית הנאצים לשלטון. המחבר עומד בו על הקשר ההדוק בין תרבות חומרית לתרבות רוחנית באמצעות חקירת מערכת היחסים בין תרבות הקריאה לתרבות הצריכה בגרמניה לפני 1933. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לארבע עשרה שנות רפובליקת ויימר. תקופה זו, שבה התחוללו בגרמניה תמורות פוליטיות וחברתיות מרחיקות לכת, נדונה על ההיבטים בחיי החברה והיום-יום שלא עמדו עד כה במוקד המחקר ההיסטורי. המחבר מראה כי בין הקריאה לצריכה התקיימו יחסי גומלין הדוקים, וכי משעברה תהליך של מסחור טיפחה הקריאה תרבות צריכה חדשה. מהלך זה לא רק מלמד על תפקידה של הקריאה בחברה הגרמנית בשליש הראשון של המאה העשרים, אלא מפנה את תשומת הלב לעלייתה של תרבות הצריכה ולקושי להתמודד עמה. מגמה זו בולטת במיוחד בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהציבו את הקריאה כפעילות שהיא חלק בלתי נפרד משגרת החיים של כל שכבות החברה. בתקופת זו, שידעה מצוקה כלכלית ואי-יציבות פוליטית, העמיק הפער בין העולם הווירטואלי המוטבע בנייר ובין מציאות היומיומית של רוב שכבות החברה. ובהקשר הגרמני של ראשית המאה העשרים הייתה למגמה זו משמעות הרת גורל.

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

While the history of Zionism in the US has been the subject of numerous works, American ideological attitudes toward the State of Israel have been less frequently treated in the scholarly literature. This book fills that gap. An international conference convened in the Negev brought together academic authorities for three full days of candid interaction and bold analyses of American Zionist ideology. This volume distills the results of that conference, illuminating the images and expectations of American Jews toward Israel, especially their liberal hopes. Readers interested in the status and fate of the Jewish state will find this collection of essays thought-provoking and instructive.

אווירת העוינות בין יהודים לערבים שליוותה את הקמתה של מדינת ישראל העיבה על המגעים התרבותיים בין הצדדים. רבים התקשו לראות את עולמו הרוחני של הצד השני במשקפיים ניטרליים הן מחמת המטען הרגשי הנלווה לסכסוך הן בשל השונות בשיח התרבותי של כל אחד מהצדדים. העובדה שביאליק, עגנון וא"ב יהושע הופיעו בלבוש ערבי מעידה על רצון בדיאלוג אך הספר מתאר כיצד שיקולים אידאולוגיים משתלטים על פעילות התרגום. הספר תרגום בצל עימות בוחן את פעילות התרגום מן הספרות העברית החדשה לשפה הערבית. התפתחותם, מעמדם ואופיים של התרגומים בארבעים השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, והנורמות ששלטו בפעילות התרגום לפני המעשה, במהלכו ואחריו, עומדים במוקד הדיון . לצורך זה נבדקו עשרות תרגומים לערבית של יצירות בנות זמננו מן הסיפורת והשירה העברית שהופיעו בבמות שונות בישראל ובעולם הערבי. המחבר מצביע על שלושה מגזרי תרגום הנבדלים זה מזה מבחינת הגורמים המעורבים בפעילות התרגום, השיקולים המנחים אותם ומדיניות התרגום שלהם: בפעילות התרגום שהתנהלה בישראל בשנות החמישים והשישים בלטה מעורבותם של גורמים ממסדיים, כגון מוסדות ההסתדרות והעיתונות הערבית הממשלתית. הללו ביקשו לתרגם לערבית טקסטים שגונם חברתי ואידאולוגי. לכן בחרו יצירות שביטאו את הקונצנזוס הציוני, נקטו מדיניות של השמטות ותוספות, והן תורגמו לערבית גבוהה. אחרי 1967 עברה פעילות התרגום בישראל למסגרות עצמאיות שנתמכו על ידי הממסדרוב המתרגמים גילו נאמנות לטקסט העברי, שילבו עברית בתרגומיהם, והתייחסו לתרבות העברית כתרבות הגמונית. תבוסת 1967 הגבירה את ההתעניינות בחברה, בתרבות ובספרות הישראלית. רוב המתרגמים ביקשו לחשוף באמצעות פעילות התרגום את אופייה הגזעני והתעמולתי לטעמם של הספרות העברית ובחרו לתרגם יצירות שתכניהן מבליטים את זרותה.

הספר יהודים בממלכת הסולטנים מתאר - לראשונה בספרות המחקר – את החברה היהודית העירונית במרכזי האימפריה העות'מאנית - בבלקן, באנטוליה ובפרובינציות הערביות - בעת החדשה המוקדמת, תוך דגש על המאה השבע עשרה כתקופה המעצבת של יהדות זו. זה הוא תיאור רחב וכולל, המבוסס היטב על מגוון רחב מאד של מקורות ראשוניים ומשניים, בכלל זה תעודות עות'מאניות שגילה המחבר. הקהלים והקהילות היהודיות מתוארים בספר על רקע העיר העות'מאנית, מוסדותיה וחיי היום-יום בה. פרקי הספר עוסקים במעמדם החוקי והחברתי של היהודים, בארגון הקהלי, במוסדות הקהל ובבעלי התפקידים בו. מתוארים בו העיסוקים הכלכליים של היהודים, דמותה של החברה היהודית ותרבותה, והוא דן בצדדים שונים של חיי המשפחה והיחיד ובמנגנונים החברתיים המניעים אותם. כל אלה תוך הדגשת הזיקה לחברה הסובבת ולתהליכי אקולטורציה מגוונים שעשו את היהדות העות'מאנית לליבת היהדות הספרדית.

With great vigour and from the vantage point of long experience of writing and teaching Jewish history, Moshe Rosman treats the key questions that postmodernism raises for the writing of Jewish history. What is the relationship between Jewish culture and history and those of the non-Jews among whom Jews live? Can we-in the light of postmodernist thought-speak of a continuous, coherent Jewish People, with a distinct culture and history? What in fact is Jewish cultural history, and how can it be written? How does gender transform the Jewish historical narrative? How does Jewish history fit into the multicultural paradigm? Has Jewish history entered a postmodern phase? How can Jewish history utilize the methodologies of other disciplines to accomplish its task? All these are questions that Jewish historians need to think about if their work is to be taken seriously by mainstream historians and intellectuals, or indeed by educated Jews interested in understanding their own cultural and historical past. While engaging with the questions raised by postmodernists, the author adopts a critical stance towards their work. His basic claim is that it is possible to incorporate, judiciously, postmodern innovations into historical scholarship that is still based on documentary research and critical analysis. The resulting endeavor might be termed 'a reformed positivism'. Rosman presents a concentrated, coherent, cogent argument as to what considerations must be brought to bear on the writing of Jewish history today. By highlighting in one book the issues raised by postmodernism, How Jewish is Jewish History? provides those in the field with a foundation from which to discuss how it should be practiced in light of this generation's challenges. It is a valuable resource for students of Jewish history and historiography and a handy tool for scholars who must confront the issues aired here in their own more narrowly focused scholarly works.

This volume, written by a range of scholars, offers a new understanding of one of the central cultural and ideological movements among Jews in modern times. Disengaging the Haskalah from the questions of modernization or emancipation that have hitherto dominated the scholarship, the essays put the Haskalah under a microscope in order to restore detail and texture to the individuals, ideas and activities, that were its makers in the eighteenth and nineteenth centuries. In particular, the contributors replace simple dichotomies with nuanced distinctions, presenting the relationship between 'tradition' and Haskalah as a spectrum of closely linked cultural options rather than a fateful choice between old and new or good and evil. The essays address major and minor figures; ask whether there was such an entity as an 'early Haskalah', or a Haskalah in England; look at key issues such as the relationship of the Haskalah to Orthodoxy and Hasidism; and also treat such neglected subjects as the position of women. New Perspectives on the Haskalah will interest all students of modern Jewish history, literature, and culture.

ר' יוזפא, שמש דקהילת וורמיישא, מתאר את אופי החיים של קהילת וורמיישא המיוחדת במינה.הוא מתאר את חיי החברה, את הכלכלה, את אורח חייה הדתי של הקהילה, שהייתה מן הוותיקות בקהילות אשכנז, ואת החותם שטבעה על העולם הסובב אותה.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

I. Colonización e Inmigración Zvi Loker On the Jewish Colony at Remire, French Guiana Jose A. Itzigsohn La atención médica- en las colonias agrícolas judías Qt la Argentina Moshe Nes-El La colonización agrícola judía en Chile Margalit Bejarano Cuba as America's Back Door: The Case of Jewish Immigration Avraham Milgram Rezende e outras tentativas de colonização agrícola a refugiados judeus no Brasil (1936-1939) II. Nacionalismo y Antisemitismo Maria Luf'za Tucci Carneiro Heróis sem armas Graciela Ben-Dror La Conferencia de Evian: El periodismo católico argentino y la conformación de la opinión pública Alberto Spektorowski La imagen del judío en las corrientes integralistas y populistas del nacionalismo argentino: M. Galvez, R. Droll y L. Dellepiane III. Regímenes Políticos y Comunidades Judías Leonardo Senkman El peronismo visto desde la legación israelí de Buenos Aires: Sus relaciones con la OIA (1949-1954) Mario S. Sznajder El judaísmo chileno y el gobiemo de la Unidad Popular (1970-1973) IV. Educación y Cultura Efraim Zadoff Las relaciones entre las escuelas judías de Buenos Aires, el gobiemo y el Vaad Hajinuj (1935-1943) Iosi (Jorge) Goldstein El movimiento hebraísta en la Argentina (1948-1959) V. S ionismo Silvia Schenkolewski-Kroll La conquista de las comunidades: El movimiento sionista y la comunidad ashkenazi de Buenos Aires (1935-1949) VI. Latina y la Creación del Estado de Israel Judit Bokser-Liwerant El movimiento sionista, la sociedad y el gobiemo de Mexico frente a la partición de Palestina Rosa Perla Raicher El Comité Uruguayo Pro Palestina Hebrea (1944-1948): Su acción y cauces de pensamiento Ignacio Klich Failure in Argentina: The Jewish Agency's Search for Congressional Backing for Zionist Aims in Palestine (1946) VII. Literatura Regina Igel La inmigración judía en la ficción de Brasil Naomi Lindstrom Zionist Thought and Songs of Zion: Two Jewish Argentine Poets Sabine Horl Groenewold Jusep Torres Campalans de Max Aub: Su significación autobiográfica

This study is an annotated edition and commentary of an Arabic-Old French phrase book found on the last thirteen pages of a Coptic lexicographic treatise compiled in the thirteenth century and recopied in the sixteenth century (MS. BnF Copte 53). The main value of this work is twofold: first, it is a specimen of the Crusader Old French, of which little has been preserved; and second, it provides evidence for the vernacular language of the period. In the analysis of the material, an attempt has been made to reconstruct from a diachronic-diatopic perspective the vernacular French spoken at Acre in the mid-thirteenth century. This volume will be of interest for Romance linguists and philologists, as well as historians of the Crusades and the Latin East. Arabists and historians of the late medieval Muslim Middle East of this time will also find much of use in this work.

"היסטוריה, רטוריקה, הוכחה... הרעיון שהיסטוריונים צריכים או יכולים להוכיח משהו הוא, בעיני רבים, רעיון שאבד עליו הכרח, ואולי הוא אף מגוחך בעליל. ואולם, אפילו אלה החשים שלא בנוח לנוכח האווירה האינטלקטואלית השלטת, סבורים כמעט תמיד כי רטוריקה והוכחה אינן עולות בקנה אחד. אני, לעומת זאת, מבקש להראות, ראשית, שההוכחהנחשבה בעבר לחלק בלתי נפרד מן הרטוריקה. שנית, שעובדה זו, שהיתה ברורה מאליה בעבר, ונשכחה בינתיים, רומזת לדימוי על שיטות עבודתם של ההיסטוריונים, לרבות ההיסטוריונים בני-זמננו, שהוא הרבה יותר מציאותי ומורכב מזה המשתקף באופנה העכשווית." במשפטים אלה פותח קרלו גינצבורג, אחד ההיסטוריונים החדשניים ביותר בדורנו, את חיבורו המרתק על היחסים שבין רטוריקה להיסטוריה. תוך התבוננות מקורית במגוון רחב של טקסטים השייכים לתקופות, לתרבויות ולסוגות שונות, מבקש גינצבורג להראות כי הרטוריקה, אם מבינים נכון את פשרה, נוגעת לא רק לסגנונו של ההיסטוריון, אלא גן לחתירתו אחר ההוכחה והאמת ההיסטורית.

הספר נָאשָה פְּרֶסָה: עיתונות יהודית ברוסיה הבתר-סובייטית עוסק בעיתונות היהודית ברוסיה במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה העשרים. הדיון מקיף את המוסדות שבהן נוצרה ואת יצרניה, את הנושאים שנכתבים בה ואת קהל קוראיה. מוארים בו הדיוקן המקצועי והחברתי של יצרני עיתונות זו וצרכניה ובמערכות היחסים המתקיימות ביניהם וכן בינם לבין הטקסטים המתפרסמים בה. העיתונות היהודית-רוסית נבחנת כחלק מנוכחות יהודית מתחדשת ברוסיה על רקע התמורות העצומות המתרחשות בה בשנים האחרונות והפרק החדש בתולדות יהדות רוסיה. כל אלה במסגרת התמודדות עם השאלה לאן מועדות פניה של העיתונות. הרעיון המרכזי בהבנת מערכות היחסים בחברה היהודית-רוסית מעוגן במילה 'שלנו', ברוסית נָאש,מילת קוד לשותפות גורל. מנקודת המבט של קוראיה העיתונות היהודית היא נאשה פרסה, העיתונות שלנו. הם רואים בה חלק מעולמם, ראשי הקהילות רואים בה כלי לבניית קהילה, ושליחים ישראליים מכירים בתפקידה כאמצעי להפצת מידע.

שלוש דרכים להיות זר משחזר את תולדותיהם, תודעתם וסבלותיהם של מי שהיו רוב ימיהם זרים וחריגים בחברה הסובבת אותם. למן תחילת המאה השש עשרה, יותר מבכל זמן אחר בעבר, נחשפו אלה לאלה בני תרבויות שונות שהיו מנותקות או רחוקות מאוד זו מזו, וחשיפה זו הולידה רגשות מעורבים של התפעלות, התנשאות ואיבה כלפי האחר. סנג'יי סוברהמניים מתמקד בספרו בשלוש דמויות מן העת החדשה המוקדמת: נסיך מוסלמי שנקלע לגואה הפורטוגלית והיה כלי-משחק פוליטי בידי האירופים במשחקי הכוחות בין הנסיכויות השונות בהודו; נוסע-הרפתקן אנגלי רב מעללים שפרשׂ בחיבוריו תפיסה פוליטית גלובלית נקייה מאידיאולוגיה דתית; ואיטלקי ונציאני שבילה את רוב שנותיו בקרב המוגולים ותיעד את האירועים ואת המציאות באימפריה זו ובמרכזים אחרים במרכז אסיה במחצית השנייה של המאה השבע עשרה. בפרקי הספר משלב המחבר ביוגרפיות, מיקרו-היסטוריות והיסטוריה עולמית ליריעה ססגונית ומרתקת.

קיסר אתיופיה היילה-סלאסה היה אחת הדמויות המרתקות והמסתוריות של המאה העשרים: "מלך מלכים" שמשל כנראה יותר מכל שליט אחר בימינו; אדם קטן גוף שכולו עוצמה, אכזר ונדיב, סגפן וראוותן; פוליטיקאי קטנוני ומדינאי שנטל חלק באחד הצמתים החשובים של תולדות האנושות – המאבק במוסוליני. הוא היה סמל גאה לשחורי עור באשר הם ומנהיגה של אפריקה, אך גם מי שהותיר את ארצו בפיגור; הוא בנה כוח בנכלולי חצר ביזנטינית, אך מיליונים סגדו וסוגדים לו כבן אלוהים. הוא היה מהפכן צעיר וריאקציונר מזדקן; "מלך ציון", "אריה יהודה" שביקש בשעתו הקשה מקלט בירושלים, ובגד בישראל בשעתה הקשה. הוא שלט ללא מצרים אך סופו בדידות והשפלה, רצח וקבורת חמור. טיים מגזין בחר בהיילה-סלאסה "איש השנה בעולם" (1935), ולאחרונה (2011) שיבץ אותו ברשימת "25 האייקונים הפוליטים" בתולדות המין האנושי. נלסון מנדלה: "חשתי שבאתיופיה אבקר את מכורתי שלי, אחשוף את השורשים של מה שעשה אותי אפריקאי. לפגוש את הקיסר עצמו היה בעיני כמו לחי צ ת יד עם ההיסטוריה".

A fascinating document from 1929 unveils the political efforts of Judah L. Magnes, then president of the Hebrew University, who wished to achieve an immediate political arrangement between the Jewish Yeshuv and the Palestinian Arabs. It was an attempt to conduct independent negotiations with the Arabs on his own accord.

המילים פיתוי ואתיקה, שבמבט ראשון נראות סותרות זו את זו, עומדות בלב הפרקטיקה הפסיכואנליטית. ויויאן שטרית-וטין פותחת ביצירת מפגש בין, מצד אחד, הגותו של הפילוסוף עמנואל לוינס, המבין את האתיקה כאחריות אסימטרית כלפי האחר, לבין, מצד אחר, חשיבתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אן לפלאנש, המציב את האחֵר המבוגר המשמעותי הראשוני כמי שמלכתחילה הוא בחזקת מפתה לנפש התינוק, בשל מסריו המשובשים בהכרח על ידי הלא מודע שלו. האתיקה של האנליטיקאי, באחריותו המושקעת רגשית כלפי האחר, נתפסת כמהותית לטיפול. האסימטריה של המצב האנליטי אינה נבחנת עוד במונחים של כוח, אלא במונחים של אחריות: אחריות כלפי הפיתוי שהוא אינהרנטי לעצם הצעת האנליזה, אחריות כלפי המסגרת האנליטית שהאנליטיקאי או האנליטיקאית הם המופקדים על שמירתה, אחריות כלפי התהליך האנליטי שבו הוא או היא לוקחים בהכרח חלק, תוך הבאה בחשבון של התשוקה ההכרחית שלהם עצמם. כל זה מוביל להשערה פסיכואנליטית חדשה בנוגע למקורות האתיקה: המקורות הנשיים האימהיים של היכולת האנושית לאחריות כלפי האחר. "הספר הזה פונה לכלל הפסיכואנליטיקאים, יהיה הרקע התיאורטי שלהם אשר יהיה, שכן הוא נוגע בעומקו של גרעין המקצוע שלנו: חשיבות הסביבה הדואגת של המבוגר, בשילוב חזון פילוסופי של חוש האחריות המוסרית שלנו כלפי האחר... הספר ממלא חסר משמעותי בתרבות הפסיכואנליטית שלנו" (אנטוניו פרו, נשיא החברה הפסיכואנליטית האיטלקית לשעבר, חבר האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי ומחבר השדה האנליטי: מושג קליני).

הספר פנקסי קהילות אשכנזיות באיטליה מן המאה הי"ח מציג מהדורה מדעית של שלושה קבצים המתעדים מנהגים בקהילות אשכנזיות בצפונה של איטליה במאה הי"ח, מטרייסט, ממנטובה ומפאדובה, בצירוף מבוא ומפתחות. עולם ההלכה באיטליה, החל מראשית תקופת הראשונים, הושפע ממרכזים שונים, ולא היה מרכז עצמאי. השפעה מכרעת הייתה ליהדות אשכנז על איטליה החל מן המאה הי"ג. קבצים המתעדים מנהגים של קהילות אשכנזיות היו כבר במאה הי"א, והמשיכו להיכתב במהלך כל הדורות בקהילות אשכנז לתפוצותיהן. עם זאת, קבצים המתעדים את מנהגיהן של קהילות אשכנזיות על אדמת איטליה היו מועטים באופן יחסי. הספר שלפנינו משלים אפוא מעט מחוסר זה. אמנם, כתיבת קבצים המתעדים מנהגים היא תופעה אשכנזית, מצאנוה אצל בני אשכנז בכל הדורות, אך במאות הי"ז-הי"ח, שאותן מתעדים הקבצים שלפנינו, קהילות היהודים באשכנז ובאיטליה היו נתונות להשפעתם של תהליכים היסטוריים רבי חשיבות, כגון פולמוסים רבניים חריפים, תחילת תקופת ההשכלה, המהפכה הצרפתית והשפעותיה התרבותיות והפוליטיות ותהליכי האמנציפציה. תהליכים אלו השפיעו עמוקות על העולם היהודי והדים להשפעה זו אנו מוצאים גם בקובצי המנהגים. התעודות המתפרסמות כאן נכתבו בצומת היסטורי, תרבותי ותורני ייחודי, ויש להן משמעות רבה בכל התחומים הללו. זאת ועוד, המנהג האשכנזי באיטליה לא היה מזוהה כענף מרכזי נפרד של מנהגים, בדומה למנהג ריינוס או מנהג אוסטרייך, אולם באמצעות פרסומם של שלושת הקבצים שלפנינו ובאמצעות ניתוחם ובדיקת מאפייניהם נבקש לראות במנהג האשכנזי באיטליה כתת-מנהג ייחודי בעל מאפיינים עצמאיים.

ספר זה הוא ניסיון חלוצי לתאר באופן שיטתי את תולדותיה של פרשנות התלמוד באירופה מראשיתה ועד לסוף המאה היב. לפרשנות קדומה זו, שהיא ממיטב היצירה העברית בימי הביניים, מעמד משפטי 'קלסי', והיא חלק בלתי נפרד מן התלמוד עצמו ובסיס איתן להבנתו. החיבור סוקר את מלוא היצירה הפרשנית שהגיעה לידינו שנתחברה במאות היא והיב בצפון אפריקה ובספרד, בצרפת ובאשכנז, באיטליה ובפרובנס. שבעת פרקי הספר מקיפים את הנושא מארבע בחינותיו העיקריות: (א) תיאור כרונולוגי שוטף, לכל אזור גאוגרפי בנפרד, מתוך הדגשת סדר השתלשלות המסורת בכל אחד מן האזורים; (ב) הגדרת האסכולה הפרשנית המערבית אל מול האסכולה של צפון אפריקה וספרד; (ג) העמדת הבעיה הפרשנית על רקע המהפך שנתחולל במערב אירופה במאה היא, עם המעבר מן התרבות האורלית אל תרבות הכתב והספר; (ד) תיאור תמציתי של הרקע בעולם התרבות והרוח בצרפת עד לפתיחת האוניברסיטה בפריז ועד בכלל.

אטלס המערות מקיף את מערות מדבר יהודה ורצועת סְפר המדבר, שהיא אזור מעבר בין האזור הים-תיכוני במערב למדבר שבמזרח. האטלס כולל מפות מפורטות של רוב מערות הגיר הגדולות שבישראל, ובהן מערות מבוך מסועפות, מערות שהתפרסמו בזכות המגילות והמטמונים שהוטמנו בהן לפני אלפי שנים, וכמה מהמערות שהן מהמעניינות ביותר באזורים הצחיחים בעולם. מערות המדבר יבשות ומוגנות מארוזיה, ולפיכך הן משמרות בתנאים מצוינים עדויות לשינויים סביבתיים ולפעילות טבעית ואנושית. המבואות מציגים את התחומים העיקריים שבהם מערות המדבר תורמות מידע להתפתחות הנוף, אגמי הבקע, עולם החי ופעילות האדם, ומסייעים להבנת מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים באטלס. בסופו מובאים מילון מונחים וביבליוגרפיה מקיפה. האטלס מסכם עבודת צוות בת עשרות שנים של מחקרים בשדה ובמעבדה במסגרת המלח"ם (המרכז לחקר מערות) וגופים נוספים. במסגרת זו נערכו סקרים שיטתיים שמטרתם למפות את המערות ולתעדן, ומחקרים שבחנו היבטים שונים של המערות ובהם צורתה של המערה, מבנה הסלע שהיא מורכבת ממנו, הארכאולוגיה, הביולוגיה, ומאפיינים המיוחדים לה. כל מערה מתוארת במדוקדק על כל החללים שהתפתחו בתוכה. האטלס משלב מידע עדכני ושימושי למערנים, אנשי ידיעת הארץ, סטודנטים וחוקרים.

במשך מאה שנות קיומה תרמה קרן קימת לישראל רבות ליישוב היהודי ב'מדינה שבדרך' ולמדינת ישראל. תרומה זו התבטאה בעיקר במפעלי גאולת האדמה, שהיו התשתית להקמתם של יישובים רבים, במפעלי הייעור, במפעלי פיתוח הקרקע והסביבה ובחינוך ציוני בארץ ובתפוצות. ידועה פחות התרומה שהרימה קק"ל להנחלת עקרון בעלות הלאום על רוב רובן של קרקעות מדינת ישראל. את העיקרון הזה, שעיגנה בתקנותיה מראשית המאה העשרים, ולפיו נאסר עליה למכור מקרקעותיה אלא להחכירן בלבד, אימצה מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה במסגרתם של ארבעה חוקים, שאחד מהם במעמד של חוק יסוד. בעקבות חוקים אלו חל כיום עקרון קק"ל על יותר מ-90% מקרקעות מדינת ישראל. הספר מנתח את הרקע לעיגון עקרון בעלות הלאום בתקנותיה של קק"ל ומראה איך אומץ עיקרון זה בהליך החקיקה ובחוקי מדינת ישראל. החיבור מתבסס בעיקר על ניתוח דיוני הממשלה, דיוני מליאת הכנסת ודיוני ועדות הכנסת בעניין 'חוק רשות פיתוח', 'חוק נכסי המדינה', 'חוק יסוד: מקרקעי ישראל' ו'חוק מקרקעי ישראל'.

הספר מסעות הנפש: גן עדן במחשבה ובדמיון בספרות הקבלה בימי הביניים עוסק בתקופה המכריעה ביותר בתולדות עיצובו של גן עדן כמקום הגמול בספרות היהודית. במרכזו ניצבות יצירות שונות שכתבו בעלי סוד לאורך ימי הביניים, ובהן יוחד הדיון במחוזות הגמול מנקודות מבט שונות: לצד תיאוריהם המוחשיים והמופשטים של מחוזות גן עדן נדונו בכתבים אלה גם תפקידיו של הגן במבני האלוהות, באסכטולוגיה של היחיד, בתורת האדם ובתורת הנפש. תולדות הפרשנות על גן עדן המקראי במחשבה הדתית בימי הביניים, ובייחוד בספרות הקבלה, נדונים בספר בראי מגמות שונות בפרשנות הקדומה למקרא; תפיסת הריבוי של מקומות הגמול בגן עדן מבוררת לאור מקורות השפעה אפשריים שהשפיעו על התפתחותה; והופעתו של הגן בתורת הנפש הקבלית נבחנת לאור שיטות תיאוסופיות בספרות הקבלה במאה השלוש-עשרה. דיון נרחב מוקדש לחיבורים שיוחדו לתיאור המבנה הארכיטקטוני של גן עדן השמימי ולמראותיהם של היכלות ארציים בגן עדן התחתון, בזיקה לשרטוט המבנים המורכבים של האלוהות. במסגרת זו נדונות בהרחבה כמה תעלומות ספרותיות הכרוכות בלב התהוותה של הספרות הקבלית הקאנונית, ובמרכזה – הופעתו של ספר הזוהר. במקביל לבירורים אלה נבחנים לאורך הספר דפוסי מחשבה מדעיים, מסורות אגדתיות ופולמוסים תיאולוגיים בספרות הדתית הכללית בת הזמן על אודות מראהו ומבנהו של גן עדן. ביחס לכל אלה מוצגים קווים של דמיון פרשני, מסורות משותפות ותשתית רעיונית קרובה, שהזינו את עיצוב גן עדן האסכטולוגי בספרות היהודית בימי הביניים בצד גלגוליהם של מקורות מן הספרות החיצונית, התלמודית והחזיונית. מחבר הספר, ד"ר אבישי בר-אשר, זכה בפרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ט

ר’ אלעזר בירבי קליר (‘הקליר’ בפי העם) הוא המפורסם והפורה שבין משוררינו בתקופת השיא של הפיוט הקדום העברי בארץ ישראל – בין המאה השישית למאה השמינית לספירה. חלק מאלפי הפיוטים שכתב השתמר במחזורי אשכנז, צרפת ואיטליה, ומקצת מיצירותיו נאמרות בבתי הכנסת עד היום. ממצאי גניזות קהיר מלמדים שבמחזורים האירופיים לא נשתמרו אלא מקצת מיצירותיו של הקלירי. מתברר שהוא עיטר בכמה סדרות של פיוטים – ובעיקר בקדושתאות, הן מערכות הפיוטים לתפילות העמידה המתרחבות לקראת הקדושה – כל אחת מתפילות היום, וכתב שוב ושוב יצירות חדשות שבאו להחליף את קודמותיהן. בצד קדושתאותיו למוסף ולנעילה שבדפוסי אשכנז, התגלו בגניזה קדושתאות מקבילות לתפילות אלה, וכן פיוטים לערבית, לשחרית ולמנחה. כמו כן התברר שהקדושתאות שבמחזורי אשכנז השתבשו, חלק מהקטעים המקוריים שהיו בהן הושמטו, ונוספו בהן קטעים מאוחרים. בספר שלפנינו מרוכזים כל הפיוטים ששרדו ממורשתו של ר’ אלעזר בירבי קליר לכל התפילות, תוך ניסיון לשחזר את הקומפוזיציות השלמות מתוך קטעי הגניזה, כמובן גם בעזרת החומר שבמחזורים האירופיים. הפיוטים מודפסים באופן המבליט את תבניותיהם השיריות, והם מנוקדים ומלווים בביאור מקיף. בצד כל פיוט מפורטים, במדור נפרד, גם שינויי נוסחיו על פי מקורותיו שבידינו. שחזור הקדושתאות העלה שאלות רבות, ואלו נדונות בפירוט במבוא מקיף. הדיון כולל בירור ממצה של הרכבה של כל קומפוזיציה, של ייעודה המדויק ושל שאלת ייחוסו לקלירי של כל קטע, גם מסוגי פיוט אחרים. במבוא מתוארות גם תבניות הפיוטים לסוגיהם, סגולותיהם השיריות, לשונם הייחודית, תוכניהם וכן מסורות מדרש ייחודיות וענייני הלכה ומנהג המופיעים בהם. בספר מופיעים קטעי שיר רבים מאוד שטרם נדפסו במהדורה מדעית מתוקנת.

ספר התנ"ך הוא אבן הפינה של תרבות ישראל, תשתית לדתות המונותאיסטיות האחרות – הנצרות והאסלאם – ואחד היסודות האיתנים שעליהם מושתתת תרבות המערב. את הכוח המניע לראשית מעשה כתיבתו של ספר התנ"ך יש לבקש במהפכה המונותאיסטית, בבעיטה המהדהדת בעולם האלילי ובהמרתו באמונה באל אחד, בורא עולם ושליטו, שבחר בעם ישראל לעובדו ולשמור את מצוותיו. ההתנתקות מן האלילות אינה המהפכה היחידה המקופלת בין דפי הספר. התנ"ך הוא ספר "מהפכת אלוהים", ונשמע בו הד קולן של מהפכות רבות. ספר זה מונה שש-עשרה מהפכות לפחות שחולל התנ"ך: יצירת הסיפורת, תיקון השבת, כינון האופוזיציה למוסד המלוכה, הקדשת עיר האלוהים, הדמוקרטיזציה של התפילה, הביקורת המוסרית בנבואה, התפוצה העצומה ומהפכות נוספות. כל אלה הרימו תרומתן לעיצובו של התנ"ך, ביצרו את גבולותיה של אסופת ספריו והיו לאבן שואבת למאמינים, לפרשנים, לקוראים וליוצרים מדור דור, בישראל ובעמים. ספר ראשון בסדרה חדשה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

פרופסור שלמה מורג ז"ל היה מחוקרי הלשון הבולטים. היה ממכונני חקר מסורות העדות, ועל חיבורו הידוע 'העברית שבפי יהודי תימן' הוענק לו פרס ישראל בהיותו בן ארבעים שנה. מורג עסק בהיבטים רבים של חקר העברית, וגם נתן אל לבו את טיפוח הלשון ואת הפצת ידיעתה בקרב הציבור הרחב. לפיכך לא הסתפק בכתיבת מחקרים מקצועיים המכוונים למומחים ספורים. בספר המוגש כאן כונסו המאמרים שכתב למען קהל שוחרי הדעת. המאמרים עוסקים בלשון העברית העתיקה והחדשה; בהגיית העברית ובצורתן של מילים מימי הביניים ועד ימינו; בעברית ובקשריה ללשונות היהודים; בזיקת העברית לתרבות העברית ולחינוך העברי, ועוד. חוט של חן שזור על הכתיבה, והיא מצטיינת בסגנון נאה ובלשון קולחת.

The articles in this volume: Agricultural Cooperatives in Post-War Bosnia and Herzegovina: Internal and External Factors Affecting Cooperative Financial Performance Cynthia Barmore Strategies for Agricultural Cooperation in Contemporary China Qiao Li, Jianhua Wang, and Patrick H. Mooney Generic Business Strategies in Greece: Private Food Firms versus Agricultural Cooperatives Helen E. Salavou and Panagiota Sergaki Rural Producer Organizations and Poverty Reduction in Uganda: Are There Gender Disparities in the Distribution of Membership Benefits? Edidah Ampaire, Charles Machethe, and Eliud Birachi From Collectivism to Capitalism: Cultural Change in a Kibbutz Factory in Israel Yaffa Moskovich and Yuval Achouch Journal of Rural Cooperation Home Page

Jewish political and cultural behaviour during the first half of the twentieth century comes to the fore in this portrayal of a forgotten movement with contemporary relevance. Commencing with the Zionist rejection of the Uganda proposal in 1905, the Jewish Territorialist Movement searched for areas outside Palestine in which to create settlements of Jews. This study analyses the Territorialists’ ideology and activities in the Jewish context of the time, but their thought and discourse also reflect geopolitical concerns that still have resonance today in debates about colonialist attitudes to peoplehood, territory, and space. As the colonial world order rapidly changed after 1945, the Territorialists did not abandon their aspirations in overseas lands. Instead, in their attempts to find settlement solutions for Europe’s ‘surplus’ Jews, they moved from negotiating predominantly with the European colonizers to negotiating also with the ever more powerful non-Western leaders of decolonizing nations. This book reconstructs the rich history of the activities and changing ideologies of Jewish Territorialism, represented by Israel Zangwill’s Jewish Territorial Organisation (the ITO) and, later, by the Freeland League for Jewish Colonization under the leadership of Isaac Steinberg. Via Uganda, Angola, Madagascar, Australia, and Suriname, this story eventually leads us to questions about yidishkeyt , and to forgotten ideas about how to be Jewish in the twentieth century. ‘Laura Almagor offers us a biography of an entire though largely forgotten movement. It is especially relevant to recall this story at a moment of fierce contestation between globalization and a resurgent, territorially based ethnocentric nationalism. What other forms of collective political organization than the nation-state have been proposed over time? How do they hold up? Almagor's study pushes us toward those questions.’ David Myers, Professor of Jewish History, UCLA ‘In clear and compelling prose, Beyond Zion provides a window onto Jewish international strategies following the collapse of the post-World War I order.’ David Engel, New York University

איטליה מבקשת להגיש לקוראים מחקרים, אינטרדיסציפלינאריים ככל האפשר, אך יותר מכך משווים בין המרחב התרבותי של היהודים לבין המרחב של "העולם הגדול", בכל התחומים הנוגעים לתולדות יהודי איטליה, תרבותם וספרותם. איטליה מבקשת להמשיך בעידוד חוקרים צעירים להתמסר למחקר בתחומים אלה, מתוך גישה של רצינות מדעית כרוכה בפתיחות רבה, כפי שאכן הייתה המסורת הנקוטה בידי כתב-העת עד כה. איטליה מבקשת להמשיך בהעמדת גשר בין התרבות היהודית לבין התרבות האיטלקית ולהוסיף חוט לאריג שהחל נארג על אדמת איטליה לפני אלפיים שנה, הלוא הוא החוט של החוויה התרבותית של עם ישראל בארצו הקדומה, מנקודת הראות של השתייכות תרבותית של עם ישראל בארצו הקדומה, מנקודת הראות של השתייכות תרבותית לשני העולמות, שניהם ריאליים – לא עוד כבעבר, אחד ריאלי ואחד דמיוני. לבסוף, איטליה מבקשת להמשיך ולתרום את תרומת האוניברסיטה העברית לזיקה בין התרבות הישראלית לבין התרבות האיטלקית.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

Yaron Harel has constructed a dramatic story of how eleven chief rabbis all became the subject of controversy and were subsequently dismissed. This took place against a background of crime and licentiousness rarely documented in the context of Jewish society. Set firmly in the social and political developments of the time, this colourful picture is very different from the commonly accepted image of Jewish communities in the Ottoman Empire. This is a book of unexpected drama: all eleven chief rabbis appointed in this period of unprecedented change in the Jewish communities of the Fertile Crescent became the subject of controversy and were subsequently dismissed. This took place against a background of events rarely discussed in the context of Jewish society: crime, hooliganism, slander, power struggles, sexual promiscuity, and even assaults and assassination attempts on rabbis. Using a wide range of testimonies gleaned from Ottoman Jewish, Arabic, and European sources, Yaron Harel paints a colourful picture of these upheavals set firmly in the social and political context of the time and far removed from the commonly accepted image of Jewish communities in the Ottoman empire. Jews were also affected by modernization and political conflict in the wider society of the time, and these too gave rise to power struggles. The chief rabbis were at the forefront of these confrontations, especially those that resulted from the new inclination towards Western culture. Most of them recognized that the challenges of modernization had to be met, although in a way that did not endanger religious principles. Their openness to change stemmed from a concern for the future of the communities for which they were responsible, but they were often vociferously opposed by those who were free from such responsibility. The communal politics that ensued were sometimes heated to the point of violence. In the latter years of the empire, many Jews came to support the Young Turks, with their promise of liberty and equality for all. The atmosphere of the time was such that rabbis had to develop political awareness and engage in Ottoman politics. This was another source of tension within the community since the new regime punished anyone suspected of opposition severely. This lively and fascinating study based on little-known sources offers a lens through which to view the Jewish society of the Ottoman empire at a time when all the traditional norms were being challenged.

במשפחות רבות של ניצולי שואה הועבר לילדים מסר גלוי וסמוי – שמרו את זכר המתים! בני הדור השני, שהמשא הכבד מנשוא של זיכרון השואה הונח על כתפיהם, חיים בעבר הטראומטי של הוריהם, וחלק ניכר מעולמם הרגשי שרוי במקום שהמוות שולט בו. מתוך הסיפורים והתצלומים המעטים ששרדו את זוועות המלחמה, ובחסות השתיקה הרועמת, אט אט התעצב בדרכים רבות ושונות זכר הקורבנות שלא הכירו בדמיונם וביצירותיהם של אמנים בני הדור השני לשואה. הספר הירושה: השואה ביצירותיהם של אמנים ישראלים בני הדור השני , עניינו יצירות של אמנים ישראלים שניכרת בהן ייחודיות הנובעת מההקשר התרבותי-חינוכי של העיסוק בשואה בישראל, ומאירועים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית העכשווית. נושאים רבים שהעסיקו את האמנים נחשפים בספר, ובעשרות עבודותיהם מוצגים ביטויים מגוונים שבהם בחרו להביע את עולמם הפנימי, המושפע מחוויות השואה של הוריהם.

הספר עוסק בפרק נשכח של תולדות השואה: קורותיהם של יותר מ-16 אלף אסירות – נשים, נערות – וכן של ילדים יהודים ­– ברוונסבריק, מחנה הריכוז הנאצי האיום לנשים, מקורותיהם, תלאותיהם וגורלם. בספרה, שנמנה עם תחום הסוציולוגיה ההיסטורית המשווה, עמדה יהודית בובר אגסי על הרקע ועל התנאים של נשים ממוצא שונה ועל גורלן בחמש תקופות, במשך שש שנות קיומו של המחנה. כסוציולוגית היא חקרה את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וכן ביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. כמו כן היא חקרה את הרקע החינוכי ואת צורות ההתנהגות המיוחדות לנשים היהודיות וכן את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. לספר נלווה תקליטור ובו כל הפרטים הבסיסיים שהמחברת הצליחה לאסוף על אודות 16,363 אסירות היהודיות שהיו במחנה הריכוז רוונסבריק.

"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה." - יוסף מיוחס , 1920. הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

בספר שלפניכם מסכם פרופ' יורם יום-טוב שישים שנות תצפיות ומחקרים על בעלי חיים ברחבי העולם, ולוקח את הקוראים למסע מרתק אל נפלאות עולם החי — מסע השלוב בסיפור חייו של ילד סקרן וחובב טבע שהפך לחוקר בעל שם. מבעד לעיניו של החוקר מתגלים היופי והמורכבות שבטבע ונחשפות שלוש תובנות מרכזיות: הטבע הוא דינמי ומשתנה תדיר; כל יצור חי נמצא באינטראקציה מתמדת עם סביבתו הביולוגית והפיזית, שיוצרת מארג מורכב של יחסי גומלין; וההתאמות שפיתחו בעלי חיים לסביבתם במהלך האבולוציה הן עדות לשכלול ולתחכום שאין להם שיעור. תובנות אלה עולות ממחקרים שערך פרופ' יום-טוב ברחבי העולם לאורך הקריירה האקדמית הארוכה שלו בשיתוף עם עמיתים, סטודנטים ואף בני משפחה. הן ממחישות כיצד המחקר המדעי אינו רק מרחיב את הידע האנושי, אלא גם מעורר השראה, התפעלות ואף הערצה לפלא הגדול שהוא הטבע.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. בכרך זה נדפסו: כתב אלטלאק (הלכות גירושין) לר' שמואל בן חפני גאון; תשובות גאונים וראשונים מגנזי פירקוביץ; שרידים מפירוש אשכנזי על מסכת ראש השנה; קטעים חדשים מספר המשלים של סעיד בן באבשאד; פיוטים לתשעה באב מאת ר' יוסף אבן אביתור; השלמה לסדר העבודה של רבי נחמיה בן שלמה בן הימן הנשיא; תעודה חדשה בדבר חידוש הסמיכה בצפת בשנת רצ"ח (1538); תקנות קהילת ננסי ערב המהפכה הצרפתית. המהדירים של הטקסטים הללו הם: יחזקאל דוד, שמחה עמנואל, אהרן ארנד, עזרא פליישר, שרה כהן, נחום ויסנשטרן, אברהם דוד, שמעון שורצפוקס.

הספר תחביר השיח של העברית החדשה מציג מחקר בתחום ההולך ומתפתח לנגד עינינו ועשוי להיות אחד מכיווני הבלשנות הדומיננטיים. מחקרים רבים נעשים עתה בעולם בבדיקת הקשרים התחביריים והסמנטיים היוצרים יחידות לשוניות גדולות מהמשפט, לאחר שעד כה נחשב המשפט לגבול העליון של יחידה המצדיקה עיון בלשני. בספר מוגדרים מושגי יסוד בתחביר השיח: משפט תחילי, משפט נמשך, ומתוארים היחסים בין סוגי משפטים אלה, כגון: איחוי, שעבוד, הקבלה. נוסף לקשרים התחביריים בין המשפטים שבשיח, מתוארים היחסים הסמנטיים-לוגיים ביניהם, שלא כמקובל בתחביר המשפט. בספר מתואר המנגנון הלשוני הנרחב היוצר קישוריות ונחשפים אמצעי הלכידות. גולת הכותרת של הספר היא תיאור סטרוקטורלי של יחידות לשוניות גדולות מהמשפט, הדרכים לקביעת גבולותיהן, ובירור המבנה המיוחד של כל יחידה. הספר מיועד לסטודנטים לבלשנות, ובעיקר לבלשנות עברית, למורים ללשון העברית, לחוקריה ולשוחריה.

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

"הספר שלפנינו הוא ביטוי בשל לתפיסתו הפילוסופית של אדמונד הוסרל. תפיסה זאת [המכונה] 'פינומנולוגיה' חורגת מעבר לתחומה של משנת יחיד... והיא מן החשובות ביותר ורבות ההשפעה בפילוסופיה של המאה העשרים... הוגים מבני דורו של הוסרל ואחריו, כגון מאכס שלר, מארטין היידגר, מוריס מרלו-פונטי, פול ריקר, רומן אינגארדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים סיגלו לעצמם כמה מעיקרי תפיסתו, אך פיתחום בדרך משלהם… המהדורה הצרפתית של הספר יצאה לאור בשנת 1931, אך המהדורה המקורית הגרמנית נדחתה עד שנת 1950 בגלל פגיעות אישיות בהוסרל מידי המפלגה הנאצית מחמת מוצאו. נגזלו ממנו כל זכויותיו ותאריו המדעיים, לרבות הזכות לייצג את הפילוסופיה הגרמנית בחו"ל ולהשתתף בכנסים מדעיים בינלאומיים." - אברהם צבי בראון (מן המבוא) "התנועה הפינומנולוגית, ששלטה בחיים הפילוסופיים של גרמניה במאה העשרים, החלה עם עבודותיו של אדמונד הוסרל... דרך התפלספות זאת איחדה הוגים כה שונים זה מזה כמו הוסרל, שלר והיידגר." - עמנואל לוינס (מן המבוא לספרו "תורת האינטואיציה בפינומנולוגיה של הוסרל", 1963). הקדים מבוא: אברהם צבי בראון.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בקבץ זה: מנחם איזנברג | קרובות לשבעה עשר בתמוז המיוחסות לרבי אלעזר בירבי קליר שרה כהן | תוכחות בתבנית 'שכחי יגונך' לר' שלמה אבן גבירול שמחה עמנואל | הגהות נוספות של רשב"ם על הרי"ף חן מערבי ואדם אפטרמן | נוסח לא־ידוע של הליקוטים המיוחסים לחלק הרביעי של ספר 'שערי קדושה'

צעדיה הקדומים ביותר של הדיפלומטיה מתועדים בתעודות מן המזרח הקדום. השליחים שימשו ערוץ תקשורת כמעט בלעדי בין שליטי המזרח הקדום וזרוע עיקרית של השלטון במדיניות החוץ. הספר סוקר את התהוותה של הדיפלומטיה העולמית ואת הפרק הראשון בתולדותיה, ההתפתחות ההיסטורית של מוסד השליחות במזרח הקדום והנורמות הכרוכות בהפעלתו, תוך שימת לב להבדלים שבקרב התרבויות והעמים השונים. המחבר סוקר את מערכת התקשורת בין מדינות, את תפקידי השליחים ואת כינוייהם ומונה נהלים בסיסיים אחידים שגובשו בעקבות התנסות ארוכת ימים. העדויות המרובות ביותר על מוסד השליחות שביסודו של הספר הן מתקופת ארכיון מארי (המאות התשע עשרה והשמונה עשרה לפסהנ) ומן המקרא. העדויות הללו באות בעיקר ממקורות היסטוריים וממכתבים אך גם מטקסטים משפטיים, מאפוסים ואף מיצירות מיתולוגיות. לצורך השוואה שולב מידע על מוסד השליחות בתרבויות ובאזורים מחוץ למזרח הקדום: ביוון וברומא בתקופה הקלסית, באיטליה של תקופת הרנסנס, בביזנטיון, בארצות האסלאם, במזרח הרחוק, באירופה בעת החדשה העכשווית ובחברות הפרימיטיביות העכשוויות.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

בספר זה ימצא הקורא את ניטשה במיטבו כסופר מחונן ומבריק וכהוגה מקורי ומעורר השראה. יותר מכל חיבוריו האחרים, הספר שלפנינו מהווה אחדות של צורה ותוכן: צורה מכתמית, ותוכן המטיל ספק בשיטה פילוסופית, שמטבעה נכתבת בצורה סדורה, רציונלית ועקיבה; תוכן המערער על תוקפה המוחלט של התבונה הפילוסופית ומנסה להקפיא את נטייתנו להאמין במהימנותה של הפילוסופיה המטפיזית. החיבור הוא דוגמה לאי-שיטתיותו של ניטשה, שבו חובק העומק המחשבתי את הצורה הספרותית הקלילה, המרפרפת כביכול, מעל פני הדברים. הכתיבה האפוריסטית של ניסויי-מחשבה אלו מגיעה כאן לשיאה ומתגבשת בעוצמת ביטוי לכדי ספר מלא חכמת חיים ואהבת החכמה, שהיא כידוע – philo-sophia במיטבה. הנה כמה מן הפנינים הזוהרות שבספר: "דעת קהל -- עצלות הפרט" "הסגפן הופך את המידה הטובה למצוקה" "כל המשפיל את עצמו רוצה להיות מרומם" "המחבר הטוב ביותר הוא זה המתבייש להיות סופר" "מי שאינו יודע להניח את מחשבותיו על הקרח, אל לו להכניס עצמו ללהט המחלוקת" "האשה המושלמת היא טיפוס נעלה יותר של אדם מן הגבר המושלם: ואף יקר מציאות ממנו" "כל אחד נושא בקרבו דיוקן של האישה שמקורו באמו" "כשאין לאדם אבא טוב, ילך נא וירכוש לו כזה" "האהבה והשנאה אינן עיוורות, אבל הן מסונוורות מן האש שהן נושאות עמן" "החכמה היא הלחישה של האיש הבודד אל עצמו בשוק השוקק חיים"

העלייה לרגל שימשה בזמן שבית המקדש היה קיים ביטוי תמציתי לתודעתו הלאומית והדתית של אדם מישראל. שרטוט מרכזי בדמותה של חגיגת העלייה הייתה השמחה: "ושמחת בחגך". הספר שמחת הרגל בתלמודם של תנאים בוחן כיצד נתפסה מצוות השמחה, בהגדרתה העצמית וביחסה לשאר מצווֹת הרגל, ומה היו תולדות הבנתה בידי חכמי ההלכה, מימי בית שני ועד לתקופת התנאים והאמוראים. שיטת המחקר היא עמידה על תולדות ההלכה מתוך ניתוח המקורות בספרות חז"ל. כי ספרות זו עשויה מעין פסיפס שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות. הפרדתה של מסכת זו למרכיביה מציירת בבהירות - נוסף למטווה הספרותי שלה - את השתלשלות המושגים ההלכתיים וגלגולי פרשנותם. מתודה זו חשפה בניין שלם של הלכה תַנאית קדומה בסוגיית הרגָלים ומצווֹתיהם, ואגפיו תומכים זה בזה ומשתרגים זה מזה. אך משנה ראשונה זו שקועה בתוככי נדבכיה של ההלכה האחרונה; ציור דמותה של ההלכה הראשונה מבהיר אפוא מיניה וביה את מגוון הדרכים שנקטו תַנאים אחרונים בבואם להכילה במסכת ההלכתית והספרותית הנחתמת בידיהם. הספר זכה לאחרונה בפרס התוכנית ללימודים מתקדמים על-שם קולאץ', אוניברסיטת בר אילן

מילון 'אילון שנער' – מילון ערבי עברי לשפה ערבית החדשה הנו המילון הערבי עברי המוביל למרות שחלפו למעלה משישים שנה מאז פורסם לראשונה. גם כיום משהועלו תכני המילון לאינטרנט ולאחר שהתפרסמו עוד מספר מילונים מתחרים לא שוחזר ההישג של דוד אילון ופסח שנער והמילון הערבי עברי לשפה הערבית החדשה פרי עטם נותר הסטנדרט של המילונים לשפה הערבית החדשה והוא נמכר באלפי עותקים מדי שנה. המילון מכיל את אוצר היסוד של הערבית החדשה בשימושה הספרותי, המדעי והעיתונאי. הוא מיוסד בעיקרו על חומר קריאה עשיר ומגוון מעיתונים וכתבי עת ערביים וכן מספרים רבים בתחום הספרות היפה והספרות המקצועית, ויש בו מספר ניכר של מילים, צירופים, ניבים ושימושי לשון שנתחדשו בלשון הערבית, במיוחד בשדה המדיניות, הכלכלה והחברה. המילון הושווה אל החשובים שבמילונים הערביים המודרניים והקלסיים והושלם על פיהם; הוא מספיק גם לקריאת טקסטים מן הספרות הערבית של ימי הביניים, כמו גם לקריאת טכסטים עדכניים. בהשתתפות: ד"ר משה בריל ז"ל

The Expulsion of the Jews from Spain is a detailed study of the events surrounding this infamous chapter in Spanish history. Based on hundreds of documents discovered, deciphered, and analysed during decades of intensive archival research, this work focuses on the practical consequences of the expulsion both for those expelled and those remaining behind. It responds to basic questions such as: What became of property owned by Jewish individuals and communities? What became of outstanding debts between Jews and Christians? How was the Edict of Expulsion implemented? What happened to those who converted to Christianity in order to remain in Spain or return to that country? The material summarized and analysed in this study also sheds light on Jewish life in Spain preceding the expulsion. For example, Jews are shown to have been present in remote villages where they were not hitherto known to have lived, and documents detailing lawsuits between Christians related to debts left behind by Jews reveal much about business and financial relations between Jews and Christians. By focusing on the expulsion of the Jews from Spain in such detail—for example, by naming the magistrates who presided over the confiscation of Jewish communal property—Professor Beinart takes history out of the realm of abstraction and places it in the realm of concrete reality, reminding us that events were driven by decisions made by real people, and that real people were affected by these events. 1 map, 2 charts, 2 facsimiles, 4 tables Choice Outstanding Academic Title 2002

שני זוגות של אחים ישנם במחזה: האבות, מיקיו ודמאה, ובניו של דמאה, שאחד מהם אומץ על ידי מיקיו. הבנים ומעשיהם מספקים לעלילה את היבט האהבה והתשוקה של הצעירים, אך האחים שבכותרת המחזה הם האבות. אורחות חייהם והשקפותיהם על חינוך בניהם שונות זו מזו, ומעשי הבנים הם בבחינת המחשה של תוצאות דרכי החינוך השונות. כיאה לקומדיה הכול מסתיים בכי טוב: הצעירים זוכים בבחירות לבם והזקנים מתפייסים. המחזה האחים מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 160 לפסה"נ בחגיגת הקבורה של לוקיוס אימיליוס פאולוס, שערכו שני בניו. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

The glorious history of the Jews of Andalusian Spain came to an abrupt end in 1147-1148 with the Almohade invasion and upheaval. Many old and renowned Jewish communities, among them Cordoba, Granada, Seville, and Lucena, were wiped out. Thousands of Jews fled north to Christian Spain where they found a new home and sought to revive the rich communal life they and their ancestors had enjoyed for centuries in. Some thirteen years after the calamity and now based in Toledo, Abraham ibn Daud wrote a historical epitaph to the golden age that had produced such courtiers, rabbis, and poets as Hisdai ibn Sharput, Samuel the Nagid, Isaac al-Fasi, and Judah ha-Levi. While Ibn Daud has gained distinction as the first Jewish Aristotelian on the Iberian peninsula, he is no less famous as the first chronicler of Andalusian Jewry. Part of a historical trilogy, Sefer ha-Qabbalah (The Book of Tradition) is formally structured as a history of the Jews and Judaism from ancient times to 1161. Writing in an age of deep communal anguish, Ibn Daud lent his support to the efforts to revive the historic community of Spain by attempting to prove that the only legitimate form of Jewish life and the only rightful spokesman of that tradition were rabbinism and the rabbinic leadership. The avowed stimulus for this motivation was the threat posed by the small sectarian Jewish community of Karaites, who had long since found a home in Christian Spain and had succeeded in gaining considerable influence there. Ibn Daud's work is thus a basic introduction to the way of life, tensions, and achievements of the rabbinic civilization that flowered under the protection and stimulus of Muslim domination. Gerson D. Cohen's edition of this historical classic, first published in 1967, provides a critical text of the original along with translation, commentary, and analysis.

מהי הפילוסופיה של ההלכה? האם אפשר להבין את ההלכה באופן פילוסופי? האם ההלכה מושפעת מגורמים חוץ-הלכתיים? כיווני מחשבה ומחקר חדשים בנושאים אלה, מאת טובי החוקרים בתחום, מתבררים בספר עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה. בספר ארבעה פרקים: בירור תחום המחקר; המאבק על מקומה והשפעתה של הפילוסופיה בהלכה; בין פורמליזם למהותניות; וקריאה סוציולוגית, אנתרופולוגית ומגדרית של ההלכה. בפרקים אילו מתבררות סוגיות יסוד ובהן אפיון תחום הפילוסופיה של ההלכה, מרכיבי ההלכה, ותרומתו של הפילוסוף של ההלכה להבנתה ולבירור דרכה ומשמעותה. עוד נדונות בספר שאלת עצמאותה ופתיחותה של ההלכה לעולמות ערכיים והגותיים שונים, משקלם של שיקולים חוץ-הלכתיים בעיצוב ההלכה והפסיקה, ועד כמה מודעוּת לשיקולים מהשדה האנתרופולוגי והסוציולוגי עשויים להנהיר את מהלכי הפסיקה ההלכתית. בד בבד מתבוננים המחברים בפילוסופיה של ההלכה מזווית ראייה ביקורתית ונורמטיבית. הספר פורש בפני הקוראים את חזית המחקר בפילוסופיה של ההלכה כיום, והוא שער מרתק להכרת התחום על צדדיו ולבטיו המגוונים.

The ‘Jewish mother’ figure is a hallmark of Jewish culture, one which appears in the works of rabbis, artists, poets, and activists across time and place. While depictions of mothers and motherhood abound in Jewish writings, they vary significantly according to social context. These representations therefore offer important insights into the Jewish cultural imagination, and the ways in which writers resort to the figure of the Jewish mother to comprehend and construct their world. The contributors to this volume highlight the complex network of symbols and images associated with Jewish mothers and motherhood as well as the vast array of social, historical, and cultural patterns that characterizations of mothers reflect. Each essay treats the topic from a specific perspective, spanning from mother--daughter relationships in the Talmud to depictions of mothers in twentieth-century American Jewish children’s literature. Collectively, they present a provocative examination of the ways mothers shape and problematize Jewish identity. This volume seeks to give the figure of the mother a new and enhanced place at the heart of Judaism: not only as a central figure in family life, but also as a key agent in the transmission of Jewish religion and culture.

המחקרים המכונסים בספר חקרי קבלה ושלוחותיה , שיצא לאור בשלושה כרכים, משתרעים על פני מאות שנים בימי הביניים ובעת החדשה. הכרך הראשון מכיל שמונה מאמרים הערוכים בשני חלקים: (א) פרקים בקבלת ספרד במאה השלוש עשרה; (ב) קבלה ומקובלים בארץ ישראל ובאיטליה במאה השש עשרה והשבע עשרה. בחלק הראשון נחקרו והוארו היבטים רעיוניים וספרותיים ביצירות השייכות לשיאי התפתחותה של הקבלה הקדומה. נושאי החלק השני הם אישים, כתבים ותהליכים היסטוריים-רוחניים מהתקופות שבין גירוש ספרד לבין התנועה השבתאית.

The theme, in essence, is that the major inconsistency explaining the general unification and modern transformation of Malayan Islam is British colonialism itself. While scholars working on Malaysian social change have hinted at this possibility, the author demonstrates it convincingly and in the process contributes significantly to our knowledge of Malaysian institutional development and to a method of exploring such change by way of legal material.

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

מסה זאת, המבוססת על איגרת שכתב בשנת 1946 מרטין היידגר (1889-1976), מגדולי ההוגים המערביים במאה העשרים, מוגשת כאן לראשונה בתרגום עברי. מעבר לחשיבותה להבנת הגותו והמפנה שחל בה מאז פרסום ספרו הגדול הוויה וזמן , היא גם עדות מרתקת למתח הפילוסופי והפוליטי בינו ובין הוגה אחר שהשפיע רבות על המחשבה המערבית בתום מלחמת העולם השנייה, ז'אן-פול סארטר. סארטר, אשר ביקש לשקם את תרבות אירופה השוקעת לאחר פשיטת הרגל הרוחנית שלה, ניסה – בהרצאתו הפופולרית האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם – "לגייס" את היידגר למחנה ההוגים שכינה "אקזיסטנציאליסטים אתאיסטים", מחנה שבו כלל גם את עצמו. בחליפת המכתבים שלו עם פילוסוף צרפתי צעיר הביע היידגר הסתייגות ברורה מניסיון זה. חילוקי הדעות בינו ובין סארטר נגעו הן למושג הקיום, שעליו מושתת האקזיסטנציאליזם, והן למונח "הומניזם", שכל אחד מהם הגדירוֹ מחדש לשיטתו. לתרגום זה של המסה נלווית אחרית דבר מאת המתרגם, דרור פימנטל, אשר עומד על שורשי הפירוש החדש-ישן שהיידגר מעניק ל"הומניזם" – פירוש שקושר את האנושיות ל"שאלת ההוויה" – וסוקר את השפעתו על מחשבת האדם במחצית השנייה של המאה העשרים. למסה נלווית גם רשימת פרסומים מאת היידגר ועליו (תרגום ומקור) שראו אור בעברית עד כה.

עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.

This monograph originated in the Paley Lectures in American Civilization, at the Hebrew University of Jerusalem, May 1978. The lectures tackle one of the most powerful forces shaping American constitutional law, a notion deeply rooted in the county’s pre-constitutional history: the idea that there are natural, or fundamental, rights which take precedence over the enactments of legislatures.

More than forty years have passed since Louis Jacobs first put forward the argument that traditionally observant Jews have no reason to take issue with the results obtained by the historical critics in their investigation into the Bible and the other classical sources of Judaism. In his numerous works on Jewish theology and in lectures worldwide, Jacobs has argued that the traditional doctrine which claims that ‘the Torah is from Heaven’ can and should be maintained—provided that the word ‘from’ is understood in a non-fundamentalist way to denote that there is a human as well as a divine element in the Torah: God revealing His will not only to but through the Jewish people in their historical experiences as they reached out to Him. As a result of these views, which were first published in the still-controversial text We Have Reason to Believe, the Anglo-Jewish Orthodox hierarchy banned Jacobs from serving as an Orthodox rabbi. This was the cause of the notorious ‘Jacobs affair’, which culminated in the creation of the New London Synagogue and, eventually, in the establishment of the Masorti movement in the UK with strong affinities with Conservative Judaism in the United States. In this book, Louis Jacobs examines afresh all the issues involved. He does so objectively but with passion, meeting the objections put forward by critics from the various trends within the Jewish world, both Orthodox and Reform, and inviting readers to follow the argument and make up their own minds.

עבד פיקח ושנון, בעל לשון חריפה ואלף מזימות, מבטיח לאדונו הצעיר והמיואש להשיג למענו את הנערה שהוא אוהב. אדוניה של הנערה, הסרסור בליו, כבר מכר אותה בסכום כסף גדול לחייל מוקדוני, וזה שלח שליח לקחתה. פסאודולוס מצליח להוציא לפועל את הבטחתו בתחבולות שונות ומשעשעות. העלילה נעה במהירות מתכנית אחת לאחרת, מתחבולה לתחבולה וממעמד מהנה אחד למשנהו. מלבד פסאודולוס עולות על הבמה נפשות פועלות אחרות, שנונות ומשעשעות לא פחות ממנו, המסייעות בידו. פסאודולוס מוציא את הנערה מרשותו של הסרסור, וגם מוציא מאדונו סכום כסף לא מבוטל. המחזה מסתיים בחגיגת ניצחונו. פלאוטוס כתב את המחזה פסאודולוס בזקנתו. הוא הוצג לראשונה בשנת 191 לפסה"נ, זכה לפופולריות רבה ובמשך שנים רבות הוצג שוב ושוב.

ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי – עיתונאי, מבקר תרבות, מתרגם, סופר, משורר ופוליטיקאי – הוא דמות חידתית ושנויה במחלוקת בתולדות הציונות. נוכחותו בשיח הפוליטי והאינטלקטואלי של התנועה הציונית, מתחילת המאה העשרים ועד ימינו, תרמה לכך שמורשתו האידאולוגית הייתה לגורם מעצב במציאות הישראלית, אך הדימוי הציבורי שיוחס לו העמיד את דמותו ופועלו ההיסטוריים ואת מורשתו הספרותית בצלו של השיח האידאולוגי. הספר בין ענני זוהר מתחקה אחר הביוגרפיה האינטלקטואלית של ז'בוטינסקי כסופר. נבחנת בו יצירתו הספרותית בהקשר הרחב של חייו ופעילותו הפוליטית וביחס לכתיבתו בסוגות ובמסגרות כתיבה אחרות – כתיבתו העיתונאית, ביקורת הספרות והאמנות שלו ושיח ה"עצמי" שעוצב במכתביו, בכתיבתו האוטוביוגרפית ובעדויות בני התקופה. לצד הצבעה על רצפים ומוטיבים חוזרים נחשפות בספר סתירות ומתוארים נתקים בין התקופות השונות, הסוגות והנושאים בכתיבתו, וכן בין הספרה הספרותית, הפוליטית והאישית בחייו. לצד העיסוק ביצירותיו הקנוניות – הרומנים "שמשון" ו"חמשתם" – מוצגות יצירות שחלקן לא נדונו עד כה.

השירה והפיוט הם חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום-יומי של יהודי צפון אפריקה. אין אירוע בחיי הקהילה או בחיי הפרט שאינו מלווה בשירה ובפיוט המתאימים לו. השירה חובקת את מעגל השנה על כל מועדיו ואת מעגל החיים על כלל תחנותיהם. ומילות השירים ולחניהם מתנגנים באוזניהם של יהודי צפון אפריקה והם חלק מזהותם. שירים בני מאות שנים שחיברו משוררי ספרד ושירים 'צעירים' יותר שכתבו משוררי צפון אפריקה חיים ומושרים עד היום. הספר מציג בהרחבה את השירה העברית בצפון אפריקה על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה, מקצביה ותבניותיה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנה שלמה של בני הקהילה הגדולה במדינת ישראל כיום.

'גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה' ( בבלי, נזיר כג ע"ב; הוריות י ע"ב ). מסר זה של רב נחמן בר יצחק מערער על אחד מעקרונות היסוד של העולם הרבני, והוא שיש לקיים מצוות ולהימנע מעבירות. מחקרים רבים הוקדשו לרעיון החטא לשם שמים בתנועת השבתאות ובחסידות, אולם מקורותיו התלמודיים של הרעיון הוזנחו. הספר חטא לשם שמים: 'עבירה לשמה' בעולמם של חכמים , מאיר פן ייחודי, עלום ומסתורי זה בעולם הרעיונות והדעות של חכמים. המונח 'עבירה לשמה' הוא מונח סתום וחידתי ובפירושו התקשו רבנים וחוקרים. המחבר מציע, לראשונה במחקר, ניתוח של רעיון החטא לשם שמים בספרות התלמודית. משורטטת בו התשתית הרעיונית שקדמה למונח, כיצד הובן בתקופה שבה נוצר ונוסח וכיצד הצליח העולם הרבני להכיל רעיון רדיקלי זה, המערער על הסדר המקובל, אל תוך התלמוד, הטקסט הקנוני של העולם הרבני. נוסף על כך נדון בו הביטוי המעשי של רעיון החטא לשם שמים בעולמם של חכמים.

Twenty years after the author's untimely death this book gives the English language reader access to his research in Comparative Education. This research is theoretical, which makes it valid to this day and even more important at a time when only conceptual thinking can master the flood of information in a rapidly changing world. Research developing on this base in various fields of education – such as teacher training, curriculum, school-systems – will give the teaching profession and other social groups concerned, models for their activities and thus enable them to become partners in decision-making in national educational policy.

הספר דן בדגמים של היחס בין הכוח האלוהי לכוח האנושי בספרות המיסטית היהודית. דגמים אלה חולצו מתוך שלל טקסטים, שרבים מהם נמצאים בכתבי יד וטרם נידונו במחקר. הדיון מצביע על ההמשכיות העמוקה בין מקורותיה הקדומים של המיסטיקה היהודית, המצויים כבר בספרות חז"ל, לדיונים קבליים עד קבלת צפת במאה השש עשרה ועד בכלל. עם זאת הובלטו החידושים של הקבלה המאוחרת ויחסם לתפיסת כוחו של האדם בתרבות הרנסנס. תפיסות קבליות של הכוח מושוות לדגמים רווחים שלו בשיח המודרניסטי והפוסט-מודרניסטי, כגון זה של מישל פוקו. לטענת המחבר השפיעו התפיסות הקבליות על שורשי המחשבה הפוסט-מודרניסטית בעניין הכוח בתקופת הרנסנס. במיוחד מודגשת כאן השפעה אפשרית כזאת על הגותו של ניקולו מקיאוולי. רוב דגמי תפיסת הכוח בקבלה מתארים את הדרכים שבהן, לדעת המקובלים, האדם מסוגל למשוך, לתעל, להפיץ, לעצב ואף ליצור את הכוח האלוהי, בעיקר באמצעות המצוות וכוונתן, אך יש גם דגם סביל, שעל פיו האדם הופך למעין מְכָל לכוח האלוהי הממלא את ישותו. עניינים נוספים העולים בספר הם, לדוגמה, כוחה של השפה לעומת כוח המבט והחיזיון וכן כוחה של החלימה.

במדינת ישראל בפתח המאה העשרים ואחת מתרחש חלק ניכר של העבודה המקצועית בשירותי אנוש, ובעיקר בתחום השירותים הסוציאליים בהקשר בין-תרבותי, כאשר נותן השירות מוצא עצמו בקשר מקצועי עם פונה הבא ממגזר או מרקע תרבותי שונה משלו. זאת כאשר התרבות הדומיננטית נתונה במחלוקת ואל מולה מתעצבות תרבויות וזהויות קהילתיות על בסיס מוצא, לאום, דת, דתיות, מעמד או אידאולוגיה. אמנם מערך שירותי האנוש בישראל פועל זה עשרות שנים בסביבה מרובת תרבויות, אך עד לעשור האחרון, שבו הקצינו התהליכים החברתיים-תרבותיים שצוינו, נטו אנשי המקצוע להתעלם במידה רבה מהשפעות ההקשר התרבותי או הבין-תרבותי על העבודה המקצועית. השפעות אלה הן עניינו של ספר זה, המבוסס בעיקרו על עבודות מדעיות שהוצגו במסגרת כנס ה-40 לייסודו של בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא משקף זוויות התייחסות שונות לנושא זה – של חוקרים בבית הספר כמו גם של מומחים בעלי שם עולמי שהשתתפו בכנס. חלקו הראשון של הספר בוחן את התמורות החברתיות-תרבותיות בחברה הישראלית בפתח המאה החדשה. חלקו השני יוצא מן התיאוריה והמחקר הבין-תרבותי אל ההשלכות בתחום הפרקטיקה, ואילו חלקו השלישי יוצא מן השדה אל הצעות למודלים של התערבות רגישת תרבות.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הנו פורום דמוקרטי המיועד לחקר פסיכואנליטי, לעבודה תיאורטית וקלינית, ולביקורת. יוצא לאור ביוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה של האוניברסיטה העברית לבין איגוד ישראלי לפסיכולוגית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, החברה הפסיכואנליטית בישראל, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, מכון ישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ומכון תל–אביב לפסיכואנליזה בת–זמננו המאמרים בכרך זה: אביאל אורן - משחק החלומות, חלומות על משחק: על מרחב החלום בפסיכותרפיה פסיכואנליטית במשחק עם ילדים עמרי ביכובסקי - מטפיזיקה היא הִיסְטֶריה? גל ונטורה - האֵם המתה, האַלביתי וחרדת המודרניות דיצה חננאל - הערות על קשר האֵם-בן בשלב מוקדם של תסביך אדיפוס שלומית ידלין–גדות - צִירי אמת והנפש הרב–שפתית: תאוריה וטכניקה בראי האמת משה לנדאו - מחשבה, משמעות ואנטי משמעות: התפתחות המבט האסתטי גבי (גבריאלה) מן - 'קירות גמישים': המסגרת האנליטית כקונטקסט ריפויי רות נצר - מֵעֵבֶר לטוב הפעיל: על פסיכולוגיה ועל יהדות יורי סלע - תחושה של משמעות: מבט מחודש על הדילמה הסכיזואידית לאור תפיסתו של דונלד ויניקוט על העצמי האמתי ופנומנולוגיית הגוף של מרלו פונטי יוחאי עתריה - טראומה - חור שחור בלב התרבות: המעבר מיחיד לחברה רועי שופן - מדפי היומן למבטו של האחר: יומנים אישיים והאוטונומיות של העצמי

עניינו של הספר אוזן רואה, עין שומעת ביחסי מוזיקה ותמונה בהקשרים אמנותיים מגוונים, בדגש על מודרניזם, אוונגרד ואמנות עכשווית. נכללים בו תשעה מאמרים מאת אנשי אקדמיה מישראל ומחו"ל מהמובילים בנושאים אלה, וארבע מסות שכתבו אמנים המתארים את תהליכי היצירה שלהם. בפני הקוראים נפרשת פנורמה רחבה של המחקר העכשווי בתחום, המשלבת בין תאוריה לפרקטיקה ומוארת בחומר ויזואלי עשיר. מגוון רחב של דיסציפלינות מיוצגות בספר, ובהן תולדות האמנות, מוזיקולוגיה, פילוסופיה, טכנולוגיה וקוגניציה. נידונים בו קשרי מוזיקה, סאונד ודימוי בציור, מוזיקה, פרפורמנס ארט, אמנות קול, קולנוע, אנימציה, מוזיקה ויזואלית ויצירות מולטימדיה. אמנים ושוחרי אמנות, סטודנטים ומורים, ימצאו בספר עניין רב וצוהר ללמידה נוספת.

The family and the community, which were in a very real sense the core institutions of east European Jewish society, underwent very rapid change in the nineteenth century. These essays look at the past through the prism of the lives of ordinary people, with results that are sometimes surprising, but always stimulating. The topics they treat are varied, but the concern to explain what lay behind the visible reality is common to all of them. The realities of Jewish life in eastern Europe that concerned the average Jew meant the way their children grew up, the way they studied, how they married, and all the subsequent stages of the life cycle--including the problems of divorce, remarriage, and elderly parents. The family and the community were in a very real sense the core institutions of east European Jewish society. These realities were always dynamic and evolving but in the nineteenth century, the pace of change in almost every area of life was exceptionally rapid. This collection of essays deals with these social realities objectively and analytically. Some of the essays presented here are classics that have been widely acclaimed, earning their author a well-deserved reputation for authoritative research; all have been comprehensively revised for this book. They avoid both sentimental descriptions and judgmental attitudes. The result is a picture that is far from the stereotyped view of the past that is common today, but a more honest and more comprehensive one. Topics covered in the studies on education consider the learning experiences of both males and females of different ages. They also deal with and distinguish between study among the well off and learned (not surprisingly, the two went together) and study among the poorer masses. A number of essays are devoted to aspects of educating the elite. Here too, the reconstruction of the realities of the past, as opposed to the stereotypical popular image, reveals the remarkable creativity of what is often mistakenly considered a highly conservative element of society. Several essays deal with aspects of marriage, a key element in the life of most Jews. Using both quantitative and qualitative sources, the author has been able to identify and document characteristics of both first and subsequent marriages and to highlight and explain trends that have hitherto been misunderstood. The problem of aged parents and the changing nature of the nuclear family is also considered. The attempt to understand the rabbinate in its social and historical context is no less revealing then the studies in other areas. The realities of rabbinical life ˆ the problems of getting appointments, job security and insecurity, changing responsibilities and the difficulties of dealing with fragmented and modernizing communities -- are presented in a way that explains rabbinic behavior and the complex relations between communities, ideologies, and modernization. These essays look at the past through the prism of the lives of ordinary people, with results that are sometimes surprising but always stimulating. The topics they treat are varied, but the concern to explain what lay behind the visible reality is common to all of them.

The Land of the Bible, cradle of Judaism and Christianity, is a world of wonders. Here Abraham was asked by God to sacrifice his first born son Isaac, returning from decades of exile in Egypt the Israelites established a nation, and Jesus with the Twelve Apostles founded what would be known as Christianity. Due to its strategic position and spiritual significance, this small piece of land attracted kings, emperors, and sultans who throughout thousands of years claimed it in their quest to dominate the world. It is also a land of unique topographical phenomena: most notably the world's lowest spot, the Dead Sea, the largest Makhtesh, the Great Rift Valley, the Mediterranean and the Red Sea. Michael Medina’s three dimensional photos accompanied by Professor James H. Charlesworth’s descriptions walk you in Jesus’ footsteps as well as through some of the Holy Land’s most significant and spectacular historical, archeological, and topographical wonders.

כמו כל תופעה אחרת בעידן המודרני, שנדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם, גם הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה נולדה למעשה במהפכה הצרפתית. כי אף שאמנות הכתיבה של "היסטוריה" הייתה צורה ספרותית ידועה ועתירת הישגים מאז העת העתיקה, הרי שמבחינות קונקרטיות ופרקטיות, ובכללן גם כדיסציפלינה אקדמית, ההיסטוריה לא הייתה קיימת: לא לימדו אותה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, לא היו לה כללים וסטנדרטים מקובלים של חקירה מדעית ולא הייתה לה השפעה ממשית על המאבקים הדתיים, החברתיים או הפוליטיים-האקטואליים. המהפכה הצרפתית היא שחוללה את הזעזועים האדירים בתרבות הפוליטית המודרנית אשר שינו מיסודה את תפיסת ההיסטוריה של בני התקופה. מעתה ואילך לא נתפסה עוד ההיסטוריה כתהליך שנע לאטו וכסדרו לעבר הגאולה, אלא כמאבקם הפוליטי של עמים ולאומים לחירותם, לזכויות טבעיות ולהכרה בתרבותם הייחודית. ספר זה מבקש אפוא לבחון את עלייתה של ההיסטוריה במאתיים השנים שבין 1740 ל-1940. הוא מתמקד בכמה היסטוריונים ששינו את תפיסת ההיסטוריה ואת מחקרה בעת החדשה. כל אחד מחמשת הפרקים בספר עוסק בהוגה (או שניים) שהרים תרומה ייחודית להתפתחותה של ההיסטוריה, והפך אותה שוב, כשם שהייתה בימי קדם, ל"מורה הגדולה לחיים" (Magistra vitae). אותם מלומדים לא יצרו אסכולה היסטורית מסוימת, אך מבחינה אינטלקטואלית הם היו שותפים לרעיון שההיסטוריה היא יצירה אנושית, במלוא מובן המילה – חופשית, ספונטנית ופתוחה – שנעשתה על ידי בני האדם עצמם.

כתבי העת של ההשכלה במחצית המאה הי"ט – 'החלוץ': מלחמת הדת והתושיה; 'בכורים': חכמת ישראל כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שני כתבי-העת העבריים של ההשכלה העברית במחצית המאה הי"ט: 'החלוץ' (תרי"ב-תרמ"ט, 1852–1889) ו'בכורים' (תרכ"ד-תרכ"ה, 1864–1865). הספר דן בכתב-העת 'החלוץ' בעריכת יהושע השל שור (יה"ש) ו'בכורים' בעריכת נפתלי קלר. 'החלוץ' הופיע ב-13 כרכים לאורך תקופה ארוכה, והוא מייצג את ההשכלה הרדיקלית בגליציה בדרישות התיקונים בדת ובמנהגים. המשתתפים ב'החלוץ' היו מעטים בששת הכרכים הראשונים. ביניהם היו י. ה. שור, י. ארטר, א. קרוכמאל, א. גייגר ומ. שטיינשניידר. ואילו יתרת הכרכים (7–13) כללו את מאמריו של העורך בלבד. התפרסמו ב'החלוץ' מחקרים בתלמוד, במשנה ובמקרא, בהלכה וביוגרפיות, ומחקרים בהשפעת הדת הפרסית והשפה היוונית על ספרות חז"ל. בספר נידונו התופעה של 'החלוץ' ככתב-עת יוצא דופן בפריודיקה העברית, אישיותו של העורך, שור, השקפת עולמו, מחקריו, ומאמריו נגד הממסד הדתי. 'בכורים', שהופיע בשני כרכים, ייצג את ההשכלה המתונה. השתתפו בו 26 סופרים שפעלו בתחומי הספרות היפה וחכמת ישראל. ביניהם היו מ. ה. לטריס, א. ב. גוטלובר, א. ה. ווייס, א. ילינק וד. גורדון. התפרסמו בו מאמרים בנושאי התלמוד, מקרא, היסטוריה יהודית, חינוך יהודי, לשון עברית. ובספרות יפה: שירים, סיפורים וסאטירה. המונוגרפיות כוללות דיון מקיף על כתבי-העת, נושאים שנידונו בהם, הרקע להוצאתם, עריכתם, ודיון בתרומתם של החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם לחכמת ישראל ולהשכלה. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני ויסודי – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, המאפשרים גישה ישירה לרשימות של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים. הספר הוא החמישי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית שהופיעו בהוצאת מאגנס: 'המאסף', 'בכורי העתים', 'כרם חמד', ושמונה כתבי-עת של ההשכלה מ-1820 עד 1845.

'הספר הניתן כאן בתרגום עברי הוא היחידי שהקדיש מיל לשאלת המידות [...] מיל העשיר את תוכנה של שיטת בנתם וקירב אותה לאמיתות החיים.' חיים יהודה רות 'ג'ון סטיוארט מיל היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במשך המאה התשע עשרה והוא נחשב לדוברה המעמיק והיעיל ביותר של ההשקפה הליברלית על האדם והחברה [...] מיל ניסה לכונן ולהפיץ עמדה פילוסופית שתסייע לקידום הידע המדעי, חופש הפרט והאושר האנושי [...] כתביו האתיים (ובעיקר "התועלתיות") מכילים את הניסוח המשפיע ביותר של המוסר ההומניסטי-הליברלי שנוצר במאה התשע עשרה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967

מארג הוא כתב עת היוצא לאור ביוזמת מרכז פרויד לחקר פסיכואנליטי באוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף עם שישה מכונים וחברות פסיכואנליטיים בישראל. הוא משמש במה ואכסניה, בשפה העברית, לשפע היצירה והעבודה הפסיכואנליטית בישראל בתחומי התאוריה, הקליניקה והמחקר, וכן בתחומים המשיקים לפסיכואנליזה - ספרות, אמנויות, פילוסופיה, רפואה, לימודי תרבות, לימודי יהדות, לימודי מגדר ועוד. נוסף על היותו במה למאמרים רב-תחומיים בפסיכואנליזה, הוא מביא לידי ביטוי את האופי הרב-גווני של החברות והמכונים הפסיכואנליטיים הישראליים ואת הדיאלוג ביניהם. כרך א כולל 15 מאמרים מאת גבי שפלר, משה הלוי ספירו, קובי אבשלום, חגית אהרוני, שמואל ברנשטיין, עודד גולדברג, נמרוד גולן, דיצה חננאל, גדעון לב, איתמר לוי, רינה לזר, גבריאלה מן, תמי פולק, רענן קולקה ואלינה שלקס. המאמרים בכרך זה: גבי שפלר - פתח דבר: פסיכואנליזה עברית - פסיכואנליזה בעברית משה הלוי ספירו - שפת הטיפול, לשון הניתוח: הקדמה לכתב העת הישראלי בלשון העברית לחקר הפסיכואנליזה קובי אבשלום - מצפן אנליטי חגית אהרוני - 'כלכלה שלייתית': מחשבות על התנועה בין חיבור לנפרדות ועל ההתקיימות הפרדוקסלית שלהם שמואל ברנשטיין - סוד הנעורים עודד גולדברג - דוד המלך, אבשלום בנו וחלקו של האב בתסביך האדיפלי נמרוד גולן - מה רואה ג'אקומטי? התהוות זולתעצמי ביצירתו של אלברטו ג'קומטי דיצה חננאל - הסובייקט האינטרסובייקטיבי הוויניקוטיאני כמטפורה לדיאלקטיקות של טיפול אנליטי: הפן החוויתי של תיאוריה פסיכואנליטית גדעון לב - בין פיסול לציור: מטרות הטיפול של הפסיכואנליזה האמריקנית בשנות החמישים ובשנות התשעים של המאה העשרים בראייה חברתית–תרבותית איתמר לוי - הבית והדרך רינה לזר - 'שיחה לאינסוף': עבודת הלא-מודע גבריאלה מן - פנים שונות לקונטקסטואליות: בין אחדותיות לשניות בפסיכולוגיית העצמי ובתאוריה האינטרסובייקטיבית התייחסותית תמי פולק - מפגש בין ייצוג תבוני לייצוג תמוני באספקלריה המארג (The Grid) של ביון רענן קולקה - תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לממד הרוחני בפסיכואנליזה: הרהורים על 'פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח האדם' מאת היינץ קוהוט אלינה שלקס - כשהזמן עמד מלכת: מחשבות על ממד הזמן במצבים מנטליים ראשוניים

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית פרופ' חגי כנען

הספר החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה עוסק בתחום חינוכי שבו העשייה רבה ודינמית ואילו המחקר והכתיבה האקדמית על אודותיו מועטים. הספר מקיף את תחומי החינוך הבלתי פורמלי מתקופת היישוב עד ימינו על היבטיהם התאורטיים והמעשיים. נדונות בו דיסציפלינות שהחינוך הבלתי פורמלי מבוסס עליהן, כמו הפילוסופיה החינוכית, הסוציולוגיה החינוכית, הפסיכולוגיה החברתית והחינוכית, הפדגוגיה וההיסטוריה. נוסף על כך, הספר מקיף את תחומי העשייה העיקריים של החינוך הבלתי פורמלי. מתוארות בו מסגרותיו הארגוניות העיקריות והפעילויות המתקיימות בהן הן במסגרות החוץ-בית-ספריות: תנועות נוער ומוסדות חינוך קהילתיים ופנימיתיים - הן במסגרות התוך-בית-ספריות - חינוך חברתי, פעילויות מחוץ לתכנית הלימודים ומיזמים ופעילויות שמשרד החינוך יוזם כגון הפרויקטים "מחויבות אישית", "מסעות בני נוער לפולין" ו"קהילה הוגנת". הספר מיועד למורים ולסטודנטים המתמחים בתחום החינוך הבלתי פורמלי באוניברסיטאות, במכללות האקדמיות ובמכללות להכשרת מורים בישראל. ימצאו בו עניין אנשי חינוך וכל מי שתחום החינוך קרוב ללבו.

הספר ידו של אריסטו דן באופן נגיש לכל אך ללא התפשרות אינטלקטואלית בבעיות קלאסיות המלוות את הפילוסופיה מזה מאות שנים. הספר כולל חמישה פרקים, כל אחד כתוב כיחידה עצמאית, העוסקים בטיעון החלום, חופש הרצון, מדידה ומרחק, הטיעון מן התכנון, וטבע הפילוסופיה. הספר יעניין את הקורא המשכיל החפץ להתנסות בדיונים פילוסופיים, אך הוא מתאים גם כבסיס לדיון בקורסים אוניברסיטאיים וכספר ללימוד פילוסופיה בתיכון. הפרק הראשון בספר מציג את טיעון החלום, לפיו לא ניתן לדעת אם אין אנו חולמים כעת. הפרק מסביר מדוע תפיסת הידיעה אותה מניח הטיעון, שמקורה בפילוסופיה של אפלטון והשאובה מעולם המתמטיקה, אינה מוצדקת. הפרק השני דן בטבע הפעילות החופשית ובקשר בינה לבין האחריות למעשינו, ומראה כיצד היא מתיישבת עם דטרמיניזם בטבע. הפרק השלישי דן בבחינות שונות של מדידה בכלל ומדידת המרחק בפרט, בתלותן ההדדית ומגבלותיהן. הפרק הרביעי מעמת את הטיעון מן התכנון עם תיאורית האבולוציה כניסיונות להסבר התכנון לכאורה בטבע: הוא מסביר את מגבלות הטיעון מן התכנון, את הבעייתיות העקרונית שבו, ואת יתרונות ההסבר האבולוציוני. הפרק האחרון דן בטבע הפילוסופיה, בכישלונה לספק ידיעות על טבע העולם, בתובנות שהיא יכולה להעניק, ובתרומתה לתחומי ידע אחרים. הספר משלב מבוא לדיונים קלאסיים בפילוסופיה עם רעיונות מקוריים. הקורא שזו לו החשיפה הראשונה לפילוסופיה, כמו גם הפילוסוף המנוסה, ימצאו בו עניין וחומר למחשבה.

Sabbatai Zevi (1626-1676) stirred up the Jewish world of the mid-seventeenth century by claiming to be the messiah, then stunned it by suddenly converting to Islam. His story, and that of the movement he created, is a landmark event in early modern Jewish history and a dramatic example of what can happen when mystic dreams and messianic hopes combine in an explosive mixture. Now, for the first time, English readers can experience these events through the words of those who lived through them, in lucid and compelling translations by a leading authority in the field. Of the contemporary 'testimonies' translated by David J. Halperin, three are accounts by Sabbatai Zevi's followers of the life and deeds of their messiah. These are the Najara Chronicle, an eyewitness narrative which Gershom Scholem called 'one of the most extraordinary documents shedding light on Sabbatai's personality'; Baruch of Arezzo's Memorial to the Children of Israel, a sober yet devout biography of Sabbatai written shortly after his death; and the bizarrely fanciful hagiography composed in 1692 by Abraham Cuenque of Hebron. These 'believers' narratives' are supplemented by two seventeenth-century letters, pungent in their style and colourful in their details, in which Sabbatai and his followers are described by a contemporary rabbi who detested them and everything they stood for. Finally, a reminiscence of Sabbatai's last days, preserved by one of the most independent-minded of his followers, conveys the enigma of the man that was to haunt the generations.

בדיאלוג מנון , סוקרטס ומנון דנים בשאלות מהי שלמות, דהיינו סגולה טובה, והאם היא ניתנת ללמידה או שהיא באה מן הטבע, האם אפשר לשפר את אופיו המוסרי של האדם על ידי הוראה ולמידה. מנון מגדיר את השלמות כיכולת לשלוט בבני אדם, וסוקרטס מוכיחו שאין זו הגדרה מספיקה. הגדרה חדשה של מנון – ההשתוקקות לדברים היפים והיכולת להשיגם – מופרכת אף היא. סוקרטס מציג את תורת ההיזכרות כיסוד לאפשרות של ידיעה, ובדיאלוג נידונה השאלה כיצד ניתן להגיע לידיעה מאי-ידיעה, שהרי הידיעה קיימת בנו מראש ולמידה היא למעשה היזכרות. סוקרטס בוחן את אחד מנעריו של מנון בשאלה גאומטרית, ומוכיח שאם השלמות היא ידיעה, היא ניתנת להילמד. הוא אינו טוען שהנער יודע את התשובה, אלא שיש לנער סברות מוקדמות, ואם יועלו בפניו סברות נכונות, הוא יגיע לידיעה אמיתית. אולם סוקרטס עצמו מטיל ספק באמיתותה של מסקנה זו. לדבריו, אי אפשר להורות שלמות; השלמות אינה ניתנת להילמד אלא היא מתת אלוה. מנון , בתרגומו של אריה סימון, ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ח במסגרת הסדרה ספרי מופת פילוסופיים בהוצאת מאגנס. מהדורה מתוקנת שלו יצאה לאור בשנת תשי"ב. המהדורה הנוכחית, מתוקנת אף היא, כוללת את השיחה "מנון", וכן פתח דבר והערות השוליים של אריה סימון ושל המערכת (ההערות כתובות בעברית ולא בכתב רש"י). אלה מופיעים בגופנים שונים כדי שהקורא יוכל להבחין ביניהם.

הקובץ עוסק בתהליכי השינוי שעברו על אזור הספר הרומי בגרמניה במעבר מן העת העתיקה לימי הביניים המוקדמים. הוא דן בארגון פוליטי של שבטים וערים, בעיצוב הארגון הכנסייתי, במבנים שבטיים ובתפקוד הכלכלי-המנהלתי של הערים וכן בגבול הרומי במזרח התיכון, בהשפעת הכיבוש הערבי על חקלאות המזרח התיכון ובעיצוב יחס הנצרות ליהודים בחוק הרומי.

The Habad school of hasidism is distinguished today from other hasidic groups by its famous emphasis on outreach, on messianism, and on empowering women. Hasidism Beyond Modernity provides a critical, thematic study of the movement from its beginnings, showing how its unusual qualities evolved. Topics investigated include the theoretical underpinning of the outreach ethos; the turn towards women in the twentieth century; new attitudes to non-Jews; the role of the individual in the hasidic collective; spiritual contemplation in the context of modernity; the quest for inclusivism in the face of prevailing schismatic processes; messianism in both spiritual and political forms; and the direction of the movement after the passing of its seventh rebbe, Rabbi Menachem Mendel Schneerson, in 1994. Attention is given to many contrasts: pre-modern, modern, and postmodern conceptions of Judaism; the clash between maintaining an enclave and outreach models of Jewish society; particularist and universalist trends; and the subtle interplay of mystical faith and rationality. Some of the chapters are new; others, published in an earlier form, have been updated to take account of recent scholarship. This book presents an in-depth study of an intriguing movement which takes traditional hasidism beyond modernity.

ישראלים רבים רגילים לחשוב על ירושלים שקדמה לציונות כעל עיר עותמאנית פרובינציאלית זנוחה, מנוונת, מזוהמת ונחשלת, סגורה בפני כל קידמה ושרויה בתוך רשת של איבות בין הדתות השונות האוחזות בה. הדימוי הזה, הנשען ברובו על תיאורי תיירים מערביים שבאו לארץ הקודש וחיפשו בה מראות שגיאים של מזרח אגדי-קדוש והתאכזבו מרה, התאים ביותר לחוויית הגאולה הציונית בעידן ההרואי שלה. הציונות, בעיניה, הפריחה את השממה והביאה קידמה אל הארץ הנטושה-הריקה ולירושלים החרֵבה בכלל זה. ונסן למיר חוקר את ירושלים של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים מתוך עולמה שלה: כתבי תושביה, מסמכי הניהול והשלטון שהיו בה, עדויות, מפות ודו"חות על המסחר והכלכלה שפיעמו בה. כך הוא מגלה תמונה אחרת לחלוטין: במשך למעלה משבעים שנה חיו בירושלים בני הדתות השונות שלה, היהודים, הנוצרים והמוסלמים, חיי שיתוף פתוחים ושלווים במידה מרשימה ביותר; הכבוד והתועלת ההדדית היו חזקים בה מכל איבה מיתולוגית. דווקא אז חייתה ירושלים את ההווה ההיסטורי שלה בפתיחות גמורה כלפי העולם הסובב אותה ומתוך עניין רב בהשכלה ובתרבות העולם. העיר נוהלה במשותף (!) ושליטיה העותמאניים היו נאורים וערים לצורכי הקהילות השונות, הרחק מאוד מן הדימוי המושחת שהודבק להם בהיסטוריוגרפיה ובספרות הישראלית. מורכבותה הבלתי רגילה של ירושלים לא ביתרה את אבריה. רק חלוקתה (החיצונית) לרבעים, לצד עלייתה של הלאומיות, היהודית והערבית, ערערו את רקמת חייה הייחודית. ונסן למיר לא כתב מסמך נוסטלגי על זמן ירושלמי אבוד, אלא אבחנה פוליטית תרבותית חשובה ואף גורלית: איבת הדתות והלאומים הירושלמית אינה בגדר הכרח והיא אינה רשומה בה מעצם טבעה.

The Martin Buber Society of Fellows explores how individuals, groups, and societies in a variety of cultural contexts, political settings, and time periods respond to the perpetration of injustices. Approaching the concepts of revenge, retribution, and reconciliation from interdisciplinary and cross-cultural perspectives, it opens a fruitful discussion among scholars of history, literature, psychology, biology, political science, communications, sociology, religious studies, law, and philosophy. The book investigates how social groups reach and maintain an equilibrium between an emotional thirst for an immediate and unmediated response to injustices and societies’ need to adjudicate measures and sanctions that seem proportional to the breech of justice. This volume is the third in the Martin Buber Society of Fellows Notebook Series.

אסופת המאמרים בספר "השפה העברית בעידן הגלובליזציה" פונה הן לחוקרים והן למורים העוסקים בהוראת השפה בשדה ומאפשרת לקורא עיון מקיף ומגוון בהיבטים שונים הנוגעים לעברית. הקובץ מביא אל קדמת הבמה סוגיות מחקריות העוסקות בעברית בהקשריה התרבותיים, החברתיים והלשוניים ודן במצבה של השפה בישראל ובעולם, כמו גם בתכניות לימודים עדכניות להוראת עברית כלשון נוספת. ייחודו של הספר מוצא את ביטויו בשילוב בין תיאוריה לפרקטיקה, בעיסוק בעברית כשפה ראשונה, כשפה שנייה וכשפת מורשת כאחד, בהתייחסות ללומדים בגילאים שונים ולהקשרי אוכלוסייה מגוונים – דוברי עברית מלידה, המגזר הערבי בישראל וקהילות התפוצה היהודית. בספר שלושה שערים. השער הראשון דן בנושאים אלה: מרחב הקיום של העברית במציאות העולה מיחסי ישראל-תפוצות; העברית במחלקות ללימודי יהדות ותיאולוגיה באוניברסיטאות באירופה ובאמריקה; הדילמה הנוגעת ללשון התפילה; הקשיים שבפניהם עומד הקורא המודרני בבואו להתמודד עם הטקסט הקלסי; התמורות בעברית של ימינו במישורים הלשוני והחוץ-לשוני; הישגיהם של תלמידים עולים בעברית הלימודית-אקדמית; הביסוס התיאורטי לפיתוח תכניות הלימודים בעברית כשפה ראשונה וכשפה שנייה; מודל למדיניות לשונית בחברה רב-לשונית ורב-תרבותית כישראל. השער השני מציג את תכנית הלימודים החדשה ללומדי עברית במגזר הערבי ותכניות לימודים להוראת עברית בתפוצות למן הגיל הרך, דרך כיתות בית הספר היסודי ועד לכיתות חטיבת הביניים והחטיבה העליונה. בשער השלישי מובעת דאגה באשר לעתידה של העברית בישראל ובתפוצות בעידן הגלובליזציה.

איטליה מבקשת להגיש לקוראים מחקרים, אינטרדיסציפלינאריים ככל האפשר, אך יותר מכך משווים בין המרחב התרבותי של היהודים לבין המרחב של "העולם הגדול", בכל התחומים הנוגעים לתולדות יהודי איטליה, תרבותם וספרותם. איטליה מבקשת להמשיך בעידוד חוקרים צעירים להתמסר למחקר בתחומים אלה, מתוך גישה של רצינות מדעית כרוכה בפתיחות רבה, כפי שאכן הייתה המסורת הנקוטה בידי כתב-העת עד כה. איטליה מבקשת להמשיך בהעמדת גשר בין התרבות היהודית לבין התרבות האיטלקית ולהוסיף חוט לאריג שהחל נארג על אדמת איטליה לפני אלפיים שנה, הלוא הוא החוט של החוויה התרבותית של עם ישראל בארצו הקדומה, מנקודת הראות של השתייכות תרבותית של עם ישראל בארצו הקדומה, מנקודת הראות של השתייכות תרבותית לשני העולמות, שניהם ריאליים – לא עוד כבעבר, אחד ריאלי ואחד דמיוני. לבסוף, איטליה מבקשת להמשיך ולתרום את תרומת האוניברסיטה העברית לזיקה בין התרבות הישראלית לבין התרבות האיטלקית.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

תולדותיו של המיתוס על המקור היהודי של החכמות והמדעים מראשיתו בתרבות ההלניסטית ועד ימינו נפרס בספר רקחות וטבחות , שהוא ההיסטוריה המקיפה הראשונה של נושא מרתק זה. המחבר עוקב אחר הופעתו של המיתוס לראשונה בתרבות ההלניסטית-הפגנית ובזו היהודית, דרך כתבי אבות הכנסייה בתרבות הביניימית הנוצרית, ובזו האסלאמית והיהודית, בתקופת הרנסנס, בראשית העת החדשה ובתקופת ההשכלה הכללית והיהודית ועד ימינו. בספר נפרסים הסיפורים והמסורות הכרוכים במיתוס על המקור היהודי של החכמות והמדעים, ונבחנת שלשלת הקבלה וההעברה שלהם בין הדורות ובין ארבע תרבויות: ההלניסטית-פגנית, היהודית, הנוצרית והאסלאמית. נבדקים המניעים שהביאו ליצירת הסיפורים והמסורות השונות של מיתוס זה והמטרות שהוא שימש - וביניהן ההצדקה ללימוד 'חכמות כלליות', 'חיצוניות' או 'יווניות' על ידי המשכיל היהודי. מש'מוכיחים' כי מקורו של כל הידע הפילוסופי והמדעי בתורה, הרי לימודם הופך להיות חלק בלתי נפרד של מצוות תלמוד תורה, בחינת השבת אבדה או גנבה. גם באסלאם ובנצרות שימש המיתוס לצרכים תאולוגיים אפולוגטיים. ולמרות שמתקופת הרנסנס החלו מערערים על תוקפו של מיתוס זה, ותופעה זו הגיעה לשיאה בהשכלה היהודית, הוא מעולם לא איבד את קסמו, ויש לו ביטויים שונים בתרבות היהודית והישראלית עד עצם היום הזה. הספר יוצא לאור בשיתוף עם הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

This illuminating study is about the absence of a concept of time in ancient Judaism, and the predominance instead of process in the ancient Jewish world-view. Sacha Stern draws his evidence from the complete range of Jewish sources from this period: mainly early rabbinic literature, but also Jewish Hellenistic literature, Qumran sources, Apocrypha and Pseudepigrapha, and inscriptions. Following a methodological introduction drawing on anthropological studies, the author starts by focusing on the word used for time in early rabbinic literature, zeman. He shows that it means only ‘points in time’ or finite periods of time, but that the concept of time as a continuum—of time as a whole—is totally absent from rabbinic texts. It is unknown even in such obvious contexts as discussions of age, accounts of the creation of the universe, and in other matters relating to timing and time reckoning, the calendar, and chronology. He shows convincingly that although timing was central to early rabbinic halakhah, it was not conceived of as a measuring of the time dimension, but rather as a way of co-ordinating different processes (e.g. co-ordinating the reading of the Shema with sunrise or dusk). The calendar, likewise, was not a measurement of time but an astronomical scheme, and therefore only process-related. Similar conclusions apply to early rabbinic notions of chronology, history, and even ethics: the notion of time as an entity or a resource, so familiar in modern society, is completely unknown in rabbinic ethics. Further confirmation emerges from the author's study of non-rabbinic ancient Jewish sources in Greek, Hebrew and Aramaic, including Apocryphal and Pseudepigraphic works and Dead Sea Scrolls, sources that are also concerned with the calendar and chronology but without any notion of time per se. The absence of a concept of time is also attested in other Near eastern cultures, but stands in contrast to Graeco-Roman culture with its pervasive concept of chronos. The ancient Jewish view also stands in contrast with medieval Judaism, when the concept of time became well established in ethics, philosophy, biblical exegesis, and halakhah, a development which Stern attributes partly to the influence of Greek philosophy on medieval Jewish thinkers. He concludes with reflections on the wider implications of these findings, especially regarding the limited Hellenization of ancient Judaism and its cultural isolation within the Graeco-Roman world. This perceptive work, clearly, cogently, and convincingly argued, offers a new perspective on the world-view of ancient Judaism and its links with other cultures in the Near East of late antiquity.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

Shmuel Yosef Agnon, born in Poland in 1888, is one of the central figures in Modern Hebrew literature. His concern as an author for the historical past of the Jews of Poland and for all aspects of the relationships between Jews and Poles is inherently woven into his writings. This monograph is a revised and expanded version of an article entitled, "Between Historical Reality and Literary Fantasy – Polish-Jewish Relations in the writings of S.Y. Agnon", which was first published in Hebrew in Gal-Ed XI (1989), pp. 109-160. The text was translated by Ora Wiskind. For ease of reference all titles of Agnon's work quoted in the text appear in transliterated form; the original Hebrew titles and translations are included. The illustrations present in the text are from the "Yad Agnon" collection.

קובץ מחקרים זה, המוקדש למייסד המרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית פרופ' ישראל אדלר, מציג מגוון נושאים בחקר המוסיקה היהודית ממזרח וממערב. בספר דיונים כלליים, כגון על מהותו והתפתחותו של המושג "מוסיקה יהודית", ומאמרים פרטניים יותר על המסורות הליטורגיות הספרדיות והאשכנזיות, על טקסים קבליים בנושא מוסיקה, על מלחינים ומבצעים יהודים, על נוכחותם של ז'אנרים מוסיקליים כלליים בתרבות היהודית ועוד.

אנורקסייה ובולימיה הן חידה מזעזעת: כיצד ייתכן שבניגוד לחוקי הטבע נערה (בדרך כלל המדובר בנערות) משבשת לעצמה את מילויו של הצורך הטבעי, הבסיסי והמהנה – אכילה? מדוע היא משתעבדת לעינוי, לפגיעה ולהרס, לעתים עד מוות? הפחד לתפוס מקום הוא הספר הראשון בעולם המציג באורח מדעי ושיטתי יישום של גישה תאורטית וטיפולית חדשה – הפסיכולוגיה של העצמי – לטיפול באנורקסייה ובבולימיה. מתוך גישה זו המחבר מתחקה אחר החידה ומראה את דרך החתחתים שבה מתייסרת החולה, שמחלתה מאלצת אותה לפנות לאוכל או להימנעות ממנו כדי להשיג סיפוקים שאינה מאמינה שבני אדם מוכנים לתת לה. היא פוחדת לתפוס מקום בחברה המעודדת אינדיווידואליזם, קידום עצמי ותפיסת מקום. בחלקו הראשון של הספר מוצגים התאוריה, בחינתה האמפירית ויישומה בהפרעות אכילה. בחלקו השני מובאים שנים עשר תיאורי מקרה מפורטים. הספר מיועד לאנשי מקצוע, אך כל קורא משכיל יוכל להפיק תועלת מן הדברים המובאים בו.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש