יד ושם הוא הרבה יותר ממוסד הנצחה. במשך עשרות שנים, המוזיאון ההיסטורי של יד ושם הוא אחד האתרים המרכזיים שבהם מעוצב, מוגדר ומונחל סיפור השואה הישראלי למבקרים, לתלמידים, לחיילים ולאישי ציבור מן הארץ ומהעולם. אך כיצד התפתח סיפור זה? אילו ערכים, מסרים ופרשנויות ביקשו יוצרי התערוכות להנחיל לציבור? וכיצד השתנה הזיכרון לאורך השנים? בספר זה נבחנת התפתחותן של התערוכות ההיסטוריות ביד ושם, מראשית הרעיונות להקמת המוסד בשנות הארבעים של המאה העשרים ועד פתיחת המוזיאון החדש בשנת 2005. באמצעות מחקר ארכיוני מקיף וחשיפת חומרים נדירים מנתח הספר את האופן שבו עוצבו והוצגו סוגיות מרכזיות בזיכרון השואה: דמות הקורבן, ייצוג הנאצים, מושג הגבורה, ההתנגדות היהודית, מקומה של הציונות ולקחי השואה בחברה הישראלית. זהו מבט מקורי על התערוכות ההיסטוריות ביד ושם כמערכת סמלית, תרבותית ופוליטית המשקפת את התמורות שחלו בהיסטוריוגרפיה, בזהות הלאומית וביחסה של החברה הישראלית לעברה. הספר מנתח תהליכי אוצרות וזיכרון ומציג כלי מחקרי חדש להבנת האופן שבו מוסדות זיכרון מעצבים תודעה היסטורית ומשפיעים על עיצוב זהות קולקטיבית. כך מברר הספר כיצד הופכת השואה מאירוע היסטורי לנרטיב לאומי – ומה מלמד נרטיב זה על החברה הישראלית.

בספר טוב אחרית דבר נבחנים התיקונים שעשו בספריהם שלושה מחכמי ימי הביניים – הרי"ף (ר' יצחק אלפסי), ר' צדקיה מרומי ור' הלל בן אליקים – ומידת הצלחתם לעדכן את נוסח ספריהם בכל תפוצות ישראל. על יסוד כלל כתבי היד הידועים של שלושת החיבורים בוחן הספר אילו עותקים משמרים את הנוסח המתוקן ואילו מעתיקים את הנוסח הראשון, שהמחבר עצמו כבר דחה וביקש להחליפו. עוד נדונה השאלה אם הפוסקים שהסתמכו על דברי הרי"ף הכירו את התיקונים שעשה בספרו, או שמא לא ידעו על מקצתם והמשיכו לצטט לפי תומם את נוסחו הראשון של ספר ההלכות, בלי לדעת שהרי"ף חזר בו ושינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. הדיון בספרו של ר' צדקיה מרומי, שבלי הלקט , חושף גם הוא תיקונים שעשה בו המחבר. ר' צדקיה תיקן את ספרו בשלב מאוחר מאוד של עבודתו, לאחר שחשב כי כבר השלים את כתיבתו ואף הכין כמה עותקים נקיים שלו, שעדיין מונחים היו על שולחנו. בעותקים אלה, הנחשפים כאן לראשונה, שילב המחבר ברגע האחרון הוספות ומחיקות, ולעתים אף תלש מהם דפים שלמים וגנזם – ולעולם לא נדע מה נכתב בהם ומה הניע אותו להסירם. מרתק במיוחד הוא סיפורו הידוע של ר' צדקיה על שרפת התלמוד בפריז בשנות הארבעים של המאה השלוש-עשרה: מחקר זה מגלה לראשונה כי גם את הסיפור הזה ערך המחבר פעמים אחדות ועשה בו שינויים משמעותיים.

ר' יוסף רוזין (1936-1858), "הרוגוצ'ובר", מחבר ספרי הלמדנות צפנת פענח , היה גאון תלמודי נערץ, רב קהילה חסידי, פוסק הלכה מקורי ומן הדמויות הרבניות הססגוניות באירופה בעת החדשה. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה הוא ספר המחקר האקדמי הראשון המוקדש למשנתו, והוא עוסק בזיקה מרתקת המצויה בכתביו בין למדנות תלמודית ועיון הלכתי לבין רעיונות ממקורות פילוסופיים. אינטראקציה זו, בין הלכה ולמדנות לבין שדות הפילוסופיה והמדע, התהוותה אצלו ברובה בעקבות עיסוקו ב מורה נבוכים ובפרשניו, והיא חסרת תקדים בהיסטוריה של הכתיבה הרבנית מבחינת ממדיה, עושרה, שיטתיותה ומקוריותה. לצד השפעה בולטת של הפילוסופיה האריסטוטלית והמיימונית, מחשבתו הלמדנית־הלכתית של הרוגוצ'ובר מצאה עצמה משוחחת באופן ישיר עם אסכולות נוספות וקשת של הוגים: המֻתכלִמון, אבן רֻשד, משה נרבוני, ברוך שפינוזה ואנשי תנועת ההשכלה – יצחק סטנוב, שלמה מימון ושד"ל. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה בוחן את מגוון אופני הזיקה והשיח שבמפגש בין שני העולמות וחושף בהם תופעות הגותיות יוצאות דופן.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול גיליון כפול (78-77). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

ספר ההשוואה בין הלשון העברית לערבית (כִּתַאבּ אלמֻוַאזַנַה̈) הוא חיבורו המונומנטלי של ר' יצחק בן ברון, שבו סיכם את הישגיהם של חכמי לשון בלשנות שמית משווה במאות ה־10–11. בן ברון, איש אשכולות שהיה מקורב בספרד במפנה המאות 11–12 לענקי הרוח ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי, מציע ניתוח שיטתי, מעמיק וחדשני, של הזיקה המבנית והלקסיקלית בין העברית לערבית, בהתבסס על תורת ר' יונה אבן ג'נאח ומסורות הדקדוק והמילונאות הערבית הקלאסית. במהדורה זו מוגשים לראשונה כל שרידי החיבור שנתגלו עד ימינו ערוכים במהדורה ביקורתית, מתורגמת ומבוארת, ובלוויית מבוא מפורט ומדור 'הארות' מעמיק ורחב־היקף המאיר את תורתו של בן ברון באור חדש .

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

בתרגום זה מובאים שני הספרים הראשונים של מה שנקרא 'ספר המידות לניקומאכוס', והוא (כנראה) רשימות ההרצאות של אריסטו על תורת המידות כפי שרשם (או עיבד) אותן בנו ניקומאכוס. מכאן צורת הספר ואופיו המיוחד: הוא אינו 'שיטתי' במובן הרגיל של המילה ואף אינו פסקני, אלא 'דיאלקטי', כלומר שואל ומשיב, מציע, מרחיב, חוזר, מתקן, מגלה את דעתו רק לאט. הוא סופר לא של 'הלכה' אלא של 'שקלא וטריא'. מצד תוכנו הספר הוא סיכום של ניסיון החיים היווני. הוא מציג נקודת מוצא תכליתית, מדגיש את הצד החברתי, מתעניין בחינוך המוסרי למעשה ותופס את המוסר כאמנות החיים, שבה, כמו בכל תחומי האמנות, העיקר הוא ההרמוניה וההתאמה ההדדית בין הרכיבים. הספר חושף לעינינו את היסודות הראשוניים של מחשבה מסודרת בענייני מוסר. 'החיבור הוא שיא התפתחות מחשבתו המוסרית של אריסטו. הוא תוצאה של ניסיונותיו ליישם בתחום המוסרי את עמדותיו המאוחרות יותר בעניין הפסיכולוגיה והמטפיזיקה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

מתוך עדותה של תרז גולדשטיין, עוזרתו של עמנואל לוינס ב- ENIO (Ecole Normale Israélite Orientale) , שהדפיסה את כוליות ואינסוף , כמו גם את עיקר יצירתו של לוינס בשנים 1953--1980 "אם היה קשה לפעמים להבינו, הרי זה משום שהמחשבה שלו הייתה מהירה יותר מהדיבור. גם כתב ידו היה חפוז, ולעתים קרובות קשה לפענוח. אילו ראיתם באילו טיוטות נכתבו כוליות ואינסוף וחירות קשה! על גבי מעטפות, בשולי פנקסי הזמנות או על כל פיסת נייר נקייה. לא פעם היה עלי להפוך את הדף לכל הכיוונים כדי למצוא את סוף המשפט. הוא כתב בעט הנובע שלו – לא במילוי, זה התייבש מהר מדי! הוא כתב הרבה, תיקן בלי סוף, מחק, גזר, הדביק קולאז'ים. הוא חדל רק כאשר הכתוב ביטא את מחשבתו בדייקנות. הוא היה נותן לי את כתבי היד שלו, הייתי מדפיסה אותם, אבל הוא מעולם לא היה שבע רצון ממעשה ידיו. יום אחד הוא העז לשאול אותי אם אני סבורה שזה טוב! מצאתי בכתיבה שלו מין מקצב מוזיקלי, מטרונום. כששמעתי את המקצב הזה בעת שהדפסתי, בעת שחזרתי וקראתי את הכתוב, ידעתי שזה טוב, ידעתי שהוא סיים, שהוא לא יוסיף לתקן עוד. אמרתי לו: עכשיו זה מוזיקלי, זה טוב." דבריה של תרז גולדשטיין לקוחים מנאום שנשאה במרכז הקהילתי-יהודי של פריז ב-23 בינואר 2006, במסגרת הכנס "מאה שנים עם לוינס: הומניזם למען העתיד", וכן מריאיון שערכה עמה ז'ואל הנסל באוגוסט 2009. כוליות ואינסוף היא אחת מפסגות היצירה של עמנואל לוינס (1995-1906) ומאבני היסוד של המחשבה הפילוסופית במאה העשרים. הספר מתווה נתיב המוביל מן האגואיזם – או ה"אתאיזם" – של הסובייקט הבודד אל שבירתו בדמות היחסים עם הזולת ועם פניו – שבהן מתגלה האינסוף. לוינס מתאר את השהות בְעולם של הנאה ועבודה, את היחס אל ה"נשי" ואל הילד, ואת המתח הקיים בין אתיקה לפוליטיקה. הוא מנהל דיאלוג ביקורתי עם אבות הפילוסופיה המערבית: אפלטון, דקארט, הגל, ברגסון, רוזנצווייג, בובר, הוסרל והיידגר. הספר תורגם לעברית על ידי רמה איילון, ומצורפת לו הקדמה מאת ד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. עריכה מדעית: ז'ואל הנסל

רובנו מתנסים בתחושות אבסורד וריקנות, באותו הלך רוח שמילט מחזהו של קֹהלת את נהמת ההבל הבלים שלו. רגשות אלה, טוען נייגל, נובעים מפער בין ההתייחסות הרצינית לחיינו לבין הכורח להתבונן בהם מדי פעם בריחוק ולהשתאות על הרצינות; ולהתבייש בה, ללעוג לה, לקלל אותה – וקצת להתמוטט. הרצינות מתלווה לקיום כשמתנסים בו מבפנים, מפרספקטיבה סובייקטיבית. כשמסתכלים עליה מבחוץ, באובייקטיביות, היא מתנפלת עלינו בצחוק רע ונובחת שהיא – הרצינות – אינה יכולה להיות רצינית כי אנו עצמנו איננו רציניים: אנו אפסיי ערך וקיקיוניים. אך בעוד האדם מרשרש "החיים חסרי משמעות, החיים חסרי משמעות" הוא ממשיך להתמסר להם ולקיימם ברצינות. עשן האבסורד מתאבך מהתנגשות זו בין נקודת המבט האובייקטיבית לסובייקטיבית. ההתנגשות בין הפרספקטיבה האישית למרוחקת מארגנת נתח חשוב מהגותו של נייגל. בשוּרת מחקרים המתפרסמים ב שאלות עלמוות – רובם זכו למעמד המיוחד של קלסיקה בת זמננו – הוא משתמש בה כדי לפענח טווח רחב של בעיות יסוד בפילוסופיה. "איך זה להיות עטלף?", אחד הידועים והעשירים במחקריו, עוסק בבעיית הגוף והנפש, היינו בניסיון להבין כיצד הנפש מקיימת קשר שיטתי עם הגוף החומרי. "מזל מוסרי" דן במאמץ ליישב את חופש הרצון עם ההשקפה שהכול קבוע מראש בידי נסיבות קודמות. "מלחמה וטבח" בוחן מהן האינטואיציות המוסריות הניצבות ברקע המגבלות שמטילים דיני המלחמה. ותחת הכותרות "האבסורד" ו"מוות" מתבררות סוגיות הנוגעות למשמעות החיים ולפחד מפני המוות. בחלקים אחרים של הספר מראה נייגל כיצד שאלות בקשר להתנהגות מינית, לפערים חברתיים, לעוצמה פוליטית ולחציית מוחות מובילות לבעיות פילוסופיות מסורתיות על זהות אישית, על ערכים ועל תודעה. דיוניו כולם – תמיד נמרצים ומאלפים – נועדו להעמיק את הבנתנו הן במישור האישי-סובייקטיבי הן במישור התאורטי-אובייקטיבי. על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים . אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום: שושנה גולדברג-מאיר, אישה עם מוגבלות כתוצאה ממחלת הפוליו. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

המאמרים המקובצים בספר דנים בחמישה תחומי עיון של משנתו של בובר: השאלה הערבית, שבובר הגדירה כבעיה יהודית; מיקומו של הקיבוץ בחברה הישראלית; החינוך, שבובר ראה בו דו-שיח; הפסיכותרפיה (ריפוי נפשי באמצעות המפגש) והערכים האוניברסליים של היהדות. הם באים להעמיד את משנתו של בובר במבחן הזמן, מגמה התואמת את קביעתו 'אין עמי תורה, אני שואף לשיחה'.

הספר נע סביב שני צירים: הציר האחד הוא מעקב אחר הסיפורת העממית (אגדות הייסוד) של קהילות ספרד ואשכנז בימי-הביניים כראי מאלף להבדלים התרבותיים שבין שתי הקהילות; הציר האחר הוא מעקב אחר התפתחותו של הסיפור האשכנזי ביידיש במאה השש עשרה, מן השלב הגרעיני ועד לעיצובו המורחב והמפותח.

הספר הזה דן ברגש של הכרת התודה, ובמעמדו המוסרי. הוא מראה שהכרת התודה היא חובה מוסרית מן המעלה הראשונה. היא התגובה הראויה על מעשים הנעשים עבורנו ולמעננו. ככל שרב המעשה כך גדולה יותר הכרת התודה שלנו. ואף על פי כן דומה שמי שמעניק לנו מתת, או נותן לנו שירות, ועושה זאת בלב שלם, עושה זאת שלא על מנת שנכיר לו תודה. הכרת התודה הופכת איפוא לחובה פרדוקסלית: מקבל החסד חייב תודה לנותן, אבל הנותן איננו חפץ בה. לעתים גם המקבל איננו חפץ בהכרת התודה. היא מייצרת קרבה מעיקה בינו לבין הנותן: קרבה שהיה עושה ככל שביכולתו כדי להיפטר ממנה. הוא אסיר תודה במלוא מובן המלה: הוא כבול אל התודה. הספר מנתח מקרים של אסירות תודה ושל כפיות טובה, ומנגיד אותם למקרים של הכרת תודה שלמה הנעשית בשמחה. הכרת התודה של ילדים להוריהם משמשת כאן כפרדיגמה הראויה ביותר להכרת תודה שלמה. אולם כיצד יכירו הילדים תודה להוריהם? מה עליהם לעשות לשם כך? האם ניתן בכלל להודות כראוי על עצם עיצובנו והפיכתנו למי שאנחנו? זהו ספר פילוסופי, המתעמת עם גישותיהם של ההוגים המרכזיים שכתבו על הכרת התודה מסנקה דרך קאנט ועד לכותבים בני זמננו. אבל עם גיבוריו נמנים גם פיפ מ"תקוות גדולות" לדיקנס, רבי חייא, רבי וכובס עלום מן התלמוד, תיאורטיקנים של הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של הכרת התודה, ז'ן ולז'ן וז'בר מ"עלובי החיים" להוגו, וחברה לבניין ופיתוח הנסחרת בבורסה.

הריקוד הזוגי טומן בחובו אוצרות של ידע המעידים על הקשר הזוגי, על אפשרויות לשינוי ועל יצירת חוויה של אמפתיה, היכרות, אינטימיות ותשוקה. ספר זה בוחן את המשמעות הפסיכודינמית של תנועת הגוף ומציע תיאוריה פסיכואנליטית מקיפה בטיפול בתנועה ומחול. בחלקו התיאורטי, הספר מעמיק בחקר החשיבה הדינמית וההתפתחותית בטיפול בתנועה ובמחול. הוא מתמקד בטכניקה הטיפולית, העושה שימוש בתנועת הגוף כנתון המאיר תכנים נפשיים שהודחקו או נחוו בגוף במנותק מהמיינד, כדי לייצר בעבורם מרחב לעיבוד והתרה. בחלקו המעשי מוצגת לראשונה פרקטיקה מקיפה לאבחון והתערבות בפסיכותרפיה זוגית בתנועה ומחול. התנועה חושפת את הדינמיקה הגלויה והסמויה ביחסים ומפגישה את בני הזוג עם סיפורי הגוף-נפש זה של זה ועם ביטויים של מיניות, התענגות, יחסי כוחות, תלות, שליטה, תחושה של "חיות" ו"מוות" ועוד. קונפליקטים, צרכים, משאלות בקשר, השלכות, העברות מהילדות והגנות בגוף - כל אלה נדונים, מוסברים בגילומם בגוף, בתקשורת הזוגית וביחסים האינטימיים. הספר שזור בתיאורים מתוך טיפולים ואלה חושפים את הקוראים לחוויות נפש מורכבות ולתהליכים של שינוי המתקיימים בטיפול הזוגי.

בספר נערך מעקב מרתק אחר פועלם של סופרים כפולי לשון בעברית וביידיש, בגרמנית ובעברית. באספקלריה זו מתגלות באור חדש יצירותיהן של דמויות מרכזיות בספרותינו, משיעור קומתם של פרל, מנדלי, שלום עליכם, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברקוביץ, בובר. נערכות כאן השוואות רבות עניין בין הטקסטים המקבילים של יצירותיהם, על גלגולי צביונם הלשוני ועל חילופי סממניהם התיאוריים והרעיוניים. גילוי נוסף לחזיון המגע הבין-לשוני והבין-ספרותי הם מחקרי התרגומים-עיבודים מספרות העולם, בעברית או ביידיש. מתוך בדיקת הטקסטים המקבילים הללו מתגלות דרכי הסיגול לטעמו של הקורא היהודי של יצירות מפרי עטם של פילדינג, ג'ורג' אליוט, יעקב ואסרמן. חטיבה מאלפת בפני עצמה בספר הוקדשה למסכת היחסים הדרוכים בין יידיש לעברית, הן בעידן של 'ריב הלשונות' בראשית המאה הן בעיוניו השקולים בסוגיה זו של דב סדן.

חוקרי מוח רבים טוענים שכל עולם החוויות העשיר שלנו אינו אלא פעילות מוחית גרידא – ובמילים אחרות: איננו יותר מאשר מוח בצנצנת. בספר זה נטען כי מסקנה זו אינה מבוססת: אנו רחוקים מלהבין באיזה אופן מייצרת הפעילות המוחית את החוויה הסובייקטיבית. אין זו בעיה טכנית, התלויה במגבלות טכנולוגיות בלבד או בכמה ניסויים נוספים, אלא פער הסברי בלתי ניתן לצמצום. גם אם נדע את כל מה שיש לדעת על המוח, עדיין לא נוכל לעשות רדוקציה של החוויה הסובייקטיבית לפעילות מוחית. יש המגדירים בעיה זו כבעיה הקשה בחקר התודעה. אכן, הניסיון להסביר את החוויה הסובייקטיבית במסגרת מדעי הטבע מציב לפני מדענים ופילוסופים תהיות הנוגעות למגבלות המדע. בספר זה נדונות בין השאר השאלות הבאות: האם התודעה מחריגה את האדם מהטבע? איזו פיזיקה, אם בכלל, יכולה להסביר את התודעה? והאם נבין אי פעם את החוויה האנושית? בניגוד לגישה המקובלת היום, התזה המרכזית בספר לא על המוח לבדו גורסת שאנחנו לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית יש לחזור לגוף שפועל בעולם ונאחז בו. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, ספוּג בעולם, וכך יש לבחון אותו.

שפינוזה כתב את הספר כדי לחפש דרך, שבה השכל 'יודרך' היטב להגיע להכרה אמתית של הדברים. ספר זה חשוב בעיקר משני טעמים: הוא מכיל את הגרעין של שיטת שפינוזה; הוא מראה את הדרך שבה יצר שפינוזה את שיטתו. בספר משתקפת שאיפתו הנשגבת של שפינוזה אל האמת, שהיא הערך העילאי בתפיסתו. במבוא אומר שפינוזה על עצמו: 'לאחר שהניסיון הורני שכל הדברים, שבהם אנו מתגלים בחיינו היום-יומיים, הם הבל ורעות רוח, גמרתי אומר לחקור, אם יש איזה דבר שכולו טוב ושיוכל להעשות מנת חלקי, ואשר הוא לבדו יפעיל את הרוח, תוך סילוקם של כל העניינים האחרים. יתר על כן: אם יש דבר כזה שאם אמצאהו ואאמצהו, ימלאני לנצח שמחה מתמדת שאין למעלה ממנה'.

הספר הופיע בשנת 1783 [...] זהו ספר פופולארי יותר, המוסר לקורא את הקווים העיקריים שבשיטתו [...] ה"הקדמות" בסגנונן הקצר והבהיר עזרו בהרבה להפצת שיטתו של קאנט. שופנהאואר כינה את הספר "היפה ביותר והמובן ביותר מבין כל כתביו העיקריים של קאנט, ספר המקל בהרבה על לימוד הפילוסופיה הקאנטית". דברי פתיחה מאת ש"ה ברגמן

ולטר בנימין (1892-1940), ענק אינטלקטואלי ודמות טרגית, זוכה בעשורים האחרונים לתשומת לב הולכת וגוברת. אם בעבר נדחקה מן התודעה דמותו של חוקר ומבקר ספרות נכבד זה ואפילו האנציקלופדיה העברית לא טרחה להזכירו או להקדיש לו ערך מערכיה, הרי עתה ממלאים חיבוריו ואמירותיו תפקיד מפתח בכל אתר. ספק אם יש היום אדם משכיל שאינו יודע על חיבוריו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני', 'על מושג ההיסטוריה' או 'הפרגמנט התאולוגי-פוליטי' ואינו נזקק להם. בביוגרפיה הקצרה פרי עטו של ברנד ויטה נסקרת פעילותו של בנימין ומתוארת התפתחות הגותו על רקע תקופתה ומתוך התמודדות עם האתגרים שהיא מציבה; והלא בנימין היה מקורב לברטולט ברכט, לתאודור אדורנו ולחנה ארנדט. זו ביוגרפיה חשובה עבור מי שעניינו בספרות, בהגות ובהיסטוריה גם יחד. מעל הביוגרפיה מרחף כצל גורלו המר של גיבורה היהודי-גרמני: ולטר בנימין, ידידו של גרשם שלום, ביקש להגיע אל האוניברסיטה העברית בירושלים ולא זכה; ביקש להימלט מציפורני הרייך השלישי - מתוך שהוא נעצר פעמים מספר במחנות שונים - אך הצליח בכך רק בשימו קץ לחייו במעבר הגבול שבין צרפת לספרד.

הספר ביקורת התרבות החילונית עוסק ביסודות הערכיים, המוסריים, החברתיים, הלאומיים-פוליטיים והרוחניים-דתיים של התרבות החילונית המודרנית בעם היהודי ובמדינת ישראל. נושאים אלה נדונים בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית כללית, אך מתוך התמקדות בהווה. הספר מציג את ערכי היסוד של ההומניזם המערבי מנקודת מבט היהודית, את המטרות והיעדים שחתרו אליהם ואת הבעיות הנוקבות שעלו בניסיונות להגשימם. המחבר מנתח את שורשי הכישלונות, מגדיר את הבעיות, מתאר את ההתמודדות של מדעי החברה, המדינה והתרבות עם בעיות אלה, מבקר אותם, מצביע על עיוותים, ומציע תיקונים המתחייבים מביקורת זו.

"פילוסופיה לדידו של הוסרל לא הייתה מקצוע בלבד; היא הייתה עבורו בעלת חשיבות עליונה. הוא דיבר עליה כעל חובה מוסרית מקודשת ביותר… אם היה מאבד את אמונתו בפילוסופיה היה מאבד בכך את אמונתו בעצמו." האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק "עלי להעיר – על מומנט אישי ביצירתו של הוסרל: על ההתלהבות המוסרית המפעמת – אם גם חרישית – במפעלו… בזמן שהתמוטטו יסודות התרבות האירופית, שתוהו-ובוהו המתקרב ובא התחיל לתת את אותותיו במדע בזה, שחוקרים גדולים ומפורסמים התחילו לראות במדע משחק בלבד, פיקציה בבחינת 'כאילו' או הכניעו – דרך הפרגמטיסטים – את העיון למעשה, את החקירה לתועלת – בזמן זה של משבר כללי ניסה הוסרל לבנות את הפילוסופיה מחדש על יסודות איתנים ובדייקנות מתמטית." שמואל הוגו ברגמן, הוגי הדור

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה נעשתה ורשה מוקד משיכה לסופרים ולעסקני תרבות יהודים מרחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה. בתוך שני דורות הייתה העיר למרכז הדינמי והפורה ביותר של ספרות ועיתונות בעברית וביידיש. כותבים שפעלו בה לא רק העשירו את התרבות היהודית אלא גם נטלו חלק פעיל במכלול החיים של יהודי פולין על מגוון האתגרים שניצבו לפניהם יום יום ושעה שעה. הציר המרכזי שסביבו נעו החיים הספרותיים היה האיגוד המקצועי של הסופרים והעיתונאים היהודים, מוסד בעל תפקיד חברתי-תרבותי חשוב ביותר ואבן שואבת לשוחרי התרבות היהודית. באיגוד השתקפו היטב תווי פניה המשתנים של הסביבה הספרותית היהודית בוורשה. בחיבור שלפנינו נחשפים לראשונה מקורות שונים הקשורים בחיים השוקקים האלה בשנים 1939-1918 ובשנות הגטו והכיליון 1942-1939. על סמך מקורות אלו ואחרים נבחנים היבטים היסטוריים וחברתיים של תקופה זו בתולדות היהודים.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה . יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית. ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול? שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ? את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

הקובץ ההוויה הלאומית וההוויה האנושית מציג בפני קוראים בני הזמן הזה מבחר מאמרים ממרב שדות העיון, ההגות והניווט החברתי-מדיני של נתן רוטנשטרייך. המחבר היה קשוב תמיד לדופק הזמן מתוך מעורבות עמוקה ומתוך פרספקטיבה כפולה – זו של הזיכרון ההיסטורי וזו של חזון לעתיד. הוא הרבה לכתוב על סוגיות ערכיות, חינוכיות ופוליטיות. המאמרים שבקובץ מתייחסים לשינויים התרבותיים והמדיניים שעברו על החברה הישראלית והעם היהודי במשך שלושים שנה, חלקם בירורים עקרוניים וחלקם עוסקים בנושאים אקטואליים. במרכזן עומדת תפיסה מפוכחת של המציאות ותביעה מוסרית לפעול בתוכה. כלולות בקובץ גם רשימות זיכרון לאנשי תרבות ורוח. רוטנשטרייך הציב אמות מידה ערכיות להתמודדות עם מצוקות השעה ועם מבוכי הרוח של זמננו. אמות מידה אלה, שחצב וגם ליטש בהגותו ובביקורת החברתית שלו, מתבררות כבעלות אקטואליות חריפה, מעבר להקשרי כתיבתן וזמנן. פרופ' נתן רוטנשטרייך (1914–1993) נולד למשפחה ציונית בגליציה. הוא עלה ארצה ב-1932 בהיותו בן 18 והחל את לימודיו באוניברסיטה העברית. מאז שנת 1950 הוא לימד בחוג לפילוסופיה והדריך סטודנטים רבים. הוא כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח (1958–1962) וכרקטור האוניברסיטה (1965–1969), ונמנה עם מקימי האקדמיה הלאומית למדעים. רוטנשטרייך כתב 80 ספרים ופרסם יותר מ-1000 מאמרים בשפות שונות. יחד עם מורו וידידו, פרופ' שמואל הוגו ברגמן, תרגם את כתבי עמנואל קאנט לעברית. הוא הרבה לכתוב גם על סוגיות ערכיות, חינוכיות ופוליטיות. הוא זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת בשנת 1954, בפרס ישראל במדעי הרוח בשנת 1963 ובפרס ביאליק (לחכמת ישראל) בשנת 1992.

אנורקסייה ובולימיה הן חידה מזעזעת: כיצד ייתכן שבניגוד לחוקי הטבע נערה (בדרך כלל המדובר בנערות) משבשת לעצמה את מילויו של הצורך הטבעי, הבסיסי והמהנה – אכילה? מדוע היא משתעבדת לעינוי, לפגיעה ולהרס, לעתים עד מוות? הפחד לתפוס מקום הוא הספר הראשון בעולם המציג באורח מדעי ושיטתי יישום של גישה תאורטית וטיפולית חדשה – הפסיכולוגיה של העצמי – לטיפול באנורקסייה ובבולימיה. מתוך גישה זו המחבר מתחקה אחר החידה ומראה את דרך החתחתים שבה מתייסרת החולה, שמחלתה מאלצת אותה לפנות לאוכל או להימנעות ממנו כדי להשיג סיפוקים שאינה מאמינה שבני אדם מוכנים לתת לה. היא פוחדת לתפוס מקום בחברה המעודדת אינדיווידואליזם, קידום עצמי ותפיסת מקום. בחלקו הראשון של הספר מוצגים התאוריה, בחינתה האמפירית ויישומה בהפרעות אכילה. בחלקו השני מובאים שנים עשר תיאורי מקרה מפורטים. הספר מיועד לאנשי מקצוע, אך כל קורא משכיל יוכל להפיק תועלת מן הדברים המובאים בו.

כסנופון האתונאי (354-428 לפסה"נ בקירוב) היה סופר פורה מאוד ורבים מכתביו שרדו וביניהם היצירה הקצרה מדינת הספרטנים , תיאור המשטר בספרטה. כסנופון לחם בשורות הצבא הספרטני תחת פיקודו של המלך אַגֶסילַאוֹס והוגלה בשל כך מאתונה מולדתו. הוא היה מעריץ של ספרטה וחוקיה, התגורר זמן מה בספרטה ושני בניו התחנכו בחינוך הספרטני. הוא הכיר אפוא את העיר ואת משטרה היכרות אישית. יצירתו מדינת הספרטנים היא מקור עיקרי להכרת משטרה של ספרטה במאות החמישית-הרביעית לפסה"נ. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה.

אברהם יהושע השל הוא מן ההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים, משורר ופילוסוף בעל ספרי הגות ושירה רבים. כתביו מצאו הד נרחב בקרב יהודים ואף בקרב נוצרים ומתעניינים בהם גם באירופה ובדרום אמריקה. הם תורגמו לאיטלקית, לצרפתית, לגרמנית ולספרדית, ועתה יוצא לאור בשפה העברית הספר שלפנינו, שהוא ספרו העיקרי והממצה של השל. זהו אירוע המשמח את הלב. השל היה בקי מאוד במקרא, במדרש ובחסידות. הוא יצר שיטה שכינה 'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) ובה פיתח פרשנות מיוחדת של הפנמה הנובעת מן הסיטואציה העכשווית של האדם. הוא נחשב להוגה מזרם האקסיסטנציאליזם הדתי. קרוב הוא בדבריו במיוחד לריינהולד ניבוהר; לעתים משווים אותו גם לפאול טיליך, לגבריאל מרסל ולסרן קירקגור בעולם הנוצרי או למרטין בובר, לפרנץ רוזנצווייג, לאנדרה נהר ולרב סולובייצ'יק בעולם היהודי. שנים רבות שימש השל פרופסור לאתיקה יהודית ומיסטיקה בסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק, עד מותו ללא עת בשנת 1972. השל לא היה פרופסור החי במגדל שן, אלא אדם שהיה מעורב בפעילויות ציבוריות, פוליטיות וחברתיות. מפורסמת ביותר ידידותו עם הכומר מרטין לותר קינג, לוחם החופש הנודע, והליכתו על ידו בהפגנה למען חופש השחורים באלבמה.

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

המהדורה המקורית של ספר זה ראתה אור בשנת 1931. ב-1997 יצאה מהדורה שלישית מתוקנת ומעובדת על-ידי אלחנן יקירה. "בתקופה שלפני קאנט... מצאה המגמה לקראת האינדיבידואליות את ביטויה החזק ביותר בתורתו של לייבניץ. לייבניץ הוא הפילוסוף בעל ההשפעה הגדולה ביותר במפנה בין המאה הי"ז לבין המאה הי"ח... במבחר זה מופיעים כמה מספריו הפילוסופיים העיקריים." - שמואל הוגו ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "שני מאמריו משנת 1714 [שמופיעים בין היתר כאן] פורשים בפני הקורא ראייה סינופטית כוללת של הפילוסופיה של לייבניץ." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה' ניו יורק - לונדון "הפילוסופיה של לייבניץ... ומקומו בתולדות האידיאות לא הובנו עד כה לחלוטין. דבר זה נבע במידה מסוימת מפאת גדולתו האינטלקטואלית המוחלטת..." - ברטרנד ראסל במאמרו על לייבניץ משנת 1903 בכתב-העת Mind כרך XII

בעיית הגוף והנפש היא אחד הנושאים הקלסיים של הפילוסופיה. קיית קמפבל מסביר את מהותה: ארבעה פסוקי טענות, שלכל אחד מהם לעצמו יש טעמים המאפשרים לקבלו כאמתי, אינם מתיישבים זה עם זה כשהם נדונים כקבוצה אחת. הטענות הסותרות זו את זו הן: שהגוף הוא חומרי; שהנפש אינה חומרית; שקיימים יחסי גומלין בין גוף ונפש; שאין כוחות לא חומריים פועלים באדם. המחבר בוחן בחינה ביקורתית את הפתרונות לבעיית הגוף והנפש שהוצעו בפילוסופיה החדישה: הדואליזם האינטראקציוני; הפרלליזם; הביהייביוריזם; המטריאליזם. הוא מראה שכל אחת מן השיטות כופרת בהכרח באחד מארבעת פסוקי הטענות האלה. הוא מציג בבהירות ובאובייקטיביות את נימוקיה של כל שיטה ובצדם הנימוקים לכך שהיא לוקה בחסר. בסיכומו של הדיון מוצעת גרסה חדשה של האפיפנומנליזם, אשר גרסות שקדמו לה רווחו בפילוסופיה בתקופה קצרה במאה התשע עשרה. המחבר טוען שהאפיפנומנליזם החדש הוא ההשקפה הנראית היום המתקבלת ביותר על הדעת במבוך ההשקפות על היחס בין גוף ונפש, אולם אין הוא מתעלם מן הפגמים שמנו פילוסופים אחרים בהשקפתו זו. נוסף על הדיון בבעיית גוף ונפש לעצמה המחבר דן בהשלכות שהיו לעמדות השונות על תחומי עיון נרחבים בפילוסופיה של התודעה, בתורת ההיגיון ובמטפיזיקה הכללית.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

בעשרים השנים האחרונות חלו תמורות בהתייחסות החברה הישראלית לנכים התפתחותיים. נראה כי שנות השבעים והשמונים משקפות את תחילתו של תהליך התערותם של נכים התפתחותיים בקהילה. ייתכן שניתן לאפיין את שנות התשעים בהרחבתו של תהליך השילוב בתחומי החינוך, התעסוקה, הדיור והפנאי. הספר שלפנינו מציג את התמורות החשובות שחלו בתחום זה בשנים האחרונות. הוא נערך ונכתב בידי האנשים המרכזיים העוסקים בתחום הנכות ההתפתחותית. בספר שלושה חלקים: החלק הראשון סוקר את השינויים המשמעותיים בהגדרת אוכלוסיית הנכים ההתפתחותיים, תוך התמקדות בשתי קבוצות דיאגנוסטיות, של "האבחנה הכפולה" ותסמונת ה-Fragile X. החלק השני דן בזכויותיהם של אנשים עם פיגור שכלי לשילוב חברתי ולשוויון הזדמנויות בחוק הישראלי, ובוחן את עמדותיהם של מתבגרים וסטודנטים כלפי אנשים הלוקים בנכויות התפתחותיות ואחרות ואת התפתחות השירותים לאנשים מפגרים בישראל. החלק השלישי מציג מגוון של צרכים ומענים בתחום הנכות ההתפתחותית, וביניהם התנהגות הוראתית מתווכת של הורים לילדים בגיל הרך, מוטיבציה ותפיסת תפקיד של הורי אומנה לאנשים מפגרים, תעסוקה נתמכת לאנשים עם נכויות התפתחותיות, הערכת מערכות דיור קהילתי, תכנית לחינוך תעסוקתי לאנשים מפגרים ובעיית השחיקה של עובדים בתחום זה. הספר, היוצא לקראת שנת 2000, מהווה בסיס למגמות ההתפתחות בתחום זה בישראל.

הספר הרמנויטיקה במחשבה היהודית בעת החדשה עוסק בבעיות הפילוסופיות של פרשנות טקסטים שכתבו פילוסופים יהודיים ממשה מנדלסון במאה התשע עשרה עד ז'ק דרידה ועמנואל לוינס במחצית השנייה של המאה העשרים. מודגשות בו בעיות הרמנויטיות במחשבת זמננו הכוללות דיונים על היחס למסורת, על מעמדה של המיתולוגיה בפילוסופיה המודרנית ועל סוגיות הכרוכות בקשר בין תרגום ופירוש. בספר נבדקת גם ההשפעה של זרמי מחשבה חדשניים, כמו הסטרוקטורליזם והדקונסטרוקציה, על קידומה המדעי של ההרמנויטיקה במחשבה היהודית בת זמננו. פרק על 'הקריאות התלמודיות' של עמנואל לוינס, שהן הרמנויטיקה פילוסופית למופת, חותם את הספר. ספר זה ממשיך את העיונים שבספר הרמנויטיקה מ–1986 שחלקו הראשון עסק בהרמנויטיקה של מחשבת חז"ל, רמב"ם וברוך שפינוזה, ושני חלקיו הבאים דנו בהרמנויטיקה הכללית של העת החדשה, החל מפרידריך שליירמאכר בראשית המאה התשע עשרה עד הדקונסטרוקציה בסוף המאה העשרים.

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.

באמצע המאה שעברה אירע דבר לא שכיח בתולדות הפילוסופיה בעת החדשה: ספר חשוב של הפילוסוף הגדול ברוך שפינוזה נתגלה לאחר שלא היה ידוע כמאתיים שנה. זהו הספר מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו , שנכתב בשנים 1660-1658 בערך וקרוב לוודאי שהוא חיבורו הקדום ביותר של שפינוזה. בספר זה נגלים לעינינו חבלי הלידה של השיטה השפינוזיסטית, שנוסחה אחרי כן ב אתיקה , ואנו מתוודעים לכל הנפתולים, הקשיים והלבטים הכרוכים בהתהוותה של שיטה פילוסופית גדולה. בד בבד מאמר זה עוזר לנו להבין כמה וכמה עניינים שלא היו נהירים בניסוח המאוחר, ובמיוחד מתבהרים מקורותיו של ניסוח זה והתהליכים הפנימיים שהובילו אליו. יתר על כן, החיבור הקדום חושף כמה מגמות עמוקות ביותר של השפינוזיזם, אשר טושטשו בניסוח המאוחר, ובעיקר בולטת כאן המגמה הרליגיוזית-מיסטית המסתתרת מאחורי צורת הכתיבה הגאומטרית של אתיקה . גם אישיותו של הפילוסוף, רגשותיו ומאבקיו הפנימיים נחשפים ב'מאמר' שלפנינו יותר מבכל ספר אחר מספריו, וכן נשמעת התפלמסותו עם דעות מתנגדיו. חשיבות ראשונה במעלה נודעת ל מאמר קצר בבירור השאלה הקשה מהם מקורות ההשפעה של שיטת שפינוזה ומהי זיקתה למחשבה הנאו-אפלטונית, להגות הרנסנס ואף לפילוסופיה ולמיסטיקה היהודיות. מתוך ההקשר הזה עולה בחריפות יתרה הבעיה השנויה במחלוקת זה 300 שנה: האם היה שפינוזה 'אתאיסט'? שאלות אלה נדונות במבוא הנרחב למהדורה שלפנינו. ברוך שפינוזה הוא מהאישים המרכזיים בתולדות המחשבה האירופית (1677-1632). לאחר שעבר על תורת ישראל בפרהסיה, ניסו הרבנים להשפיע עליו שיחזור בו, אבל הוא לא קיבל מרות. ב-1656 הוחרם על ידי רבני אמסטרדם ונותק מהציבור היהודי. מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה: מאמר מדיני , מאמר תיאולוגי-מדיני ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל.

הספר תקוות הנאורות פותח צוהר למחשבה הביקורתית בת-זמננו, ומפלס דרך למתעניינים בדעותיו ובכתביו של יורגן הברמס – פילוסוף, תאורטיקן ואינטלקטואל המעורה בבעיות השעה, שהגותו מטביעה חותם בשיח הפילוסופי על המודרניות ובדיון על אתגרי הדמוקרטיה המערבית. מתן אורם מנתח סוגיות מרכזיות ביצירתו של הברמס, ובוחן את עמדותיו הביקורתיות בהקשר הרחב של המודרניות ומשבריה. תפיסתו של הברמס את הפוליטיקה מוצגת במסגרת השיח העכשווי על הליברליזם הפוליטי, ומתוך דיון ביחסי הגומלין בין רציונליזם וליברליזם. הספר עוקב אחר התפתחות תפיסתו התאורטית של הברמס, המתפרסת על פני שנות יצירה רבות ומגוון רחב של כתבים, ושופך אור על מקורותיה הפילוסופיים והאינטלקטואליים. הברמס מציג את אתגריה המרכזיים של הדמוקרטיה המערבית כתהליך דינמי של פיתוח דמוקרטי, ומעביר את מרכז הכובד של הדיון בפוליטי מן המבניות המוסדית אל החברתיות. המחבר בוחן את ייחודיותו של דיון זה מתוך הידרשות לעולם המושגים הרעיוני המאפיין את עבודתו של הברמס. מושגים כמו 'מרחב ציבורי אוטונומי', 'פעולה קומוניקטיבית', 'רציונליות אינסטרומנטלית', 'סולידריות קהילתית' – שבחלקם שגורים בשיח של המחשבה המדינית בת-זמננו – נידונים גם בהקשר של השפעות הגומלין בין מדינת הלאום ותהליכי הגלובליזציה.

"מי שאינו רוצה להביא את הבריות לחשוב שכל ממשל עלי אדמות אינו אלא פרי של כוח ושל אלימות, ושבני-האדם חיים יחד רק על-פי החוק הנהוג בקרב החיות, ששם כל דאלים גבר... עליו להסביר כאן מה מציין שלטון מדיני, כדי שנוכל להבחין בין סמכותו של קצין ביחס לנתין לבין סמכותו של אב ביחס לבניו... או של איש ביחס לאשתו, או של אדון ביחס לעבדו." ג'ון לוק, על הממשל המדיני , עמ' 2 " המסכת השנייה על הממשל המדיני , המכילה מגוון סוחף ומופלא של רעיונות, הכינה את הרקע לממשל עם דמוקרטי." האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון ניו יורק, 1967

These two collections of Yiddish letters date from the second half of the 17th century and are being published here in full for the first time. The opening five-letter collection was archived together with extensive information about three Jews from Hamburg-Altona, who had been arrested and investigated in Copenhagen in August 1666. The second collection consists of eighteen letters exchanged between Hamburg-Altona and Copenhagen in January 1678. They concern the family and business affairs of a range of people, among them some of Glikl Hamel’s relatives, business associates and acquaintances. Together, the two collections provide a wealth of illuminating new details about the economic, cultural, social, and family life of early modern Ashkenazi Jews in Northern Europe, and also shed light on the practice of Yiddish letter-writing at the time. The English section consists of an introduction followed by a synopsis of each letter, while the Hebrew section comprises a transcription of the original texts as well as their facsimile images.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

פרופ' היינריך מנדלסון היה סטודנט צעיר לרפואה וזואולוגיה בברלין, שבה נולד ב-1910. עם עליית הנאצים לשלטון עלה לארץ עם משפחתו, השלים את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובה גם כתב את עבודת הדוקטור שלו בזואולוגיה. מנדלסון השקיע מאמצים רבים להרחיב את הידע הזואולוגי בארץ, ולימים היה למנהל המכון הזואולוגי, אחת מאבני היסוד של אוניברסיטת תל אביב. הוא כיהן כסגן נשיא האוניברסיטה וכדיקן הפקולטה למדעי הטבע. מחקריו הרבים זיכו אותו בתואר "אבי הזואולוגיה" בישראל ואחד האבות המייסדים של תחום שמירת הטבע. מתחילת לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ניהל מנדלסון יומן שבו רשם את תצפיותיו על החי והצומח ברחבי הארץ ובארצות השכנות. היומן נרשם בפנקסים רבים משנת עלייתו, 1933, ועד 1958. הוא ערך רישומים רבים של ציפורים ובעלי חיים אחרים. ברישומיו הנהדרים "תפס" את אופי המאוירים והתנהגותם בצורה ייחודית. רבים מהם מלווים את דפי הספר הזה. היומנים הם מסמך בעל חשיבות עצומה לחקר הטבע בארצנו, בסיס ומקור מידע המספק לחוקרים בני זמננו אפשרות להבנה ומחקר של תהליכים רבים שקרו מאז ועד ימינו. המעיינים בספר ילמדו רבות על דרכו של מנדלסון ויוכלו ללמוד ממקור ראשון על דמותו של עולם החי העשיר שלנו במחצית הראשונה של המאה העשרים.

בספר מוצגים עקרונות יסוד בטיפוח בריאות הנפש ודרכי יישומם בתהליך ההוראה של תכנים ספרותיים לסוגיהם. מטרתה המרכזית של 'ההוראה הטיפולית' היא לשפר את התקשורת בין התודעה לחוויה, לעצב מערך נפשי של פתיחות והקשבה לחיי הנפש הפנימיים ולפתח את היכולת להבינם הבנה חווייתית ואישית. השיטה, שפותחה על ידי המחברת, מתבססת על משוב בין הנחות תאורטיות ובדיקתן בשדה. היא הוכיחה את עצמה כאמצעי יעיל לטיפוח בריאות הנפש ולטיפול בבעיות נפשיות.

אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

פרקטיקת מדיניות בעבודה סוציאלית הוא ספר חובה לעובדים סוציאליים, לסטודנטים לעבודה סוציאלית ולחוקרים המתעניינים בפרקטיקת מדיניות. אנשי מקצוע מתחום המשפט, הרפואה, הסיעוד, הריפוי בעיסוק, החינוך, התכנון העירוני, המבקשים להשפיע על המדיניות החברתית בתחומם, ימצאו בו עניין רב. החתירה לקידום איכות חייהם של פרטים, משפחות וקהילות ולקידום הצדק החברתי באמצעות הרחבת זכויות חברתיות ומימושן, הן מטרות מרכזיות של מקצוע העבודה הסוציאלית. השגת היעדים הללו מחייבת מעורבות של עובדים סוציאליים בתהליכי העיצוב של המדיניות החברתית ברמה הלאומית והמקומית, כמו גם בארגונים הפועלים בזירה החברתית. מעורבות זו, המכונה פרקטיקת מדיניות, מדגישה את היותם חלק מהותי ובלתי נפרד מתהליכים אלה. לספר זה, הראשון בעברית המתמקד בקשר שבין עבודה סוציאלית ומדיניות חברתית בישראל, תרומה משמעותית לשיח המתפתח על אודות פרקטיקת המדיניות בישראל. המחברים, חברי סגל בכירים בבתי ספר לעבודה סוציאלית בישראל, עוסקים מזה שנים במחקר על פרקטיקת מדיניות ובהמשגתה, בהוראת התחום ובפיתוחו, ומשתתפים בפועל בעיצוב מדיניות חברתית בישראל. הספר מציע ידע אמפירי ותאורטי עדכני ביותר בתחום.

איזה שסע יוצרת השפה הפסיכוטית? מהו תחביר אוטיסטי? מהן צורות הביטוי של הגוף וכיצד מיתרגמים כל אלה לתורת המידות המיוחדת של מלאכת הפירוש? בשאלות אלה וברבות אחרות הקשורות בהן עוסק הספר תהום שפה . פרקיו השונים מאירים את הגוונים של השיח הנפשי הן בתוך המבנה הנפשי והן בשיח הבין-אישי, הן באזורי הקצה הפתולוגיים והן במופעיהם היום-יומיים בתוך השפה הרגילה ובאישיות הלא-פתולוגית. דוגמאות קליניות מפורטות, בצד עיונים ביצירותיהם של ריינר מריה רילקה, סמואל בקט, ז'אן-פול סרטר, יוסיף ברודסקי ופאול צלאן, שזורים לכל אורכו. 'ספרה של דנה אמיר מביא בשורה של ממש לכתיבה הפסיכואנליטית בעברית. יש בו עדינות, אוריינות וחכמה רבה.' ד"ר ערן רולניק, החברה הפסיכואנליטית בישראל 'לספר זה יש סיכוי להיכנס לפנתאון ההגות הפסיכואנליטית בארץ ובעולם. דנה אמיר מחדירה במיומנות כירורגית את השפה והשימוש הפואטי בה ללב הפסיכופתולוגיה והעבודה הקלינית.' פרופ' גולן שחר, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון 'הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר מתווה ומפתחת אפשרות ייחודית להכיר, לחשוב ו"לחלום" את הקליניקה הפסיכואנליטית באמצעות ידע פסיכואנליטי רב, תיאורי מקרה מפורטים, ושימוש ביצירות ספרות. ספר עשיר ומעשיר.' ד"ר עפרה אשל, מרכז ויניקוט; החברה הפסיכואנליטית בישראל

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

ספר ראשון מסוגו בישראל. המאמרים הנכללים בו נוגעים במגוון רחב של נושאים ובהם הקשורים הן בהתנהגויות סוטות של בני נוער בעלי קשיי הסתגלות למסגרות הנורמטיביות והסברים להן, והן בפעילותם של הגופים המטפלים בהם ובמענה שהם מספקים לבעיותיהם. מחברי המאמרים שבספר הם מומחים ואנשי אקדמיה העוסקים במגוון נושאים בתחום הטיפול בבני נוער המתקשים בתפקוד נורמטיבי ובכללם נוער עבריין. "ספר זה עשוי לתרום לא רק לקרימינולוגים, לחוקרים ולאנשי טיפול העובדים עם קטינים עוברי חוק, אלא גם לשופטים, למשפטנים ולסטודנטים שתחומי עיסוקיהם והתמחויותיהם משיקים לנושאים המועלים בו. יש בו תרומה ממשית בהגדלה ובהעמקה של הידע האקדמי והמחקרי בנושא הטיפול והשיקום של נוער עובר חוק בישראל" (מתוך ההקדמה של פרופ' ש"ג שוהם).

אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב הוא מחקר מקיף ראשון על התכנון האדריכלי של הקיבוצים והמושבים שהוקמו בארץ ישראל במאה העשרים. הספר דן בקשר שבין האידאולוגיה לאדריכלות בהקשר היסטורי רחב של מגמות ביצירת חברות אוטופיות ותכנון יישובים אידאלים. מוצגים בו רעיונות לתכנון האדריכלי של יישובים המופיעים אצל הנביא יחזקאל ובכתביהם של הוגים כאפלטון, פוריֶה, אוֹון, מרקס ואנגלס, ואדריכלים כוויטרוביוס, לֶדו ולה-קורבזיֶה, ונבחנים הדמיון היצירתי שלהם והשפעתו על דרכי החשיבה של אבות ההתיישבות הציונית כיצחק טבנקין ואליעזר יפה, ושל אדריכלי הקיבוצים והמושבים כריכרד קאופמן, אריה שרון ושמואל ביקלס. הספר מנתח את הפריסות המרחביות של היישובים בזיקה לזרמים האידאולוגים החברתיים שהתקיימו בארץ ישראל. נסקרת בו התפתחות דגמי היישובים לאור השינויים הטכנולוגים, הכלכליים והפוליטיים המפליגים שחלו בעולם ובישראל מראשית המאה העשרים עד סופה, ונבחנת השפעתם של השינויים באידאולוגיה על השינויים בפריסתם המרחבית.

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש כרך ב שירי ילדים, שירי משפחה והווי, שירי חתונות, שמחות וחגים כרך ג הומור וסטירה, שירי חסידים, שירים דו לשוניים, שירי דלות, עמל ומצוקה, שירי טירונים וחיילים כרך ה כרך מרדכי גבירטיג כרך ו כרך מרק ורשבסקי כרך ז: כרך איציק מנגר

"כיתת אמן בכתיבה ובפיתוח רעיונות מורכבים הן לפסיכואנאליטיקאים והן לפילוסופים של המדע. רחוק מפופוליזם ועם זאת מלהיב." - ד"ר גידי רובינשטיין, הארץ - מוסף ספרים , 7.6.2006 (עוד בביקורות בתחתית העמוד). את התפתחות המדע אפשר לנתח בשתי רמות – רמת העובדות הגלויות ורמת התהליכים הסמויים. ההיסטוריה של המדע עוסקת בַּגלוי: העובדות הן נקודת המוצא לבירור מקורם והתפתחותם של תגליות, המצאות ורעיונות, הנסיבות שבהן התפתחו והשפעות הסביבה החברתית והתרבותית. לעומתה הפסיכואנליזה של המדע, הנמצאת עדיין בחיתוליה כתחום דעת, עוסקת באותן סוגיות מתוך חקר הסמוי, המודחק, המוסווה; היא מבקשת אחר המניעים הלא מודעים העומדים ביסודה של התפתחות המדע. מתברר שגורמים רגשיים לא מודעים משפיעים לא רק על המדען כאדם פרטי אלא גם על הקהילייה המדעית ככלל, ובכך הגורמים הללו קובעים הן את כיווני התפתחותו של המדע הן את התובנות העולות מן החקר המדעי. ניתוח הזרמים התת-קרקעיים במדע נעשה כאן בראייה בין-תחומית, מתוך שילוב בין פסיכואנליזה, פילוסופיה, היסטוריה וסוציולוגיה, ומודגם באמצעות מטפורות, לקונות, מיתוסים וכשלים מדעיים. בתוך כך נחשפים עיכובים שחלו בהתפתחות הפסיכואנליזה, מתפרשות הסיבות הלא מודעות להם ומתוארות תוצאותיהם.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

ב נדון להיעלם מציעה לילך נתנאל קריאה מיוחדת במינה של הרב-לשוניות והטרנס-לאומיות בתרבות הכתיבה היהודית האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. במרכז ההתבוננות עומדים חייו ויצירתו של זלמן שניאור (1887—1959). במוקד המסה ההדוקה שלפנינו, בשונה מן המונוגרפיה הנרחבת שנתנאל הקדישה ליצירתו של שניאור, עומדות התכתבויות אחדות, שהתגלגלו בדרך פלאית לידיה. תוך שהיא קוראת בהן נעה נתנאל מהיצירה הבדיונית לביוגרפיה ובחזרה, ומתעכבת על חוויות ההגירה, המלחמה, המנוסה והגלות. מבעד לצרורות המכתבים – בגרמנית, בצרפתית וביידיש – משחזרת לילך נתנאל מחוזות אבודים, הנפרסים מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר, דרך ברלין הוויימארית וצרפת הכבושה. ההתכתבויות עצמן, ויותר מכך הקריאה בהן, משרטטות טופוגרפיה יהודית אירופית של מחוזות אבודים. המאה הקטסטרופלית, שבה נהפכו האוטופיות של האחד לאסונו של האחר, לא פסחה ולו על אחד מהם. מבלי שהמחברת חותרת לכך במודע נהפכת התנועה מערבה – תקוותו הגדולה של דור יהודי שלם – לתנועה אל האין, תנועה המותירה רק כמה צרורות מכתבים, שנארזו במנוסת הבהלה ובדרך לא דרך נמסרו לידיה של נתנאל, אשר השיבה אותם שישה עשורים לאחר מותו של שניאור לתרבות הכתיבה היהודית בשפה העברית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

'בא עלינו אסון!' במילים אלו התבטא מזכיר הליגה הערבית לאחר שהתקבלה ההחלטה לצאת למלחמה ביהודים ב-15 במאי 1948. מי גרר את מדינות ערב למלחמה שלא היה להן עניין בה ומדוע בכל זאת נלחמו? מה אמר המלך עבדאללה לגולדה מאיר במהלך שיחתם הסודית ערב המלחמה? מדוע נכשלו ניסיונות החילוץ של החיילים המצריים מפלוג'ה? איך חיו השבויים היהודים במחנה השבויים בעבר הירדן וכיצד בסופו של דבר הם שוחררו? על שאלות אלו ואחרות עונה הספר שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948 , המנתח את תפקודו של הלגיון הערבי במלחמה בארץ ישראל. הספר עומד על כוונותיו של עבדאללה ביחס לארץ ישראל ומעמיד את שיקוליו הפוליטיים לצד שיקוליו הצבאיים. כמו כן סוקר הספר את מידת שיתוף הפעולה בין הצבאות הערביים במהלך המלחמה ואת הסיוע שהעניקה בריטניה ללגיון ערב המלחמה ובמהלכה. בעזרת מסמכים בריטיים, ישראליים וירדניים, שהחיסיון עליהם הוסר רק באחרונה, מציג המחבר בצורה בהירה וממצה את הקמתן, התפתחותן ופעילותן של יחידות הלגיון, ובכללן יחידות המודיעין וחיל האוויר, הנחשפות לראשונה בספר זה.

צדק מאחה היא גישה שנועדה להחליף או להשלים הליך פלילי. היא מפגישה עובר חוק עם נפגע העברה בדרך שתאפשר להם לשוחח באורח מוסכם, מכובד ובטוח על העברה ומשמעותה, ועל הדרך לאחות את הפגיעות שנגרמו לנפגע הישיר וגם לנפגעים העקיפים בעטיה. הליכי צדק מאחה נערכים בחסות המדינה, באישור ובפיקוח רשויות אכיפת החוק. הליכים של צדק מאחה קיימים בישראל מאז שנות התשעים. באחרונה רב מספר ההיוועדויות שהמדינה מאשרת לקיימן, בין היתר לנוכח שינוי חקיקתי המחייב את קציני המבחן לנוער לבחון הפניה של כל מקרה של עבריינות נוער להליכים חלופיים, ובמרכזם היוועדויות צדק מאחה. שינוי זה, והמודעות לקיומן של חלופות להליך הפלילי, צפוי להביא עלייה בשימוש בהן. זהו ספר חדשני, המציג היבטים עיוניים ומעשיים של הגישה תוך התייחסות לכלל הפעולות הנעשות בתחום זה. גישת הצדק המאחה ועקרונותיה הם בסיס לתיאור ולפיתוח שיח מאחה בזירה הציבורית והפרטית. השיח המאחה מעודד דיון ענייני ומושכל במשא ומתן בין תושבים, רשויות, קבוצות וקהילות. השיח המאחה מבהיר צרכים ואינטרסים שימנעו חיכוכים וקונפליקטים המעיבים על איכות החיים בישראל. כותבי הפרקים הם ממיטב ההוגים והעוסקים בתחומי המשפט, הקרימינולוגיה, העבודה הסוציאלית והחינוך מהאקדמיה ומעולם המעשה בישראל. מחברים משתתפים: נורית בכרך,אפי ברוור,בת־עמי ברוט,מאיר־דב ברקוביץ', טלי גל, שרי גרבלי, דליה טאובר, אורי ינאי, פני לייסט, עֹזי נבון, שקמה ניצן־בירן, שאוקי עדווי, גלי פילובסקי־מנקס, נאוה קידר, כרמית קלר־חלמיש, יאיר רונן, רינה ריטר, ליאת שוסטרי־זיני, אסתי שחף־פרידמן, ויקי שרזמן, רון שפירא

בספר זה מוצגת שיטה ביבליותראפויטית שפותחה על ידי המחברת. השיטה – המתבססת על היזון חוזר בין תיאוריה ומעשה – מציעה דרכי יישום של עקרונות פסיכוהיגיניים בהכוונתם של התהליכים הנפשיים המתרחשים במפגש עם יצירות ספרות. ספר זה מהווה תוספת והשלמה ליסודות התיאורטיים והמעשיים של השיטה שהונחו בספרה הקודם בנושא זה (הוראה טיפולית, הוצאת מאגס, תש"ל). הספר מציג היבטים נוספים בשיקולי הדעת התיאורטיים ובדרכי ההפעלה של השיטה, וכן שינויים המתבקשים לשם התאמתה למצבים, למסגרות ולאוכלוסיות שונות. הספר מיועד לכל מחנך המשמיע סיפורים והמלמד טקסטים ספרותיים וכן לפסיכולוגים, ליועצים חינוכיים ולמנחים העוסקים בהכשרת המחנכים ובהדרכתם. עניין מיוחד ימצאו בספר מורים לילדים חריגים, שההיבט הטיפולי מהווה מרכיב מרכזי בעבודתם. ד"ר דבורה קובובי – פסיכולוגית, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית בירושלים – עוסקת שנים רבות בשילובם של עקרונות בריאות הנפש בתהליך החינוך. היתה ממעצבי תפקיד היועץ החינוכי בארץ, וממקימי המגמה ליעוץ חינוכי בבית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים. תרומתה הייחודית היא פיתוח שיטה מקורית של תראפיה באמצעות ספרות. שיטתה מיושמת בידי יועצים חינוכיים ומורים במגזרים שונים של מערכת החינוך והוכיחה עצמה כאמצעי יעיל לטיפוח בריאות הנפש ולטיפול בבעיות נפשיות.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

אחרי רב המכר "שנשמע בשורות טובות - ברכות וקללות ביידיש" , 'אויפן שפיץ צונג - על קצה הלשון' מיועד לאוהבי תרבות ישראל וחובבי שפת היידיש. הומור וחכמת חיים כפי שבאים לידי ביטוי בפולקלור של עמי מזרח אירופה ובקרב דוברי שפת היידיש. הרכבם של פתגמי יידיש התגבש במשך מאות שנים. מקורותיהם הם התנ"ך, התלמוד, הפולקלור של עמי מזרח אירופה וגרמניה. אבל יש גם פתגמים שנוצרו בקרב דוברי יידיש עצמם. אלה הם המעניינים ביותר, משום שהם משקפים את ניסיון החיים ואת הפילוסופיה העממית של היהודים האשכנזים. לפתגמים שבקובץ צורפו מקבילותיהם בעברית, אנגלית ורוסית וכן תרגום מילולי של פתגמי יידיש לשפות אלה. במילון כלולות גם רשימות אלפביתיות של המקבילות, וכך הקובץ הופך לדו-סטרי: יידיש-עברית, אנגלית ורוסית, ובכיוון ההפוך: עברית-יידיש, אנגלית-יידיש, רוסית-יידיש. במילון ישנם גם מפתחות מועילים נוספים. הפולקלור של יהודי מזרח אירופה מצטיין בהומור מתוחכם, ודבר זה משתקף גם בפתגמים שלו. לפי מפתח הנושאים שבמילון ניתן לגלות פתגמים אלה (הנושא " הומור וסאטירה"). היידיש הטביעה את חותמה על תחומים שונים של העברית החדשה, המודרנית, לרבות על פתגמיה. לדוגמה: צום רבֿ וועט מען ניט גיין > לא נלך לרב; אַ גאַסט אויף אַ ווײַל זעט אויף אַ מײַל > אורח לרגע רואה כל פגע; ווער עס האָט די מאה האָט די דעה > בעל המאה הוא בעל הדעה. "על קצה הלשון" נושא אופי מדעי ופופולרי כאחד. הוא מיועד הן לחוקרי הפולקלור והלשון והן ללומדי יידיש באוניברסיטאות, בבתי הספר ובחוגים למיניהם, למתרגמים מיידיש לעברית, אנגלית ורוסית ולמתרגמים משפות אלה ליידיש וכן לכל אוהבי יידיש ופתגמיה. ספרו של ד"ר יוסף גורי הוא הראשון מסוגו במילונאות יידיש ומשלים סדרה של מילונים שהמחבר הקדיש למטבעות הלשון המגוונים של יידיש.

מאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש מצופה בדיקה מתמדת של גישתם המקצועית, של יחסיהם עם המטופלים ושל חוויותיהם האישיות מההיבטים האתיים, כדי להבטיח טיפול אחראי, המתחשב בצורכי המטופלים, בזכויותיהם ובטובתם, ותוך הימנעות מרבית מפגיעה אפשרית בהם, בעצמם או באחרים. על אף קיומם של קודים אתיים מפורטים האמורים להנחות את התנהגותם של אנשי המקצוע, במציאות הטיפולית המורכבת קשה לעתים לבחור בדרך הרצויה ביותר. מתוך הבנתנו את מורכבותן של הדילמות האתיות העולות בטיפול, באבחון, בהדרכה ובמחקר אנו מייחסים חשיבות רבה להבניית תהליך זיהוין של בעיות אתיות ולפתרונן ככלי עזר בהתמודדות עמן. את מודל שבעת הצעדים לפתרון בעיות אתיות שאנו מציעים פיתחנו תוך התייחסות לחוזקות ולחולשות של מודלים קיימים, ועל בסיס הניסיון שרכשנו בוועדת האתיקה של הפסיכולוגים. מוצגות דוגמאות לניתוח הפרות אתיות בתחומי עבודתנו השונים תוך שימוש במודל המוצע.

למידה בדרך החקר פירושה חיפוש תשובות לשאלות כאשר הלומד פעיל בהבניית הידע שלו, כלומר, יוצר תובנות חדשות תוך הפעלת מגוון אסטרטגיות חשיבה. הלמידה וההוראה בדרך החקר רווחת במערכת החינוך בישראל ולכאורה היא ידועה ומוכרת. עם זאת, תלמידים ומורים העובדים בגישת החקר מדווחים על קשיים ותסכולים רבים. לעתים קרובות מאמץ בית הספר סממנים חיצוניים של החקר , כגון הגשת עבודה, ומזניח את המאפיינים המהותיים יותר של החקר, כגון חשיבה מעמיקה. בעקבות זאת, מסולפת המטרה המרכזית של הלמידה . כתוצאה מכך מתעוררת ביקורת כלפי עצם הגישה במקום לבקר את האופן בו היא מיושמת ולחשוב איך ניתן לשפרה. המתח שבין העיסוק הנרחב בדרך החקר מחד ובין הקשיים הכרוכים ביישום דרך הוראה זו מאידך דורשים לפיכך בירור מעמיק. ההוראה והלמידה בדרך החקר, והקשיים הכרוכים ביישומם, נדונים בהרחבה ובהעמקה בקובץ זה. הכותבים - חוקרים ישראלים פורצי דרך גם בקנה מידה בין-לאומי - מאירים היבטים תאורטיים ומעשיים של הוראה ולמידה בדרך החקר, מציגים ניסיונות חינוכיים חדשניים ומביאים מחקרים עדכניים. אנשי חינוך, חוקרים, סטודנטים, פרחי הוראה, הורים – כל מי שרואה בחינוכו, בהשכלתו ובטיפוח חשיבתו של הדור הצעיר אתגר מתמשך – יגלה עניין בקובץ זה.

איציק מנגר (1901–1969) הוא אחרון המשוררים-הטרובדורים ביידיש, והוא בולט בכוח הרגש שלו, בדמיונו הפורה ובכישרונו להעביר את אלה לקוראי יידיש. סגנון כתיבתו הוא כסגנון דיבורם של היהודים הפשוטים בערים ובעיירות, בשווקים ובבתי המלאכה. השירה היא לו אמצעי ליצירת קשר ישיר עם הקורא, והבלדה היא הסגנון האהוב עליו. מנגר שייך לסוג המשוררים המסוגלים להתעמק בנשמות גיבוריהם ולהוריד את גיבורי התנ"ך מן השמים לארץ, ובכך לקרב אותם לאורח חייהם של העם. השכלתו הכללית ובקיאותו בלשונות ובהיסטוריה מאפשרות לו להכניס עולם שלם לעולמם של קוראי יידיש, לעתים בצורה הומוריסטית או דמיונית. ואף שלא היה מוזיקאי, חוש הקצב שלו ניכר בכל שיריו. חמישים ואחד השירים הכלולים בספר מובאים גם בתרגום לעברית ולאנגלית, כדי להבטיח את עתידם של אוצרות הרוח האלה לדורות הבאים. התעתיק לאותיות לטיניות מאפשר את קריאתם למביני יידיש שאינם מכירים את כתבה.

הדיבור נתפס, ברגיל, כאמצעי הקשר והתקשורת המרכזי (ואפילו) הייחודי של האדם. היעדר דיבור במהלך תקשורת נתפס כריק, פרי תקלה לשונית, כקטיעה של הקשר או כרקע לו (כדף הלבן לאותיות השחורות שכאן). אך מסתבר שכשם שיש דיבור שהוא חסר תוכן – יש שתיקה שהיא אמצעי שיתוף להבעה משמעותית. הספר המוקדש לשתיקה כאמצעי הבעה ("השתיקה המדברת"): שתיקה כאשר "אלף מילים לא תבענה" או "אין מילים" ולא כאשר "אין לי מה לאמר". יש סוגים שונים של היעדר דיבור: דממה והפסקה שהם מחוץ לאינטראקציה (לא-מילוליים); הלא-נאמר והדיבור הריק וכך גם ההשתקה. "השתיקה המדברת" היא פרי בחירה של הדובר (בתורו, לא המאזין שתפקידו להאזין) להשתמש במסמן נעדר קול כאמצעי להבעה מילולית. שתיקה זו משמשת אותו בתוך האינטראקציה התקשורתית יחד עם הדיבור – המילים – או לצדן לשם העברת מסר, שיתוף רגשי, הפעלת האחר, כמו גם כאמצעי פואטי-אסתטי, כאמצעי מטה-לשוני לתהלוך שיח ודיבור (בשתיקה) וכפונקציה נסיבתית תרבותית (נימוס, מנהגים, אבלות ואבדן, קדושה, טאבו, שואה וכדומה). הספר מציג שתיקה מדברת זו מכל היבטיה: התפקידים הלשוניים שהיא יכולה למלא; התכנים המגוונים שהיא מביעה, והצורות שלה – צורות שבהיותה היא עצמה חסרת מימוש (היעדר דיבור) הדיבור משמש לה רקע ומבשר אותה. סיום הספר בהצבעה על תרומת העיון בשתיקה לחקר הלשון האנושית בכלל. ניתוח והסבר דוגמות השתיקה עושה שימוש בכל רובדי הלשון וסוגותיו: טקסטים קאנוניים ואחרים, מקרא, ספרות יפה, תעמולה ופרסומות, סרטים, שיח בין-אישי ושיח פומבי עכשוי, הקשרים משפטיים, והקשרים קליניים (פסיכותרפיה, הפרעות תקשורת וכד'). הספר מכוון לחוקרים, אנשי מקצוע, סטודנטים ומשכילים המתעניינים בשפה כשלעצמה וכאמצעי, סימפטום ותקשורת. זהו ספר יסוד לכל מי שנוגעים באופן ישיר או עקיף בשתיקה.

לפנינו מחקר שיטתי ומקיף שמאתר ומנתח את נוכחות הטראומות הישראליות בלשון, בפואטיקה ובפוליטיקה של הספרות הישראלית. הספר מעלה בכל חריפותן שאלות בדבר הפוליטיקה של הספרות וסמכותה המוסרית, ובעיקר בדבר אחריותו של הסופר הניכרת ביצירתו. המחבר מתחקה אחר תהליכי העיבוד הספרותי של הטראומות הישראליות לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, מלחמת 1948, הנכבה הפלסטינית ומלחמת 1973 ביצירותיהם של ס. יזהר, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, דן פגיס, ארז ביטון, יצחק לאור, שמעון בלס, חיים באר ורבקה בסמן בן-חיים. הספר מתמקד גם באחריותם של החוקר ושל הקורא, ומציע דיון מדוקדק בדרכים הייחודיות שבאמצעותן יכולה ספרות להתמודד עם ייצוגים של טראומות. לאור בחינת אחריותו של הסופר, המציג לקוראים עקבות של ייצוגי הפוסט-טראומה הישראלית בטקסט הספרותי, מתעמקים פרקי הספר גם בשאלת אחריותן של הדמויות הספרותיות המיוצגות בו.

יד ושם הוא הרבה יותר ממוסד הנצחה. במשך עשרות שנים, המוזיאון ההיסטורי של יד ושם הוא אחד האתרים המרכזיים שבהם מעוצב, מוגדר ומונחל סיפור השואה הישראלי למבקרים, לתלמידים, לחיילים ולאישי ציבור מן הארץ ומהעולם. אך כיצד התפתח סיפור זה? אילו ערכים, מסרים ופרשנויות ביקשו יוצרי התערוכות להנחיל לציבור? וכיצד השתנה הזיכרון לאורך השנים? בספר זה נבחנת התפתחותן של התערוכות ההיסטוריות ביד ושם, מראשית הרעיונות להקמת המוסד בשנות הארבעים של המאה העשרים ועד פתיחת המוזיאון החדש בשנת 2005. באמצעות מחקר ארכיוני מקיף וחשיפת חומרים נדירים מנתח הספר את האופן שבו עוצבו והוצגו סוגיות מרכזיות בזיכרון השואה: דמות הקורבן, ייצוג הנאצים, מושג הגבורה, ההתנגדות היהודית, מקומה של הציונות ולקחי השואה בחברה הישראלית. זהו מבט מקורי על התערוכות ההיסטוריות ביד ושם כמערכת סמלית, תרבותית ופוליטית המשקפת את התמורות שחלו בהיסטוריוגרפיה, בזהות הלאומית וביחסה של החברה הישראלית לעברה. הספר מנתח תהליכי אוצרות וזיכרון ומציג כלי מחקרי חדש להבנת האופן שבו מוסדות זיכרון מעצבים תודעה היסטורית ומשפיעים על עיצוב זהות קולקטיבית. כך מברר הספר כיצד הופכת השואה מאירוע היסטורי לנרטיב לאומי – ומה מלמד נרטיב זה על החברה הישראלית.

השאלה האינסופית הוא ספר מרתק למטפלים בראשית דרכם ולפסיכואנליטיקאים מנוסים, וגם לקוראים לא-מקצועיים המנסים לתהות על קנקנה של הפסיכואנליזה. כריסטופר בולס נעזר בחומרים קליניים כדי להאיר ולהבהיר את התאוריה הפסיכואנליטית בדבר הדחף האנושי לשאול שאלות. אנו מופעלים על ידי הדחף הזה, על צורותיו המגוונות, לאורך חיינו. הספר מתאר כיצד שיטת האסוציאציות החופשיות של פרויד מספקת תשובות הן למטפל והן למטופל ומאפשרת גם זרימה הדדית של שאלות נוספות. הספר כולל תעתיקים מפורטים של שעות טיפול אנליטיות המלווים בהערות של בולס. אלה מאירות היבטים מהותיים בשיטת האסוציאציות החופשיות וביישומה. לדברי המטופלים מוענקות משמעויות חדשות באמצעות דיון בהם עצמם, וכן במסגרת תאורטית רחבה בדבר הלוגיקה של ההמשכיות: באמצעות הקשבה ללוגיקה של האסוציאציות החופשיות, טוען בולס, אנו יכולים לגלות קול לא-מודע עשיר ומורכב יותר מזה שנגלה אם נישען אך ורק על התאוריה של פרויד ביחס לרעיונות מודחקים. בשפה קולחת, מדויקת ומשכנעת מדגים בולאס, כי הגירוי לשאול שאלות נוספות תורם לעתים קרובות לתהליך האנליטי הרבה יותר מאשר פירושן.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

עשרים פרקים , המתפרסם כאן לראשונה בעברית, הוא החיבור הפילוסופי היהודי הראשון שנכתב בימי הביניים. מחברו היה יהודי שהתנצר ואחר כך חזר ליהדות. תרומתו של אלמקמץ למסורת ההגותית היהודית המפוארת של ימי הביניים חלוצית בתחומים שונים: נוסף לחיבור התיאולוגי המקיף היהודי הראשון בערבית הוא כתב גם את פירושי המקרא השיטתיים הראשונים בערבית-יהודית, אחדים מהחיבורים הפולמוסיים הערביים-יהודיים הקדומים ביותר נגד הנצרות ופולמוסים נגד דתות אחרות. את עשרים פרקים כתב במחצית הראשונה של המאה התשיעית. לחיבור תיאולוגי-פילוסופי זה הייתה במשך מאות שנים השפעה ניכרת על עיצובה של המחשבה התיאולוגית והפילוסופית היהודית, אך לימים האפילו עליו חיבורים אחרים, בעיקר אמונות ודעות של סעדיה גאון, והוא הלך ונשכח. העניין המתחדש בתרבות הערבית-יהודית של ימי הביניים, וחשיפתם של אוצרות כתבי היד בגניזות, העלו גם את אלמקמץ מתהום הנשייה. המבוא וההערות לתרגום מאירים את מסגרת ההתייחסות של אלמקמץ וחושפים את המרחב התרבותי היהודי, המוסלמי והנוצרי שבו פעל. לספר מצורפים מבואות והערות מאת שרה סטרומזה.

ברוך שפינוזה, מהאישים המרכזיים בתולדות המחשבה האירופית (1677-1632). לאחר שעבר על תורת ישראל בפרהסיה, ניסו הרבנים להשפיע עליו שיחזור בו, אבל לא קיבל מרות. בשנת 1656 הוחרם בידי רבני אמסטרדם ונותק מהציבור היהודי. בספרו מאמר תיאולוגי-מדיני , שנתפרסם בשנת 1670, דורש שפינוזה מהמדינה חופש המחשבה, לשם קיום עצמה, ומעמיד את השכל כקנה מידה עליון של הדת וכתבי הקודש. מאמר תיאולוגי-מדיני מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה: מאמר מדיני , מאמר קצר על אלוהים , האדם ואושרו ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל. הוסיף הערות: חיים וירושובסקי

"פילוסוף הוא עיוור שמחפש בחדר חשוך חתול שחור שאיננו שם" - אמרתו של הפילוסוף ויליאם ג'יימס מבטאת את חידתיותה של הפילוסופיה. מה מאפיין אותה? במה היא עוסקת? האם יש בעולם חלק מוגדר שאותו היא חוקרת? ואם אין חלק כזה, כיצד יכולים להיאמר בה דברי טעם? כיצד זה שאותן שאלות נחקרות בה מזה אלפיים וחמש מאות שנים, ללא כל התקדמות לקראת פתרון? פרופ' רון אהרוני מציע בספר זה תיאוריה בדבר מהות הפילוסופיה. על פיה נקודת המוצא של כל התפלספות היא בטעות. הפילוסופיה חוקרת את החשיבה האנושית, אך לא בכך ייחודה: את החשיבה אפשר לחקור גם בצורה מדעית-עובדתית. המיוחד לפילוסופיה הוא הנחה מוטעית מסוימת בדבר מבנה המושגים המשמשים לחקירת החשיבה. כשהטעות הזאת מסולקת, נעלמות הבעיות הפילוסופיות ה'גדולות' - בעיות חופש הרצון, הגוף-נפש והספקנות - ואילו הבעיות האחרות מאבדות את טעמן הפילוסופי. אין צורך ברקע פילוסופי כדי לקרוא את הספר. באורח פרדוקסלי, הוא מהווה בין השאר גם מבוא בהיר וממצה לפילוסופיה המערבית.

נאומו של אייסכינס 'נגד טימרכוס', נאום תביעה שנשא אייסכינס בבית המשפט באתונה בשנת 346/5 לפסה"נ בפני מושבעים רבים וקהל גדול, הוא היצירה היחידה ששרדה מן הספרות היוונית העוסקת כולה ביחסים חד-מיניים בין גברים. הנאום נועד לשכנע את הקורא, כפי ששכנע בשעתו את קהל השומעים, בתקפות התביעה והוא מבטא במידה רבה דעות רווחות, וגם את מה שהיה אפשר לומר ברבים באמצע המאה הרביעית לפסה"נ על אהבת גברים חד-מינית. אייסכינס תבע את טימרכוס לדין כדי לסלק יריב פוליטי מסיעה יריבה. הוא ביסס את תביעתו ואת טיעוניו על החוק שלפיו מי שזנה וקיבל תשלום בעבור שירותים מיניים מקוצצות זכויות האזרח שלו: הוא אינו יכול עוד להשתתף בחיי הציבור, לכהן בכהונות ציבור, לנאום באספות עם ולתבוע לדין. הוא זכה במשפט. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

חקיקתו של חוק העובדים הסוציאליים בשנת 1996 חוללה מפנה ביחסם של העובדים הסוציאליים לנושא הסודיות. בחוק נכללו חובת סודיות והכרה בזכות המטופלים לעיין בתיקיהם האישיים. בעקבות זאת התרחב העיסוק בסוגיה וגברה מודעותם של העובדים הסוציאליים לחובה החוקית והאתית לשמור על כללי סודיות ולהגן על פרטיות המטופלים. השינוי המבורך בשיח המקצועי המוקדש לצנעת הפרט של המטופלים ולחובות הנגזרות ממנה חידד את הצורך לגבש ידע וכללים מנחים בכל הנוגע לגבולות האחריות המקצועית בעניין זה. לעובדים הסוציאליים הוקנו בחוק סמכויות נרחבות כלפי קבוצות אוכלוסייה נזקקות וטעונות הגנה. במקרים רבים חובתו המקצועית והחוקית של העובד הסוציאלי לגלות מידע החיוני להגנה על מטופלים. מציאות מקצועית מורכבת זו מציבה דילמות מוסריות ומשפטיות סבוכות בכל הנוגע למילוי חובת הסודיות. בספר זה המחבר חותר למציאת האיזון הראוי בין שני האינטרסים המקצועיים והערכיים – שמירת הפרטיות בשיח הטיפולי וחשיפה של מידע חיוני במקרים מיוחדים לצורך הגנתם של קטינים וחוסים חסרי ישע. הספר מיועד לעובדים סוציאליים ולסטודנטים בבתי הספר לעבודה סוציאלית, לבעלי תפקידים טיפוליים ומנהליים בשירותי הרווחה וכן למשפטנים.

מהי התגלית המפתיעה שנודעה ל'מתנגד' לגלגן בשעה שהסתתר מתחת למיטתו של הרבי החסידי בליל אמירת הסליחות? כיצד הגיב ר' נחמן מברסלב למצבה החשוך והמאובן של היהדות הלמדנית? מדוע ברח הרבי מביאלא מן הישיבה של הגאון מבריסק? על כל אלה ועוד מספר הסופר היידי והעברי המפורסם י"ל פרץ שנודע במעשיות החסידים שלו, שאותן עיבד והגיש לקהל קוראים מודרני. הספר מתמקד בשלוש יצירות קצרות של י"ל פרץ הבנויות במתכונת של סיפורי חסידים: 'אם לא למעלה מזה', 'בין שני הרים' ו'העופות והגוילים'. לצד הטקסט של כל אחת מן היצירות, בעברית וביידיש, מובאים כמה מקורות חסידיים המקבילים לעלילה ולצדם דיון נרחב במשמעותה של כל אחת משלוש היצירות. המחבר מנתח את האופן בו 'משוחח' פרץ עם מקורותיו החסידיים, וזאת בעזרת השוואה ספרותית ורעיונית בין המעשייה המקורית לבין עיבודה האמנותי, המיועד לקהל קוראים חדש. בתוך כך מתבארת שיטתו הספרותית של פרץ במאמציו להחדיר למעשיות החדשות-ישנות הללו אידאולוגיה מודרנית ורעיונות החורגים מעולמה של החסידות.

מקומיות, קוסמופוליטיות ואינטרנציונליזציה בחינוך - ספר ראשון היוצא לאור בעברית, הסוקר ומנתח בצורה מקיפה היבטים שונים של תהליך האינטרנציונליזציה במערכת החינוך בישראל. הספר עוסק במדיניות ובמנהל החינוך בהקשרים גלובליים, בין-לאומיים ובין-תרבותיים, ומציע תמונה עדכנית ורב-גונית של חזית המחקר בתחום זה. פרקיו התאורטיים מספקים הבנה מעמיקה של הנושא ודנים בהשפעת הגלובליזציה על החינוך, תוך התמקדות במערכת החינוך הישראלית. הספר מיועד לכל העוסקים והמתעניינים בחינוך, ובמיוחד לחוקרות ולחוקרים בתחום זה.

מילון 'אילון שנער' – מילון ערבי עברי לשפה ערבית החדשה הנו המילון הערבי עברי המוביל למרות שחלפו למעלה משישים שנה מאז פורסם לראשונה. גם כיום משהועלו תכני המילון לאינטרנט ולאחר שהתפרסמו עוד מספר מילונים מתחרים לא שוחזר ההישג של דוד אילון ופסח שנער והמילון הערבי עברי לשפה הערבית החדשה פרי עטם נותר הסטנדרט של המילונים לשפה הערבית החדשה והוא נמכר באלפי עותקים מדי שנה. המילון מכיל את אוצר היסוד של הערבית החדשה בשימושה הספרותי, המדעי והעיתונאי. הוא מיוסד בעיקרו על חומר קריאה עשיר ומגוון מעיתונים וכתבי עת ערביים וכן מספרים רבים בתחום הספרות היפה והספרות המקצועית, ויש בו מספר ניכר של מילים, צירופים, ניבים ושימושי לשון שנתחדשו בלשון הערבית, במיוחד בשדה המדיניות, הכלכלה והחברה. המילון הושווה אל החשובים שבמילונים הערביים המודרניים והקלסיים והושלם על פיהם; הוא מספיק גם לקריאת טקסטים מן הספרות הערבית של ימי הביניים, כמו גם לקריאת טכסטים עדכניים. בהשתתפות: ד"ר משה בריל ז"ל

בתי הספר התיכוניים באימפריה הרוסית היו במבט ראשון מוסדות משעממים להחריד: מסדרונות ארוכים ואפלוליים, משמעת נוקשה; שינון אינסופי של משוואות ומשפטים ביוונית ובלטינית. אבל מתחת לפני השטח, מאחורי גבם של המחנכים חמורי הסבר, שקקו חיי חברה פעילים: חבורות וחברויות, חוגי קריאה וקופות לעזרה הדדית, עיתונים בכתב יד שהביעו רעיונות ביקורתיים ולעגו למורים, ולפעמים אפילו חוגים מהפכניים נלהבים. שלא ברצונם של אנשי הממסד החינוכי האימפריאלי נעשו בתי הספר התיכוניים לסביבה שאפשר לגלות בה עולמות חדשים ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באו בשערי בתי הספר גם תלמידים יהודים רבים. הגימנזיסטים מספר את סיפורם של תלמידים אלה: מקבלת ההחלטה ללמוד בבית ספר תיכון, דרך אתגרי הקבלה ללימודים וההתמדה בלמידה וכלה בהשפעותיו המעצבות של בית הספר, שרבים מבוגריו היו לאקטיביסטים יהודים, אנשי האינטליגנציה היהודית-רוסית. כך עוסק הגימנזיסטים בנושא שחשיבותו חורגת מדל"ת האמות של בתי הספר: הוא מראה כיצד ההשתלבות במערכות האימפריה, שהרחיקה לכאורה את הצעירים מהחברה היהודית, סללה בפועל נתיבות חדשים לאקטיביזם יהודי. ד"ר אלכס ולדמן הוא זוכה פרס שזר לחקר תולדות ישראל לִשנת תשפ"ג, על ספרו: "הגימנזיסטים: חינוך, אקטיביזם וּמקורות האינטליגנציה היהודית באימפריה הרוסית".

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

הספר מכנס עשרים ואחד מאמרים שהם מרבית חיבוריו הקצרים של מנחם ברינקר, הפילוסוף וחוקר הספרות הותיק. בספר מרבית החיבורים שנכללו בשני ספריו הקודמים מבעד למדומה: ייצוג ומשמעות ביצירה הבדיונית (1980) ו האם תורת הספרות אפשרית? (1988) שאזלו מזמן מן השוק. על אלה נוספו שישה חיבורים נוספים שטרם פורסמו או טרם פורסמו בעברית. כמחצית מן החיבורים דנים בספרות אך חיבורים אחרים דנים בעיקר בתיאטרון, בציור ובקולנוע, ואחרים דנים בשאלות של נורמה ומתודולוגיה המשותפות לכל מדעי הרוח. לאורך כל הספר נעשה מאמץ להבליט את הזיקה בין שאלת הפרשנות כפי שהיא נדונה בזרמים הוותיקים יותר והחדישים ביותר בפילוסופיה של זמננו לבין השאלות המיוחדות של מחקר הספרות והאמנות. בין השאלות הנדונות בספר בולטות שאלת האמת בספרות ובאמנות, שאלת האובייקטיביות או הסובייקטיביות של הפרשנות הנכונה, ההבדל בין כתיבה בדיונית לכתיבה היסטורית ומעמדם של הסופר והאמן בחברה (הדמוקרטית) המודרנית.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

הסדרה: "ספרות יידיש" יוצאת לאור ע"י החוג ליידיש של האוניברסיטה העברית ירושלים. מטרתה להגיש לסטודנט ולקורא המשכיל טקסטים נבחרים לקריאה ולעיון. הספרים יוצאים לאור בצירוף מבוא ומילון, שבו מתורגמים לעברית ולאנגלית מילים וביטואים שאינם מצויים במילוני יידיש המקובלים.

בספר זה ימצא הקורא את ניטשה במיטבו כסופר מחונן ומבריק וכהוגה מקורי ומעורר השראה. יותר מכל חיבוריו האחרים, הספר שלפנינו מהווה אחדות של צורה ותוכן: צורה מכתמית, ותוכן המטיל ספק בשיטה פילוסופית, שמטבעה נכתבת בצורה סדורה, רציונלית ועקיבה; תוכן המערער על תוקפה המוחלט של התבונה הפילוסופית ומנסה להקפיא את נטייתנו להאמין במהימנותה של הפילוסופיה המטפיזית. החיבור הוא דוגמה לאי-שיטתיותו של ניטשה, שבו חובק העומק המחשבתי את הצורה הספרותית הקלילה, המרפרפת כביכול, מעל פני הדברים. הכתיבה האפוריסטית של ניסויי-מחשבה אלו מגיעה כאן לשיאה ומתגבשת בעוצמת ביטוי לכדי ספר מלא חכמת חיים ואהבת החכמה, שהיא כידוע – philo-sophia במיטבה. הנה כמה מן הפנינים הזוהרות שבספר: "דעת קהל -- עצלות הפרט" "הסגפן הופך את המידה הטובה למצוקה" "כל המשפיל את עצמו רוצה להיות מרומם" "המחבר הטוב ביותר הוא זה המתבייש להיות סופר" "מי שאינו יודע להניח את מחשבותיו על הקרח, אל לו להכניס עצמו ללהט המחלוקת" "האשה המושלמת היא טיפוס נעלה יותר של אדם מן הגבר המושלם: ואף יקר מציאות ממנו" "כל אחד נושא בקרבו דיוקן של האישה שמקורו באמו" "כשאין לאדם אבא טוב, ילך נא וירכוש לו כזה" "האהבה והשנאה אינן עיוורות, אבל הן מסונוורות מן האש שהן נושאות עמן" "החכמה היא הלחישה של האיש הבודד אל עצמו בשוק השוקק חיים"

הספר האדם הבוחר: הסיפור המקראי כדרמה של בחירה דן בשאלת הרעיון המרכזי של הסיפור המקראי, המוגדר על ידי רוב החוקרים כקשור לאל. חיבור זה קורא תיגר על ההנחה זו, ומעמיד את האדם, וליתר דיוק, בחירתו של האדם בין טוב לרע, כמרכז הסיפור המקראי. הדרמה המקראית סובבת סביב דמויות הנדרשות לבחור בין דרכים שונות ולעתים אף מנוגדות. דמויות אלו מייצגות את האדם המורכב על כל הקונפליקטים וההתחבטויות שבו, החייב להכריע בין רצונותיו וערכיו המתנגשים. הספר מתפלמס עם דעה רווחת הסוברת שהספרות המקראית משקפת תפישת עולם דיכוטומית הצובעת את היקום בצבעי שחור לבן. טענה זו נדחית באמצעות ניתוח ספרותי של אותם סיפורים שהיוו מקור למסקנות הללו: סיפורי אברהם ולוט, סיפור דוד וגלית וסיפורי אליהו, אחאב ואיזבל. בניתוח ספרותי מבריק ופורץ דרך מציג המחבר כיצד סיפורים אלו מתמקדים בדמויות מורכבות ומרתקות שקשה להגדירן באופן חד-משמעי. ההתלבטויות העזות של הדמויות עומדות במוקד הסיפור המקראי ויוצרות דרמה של בחירה שבמרכזה האדם הבוחר.

בספרו פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים בוחן הפילוסוף הנודע הילרי פטנאם את הגותם של שלושה פילוסופים יהודים מרכזיים במאה העשרים – פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר ועמנואל לוינס – בבואו ליישב בין הצד הפילוסופי והצד הדתי של חייו. נוכח בספר גם לודוויג ויטגנשטיין, ופטנאם מעמת את חשיבתו עם עמדותיהם של השלושה. הוא מסביר את הרעיונות המרכזיים של כל אחד מן ההוגים הדגולים האלה וחושף את תרומתו האינטלקטואלית והרוחנית המכרעת של כל אחד מהם. הדת היא היהדות, אך בזכות העמקות והמקוריות של הפילוסופים הללו, בפרשנותו המעמיקה, הגותם היא אכן מדריך לחיים. לספר נלווה פתח דבר מאת פרופ' ימימה בן מנחם, העומדת – בין השאר – על ראייתו של פטנאם את הדיון הפילוסופי כאמצעי להבנה טובה יותר של המציאות, ועל ציפייתו מן הפילוסופיה להיות מקור השראה קיומי. פטנאם חותר לגלות בפילוסופיה היהודית של המאה העשרים תובנות העשויות לאפשר לו ולקוראיו להיענות לאתגר פילוסופי חדש-ישן זה.

האם תיתכן פילוסופיה של האמונה? האם ניתן להבחין בוודאות בין אמונה לשם שמים לבין אמונה המשתמשת באל כקרדום לחפור בו? האם קירקגור, הנחשב לאביו של האקזיסטנציאליזם הדתי, היה הוגה דעות אנטישמי? מה היה יחסו אל היהדות והיהודים? מהם יחסי הגומלין בין אמונה דתית למוסר אנושי? האם תיתכן ביניהם סתירה? מדוע לדעתו של קירקגור אברהם אבינו היה אביר האמונה? האם קירקגור הוא מפתה דתי או מחנך לקיום אותנטי? על שאלות מפתח אלה, העוסקות בזיקת היחיד אל אלוהיו, עונה הקובץ העשיר בתוכנו וברוחו. בקובץ הזה מופיעים שלושה-עשר מאמרים של מיטב חוקרי קירקגור בארץ ובעולם. הנספח בקובץ, המכיל את רוב הפרסומים של קירקגור ועל אודותיו בעברית, מעיד על מסורת מפוארת של מחקרים עבריים על קירקגור.

'אריסטו, בדומה לאפלטון ולהוגי יוון האחרים, ראה בפוליטיקה את הנושא החשוב מכולם [...] לכתביו הפוליטיים רקע מרשים במיוחד הקשור בניסיונו המאלף כחונכו של אלכסנדר הגדול [...] לדידו של אריסטו הפוליטיקה היא אותו חלק של האתיקה הדן בבני אדם בקבוצות. לקבוצות אחדות מטרות מוגבלות, אולם ה"פוליס" או הקבוצה ה"פוליטית" היא זו שתכליותיה חופפות את תכלית חיי האדם. האדם הוא "חיה פוליטית", דהיינו מטבעו הוא מייסדן של קבוצות פוליטיות. עקרונות אלה מקבלים את ביסוסם בחיבור שלפנינו.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 'אחת הבקורות המפורסמות של אריסטו על אפלטון מוסבת על דעותיו המדיניות ומופיעה בפוליטיקה ב' להלן [...] בשביל אריסטו הפרט הוא הכל והוא שמתארגן בארגונים שעולים בדרגות השלמות עד שמופיעה צורת הארגון המקיף המספק את צרכיו כולם. עיני אפלטון נשואות לחזיון המדינה האחידה, ואחידות זו אוכלת את אזרחיה. בעיני אריסטו אין המדינה אלא צירוף של אזרחיה על בתיהם ומשפחותיהם וכפריהם.' ח"י רות, מורה-דרך בפילוסופיה היונית , ירושלים 1960

אסופת המאמרים קבלה מיסטיקה ופואטיקה , פרי עטם של טובי החוקרים בארץ ובעולם, מתחקה אחר יחסי הגומלין בין קבלה, ספרות ומיסטיקה. המאמרים ממשיכים מסורת של חיפוש מתמשך ודיאלוג בין דיסציפלינות ורבדים פרשניים, לעתים מתוך הבנה, לעתים מתוך עימות ומאבק. מפגשים בין טקסטים מתרבויות שונות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכלי פרשנות שונים – פיוטיים, דתיים ומיסטיים, הצומחים מתוך המפגש שבין הדיסציפלינות השונות במדעי האדם: אסתטיקה, ספרות ופואטיקה מזה ומיסטיקה ותאולוגיה מזה – אלה התכנים של מאמרי האסופה. האופן שבו מקובלים ומיסטיקנים נעזרים בטכניקות נרטיביות ופואטיות; פרשנויות קבליות ומאגיות לטקסטים פואטיים; ביקורת ספרותית והגות פילוסופית במונחים קבליים או מיסטיים – כל אלה באים בהם לכלל ביטוי: סודו של הבל בספר הזוהר ומסתורין השושנה; אהבה בשירת ישראל נג'ארה; הסוד ביצירת עגנון ויסודות קבליים ביצירותיו; השכינה במיסטיקה בספרות העברית החדשה; פרק תהלים לפאול צלאן; חורחה בורחס והשפה הקבלית; קריאה בפואטיקה הקבלית לאור הגותה של ז'וליה קריסטבה; דיונים במיסטיקה האסלאמית על ספרות, דמיון, מיסטיקה ויצירה; עיון במיסטיקה, שירה ותהליך היצירה בתרבות הערבית החילונית המודרנית; המיסטיקה כמפתח לרובד הסודי בקומדיה של דנטה; דון קישוט היהודי במסכה; מוות ואלכימיה אצל ג'ון דאן; ומיסטיקה וכתיבה ביצירתו של מרסל פרוסט.

עמנואל לוינס (1906--1995), מגדולי הפילוסופים של זמננו, נודע מזה כארבעים שנה ברחבי תבל בשל יצירתו הייחודית היונקת הן מן המסורת הפילוסופית המערבית הן מן המקורות היהודיים-התלמודיים. מחשובי חיבוריו הפילוסופים וכתביו היהודים – "קריאות תלמודיות"- תורגמו באחרונה לעברית והם נלמדים בחוגי האקדמיה ובקהל הרחב. קובץ זה, היוצא לאור ביובל המאה הראשון להולדתו של לוינס, מעיד על התהודה שיצירתו זוכה לה בישראל. הקובץ עמנואל לוינס בירושלים: פרשנויות פילוסופיות ופרספקטיבות דתיות פורש מבט מקיף על יצירתו העשירה והמגוונת של עמנואל לוינס. המאמרים המקובצים בו, שחוברו על ידי טובי המומחים ללימודי לוינס בישראל ובחו''ל, מציגים את מכלול המִשלבים המרכיבים את יצירתו: הכתבים הפילוסופיים, הכתבים היהודיים, הקריאות התלמודיות, נושאים אקטואליים, ועמדותיו הפולמוסיות ביחס לזרמים או לאידיאולוגיות בנות זמננו (סטרוקטורליזם, פסיכואנליזה, מרקסיזם, אתנולוגיה, מדעי הדתות ועוד). 'משמעות העשייה הדתית', מאמר של עמנואל לוינס שפורסם ב-1937, מובא כאן לראשונה בתרגומו העברי. לקובץ שלושה חלקים: חלק ראשון - פילוסופיה ופנומנולוגיה; חלק שני - אתיקה ופוליטיקה; חלק שלישי - יהדות. שאלות מרכזיות הנוגעות להגותו של לוינס משמשות כקו מחבר בין המאמרים המרכיבים את המכלול: יחסו של לוינס להוסרל ולהיידגר; בעיית הסובייקטיביות; בין-סובייקטיביות ואחרוּת; השלישי, הצדק והמדינה; הציונות ומדינת ישראל; תיאולוגיה ודת; פרשנותו התלמודית של לוינס; יחסו למוסר היהודי הקלסי; תפיסתו את ההלכה; ומקומו של לוינס בפילוסופיה היהודית. המאמרים שכונסו בספר מבוססים על הרצאות בכנס בינלאומי שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים במאי 2002 והוקדש להגותו של עמנואל לוינס. אתר 100 שנה ללוינס http://www.levinas100.org/index-he.html

מדינת האתונאים , מיצירותיו הראשונות של אריסטו, נחלקת לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון הוא סקירה היסטורית של תולדות המשטר המדיני באתונה על גילויו השונים, מראשיתו עד חידושה של הדמוקרטיה בשנת 403 לפסה"נ. החלק הזה הוא בבחינת ספר לימוד על תולדות משטרה של אתונה במאות השישית והחמישית לפסה"נ. בחלק השני מתאר אריסטו בפירוט רב את מנגנון השלטון הדמוקרטי ששרר באתונה בימיו. חלק זה הוא מקור ראשון במעלה להכרת הדמוקרטיה האתונאית בשקיעתה. פרופ' דוד אשרי (1925-2000), שתרגם את מדינת האתונאים מיוונית, הקדים דברי מבוא והוסיף הערות, היה בחיר חוקרי ההיסטוריה העתיקה וההיסטוריוגרפיה היוונית באוניברסיטה העברית בירושלים ובעל מוניטין בין-לאומיים. היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח בשנים 1972-1975 וחבר האקדמיה הישראלית למדעים בשנים 1994-2000. פרופ' דבורה גילולה, פרופסור בגמלאות באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת לימודים קלסיים ותולדות התאטרון, התקינה וערכה את המהדורה החדשה של הספר.

מהם יחסי הגומלין בין מחשבה מדינית כללית למחשבה מדינית יהודית? האם ניתן להצביע על ביטויים של רעיונות מדיניים כדוגמת יחסי יחיד-קבוצה, צדק, חירות, שלטון וחוק, במחשבה היהודית הקלסית והמתחדשת? כיצד מתמזגות סוגיות הגותיות-פוליטיות מן העבר היהודי הקרוב והרחוק עם הווה ישראלי מתחדש? המחקרים שבקובץ מיזוג אופקים: מחשבה מדינית יהודית-ישראלית מעידים על כך שהזהות המדינית היהודית בישראל נוצרת ומתפתחת מתוך מפגש בין מחשבה מדינית כללית לבין רובדי עומק המצויים במסורת היהודית כמו גם בשפה הישראלית, הממזגת עבר והווה. המחקרים, שנכתבו על ידי עמיתות ועמיתי קרן שייר למחשבה מדינית יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, מאירים היבטים שונים של קשר בין מקורות יהודיים מסורתיים ומקורות ישראליים בני זמננו, ודנים במגוון סוגיות ובהוגים מרכזיים במסורת המחשבה המדינית לדורותיה.

'את דעותיו בענייני המוסר [...] הביע קאנט בעיקר ב'ביקורת' השנייה, 'ביקורת התבונה המעשית' (1788). אולם תמצית דעותיו אלו נמצאת בספר הקצר הניתן כאן בתרגום עברי.' שמואל הוגו ברגמן, 'דברי פתיחה' 'לו היה קאנט כותב את "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" בלבד – מקומו בתולדות הפילוסופיה היה מובטח [...] עבודה זו נכתבה בצחות לשון, בעומק תובנה ובעצמה ריגושית המעוררת השפעה מידית על הקורא והופכת אותה לאחת הקלסיות ביותר בנושא [...] קאנט מבקש לסרטט בה את המאפיינים המרכזיים של הנסיבות שבהן נעשות החלטות מוסריות, ובכך להבהיר את האופי המיוחד של החלטות אלה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967

בשיח הפוליטי והאקדמי בישראל נשמעת שוב ושוב הטענה שצה"ל זוכה לעוצמת יתר, וכי החשיבה הצבאית קובעת את החשיבה המדינית. בה בעת נשמעת טענה הפוכה, שלפיה הצבא מבוקר יתר על המידה הן על ידי הפוליטיקאים והן על ידי קבוצות אזרחיות כגון ארגוני זכויות אזרח, ארגוני הורים וקבוצות אחרות, ובתוך כך מצטמצם מרחב הפעולה האוטונומי שלו. הייתכן ששתי הטענות צודקות בעת ובעונה אחת? ואם כן, כיצד תוסבר הסתירה ביניהן? בכך עוסק הספר שלפנינו. במרכז הספר מי שולט על הצבא? מוצעת ההבחנה בין הפיקוח האזרחי על הצבא – הממוקד בתורת הלחימה, במדיניות הגיוס, בתפקוד המבצעי ובהיבטים המשקיים של התנהלות הצבא – ובין הפיקוח על הצבאיות כתרבות פוליטית, המעניקה לגיטימציה לשימוש בכוח ומשקפת את מפלס המיליטריזם בחברה. הטענה המרכזית הנפרסת בספר היא שהפיקוח על הצבא התחזק מאז שנות המדינה הראשונות, ואילו הפיקוח על הצבאיות נחלש, ובין שני תהליכים אלה מתקיימת זיקה של יחס הפוך. אבחנה זו מאפשרת לנתח תופעות רבות שליוו את העיסוק בצה"ל בעשור האחרון, וביניהן: - השלכותיו הפוליטיות של השינוי בהרכב החברתי של הצבא. - השלכותיה של מדיניות מניעת הנפגעים. - החותם שמטביעים על הצבא קבוצות וארגונים, המנסים לפקח עליו באמצעות פעולה בזירה הציבורית והמשפטית. - המשמעות של חדירת ערכי תרבות השוק אל צבא. - מורכבות הפיקוח על הצבא באמצעות העיתונות.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales ) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

פרופ' סימון ופרופ' פרנקנשטיין באו אל החינוך ותפסו אותו מזוויות ראייה שונות. את דעתו של האחד העסיקו במיוחד שאלות בדבר מטרותיו של החינוך, והאחר חקר והגה בשיטות החינוך בעיקר. סימון ביקש לפענח את רזי חינוכו של האדם על ידי התעמקות בתולדות הרוח, ואילו פרנקנשטיין – באמצעות חקר הנפש של היחיד שנפגע. לשניהם היה משותף הדחף, שמקורו נעוץ באתוס אחד: בהזדהות עם האנושי ובתחושת אחריות לעתידו של האדם. פעולתם החינוכית הייתה בעיניהם בראש ובראשונה היענות לצו מוסרי. מצאנו לנכון להקדיש אסופה אחת למורינו וחברינו אלה ביחד משום התפקיד ששניהם מילאו במישרין בהנחת יסודותיו של בית הספר לחינוך, ובעקיפין – של לימודי חינוך כמקצוע אקדמי בארץ. העובדה שבפועלם רב השנים היו שני מורינו קשורים ביניהם בקשרי ידידות והערכה הדדית היא טעם נוסף לציון זכרם בספר זיכרון אחד.באסופה מאמרים משני סוגים: מאמרים הדנים במשנותיהם של שני האישים, שלהם מוקדשת האסופה ומאמרי חבריהם ותלמידיהם, העוסקים בפנים שונים של החינוך, שאותם הם הקדישו לזכרם. כמו כן כוללת האסופה רשימות פרסומיהם של סימון ופרנקנשטיין.

פולנים ויהודים – שני עמים אשר תולדותיהם משולבים זה בזה. הם הכירו זה את זה היכרות אינטימית אך עם זאת היו מרוחקים ונבדלים, הם ידעו תקופות של קירבה לצד שנים של עוינות ואנטישמית, אשר הגיעו לשיאן ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופת הכיבוש הנאצי. השואה והיעלמותה של יהדות פולין ממרקם חייה של החברה הפולנית, ומדיניות השלטון הקומוניסטי שהתבסס בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה השפיעו במשך עשורים ארוכים על ההיסטוריוגרפיה של יהודי פולין. היסטוריונים יהודים, בני הדור שחווה את הקריעה והחורבן, בחנו את ההיסטוריה של יהודי פולין מתוך פרספקטיבה של שני הקטבים שהכירו מקרוב: הפריחה הגדולה שלפני השואה והריק הנורא שבא בעקבותיה. אי לכך, נוכחותה של השואה בחקר יהודי פולין במיוחד בהיסטוריוגרפיה הישראלית, הייתה בולטת במיוחד. ספר זה יוצא מנקודת מוצא שונה. מטרתו אינה להביא תמונה מקיפה על תולדות יהדות פולין שחרבה, אלא להתמקד בזווית שזוכה לטיפול חלקי בחקר ההיסטוריה היהודית-פולנית - היבט הקיום המשותף: ההשפעות ההדדיות, החיכוכים והעוינות, הזיכרון ההיסטורי המשותף. אי לכך המחקרים שכונסו בספר הזה מתמקדים בזווית היהודית של המפגש היהודי-פולני לאורך הדורות.

ישעיהו שפיגל, הבולט והחשוב מבין סופרי גיטו לודז', נולד ב-14 בינואר 1904 בבאלוט, הרובע העני ביותר בעיר לודז'. הוא עלה לארץ בתחילת 1951 ונפטר ב-14 ביולי 1990. סיפורי שפיגל עוסקים במצב האדם בגיטו. אלה הם סיפורים אינטימיים בהם הוא מתאר חיי דמויות פרטיות, ועם זאת נושאי כתיבתו קשורים למאורעות הקובעים את המצב בגיטו לכל תושביו, בעיקר השמדה בלתי ישירה וניכור. רוב סיפוריו סובבים סביב הרעב בגיטו על כל צורותיו, רצח כחלק מן ההשמדה הבלתי ישירה לפני הגירושים, מוות ממחלות, רעב או קור וזרות ביחסי אנוש. הפרוזה הספרותית של ישעיהו שפיגל, שנכתבה בגיטו לודז', רואה אור כאן לראשונה. מצורפים לה מחקר על כתביו הספרותיים בגיטו וסדרת ראיונות עם הסופר. בראיונות אלה הוא מסביר את הנסיבות שבהן כתב את הסיפורים, ומוסיף פרטים עליהם. כמו כן הוא מציג את תפיסתו האמנותית, ומספר על רגשותיו ומחשבותיו בגיטו. תצלומים מהגיטו משלימים את הטקסט הספרותי.

מרטין היידגר הוא אחד ההוגים החשובים של המאה העשרים. השפעתו ניכרת בתחומים רבים של תרבות המערב, בפילוסופיה המודרנית, אקזיסטנציאליזם, פוסטמודרניזם, ביקורת התרבות, תורת הספרות, אסתטיקה, תאולוגיה ופסיכותרפיה. הספר קיום ומשמעות מביא את עיקרי הגותו של היידגר. יש בו דיון בנושאים המרכזיים שהעסיקו אותו בכתביו הרבים, כגון אדם, לשון, אמנות, ישות, היסטוריה, טכנולוגיה והומניזם. ההצגה היא מתוך עמדה ביקורתית, במטרה לאפשר לקוראים שאינם מכירים את משנתו להתקרב אליה ולהבינה, ולקוראים המכירים אותה לבחון אותה מזווית שונה, המבליטה את האחדות התמטית והתוכנית שלה. קשריו של היידגר עם המשטר הנאצי הוא נושא המחייב התייחסות מפורטת בספר המציג לראשונה בעברית, בהיקף כה נרחב, את עיקרי הפילוסופיה שלו. הנושא נידון בנספח ובו העובדות הקשורות בקשריו של היידגר עם המשטר הנאצי וכן הרקע ההיסטורי-פילוסופי שבו פעל.

ספרו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן הוא הספר היחיד בעברית הפורש את משנתו של קאנט בכל היקפה ובכל מגוון היסודות שעיצבו אותה. הספר מעלה את עיקרי הרעיונות כפי שהוצגו על־ידי קאנט בספריו הגדולים בזיקה לתחומי עיסוקו השיטתיים. ניתוח משנתו של קאנט נזקק גם לבירורים המתמקדים בהתפתחות הרעיונות בפילוסופיה שלאחר קאנט, תוך תשומת דעת מיוחדת לתולדות הפילוסופיה של המדע ולתולדות הרוח. לספר, היוצא לאור במהדורה מחודשת יובל שנים בקירוב לאחר הופעתו הראשונה, צורף נספח מפרי־עטו של פרופ' ברגמן עצמו ובו הידרשות מיוחדת למשנתו של קאנט תוך הסתייגות ממנה במה שנוגע למעמדו של הסובייקט. זו הסתייגות לגבי מה שמשמש גרעין עיקרי של המשנה. לשונו של הספר ומונחיו עודכנו בהתחשב בכך שמאז צאת המהדורה הראשונה מצויים ספרי קאנט בתרגום עברי. הקורא גם יפיק תועלת מן הביבליוגרפיה הניתנת בסיומו של הספר, שעודכנה במיוחד למען המהדורה החדשה.

מהי מחשבה פילוסופית? למה מתכוונים כשאומרים על אדם שהוא פילוסוף? מה פירוש להחזיק בעמדה פילוסופית? כיצד נוצרות יצירות פילוסופיות? האם אפשר ללמוד להיעשות פילוסוף, האם אפשר ללמד זאת? וכיצד חיים חיי פילוסוף? אלה הסוגיות העיקריות המטופלות בספר שלפנינו. מובא כאן דיון כללי מעמיק, ועם זאת נהיר, בשאלות הנוגעות במהותה של הפילוסופיה. בכתיבתו הבהירה, המשובצת דברים בנימה אישית, ובניסוחיו הקולחים ומושכי הלב הספר הוא טיול מרתק ברחבי עולם הפילוסופיה.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

"שני המאמרים המופיעים כאן לראשונה בעברית, הם תוספת חשובה לכתבי רוסו הספורים שיצאו עד עתה בשפתנו. הם רלוונטים במיוחד לבלשנים, לחוקרי האידאות שרווחו ערב המהפכה הצרפתית, לחוקרי המרקסיזם, למחנכים, לאנשי מדעי החברה והאנתרופולוגיה החברתית, לעוסקים בתולדות המשפט המדיני, לפילוסופים ובעצם לכל שואפי החירות ומוקירי השוויון בין בני-האדם באשר הם. תושבי ארצנו, השרויה בסכסוך ממושך, המבקשים להבין מהו המקור האפשרי למלחמות בין האומות, כדאי שיעיינו בנאמר בנושא זה במאמר השני של רוסו. ומכאן רב ערכם של שני החיבורים לכל מי שעדיין העמדה ההומניסטית יקרה ללבו, וההשכלה לרוחו." [מתוך פתח דבר, יעקב גולומב] כך כותב וולטר לרוסו אחרי שקרא את מאמרו 'על המקור והיסודות לאי-השוויון בין בני-אדם' המוגש כאן: "מעולם לא גייס איש אינטלגנציה כה רבה כדי להפוך אותנו, בני-האדם, לבהמות. אחרי קריאה בספרך, מתעורר החשק ללכת על ארבע. אולם שישים שנות חיי השכיחו ממני הרגל זה'." [מתוך איגרות של וולטר לרוסו]

"מאחר שהשעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. עיקר התופעה מצוי בראשית הבריאה. האלים השתעממו ולכן בראו את האדם. אדם השתעמם משום שהיה בודד, לכן נבראה חוה. ומרגע זה נכנס השעמום לעולם וגדל ביחס ישיר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו. אדם וחוה השתעממו ביחד. אחר השתעממו אדם וחווה קין והבל שעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסיית העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמם הם הוכו ברעיון לבנות "מגדל וראשו בשמיים". רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל והנו הצגה נוראית לכך, איך יד השעמום היא על העלינה. ואז התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני-אדם בימינו, המטיילים בחוץ-לארץ, אך עדיין נשארים משועממים." (קירקגור, "מחזור הזריעה") פכים כאלה ובדומה להם ימצא הקורא בספר שלפנינו, שהוא אחד מן היפים ביותר בספרות הפילוסופית של העת החדשה. סדרת ספרי-מופת פילוסופיים מיסודו של חיים יהודה רות. הקדים וערך יעקב גולומב. עורך הסדרה: יעקב גולומב.

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש