בספר טוב אחרית דבר נבחנים התיקונים שעשו בספריהם שלושה מחכמי ימי הביניים – הרי"ף (ר' יצחק אלפסי), ר' צדקיה מרומי ור' הלל בן אליקים – ומידת הצלחתם לעדכן את נוסח ספריהם בכל תפוצות ישראל. על יסוד כלל כתבי היד הידועים של שלושת החיבורים בוחן הספר אילו עותקים משמרים את הנוסח המתוקן ואילו מעתיקים את הנוסח הראשון, שהמחבר עצמו כבר דחה וביקש להחליפו. עוד נדונה השאלה אם הפוסקים שהסתמכו על דברי הרי"ף הכירו את התיקונים שעשה בספרו, או שמא לא ידעו על מקצתם והמשיכו לצטט לפי תומם את נוסחו הראשון של ספר ההלכות, בלי לדעת שהרי"ף חזר בו ושינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. הדיון בספרו של ר' צדקיה מרומי, שבלי הלקט , חושף גם הוא תיקונים שעשה בו המחבר. ר' צדקיה תיקן את ספרו בשלב מאוחר מאוד של עבודתו, לאחר שחשב כי כבר השלים את כתיבתו ואף הכין כמה עותקים נקיים שלו, שעדיין מונחים היו על שולחנו. בעותקים אלה, הנחשפים כאן לראשונה, שילב המחבר ברגע האחרון הוספות ומחיקות, ולעתים אף תלש מהם דפים שלמים וגנזם – ולעולם לא נדע מה נכתב בהם ומה הניע אותו להסירם. מרתק במיוחד הוא סיפורו הידוע של ר' צדקיה על שרפת התלמוד בפריז בשנות הארבעים של המאה השלוש-עשרה: מחקר זה מגלה לראשונה כי גם את הסיפור הזה ערך המחבר פעמים אחדות ועשה בו שינויים משמעותיים.

ר' יוסף רוזין (1936-1858), "הרוגוצ'ובר", מחבר ספרי הלמדנות צפנת פענח , היה גאון תלמודי נערץ, רב קהילה חסידי, פוסק הלכה מקורי ומן הדמויות הרבניות הססגוניות באירופה בעת החדשה. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה הוא ספר המחקר האקדמי הראשון המוקדש למשנתו, והוא עוסק בזיקה מרתקת המצויה בכתביו בין למדנות תלמודית ועיון הלכתי לבין רעיונות ממקורות פילוסופיים. אינטראקציה זו, בין הלכה ולמדנות לבין שדות הפילוסופיה והמדע, התהוותה אצלו ברובה בעקבות עיסוקו ב מורה נבוכים ובפרשניו, והיא חסרת תקדים בהיסטוריה של הכתיבה הרבנית מבחינת ממדיה, עושרה, שיטתיותה ומקוריותה. לצד השפעה בולטת של הפילוסופיה האריסטוטלית והמיימונית, מחשבתו הלמדנית־הלכתית של הרוגוצ'ובר מצאה עצמה משוחחת באופן ישיר עם אסכולות נוספות וקשת של הוגים: המֻתכלִמון, אבן רֻשד, משה נרבוני, ברוך שפינוזה ואנשי תנועת ההשכלה – יצחק סטנוב, שלמה מימון ושד"ל. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה בוחן את מגוון אופני הזיקה והשיח שבמפגש בין שני העולמות וחושף בהם תופעות הגותיות יוצאות דופן.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול גיליון כפול (78-77). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

ספרו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן הוא הספר היחיד בעברית הפורש את משנתו של קאנט בכל היקפה ובכל מגוון היסודות שעיצבו אותה. הספר מעלה את עיקרי הרעיונות כפי שהוצגו על־ידי קאנט בספריו הגדולים בזיקה לתחומי עיסוקו השיטתיים. ניתוח משנתו של קאנט נזקק גם לבירורים המתמקדים בהתפתחות הרעיונות בפילוסופיה שלאחר קאנט, תוך תשומת דעת מיוחדת לתולדות הפילוסופיה של המדע ולתולדות הרוח. לספר, היוצא לאור במהדורה מחודשת יובל שנים בקירוב לאחר הופעתו הראשונה, צורף נספח מפרי־עטו של פרופ' ברגמן עצמו ובו הידרשות מיוחדת למשנתו של קאנט תוך הסתייגות ממנה במה שנוגע למעמדו של הסובייקט. זו הסתייגות לגבי מה שמשמש גרעין עיקרי של המשנה. לשונו של הספר ומונחיו עודכנו בהתחשב בכך שמאז צאת המהדורה הראשונה מצויים ספרי קאנט בתרגום עברי. הקורא גם יפיק תועלת מן הביבליוגרפיה הניתנת בסיומו של הספר, שעודכנה במיוחד למען המהדורה החדשה.

הספר מכיל מאמרים שדנים באישיותו ובהגותו של שלמה לוי שטינהיים שהתפרסם לא רק כתיאולוג, אלא גם כרופא, מדען ולוחם לטובת האמנציפציה של יהודי אירופה במאה היט. בנוסף להרצאות שהושמעו בכנס הראשון על שטיינהיים שהתקיים בארץ במלאת מאתיים שנה להולדתו באוניברסיטת בר - אילן מובאים גם תרגומים מכתבי שטיינהיים ומחקרים על האיש והגותו שהתפרסמו בכתבי - עת שונים בארץ ובחול. המאמרים מסודרים לפי ארבעה נושאים עיקריים בהגותו של שטיינהיים: התגלות מול פילוסופיזם, שטיינהיים מול קאנט ושלינג, שטיינהיים והנצרות, והתפיסה המדינית של שטיינהיים. איש אשכולות זה משתדל להסביר בכלים של הפילוסופיה הכללית, במיוחד בטרמינולוגיה אריסטוטלית וקאנטיאנית, את אמיתותה ותוכנה של ההתגלות ולטהר אותה מכל השפעות מעולם האלילות בצורתה הדתית והפילוסלפית. גרשם שלום ניבא בדברי אזכרה ביום השלושיס למותו של פראנץ רוזנצווייג שאין ספק שעוד יבוא היום ויגלו את חיי המחשבה הגנוזים בספרים נשכחים ובזויים כמו 'ההתגלות לפי מושג התורה של בית - הכנסת' של שלמה לוי שטיינהיים הספר שלפנינו יתרום רבות להעמקה בשיטה התיאולוגית הייחודית של שטיינהיים ובהבנת משנתו.

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

חוקרי מוח רבים טוענים שכל עולם החוויות העשיר שלנו אינו אלא פעילות מוחית גרידא – ובמילים אחרות: איננו יותר מאשר מוח בצנצנת. בספר זה נטען כי מסקנה זו אינה מבוססת: אנו רחוקים מלהבין באיזה אופן מייצרת הפעילות המוחית את החוויה הסובייקטיבית. אין זו בעיה טכנית, התלויה במגבלות טכנולוגיות בלבד או בכמה ניסויים נוספים, אלא פער הסברי בלתי ניתן לצמצום. גם אם נדע את כל מה שיש לדעת על המוח, עדיין לא נוכל לעשות רדוקציה של החוויה הסובייקטיבית לפעילות מוחית. יש המגדירים בעיה זו כבעיה הקשה בחקר התודעה. אכן, הניסיון להסביר את החוויה הסובייקטיבית במסגרת מדעי הטבע מציב לפני מדענים ופילוסופים תהיות הנוגעות למגבלות המדע. בספר זה נדונות בין השאר השאלות הבאות: האם התודעה מחריגה את האדם מהטבע? איזו פיזיקה, אם בכלל, יכולה להסביר את התודעה? והאם נבין אי פעם את החוויה האנושית? בניגוד לגישה המקובלת היום, התזה המרכזית בספר לא על המוח לבדו גורסת שאנחנו לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית יש לחזור לגוף שפועל בעולם ונאחז בו. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, ספוּג בעולם, וכך יש לבחון אותו.

דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. "ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור." - מיכל נאמן "על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה." - יצחק ליבנה

מהי תרומתם המיוחדת של הפילוסופים הקיומיים היהודים לאקסיסטנציאליזם בכלל ולפילוסופיה הדיאלוגית בפרט? שאלה זו היא העומדת במרכז הספר. מתברר שהגותם היא הגות דיאלוגית באופן מובהק. 'הסובייקט החושב' מודח מכס המלוכה באקסיסטנציאליזם היהודי, המתפנה לקראת סובייקט מעורב ופעיל. בדרך זו מבוטאות מחשבות יהודיות בשיח אוניברסלי, והייחודי מועבר בלשון הכלל הנושאת את עקבותיו של ייחודי זה. יתרונה של הפילוסופיה המערבית טמון בפיתוח מבט ביקורתי של האדם על עצמו ועל העולם. המחשבה הביקורתית הכרחית וחשובה היא, אך היא גם תרמה לניכור האדם מן האחר, ניכור שהאקסיסטנציאליסטים היהודים - ולא הם בלבד - מעוניינים לסלק לטובת גישה דיאלוגית. המחבר מראה שגישה זו רלוונטית לעיצוב הנוף התרבותי העכשווי בישראל. לראשונה מתבצעת כאן השוואה ממצה בין האקסיסטנציאליסטים היהודים לעמיתיהם מהעולם הכללי. המחבר מפגיש בפנורמה רחבה הוגים קיומיים יהודים עם עמיתיהם הלא-יהודים, כדי לזרות אור על טיבה המיוחד של המחשבה הקיומית היהודית. קירקגור, שופנהאור, ניטשה, הוסרל, היידגר וסרטר באים ברב שיח עם ר' נחמן מברסלב, הרב סולובייצ'יק, בובר, רוזנצווייג, לוינס וקפקא. מיקום הפילוסופיה היהודית הקיומית במסגרת המפעל הפילוסופי בכללו מצד אחד מונע סגירות המחשבה היהודית מפני המודרנה ומפני המתרחש בעולם הסובב, ומצד שני מבליט את הייחוד היהודי, שהוא לאו דווקא מנוגד לאוניברסלי.

האדם והטבע , יצירתו המרכזית של אהרן דוד גורדון (1922-1860), נכתבה ברובה בעשור השני של המאה העשרים. זוהי יצירה פילוסופית מקורית, שיש בה תורת מוסר, אסתטיקה ופילוסופיה של הדת. בד בבד עם ההישג העצום שבעצם העמדתה של פילוסופיה חובקת כול בעברית, גורדון דן ביצירה זו בסוגיות שהיו למרכזיות ובוערות יותר ויותר בדורות שלאחריו, כמו אקולוגיה, מגדר והתחדשות יהודית. לכן אין זה מפתיע שכתביו של גורדון שבו בימינו להלך קסם על צעירים ומתעניינים חדשים. בשיבה אל הטבע, כמו בקריאה אל חיי עבודה, קורא גורדון לחיי מלאוּת יצירתיים. קריאה זו רלוונטית גם לעולם האוּרבני שבו חיים כיום רוב תושבי ישראל והאנושות כולה. יובל גובני ורון מרגולין , עורכי מהדורה חדשה זו של האדם והטבע , כללו בה קטעים מתוך ארכיון דגניה א' שהושמטו מן המהדורות הקודמות של הספר. במבוא לספר עומדים העורכים על האופן שבו הוא חורג ממעטפת המקום והזמן שבו נכתב כדי להסביר את הגל החדש של העיסוק וההתעניינות בהגותו של גורדון. בשולי החיבור נוספו גם דברי פרשנות של העורכים, וכן מידע ביבליוגרפי וביוגרפי על החיבורים והאישים הנזכרים בו, וביניהם הגותו של פרידריך ניטשה, שהשפעתו על גורדון נסקרת באחרית דבר מאת יעקב גולומב . "אדם כגורדון נראה כאילו הוא מתהלך עם כוחות הטבע במישרין ולא באמצעות הצורות החברתיות. חזיון יקר המציאות הוא בתוכנו. וכשם שגורדון בלתי תלוי הוא לגבי החברה כן בלתי-תלוי הוא לגבי ההיסטוריה... יש שמתקרבים לו בזה, אבל אין אדם שהדביקו; לא מצאנו כמותו". - מרטין בובר

This series "Yiddish Literature" is published by the Yiddish Department at the Hebrew University of Jerusalem. Its purpose it to provide students of Yiddish literature and readers in general with selected texts for reading and study.

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש כרך ב שירי ילדים, שירי משפחה והווי, שירי חתונות, שמחות וחגים כרך ג הומור וסטירה, שירי חסידים, שירים דו לשוניים, שירי דלות, עמל ומצוקה, שירי טירונים וחיילים כרך ה כרך מרדכי גבירטיג כרך ו כרך מרק ורשבסקי כרך ז: כרך איציק מנגר

הספר נע סביב שני צירים: הציר האחד הוא מעקב אחר הסיפורת העממית (אגדות הייסוד) של קהילות ספרד ואשכנז בימי-הביניים כראי מאלף להבדלים התרבותיים שבין שתי הקהילות; הציר האחר הוא מעקב אחר התפתחותו של הסיפור האשכנזי ביידיש במאה השש עשרה, מן השלב הגרעיני ועד לעיצובו המורחב והמפותח.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

"מאחר שהשעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. עיקר התופעה מצוי בראשית הבריאה. האלים השתעממו ולכן בראו את האדם. אדם השתעמם משום שהיה בודד, לכן נבראה חוה. ומרגע זה נכנס השעמום לעולם וגדל ביחס ישיר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו. אדם וחוה השתעממו ביחד. אחר השתעממו אדם וחווה קין והבל שעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסיית העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמם הם הוכו ברעיון לבנות "מגדל וראשו בשמיים". רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל והנו הצגה נוראית לכך, איך יד השעמום היא על העלינה. ואז התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני-אדם בימינו, המטיילים בחוץ-לארץ, אך עדיין נשארים משועממים." (קירקגור, "מחזור הזריעה") פכים כאלה ובדומה להם ימצא הקורא בספר שלפנינו, שהוא אחד מן היפים ביותר בספרות הפילוסופית של העת החדשה. סדרת ספרי-מופת פילוסופיים מיסודו של חיים יהודה רות. הקדים וערך יעקב גולומב. עורך הסדרה: יעקב גולומב.

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש

מהם יחסי הגומלין בין מחשבה מדינית כללית למחשבה מדינית יהודית? האם ניתן להצביע על ביטויים של רעיונות מדיניים כדוגמת יחסי יחיד-קבוצה, צדק, חירות, שלטון וחוק, במחשבה היהודית הקלסית והמתחדשת? כיצד מתמזגות סוגיות הגותיות-פוליטיות מן העבר היהודי הקרוב והרחוק עם הווה ישראלי מתחדש? המחקרים שבקובץ מיזוג אופקים: מחשבה מדינית יהודית-ישראלית מעידים על כך שהזהות המדינית היהודית בישראל נוצרת ומתפתחת מתוך מפגש בין מחשבה מדינית כללית לבין רובדי עומק המצויים במסורת היהודית כמו גם בשפה הישראלית, הממזגת עבר והווה. המחקרים, שנכתבו על ידי עמיתות ועמיתי קרן שייר למחשבה מדינית יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, מאירים היבטים שונים של קשר בין מקורות יהודיים מסורתיים ומקורות ישראליים בני זמננו, ודנים במגוון סוגיות ובהוגים מרכזיים במסורת המחשבה המדינית לדורותיה.

'אריסטו, בדומה לאפלטון ולהוגי יוון האחרים, ראה בפוליטיקה את הנושא החשוב מכולם [...] לכתביו הפוליטיים רקע מרשים במיוחד הקשור בניסיונו המאלף כחונכו של אלכסנדר הגדול [...] לדידו של אריסטו הפוליטיקה היא אותו חלק של האתיקה הדן בבני אדם בקבוצות. לקבוצות אחדות מטרות מוגבלות, אולם ה"פוליס" או הקבוצה ה"פוליטית" היא זו שתכליותיה חופפות את תכלית חיי האדם. האדם הוא "חיה פוליטית", דהיינו מטבעו הוא מייסדן של קבוצות פוליטיות. עקרונות אלה מקבלים את ביסוסם בחיבור שלפנינו.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 'אחת הבקורות המפורסמות של אריסטו על אפלטון מוסבת על דעותיו המדיניות ומופיעה בפוליטיקה ב' להלן [...] בשביל אריסטו הפרט הוא הכל והוא שמתארגן בארגונים שעולים בדרגות השלמות עד שמופיעה צורת הארגון המקיף המספק את צרכיו כולם. עיני אפלטון נשואות לחזיון המדינה האחידה, ואחידות זו אוכלת את אזרחיה. בעיני אריסטו אין המדינה אלא צירוף של אזרחיה על בתיהם ומשפחותיהם וכפריהם.' ח"י רות, מורה-דרך בפילוסופיה היונית , ירושלים 1960

"בשנת 1710 - ברקלי היה בן 25 שנה - הופיע ספר זה אשר עליו מבוססת תהילתו ועמדתו בתולדות הפילוסופיה. כותרת-משנה של הספר היא: 'מסכת שבה נבדקות הסיבות העיקריות של הטעויות ושל הקשיים במדעים, יחד עם הטעמים של הספק במציאות אלוהים ושל הכפירה בדת'. כותרת-משנה זו מראה שברקלי התכוון בכתיבת ספרו גם למגמה מעשית... לספרו הקדים ברקלי מבוא, שבו ניסה לערער את התורה, שיש לרוחנו היכולת ליצור מושגים מופשטים. בירור זה היה מיועד אצלו לסלול את הדרך לערעורה של החומרנות. שהרי החומר הוא מושג מופשט, ואם נצליח להראות שהמושג המופשט אינו אלא בדיה, ייצא שגם החומר אינו אלא פיקציה מחוסרת ממשות." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "מאז המאה השמונה-עשרה כאשר הוכנסה לשימוש המילה 'אידיאליזם', נודע ברקלי כמבשרו המוביל של האידיאליזם ואפילו כמייסדו המובהק. הוא עצמו כינה את השקפתו המרכזית כ"היפותזה אימטריאליסטית". תחת כותרת זאת הוא דחה כל אפשרות להימצאותו של עצם חומרי, אינרטי, וחסר שכל. לכינוי זה יתרון מה על פני המושג אידיאליזם שכן הוא מבליט את התנגדותו הרדיקלית של ברקלי למטריאליזם... טיעוניו של ברקלי למען אימטריאליזם מובאים ב'עקרוני הדעת של האדם'." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו-יורק עורך הסדרה: יעקב גולומב

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

This study deals with various aspects of the philosophy of Abu’l-Barakât al-Baghdâdî, an Islamic philosopher of Jewish descent active in the early 11 century, during the Islamic Golden Age. Some of the physical and psychological doctrines of Avicenna, another Islamic thinker of roughly the same era are also discussed in the book.

שפינוזה כתב את הספר כדי לחפש דרך, שבה השכל 'יודרך' היטב להגיע להכרה אמתית של הדברים. ספר זה חשוב בעיקר משני טעמים: הוא מכיל את הגרעין של שיטת שפינוזה; הוא מראה את הדרך שבה יצר שפינוזה את שיטתו. בספר משתקפת שאיפתו הנשגבת של שפינוזה אל האמת, שהיא הערך העילאי בתפיסתו. במבוא אומר שפינוזה על עצמו: 'לאחר שהניסיון הורני שכל הדברים, שבהם אנו מתגלים בחיינו היום-יומיים, הם הבל ורעות רוח, גמרתי אומר לחקור, אם יש איזה דבר שכולו טוב ושיוכל להעשות מנת חלקי, ואשר הוא לבדו יפעיל את הרוח, תוך סילוקם של כל העניינים האחרים. יתר על כן: אם יש דבר כזה שאם אמצאהו ואאמצהו, ימלאני לנצח שמחה מתמדת שאין למעלה ממנה'.

שאלת התאודיצאה לא חדלה להעסיק פילוסופים ותאולוגים במרוצת הדורות. בניסוח כללי: אם יש אל מוסרי, מדוע קיים רוע בעולם? ומכאן, האם קיומו של הרוע אינו הוכחה, או לכל הפחות נימוק סביר, לדחיית האמונה בקיומו של אל טוב? שאלה זו נהפכה לאתגר הפילוסופי המרכזי המגולגל לפתחו של המאמין המבקש להצדיק את אמונתו, ולאמצעי העיקרי של האתאיסט לתקוף את עצם הרציונליות של אמונה באל יחיד וטוב. העיסוק בשאלת התאודיצאה מעורר גם דיון מסדר שני על עצם טיבו של האתגר שהיא מציבה. למשל: האומנם קיימת סתירה לוגית בין טבעו המוסרי של האל לבין קיום הרוע בעולם? ואם לא, באיזה סוג של מתח מדובר? כיצד, אם בכלל, ניתן לחשוב באופן עקבי על תוארי האל? האם עצם קיום הרוע בעולם הוא בבחינת טיעון יעיל נגד האמונה או רק קיומו של רוע מיותר? וכדומה. המחקר הנוכחי עוסק בדיון הקאנטיאני בשאלת התאודיצאה. שתי טענות מרכזיות שמעלה קאנט ושנדמות לרבים כלא מתיישבות עם תורת החופש שלו נבחנות בהרחבה: הטענה שניתן לייחס לכל אדם, מעצם היותו אדם, רוע שורשי, והטענה שלפיה אם סדר מוסרי חובק כול אינו אפשרי אז החוק המוסרי הוא שקרי. המסקנה העולה מהדיון בטענות אלה ומניתוח מדוקדק של עשרת טיעוני האנטי-תאודיצאה שקאנט מציע היא שקאנט לא הוציא את שאלת התאודיצאה אל מחוץ לאפשרויותיו של הדיון הביקורתי והרציונלי, אלא הגדיר מחדש את עצם האתגר המקופל בשאלה זו.

רנה דקארט (1650-1596) נחשב בדרך כלל למייסדה העיקרי של הפילוסופיה החדשה. חיבורו הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (לפי הכותרת הלטינית) או הגיונות מטפיזיים (כפי שקרוי הספר בתרגומו הצרפתי) מציין יותר מכל חיבור אחר את המעבר מן הפילוסופיה הקדם-מודרנית אל הפילוסופיה המודרנית, וניתן אפילו לומר שהוא מהווה מעין סדר יום ראשוני שלה. מופיעים בו באופן מובהק כמה מאפיינים מרכזיים של המחשבה המודרנית כמו ראשוניותה של שאלת הידיעה והצדקתה, טיבו של הסובייקט ומקומו בעולם, הכרה בתוקפו העצמאי של המדע החדש (כפי שהוא מופיע אצל גלילאו, אך גם אצל דקארט עצמו), ועוד. אלא שה הגיונות אינם חיבור עצמאי, והם הופיעו (לראשונה ב-1647) ועמם שבע קבוצות של 'השגות', כלומר שאלות, בירורים, תמיהות והסתייגויות, שנכתבו על ידי שורה של אנשי-מדע, פילוסופים ובעיקר תיאולוגים ידועים בזמנם, שקראו את חיבורו של דקארט לפני שיצא לאור. אל ה'השגות' צירף דקארט 'תשובות', לעתים מפורטות יותר לעתים פחות, והחיבור המקורי כולל אפוא גם את ה'הגיונות' וגם את ה'השגות והתשובות'. חיבור זה מופיע עתה בשלמותו בתרגום עברי.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

בגלריה המרשימה של סופרים והוגים צרפתים בני המאה השמונה עשרה מונטסקיה (1689-1755) הוא אישיות לעצמה. מבחינת זמנו הוא הקדים אותם מעט ואינו קשור אלא בעקיפין במהפכת ה'השכלה' בצרפת, שהיא בראש וראשונה פועלה של המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. אולם כשהתפרסם על רוח החוקים ב-1748 עמדו הכול על חדשנותו המהפכנית, ואת תרומתו המתודולוגית לתורת המשטרים ולסוציולוגיה יש משווים לתרומת ניוטון לפיזיקה. מונטסקיה ידוע בתור אבי תורת הפרדת הרשויות השלטונית לרשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת, תורה המבוססת על צירוף שני עקרונות: ההתמחות התפקודית של הרשויות ואי-התלות ביניהן. מונטסקיה ביקש למצוא בסיס מדעי לחוקים על בסיס השוואה בין טיפוסי משטרים. מקור החוקים המקובלים בארצות שונות הוא, לדעתו, בצירוף של גורמים: אקלים, דת, כללי הממשל, מופתי העבר, המנהגים. הניתוח שהציע ל'מנטליות' של החברות שהעמידו משטרים שונים ותיאור הזיקות בין מרכיבי המנטליות הזאת מדהימים לא רק בחריפותם ובדייקנותם אלא אף במידה מסוימת של נבואיות. בפני הקורא העברי מובא כאן לראשונה תרגום של חלקיה העיקריים של היצירה המונומנטלית. החשוב והמהותי נשמר במבחר זה, והקורא בן ימינו יוכל לעמוד באמצעותו על יסודותיו העיוניים של המאבק ליצירת משטר המבטיח את חירויות הפרט.

הספר הרמנויטיקה במחשבה היהודית בעת החדשה עוסק בבעיות הפילוסופיות של פרשנות טקסטים שכתבו פילוסופים יהודיים ממשה מנדלסון במאה התשע עשרה עד ז'ק דרידה ועמנואל לוינס במחצית השנייה של המאה העשרים. מודגשות בו בעיות הרמנויטיות במחשבת זמננו הכוללות דיונים על היחס למסורת, על מעמדה של המיתולוגיה בפילוסופיה המודרנית ועל סוגיות הכרוכות בקשר בין תרגום ופירוש. בספר נבדקת גם ההשפעה של זרמי מחשבה חדשניים, כמו הסטרוקטורליזם והדקונסטרוקציה, על קידומה המדעי של ההרמנויטיקה במחשבה היהודית בת זמננו. פרק על 'הקריאות התלמודיות' של עמנואל לוינס, שהן הרמנויטיקה פילוסופית למופת, חותם את הספר. ספר זה ממשיך את העיונים שבספר הרמנויטיקה מ–1986 שחלקו הראשון עסק בהרמנויטיקה של מחשבת חז"ל, רמב"ם וברוך שפינוזה, ושני חלקיו הבאים דנו בהרמנויטיקה הכללית של העת החדשה, החל מפרידריך שליירמאכר בראשית המאה התשע עשרה עד הדקונסטרוקציה בסוף המאה העשרים.

בספר מוצגים עקרונות יסוד בטיפוח בריאות הנפש ודרכי יישומם בתהליך ההוראה של תכנים ספרותיים לסוגיהם. מטרתה המרכזית של 'ההוראה הטיפולית' היא לשפר את התקשורת בין התודעה לחוויה, לעצב מערך נפשי של פתיחות והקשבה לחיי הנפש הפנימיים ולפתח את היכולת להבינם הבנה חווייתית ואישית. השיטה, שפותחה על ידי המחברת, מתבססת על משוב בין הנחות תאורטיות ובדיקתן בשדה. היא הוכיחה את עצמה כאמצעי יעיל לטיפוח בריאות הנפש ולטיפול בבעיות נפשיות.

חוות דעת של מומחים בבריאות הנפש, במטרה להעריך את היכולות ההוריות ולהמליץ בפני בתי המשפט מהי טובת הילד, היא תחום החורץ גורלות המטיל על המומחים מעמסה רגשית ואחריות כבדה. כתיבת חוות הדעת היא עבודה מורכבת הדורשת אינטגרציה בין תחומים רבים: נוסף על ידע תאורטי וקליני, על המומחים לגלות ידע בתחומי המשפט ולהכיר את מערכת המשפט ואת השירותים הסוציאליים העומדים לרשות המשפחה והקהילה. עליהם לשלב בין כל התחומים הללו ולתת המלצות ראליות המתייחסות לטובת הילד. כלים מקצועיים מגוונים עומדים לרשות המומחים ועליהם להכיר אותם וגם את מגבלותיהם. הספר מתאר בצורה שיטתית ובלוויית דוגמאות רבות את תהליך העריכה של חוות דעת של מומחים הממונים על ידי בתי המשפט (בית משפט לענייני משפחה, בית משפט לנוער, בית משפט מחוזי, בית הדין הרבני ועוד). מוצגים ומנותחים בו הכלים המקצועיים, צורת העבודה והעקרונות המנחים אותה. מובאים החוקים שעל פיהם מתבקשת חוות הדעת (חוק הנוער, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק האימוץ, אמנת האג). מוקדש בו פרק לסקירת השירותים הסוציאליים ובעלי התפקידים בשירותים אלו הפועלים בתחום דיני משפחה. התייחסות לסוגיות אתיות ולדילמות שכיחות שהמומחים מתלבטים בהן נידונות בספר בהרחבה. ייחודו של הספר בכך שהוא עוסק בעריכת חוות דעת בדבר היכולות ההוריות כמכלול, והוא ראשון בסוגו בישראל. המחברים השותפים לכתיבתו מייצגים את התפיסה האינטגרטיבית הרב-תחומית הנדרשת בנושא המסוגלות ההורית וטובת הילד. בהשתתפות יפעת שרון-הדס ועפרית לוי

הספר ביקורת התרבות החילונית עוסק ביסודות הערכיים, המוסריים, החברתיים, הלאומיים-פוליטיים והרוחניים-דתיים של התרבות החילונית המודרנית בעם היהודי ובמדינת ישראל. נושאים אלה נדונים בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית כללית, אך מתוך התמקדות בהווה. הספר מציג את ערכי היסוד של ההומניזם המערבי מנקודת מבט היהודית, את המטרות והיעדים שחתרו אליהם ואת הבעיות הנוקבות שעלו בניסיונות להגשימם. המחבר מנתח את שורשי הכישלונות, מגדיר את הבעיות, מתאר את ההתמודדות של מדעי החברה, המדינה והתרבות עם בעיות אלה, מבקר אותם, מצביע על עיוותים, ומציע תיקונים המתחייבים מביקורת זו.

דוגן זֵנְגִ'י (1200–1253) נחשב לאב המייסד של זרם הסוטו זן ולאחד מהוגי הדעות המשפיעים ביותר ביפן. יצירתו, מבוא לסוֹטוֹ זֵן - שׁוֹבּוֹגֵנְזוֹ זוּיְמוֹנְקִי, שפירושה תיעוד הדברים שנשמעו מ'אוצר עין הדהרמה האמיתית', מתעדת את דבריו של דוגן לתלמידיו שנרשמו במאה השלוש עשרה בידי אֵג'ו, תלמידו המצטיין וממשיך דרכו. שׁוֹבּוֹגֵנזוֹ זוּימוֹנקֵי שימש לראשונה כמקור העיקרי להצגת משנתו הפילוסופית של המורה דוגן בשנת 1925, ומשם התפשט למערב. חשיפת כתביו של דוגן בפני קוראים שאינם נמנים עם חוגי הסוטו ביפן, חילצה אותם מחוגים בדלניים והביאה לשינוי בתפיסת דמותו של דוגן מדמות מופת, אגדית כמעט, השמורה לחוג נבחר בלבד, לדמות אנושית של אדם ומורה. ביצירה נכללות שיחות קצרות, הערות עידוד, דברי הנחיה ואזהרות מפי המורה, הממחישות את רוח הסוטו זן. שאלות בתחום המטפיזיקה הבודהיסטית הקשורות בזמן ובחיים ומוות מתבררות בספר. נידונים בו נושאים הקשורים במהות התרגול במדיטציה ועולות תהיות של תלמידי דוגן בנוגע למה שנדרש מהם כדי להגיע להתעוררות: • האם התלמיד מוכשר דיו כדי להשיג התעוררות? • מה מקדם ומה מעכב התעוררות? • מה דינו של מי שחורג ועובר על העיקרים הבודהיסטיים? • האם חשוב להקפיד על דיאטה צמחונית או שאפשר להתיר אכילת בשר? • איזה מקום תופסים הטקסים והכתבים ומה חשיבותם? • האם אמביציה להישג רוחני מסייעת או מכשילה? • האם ההליכה בדרך הזן מקדשת את האמצעים? דוגן תובע מתלמידיו למצות עד תום את הפוטנציאל שלהם באמצעות מדיטציה. שער הכניסה לבודהיזם בעיניו הוא מדיטציית הזָאזֶן, מדיטציה עמוקה ושקטה בישיבה שבלעדיה הבודהיזם אינו מתקיים: 'רבים מהאנשים השיגו התעוררות רק בכוח הזאזן. חלק, שהיו נבערים כל כך עד שלא יכלו לענות אפילו לשאלה אחת, התעלו מעבר למלומדים שלמדו במשך שנים אך ורק בזכות דבקותם העיקשת בזאזן. לכן, על התלמידים להתרכז בזאזן בלבד ולא להיות טרודים בעניינים אחרים. דרכם של הבודהות ואבות הזן היא זאזן בלבד.' פרופ' מָסוּנָגָה רֵיהוֹ (1900–1981), מורה זן מעשי ומלומד בקי בפילוסופיה ובהיסטוריהשל הזן בודהיזים, נחשב ליורשו הרוחני של דוֹגֵן זֵנְגִ'י ושל רצף מורי זן שראשיתם בבודהא, הוא שתרגם את היצירה מיפנית לאנגלית (ב-1971), ומתרגום זה היא תורגמה לעברית. למרות מרחק השנים והתקופה, הנושאים המוצגים ביצירה משמרים את הניחוח הרענן והאותנטי של שוחרי דרך שהפכו אותה לחלק משגרת יומם. תרגם מיפנית מָסוּנָגָה רֵיהוֹ , תרגמה מאנגלית ענבל טפר

משה כספי מייסד בית הספר הניסויי בירושלים ומכון חפ"ן' בין הראשונים שהגה את הקווים המנחים של החינוך הניסויי בארץ. לפי משנתו של משה כספי, תהליך הלמידה כרוך בנכונות להיפתח ולעבור תהליכי שינוי אישיים, תוך כדי סקרנות, אהבת למידה, מעורבות חברתית, יצירתיות וחוש הומור. חיבור הראייה המרעננת והחדשנית של הילד עם המשמעת והיכולות של המבוגר מסוגל להביא לרמה אחרת ועצמאות מוגברת של יישום וביצוע בכל תחומי הפעילות האנושית. ניתן לעבור תהליך זה כאדם בודד וכחלק מקבוצה לומדת. הספר נותן הנחיות מעשיות שניתן ליישמן בתוך מערכות למידה, ליחיד ולקבוצה, כדי להעשיר את חווית הלימוד ולשנות את עולמו של הלומד (וגם של המנחה). הקורא מוזמן לחקור את הרצונות וההעדפות המקצועיים והאישיים שלו ולפתח "מדריך למשתמש" ייחודי משלו ללוות אותו לאורך מסע חייו. החומר מוגש בהומור ותובנה רבים, בדרכו האופיינית הידועה של פרופ' כספי. הספר הוא סיכום של דברים שפורסמו בעבר ורעיונות נוספים חדשים ומשקף את כל פועלו. המחשה של חוכמת הילדים מובאת בחלקו האחרון של הספר, הכולל תרגום קטעים מספרו של משה כספי "חוכמת ילדים - אור כוכבים: מאפרוריות עולם המבוגרים למסע הקסמים של הילדים" שפורסם ע"י הוצאת מכון מופ"ת ב-2013. The Self-Remaking approach to life and learning was developed by Prof. Caspi over several decades in his work with experimental education. Prof. Caspi offers his approach, inspired by Leonardo da Vinci and other icons of creativity, to every thinking person who wishes to move beyond self-imposed limits and perceived dependence on teachers and others. Self-Remaking rests on two essential experiential complexes of thought and behavior - "setting out," and the nature and wisdom of children before they adopt adult behaviors and rigid attitudes. Activities involved in setting out, and an unprejudiced look at the thoughts and words of children, form a contextual background for the suggestions for self-directed change offered in this work. This work stimulates the reader into examining personal aspirations, preferences and dreams, and encourages the quest for new pathways through discarding preconceived notions, juggling new ideas with humor and open-mindedness, and exploring options in a way that is unique to each individual.

"שופנהאור כמחנך מכיל את תמציתה של הפילוסופיה הניטשיאנית המוקדמת... מרבית הנושאים של חיבוריו הראשונים נידונו כאן מחדש." ואלטר קאופמן, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט , 1982, עמ' 147 "שתי המסות שלפנינו, שהם הדיונים השלמים היחידים של ניטשה בשאלות חינוך, עוסקות בקשר המהותי החייב לשרור לדעתו בין חינוך לתרבות. החינוך הנכון על פי ניטשה הוא מטעם התרבות ולמענה. על כן, חובה על כל מחנך וחניך שהחינוך ההומניסטי עדיין יקר לליבו, לקוראן ולנסות וליישם את לקחיהן בכיתתם ובבית ספרם." יעקב גולומב , "הקדמה", עמ' 1

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

החיבור חקירות פילוסופיות הוא יצירתו המרכזית של לודוויג ויטגנשטיין, גדול הפילוסופים של המאה העשרים ומחשובי ההוגים של כל הזמנים. מפילוסוף של פילוסופים הפך ויטגנשטיין בשנים האחרונות לגיבור תרבות רב השפעה במערב ולמקור השראה לרבים שיש להם עניין ברעיונות ובהישגים של רוח האדם בשיאה. את הספר תרגמה פרופ' עדנה אולמן-מרגלית מן המהדורה הגרמנית התקנית, שזכתה במרוצת השנים להתקבל כטקסט 'קנוני'. המתרגמת הקדימה מבוא עיוני הדן במבנה הספר ובתכניו. זוהי מסה המסרטטת את קווי המתאר הרעיוניים של הספר ומהווה מעין מבוא פרשני תמציתי לפילוסופיה של ויטגנשטיין. "להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות. הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתימטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקות קצרות – נוכחתי שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות. החקירה הפילוסופית מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. ההערות הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מתווי נוף, אשר נוצרו בשעת מסעות ארוכים וסבוכים אלה. – אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחסוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל האפשר, לעורר מישהו למחשבות משלו." [מתוך פתח דבר] הקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב הוא מחקר מקיף ראשון על התכנון האדריכלי של הקיבוצים והמושבים שהוקמו בארץ ישראל במאה העשרים. הספר דן בקשר שבין האידאולוגיה לאדריכלות בהקשר היסטורי רחב של מגמות ביצירת חברות אוטופיות ותכנון יישובים אידאלים. מוצגים בו רעיונות לתכנון האדריכלי של יישובים המופיעים אצל הנביא יחזקאל ובכתביהם של הוגים כאפלטון, פוריֶה, אוֹון, מרקס ואנגלס, ואדריכלים כוויטרוביוס, לֶדו ולה-קורבזיֶה, ונבחנים הדמיון היצירתי שלהם והשפעתו על דרכי החשיבה של אבות ההתיישבות הציונית כיצחק טבנקין ואליעזר יפה, ושל אדריכלי הקיבוצים והמושבים כריכרד קאופמן, אריה שרון ושמואל ביקלס. הספר מנתח את הפריסות המרחביות של היישובים בזיקה לזרמים האידאולוגים החברתיים שהתקיימו בארץ ישראל. נסקרת בו התפתחות דגמי היישובים לאור השינויים הטכנולוגים, הכלכליים והפוליטיים המפליגים שחלו בעולם ובישראל מראשית המאה העשרים עד סופה, ונבחנת השפעתם של השינויים באידאולוגיה על השינויים בפריסתם המרחבית.

הפילוסוף הגדול פרידריך ניטשה (1900-1844) קורא תיגר בכתביו על מוסכמות חברתיות ומעמיד לדיון ביקורתי את המוסר, הדת, המדינה, הממסד והבורגנות. עם זאת, עד לפני זמן לא רב רווחה בין החוקרים התפיסה שניטשה אינו פילוסוף פוליטי וחברתי אלא פילוסוף של האינדיווידואל, הגאון היוצר. בשל תפיסה זו התעלמו עד כה מתובנותיו המעמיקות ביחס לחוק ולמערכת המשפט. תובנות אלה, הפזורות בכל כתביו, מצטיינות בכתיבה בהירה וקולחת – תכונה שלא תמיד מאפיינת את כתביו האחרים. אסופה זאת, המכנסת לראשונה את כתביו של ניטשה בתחום המשפט והפילוסופיה של המשפט, ערוכה לפי נושאים, ובהם: הכמיהה האנושית לחיים ממושמעים, מקור החוק, המדינה, העבריין, רצון חופשי, חטא, אשמה וענישה. האינטואיציה של ניטשה וחדות המבט שלו הטרימו תובנות שמקבלות היום ביטוי מפורש ושיטתי, כך שהדיון בהגותו מאתגר ומעורר מחשבה גם בימינו אלה. הקריאה בכתביו תורמת לרכישת היכולת להתבונן במציאות הסובבת אותנו בעיניים ביקורתיות. זו מיומנות מיוחדת הדורשת אימון ותרגול, והעיסוק בכתביו של ניטשה בכלל, ובעיקר דיוניו בענייני משפט, מחדדים מיומנות זו באופן ייחודי.

' ספר דלתא הוא לקסיקון מונחים פילוסופיים שחיבר אריסטו. מדובר באוצר מונחים יסודי והכרחי, שקיבץ אריסטו למען ייקל על תלמידיו לעקוב אחר אורח מחשבתו. ספר דלתא הוא אפוא אוצר מונחי שפתו הפילוסופית של אריסטו, שהתקין אריסטו בעצמו, ובכך ייחודו הראוי לציון.' [מתוך ההקדמה] הוסיפו ביאור: מרסל דיבואה ואביטל וולמן.

בתי הספר התיכוניים באימפריה הרוסית היו במבט ראשון מוסדות משעממים להחריד: מסדרונות ארוכים ואפלוליים, משמעת נוקשה; שינון אינסופי של משוואות ומשפטים ביוונית ובלטינית. אבל מתחת לפני השטח, מאחורי גבם של המחנכים חמורי הסבר, שקקו חיי חברה פעילים: חבורות וחברויות, חוגי קריאה וקופות לעזרה הדדית, עיתונים בכתב יד שהביעו רעיונות ביקורתיים ולעגו למורים, ולפעמים אפילו חוגים מהפכניים נלהבים. שלא ברצונם של אנשי הממסד החינוכי האימפריאלי נעשו בתי הספר התיכוניים לסביבה שאפשר לגלות בה עולמות חדשים ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באו בשערי בתי הספר גם תלמידים יהודים רבים. הגימנזיסטים מספר את סיפורם של תלמידים אלה: מקבלת ההחלטה ללמוד בבית ספר תיכון, דרך אתגרי הקבלה ללימודים וההתמדה בלמידה וכלה בהשפעותיו המעצבות של בית הספר, שרבים מבוגריו היו לאקטיביסטים יהודים, אנשי האינטליגנציה היהודית-רוסית. כך עוסק הגימנזיסטים בנושא שחשיבותו חורגת מדל"ת האמות של בתי הספר: הוא מראה כיצד ההשתלבות במערכות האימפריה, שהרחיקה לכאורה את הצעירים מהחברה היהודית, סללה בפועל נתיבות חדשים לאקטיביזם יהודי. ד"ר אלכס ולדמן הוא זוכה פרס שזר לחקר תולדות ישראל לִשנת תשפ"ג, על ספרו: "הגימנזיסטים: חינוך, אקטיביזם וּמקורות האינטליגנציה היהודית באימפריה הרוסית".

בכרכים אלו מכונסים מאמריו של פרופ' יעקב זוסמן, רובם ככולם. המאמרים כוללים דיונים מורכבים ומסועפים בכל תחומי הספרות התלמודית מראשיתה ועד לחוקריה במאות האחרונות. כינוסם בספר אחד בלוויית מפתחות מפורטים מעמיד לפני המעיינים את מכלול מפעלו המחקרי של פרופ' זוסמן, ובד בבד מאפשר לאתר ולצרף דיונים במקומות רחוקים שהיו חבויים מן העין.

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

'להגאל צריך העולם!' 'באש ובדם. הבא ענש או ישע?' 'עשרה יותרו, יהודים-של-פצעים, שריד-הפליטה של דמים'. שורות אלה – של יצחק לייבוש פרץ, משה לייב האלפרן ואורי צבי גרינברג – הן תמצית של חזיונות קיצוניים ומורכבים, המעלים את השאלה המהותית: האם הקטסטרופה הלאומית והקוסמית הצפויה היא שלב לקראת הגאולה, או שמא היא מבשרת את הכיליון המוחלט? ספר זה מתחקה אחר התמטיקה האפוקליפטית והמשיחית בעולמם של כמה וכמה מן האישים המרכזיים בספרות יידיש – החל בשירתו ביידיש של ביאליק וכלה ביצירתו המגוונת של יצחק בשביס. חלקם היו יוצרים דו-לשוניים, והבנת זיקתם לנושא האפוקליפטי והמשיחי חיונית למיפוי הכולל של כתיבתם. בצורה קליידוסקופית, חופשית ופראית לכאורה שאפו סופרים אלה לפרוס את כל יריעת הנושאים שעמדו במוקד עולמם הרוחני: עמדתם האמביוולנטית כלפי האידאולוגיות המודרניות, אלימות וארוטיקה, יחס המשיכה והדחייה כלפי דמותו המעונה של ישו על הצלב ומעל לכול התחושה החריפה של הרס סדרי עולם. בהקשר זה הרבו לעסוק בדמויות המשיחיות הבולטות בהיסטוריה היהודית: דוד הראובני ושלמה מולכו, שבתי צבי ויעקב פראנק. הגיוון התמטי הרב וחיפושי הדרך האמנותיים אשר מציינים את היצירות הנידונות בספר הופכים אותן לפרק מרתק בתרבות היהודית המודרנית.

מאבק הפרדיגמות מציג פרשנות עקיבה להגות היהודית בימי הביניים על פי תפיסת המדע. הוא משתמש במושג "פרדיגמה" כדי לעקוב אחר ההתפתחות הרעיונית של ההגות היהודית בת הזמן. החיבור פורש לפני הקורא שלוש פרדיגמות: הכלאם, האריסטוטליות (עם או בלי לבושה הנאו-אפלטוני) והניסיוניות (הכוללת תופעות שלא היה להן הסבר בפרדיגמה הקודמת, כמו אסטרולוגיה, מאגיה ואלכימיה). הטענה המרכזית בספר היא שעד לשלהי המאה השתים-עשרה התעמתו שתי הפרדיגמות הראשונות, כלאם ואריסטוטליות, ולאחריה – שתי האחרונות, האריסטוטליות והניסיוניות. החיבור מאיר באור חדש את הגותם של רב סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, רמב"ם ואחרים.

The late Shlomo Pines (1908-1990) was this century's outstanding historian of Islamic philosophy and science. This volume offers, for the first time in English. Pines' doctoral dissertation on Islamic atomism; the German version appeared in 1936. Pines presents the atomic theories of matter, time and space, as they are found in the literature of kalam, as well their exposition in the writings of Abŭ Bakr al – Râzî; and then investigates in detail possible sources in the Greek, Indian, and other traditions. The present publication incorporates a few revisions which Pines himself had made in a draft translation. A number of the texts, which Pines consulted in the manuscript, have since been published, and some important studies on the kalam have appeared. Nonetheless, it can be stated in confidence that, sixty years after its first publication, Pines' monograph is till today the most significant work on the subject.

מאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש מצופה בדיקה מתמדת של גישתם המקצועית, של יחסיהם עם המטופלים ושל חוויותיהם האישיות מההיבטים האתיים, כדי להבטיח טיפול אחראי, המתחשב בצורכי המטופלים, בזכויותיהם ובטובתם, ותוך הימנעות מרבית מפגיעה אפשרית בהם, בעצמם או באחרים. על אף קיומם של קודים אתיים מפורטים האמורים להנחות את התנהגותם של אנשי המקצוע, במציאות הטיפולית המורכבת קשה לעתים לבחור בדרך הרצויה ביותר. מתוך הבנתנו את מורכבותן של הדילמות האתיות העולות בטיפול, באבחון, בהדרכה ובמחקר אנו מייחסים חשיבות רבה להבניית תהליך זיהוין של בעיות אתיות ולפתרונן ככלי עזר בהתמודדות עמן. את מודל שבעת הצעדים לפתרון בעיות אתיות שאנו מציעים פיתחנו תוך התייחסות לחוזקות ולחולשות של מודלים קיימים, ועל בסיס הניסיון שרכשנו בוועדת האתיקה של הפסיכולוגים. מוצגות דוגמאות לניתוח הפרות אתיות בתחומי עבודתנו השונים תוך שימוש במודל המוצע.

ספר זה הוא הזמנה להתבוננות בעבודתה של אחת הקהילות הדומיננטיות ביותר בישראל, ובה בעת אחת הסגורות שבהן: הקהילה הטיפולית. באמצעות עבודת שדה אנתרופולוגית בת ארבע שנים (2008-2004) בשתיים מהעמותות הטיפוליות הבולטות בישראל - נט"ל ('המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי') וה'קואליציה הישראלית לטראומה' – מתחקים פרקי הספר אחר ההצטלבות הבלתי נמנעת בין שאלות קליניות של אבחון, טיפול ומניעה של פוסט-טראומה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי, לבין שאלות פוליטיות של זהות קבוצתית ויחסי כוח: אילו מאבקים מתקיימים בין אנשי הטיפול על משמעותה של החוויה הטראומטית ועל גבולותיה המוסריים? אילו הסכמות מתקבלות ביחס לפרקטיקות סיוע ולהקצאת משאבים, ומה הקשר בינן לבין שאלות של זהות קבוצתית; פוליטית, אתנית ומעמדית? מסע אתנוגרפי זה יאיר את התפתחותה של פוליטיקה סביב העיסוק הטיפולי בטראומה בשני מופעים עוקבים: (1). המופע המוסדי יעסוק בהקמתה של אכסניה טיפולית חדשה, מכוחו של חיבור יוצא דופן בין אנשי טיפול, תורמים ואנשי פרסום. (2). המופע המקצועי יציג את הסתעפותם של ארבעה מעגלים של עיסוק טיפולי בטראומה: מעיסוק ב'גרעין הקליני' של ההפרעה בקרב חיילי הצבא, עבור אל עיסוק ביחס המתוח בין טראומה 'ראשונית' של גבר וטראומה 'משנית' של אישה, בת זוגו, עד להתרחקות הולכת וגדלה מבסיס האֵם הקליני, לטובת התערבויות בקרב 'קבוצות סיכון', מבאר-שבע בדרום ועד דליית אל-כרמל בצפון, וכלה בדגש על מניעתה של טראומה, דרך פעולות של 'חוסן וחיסון' בעיר שדרות. מכאן ומכאן, יתברר עד כמה היה העיסוק בהפרעה רחוק מלייצג מציאות אובייקטיבית אחת ואמת קלינית ברורה. תחת זאת, תיחשף קיומה של רשת רב-קולית ורבת-משתתפים של יחסי גומלין סביב העיסוק הטיפולי בטראומה, בין מיקומים חברתיים שונים ובין תפיסות עולם שונות. ניתן לקנות את הספר באנגלית כאן

תמונת העולם הרווחת היא אטומיסטית: לכל אדם תודעה אחת וכל אדם לעצמו. לכל אדם החוויות, התחושות והרגשות שלו; לזולת אין – ולא יכול להיות – חלק בהם. בפני תמונת עולם זו עומדת בעיה מוסרית קשה: על פיה ברור למה עליי לדאוג לעצמי ולספק את רצונותיי שלי, אבל מדוע אדאג לזולת? מה אכפת לי מה יקרה לזולת, שאת סבלו לא אני ארגיש? בספר זה מוכיח עדי צמח שתמונת העולם האטומיסטית מוטעית. ראשית, לא נכון שלכל אדם יש תודעה אחת. מה שפרויד קרא לו בטעות 'הלא-מודע' אינו אלא מערכת של תודעות שונות זו מזו, שלרוב הן מסוכסכות עם התודעה השלטת. שנית, לא נכון שכל אדם הוא בהכרח אישיות נפרדת. המחיצות בתוך עולם הרוח אינן אלא מוסכמות לשוניות. לכן תקשורת אינה רק גשר ארעי בין אנשים שונים המעבירים מידע זה לזה, אלא היא תהליך של יצירת תודעה על-אישית, לידת נפש קיבוצית, ששיאה הוא הברהמן – נפש העולם. תמונת עולם חדשה זו מעמידה תורת מוסר חדשה: המוסר הוא תרפיה ברמה קוסמית. כמו שתרפיה מנסה להשכין שלום בתוך האדם, המוסר מבקש לגבש את הפרטים הבודדים, הנבערים, המנותקים זה מזה והלוחמים זה בזה לנפש אחת: נפש עולם הרמונית, עשירה ומגוונת, כלומר יפה.

The eBook version of this book can be bought here This book situates Levinas in the pantheon of modern Jewish thinkers, discussing a number of themes that frequently occur in Jewish thought. The author presents Levinas’s oeuvre, which comprises two parts - his Jewish, “confessional” writings and his philosophical, “professional” writings - as a unity. The question of the exact relationship between these two types of writings is a lively discussion in present day scholarship. How does Levinas perceive the relationship between revelation and philosophy, the biblical address and the logos, the Saying and the said, faith and reason? There is a long oppositional tradition which contrasts Athens with Jerusalem, yet Levinas does not take part in such an antithetical tradition. Without reconciling or harmonizing, he belongs to the philosophical tradition as well as to the Jewish tradition. This double allegiance explains the presence of philosophical terms and themes in his Jewish thought and the presence of Jewish words and ideas in his metaphysics. Levinas is presented by the author as a frequent traveler between Athens and Jerusalem and as a great translator from “Hebrew” to “Greek.” However, the relationship between “Hebrew” and “Greek” in Levinas’s writings is not one of prototext and phenotext or of subtext and text, but rather one of a primordial inspirational word and the conceptual discourse. In an inclusive reading, Meir shows that the acquaintance with Levinas’s Jewish writings is helpful in understanding his subtle philosophical analyses and a necessary condition for the understanding of the whole Levinas.

ספר זה הוא ראשון בשפה העברית שמציע לחוקרים, ליועצים, למורים ולתלמידים מודל תיאורטי ופרקטי לייעוץ ארגוני. המודל נשען על "הייעוץ התהליכי" (Process Consultation) של אדגר שיין והוא מציע לו מסגור מחודש בעל אוריינטציה סוציולוגית. המסגור המחודש, שיוגדר בספר "התערבות ייעוצית מכוונת הביטוס", רואה בחשיבה ובפעולה של יחידים תוצר של הביטוס שמתעצב בתוך יחסי הגומלין בין פרקטיקות פעולה של יחידים למבנים חברתיים כמו תרבות, תפישות רחבות, מטאפורות מארגנות, יחסי כוח וידע פרקטי. ספר זה הוא גם הזדמנות לקוראים להכיר לראשונה בשפה העברית וכיחידה אחת את ההיסטוריה של שדה הפיתוח הארגוני (Organization Development), את האירועים המרכזיים שעיצבו אותו ואת הדמויות המרכזיות שהעניקו לו את דמותו. הספר סוקר את הספרות שמבקרת את שדה הפיתוח הארגוני כבסיס להצדקת חשיבותה של האוריינטציה הסוציולוגית בביצוע של תהליכיי ייעוץ ארגוני.

החינוך הוא אמצעי חשוב ומרכזי בביסוסן של תנועות לאומיות. הספר כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני מוסיף לחקר הלאומיות את ההיבט החינוך הלאומי בבתי הספר. הנחת המוצא בספר זה היא שה'איך' בחינוך בכלל ובחינוך לאידאולוגיה לאומית בפרט חשוב לא פחות מה'מה' – החינוך מסייע למאמץ הלאומי לא רק בתכנים, אלא גם במגוון הכלים שהוא משתמש בהם. חינוך לאומי משמעותו הן חינוך לכול הן חינוך ערכי או אידאולוגי ללאומיות. לאחר מבוא היסטורי ותאורטי, עוסק הספר ב'כלים השלובים' של החינוך הלאומי הציוני, החל משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל וכלה במדינת ישראל של ימינו. בחלק הראשון נדונים הכלים הבלתי-פורמליים שרובם שלובים בלימוד הפורמלי בבית הספר, ובהם חברות תלמידים, טקסים וחגים, טיולים והכשרה טרום-צבאית ומסגרות אחרות. החלק השני עניינו יזמות וחידושים בשדה החינוך ודרכי הפצתם. בחלק השלישי נדונים העקרונות החינוכיים הכוללים של החינוך הלאומי, כגון תכניות ליבה, שתפקידן להבליט את המכנה המשותף הלאומי ולהפיצו, או ההלכה החינוכית שנובעת מהעשייה של מורים ומחנכים מובילים. הספר עוסק בשלושה מעגלים קהילתיים: החינוך הקיבוצי, הייחודי במובנים רבים, ששימש מעבדה חינוכית-חברתית בישראל ובעולם; החינוך בבתי ספר של זרם העובדים; החינוך הכללי (הלא דתי) ביישוב והחינוך הממלכתי במדינת ישראל.

צדק מאחה היא גישה שנועדה להחליף או להשלים הליך פלילי. היא מפגישה עובר חוק עם נפגע העברה בדרך שתאפשר להם לשוחח באורח מוסכם, מכובד ובטוח על העברה ומשמעותה, ועל הדרך לאחות את הפגיעות שנגרמו לנפגע הישיר וגם לנפגעים העקיפים בעטיה. הליכי צדק מאחה נערכים בחסות המדינה, באישור ובפיקוח רשויות אכיפת החוק. הליכים של צדק מאחה קיימים בישראל מאז שנות התשעים. באחרונה רב מספר ההיוועדויות שהמדינה מאשרת לקיימן, בין היתר לנוכח שינוי חקיקתי המחייב את קציני המבחן לנוער לבחון הפניה של כל מקרה של עבריינות נוער להליכים חלופיים, ובמרכזם היוועדויות צדק מאחה. שינוי זה, והמודעות לקיומן של חלופות להליך הפלילי, צפוי להביא עלייה בשימוש בהן. זהו ספר חדשני, המציג היבטים עיוניים ומעשיים של הגישה תוך התייחסות לכלל הפעולות הנעשות בתחום זה. גישת הצדק המאחה ועקרונותיה הם בסיס לתיאור ולפיתוח שיח מאחה בזירה הציבורית והפרטית. השיח המאחה מעודד דיון ענייני ומושכל במשא ומתן בין תושבים, רשויות, קבוצות וקהילות. השיח המאחה מבהיר צרכים ואינטרסים שימנעו חיכוכים וקונפליקטים המעיבים על איכות החיים בישראל. כותבי הפרקים הם ממיטב ההוגים והעוסקים בתחומי המשפט, הקרימינולוגיה, העבודה הסוציאלית והחינוך מהאקדמיה ומעולם המעשה בישראל. מחברים משתתפים: נורית בכרך,אפי ברוור,בת־עמי ברוט,מאיר־דב ברקוביץ', טלי גל, שרי גרבלי, דליה טאובר, אורי ינאי, פני לייסט, עֹזי נבון, שקמה ניצן־בירן, שאוקי עדווי, גלי פילובסקי־מנקס, נאוה קידר, כרמית קלר־חלמיש, יאיר רונן, רינה ריטר, ליאת שוסטרי־זיני, אסתי שחף־פרידמן, ויקי שרזמן, רון שפירא

הספר אידאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון , הוא קובץ מאמרים על אפלטון, שפרסם פרופסור שמואל שקולניקוב במהלך יותר משלושים וחמש שנים בשפות שונות. המאמרים פורשׂים קשת רחבה של נושאים אפלטוניים, וביניהם: מעמד הלוגוס ותפקיד האירוניה, המתודה ההיפותטית, שאלות בתורת ההכרה ובמטפיסיקה של אפלטון, מושגו של האהבה ויחסו למתודה ההיפותטית, תורתו המאוחרת ותורת הטבע של אפלטון, תורת הלשון, תפיסתו את החינוך, תורתו המדינית והשקפתו על הטרגדיה. המתודה הפילוסופית העומדת ביסוד הדברים האלה מעמידה מושג חדש של פילוסופיה לא כמדע דדוקטיבי אלא כמאמץ למצוא את ההנחות שעליהן מושתת השכנוע העמוק של אפלטון בדבר הנורמטיביות של התבונה ובדבר הפילוסופיה כדרך חיים. בכך מקנה אפלטון בסיס פילוסופי קפדני לאמרתו של סוקרטס ש"חיים בלתי נחקרים אינם ראויים לאדם לחיותם". הדגשת החשיבות המכרעת של המתודה הדיאלוגית ושל האירוניה בצורותיה השונות משותפת לכל פרקי הספר, לצד דרישתו הבלתי מתפשרת של אפלטון לבסיס אונטולוגי איתן, גם אם השגתו לעולם איננה מובטחת. חוקרים, תלמידים וקוראים שאפלטון אינו זר להם ימצאו עניין רב בספר זה. שמואל שקולניקוב הוא פרופסור לפילוסופיה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר נשיא אגודת אפלטון הבינלאומית.

מדינת האתונאים , מיצירותיו הראשונות של אריסטו, נחלקת לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון הוא סקירה היסטורית של תולדות המשטר המדיני באתונה על גילויו השונים, מראשיתו עד חידושה של הדמוקרטיה בשנת 403 לפסה"נ. החלק הזה הוא בבחינת ספר לימוד על תולדות משטרה של אתונה במאות השישית והחמישית לפסה"נ. בחלק השני מתאר אריסטו בפירוט רב את מנגנון השלטון הדמוקרטי ששרר באתונה בימיו. חלק זה הוא מקור ראשון במעלה להכרת הדמוקרטיה האתונאית בשקיעתה. פרופ' דוד אשרי (1925-2000), שתרגם את מדינת האתונאים מיוונית, הקדים דברי מבוא והוסיף הערות, היה בחיר חוקרי ההיסטוריה העתיקה וההיסטוריוגרפיה היוונית באוניברסיטה העברית בירושלים ובעל מוניטין בין-לאומיים. היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח בשנים 1972-1975 וחבר האקדמיה הישראלית למדעים בשנים 1994-2000. פרופ' דבורה גילולה, פרופסור בגמלאות באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת לימודים קלסיים ותולדות התאטרון, התקינה וערכה את המהדורה החדשה של הספר.

ספר זה, הבא בעקבות הספר הדרכה בפסיכותרפיה , הוא סיכום של התפתחות אישית ומקצועית של המחברים, ובו זמנית – נקודת התחלה להתפתחות נוספת. כתיבתו נובעת משיח מתמשך עם מטופלים, מודרכים ועמיתים, והתרחשה תוך כדי דיאלוג בין המחברים. החיבור מאיר ומדגיש את הדיאלוג בתהליך ההדרכה, מתוך שאיפה להרחיב ולהעשיר את שיח ההדרכה, להגמיש את האופן שבו מיושמים מושגים קיימים, ולבחון אותם לאור האפשרות של השפעות דו-כיווניות והדדיות בין המדריך לבין המודרך. שינויים והתפתחויות בתאוריה הפסיכודינמית מציבים בפנינו אתגרים – הורדת מסך הניטרליות והעמדת עצמיותנו לבחינה ובדיקה, פתיחות לשאלות והשגות של מודרכים, תוך ויתור על עמדה סמכותית, ונכונות להיות מושפעים מהמודרכים ולשנות עמדות. הספר מיועד לקהל המדריכים והמודרכים בתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והפסיכיאטרייה. אנשי מקצוע מתחומי הייעוץ החינוכי, ההוראה והייעוץ הארגוני יוכלו אף הם למצוא בספר מענה לשאלות העולות תוך כדי עבודתם.

"פילוסופיה לדידו של הוסרל לא הייתה מקצוע בלבד; היא הייתה עבורו בעלת חשיבות עליונה. הוא דיבר עליה כעל חובה מוסרית מקודשת ביותר… אם היה מאבד את אמונתו בפילוסופיה היה מאבד בכך את אמונתו בעצמו." האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק "עלי להעיר – על מומנט אישי ביצירתו של הוסרל: על ההתלהבות המוסרית המפעמת – אם גם חרישית – במפעלו… בזמן שהתמוטטו יסודות התרבות האירופית, שתוהו-ובוהו המתקרב ובא התחיל לתת את אותותיו במדע בזה, שחוקרים גדולים ומפורסמים התחילו לראות במדע משחק בלבד, פיקציה בבחינת 'כאילו' או הכניעו – דרך הפרגמטיסטים – את העיון למעשה, את החקירה לתועלת – בזמן זה של משבר כללי ניסה הוסרל לבנות את הפילוסופיה מחדש על יסודות איתנים ובדייקנות מתמטית." שמואל הוגו ברגמן, הוגי הדור

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

איגרות הסופר אהרן צייטלין (1973-1898) מצטרפות כסוגה נוספת ומאירת עיניים לכלל יצירתו המגוונת בכל תחומי ספרות יידיש והספרות העברית: שירה, דרמה, פרוזה, רומנים, מסות, ביקורת ספרות, כתיבה עיתונאית ועוד. באמצעות ניתוח תוכן איגרותיו והרקע לכתיבתן נעשה ניסיון לבחון את פעילותו בפולין בין שתי מלחמות העולם, ברשות הרבים וברשות היחיד, בארבעה תחומים: (א) עבודתו העיתונאית כפופולריזטור של מדעי היהדות ומדעי הרוח; (ב) פעילותו כמבקר ספרות ופולמוסן חריף; (ג) עבודתו כעורך של כתב העת לספרות 'גלאבוס'; (ד) מעמדו ופעילותו בתור יושב ראש הפן קלוב של סופרי יידיש בוורשה ואחד מיוזמי הצטרפות ספרות יידיש בעולם לתנועת הפן הכללית. בספר פוענחו איגרות צייטלין שנכתבו רובן בוורשה ומקצתן בזכרון יעקב. לאיגרות אלה צורפו הערות והסברים מקיפים שמטרתם להבהיר את הרקע, הנסיבות והמהות של העניינים הרבים מאוד שנדונים בהן.

כשהיינו ילדים נהגנו לכתוב זה לזה זיכרונות. את הפינה השמאלית התחתונה של הדף היינו מקפלים וכותבים עליה את המילה 'סוד'. אבל הסוד אמור להיות כמוס. מדוע אין הוא מתחבא באמת ובתמים מבלי להכריז בגלוי: הנה אני כאן, הושט היד וגע בי? משום שכדי שיוגדר כסוד צריך למלל אותו, לספר אותו למישהו, בסוד. מי שמספר את הסוד כורת עם הנמען ברית של נאמנות, המבקשת להפוך אותם לישות החורגת מן היחיד, אבל איננה מתרחבת אל ממדי הציבור כולו. בעל הסוד והנמען שלו הם שניים המבקשים לתפקד כאחד, או אחד המפצל עצמו לשניים. מן האפיון הזה של הסוד עולות דילמות הכרוכות בכריתת בריתות ובבגידה בהן במישור האישי וגם במישור הציבורי. מאיזה רגע כפוי עלינו הסוד ומה משמעותה של הכפייה הזאת? חבר קרוב שלי מספר לי בסוד שהוא בוגד ברעייתו, שגם היא חברה קרובה שלי. האם עלי לספר לה? אני מרכל עם א על מעשיו של ב. האם זהו מעשה בלתי מוסרי? מהם גבולות המותר והאסור בשיחות סגורות של מקבלי החלטות בדרג הפוליטי? את מי הם מייצגים כאשר הם נועדים בארבע עיניים? מי צריך להיות מוסמך להחליט על סודות מדינה שהשתיקה יפה להם? ומה תפקיד העיתונות בהקשר הזה? למי חייבים רופאים להיות נאמנים: לחולה? לציבור? למעמדם המקצועי? אם החולה לוקה באיידס והוא מסרב לספר על כך לבת זוגו, האם חייב הרופא להזהיר אותה? חלק מן השאלות נענות כאן בביטחון. אחרות – בהיסוס, ויש גם שנשארות פתוחות. אל תוך הדיון נשזרים גם נושאים כמו מהותה של הבטחה; תפקודם של פוליטיקאים; יחסו של יחיד לקולקטיב שהוא חלק ממנו; ומהותה של אהבה. הספר מנתח מקורות פילוסופיים, ולצדם כתבים סוציולוגיים, סיפורים תנ"כיים, סוגיות תלמודיות, חוקים והצעות חוק ושיר של לאה גולדברג

מערכת החינוך הישראלית צומחת בעת ובעונה אחת עם החברה הישראלית ועם תרבותה. היא נוצרה על ידי החברה העברית בראשית התהוותה והייתה כלי ליצירתה, ומאז היא ממשיכה לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית במכוון או באקראי. השתיים משקפות זו את פניה של זו, זו את מאבקיה ואת בעיותיה של זו וחוזר חלילה. היכרות עם מערכת החינוך פירושה היכרות עם החברה הישראלית, עם הלכי הרוח המקובלים בה, עם השלבים השונים המאפיינים את התפתחותה ועם ציפיותיה לעתיד. בספר זה לוקחת אותנו המחברת למסע היכרות עם מערכת החינוך הישראלית, עם מאפייניה, עם קשייה ועם הצלחותיה מנקודת המוצא שהיכרות וידע הם תנאי להבנה, לשותפות, לביקורת ולשיפור. מטרת הספר היא לתת מבט כולל על סיפורה של מערכת החינוך הישראלית תוך הפניית תשומת הלב לזרמים ולמגמות שבה, למגזרים שבהם היא פועלת ולמאפייניה השונים. הספר אינו מתיימר להעמיק בכל אחד מהנושאים הקשורים למערכת החינוך אלא לתת רקע כללי על ציר הזמן, לאפשר את המשך המסע ולעודד חקירה בנתיבים שהקורא יבחר לעצמו.

הספר החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה עוסק בתחום חינוכי שבו העשייה רבה ודינמית ואילו המחקר והכתיבה האקדמית על אודותיו מועטים. הספר מקיף את תחומי החינוך הבלתי פורמלי מתקופת היישוב עד ימינו על היבטיהם התאורטיים והמעשיים. נדונות בו דיסציפלינות שהחינוך הבלתי פורמלי מבוסס עליהן, כמו הפילוסופיה החינוכית, הסוציולוגיה החינוכית, הפסיכולוגיה החברתית והחינוכית, הפדגוגיה וההיסטוריה. נוסף על כך, הספר מקיף את תחומי העשייה העיקריים של החינוך הבלתי פורמלי. מתוארות בו מסגרותיו הארגוניות העיקריות והפעילויות המתקיימות בהן הן במסגרות החוץ-בית-ספריות: תנועות נוער ומוסדות חינוך קהילתיים ופנימיתיים - הן במסגרות התוך-בית-ספריות - חינוך חברתי, פעילויות מחוץ לתכנית הלימודים ומיזמים ופעילויות שמשרד החינוך יוזם כגון הפרויקטים "מחויבות אישית", "מסעות בני נוער לפולין" ו"קהילה הוגנת". הספר מיועד למורים ולסטודנטים המתמחים בתחום החינוך הבלתי פורמלי באוניברסיטאות, במכללות האקדמיות ובמכללות להכשרת מורים בישראל. ימצאו בו עניין אנשי חינוך וכל מי שתחום החינוך קרוב ללבו.

אנורקסייה ובולימיה הן חידה מזעזעת: כיצד ייתכן שבניגוד לחוקי הטבע נערה (בדרך כלל המדובר בנערות) משבשת לעצמה את מילויו של הצורך הטבעי, הבסיסי והמהנה – אכילה? מדוע היא משתעבדת לעינוי, לפגיעה ולהרס, לעתים עד מוות? הפחד לתפוס מקום הוא הספר הראשון בעולם המציג באורח מדעי ושיטתי יישום של גישה תאורטית וטיפולית חדשה – הפסיכולוגיה של העצמי – לטיפול באנורקסייה ובבולימיה. מתוך גישה זו המחבר מתחקה אחר החידה ומראה את דרך החתחתים שבה מתייסרת החולה, שמחלתה מאלצת אותה לפנות לאוכל או להימנעות ממנו כדי להשיג סיפוקים שאינה מאמינה שבני אדם מוכנים לתת לה. היא פוחדת לתפוס מקום בחברה המעודדת אינדיווידואליזם, קידום עצמי ותפיסת מקום. בחלקו הראשון של הספר מוצגים התאוריה, בחינתה האמפירית ויישומה בהפרעות אכילה. בחלקו השני מובאים שנים עשר תיאורי מקרה מפורטים. הספר מיועד לאנשי מקצוע, אך כל קורא משכיל יוכל להפיק תועלת מן הדברים המובאים בו.

בעשרים השנים האחרונות חלו תמורות בהתייחסות החברה הישראלית לנכים התפתחותיים. נראה כי שנות השבעים והשמונים משקפות את תחילתו של תהליך התערותם של נכים התפתחותיים בקהילה. ייתכן שניתן לאפיין את שנות התשעים בהרחבתו של תהליך השילוב בתחומי החינוך, התעסוקה, הדיור והפנאי. הספר שלפנינו מציג את התמורות החשובות שחלו בתחום זה בשנים האחרונות. הוא נערך ונכתב בידי האנשים המרכזיים העוסקים בתחום הנכות ההתפתחותית. בספר שלושה חלקים: החלק הראשון סוקר את השינויים המשמעותיים בהגדרת אוכלוסיית הנכים ההתפתחותיים, תוך התמקדות בשתי קבוצות דיאגנוסטיות, של "האבחנה הכפולה" ותסמונת ה-Fragile X. החלק השני דן בזכויותיהם של אנשים עם פיגור שכלי לשילוב חברתי ולשוויון הזדמנויות בחוק הישראלי, ובוחן את עמדותיהם של מתבגרים וסטודנטים כלפי אנשים הלוקים בנכויות התפתחותיות ואחרות ואת התפתחות השירותים לאנשים מפגרים בישראל. החלק השלישי מציג מגוון של צרכים ומענים בתחום הנכות ההתפתחותית, וביניהם התנהגות הוראתית מתווכת של הורים לילדים בגיל הרך, מוטיבציה ותפיסת תפקיד של הורי אומנה לאנשים מפגרים, תעסוקה נתמכת לאנשים עם נכויות התפתחותיות, הערכת מערכות דיור קהילתי, תכנית לחינוך תעסוקתי לאנשים מפגרים ובעיית השחיקה של עובדים בתחום זה. הספר, היוצא לקראת שנת 2000, מהווה בסיס למגמות ההתפתחות בתחום זה בישראל.

בעיית הגוף והנפש היא אחד הנושאים הקלסיים של הפילוסופיה. קיית קמפבל מסביר את מהותה: ארבעה פסוקי טענות, שלכל אחד מהם לעצמו יש טעמים המאפשרים לקבלו כאמתי, אינם מתיישבים זה עם זה כשהם נדונים כקבוצה אחת. הטענות הסותרות זו את זו הן: שהגוף הוא חומרי; שהנפש אינה חומרית; שקיימים יחסי גומלין בין גוף ונפש; שאין כוחות לא חומריים פועלים באדם. המחבר בוחן בחינה ביקורתית את הפתרונות לבעיית הגוף והנפש שהוצעו בפילוסופיה החדישה: הדואליזם האינטראקציוני; הפרלליזם; הביהייביוריזם; המטריאליזם. הוא מראה שכל אחת מן השיטות כופרת בהכרח באחד מארבעת פסוקי הטענות האלה. הוא מציג בבהירות ובאובייקטיביות את נימוקיה של כל שיטה ובצדם הנימוקים לכך שהיא לוקה בחסר. בסיכומו של הדיון מוצעת גרסה חדשה של האפיפנומנליזם, אשר גרסות שקדמו לה רווחו בפילוסופיה בתקופה קצרה במאה התשע עשרה. המחבר טוען שהאפיפנומנליזם החדש הוא ההשקפה הנראית היום המתקבלת ביותר על הדעת במבוך ההשקפות על היחס בין גוף ונפש, אולם אין הוא מתעלם מן הפגמים שמנו פילוסופים אחרים בהשקפתו זו. נוסף על הדיון בבעיית גוף ונפש לעצמה המחבר דן בהשלכות שהיו לעמדות השונות על תחומי עיון נרחבים בפילוסופיה של התודעה, בתורת ההיגיון ובמטפיזיקה הכללית.

באמצע המאה שעברה אירע דבר לא שכיח בתולדות הפילוסופיה בעת החדשה: ספר חשוב של הפילוסוף הגדול ברוך שפינוזה נתגלה לאחר שלא היה ידוע כמאתיים שנה. זהו הספר מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו , שנכתב בשנים 1660-1658 בערך וקרוב לוודאי שהוא חיבורו הקדום ביותר של שפינוזה. בספר זה נגלים לעינינו חבלי הלידה של השיטה השפינוזיסטית, שנוסחה אחרי כן ב אתיקה , ואנו מתוודעים לכל הנפתולים, הקשיים והלבטים הכרוכים בהתהוותה של שיטה פילוסופית גדולה. בד בבד מאמר זה עוזר לנו להבין כמה וכמה עניינים שלא היו נהירים בניסוח המאוחר, ובמיוחד מתבהרים מקורותיו של ניסוח זה והתהליכים הפנימיים שהובילו אליו. יתר על כן, החיבור הקדום חושף כמה מגמות עמוקות ביותר של השפינוזיזם, אשר טושטשו בניסוח המאוחר, ובעיקר בולטת כאן המגמה הרליגיוזית-מיסטית המסתתרת מאחורי צורת הכתיבה הגאומטרית של אתיקה . גם אישיותו של הפילוסוף, רגשותיו ומאבקיו הפנימיים נחשפים ב'מאמר' שלפנינו יותר מבכל ספר אחר מספריו, וכן נשמעת התפלמסותו עם דעות מתנגדיו. חשיבות ראשונה במעלה נודעת ל מאמר קצר בבירור השאלה הקשה מהם מקורות ההשפעה של שיטת שפינוזה ומהי זיקתה למחשבה הנאו-אפלטונית, להגות הרנסנס ואף לפילוסופיה ולמיסטיקה היהודיות. מתוך ההקשר הזה עולה בחריפות יתרה הבעיה השנויה במחלוקת זה 300 שנה: האם היה שפינוזה 'אתאיסט'? שאלות אלה נדונות במבוא הנרחב למהדורה שלפנינו. ברוך שפינוזה הוא מהאישים המרכזיים בתולדות המחשבה האירופית (1677-1632). לאחר שעבר על תורת ישראל בפרהסיה, ניסו הרבנים להשפיע עליו שיחזור בו, אבל הוא לא קיבל מרות. ב-1656 הוחרם על ידי רבני אמסטרדם ונותק מהציבור היהודי. מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה: מאמר מדיני , מאמר תיאולוגי-מדיני ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

הספר ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים כולל עיונים ביצירות ספרותיות מסוגות שונות ושיקולי דעת ביישום עקרונות פסיכו-היגייניים בעת הוראתן. הספר מתבסס על ניסיון רב-שנים של המחברת בהפעלת שיטה ביבליותרפית ייחודית לטיפוח בריאות הנפש באמצעות תקשורת סיפורית. יש בו תיאורים מפורטים של מהלכי דיון ביצירות, המדגימים את דרכי ההנחיה האפשריות המותאמות למצבים אישיים וחברתיים שונים, ואת התהליכים הנפשיים המתרחשים אצל התלמידים. ספר זה משלים וממחיש את העקרונות התיאורטיים שהונחו בספריה הקודמים: הוראה טיפולית (1970) וספרותראפיה (1992), שיצאו לאור בהוצאת מאגנס. הספר ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים מיועד לאנשי חינוך, למורים, ליועצים ולפסיכולוגים המבקשים לשלב עקרונות טיפוליים בהוראת ספרות. ד"ר דבורה קובובי, פסיכולוגית, מרצה בכירה בגמלאות באוניברסיטה העברית וממעצבי תפקידיו של הייעוץ החינוכי בישראל. שיטתה המקורית לטיפול במצוקות נפשיות באמצעות טקסטים ספרותיים נלמדת במכללות להכשרת מחנכים ומיושמת על ידי יועצים חינוכיים ומורים במערכת החינוך.

שלמה המלך מתואר במסורת היהודית כמלך, בונה בית המקדש, חכם, שופט, נביא ואפילו מגיקון. בתורתו של הרמב"ם יש לו מקום מיוחד. הרמב"ם רואה בו בעיקר נביא וחכם, אלא ששני אפיונים אלו הוא מפרש לשיטתו. כ'נביא' מצוי שלמה במדרגת הנבואה של 'המדברים ברוח הקודש'. שהיא מדרגה תת-נבואית. כ'חכם', שלמה הוא האב טיפוס של 'החכם-האזוטריסט' המורה על הסתר תכנים פילוסופיים מפני ההמון הרחב, אבל גם מי שמודע למגבלות ההכרה האנושית. הוא מדריך את זולתו שלא לנסות להשיג השגות שהן מעבר ליכולת האנושית ולהימנע משיפוט בעניינים שאין הוא יכול להוכיחם באופן מופתי . החלק הראשון של הספר עוסק במפגש בין שתי מסורות של אזוטריזם בכתבי הרמב"ם: מסורת האזוטריזם הפילוסופי המצויה במחשבה היוונית ובמחשבה הערבית של ימי הביניים ומסורת האזוטריזם היהודי המצויה במשנה ובתלמוד. הרמב"ם משלב את שתי המסורות הללו בפרשו את האזוטריזם היהודי כאוזטריזם פילוסופי.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

ספר ראשון מסוגו בישראל. המאמרים הנכללים בו נוגעים במגוון רחב של נושאים ובהם הקשורים הן בהתנהגויות סוטות של בני נוער בעלי קשיי הסתגלות למסגרות הנורמטיביות והסברים להן, והן בפעילותם של הגופים המטפלים בהם ובמענה שהם מספקים לבעיותיהם. מחברי המאמרים שבספר הם מומחים ואנשי אקדמיה העוסקים במגוון נושאים בתחום הטיפול בבני נוער המתקשים בתפקוד נורמטיבי ובכללם נוער עבריין. "ספר זה עשוי לתרום לא רק לקרימינולוגים, לחוקרים ולאנשי טיפול העובדים עם קטינים עוברי חוק, אלא גם לשופטים, למשפטנים ולסטודנטים שתחומי עיסוקיהם והתמחויותיהם משיקים לנושאים המועלים בו. יש בו תרומה ממשית בהגדלה ובהעמקה של הידע האקדמי והמחקרי בנושא הטיפול והשיקום של נוער עובר חוק בישראל" (מתוך ההקדמה של פרופ' ש"ג שוהם).

כיצד קהילות הנבדלות זו מזו באורח חייהן ובתרבותן יכולות להתקיים במסגרת מדינית אחת? שאלה זו רלוונטית במדינות רבות ובישראל במיוחד, ותאוריית הרב-תרבותיות מנסה למצוא לה תשובות . צ'רלס טיילור, פילוסוף ואיש ציבור קנדי, כתב חיבור רב השפעה ששמו 'הפוליטיקה של ההכרה', ובו בחן את תביעתה של קהילת דוברי הצרפתית בחבל קוויבק להכיר בתרבותה ובשפתה. בחיבורו הוא פיתח גישה חדשנית ומאוזנת לרב-תרבותיות, גישה הנשענת על ניתוח פילוסופי והיסטורי, המכירה ומוקירה את הזהות האותנטית והייחודית של כל קהילה ועם זאת מדגישה את קיומו של מרחב מושגי והיסטורי משותף. טיילור סבור שהזהות התרבותית מתהווה במרחב משותף זה באמצעות דיאלוג. מושג הזהות הדיאלוגית מאפשר לדחות את הטענה שלכל קבוצה אמות מידה משלה ולכן אין מקום לשיג ושיח ביניהן. אדרבה, גישתו מעודדת ריבוי זהויות המנהלות ביניהן משא ומתן להכרה הדדית . חיבורו של טיילור רואה כאן אור לראשונה בתרגום לעברית. לאור גישתו נידונה גם שאלת הרב-תרבותיות במציאות הישראלית ממגוון היבטים: מהו מעמדן של קהילות אנטי-דמוקרטיות בחברה רב-תרבותית? התיתכן זהות ישראלית אותנטית? כיצד משפיע השיח התקין פוליטית על ההכרה בקבוצות למיניהן? מה מקומה של המסורתיות שבין החילוניות לדתיות? כיצד משפיעה התפרקות הזהות הישראלית האחידה על האפשרות לסולידריות ולפעולה משותפת? כיצד נקלטה העלייה ממדינות חבר העמים? מהו יחס הערבים לשואה? ועוד ...

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

טיפול בתנועה ומחול: האמנות והמדע הוא מחקר מעמיק המאפשר הבנה רחבה של הטיפול בתנועה ומחול. הספר מציג את אופני היישום והפעולה שלו ואת הדרכים המובילות לשינוי. בפרקים המרכיבים את הספר אפשר למצוא אוסף מיוחד של פרספקטיבות תיאורטיות המלוות בדוגמאות קליניות ובטכניקות ייחודיות המתאימות למסגרות טיפוליות שונות. פרקים נוספים מציגים שיטות לתצפית וניתוח התנועה, מודעות להקשר התרבותי הן ביישום והן באלמנטים בסיסיים כמו השפעת ההתפתחויות במחול בעולם המערבי. הפרק האחרון דן בנושאי מחקר. ביבליוגרפיה מעודכנת מלווה כל מאמר . ספר זה התפרסם בספרדית, שתי מהדורות ראו אור באנגלית בהוצאת רוטלדג', וכן הוא התפרסם בקוריאנית, בגרמנית וברוסית.

שירת הנעורים של אורי צבי גרינברג חשובה ביותר לא רק להבנת יצירתו המאוחרת, אלא גם ובעיקר להבנת דרכי השיח המודרני בכלל והיהודי בפרט. שירה זו נכתבה בין השנים 1912 ל-1923. לרוב היא בוסרית – ובכך כוחה. היא מלמדת על גישושיו אחר המבע הנכון למשורר יהודי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. בדומה למשוררים יהודים אחרים בני התקופה, גרינברג היה מודע לכך שנדרש מבע שייצג את אפשרות קיומו של העם היהודי במרחב פוליטי רווי מתחים בין עמים שתובעים את עצמאותם. בדומה למשוררים אחרים, ששמו להם למטרה לפתח ספרות יהודית חדשה, ידע גם גרינברג כי מבע זה חייב להישען על תבנית לשונית שתשקף את מבנה האדם כיחיד, כלומר את מבנה הסובייקט המודרני. הר ירוק ואהבה עוקב אחר התמודדותו הנועזת של המשורר עם הכשלים המתלווים למבנה זה. זאת, בשימת לב מיוחדת להקשרים הספרותיים, ההיסטוריים והפוליטיים שבהם חיבר גרינברג את יצירותיו. בתוך כך נבחנים מחדש מנגנוני היסוד של שפת השירה המודרנית ומוצעות תשובות שונות מהמקובל לשאלות עקרוניות כגון מהי שירה, לשם מה היא נכתבת, מהם תפקידיה התרבותיים, הפוליטיים וההיסטוריים, וכיצד על הקורא להתייחס אליה.

התודעה הלומדת הוא ספר למתעניינים בהוראה ומנסים להבין כיצד מתרחשת למידה. סיפורם של מורים ותפיסתם את הלמידה שהיא תוצר מעשיהם ומרכז הווייתם. ההנחה הבסיסית במחקרים המוצגים בספר היא שניתן לחשוף את המחשבות של המורים על תהליכי למידה באמצעות התבוננות בהוראתם. המחקרים מבוססים לפיכך על צפייה בשיעורים ובמפגשים בפועל. המהלך המשותף לכל החוקרים היה צילומם במצלמת וידאו לשם בחינת מורים והוראתם. הספר מאפשר למתעניינים בחקר ההוראה והלמידה להכיר תהליכים של מחקר פרשני המיוצגים בתחומי דעת מגוונים, כגון היסטוריה, אמנות חזותית, ביולוגיה וחשבון, וכן במפגשי ייעוץ חינוכי ותכניות מניעה. בפרקיו השונים מוצעת הסתכלות פרשנית מרתקת במיומנויות הוראתיות הנותנות ביטוי להבנתו המעמיקה של המורה את האופן שבו מתרחשת הלמידה אצל תלמידיו, ונבדק האם לכל המלמדים הבנות דומות לגבי הלמידה, ומה ייחודי או משותף לכל מי שעוסק בהוראה. ספר לכל המתעניין בהוראה במסגרת פורמלית ולא פורמלית, למורים, להורים, ליועצים חינוכיים וארגוניים.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

אף שסוגיית המצב הפוסטמודרני והשיח הפוסטמודרניסטי זכתה בשנים האחרונות להתייחסות נמרצת בתרבות הישראלית, עדיין לא יצא לאור ספר עברי העוסק בפוסטמודרניזם באופן כללי. הספר תורם את חלקו למילוי החסר הזה. זוהי התמודדות כוללת ראשונה במקומותינו עם הפוסטמודרניזם ולנוכח הפוסטמודרניזם בשדה החינוך. בספר משתתפים מלומדים מן השורה הראשונה – חלקם פוסטמודרניסטים מוצהרים, חלקם מבקרים את הפוסטמודרניזם מתוכו וחלקם שוללים אותו בתקיפות. עניין החינוך מוצג בספר בהקשריו הרחבים ביותר, ואין הדיון מצטמצם למרחב הבית-ספרי. בין הנושאים הנדונים: אופני הייצור של האדם בעידן הנוכחי, השינוי שחל בתפקוד הידע והשינוי שחל ביחס לייצוגים שונים של ידע וביחס לגופי ידע מתחרים, פלורליזם בין קהילות שיח שונות ובתוכן, ביקורת פרקטיקות הפעולה של מנגנוני העיצוב של התודעה הפרטית והקולקטיבית שבית הספר הוא אחד מביטוייהן, פמיניזם פוסטמודרניסטי, הפוליטיקה של החינוך ועוד.

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

ישעיהו שפיגל, הבולט והחשוב מבין סופרי גיטו לודז', נולד ב-14 בינואר 1904 בבאלוט, הרובע העני ביותר בעיר לודז'. הוא עלה לארץ בתחילת 1951 ונפטר ב-14 ביולי 1990. סיפורי שפיגל עוסקים במצב האדם בגיטו. אלה הם סיפורים אינטימיים בהם הוא מתאר חיי דמויות פרטיות, ועם זאת נושאי כתיבתו קשורים למאורעות הקובעים את המצב בגיטו לכל תושביו, בעיקר השמדה בלתי ישירה וניכור. רוב סיפוריו סובבים סביב הרעב בגיטו על כל צורותיו, רצח כחלק מן ההשמדה הבלתי ישירה לפני הגירושים, מוות ממחלות, רעב או קור וזרות ביחסי אנוש. הפרוזה הספרותית של ישעיהו שפיגל, שנכתבה בגיטו לודז', רואה אור כאן לראשונה. מצורפים לה מחקר על כתביו הספרותיים בגיטו וסדרת ראיונות עם הסופר. בראיונות אלה הוא מסביר את הנסיבות שבהן כתב את הסיפורים, ומוסיף פרטים עליהם. כמו כן הוא מציג את תפיסתו האמנותית, ומספר על רגשותיו ומחשבותיו בגיטו. תצלומים מהגיטו משלימים את הטקסט הספרותי.

הספר האדם הדיאלוגי עוסק בתרומתו של מרדכי מרטין בובר למחשבה המערבית בעת החדשה. מטרתו לפתוח צוהר למבקש להציץ בנבכי הגותו של בובר, מקורותיה ועיקריה. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית שנוצרה, ועל בסיס הידע המחקרי שהצטבר מאתר הספר את הנקודה הארכימדית של מחשבת בובר. לספר שני שערים. הראשון מתמקד בביוגרפיה הרוחנית של 'בובר המאוחר'. פרק זה בחייו מתחיל עם הצגתו של העיקרון הדיאלוגי בספרו 'אני ואתה' ומסתיים בהצגת אנתרופולוגיה פילוסופית לקראת אחרית הימים. באמצעות הדיאלוגיזם של מטבעות הלשון 'בובר המאוחר' ו'האדם הדיאלוגי' מדגיש המחבר את המבדיל בין תקופה זו לתקופה שקדמה לה ואת עובדת היותה חתומה בחותם הדיאלוגיזם על גלגוליו ויישומיו. חלקו השני של הספר הוא פילוסופי. הדיון כאן ממקם את מחשבת בובר על רצף מהלכה ההיסטורי של המחשבה המערבית, במיוחד זו המושפעת מן המהפכה הקופרניקאית של קאנט. קאנט, טוען המחבר, הוא דמות המפתח להבנת הפילוסופיה של בובר והערכת תרומתה המקורית. לדעתו בובר מציע את הדיאלוג כדרך שבה ניתן לאדם לגשר על התהום שעליה הצביע קאנט. מלבד הדיון הנרחב בקאנט, ניתן למצוא בספר ניתוח משווה של הגות בובר עם הגותם של רוזנצווייג, דילתיי, הוסרל, היידגר, קסירר, שלר, יאספרס, מרסל ואחרים.

במילון זה כונסו כמה אלפי קטעים קצרים מתוך עיתונים, כתבי-עת, ספרים ושאר פרסומים שנדפסו בארץ-ישראל ב"תקופת התחייה" - מאז שנות השבעים של המאה ה-19 ועד מפלתם של התורכים ונסיגתם מהארץ ב-1918. המשותף לקטעים אלה שהם מכילים מילים אובדות: מילים זרות שעם הזמן נמצא להן תחליף הולם בעברית, כגון פוטוגרפיה, אבטוריטט, פראנג'י; מילים שלא הצליחו לדחוק מילים זרות, כגון בית-ישחק (תיאטרון), ירכתון (פיליטון), נעמני (רומנטי), שחרחוק (טלפון); מילים שמילים מחודשות אחרות באו על מקומן, כגון אבחמץ (חמצן), יציצור (חיידק) ומכושית (פסנתר); וגם מילים המשמשות אותנו כיום במובן שונה לגמרי. כגון בלשן (נואם משובח), גבורה (הספק), חוץ (רחוב), מפסעה (מדרכה) ועצירות (מיתון). כל אלה מילים אובדות הן, אך לאו דווקא אבודות: יהיו ביניהן ודאי כאלה שימשכו את לב הקורא עד שלא יהסס להשתמש בהן גם בימינו. המילון נועד לא רק לאוהבי הלשון, חוקריה ומוריה, אלא גם לכל המתעניינים בתולדות שנות בראשית של ישראל החדשה, הן מפני שיוכלו לחוש בציטוטים הרחבים שבמילון את פעימות רוח התקופה והן מפני שיוכלו להסתייע בו בהבנה נכונה של כתבי אותם ימים. חובבי אנקדוטות תרבותיות ימצאו אף הם במילון זה שלל רב.

בעשור האחרון קותרפיה זכתה לפופולריות רבה. קותרפיה, המערבת שני מטפלים העובדים יחד, מאפשרת דרכים יצירתיות של אינטראקצייה בין שני המטפלים ובהתייחסותם אל המטופלים. בספר טובים השניים מן האחד מציגים המחברים גישה טיפולית שבה הקותרפיסטים נוקטים באופן עקיב עמדות מנוגדות בפני המטופלים מתחילת הטיפול ועד שמושג שינוי חיובי. קותרפיה כזו מניעה כוחות לשינוי, מחלישה התנגדויות ומחצינה אמביוולנטיות וקונפליקטים פנימיים, כך שניתן יהיה להגיע לפתרונות טיפוליים.

הספר כוכב מיעקב מתאר את חייו הקצרים והסוערים של הפילוסוף היהודי פראנץ רוזנצווייג, שחי ופעל בראשית המאה העשרים בגרמניה. רוזנצווייג חידש חידושים הן בתחום הפילוסופיה הכללית הן בתחום המחשבה והחינוך היהודיים, ובני דורנו חוזרים אל כתביו משום האקטואליות שבתשובותיו לשאלות על אודות יהודים ויהדות. בספר דיון ביצירתו המרכזית של רוזנצווייג 'כוכב הגאולה' וביחס בין היהדות לנצרות על פי הגותו. כמו כן מוצגות דעותיו על ההיסטוריה ועל המטה-היסטוריה, על הציונות ועל המפעל הציוני שקרם עור וגידים בימיו.

מסורת המוזיקה המערבית הניבה לא רק מוזיקה, אלא גם אינספור כתבים על מוזיקה, המצויים בדיאלוג רצוף ורב-השפעה עם נושאם. בטווח הרחב שהוא מכסה ובעומקו הפילוסופי, שפה משלה מתחקה אחר הדו-שיח המתמשך הזה באלף הקודם. רות כ"ץ טוענת שהיחסים החיוניים בין תנובה אינטלקטואלית ליצירה מוזיקלית הולידו את התפיסה המערבית של המוזיקה. בעת שרעיונות חדרו למוזיקה מתוך ההקשרים שבהם היא צמחה, לשונה הפנימית התפתחה יד ביד עם תמורות בהיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית. כ"ץ חוקרת כיצד התשתית הזאת אִפשרה למוזיקה להסביר את עצמה מבפנים, תוך יצירת בסיס רציונלי ומערכת של התייחסות עצמית שהחלו להישחק בשנים האחרונות. כמחקר סמכותי של הצומת שבו נפגשות האמנות והפילוסופיה המערביות, צומת שמרבים להתעלם ממנו, שפה משלה מחזיר את המוזיקה למקום הראוי לה בהיסטוריה של הרעיונות.

אברהם יהושע השל הוא מן ההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים, משורר ופילוסוף בעל ספרי הגות ושירה רבים. כתביו מצאו הד נרחב בקרב יהודים ואף בקרב נוצרים ומתעניינים בהם גם באירופה ובדרום אמריקה. הם תורגמו לאיטלקית, לצרפתית, לגרמנית ולספרדית, ועתה יוצא לאור בשפה העברית הספר שלפנינו, שהוא ספרו העיקרי והממצה של השל. זהו אירוע המשמח את הלב. השל היה בקי מאוד במקרא, במדרש ובחסידות. הוא יצר שיטה שכינה 'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) ובה פיתח פרשנות מיוחדת של הפנמה הנובעת מן הסיטואציה העכשווית של האדם. הוא נחשב להוגה מזרם האקסיסטנציאליזם הדתי. קרוב הוא בדבריו במיוחד לריינהולד ניבוהר; לעתים משווים אותו גם לפאול טיליך, לגבריאל מרסל ולסרן קירקגור בעולם הנוצרי או למרטין בובר, לפרנץ רוזנצווייג, לאנדרה נהר ולרב סולובייצ'יק בעולם היהודי. שנים רבות שימש השל פרופסור לאתיקה יהודית ומיסטיקה בסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק, עד מותו ללא עת בשנת 1972. השל לא היה פרופסור החי במגדל שן, אלא אדם שהיה מעורב בפעילויות ציבוריות, פוליטיות וחברתיות. מפורסמת ביותר ידידותו עם הכומר מרטין לותר קינג, לוחם החופש הנודע, והליכתו על ידו בהפגנה למען חופש השחורים באלבמה.

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במאה התשע עשרה. נחשב כדוברה המעמיק והיעיל ביותר של השקפה ליברלית על אדם וחברה… מיל חשב כי מסתו 'על החירות' היא בעלת הערך הרב ביותר מבין כל ספריו. בה הוא מדגיש את חשיבותה של 'האינדיבידואליות' הזהה, לדעתו, עם המאמץ המתמיד להתפתחות עצמית… בהשפעת דה-טוקוויל, מיל היה משוכנע שהסכנה העיקרית של הדמוקרטיה מעוגנת באפשרות לדיכוי הייחוד האינדיבידואלי ומניעת התפתחותה האמיתית של דעת המיעוט. לדעתו, עריצות דמוקרטית עלולה להיות גרועה הרבה יותר מעריצותה של האריסטוקרטיה או מדספוטיזם, הואיל והיא יעילה יותר בניצול האמצעי הטוב ביותר של פיקוח חברתי – לחץ דעת הקהל. האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 עם טוקוויל ומיל החל הדיבור הליברלי הנמלץ המגן על חירות אינדיבידואלית, על יושרה ואי-תלותה של מערכת השיפוט והצדק, על יחסים תרבותיים ואנושיים בין אומות ויחידים כאחד. סר ישעיהו ברלין

In 1895, Lewis Carroll, the author of the iconic novel Alice in Wonderland and a renowned logician, composed a collection of mathematical problems while he was suffering from sleeplessness. However, Carroll seemed to have overlooked a crucial paradoxical error in his presentation of one of these problems, which is analysed in this book, along with questions such as: Do men have more sisters than women? Why do people find their own coincidences more surprising than those encountered by others? How are life and death expectancies treated probabilistically? Statistics, probability, coincidences, randomness and infinity are explored in this book – a collection of essays written over years of research – through a variety of everyday anecdotes and situations, aimed at students, teachers and readers interested in enriching their knowledge of these subjects..

איזה שסע יוצרת השפה הפסיכוטית? מהו תחביר אוטיסטי? מהן צורות הביטוי של הגוף וכיצד מיתרגמים כל אלה לתורת המידות המיוחדת של מלאכת הפירוש? בשאלות אלה וברבות אחרות הקשורות בהן עוסק הספר תהום שפה . פרקיו השונים מאירים את הגוונים של השיח הנפשי הן בתוך המבנה הנפשי והן בשיח הבין-אישי, הן באזורי הקצה הפתולוגיים והן במופעיהם היום-יומיים בתוך השפה הרגילה ובאישיות הלא-פתולוגית. דוגמאות קליניות מפורטות, בצד עיונים ביצירותיהם של ריינר מריה רילקה, סמואל בקט, ז'אן-פול סרטר, יוסיף ברודסקי ופאול צלאן, שזורים לכל אורכו. 'ספרה של דנה אמיר מביא בשורה של ממש לכתיבה הפסיכואנליטית בעברית. יש בו עדינות, אוריינות וחכמה רבה.' ד"ר ערן רולניק, החברה הפסיכואנליטית בישראל 'לספר זה יש סיכוי להיכנס לפנתאון ההגות הפסיכואנליטית בארץ ובעולם. דנה אמיר מחדירה במיומנות כירורגית את השפה והשימוש הפואטי בה ללב הפסיכופתולוגיה והעבודה הקלינית.' פרופ' גולן שחר, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון 'הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר מתווה ומפתחת אפשרות ייחודית להכיר, לחשוב ו"לחלום" את הקליניקה הפסיכואנליטית באמצעות ידע פסיכואנליטי רב, תיאורי מקרה מפורטים, ושימוש ביצירות ספרות. ספר עשיר ומעשיר.' ד"ר עפרה אשל, מרכז ויניקוט; החברה הפסיכואנליטית בישראל

In the ongoing flood of studies of memory in its manifold forms and meanings, the no less powerful subject of forgetting tends to be forgotten. We often think of forgetting as a passive process, something that simply “happens” to us and to other living beings; but many of the studies in this inter-disciplinary volume reveal the active and even creative nature of forgetting, its positive features, and its varied roles in a wide series of cultural and intercultural templates. Neuroscientists joined with historians, philologists, a linguist, philosophers, sociologists and anthropologists, an archaeologist and an artist in the two joint workshops that generated this volume, under the auspices of the Zukunftskolleg at the University of Konstanz and the Martin Buber Society of Fellows at the Hebrew University of Jerusalem. The lively exchanges in the workshops are reflected in the comments and discussion that follow many of these experimental, meditative essays.

צ'יאן מו (1895—1990) כתב את מחשבות רגועות משפת האגם באביב שנת 1948, על סף כינון המשטר הקומוניסטי בסין והפיצול מטיוואן. בספר שלושים פרקי הגות העוסקים במגוון נושאים ובמרכזם שאלת טבע החיים האנושיים וביקורת הניכור בחיים המודרניים. כותרות הפרקים מציינות צמדים משלימים כגון התרבות והטבע, המזוקק והגולמי, טבע האדם והגורל, החירות והמעורבות, החיפזון והפנאי, האני והזולת, ההוויה ומראיתה, ועוד. הפרקים משלבים רעיונות קונפוציאנים, בודהיסטים, דאואיסטים ומערבים של הוגים בסין ובמערב בעבר ובהווה. הטקסט מייצג סינתזה מקורית בין מחשבת סין ומחשבת המערב, בתקופה שלפני העידן הקומוניסטי בסין ומסכם, באופן יצירתי שלב מוקדם ופורה ביותר בתולדות המפגש הבין-תרבותי המודרני בין סין והמערב. סינתזה זו חשובה גם היום. ראשית, בזכות הבנת המחבר את הזירה האינטלקטואלית הסינית בזמנו. שנית, משום שהיום, כמו בשנות הארבעים ואולי אף יותר, שאלת התרבות תופסת מקום נכבד בדיוני המשכילים בסין. ושלישית, על שום ההבנה מעמיקה במקורות המסורת הסינית. הספר מציג את הביקורת הסינית על החיים והתרבות בזמננו והוא רצוף תובנות מעמיקות בחכמת סין לצד סקירה עשירה של מקורות ונושאים ייחודיים לתרבותה. צ'יאן מו כתב בימי חייו הארוכים עשרות ספרים. עד שנת 1949 שימש כמרצה במוסדות הנכבדים ביותר בסין. לאחר מכן גלה להונג קונג שם הקים את אקדמיית אסיה החדשה שהתמזגה עם אוניברסיטת הונג קונג. בסוף שנות השישים עבר לטאיוואן, שם המשיך להרצות ולכתוב עד יום מותו. ד"ר גד ישי תרגם את הספר מהמקור הסיני והוסיף הערות, הקדמה ואחרית דבר.

ברטרנרד ראסל, הפילוסוף, המתמטיקאי וההוגה החברתי הבריטי מן הידועים ביותר במאה העשרים מבקש בספרון קצר אך בהיר זה משנת 1912 לענות על השאלה מהי פילוסופיה בדרך שונה מזאת של חיבורו הידוע האחר, 'תולדות הפילוסופיה המערבית'. אם בחיבור ההוא נקט ראסל גישה היסטוריציסטית ועקב באופן לינארי אחרי התפתחותה של הפילוסופיה במערב מראשיתה, הרי שבחיבור הזה הוא מנסה לייחד את הפילוסופיה משאר תחומי רוח האדם באמצעות ציון הבעיות הייחודיות שבהן מתחבטת הפילוסופיה מראשיתה ובעיקר בזמננו. כעדותו ב"הקדמה", בעמודים שלפנינו ראסל הגביל את עצמו "בעיקר בבעיות הפילוסופיה שאפשר לומר משהו חיובי ובונה, שכן נראה <לו> שלביקורת שלילית בלבד אין מקום כאן". מכאן שהחיבור שלפנינו לוקה בבחירה סלקטיבית משהו של הסוגיות הנידונות בפילוסופיה, ואולם כל חיבור העוסק בתולדות הפילוסופיה או במבחר נושאיה אינו יכול שלא ללקות בהעדפות סובייקטיביות של בחירה, מיון והצגת הדברים. כל עיסוק בתולדות הפילוסופיה או בסוגיות המרכזיות שלה מניח אפוא פילוסופיה לעצמה. על הפן הסובייקטיבי מפצה כאן הצגת הדברים הבהירה והקולחת, שאינה מחייבת ידיעה מוקדמת של הפילוסופיה או עיסוק קודם בה. לכן חיבור זה מתאים לכל מי שמבקש לטעום לראשונה מפרותיה החכמים של הפילוסופיה, שאצל ראסל נודעה לה תמיד משמעותה הראשונה שאין לה תחליף: אהבת החכמה לשמה. ולכן יאה לחיבור זה ההגדרה הידועה שראסל הגדיר את הפילוסופיה: "הרפתקת הרוח היחידה הנעשית לשמה בלבד".

ה פואטיקה , יצירתו של הפילוסוף היווני אריסטו בן המאה הרביעית לפסה"נ, מנסחת את אחת התאוריות הספרותיות החשובות ביותר שהגיעו אלינו מהעת העתיקה. ביצירה זו אריסטו מגדיר את רכיביה העיקריים של הטרגדיה ומנתח את מאפייניהם. הוא בוחן את ארגון האירועים, את הדמויות, את הלשון ואת החיזיון ופורס בפני קוראיו את תפיסתו באשר למקומה של הטרגדיה בחיי נמעניה ולתרומתה הייחודית לאושרם. ה פואטיקה , שנכתבה זמן לא רב לאחר תקופת השיא של הטרגדיה האתונאית, מסתמכת על יצירותיהם של הטרגיקונים הגדולים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס ומציגה ניתוח מעמיק ומרתק של כמה מיצירותיהם המרכזיות. מושגי יסוד של התאוריה כדוגמת ייצוג אמנותי (מימזיס), טיהור (קתרזיס), כשל, מהפך והכרה הפכו לנכסי צאן ברזל של ביקורת הספרות במערב. ליצירה הייתה השפעה עצומה על אנשי הרנסנס והנאו-קלסיקה, אשר תרגמוה, פירשוה וניסחו בעזרתה את כללי הכתיבה של הטרגדיה הטובה, והיא משמשת עד היום מקור השראה לכותבי ספרות ולקוראיה. הוסיף מבוא הערות ומאמר מסכם: יואב רינון.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

עניינו של הספר אוזן רואה, עין שומעת ביחסי מוזיקה ותמונה בהקשרים אמנותיים מגוונים, בדגש על מודרניזם, אוונגרד ואמנות עכשווית. נכללים בו תשעה מאמרים מאת אנשי אקדמיה מישראל ומחו"ל מהמובילים בנושאים אלה, וארבע מסות שכתבו אמנים המתארים את תהליכי היצירה שלהם. בפני הקוראים נפרשת פנורמה רחבה של המחקר העכשווי בתחום, המשלבת בין תאוריה לפרקטיקה ומוארת בחומר ויזואלי עשיר. מגוון רחב של דיסציפלינות מיוצגות בספר, ובהן תולדות האמנות, מוזיקולוגיה, פילוסופיה, טכנולוגיה וקוגניציה. נידונים בו קשרי מוזיקה, סאונד ודימוי בציור, מוזיקה, פרפורמנס ארט, אמנות קול, קולנוע, אנימציה, מוזיקה ויזואלית ויצירות מולטימדיה. אמנים ושוחרי אמנות, סטודנטים ומורים, ימצאו בספר עניין רב וצוהר ללמידה נוספת.

ב מכתבים פילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות (1795) מנסח שלינג בבהירות את קווי המתאר של האתגר הפילוסופי הגדול של האידאליזם הגרמני: מיזוג בין הפילוסופיה 'הדוגמטית' של שפינוזה לזו 'הביקורתית' של קאנט. ברטרוספקטיבה על חיבורו זה מציין שלינג, כי 'ה"מכתבים הפילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות" הכילו התנצחות מלאת חיות כנגד מה שכונה ההוכחה המוסרית לקיום האל [...] ושפעמים רבות נעשה בה שימוש שלא כהלכה, וזאת מתוך נקודת המבט של הניגוד [...] שבין סובייקט לאובייקט'. באמצעות אימוץ מוטיבים מרכזיים משיטת שפינוזה, מבקש שלינג להתיר את המתח שבין יסודות האתיקה הקאנטיאנית מחד גיסא לבין התאולוגיה הרציונלית הקאנטיאנית, שגילומה המזוקק ביותר הוא ההוכחה המוסרית לקיום האל מאידך גיסא. תרגום ראשון מגרמנית לעברית של אחד מן החיבורים המוקדמים והחשובים ביותר של שלינג, כולל מבוא והערות, מאת ד"ר עמית קרביץ.

ספר חובה לכול המבקשים להבין את התפתחות הילד, לרבות הורים, מחנכים, סטודנטים לפסיכולוגיה והעוסקים בהתפתחות הילד. הספר הפסיכולוגיה של הילד והמתבגר: מבוא לפסיכולוגיה ההתפתחותית – מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת הוא סיכום מקיף ומעמיק של הידע העכשווי בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. הספר עוסק בהתפתחותו הנפשית של הילד מהתקופה שלפני הלידה דרך הינקות, הגיל הרך, גיל הגן וגיל בית הספר, וכלה בהתפתחותו לאורך תקופת ההתבגרות. הספר מנוסח בלשון בהירה והוא ניתן לקריאה שוטפת. סטודנטים ואנשי אקדמיה, וכן בעלי מקצועות מגוונים העוסקים בילדים, וכאלה המבקשים להבין את התפתחות הילד, ימצאו בו עניין רב. בדומה למהדורה הראשונה, שהופיעה בשנת תשנ"ד (1994) והתקבלה כספר לימוד באוניברסיטאות ובמכללות, כוללת המהדורה החדשה סקירה מקיפה של ההתפתחות הנפשית של הילד והמתבגר תוך שילוב בין החלק התאורטי והמחקרי ובין ההתייחסות לשאלות המעשיות. הפסיכולוגיה ההתפתחותית קשובה תמיד לסוגיות יומיומיות. לכן מוקדש בספר דיון נרחב לנושאים כמו יחסי הגומלין בין הילד לבין דמויות ההורים, חיי הילד במשפחה חד-הורית, תפקודו של הילד בעולם בית הספר, קשיי הסתגלות ואלימות בגיל ההתבגרות, ונושאים נוספים שעניינם יחסי הגומלין בין הילד וסביבתו. תשומת לב מיוחדת ניתנת בספר לנושאים פסיכולוגיים במציאות הישראלית. המהדורה החדשה כוללת סקירה נרחבת על דפוסי ההסתגלות של ילדים ומתבגרים ישראלים למצבי מלחמה ולאירועי טרור לאור מחקרים חדשים שבחלקם טרם פורסמו. כמו כן מובאים בו מחקרים עדכניים מישראל ומהעולם שעניינם ההתקשרות הרגשית של התינוק ושל הילד בגיל הרך עם הדמות המטפלת בו ועם דמויות ההורים. הסתגלותו של הילד לעולם בית הספר ובעיות של תת-הישגיות בלימודים נדונות בו בהרחבה, ומתקיים דיון מקיף בקשיי הסתגלות בגיל ההתבגרות, כגון ביטויים של אלימות והתנהגות אנטי-סוציאלית בקרב מתבגרים בארץ ובארצות אחרות הרשימה הביבליוגרפית המעודכנת כוללת כ-150 ספרים ומאמרים בעברית ויותר מאלף פרסומים באנגלית.

'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה. הספר 'הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1931-1926, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.

ה איליאדה מאת הומרוס ניצבת בפתח השירה האפית של תרבות המערב ואוצרת בחובה עולם ומלואו. עלילתה מתרחשת בשנה האחרונה של מלחמת טרויה, מעמודי התווך של סיפורי המיתולוגיה היוונית; עיקרה הוא זעמו הנורא של אכילס, גדול גיבורי היוונים, ותוצאותיו ההרסניות. הומרוס פורס בפנינו את מורכבותם של חיי אנוש, מאבק האדם בגורלו וההשלמה עמו, מעלות הגיבורים וחולשותיהם. אנו נחשפים אף לעולמם של האלים בני-האלמוות, אשר שולטים במהלכי המלחמה ומנווטים אותה, על פי רוב, כפי רצון זאוס. התרגום החדש הנו תרגום ראשון של יצירה אדירה זו לפרוזה עברית אמנותית ופיוטית, שנעשה בנאמנות רבה למקור היווני. ה איליאדה מקורה במסורת השירה שבעל-פה וככזו נועדה להשמעה ולהאזנה יותר מאשר לקריאה שבלב. לפיכך, מנסה התרגום לשמור כל העת על סגנון קולח וברור, המאפיין מאוד את המקור היווני, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. לתרגומו הוסיף אברהם ארואטי מבוא קצר וכן הערות רבות כדי ליצור חווית קריאה שלמה ומעמיקה . במהדורה השנייה נוסף מפתח בסוף הספר.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש