עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול גיליון כפול (78-77). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר. הספר זכה בפרס גולדשטיין-גורן לספר הטוב במחשבת ישראל לשנים 2024-2022.

יוסף אמזלאג, סוחר עתיר נכסים מגיבראלטאר, בחששו מפני זעם השמים על עבירות שעבר, חזר בתשובה והתיישב בארץ-ישראל בשנת 1816. מעונו המפואר בירושלים היה למקום מיפגש של אשכנזים וספרדים, מיסיונרים, רבנים וקונסולים בתקופה של השפעה מערבית גוברת. הירושה שהוריש לצאצאיו היתה הן מעמד נכבד באמצעות חיתון עם משפחות ספרדיות מכובדות הן עושר רב, שהידלדל במרוצת הימים. בנו חיים הפך לסוחר מצליח ומנהיג הקהילה היהודית ביפו, שהאדיר את מעמדו עם מינויו לסגן קונסול של בריטניה. שלושה מבני הדור השלישי של המשפחה מילאו תפקיד חשוב בתהליכי המודרניזאציה של הכלכלה באיזור, בהיותם חלק ממעמד היזמים הספרדים, שנחקר עד כה אך מעט. בחיבור שלפנינו נסקרים מסגרת מעמד היזמים במזרח התיכון והעילית הספרדית בארץ-ישראל על רקע ההתפתחויות הפוליטיות באימפריה העות'מאנית. מתוארות בו תולדותיהם של דורות מספר במשפחת אמזלאג, למן עלייתו ארצה של יוסף ועד גלות המשפחה במצרים בימי מלחמת העולם הראשונה, תוך התמקדות בבניה הבולטים של המשפחה. אפשר לראות בביוגראפיה זו של המשפחה מעין אספקלריה של התהליכים החברתיים והכלכליים בארץ-ישראל ובמזרח התיכון במאה הי"ט.

פתחי היכל: עיוני אגדה ומדרש בספר הזוהר בוחן את ספר היסוד של הקבלה כחיבור מדרשי. הספר מתמקד בסיפור המקראי המורחב שבזוהר, ובעיקר בזיקה שבין אגדת הזוהר לאגדה התלמודית-מדרשית הקדומה. בפני הקוראים נפתחים שנים עשר שערים של עיון בסוגיות האגדה שבספר הזוהר. נידונים נושאים כמו חטא אדם הראשון, עקדת יצחק, דמותו של עשו, מעמדו של אליהו הנביא, ועוד. בחינה ספרותית מדוקדקת של מסורות האגדה הללו לאור מקורותיהם העתיקים ומקבילות בנות הזמן, חושפת לראשונה - באופן שיטתי - רצף ושינוי בגלגוליה של האגדה העתיקה אל תוך הקורפוס הזוהרי ובתוכו. מבעד לגרסאות המתחדשות של הסיפורים העתיקים משתקפות מגמות מיסטיות, דילמות רוחניות ותודעה עצמית ייחודית ומפתיעה. \הספר הוא פרי מחקר רב שנים. חלק מפרקיו התפרסמו בבמות שונות וצורפו להם פרקים חדשים ומבוא מתודולוגי רחב, הסולל נתיבים להבנת דרכי הדרשה ולאפיון הטיפולוגי של אגדת הזוהר.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

אליהו, אלישע, ירמיהו, יונה ונביאים אחרים – מה סיפרו עליהם מחברים מקראיים? ספר זה מתאר את הסיפורת הנבואית שבמקרא לסוגיה ולתולדותיה: תחומיהם של הסיפורים, זמן חיבורם ודרך התהוותם –בעל פה או בכתב – משמעותם ורעיונותיהם, ולעתים טיבם כיצירות אמנות. במרכז הדיון עומדת שאלת הסוגים הספרותיים: האם הסיפורים הם דברי היסטוריה, או אגדות עם, או סיפורי משל המלמדים מוסר השכל. מן העיונים שבספר מתבררת והולכת שאלת ערכם של הסיפורים כמקורות היסטוריים לתקופת המקרא. הספר הוא מהדורה שלישית, מתוקנת ומורחבת של סיפורי הנביאים. המהדורה הקודמת תורגמה לאנגלית, ל איטלקית ולרוסית.

לפי הדעה הרווחת, הן במחקר והן בספרות הפוסקים, ההלכה אינה מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים. מנגד, חיי הכלכלה ועולם העסקים המודרני מבוססים באופן שכיח על עסקאות כאלה. כך נוצר פער בין ההלכה לבין המציאות. הספר "יש מאין" הוא הצעה לפתרון בעיה זו. באמצעות כלי המחקר -- התלמודי והמשפטי -- נידונות בו סוגיות שונות במשפט התלמודי, ובהן: דבר שלא בא לעולם, טובת הנאה, קניין אותיות ועוד. במהלך הדיון מתברר שהלכת התנאים מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים וההלכה התלמודית סירבה להכיר בהן. עם זאת, האמוראים הציעו דרכי גישור מגוונות שיאפשרו להקנות נכסים עתידיים, שטרי-חוב וכיוצא באלה. מצד אחד בחרו חכמי התלמוד בהפשטה של ההליך הקנייני כדי להתאימו לנכס הערטילאי; מן הצד האחר נערכה החפצה של הנכס המופשט כדי להתאימו לדרישת הממשות של דיני הקניין התלמודיים. בספר "יש מאין": עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי , מוצע ליטול את הגשרים שנטו האמוראים אל עבר ההלכה התנאית ולהשתמש בהם ככלים למתן תוקף הלכתי לחיי השוק העכשוויים.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

'קדושתא' היא מערכת פיוטים לתפילת עמידה, המתרחבת לכבוד אמירת הקדושה ומונה חלקים רבים ומורכבים. ראשיתה בארץ ישראל, במאה הרביעית או החמישית. לפנינו היא עומדת לראשונה כקומפוזיציה בנויה בעלת חוקים סדורים ומורכבים ביצירתו של הפייטן יניי, בן אמצע המאה השישית, רבו של ר' אלעזר בירבי קליר (המכונה בפי העם 'הקליר'). כפי שהיא מופיעה לפנינו במאות יצירות של יניי והבאים אחריו, צופנת הקדושתא סודות רבים: שרשרות הפסוקים מסתוריות מלוות את חלקיה הראשונים; פסוק קבוע המסיים את השרשרת השלישית, ואחריו המילים המוזרות 'אל נא'; חלק רביעי שתבניתו חופשית, המסתיים תמיד, משום מה, במילה 'קדוש'; חלק חמישי שבפיוטי יניי הוא ה'עשירייה', פיוט בעל אקרוסטיכון קטוע של עשר אותיות בלבד, ואחריו תפילה הפותחת 'אל נא לעולם תוערץ' וסיבת הופעתה אינה ברורה; ובהמשך קבוצת פיוטים המכונים 'רהיטים', הכתובים מסיבה כלשהי בתבניות סטראוטיפיות ייחודיות; ואין אלו אלא מקצת מן התמיהות העולות מן הקדושתאות של יניי וחבריו. הדיונים בספר מוקדשים להצעת פתרונות לכל השאלות הללו ולאחרות, תוך חשיפת שרידי קדושתאות שקדמו ליניי, ומתוך העיון בהן – חתירה להצבת מודל התפתחותי רצוף ומובנה של הקדושתא, מראשיתה ועד להופעתה המורכבת בימי יניי ור' אלעזר בירבי קליר. הספר נועד בראש ובראשונה לחוקרים, אבל גם המתעניינים בפיוט ובתולדותיו שאינם אנשי מחקר יוכלו להיחשף דרכו לאוצר גדול של פיוטים קדומים, אשר ביניהם מסתתרים קטעים מרהיבים ביופיים הרואים כאן אור לראשונה.

המשנה והתוספתא מציבות בפנינו הוראות מורכבות להתמודדות עם מצבי אי-ודאות בתחומים מגוונים של ההלכה – איסורי אכילה, טומאה וטהרה, יוחסין, קודשים וממונות. לפיתוח הקדחתני והפורה של הלכות ספקות בספרות התנאים לא היה תקדים של ממש במקרא ובספרות בית שני, והטיפול הנרחב באי-ודאות הוא אחד מהמאפיינים הייחודיים של היצירה ההלכתית המרהיבה שהתחוללה בבתי המדרש של החכמים. עניינו של הספר הוא בהבהרת משמעותן של הוראות הספק שנוצרו בספרות התנאים ובמה שניתן ללמוד ממסורת מסועפת זאת על המפגש הקיומי והמשפטי הסבוך והמורכב עם אי-ודאות. כיצד עיצבו החכמים את הוראות הספק שלהם אל נוכח יראת החטא והאשמה, ואל נוכח מחיר הטעות בפעולה במצב אי-ודאות? ועד כמה היו ההוראות הללו מכוונות לאפשר קיום חברתי וקהילתי במרחבים שבהם החיכוך במצבי ספק הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום- יום. העיסוק בספקות הפך לאחד ממקצועות התורה המפותחים והמורכבים ביותר, ומהמאה השמונה- עשרה ואילך הוא נעשה לזירה למדנית מובהקת, שבה ההישגים המושגיים של דרכי הלימוד המתפתחות והמשתנות באו לידי ביטוי מפואר. ספרו של משה הלברטל חוזר לעיין בנקודת הראשית המפתיעה והמורכבת של הולדת הספק במשנה ובתוספתא, שבהם נוצקה השפה הייחודית לתחום הזה ונתכוננו המושגים הבסיסיים שכיוונו את ההתפתחויות העתידיות בתולדות ההלכה.

Kabbalistic Manuscripts and Textual Theory uncovers the unstated assumptions and expectations of scribes and scholars who fashioned editions from manuscripts of Jewish mystical literature. This study offers a theory of Kabbalistic textuality in which the material book – the printed page no less than handwritten manuscripts – serves as the site for textual dialogue between Jewish mystics of different periods and locations. The refashioning of the text through the process of reading and commenting that takes place on the page – in the margins and between the lines – blurs the boundaries between the traditionally defined roles of author, reader, commentator and editor. This study shows that Kabbalists and academic editors reinvented the text in their own image, as part of a fluid textual process that was nothing short of transformative. Kabbalistic Manuscripts and Textual Theory was first published in 2010 and is reissued in this revised edition with a new chapter: Textual Fixity and Textual Fluidity Kabbalistic Textuality and the Hypertexualism of Kabbalah Scholarship 1. Hypertextualism and the Study of Jewish Mysticism 2. Recent Debates on Textual Methodology in Kabbalah Research 3. Kabbalists as Literary Critics: An Undocumented History 4. Re-Editing as a Religious Imperative: A Psychological Appreciation of the Theurgic Justification of Editorial Practice 5. The Cultural Agendas and Assumptions of the Methodologies Kabbalah Scholarship 6. Epilogue: Kabbalah as Textual Process "This book is certainly monumental, offering in its seven hundred pages a wealth of documentation and distilled argument that manages to be both comprehensive in its materials and transparent in its critical insights. It is rare indeed that a work of such formidable scholarship can actually be a pleasure to read and convincing in its elucidation of what are often extremely complex documentary circumstances and editorial traditions." – From the foreword by David Greetham

התוספות למנחת שי משלים את הפרסום של מנחת שי על התורה , אשר לידידיה שלמה רפאל נורצי.

שירת הקודש של הספרדים, המצטיינת בצחות לשונה, בליריקה הנשגבה שלה ובעומק הרגש וההגות, עוצבה במידה מרובה על ידי ר' שלמה אבן גבירול, שהיה ממחולליה הראשונים והעיקריים. ספר זה שם לו למטרה להבהיר את תרומתו הייחודית של אבן גבירול לשירת הקודש הספרדית ולשירת הקודש בכלל, הן בתכנים החדשים שהחדיר לשירת הקודש, והן בעקרונות הצורניים המקוריים שקבע, אשר הנחו את כל המשוררים שבאו אחריו. דגש מיוחד הושם על הזיקה ההדדית שבין תוכן וצורה. כשם שלתכנים נבחרו תבניות הולמות, כן השפיעו התבניות על אופן הצגת התוכן. הספר נועד לחוקרים, לתלמידים, לחובבי פייטנות ימי הביניים ולמעריצי שירת ר' שלמה אבן גבירול.

הספר כולל מבחר מונחים בעברית שמקורם מיוונית ומלטינית. המבחר אינו מקרי; הוא מחושב היטב ונעשה לפי עיקרון, שכלל בספר: (א) מונחים אשר האטימולוגיה שלהם מעוררת עניין מיוחד; (ב) מונחים שעברו עליהם שינויים רבים מימי קדם עד ימינו בהתאם לשינוי הרקע ההיסטורי, הכלכלי, החברתי, המדיני והתרבותי. בספר נתן המחבר את דעתו לשאלה באיזו צורה ובאיזה מובן נקלטו המילים היווניות והלטיניות בשפות אירופיות עיקריות, והביא דוגמאות על פי רוב בצרפתית, באנגלית, בספרדית, בגרמנית וברוסית. כדרכו, שפיגל עושה עבודה יסודית, מבוססת היטב, בלשון בהירה, מובנת ושווה לכל נפש. כל מונח מעובד באופן מאלף ומרתק. בספר מלים מספרות , כמו בחיבוריו הקודמים, שפיגל אינו מלומד המתבודד ב'מגדל השן'. אדרבה, הוא מעביר אל קהל קוראיו את שיטת 'שביל הזהב', התרחקות מכל קוטביות, מכל חד-צדדיות, קיצוניות והפרזה. הוא מעביר לקורא את ערכיהן של סובלנות, שליטה עצמית, אהבת האדם ואהבת השלום. מכל מונח ומונח שבספר עולה תמונה מאלפת של הקשר שבין התקופה העתיקה לבין זמנו. לספרו של שפיגל, כמו לכל מפעלו הספרותי, יש משמעות תרבותית-ציבורית. ספרו מהווה דוגמה טובה לפופולריזציה במובנה החיובי. הקורא ימצא עניין בספר, והוא ימלא את ייעודו, יעורר ויעמיק את התעניינות הקוראים בקורות המילים ובתולדות התרבות.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לספר זה כונסו מאה תשעים ושתיים תשובות שהשיב בכתב ובעל פה ר' יעקב בן מאיר, המוכר יותר בכינוי 'רבנו תם', ושלא נכללו בחלק התשובות של ספר הישר שנערך על ידי תלמידיו. פרקי המבוא הראשונים יוקדשו להצגה תמציתית של דמותו, משפחתו, תחנות חייו ומוריו, ואילו הפרקים האחרים ידונו בתשובותיו, נמעניו, המקורות שבהם נמצאו התשובות, המהדורה ותרומתה. בראש כל תשובה מופיע מבוא קצר שדן בתכניה העיקריים של התשובה ומצביע על היבטים היסטוריים ואחרים שעולים ממנה.

בספר הזה מוצעים תשעה-עשר עיונים (בפרק המבוא ובפרקים א–יח). רובם עוסקים בלשונות ובמסורות של יהדות המגרב. מקום מרכזי בספר תופסות הקהילות במרוקו, ועמן יש פרקים העוסקים בתעודות מקהילת גרדאיה שבדרום-אלג'יריה. כן מוצעים תיעוד של מנהגים ושל מעשים מקהילות אחדות ועיון נרחב בהם. רוב פרקי הספר מבוססים על כתבי יד ותעודות הנמצאים באוסף כתבי היד היהודיים מצפון-אפריקה בספריית אוניברסיטת ייל. אחרי המבוא ושמונה-עשר הפרקים המוצעים בחמשת השערים הראשונים מובאים בשער השישי שלושה נספחים. אף שאינם מוגשים כפרקי מחקר, יש בהם תיעוד מבורר. שני הנספחים הראשונים מוקדשים לארבעה מסרנים שלא מעט ממחקריו של המחבר התבססו על מסירותיהם בכתב או בעל פה.

הקומדיה האלוהית , יצירת מופת של התרבות האנושית על שלושת חלקיה – תופת, פורגטוריו, עדן – בתרגום מלא ונאמן מן המקור האיטלקי, כולל מבואות וביאורים, מאת ראובן כהן, בן עירו של דנטה – פירנצה. הקומדיה האלוהית היא מעשה יצירה שקשה למצוא שלם ומוּבנֶה ממנו. רעיונות פילוסופיים, פוליטיים ודתיים מובאים בה בתוך מסגרת קפדנית ובאמצעים צורניים מחייבים ומדויקים. מפגשים מפתיעים, דיאלוגים ותפיסות עולם, מובאים לעתים בשורות קצרות ומעטות, מלוטשות עד גבישיות מושלמת. לא רק העולם המציאותי, הגאוגרפי והמדעי, עולה לפנינו כממשות חיה. גם העולם הקוסמי והעולם שמעבר לו, זה האלוהי, מוצגים כאילו ראה אותם המשורר בעיניו ממש, על שלל צבעיהם, צורותיהם והאורות המציפים אותם או הקורנים מהם. העולמות האלה, שהיצירה מעלה לא פעם כבדולים זה מזה, מתלכדים ל'סיפור' אחד שלם, דרך 'עלילה' שבה הפרטים אחוזים זה בזה אל נקודה אחת שהכול בא ממנה והכול אליה שב. השלמות מתגלה לדנטה סמוך לרגע סיומה של היצירה, שהוא גם רגע הגעתו אל סופו הנשגב של מסעו, בפסגה השמימית. שם, כאשר הוא מעז להישיר מבט אל מעמקיו האין-סופיים של היקום, סוף-סוף נראית לו המציאות כולה כספר האחד הקושר בעבותות של אהבה את כל מה שהיה מפוזר ומפורד בעולמנו: בְּמַעֲמַקָּיו רָאִיתִי כִּי אָסוּף, קָשׁוּר בְּאַהֲבָה בַּסֵּפֶר הָאֶחָד, מָה שֶׁבַּיְּקוּם נִפְזָר דַּפִּים-דַּפִּים: (עדן, שיר 33, ש' 85--87) בכל המעגלים שהמשורר סובב בהם – מעגלי הרִשעה של התופת , כרכובֵי ההיטהרות של ה פורגטוריו וחוגֵי הרקיע של טְהורי הנפש והישויות השמימיות ב עדן - אין הוא חדל למצוא יצורים אנושיים. בדרכו לאלוהים דנטה מוצא את האדם. 'תרגומה של יצירת מופת זו חותר להשגתם של איזונים בין כוחותיה הגלויים והנסתרים: הלשון, הציור, התוכן והצורה, האמת והיופי. במקום שבו היסודות מתאחדים, מעשה התרגום הוא סוג של פגישה; מענה לאפשרות של הקמת מבנה חדש שיסודותיו מוטמעים בתוכו'.

סופר הכנסייה יוסטינוס מרטיר, יליד שכם-נֶאָפוליס, שנולד כפגני, הוצא להורג ברומי בסביבות שנת 165 לסה"נ. חיבורו דיאלוג עם טריפון היהודי , שנכתב שנים מועטות לפני מותו, יכול להיחשב לחלוץ החיבורים 'נגד היהודים' שנתחברו בידי נוצרים בעת העתיקה ובימי הביניים. יוסטינוס מתגלה בספרו זה כתלמיד נאמן של פאולוס, מתוך הקצנה של עמדותיו. יש בדבריו משום עדות למאבק שהתחולל בין יהודים לנוצרים על נפשות הפגנים. עיקר המאמץ של יוסטינוס מופנה להוכחה שאבד הכלח על מצוות התורה, כגון השבת וברית המילה, שבחירת האל עברה מישראל לנוצרים ושהמקרא מעיד על לידתו של ישו מן הבתולה, על אלוהותו ועל המוצאות אותו, הכול בהתאמה למסופר באוונגליונים. ב דיאלוג מאות מובאות מן המקרא, רובן ככולן מתרגום השבעים. מאלף ומרתק להשוות את הטקסטים שמביא יוסטינוס ואת הפירושים שהוא מציע אל נוסח המסורה, התרגומים הארמיים, פירושי חז"ל ועבודת המפרשים בימי הביניים. כל העניינים הללו נידונים בהרחבה במבוא ובקומנטר. ראוי שהנוטלים חלק בדיאלוג בין יהודים לנוצרים בימינו יתייחסו לטיעוני יוסטינוס, שבהם משוקעים שורשי האנטישמיות הנוצרית.

מכתבי העתים: עיתונות ההשכלה מ-1820 עד 1845 כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שמונה כתבי-עת עבריים של ההשכלה בהולנד, גליציה, גרמניה וליטא שיצאו לאור במחצית הראשונה של המאה הי"ט (תק"פ–תר"ו). הספר דן בכתבי-העת 'בכורי תועלת' (1820), 'פרי תועלת' (1825), בעריכת שמואל מולדר, ו'בכורי השנה' (1844), בעריכת גבריאל פולק, שיצאו לאור על ידי מרכז ההשכלה באמשטרדם, 'הצפירה' (1823/4) בעריכת מאיר הלוי לטריס, הירחון העברי 'ציון' (1841, 1842) שפרסמו שני מלומדים מהאסכולה הגרמנית, מרדכי יוסט ומיכאל קרייצנאך, 'פרחי צפון' (1841, 1844), שהוציאו שני משכילים בווילנה, שמואל יוסף פין ואליעזר ליפמן הורוויץ, וניסיונות לחדש את 'בכורי העתים' בידי מנדל שטרן שערך את 'ספר בכורי העתים', וכן ב-1844, וב-1845 הוציאו יצחק שמואל ריג'יו (יש"ר) וישראל בוש את 'בכורי העתים החדשים'. המונוגרפיות מנתחות את תופעת הפריודיקה המשכילית העברית, המציינת התפתחויות חשובות בתולדות ההשכלה העברית, כהתפתחות חכמת ישראל בעברית והתפתחות מרכזי ההשכלה בהולנד, בגליציה, ובליטא. הן דנות בנושאים שהועלו בכתבי-העת, הרקע להוצאתם, בעיות עריכתם, אזכור החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם, והאידאולוגיה המשכילית שהוּבּעה בהם. השתתפו בכתבי-העת הללו גדולי ההוגים והחוקרים בהשכלה העברית: שלמה יהודה ראפופורט (שי"ר), נחמן קרוכמל (רנ"ק), שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), ומרדכי יוסט, וכן סופרים ומשוררים כיצחק ארטר, שמואל מולדר, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן לבנזון, ואחרים. החומר שנדפס בכרכים אלה מייצג את מכלול הסוגות הספרותיות ונושאי המחקר של המשכילים וההוגים במחצית הראשונה של המאה הי"ט: שירים, סיפורים, משלים, מכתמים, ביקורת ספרים, סאטירות, ביוגרפיות, מסות ומחקרים בנושאי המקרא, התלמוד והלשון העברית, הגות יהודית בימי הביניים, ופרסום וחקר כתבי-יד עתיקים. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, ומאפשרים גישה ישירה לרשימות מוּערות וממויינות, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים, של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי. הספר הוא הרביעי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית, 'המאסף', 'בכורי העתים' ו'כרם חמד', שהופיעו בהוצאת מאגנס. זכה בפרס "ביבליוגרפיית יודאיקה" לשנת 2014 מ- Association of Jewish Libraries

This volume comprises a collection of English and French articles in Jewish studies published by Professor E. E. Urbach in the course of over fifty years, as well as several articles and lectures found among his papers after his death in 1991. The articles collected here include contributions to various spheres of Jewish studies, particularly those to which the author dedicated most of his scholarly career and in which he became a leading figure: Halakhah, Aggdah, classical rabbinic thought, anti-Christian polemics, Jewish history of the Second Temple, and the Talmudic and Medieval periods. The history and spiritual world of Polish Jewry, a topic on which the author concentrated his later years, is also represented here. Also included are several essays in which the author surveyed trends and developments in the field of Jewish Studies.

בהקדמה לספרו עמק המלך ר' נפתלי בכרך (רנ"ב) מונה רשימה של עשרת ספריו, ומציין כי הראשון הוא עמק המלך , והשני הוא גן המלך , פירושו על הזוהר הנדפס כאן לראשונה. סגנונו של רנ"ב ב עמק המלך וב גן המלך , מערב את קבלת האר"י בנוסח סרוק עם יסודות של קבלת הראשונים. רנ"ב אף מגדיר את גן המלך כחלקו השני של עמק המלך . ככלל, כתיבתו הקבלית של רנ"ב מתאפיינת בכך שהיא מלאה במתח משיחי, ובשונה ממרבית תיאורי האצילות בקבלת האר"י המוכרת לנו, רנ"ב מתאר אף את שלבי האצילות הראשונים במונחים משיחיים.

הדפסה ראשונה אזלה לאחר חודשיים מצאת הספר לאור. עכשיו חזר למלאי! זוכה פרס ויילר לשנת תשס"ו. הפוסקים נוהגים לשלב בפסקיהם אמירות מטה-הלכתיות השאובות מתחומי המחשבה והמוסר, המדרש והאגדה, הפילוסופיה וספרות החכמה, תורת הקבלה וכדומה. שילוב זה נועד לשוות לדבריהם משנה תוקף, אם כדי להקל את חדירת הדברים ללב הנמען, אם כדי להוסיף נוי לדברים ואם מתוך רצון לנצל הזדמנות שבאה לידם להטיף מוסר ולחנך לעשיית הטוב. לעתים רחוקות בלבד הופכות אמירות כאלה לחלק מן המשא ומתן ההלכתי גופו, ומסורות אשכנז וספרד נחלקו בשאלת הלגיטימיות של השילוב. מהי עמדתו של הראי"ה קוק בשאלה זו? הספר מעלה שהרב מרבה לשלב אמירות כאלה בתשובותיו ובפסיקותיו, הרבה מעבר למקובל אצל הפוסקים העיקריים בתקופתו ובתקופה הסמוכה לה. מיצוי המשנה ההלכתית שיצאה מתחת ידיו והשוואת גישתו אל גישתם של חמישה פוסקים מרכזיים בני תקופתו חושפים כי בניגוד לעמיתיו שילב הרב קוק בהכרעותיו ההלכתיות מגוון שיקולים מטה-הלכתיים. בכך לא רק השיב עטרת מסורת אשכנזית קדומה ליושנה, אלא גם אימץ דרך ספרדית ושילב את שתי המסורות באופן הרמוני במשנתו ההלכתית. אם עד עתה דובר על 'המשנה האחדותית' של הרב קוק בעיקר מצד הפן ההגותי שלה, ולכל היותר באשר לפילוסופיה של ההלכה, הרי ספר זה, הממוקד בפן ההלכתי, מביא לידי ביטוי את משנתו הכוללת של הרב כהוויה אחדותית שריבוי פניה אינו סימן למצוקה אלא דווקא מסימני עושרה. זוכה פרס ויילר מטעם אוניברסיטת בר אילן הפקולטה למשפטים לשנת תשס"ו.

פירושו של הרב יוסף חיון לירמיהו, שהיה מגדולי רבני פורטוגל בדור שלפני הגירוש, נותר מאז חיבורו בכתב היד בלבד ולא זכה להגיע למכבש הדפוס. במהדורה זו נעשה מאמץ להמציא לפני שוחרי פרשנות המקרא, מהדורה מדעית מבוארת של הפירוש, מתוך כתב היד היחיד ששרד, שככל הנראה הינו אוטוגרף אותו חזר והגיה פעמים מספר. בראש הספר מבוא מקיף, הדן בדרכו הפרשנית של הרב חיון כפי שהיא באה לידי ביטוי בפירושו לירמיהו, בעניינים שונים העולים מתוך פירושו הנוגעים לספר ירמיהו, ובענייני אמונה ופילוסופיה הנזכרים במהלך הפירוש.

ראש השנה – יום הדין – זכה להתעטר בפיוטים רבים ומרתקים. ספר זה מוקדש ליצירות שכתב לראש השנה הפייטן המפורסם ר' אלעזר בירבי קליר, שפעל בארץ ישראל בראשית המאה השביעית. פיוטיו לראש השנה מגוונים, והם מעטרים את כל תפילות היום. חלק מהם ידועים ונאמרים עד היום בקהילות אשכנז, ואחרים נדפסים כאן בפעם הראשונה. גם הפיוטים המוכרים מן המחזורים זוכים כאן לפנים חדשות. המהדורה שלפנינו מבוססת על קטעי גניזה קדומים ולא על מחזורים אירופיים, ועל פי מקורות קדומים אלה הצליחו המהדירים לצרף ליצירות הידועות קטעים מקוריים חדשים: אין אפילו אחת מן היצירות המפורסמות שלא נוספו לה כאן קטעים חדשים שטרם נדפסו, חלקם אף זורעים אור חדש על המערכת כולה. גם במקרים אלה אין אנו מגישים אפוא רק יין ישן בכלי חדש, אלא מזג מחודש המעניק ליצירות טעמים שטרם נודעו. הפיוטים פוענחו מתוך קרוב לארבע מאות כתבי יד, וכל שינויי הנוסח שבכתבי היד נרשמו בשוליהם. ביאור מקיף מסייע לקורא לעקוב אחר לשונו הקשה של הפייטן, לעמוד על המקורות המקראיים והמדרשיים המרובים המשולבים בפיוטים ולעקוב אחר מהלך דבריו. מבוא כללי מלבן את השאלות הקשורות בפיוטים, למן בירורים הקשורים בייחוס הפיוטים למחברם ולשחזור חלקיה של כל קומפוזיציה פייטנית, ועד לדיונים בעיצובו הספרותי של החומר. ר' אלעזר בירבי קליר התייחס בפיוטיו לראש השנה לכל ההיבטים של היום: הדין, תקיעת השופר, מלכויות, זיכרונות ושופרות, זכות האבות ועוד. יצירות אחדות הוא הקדיש לראש השנה שחל בשבת. דרכו המיוחדת בעיצוב כל אחד מן הנושאים הללו מתבררת אף היא במבוא. מערכת קשרים מסועפת בין הפיוטים למקורותיהם מתלבנת אף היא, וכך למשל מתברר שאחד הפיוטים הנדפסים כאן לראשונה מאיר באור חדש גם את הפיוט המפורסם 'ונתנה תוקף קדושת היום'. 'מֶלֶךְ, זְכוֹר אָחוּז קֶרֶן'! במילים קצרות אלה, מתוך אחד הפיוטים שבספר, מתגלה גאונותו של הפייטן הגדול. בארבע מילים הצליח ר' אלעזר בירבי קליר לקפל את שלושת הנושאים העומדים במרכזן של ברכות היום המיוחדות בראש השנה: המלכות, הזיכרון והשופר ('קרן'), וזאת במבע של תפילה, המבקש שהקב"ה יזכור לנו ביום הדין את זכות עקדת יצחק, שסמלה הוא האיל שנאחז בסבך בקרניו. ואם בארבע מילים הצליח הפייטן לקפל משמעויות כה רבות, אפשר רק לשער מה גדול העושר שבאוסף הענק של כל פיוטיו ליום הדין העומד עתה לפנינו. שולמית אליצור כתבה את ביאורי הפיוטים ואת המבוא שבספר שלפנינו. מיכאל רנד אחראי על פיענוח כתבי היד, שחזור הטומוסים תוך צירוף הקטעים זה לזה, רישום חילופי הנוסחאות ותיאור כתבי היד.

קרובים נעשו רחוקים בוחן את ייצוגיה הספרותיים של הזיקנה בספרות חז"ל, ומתמקד בעיקר בפערים ובמתחים שבין דימויים אידיליים של זיקנה מחד גיסא לבין המציאויות המורכבות (הגופניות, הנפשיות והחברתיות) של הזיקנה מאידך גיסא. ביצירותיהם השונות של חז"ל ניתן אמנם למצוא אי-אלו קביעות נחרצות על תכונות האופי וסוגי העיסוקים והפעילויות המאפיינים זיקנה "טובה", על הכבוד והיראה שבהם יש לנהוג בזקנים ועל יחסים הרמוניים בין בני דורות שונים, אך בה בעת ספרות זו משופעת בסיפורים ובאנקדוטות המשרטטים את דיוקנה של הזיקנה באופן רגיש ודק אבחנה הרבה יותר. קריאה בסיפורים ובאנקדוטות אלו חושפת, לצד התקווה התמידית לזיקנה ברוכה ובלתי מורגשת, גם את שלל הפחדים והחרדות הכרוכים בתהליך ההזדקנות: מאובדן הכוח הפיזי והמיני ועד אובדן הזיכרון וחדות המחשבה, מדחיקה לשוליים בתוך קהילת לומדי התורה ועד ההפיכה לעול על בני משפחה צעירים יותר. הספר מבקש להראות כי ספרות חז"ל בכלל והתלמוד הבבלי בפרט מתמודדים עם חוויית הזיקנה באופן מורכב ונועז, וכי דיוניהם בנושא מהדהדים לא רק בתוך ההקשר הרחב יותר של ספרויות העולם העתיקות אלא גם עד ימינו.

בספרו פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים בוחן הפילוסוף הנודע הילרי פטנאם את הגותם של שלושה פילוסופים יהודים מרכזיים במאה העשרים – פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר ועמנואל לוינס – בבואו ליישב בין הצד הפילוסופי והצד הדתי של חייו. נוכח בספר גם לודוויג ויטגנשטיין, ופטנאם מעמת את חשיבתו עם עמדותיהם של השלושה. הוא מסביר את הרעיונות המרכזיים של כל אחד מן ההוגים הדגולים האלה וחושף את תרומתו האינטלקטואלית והרוחנית המכרעת של כל אחד מהם. הדת היא היהדות, אך בזכות העמקות והמקוריות של הפילוסופים הללו, בפרשנותו המעמיקה, הגותם היא אכן מדריך לחיים. לספר נלווה פתח דבר מאת פרופ' ימימה בן מנחם, העומדת – בין השאר – על ראייתו של פטנאם את הדיון הפילוסופי כאמצעי להבנה טובה יותר של המציאות, ועל ציפייתו מן הפילוסופיה להיות מקור השראה קיומי. פטנאם חותר לגלות בפילוסופיה היהודית של המאה העשרים תובנות העשויות לאפשר לו ולקוראיו להיענות לאתגר פילוסופי חדש-ישן זה.

בתודעה העממית, כמו גם במחקר, נהוג לקשור את "החסידות" עם אמונה ב"השגחה פרטית" פשוטה. הספר בוחן קשר זה בדרושים של חכמים בני הדור השני והשלישי של החסידות: המגיד ממעזריטש, ר' יעקב יוסף מפולנאה ור' מנחם נחום מטשרנוביל. קריאה זהירה בדרושים – טקסטים שנאמרו בעל פה – חושפת את הקהלים שהדברים נועדו אליהם ואת התכנים השונים שנאמרו לקהלים שונים. בתוך כך מתברר, שלעתים אין הדרשן מתכוון לתאר את אמונתו בשלמותה אלא ליצור תודעה ואמונה אצל שומעיו. בדברי הדרשנים מתגלה תפיסה מורכבת שהיא המשך ישיר של בתי המדרש הקבליים. בתפיסה זו, כל אדם מושגח לפי מידת שלמותו ומידת מחויבותו למשימה של ייחוד העולמות העליונים והורדת שפע לעולם הזה. לאיש המעלה, הצדיק, הדבק באל ואינו פועל ממניעים אנוכיים, מיוחסת בדרושים יכולת הכוונה של העולם הזה, ושל העולמות כולם, בעיקר בכוח המחשבה ובכוח הדיבור. מתוך אמונתם כי בכוח האמונה והדיבור לפעול במציאות, לשנותה ולעצבה, חינכו הדרשנים הללו את הקהל הפשוט, שאין לצפות ממנו לפעולות קבליות מודעות, להאמין כי הכול קורה בהשגחה פרטית, ובכך אמנם להביא את המציאות להיות נתונה בידי שמים. כך בידי האדם נתונה גאולתה של השכינה, היא "יראת שמים": "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

הרלב"ג – ר' לוי בן גרשום (1344–1288) – היה הוגה רב-צדדי ודמות מרתקת ומיוחדת במינה. הוא כתב ביאורי-על לרבים מפירושיו של אבן רשד לכתבי אריסטו, ספר פילוסופי-תאולוגי בשם' ספר מלחמות ה'' שבו פתר בעיות שלא נפתרו לדעתו עד לזמנו ופירושים כמעט לכל ספרי המקרא. הספר פירוש הרלב"ג לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מוקדש לאחד מפירושיו המעניינים ביותר למקרא. נידונים בו שני היבטים של פירושו הפילוסופי והפרשני. בהיבט הפילוסופי מוסברת המשמעות שייחס הרלב"ג לסיפורים. היא מתמקדת בתורת האדם, תורת השכל, תורת ההכרה, הישארות השכל, כוח הדמיון, השגת הטוב והרע והבחירה. בהיבט הפרשני עוסק הספר במתודות הפרשניות שבהן השתמש ובדרך שבה הציג את פירושו. תשומת לב מיוחדת ניתנת למדרשים שהביא במסגרת פירושיו לסיפורים הללו ולדרך שבה השתמש בהם. כמו כן עוסק הספר בהשוואת פירושו של הרלב"ג לזה של הרמב"ם המאפשרת לראות את השפעת הרמב"ם וגם להבליט את עצמאותו המחשבתית. הרלב"ג ראה את כל מפעל חייו כשלמות אחת שבה כל החלקים קשורים אלו באלו. פירושו לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מושווה למקבילותיו בפירושיו האחרים למקרא, ובאופן מיוחד לפירושו לשיר השירים, ל'ספר מלחמות ה'' ולביאורי-העל שלו לפירושי אבן רשד לאריסטו.

הכרך המונח עתה בידי הקורא משלים מפעל שנטל על עצמו פרופ' משה גושן־גוטשטיין ז"ל לפני למעלה מיובל שנים: פרסום מהדורה מדעית של תרגום המקרא לסורית ארץ־ישראלית המבוססת על קריאה מחודשת של שרידיו. פרופ' גושן ביקש להעמיד מהדורה שתשמש הן את חוקרי המסורת היוונית – שהרי התרגום לסורית ארץ־ישראלית נעשה מתוך תרגום השבעים – הן את חוקרי הארמית לניביה. החלק הראשון של המהדורה, המחזיק את ספרי התורה והנביאים, ראה אור בשנת תשל"ג. החומר לחלק השני – שיועד לכלול את ספרי הכתובים והספרים החיצונים – עובד לפני שנים רבות בידי פרופ' גושן ועוזרו חנן שירון ז"ל, ואולם גורמים שונים מנעו את פרסום החלק השני במועדו. התקדמות המחקר בסוגיה מאז חייבה לשנות את הכרך לעומת תכניתו המקורית של פרופ' גושן. בעצתו של פרופ' משה בר-אשר הוחלט לפרסם את הכרך במתכונתו הנוכחית. הקדים מבוא: משה בר-אשר.

רש"י היה הפרשן המקראי הראשון שחיבר פירוש מקיף לספר משלי באשכנז ובצפון צרפת, ופירושו שרד ב- 55 כתבי יד. זו הפעם הראשונה שמוגשת מהדורה מדעית לפירוש רש"י לספר זה. מהדורה מדעית זו מבוססת על כ"י לוצקי 778. חילופי הנוסח מששה כתבי יד אחרים המדויקים ביותר, שני הדפוסים הראשונים, ועוד שלושה דפוסים מאוחרים יותר מופיעים באפרט חילופי הנוסח. המהדורה כוללת גם "סופרקומנטר" שבו העורכת מפרשת מילים או קטעים שדורשים הבהרה. העורכת עקבה אחרי המקורות של רש"י בפירושו - גם אלה שעליהם רש"י מכריז במפורש, וגם אלה שלא הכריז עליהם. את מהדורת הפירוש מקדים מבוא המנתח נושאים חשובים ומגוונים, כגון: תוספות לפירוש, שיטת הפירוש, מקורותיו של רש"י, לשון ותחביר, ופולמוס יהודי-נוצרי.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

בשלהי ימי הביניים התוודע המערב הנוצרי למגוון רחב של כתבים ורעיונות משל היהדות הבתר-מקראית, ובהם גרסאות שונות של תורת הסוד. בעת החדשה המוקדמת התפתחה היכרות ראשונית זו והפכה לציר מכונן של שיח בין-דתי. שיח זה מוכר כיום בכינויו 'קבלה נוצרית'. הטקסט המוגש כאן לקורא העברי, שתורגם בפעם הראשונה לשפה מודרנית, חובר במקורו במאה השבע עשרה. טקסט זה מבטא היבט ייחודי של השיח הבין-דתי: בעיצומה של תקופה שבה אירופה שקועה במלחמות דת אכזריות מתנהל כאן פולמוס דתי חריף, אך הוא מבוסס על היכרות מעמיקה עם תרבותו של האחר. חיבורו הקצר של הבישוף יוהנס קרמואל לובקוביץ נועד להגן על הצורך בתרגום עברי לחיבור מרכזי של גדול הסכולסטיקנים הנוצרים במאה השלוש עשרה – תומס הקדוש מאקווינו. קרמואל סוקר את הזרמים הדתיים בני הזמן, בבקשו להוכיח את האתאיזם שבהם ולשכנע את הקורא היהודי שתועלת רבה יפיק מעיון בחיבורו של תומס. עיקר חִציו מכוונים כלפי כתבי המקובלים, ובייחוד 'פרדס רימונים' לר' משה קורדובירו. מגמתו להוכיח כי המקובלים, שאותם הוא מציג כמורי התאולוגיה העילאית והנסתרת של היהודים, רוקנו את העולם הנברא מכל זכר לבוראו והם עסוקים בפולחן הספירות. ביקורת זו על התאוסופיה והתאורגייה הקבליות חושפת מבני עומק מרתקים של שפה תרבותית ודתית. אלה מאירים תקופה רחוקה, ויתר על כן, הם מצביעים על שאלות שניתן להעלות גם כיום. יחד עם המבואות וההערות הספר פורס בפני הקורא תרבות שלמה שכמעט אינה מוכרת עוד בימינו, ורבה תרומתו להבנת תהליכים מרכזיים בתולדות הקבלה ובתולדות המחשבה האירופית. הוסיף הערות לטקסט: יוסף שורץ.

שירת הקודש הספרדית חיה וקיימת עד ימינו אלו. היא מושרת בבתי הכנסת הספרדיים בימי חג ומועד וסביב השולחן בסעודות מצווה ובאירועים משפחתיים. השפעתה של שירה זו על נושאי מורשתה היא רבה ועצומה. הספר תורת השיר בפיוט הספרדי מציג את העקרונות הפואטיים ששירת הקודש של ריה"ל מיוסדת עליהם ואת הפואטיקה של הפיוט הספרדי בכללותו. הוא עומד על פרטי הקישוטים והצורות ועל אופני הניסוח בשירת הקודש, והוא כולל דיון בעשרות משירי ריה"ל ובני דורו, הזוכים להארה מחודשת בספר.

מאז נכתבה התורה שבעל פה היה הספר לכלי העיקרי שבאמצעותו נשמרה והועברה מדור לדור. כלי זה עבר פיתוחים ושכלולים רבים באלף שנות ההיסטוריה של התלמוד הכתוב. הדרמטי שבהם היה המצאת מכבש הדפוס באמצע המאה הט"ו. המצאה זו חילקה את תולדות ספר־התלמוד לשתי תקופות שוות פחות או יותר באורכן: תקופת כתבי היד ותקופת הדפוס. החלפת הטכנולוגיה של שכפול הטקסט מעלה שאלות על אופני מסירת הידע והתקבלותו: כיצד השפיעה החלפת הטכנולוגיה על תפיסת הידע, על דימויי הידע, על קריאתו, על פירושו ועל עיבודו? דפוס ראשון עוסק ברגע שבו הוחלפה טכנולוגיית מסירת הידע באמצעות בחינה מדוקדקת של ממצא היסטורי חד־פעמי ורב־משמעות. כתב יד ימי־ביניימי של התלמוד הירושלמי, שנוצר במאה הי"ג ברומא, התגלגל במאה הט"ו לוונציה ושימש מקור למהדורת הדפוס הראשונה של התלמוד הירושלמי. כתב היד מלא בטביעות של אצבעות מוכתמות בדיו, בסימני מדפיסים ובעיקר באלפי הגהות ושינויי נוסח שסומנו עליו כהכנה לקראת ההדפסה. כתב יד זה, הנמצא כיום בספריית אוניברסיטת ליידן שבהולנד, פותח לפנינו צוהר אל סדנת ההדפס, וחושף את האופן שבו חשבו המדפיסים הוונציאניים על מסורת כתבי היד הימי־ביניימית, על מותה הצפוי בצל ההמצאה הטכנולוגית החדשה ועל משמעותו ההיסטורית של מעשה ידיהם. באמצעות ניתוח מדוקדק של כתב היד מבקש דפוס ראשון לדון בשאלות ההיסטוריות והמתודולוגיות שמציב לפנינו רגע ההחלפה של טכנולוגיית מסירת הידע.

החיבור 'פרקי דרבי אליעזר', למן חיבורו (כנראה במאה השמינית) ועד ימינו, זכה לפופולריות רבה בקרב קהל קוראים מגוון. ואכן, אין דומה לו בספרות העברית של שלהי העת העתיקה וימי הביניים המוקדמים: השילוב שיש בו בין מקרא משוכתב לבין מדרש ובין שני אלו לבין פרקי מוסר הוא שילוב מפתיע ומסקרן. מה היו הנסיבות שבהן נוצר? מי היה קהל היעד שלו? מאחר שרב הנסתר על הנגלה בנוגע לזמנו ולמקומו של החיבור, הספר שלפנינו מבקש לחלץ את התשובות על השאלות הללו מתוכו, באמצעות ניתוח מדוקדק של המרקם הטקסטואלי שלו. לספר שתי מטרות. האחת היא להאיר את עולמו הספרותי-רעיוני של 'פרקי דרבי אליעזר' באורו של מחקר הפולקלור. גאולה, התגלות ורציפות תרבותית נדונות מתוך שימוש בכלים מתודולוגיים של תחומי הספרות, הספרות העממית, האנתרופולוגיה ומדע הדתות. המטרה השנייה היא לבחון מחדש את המונח 'עממיות' לנגזרותיו כפי שהוא הובן ושימש בחקר הספרות העברית הקדומה. העיון המתודולוגי מקדים ומעצב כל אחד מארבעת פרקיו של הספר, העוסקים בתופעות שחלקן אינן מתויגות כ'עממיות' במובהק (מימרות, מעשי חכמים). הפרק העוסק במגיה – תחום שזוהה בעבר עם פרקסיס וחשיבה עממית – מציג הגדרה חדשה של המושג המדגישה את ההיבט החשיבתי-חווייתי של המגיה ואת זיקתה ההדוקה לאשיות מחשבת חז"ל; הדיון במיתוס כולל הן בחינה מחודשת של יישומו במחקר היהדות הקדומה הן הערכה כוללת של 'פרקי דרבי אליעזר' כחיבור 'מיתי'.

"שמורת טבע" היא ביטוי שגור ומוכר. לא כך היה בשנותיה הראשונות של המדינה. מרבית גורמי התכנון והביצוע בארץ לא הבינו מה הן שמורות טבע ולשם מה הן דרושות, ואילו השפה העברית טרם הכירה את המושג. קומץ של "משוגעים לדבר" ניהל מאבקים רבים למען שמירת הטבע, מאבקים הנמשכים מאז ועד עתה. רבים מהם נחלו הצלחה. את תוצאותיהם אפשר לראות כיום ברחבי הארץ - בשמורות הטבע, בגנים הלאומיים ובמרבדי פרחי הבר. קורותיהם של מאבקים אלה מובאים בספר זה מפיו של המחבר, ד"ר עוזי פז, מחלוצי שמירת הטבע בישראל, שלקח חלק פעיל ברבים מהם. לצידם מסופר גם על התמורות והשינויים שהתחוללו בנופי הארץ, על החי והצומח שבהם, מימי קדם ועד ימינו. הספר עשיר בתמונות שהמחבר צילם, והן נותנות ביטוי לנופיה המגוונים של הארץ ולצמחים ולבעלי החיים שבה.

For over three decades, Professor David Flusser of the Hebrew University of Jerusalem has been pioneering new understandings of the Jewish background of early Christianity. Many have been fascinated by his unique monograph on Jesus, translated into several languages. Many of his scholarly articles in English have been collected in this volume. A must for New Testament scholars and students of early Judaism, it will also be welcomed by the many lay persons for whom Professor Flusser has provided illumination on the origins of Christian faith. גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

במרכז הספר עומד הדיון בתפיסת האלוהות והפולחן המשתקפת בהגות ובחוקה הכוהנית ובתמורות המתגלות בתפיסה זו. בחתימתו הוא מציג את התמורות שהתחוללו בעולמה של הכהונה כניסיון להתמודדות עם המשבר הדתי-חברתי שהביא לנתק בין הפולחן למוסר. הוא בודק את הזיקה שבין פעולתם של היוצרים הכוהניים לחזונם של נביאי הכתב, ובראשם ישעיהו בן אמוץ.

עולמם הדתי-רעיוני של התנאים והאמוראים – 'מחשבת חז"ל' – זוכה בדורנו להתעניינות רבה ומחודשת, המלווה בחיפוש דרכים אמינות ופוריות לעיון משמעותי בחיבוריהם. ספר זה מציע כעין מפתח-זהב לספרות חז"ל. כדי להשתמש בו, מוזמן המעיין לרדת אל בית היוצר של ספרות זו ולהתחקות על טיבה ופשרה של אמנות העריכה. כיצד הרכיבו האמנים-העורכים את הפרק (במשנה ובתוספתא), את הפרשה (במדרש) או את הסוגיה התלמודית? כיצד עיבדו את המסורות שבידיהם וארגו אותן ליחידות ספרותיות עתירות-משמעות? במרכז הספר ניצבת הדגמה שיטתית של גישת חקר-העריכה באמצעות עיון מעמיק בחמש דוגמאות, המייצגות את מרבית הסוגות העיקריות של ספרות חז"ל. מתוך כך, נחשפים מעגלי-משמעות על היחס ההייררכי בין גברים לנשים בנישואין ובמעמד הדתי, על גמול אלוהי בהיסטוריה שעיקרו קרבת אלוהים, על התאולוגיה של מתן צדקה, ועוד. לדוגמאות המפורטות נלווים מבוא ופרק סיכום.

הפירוש לקהלת הוא אחד השרידים הבודדים ממפעלו הפרשני רב ההיקף של ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם), נכדו של רשי – מגדולי אנשי הרוח שקמו ליהדות צרפת בימי הביניים וגדול פרשני הפשט. במהדורה ביקורתית חדשה זו מבקשים מחברי הספר להביא לפני הקורא את תרומתו הייחודית של רשב"ם לא רק להבנתו של ספר קהלת, אלא ללימוד המקרא כולו. הם בטוחים שיש בחיבור זה כדי לעורר את עניינו המחודש של הקורא בעולמה של פרשנות המקרא היהודית בימי הביניים ובמשמעותה לדורנו. הספר מיועד הן לחוקר המקרא והן לכל מי שעניין לו בספר קהלת, בתולדות פרשנותו ובפרשנות המקרא כולה. שני מלומדים, החוקרים ומלמדים מקרא בשני חלקי עולם, שיתפו פעולה בהוצאתה לאור של מהדורה מדעית זו: פרופ' שרה יפת, מן החוג למקרא של האוניברסיטה העברית בירושלים ודר ב. סולטרס, מרצה למקרא וללשון עברית באוניברסיטת סט. אנדרוס בסקוטלנד. פרופ' שרה יפת עוסקת במחקר האמונות והדעות של המקרא, בתקופת שיבת ציון וספרותה ובחקר תולדות הפרשנות. דר רוברט סולטרס עוסק במחקר ספרות החכמה ובעיקר בספר קהלת וכן במגילת איכה.

האמונה בנבואה – הטענה שהאל החליט להתגלות לבחיריו ולמסור להם, ודרכם לאדם בכלל ולעם ישראל בפרט, את רצונו בכל עניין ועניין – היא המאפיין התאולוגי החשוב ביותר של המקרא. טענה זו לא רק מהותית לספרות הנבואה המקראית אלא גם עומדת כמרכזה של התורה, ובלעדיה אין להבין כראוי את הסיפור, את החוק, את ההיסטוריוגרפיה ואפילו את ספרות המזמורים. ואולם הנבואה לא הייתה רעיון מופשט אלא אמונה חיה, שנושאיה ומבטאיה בחברה הישראלית היו הנביאים. הספר חוקר את תופעת הנבואה מן הבחינה הפנומנולוגית-היסטורית בניסיון להבין מי היה הנביא הישראלי הקלסי: מה היו חוויותיו ומה הייתה שליחותו הציבורית. מחקר זה הוא המשך לספרו הקודם של המחבר הנבואה הקדומה בישראל , והוא מצביע על המפנה שחל בפעילות הנבואית לאחר תקופת אליהו ואלישע: פניית עורף למיליטנטיות, אי-מעורבות בענייני המדינה והעתקת הפעילות אל המוני העם מתוך מגמה חינוכית המונחית על ידי חזון חברתי מוסרי. תוך שימוש בשיטה הפילולוגית-היסטורית נבחנות בספר פרשיות שבמרכזן התופעה הנבואית או השליחות שנטלו עליהם הנביאים כסנגורים של עמם בפני האל.

בספר זה קיבץ המחבר את מדרשיהם של האמוראים בתלמוד הבבלי. בכך הושלמו קובצי מדרשי-ההלכה של התנאים והאמוראים, במשנה ובתוספתא ובתלמודים הירושלמי והבבלי. המדרשים מובאים בסדר המקראות; נוסחם נקבע על פי המקבילות שבתלמוד ולפי גרסאות כתבי-יד ודפוסים ראשונים, וניתן בהם תרגום עברי. בראש הספר – דיון בלשונם ובצורתם של המדרשים ובאמוראים בעלי המדרשים.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

שאלת היחס בין העבר היהודי המסורתי לבין ההווה היא אחת משאלות המפתח במחשבה האינטלקטואלית היהודית מאז 'חכמת ישראל' במאה התשע עשרה ועד לימינו. הספר מלאך ההיסטוריה פורש התבוננות פילוסופית רחבה על השקפת עולמם המטפיזית של חמישה אישים בעלי השפעה מעצבת על מדעי היהדות בישראל: יוסף חיים ירושלמי, עמוס פונקנשטיין, גרשם שלום, ברוך קורצווייל ונתן רוטנשטרייך. השקפת עולם זו שימשה מחד גיסא עוגן ונקודת מוצא ליצירתם של החמישה, ומאידך גיסא הוזנה בהתמדה על ידי מפעלם הפרשני, שעסק בסוגיות הנוגעות לטיבה של היהדות המודרנית ולתהליכי התגבשותה, ובמרכזן: 'חכמת ישראל' וההיסטוריציזם, דמותם של העבר ושל המסורת היהודית, החילון ומעמדו של אלוהים במציאות היהודית שבהווה. סוגיות אלו נבחנות בספר על רקע התבניות המחשבתיות העיקריות שעיצבו שיח המתוח בין תפיסתה של המציאות היהודית המודרנית כקרע מן העבר והמסורת לבין גישה הטוענת לרציפות והמשכיות, חרף השינויים וההתפתחויות שזימנה המודרניות לקיום היהודי. הספר יצא בשפה האנגלית במקור.

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח). אָמַר רָבָא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אַף עַל פִּי שְׁהִסְתַּרְתִּי פָּנַי מֵהֶם בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (בבלי, חגיגה ה ע"ב) הספר חלומות ופשריהם בספרות חז"ל יצא לאור לראשונה בווינה בשנת 1923. מצוטטות בו יותר ממאתיים מובאות מספרות חז"ל העוסקות בחלום על מכלול הסוגיות הכרוכות בו, והן מלוות בהערות שוליים רבות. הספר הוא מיזוג מופלא בין ידע ובקיאות במסורת היהודית על מגוון ספרותה הקדומה ובין המחקר בן זמנו של המחבר, יהודי ונוכרי גם יחד, כפי שעולה מן ההפניות הרבות שבשולי הטקסטים, הכוללות אוצרות הספרות הקדומה שעסקה בחלום והישגיה של תרבות העולם של אותם ימים. הספר הוא דוגמה מרתקת ליחס של כבוד והערכה למקורות המשולב בניסיון אמיתי וכן להאיר אותם ולהבינם על בורים. המחבר, הרב דוקטור אלכסנדר קריסטיאנפולר (1884—1942), בן למשפחת רבני העיר ברודי שבגליציה המזרחית, למד ואחר כך לימד בבית המדרש לרבנים בווינה. את ספרו זה, שהוא עיבוד של עבודת הדוקטור שלו, כתב בשנות העשרים לחייו וסיימו ב-1914, אך פרסומו התעכב בשל מלחמת העולם הראשונה. התרגום לעברית נעשה ביוזמת בנו של המחבר, פרופ' נחום קריסטיאנפולר, לזכר הוריו הי"ד שנרצחו בשואה.

פרופ' זאב הרוי, מבכירי המלומדים והחוקרים במחשבת ישראל, עוסק מזה יובל שנים בחקר מגוון רחב של נושאים שעליהם פרסם ספרים ומאמרים רבים, דוגמת ספריו על רבי חסדאי קרשקש ומחקריו על הרמב"ם. יחסו המיוחד לתלמידיו הרבים הביא כמה מהם ליזום, סמוך לפרישתו לגמלאות, הוצאה לאור של ספר לכבודו. ייחודו של ספר זה בכך שכל המאמרים הכלולים בו הנם פירות מחקריהם של תלמידי פרופ' הרוי, שאותם הנחה בעבודות הדוקטור שלהם. הספר נושא את הכותרת אדם לאדם, בהשראת משפטו המפורסם של פלאוטוס, 'אדם לאדם זאב' בהיפוך משמעות: כביטוי לאישיותו המיוחדת של זאב הרוי, ליחס האנושי המכבד והחם שלו לכל אדם באשר הוא, ולזכות שניתנה לעורכי הספר ולכותבים בו להימנות עם תלמידיו. תכני המאמרים שבספר משקפים את מגוון התחומים שבהם עוסק פרופ' זאב הרוי. הקוראים ימצאו בו שלושה תחומים מרכזיים: הראשון מתמקד בהגותו של הרמב"ם, השני בפילוסופיה של רבי חסדאי קרשקש ושל הוגים נוספים בימי הביניים, ואילו התחום השלישי כולל מאמרים על הוגים יהודיים מתחילת העת החדשה ועד ימינו.

Offered here for the first time in English translation, Hasidism as Mysticism is a classic in its field. Using the tools of phenomenology, Rivka Schatz Uffenheimer places Hasidism squarely in the context of religious studies. Hasidism's theoretical texts have been largely ignored by historians of the movement, but Shatz Uffenheimer analyzes these materials fully, disclosing the mystical, quietistic tendencies that existed alongside Hasidism's more activist popular elements. The author carefully reviewed this translation of her work: it includes a revised introduction with new material, two new chapters, and an appendix containing a translation, history and literary analysis of one of the few extant texts attributed to the Ba'al Shem Tov.

כרך זה, השלישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית , הרואה אור בשנת התשעים להנחת אבן הפינה לאוניברסיטה ובשנת השישים למדינת ישראל, הוא המשכו הישיר של קודמו (תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: התבססות וצמיחה, א, ירושלים תשס"ה). שני הכרכים כאחד עוסקים בהתפתחותה של האוניברסיטה בתקופת היישוב, אך הם מתמקדים בהיבטים שונים אלה מאלה. הכרך הקודם עסק באילוצים עקרוניים וחומריים, שהגבילו את יכולתה של האוניברסיטה העברית להפוך לגורם מוביל בעולם האקדמי אפילו בחלק ממדעי היהדות, אך שרטט גם את הצלחתה להתבסס כמוסד אקדמי עצמאי וכאוניברסיטה יהודית-לאומית. הכרך שלפנינו נסב, מצד אחד, על הניגודים בשאיפות האקדמיות בין האוניברסיטה לבין החברה היישובית, ומן הצד האחר - על מעורבותה הרבה של האוניברסיטה במאבקי היישוב ובצרכיו; כל זאת תוך עליית מעמדה הבין-לאומי עקב התעצמותה המדעית. ממוסד מחקרי גרידא הפכה האוניברסיטה העברית למוסד להשכלה גבוהה ולמרכז מדעי מוערך, בעל קשרים בין-לאומיים. שלושה חלקים בספר מוקדשים למעורבותה הפוליטית-חברתית של האוניברסיטה, על מוריה ותלמידיה, בחיי היישוב. מאבקם של גורמים ביישוב היהודי ובציבור היהודי בתפוצות הביא לתפנית במקומם של הסטודנטים במערך האוניברסיטאי, לעלייה תלולה במספרם ולשינויים המוסדיים שהתבקשו מיצירתן של פקולטות להוראה. החלק המוקדש למדעי הטבע דן ביצירתם של מרכזי מחקר, ברמה בין-לאומית גבוהה, בפיזיקה, בכימיה ובמדעי החיים; הוא מתאר את תרומתם היישומית של מדעים אלה לתשתית שהונחה למדינה שבדרך ולמערכת הלחימה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הישגיה של האוניברסיטה בתקופת היישוב, החתירה להצטיינות ובניית עצמאות אקדמית, הנשענת על תמיכה ציבורית יהודית בעולם, והיוקרה המדעית שהגיעה אליה, הניחו את התשתית למעמדה הבכיר לאחר קום המדינה.

ספר אשכול הכֹּפר , מאת החכם הקראי יהודה בן אליה הדסי האבל בקונסטנטינופול באמצע המאה הי”ב, הוא ספר ייחודי בתולדות הספרות העברית, גם בתוכנו וגם בצורתו. הוא חיבור מונומנטלי של למעלה מ-350,000 מלים, כתוב בצורה של בערך 400 אקרוסטיכונים, לרוב מאל”ף עד תא”ו ומתא”ו עד אל”ף, שלכל בית בהם יש חרוז פנימי שבסופו מילה המסתיימת בהברה ‘־ךָ’. החיבור מוכר זה שנים רבות כספר מופת של הספרות העברית. ספר אשכול הכֹּפר מוקדש בראש ובראשונה לדיונים על מצוות, לפי הסדר של עשרת הדברות, והוא מנתח את כל ההיבטים השונים של החיים הקראים, תוך נקיטת עמדה מחמירה. יש גם פולמוס נגד היהדות הרבנית, דיונים תיאולוגיים, מדעיים ודקדוקיים, פרשנות המקרא, ועוד הרבה. הספר הוא אוצר בלום שנחקר לאורך הדורות על-ידי חוקרים קראים ורבנים, בגלל המידע הרב ומגוון בו. הוא מקור חשוב לידיעת הקראות, אבל החשיבות שלה ליהדות הרבנית לא מבוטלת בכלל. המהדורה הקודמת היחידה, שיצאה לפני 190 שנה, לקתה בחסר, תוך צנזור חלקים רבים ודילוג על המלים והביטויים שנכתבו ביוונית-יהודית. מהדורה חדשה, המבוססת על כתבי-היד הטובים ביותר, הייתה משאלה מחקרית כבר הרבה זמן. מהדורה זו באה כדי למלא את החסר.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

המסורת ההלכתית היא בעיקרה מסורת פרשנית, שניתן לתאר את תולדותיה כרצף של מהלכים פרשניים. בספר זה מודגש ניתוח התהליך הפרשני, וזאת לאור תפקידו המרכזי של הפירוש בגיבוש ההלכה ובהרחבתה. חיבור זה מיועד לבחינת מקומם של ערכים בפרשנות חזל למקרא, בעיקר במדרשי ההלכה התנאיים, בנושא מעמד היחיד במשפחה ובעיצובן של מיתות בית דין. החיבור מצביע על מקומם של שיקולים ערכיים בפרשנות כשיקולים הבוררים בין אפשרויות פרשניות שונות של הטקסט. הפעלה רחבה של שיקולים אלה והמשקל הרב הניתן להם ביחס לשיקולים אחרים, ביניהם שיקולים טקסטואליים , יוצרים מהפכה בתחום המשפט בכל הנוגע לתחומים הללו. כמו כן עוסק הספר בהשלכות שיש לניתוח זה של התהליך הפרשני על היחסים בין הלכה למוסר. ההלכות השונות, המתעצבות תוך כדי פרשנות, משקפות עמדות מוסריות ששימשו שיקולים מכריעים בפרשנות. התחום המוסרי משולב בהלכה באמצעות מעשה הפרשנות תוך כדי התהוותה. לבסוף, עוסק החיבור בשאלה, מהו הצידוק ההרמנויטי הכולל לשילובם של ערכים כקריטריונים פרשנים. האם רשאי הפרשן לשלב שיקולים כאלה רק כאשר הוא יכול להצדיקם כפנימיים לטקסט, או שמא משתמש הפרשן בשיקולים כאלה גם כאשר הם נראים חיצוניים לטקסט? האם ניתן מבחינה הרמנויטית להבחין באופן ברור בים שיקולים חיצוניים לפנימיים בפרשנות?

המילון מכיל למעלה מאלפיים ניבי היידיש. ניבים אלה באים בליווי מקבילות (תרגומים) בעברית, אנגלית ורוסית. הן מובאות גם בנפרד בסדר אלפביתי, עם הפנייה למקור ביידיש, ועיקרון זה הופך את המילון לדו-סטרי, דו-כיווני. חלק מביטויי היידיש מלווים בהערות אטימולוגיות. מערכת רחבה של מפתחות עוזרת לקורא להתעמק ב"אנטומיה" של צירופי לשון מטפוריים אלה ביידיש. המילון יסייע לקוראי ספרות יידיש להכיר את עולמם הלשוני העשיר של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וסופרי יידיש אחרים, שיצירותיהם גדושים בביטויים עממיים. המילון מיועד גם לבלשנים העוסקים בפרזיולוגיה השוואתית ולמתרגמים מיידיש וליידיש.

בספר התורה והטבע בכתבי הרמב"ם מנתח המחבר הקבלות, המופיעות במורה הנבוכים, בין הטבע לבין התורה, שניתן לכנותן במונחים: 'תכליתיות', 'ערמה' ו'כלליות', ומראה כיצד התורה, כחוקה מדינית, מחקה את הטבע וממשיכה את עקרונות פעולתו בקיום האנושי. התכליתיות בטבע מתבטאת באילוצי עולם החומר המחייבים שימוש באמצעים כדי להשיג תכליות, ואילו הערמה והכלליות מאפיינים את מגבלותיהם של אמצעים אלו. התורה, בהיותה פועלת בעולם החומרי, חייבת לאמץ עקרונות אלו. סיפור התגלות ה' למשה בנקרת הצור משמש, לפי הרמב"ם, יסוד להקבלה זו. הכרתו המדעית של משה את הטבע (פיזיקה וביולוגיה) מתורגמת לדרכי הנהגת בני האדם (פוליטיקה). ניתוח סיפור זה מצביע על כך ששלושת העקרונות - התכליתיות, הערמה והכלליות - מקבילים לשלוש עשרה מידות הרחמים שנתגלו למשה, ואשר בא ירמיהו והעמידן על שלוש: חסד, צדקה ומשפט. הספר מראה כיצד עומדים עקרונות אלו גם בבסיסן של תרי"ג המצוות, ומשתקפים במבנה ספרו ההלכתי של הרמב"ם, משנה תורה.

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

ספר זה מאיר באור חדש את תולדות מעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. קדושת העיר ניכרת כבר בקוראן המתאר כיצד האל הסיע את הנביא מוחמד בחזון הלילה מן "המסגד הקדוש" (אלמַסְגִ'ד אלחַראם) אשר במֶכּה אל "המסגד הקיצון", הלא הוא אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, כלומר הר הבית בירושלים. במסעו הלילי אל מקום המקדש שחרב סימן מוחמד ליהודים בני דורו את מסלול הגאולה שכבר משה הוליך בו את בני ישראל אל ארצם המובטחת. חזון הגאולה שהקוראן פורס מעוגן בדריכות המשיחית שנוצרה באזור כולו בעקבות מאבק האיתנים המתמשך בין שתי האימפריות האדירות, ביזנטיון ופרס. מנגד מצטיירת בקוראן גם קדושתן של מֶכּה והכעבה. ספר זה מראה כיצד הקוראן מטפח את קדושתן הקדם-אסלאמית סביב דמותם של אברהם וישמעאל. התנודה בין קדושת ירושלים לקדושת מֶכּה מתרחשת בקוראן על רקע התפניות שחלו ביחסים שבין מוחמד והיהודים בערב. עם בוא ראשוני המוסלמים לארץ ישראל לאחר מות מוחמד התחדשה בתודעתם קדושתו הקוראנית של אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, וספר זה מציג היבטים מרכזיים במרכיבי קדושתה המתעצמת של ירושלים ושל אלשאם (סוריה וארץ ישראל) בכלל. כמו בקוראן, גם לאחר מות מוחמד המשיכה מֶכּה להיאבק על שימור קדושתה במדינה האסלאמית. היבטים מרכזיים במאבק זה משתקפים במסורות שבהן תבניות קדושה נודדות מירושלים למֶכּה ואשר גם בהן עוסק ספר זה.

ספרי במדבר הוא מדרש תנאי לספר במדבר הנחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של ספרותנו העתיקה. מהדורתו הקודמת יצאה לפני כמאה שנה על ידי רח"ש הורוביץ בלייפציג. מאז נתגלו עדויות חדשות של החיבור ושל פרשניו הראשונים, הן בכתבי יד עתיקים והן בילקוטים מימי הביניים, המצטטים חלקים רחבים ממנו. בד בבד שוכללו שיטות המחקר של ספרות חז"ל וגובשו עקרונות חדשים על אודות הדרך הראויה להוצאת מהדורות מדעיות של ספרות זו. כל אלה מצדיקים את כינונה של מהדורה חדשה לספרי במדבר המיועדת לחוקרי ספרות חז"ל, ללומדי התורה ולשוחרי הדעת. נוסח הפנים של המהדורה החדשה מבוסס על כ"י וטיקן 32, בכיר כתבי היד של הספרי, השונה במקומות רבים מנוסח המהדורה הקודמת. נוסחאות המהדורה החדשה שופכות לעתים מזומנות אור חדש על דרשותיו והלכותיו של הספרי. צמוד לו מדור עצמאי, שבו פורטו ונומקו כל סטיות המהדורה מנוסחו של כ"י וטיקן 32. במדור חילופי הנוסחאות תועדו חילופים מכל עדי הנוסח הידועים, שמספרם כפול ולעתים אף משולש ממספר העדים שבהם נעזר הורוביץ במהדורתו. אף במדור המקבילות נכלל הרבה חומר חדש. ואולם דומה שתרומתה העיקרית של מהדורה זו בפירוש המפורט הכלול בה. פירוש זה מבוסס על פרשני הספרי הקודמים, שסללו את הדרך להבנת דרשותיו הקשות ולהארת משמעותן הפרשנית וההלכתית, וכן על ההישגים של חקר לשון חז"ל ושל מחקר תורת התנאים בדורות האחרונים, התורמים תרומה מכרעת לביאורן הפשטני של הדרשות ולמחקר דרכי עריכתו של הספרי. חצייה הראשון של המהדורה , אשר יצא לאור בהוצאת מאגנס בשנת תשע"א, כולל שלושה חלקים: חלק א – מהדורה מדעית של הספרי לפרשות נשא ובהעלותך, פיסקאות א – קו (נוסח פנים ומדור הנלווה לו, רשימת מקבילות וחילופי נוסחאות). חלק ב – פירוש דרשות הספרי לפרשת נשא, פיסקאות א – נח. חלק ג – פירוש דרשות הספרי לפרשת בהעלותך, פיסקאות נט – קו. חצייה השני של המהדורה, כולל שני חלקים: המהדורה כרך ב – מהדורה מדעית של הספרי לפרשות שלח עד מסעי, פיסקאות קז – קסא (נוסח פנים ומדור הנלווה לו, רשימת מקבילות וחילופי נוסחאות). חלק ד – פירוש דרשות הספרי לפרשות שלח עד מסעי ומפתחות למהדורה כולה.

הקובץ כולל שבעים ושבעה מאמרים בספרות התלמוד ובלשונות השמיות. אלה מסודרים לפי נושאיהם: משנה, מדרשי הלכה, ירושלמי ותורת ארץ ישראל, גאונים, ראשונים, ענייני לשון, פירושים והערות ביקורת.

המחקרים המכונסים בספר חקרי קבלה ושלוחותיה , שיצא לאור בשלושה כרכים, משתרעים על פני מאות שנים בימי הביניים ובעת החדשה. הכרך השני כולל שני חלקים. החלק הראשון דן בתופעות מרכזיות של התנועה השבתאית, בעיקר באיטליה ובתורכיה, ומכיל תעודות חשובות לחקר תורתה של תנועה זו. החלק השני עוסק בסוגיות נבחרות בחקר הקבלה בין המאות השמונה עשר והתשע עשרה, כשבמרכזו מחקרים על החסידות ועל הזרמים המתנגדים לה. בולט בחלק זה המאמר 'הרעיון המשיחי והמגמות המשיחיות בצמיחת החסידות', שהוא מאמר פולמוס כנגד תפיסתו של גרשם שלום אשר מיעט את דמותו של היסוד המשיחי בחסידות. תשבי מנתח את המקורות והמחקרים הנוגעים לשאלת יחסם של הבעשט ותלמידיו לתורת התיקון המשיחי מבית מדרשו של הארי, ומבליט את התחושה המשיחית שליוותה כמה מיוצריה העיקריים של החסידות החדשה.

"הנישואין ההלכתיים מקבעים את המעמד של האדם כקניין [...] זוהי שליטה טרוריסטית במיניות של האשה שלא חלה על הגבר". דברים אלה מבטאים שמץ מחוסר הנוחות שחשות נשים דתיות מודרניות ביחס לטקס הנישואין המסורתי. הספר עוקב אחר ניסיונותיהן לשנות את הטקס, לאתגרו ולהתנגד לו, ובד בבד להישאר חלק ממנו. הן בוחרות להביע את הסכמתן ואת התנגדותן לרכיבים שונים במסורת באופן שישקף את תפיסת עולמן השוויונית והאורתודוקסית. יחסי הכוח החברתיים של הנשים עם סביבתן הקרובה מתארים מהפכה המתחוללת בחברה הדתית בצל המפגש שבין מסורת ומודרנה ובין אורתודוקסיה ופמיניזם. גם נשים שאינן דתיות המתקשות לקבל מרכיבים שונים בטקס הנישואין היהודי ימצאו בספר הד לרחשי לבן. הספר מאפשר מבט מעמיק במשא ומתן בין ערכים בחברה הדתית הישראלית ומספק כלים מרתקים לבחינת המפגש שבין טקסים לבין זהות והזדהות. הספר תורם לא רק למי שמתעניין בפמיניזם דתי אלא גם לכל מי שמבקש להבין את האופן שבו דתות מתפקדות, משתנות ומשתמרות בעולם המודרני. "מחקר אנתרופולוגי מרתק של אחת מפרשות הדרכים המשמעותיות בחייה של האישה האורתודוקסית המודרנית. לראשונה מתוארת ומנותחת הדרך שבה פמיניסטיות דתיות מותחות עד למקסימום את גבולות האפשר והמותר על פי ההלכה והמסורת. שילוב מבריק בין היכרות עם עולם זה מבפנים ובין ניתוח מושכל המביא לתובנות חדשות של הנשים ושל חוגן החברתי ." פרופ' טובה כהן, ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן

רבי מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג, גדול חכמי גרמניה במחצית השנייה של המאה הי"ג, היה מגדולי המשיבים בימי הביניים. תשובותיו הרבות של מהר"ם נדפסו בשורה ארוכה של קבצים, ואליהן מצטרפות עתה 501 תשובות חדשות, חלקן שלו וחלקן של חכמים אחרים מקרב "בעלי התוספות". תשובות אלו נאספו בספר זה מתוך עשרות כתבי יד, ונוספו להן הערות, מבוא רחב ומפתחות מפורטים בשני כרכים.

Alphabetic writing is one of the principal features of Western culture. Our knowledge of the early history, development and spread of the alphabet is constantly changing. This introduction to West Semitic epigraphy and paleography is the author’s personal way of introducing this field of study on the basis of the evidence available to date. דפים מהספר גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

הפירושים בכרך זה, כמו הפירושים בכרכים הקודמים, מבוססים על שלוש הנחות יסוד שעליהם מושתת סידור התלמוד הבבלי: (א) סידור הגמרא לא נסתיים עם רבינא ורב אשי במאה החמישית, אלא נמשך מאות שנים אחריהם על ידי הסתמאים, שמסרו את תורתם בעילום שם. החלק הסתמי שבגמרא מאוחר לחלק הנקוב שם, והסתמאים מאוחרים הם לאמוראים. (ב) האמוראים לא מסרו לדורות שקלא וטריא, הם מסרו רק הלכות פסוקות, ולכן חלק הגון מן השקלא וטריא שלהם נשתכח בהדרגה, והמעט שנשאר שרד מאליו. לא התנהלה מסירה מסודרת, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את השקלא וטריא והנציחוה לדורות. (ג) הגמרא לא נערכה. בימי התלמוד איש לא עבר על כל הש"ס כולו כדי ללבנו, לבררו ולשכללו (כלשון בעל תולדות תנאים ואמוראים, ערך רב אשי) ולטהרו מסתירות ואי-התאמות, טיהור הרווח בתוך הסוגיה עצמה. הסוגיות בכללותן לא נערכו, ורק הוסברו על ידי הסבוראים שחיו אחרי הסתמאים ונצטרפו על ידי "המאספים". ביניהם היו גם אלה שחיו קרוב לאמצע המאה השמינית, כשהגמרא כבר היתה חתומה, ולא ניתן היה להוסיף עליה משא ומתן חדש ולהשלים בין המקורות השונים. ואשר למימרא "רב אשי סוף הוראה" אין הכוונה שהם היו עורכי התלמוד, שכן "הוראה" אינה תלמוד ו"סוף" אינה עריכה, אלא שבימיהם נפסקה מסורת הלכות פסוקות, מקור להוראה, ונשזרו עם השקלא וטריא – שכן בלי הלכה פסוקה אין שקלא וטריא - ונמסרו אחר כך על ידי הסתמאים.

בספר מכונסים מאמרים פרי עטם של כמה מטובי החוקרים בתחום ההלכה והפילוסופיה של ההלכה. המאמרים חושפים את תפיסת עולמם הגלויה והסמויה של פוסקים שונים ואת דרך התמודדותם עם תרבויות ועם רעיונות חוץ-הלכתיים. יש מהם שהפנימו מושגים 'מהחוץ' ויש מהם שהתמודדו עם 'החוץ' על ידי שימוש חדש במושגים 'פנימיים' של עולם ההלכה. נוסף על כך, המאמרים דנים בזיקה בין אידאולוגיה ובין הפסיקה ההלכתית. הקורא ימצא בהם דוגמאות להשפעתן של אידאולוגיות על ההלכה, בצד טיעונים השוללים מכול וכול את חלקה של האידאולוגיה בחשיבה ההלכתית. בספר גם טמונות תשובות על שאלות כגון האם כוחה של ההלכה בהיותה אנטי-אידאולוגית, ומה עומד ביסוד הטענה שההלכה היא טקסט אידאולוגי.

יום הכיפורים שונה מכל ימות השנה. שטף החיים נעצר, צורכי גוף כאילו נמוגים, ואין לאדם אלא עמידתו בתפילה לפני הקב"ה. עם ישראל משול ביום זה למלאכים, ובימי ר' אלעזר בירבי קליר נהגו בו בני ארץ ישראל לעמוד על רגליהם בבית הכנסת לאורך כל היום הקדוש ולהאזין לשליחי הציבור שאריכו בתפילותיהם. את עיקר החומרים לתפילות הארוכות סיפקו הפייטנים, ובראשם ר' אלעזר בירבי קליר. הוא חידש את פיוטיו פעם אחר פעם, והציג בפני שומעיו לא את השירים שכבר שמעו בעבר אלא קדושתאות-ענק מרהיבות שבאו להחליף את קודמותיהן. ביצירות אלה הוא שימש פה לקהל העומד במתח ומצפה לכפרה, וזעק בשמם: 'כּפֵּר, רַחוּם, לְשׁוֹפְכֵי לָךְ שִֹיחָה, טוֹב וְסַלָּח וְעִימָּךְ הַסְּלִיחָה'; אך לא רק תיאורי תפילה ובקשת מחילה באים בפיוטים. נושאיהם רבים ומגוונים, כגון עבודת הכוהן הגדול במקדש ביום הכיפורים; שבח ה' ונפלאותיו, לעיתים בצד הצגת אפסות האדם; ומעשה אליהו הנביא בהר הכרמל ותפילתו ' בעלות המנחה'. גם אבות האומה נוכחים כמעט בכל היצירות, ואפילו יושבי מרום מצטרפים לתפילותיהם של בני אנוש. ואין אלו אלא כמה ניצוצות מהעושר העצום הטמון בפיוטים שבספר.

כשם שהתפילה עצמה ניצבה זמן רב במרכז החיים היהודיים, כך ניצב כיום חקר התפילה באחד מצומתי המחקר של מדעי היהדות הקלסיים. ההיבטים המגוונים של התפילה מביאים את העוסק בה לגעת בענפים השונים של מדעי היהדות ואף במדעי הרוח הכלליים. וגם ההפך נכון: רוב התחומים של מדעי היהדות ניזונים יפה מחקר התפילה ואחדים מהם אינם יכולים לעמוד על רגליהם מבלי שייסמכו על ידע התפילה ועל מחקריה. אי-אפשר להבין את התפתחות ההלכה, הפיוט או המוזיקה היהודית בלי להכיר יפה את התפילה; לא ניתן לעמוד על עולמם של התנאים, של חסידי אשכנז, של יהודי תימן או של אנשי הרפורמה של העת החדשה בלי להבין את תפילות ישראל, והקורא ברבות מיצירות הספרות העברית לדורותיה בלי שיכיר לפחות את התפילות העיקריות ואת סדריהן ייתקל עד מהרה בקיר אטום. בשנים האחרונות ניכרות התרחבות והעמקה בחקר התפילה ובהוראתה האקדמית ואלה הביאו ליצירתה של אסופת המאמרים שלפנינו. זהו לקט מתוך שפע המאמרים שהתפרסמו בחוברות תרביץ בתחום זה, והוא נועד לשרת חוקרים וסטודנטים וכן את ציבור המתעניינים בקרב החברה בישראל.

לפנינו עיון בפניה הרוחניים של חסידות חבד בדור השני, מסוף המאה השמונה עשרה עד השליש הראשון של המאה התשע עשרה, מנקודת מבט היסטורית של התורות והתפתחותן ומנקודת מבטם של המקורות החסידיים. הוא מאפשר לקורא להכיר צד חשוב בהגות החסידית.

מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) ובין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). כרך זה יותר מן הכרכים הקודמים – וכמובן פחות מן הכרך הסמוך לו, על בבא קמא – מבחין גם בשקלא וטריא התלמודית בין השכבה האמוראית ובין השכבה הסתמאית, זו של עורכי התלמוד, הסתמאים, שחיו ופעלו כמאה שנה אחרי תקופת האמוראים. הנחתנו היא שלפני העורכים, הסתמאים, הייתה השקלא וטריא האמוראית מקוטעת וחלקית והם השלימו אותה, ובמקום שלא הייתה להם שקלא וטריא – כשם שלא הייתה להם שקלא וטריא תנאית, מלבד זו המצומצמת והפירורית שאנו מוצאים לפעמים במשנה ובתוספתא – הם המציאו אותה. הסתמאים היו הראשונים שראו ערך עצמאי בשקלא וטריא. הם שחזרו את הישן והוסיפו מן החדש והנחילו אותם לדורות הבאים, בניגוד לקודמיהם, התנאים והאמוראים וגם מחוקקי חוקים אחרים, שראו את ערכה של השקלא וטריא רק בכוחה להסיק הלכות קצובות חדות, ואחרי שהסיקו אותן זנחו אותה. השקלא וטריא האמוראית לא נמסרה במסירה רשמית והיא נשמרה רק בזיכרון, ולכן היא מקוטעת ולא שלמה. השחזור המאוחר של הסתמאים לא תמיד קלע אל המטרה, ומה גם שמהלך המחשבה של הסתמאים שונה הוא מזה של האמוראים: הסתמאים נוטים יותר לרטוריקה, מקפידים פחות על כרונולוגיה ובכלל מחשבתם מופשטת יותר. מחשבתם לפעמים אינה משקפת אפוא את מחשבת האמוראים, ולפיכך הורגש הצורך לעבד את השקלא וטריא מחדש, להפריד בין השכבות ולזהות את השתייכותן. בכרך זה התחלנו במלאכה זו, ואנו מקווים לחזקה ולהגבירה בכרכים הבאים.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

Yehuda Halevi: Poetry and Pilgrimage follows the life story of the greatest Hebrew poet of medieval times from his first publication in Christian Toledo to his heroic journey toward Zion from Muslim Spain. The description is based, for the first time, on the entire collection of his poetry- the Diwan , which was edited and reedited between East and West at every important crossroad of his life. This in turn is done through comparison to autobiographical letters and contemporary correspondence discovered and collected over the past 50 years in the Cairo Geniza collections. Documentary material and Literary works, which were shun behind the iron wall in The Russian National Library in St. Petersburg, are woven for the first time into one, enabling us to examine closely the intricate relationship between old Jewish traditions and the ideological heritage associated with Halevi's innovative writings in prose and in poetry. Confronting Halevi's "Zion, will thou not ask"? opens the study which is mainly concerned with the story of Halevi's odyssey from Christian to Muslim Spain and eventually to Egypt, including the epic quest to the beloved yet fatal Zion. Professor Joseph Yahalom Studies and teaches Hebrew poetry at the Hebrew Literature Department of The Hebrew University in Jerusalem.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

העולם המופלא של הצמחים מ וצג בספר זה מנקודת ראות מיוחדת: הקשר בין המבנה לתפקיד. בעזרת איורים מרהיבים בצבע ותרשימים מפורטים, הספר מתאר ומבהיר כיצד השתנו תהליכים ומנגנונים במעבר האבולוציוני של צמחים מחיים בים הקדום לצמחי הזרע הגדלים ביבשה. הוא מכיל מגוון רחב מאוד של נושאים, מסביר בפשטות את התהליכים המסובכים של חילוף הדורות בצמחי היבשה. בפרקים העוסקים ברקמות השונות מושם דגש מיוחד על המנגנונים הקשורים בקליטה והובלה של מים ומומסים ברמה התאית, ברמת הרקמה ובצמח השלם. הספר מיועד לסטודנטים לביולוגיה המתעניינים במדעי הצמח, והוא ספר עזר למרצים במערכת ההשכלה הגבוהה, למורים בבתי הספר התיכוניים ותלמידיהם.

ה אנתולוגיה של מוסיקה חסידית היא לקט מיוחד במינו של מגוון רחב של מוסיקה שמקורה חסידי. האנתולוגיה מכילה תעתיק שלם של תפילות ערב שבת בנוסח חסידי, זמירות לשבת ולחגים, ניגונים חסידיים עם מלים בעברית וביידיש, ניגונים חסידיים ללא מלים, קטעי 'נוסח' וקטעי חזנות חסידיים, עיבודים מקהלתיים לשירים חסידיים ויצירות הבנויות על מוטיבים חסידיים. רבים מן הניגונים והיצירות רואים כאן לראשונה את אור הדפוס. האנתולוגיה היא המשך ל אנתולוגיה למוסיקה יהודית המפורסמת מאת נחמיה וינבר. פרי עמל של שנים מרובות באיסוף ורישום של מוסיקה חסידית בידי וינבר, שהיה מצד אחד ידען מופלג במוסיקה הזאת, אשר אותה ינק עוד בימי ילדותו, ומאידך גיסא היה קפדן ובררן בלתי מתפשר בכל הנוגע לטעם הטוב ולמקוריות מוסיקלית. על אף עיסוקיו המרובים כמנצח מקהלות (הוא נתפרסם במקהלותיו המצטיינות בברלין ובניו יורק) הקדיש זמן רב ומאמצים בלתי נלאים באיסוף החומר וברישומו; אך וינבר נפטר בטרם הספיק לערוך את החומר עריכה סופית. ד"ר אליהו שלייפר, מרצה במוסיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב וחוקר במרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, ערך מחדש את רישומיו של וינבר והתקין את היצירות לדפוס. ד"ר שלייפר גם כתב מבואות לכל אחת מ-104 היצירות שבאנתולוגיה ומבואות כללים לכל חטיבה באנתולוגיה. במבואות אלה עמד על המשמאות הליטורגית של הטקסטים, ושילב את פירות המחקר החדיש במוסיקה חסידית. המבואות לאנתולוגיה כתובים בעברית ובאנגלית ונעשה בהם מאמץ להסביר עניינים שבחסידות גם לאלה אשר אינם מתמצאים בנבכיה. כמו כן ניתנים רמזים רבים כיצד יש לבצע מוסיקה זאת באופן שיהיה תואם את האסתטיקה המוסיקלית המיוחדת של החסידים.

ספר זה בודק ומתאר את התמודדותה של הפרשנות היהודית המסורתית למקרא עם סוגיות יסוד בתחביר לשון המקרא. הסוגיות שנדונות בספר עלו מתוך התפיסות התחביריות המשתקפות בפרשנות, החל בפרשנות חז"ל, דרך הפרשנות המשתקפת בתרגומי המקרא הארמיים וכלה בנציגיה הבולטים של הפרשנות היהודית בימי הביניים ובדורות שאחריהם. דיונים תחביריים גלויים אינם מרובים בפרשנות, העוסקת בדרך כלל בעניינים לקסיקליים ומורפולוגיים, והם שולבו בעיונים שהוקדשו לסוגיות השונות לא רק לשם שלמות הדיון ולשם הצבעה על עצם קיומם, אלא גם לצורך הבהרתם, תוך גישור בין המונחים המשמשים בפרשנות לבין אלה המקובלים במחקרי התחביר המודרניים. עיקרו של המחקר מתמקד בענייני תחביר סמויים שבפרשנות, היינו בשאלות או בתפיסות תחביריות העומדות ברקעה של הפרשנות, גם כשזו עוסקת בשאלות תמטיות, פילוסופיות, תאולוגיות וכדומה, ואין לה לכאורה נגיעה לעניינים תחביריים. המחקר מציג את חלקו של הגורם התחבירי הסמוי בפרשנות הפשט ובפרשנות הדרש, בין שהוא המניע אותה בין שהוא מסייע לה ובין שהוא רק מאפשר אותה. במיונו ובניתוחו של החומר הסמוי ושל החומר הגלוי לפי נושאי התחביר תורם הספר מצד אחד להכרת תופעות תחביריות בלשון המקרא, הן לגופן – והדבר מתבטא בתיאור הסינכרוני שבפתיחת כל תופעה שנדונה ובניתוח האובייקטיבי של כל דוגמה – הן בהשתקפותן בפרשנות; ומצד אחר להכרת מתודות הפרשנות ומקומן של תפיסות לשוניות בכלל, ותחביריות בפרט, בעיצובן.

הספר עוסק בדמותו של רש"י כפרשן המקרא ובוחן את הדרך הפרשנית שבה נקט- על שיקוליה, מגמותיה והכרעותיה. השאלה העומדת ביסודו של הספר היא, האם במפעלו הפרשני של רש"י מצויה ההבחנה בין פשט ודרש, כשתי קטגוריות פרשניות מוגדרות ונבדלות. הדיון מיוסד על בדיקה קפדנית של מונחיו הפרשניים של רש"י ועל עיון במבחר גדול מפירושיו למקרא.

כיצד מתארת הספרות החרדית-ליטאית את הגוף הגברי? מה מסמל עבורה הגוף הגברי? איזה גוף גברי נחשב כאידאלי? הספר הוא מחקר הגותי-פילוסופי על אודות דימויי הגוף הליטאי הגברי בדורות האחרונים. הבחירה בגוף כציר שדרכו נבחנת המחשבה הליטאית-חרדית נובעת ממעמדו המיוחד כמרחב שאינו מצוי בשליטה מוחלטת של האדם, ומכאן שדרכו יכולים לבוא לידי ביטוי כוחות בטבע האדם שהם יותר אנושיים ופחות מבטאים את דרישת האל. בדיקה של דימוי הגוף ומאפייניו פותחת צוהר להבנת הקיום האנושי הליטאי. בחלקו הראשון של הספר המחבר מגדיר את "בעיית הגוף" ואת הדרכים להתמודד עמה, ומציג קולות שונים הרואים בגוף מרחב שדרכו האדם יכול להכיר את עצמו. חלקו השני עוסק בתיאורי הגוף האידאלי וכיצד הרבנים מאמנים את גופם להיות כזה. באמצעות התחקות אחר סיפורי ה"גדולים" (הצדיקים), נבחנות הדרכים שבהן מנהיגי הקהילה עיצבו את גופם מגיל צעיר, ואת יחסם אל גופם הבוגר ולעתים הנכה. כמו כן מתבררת פרשנות של קולות חרדים המהללים את הגוף ומבקשים לחקות את דימויו האירופאי האצילי בן הזמן. בפרקי המבוא נבחנות הסוגות הנידונות בספר: ספרות המוסר וספרות ה"גדולים" לאחר השואה, סוגות שהמחקר כמעט ולא עסק בהן עד כה.

ספר ההשוואה בין הלשון העברית לערבית (כִּתַאבּ אלמֻוַאזַנַה̈) הוא חיבורו המונומנטלי של ר' יצחק בן ברון, שבו סיכם את הישגיהם של חכמי לשון בלשנות שמית משווה במאות ה־10–11. בן ברון, איש אשכולות שהיה מקורב בספרד במפנה המאות 11–12 לענקי הרוח ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי, מציע ניתוח שיטתי, מעמיק וחדשני, של הזיקה המבנית והלקסיקלית בין העברית לערבית, בהתבסס על תורת ר' יונה אבן ג'נאח ומסורות הדקדוק והמילונאות הערבית הקלאסית. במהדורה זו מוגשים לראשונה כל שרידי החיבור שנתגלו עד ימינו ערוכים במהדורה ביקורתית, מתורגמת ומבוארת, ובלוויית מבוא מפורט ומדור 'הארות' מעמיק ורחב־היקף המאיר את תורתו של בן ברון באור חדש .

הספר בית דין מכין ועונשין הוא מחקר יסודי, מקיף וסמכותי על הענישה הפלילית [פנולוגיה] בעם ישראל – תורתה ותולדותיה. לספר שלושה חלקים: בחלק הראשון, 'הפנולוגיה היהודית באספקלריה של תולדות המשפט הפלילי', מתוארים יסודות המשפט הפלילי הנוגעים לבעיות ענישה – הגדרת התחום; בעיות ענישה פלילית, מטרותיה וצידוקיה; האלמנטים של החטא ועונשו, כאב וייסורים. הטיפול בנושאים הנידונים בחלק זה הוא כללי, ומתוארת בו גם המערכות המשפטיות המקבילות בהיסטוריה היהודית: המשפט העברי הקלסי והמשפט העברי הפרגמטי. בחלק השני, 'הפנולוגיה היהודית בראי הדורות', הרצאת הדברים היא כשל מחקר במדעי היהדות. מובאים מחקרים טקסטואליים, היסטוריים, אנתרופולוגיים והלכתיים בנושאים: עונש מוות, עונש מלקות, עונשי גוף אחרים, עונשים חברתיים ממוניים ודתיים, ויש בו סקירה מקיפה של חטאים ועונשיהם. המחקר מקיף את הפנולוגיה היהודית בתקופה העתיקה, בימי הביניים, ועד התפוררות הקהילות היהודיות על גיוונן הגאוגרפי ערב העידן המודרני, ודעיכת המשפט העברי בעקבותיה. מדיניות הענישה הפלילית של גדולי הפוסקים ההלכתיים מנותחת בחלק זה , ומוצג עיון מרוכז בתאורטיקה של הפנולוגיה היהודית. החלק השלישי, 'הפנולוגיה היהודית באספקלריה של הפוגע והנפגע', כולל שלושה נושאים: האחד הוא סקירה של רמת העבריינות בקהילות ישראל, השני דן בוויקטימולוגיה במשפט העברי, והנושא השלישי הוא מחקר מקיף על עין תחת עין (lex talionis) בהלכה ובתרבות המערבית. תקציר באנגלית בסוף הספר.

ספרים רבים נכתבו על הבעש"ט. פועלו והשפעותיו הנרחבות משכו את תשומת לבם של חוקרים חשובים בעבר ובהווה, ולרבים מהחוקרים יש בעש"ט פרטי משלהם. דרכה של ציפי קויפמן בחיבור שלפנינו שונה מהם: היא אינה מנסה לשחזר את הבעש"ט ההיסטורי, האחד, אלא להתחקות בספרה אחר השתקפויות של מסורות על אודות הבעש"ט בחיבורים ובמסורות שנקשרו לר' נחמן מברסלב, נינו המפורסם. ר' נחמן ראה עצמו לא רק כמשמר, אלא כמי שממשיך את דרכו של הבעש"ט ומפתחה, בתוך מאבקים בחזיתות שונות וחדשות. אחת החזיתות החדשות הללו היא הזירה הפנימית, שעיקרה לבטיה של התודעה העצמית. המתח שבין הרצון של ר' נחמן לחקות את הבעש"ט, רגשות האשם שהוא איננו ראוי לכך, והמאמץ למצוא מוצא למצבו הנפשי המסוכסך, הם זירה אחרת של התגוששות. בכך, דמות הבעש"ט ומסורותיו עיצבו את נינו, אך בה בעת גם הנין עיצב את דמות הבעש"ט בעיני הדורות הבאים, וזוהי אחת התזות המרכזיות של הספר שלפנינו. ספרה של ציפי קויפמן ז"ל הוא תרומה חשובה מאוד להבנתן של כל אחת משתי הדמויות המרכזיות בחסידות בנפרד. אין ספק כי כמו ספרה הקודם על העבודה בגשמיות בראשית החסידות ומקורותיה, גם הוא יהפוך לנקודת ציון חשובה לחקר ההגות החסידית בדורותיה הראשונים. המחברת אינה מהססת לפלס דרך משלה בסוגיות רבות, מתוך התכתבות, לפעמים ביקורתית, עם כמה מהחוקרים החשובים. מי שיקראו בעיון בחיבורה ייווכחו בנקל כי לפנינו יצירה מחקרית מקורית ומפתיעה שמעטות כמותה ( משה אידל).

מנהגי התפילה ואוצר הפיוטים שהביאו ארצה עדות ישראל זוכים למחקרים שונים בשנים האחרונות. כל עדה ומנהגיה, כל עדה ופיוטיה. הספר שלפנינו סוקר את תולדות מנהגי התפילה של הקהילות השונות למן התקופה הקדומה ועד למאה התשע עשרה. המחבר סוקר את היחוד של כל קהילה הן מבחינת הנוסח של תפילות הקבע הן מבחינת אוצר הפיוטים שנאמרו בה בימי הביניים ובעת החדשה. קשרים והשפעות בין העדות השונות נידונים בהרחבה. פרקי מבוא מספרים את תולדות התפילה בעם ישראל מאז תקופת הגאונים, עם התגבשות הסידורים והמחזורים הראשונים, דרך היווצרות כתבי היד של הקהילות ועד השפעת הדפוס והתקבעות התפילה בציבור. עוד נידונים בספר נושאים נלווים: ספרי הלכה העוסקים בתפילה והלכותיה, ספרי מנהגים, פרשנות התפילה והפיוטים, תרגומים לשפת המדינה, הוספות והשמטות בנוסח התפילה, מעמד שליח הציבור ותפקידו, השפעת תורת הסוד והקבלה, השפעת הצנזורה ותקופת ההשכלה. פרקים מיוחדים מוקדשים לתפילות יום כיפור, למעמדי הסליחות השונים, לוויכוח על שילובם של פיוטים בתפילת הציבור, ולתיאור סידור התפילה של הקראים. הספר שימש תקופה ארוכה ספר יסוד למחקר תולדות התפילה. הוא נכתב בשנת 1859 בידי יום טוב ליפמן צונץ, מי שנחשב כאבי חכמת ישראל. המהדורה העברית כוללת עדכונים מחקריים, הבהרות רבות ומפתחות מפורטים, ביניהם: מפתח התפילות, מפתח מנהגי התפילה, מפתח הפיוטים ומפתח כתבי יד ודפוסים קדומים של סידורים ומחזורים המוזכרים בספר. במהדורה העברית נדפסו לראשונה מאות הערות והשלמות של צונץ עצמו, שנמצאו על העותק האישי שלו.

סיפור בלתי ידוע המתאר אירוע של גירוש רוח - 'דיבוק' - שהתרחש בניקלסבורג (מורביה שבמרכז אירופה, היום מיקולוב שבצ'כיה) בשנת 1696 ניצב במרכז הספר. האירוע תועד בדוח עברי שהתפרסם במועד סמוך לו, אך הדוח ביידיש קדומה שנדפס זמן קצר אחריו יוצא נגד קיצורו ו'שקריו', ופורש יריעה רחבה פי כמה ושונה ברבים מפרטיה על מה שהתרחש באותו אירוע מאגי רב משתתפים. הספר צא טמא דן במעשה לעומקו לאורן של הנורמות האופייניות לסוגת 'סיפורי רוח' מאז ראשיתה במאה השש עשרה, עוקב אחר גלגוליו והשפעתו במהלך השנים והדורות הבאים, ומגלה כי שימש דגם-אב לסיפורי דיבוק שנוצרו במאה השמונה עשרה במרחב של יהדות אשכנז. המחברת מזהה את האישים המעורבים באירוע, ועומדת על קרבה משפחתית, חברתית ואידאית של כמה וכמה מהם לשבתאים ולשבתאות. לצד סיפור הרוח נידונה כאן הסוגה הבלתי ידועה והבלתי נחקרת של 'מדריך לגירוש רוח' , ומתפרסם במלואו המדריך בכתב-יד ששימש את מגרש הרוח באירוע המרשים בניקלסבורג. הספר מאיר זווית מרתקת ופחות מוכרת של יהדות אשכנז במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, ומציג את משקלה הנכבד של המאגיה בעולמה התרבותי המגוון.

החסידות היא אחת התנועות החשובות והמשפיעות ביותר בעם היהודי בתקופה המודרנית. המחקר המודרני תיאר את התפשטותה של תנועה זו כתוצאה של התעמולה החסידית, שבאה לידי ביטוי בסגנון דרשני חדש ובכישוריהם הכריזמטיים של מנהיגי החסידים. דורשי רשומות עוקב אחר הסוגה הספרותית של הדרוש בעת החדשה, ומוצגת בו, לראשונה, מתודה המבחינה בין השכבות השונות של הטקסט בדרשה המודפסת ובמעבר מן הדרשה שבעל פה אל הספר הנדפס. הספר מנתח את הקשר שבין האסתטיקה והסגנון הדרשני, גבולות השיח וכללי הרטוריקה לבין ערכי החברה והמעמדות החברתיים שאליהם פונה הדרשן. הספר מראה שהסגנון הדרשני של החסידים לא חרג מכללי הרטוריקה שהיו מקובלים בתרבות היהודית במזרח אירופה בדורות שקדמו להופעת החסידות ובדורם של החסידים עצמם בקרב דרשנים ומנהיגים שאינם חסידים. הרטוריקה הדרשנית של חסידי הבעש"ט עד אמצע המאה הי"ט משלבת קטעי פלפול תלמודיים והלכתיים, שנועדו להרשים את שכבת העילית הלמדנית שבקהילה. הדבר משקף גם את תפקידה החשוב של סמכותם התורנית של הצדיקים החסידיים בהתפשטותה של התנועה החסידית במזרח אירופה. "ספר חשוב ופורץ דרך, הן בדרך המתודית שנקט והן בפירות רבי העניין שמחקרו הגיע אליהם. [...] העיסוק ברטוריקה, במבנה, באמצעים אמנותיים, ומתן תשומת לב לדפוסי הדרשות המקובלים והמשתנים בספרות החסידית הוא מהלך שטרם נעשה, והוא מתגלה כפורה וחשוב. [...] יש כאן ספר שפותח אופקי מחקר חדשים ומגיע למסקנות חדשניות בנוגע לדפוסים חברתיים בחסידות, למודלים של הנהגה חסידית, ומערער באופן מבוסס על דפוסי מחשבה מקובלים כגון הבלעדיות שניתנה למודל הצדיק והעדה החסידית, הצדיק והחצר החסידית ועוד. [...] את הקריאה ליוותה תחושה של רעננות והתחדשות". (פרופ' צבי מרק)

הקובץ הרביעי של מחקרי תלמוד מטעם החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים מוקדש לכבוד פרופסור דוד רוזנטל לרגל יובל השמונים שלו. פרופסור דוד רוזנטל הוא מבכירי חוקרי המשנה והתלמוד, ומחקריו מקיפים גם תחומים גובלים מגוונים. במחקריו הבהירים ובהוראתו הכובשת הוא העמיד אין ספור חידושים מבריקים ומפעימים. כמה מהם, המהווים נכסי צאן ברזל של מחקר התלמוד, שינו תפיסות מחקר וקבעו את סדר היום המחקרי בשאלות בסיסיות. פרופ' רוזנטל ערך יחד עם חבריו את הסדרה מחקרי תלמוד מראשיתה בשנת תש"ן. המאמרים בקובץ הם פירות מחקריהם של עמיתיו ותלמידיו, בתחומי עיסוקו העיקרי ובתחומים גובלים.

ספר זה נועד לקדם את מחקרו של החומר האגדי במדרשי ההלכה בעזרת השוואה מדוקדקת בין שני מדרשי התנאים לספר שמות, מכילתא דר' ישמעאל ומכילתא דר' שמעון בן יוחי, ביחידה מקראית מוגדרת – פרשת עמלק. נוסח הפנים של המכילתות המוצג בספר שונה שינוי חשוב מנוסח הפנים במהדורות הביקורתיות הקודמות של המכילתות. הוא מבוסס על כתבי יד חדשים וטובים יחסית שנתגלו לאחר צאת המהדורות הקודמות ובנוי על פי עקרונות מתודולוגיים קפדניים יותר, הנהוגים כיום בהגדרת טקסטים תלמודיים. בד בבד עם העמדת הנוסח מושתת הספר על פרשנותן המחודשת של דרשות התנאים במכילתות על פי המתודות הפילולוגיות-היסטוריות שפיתחו חוקרי התלמוד בשני הדורות האחרונים. השוואתן הצמודה של דרשות המכילתות בכל פרשת עמלק מלמדת על מקוריותה היחסית של המסורת שנשתמרה במכילתא דר' ישמעאל. לעומתה משקפת המסורת המקבילה במכילתא דר' שמעון בן יוחי מסורת משנית אשר כנראה עיצבוה עורכים שניסו לייחד לדרשות אופי ספרותי ורעיוני מפותח יותר, המשוחרר קמעה מן הצמידות הנוקשה לדרשות הפסוקים. ספר זה מבוסס על מחקר מדעי, אולם בדרך כתיבתו נעשה ניסיון להתאימו גם לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, כדי לקרב את לב הלומד המשכיל להכרה בערכם ובעצמתם של מדרשי התנאים – מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה – ולהערכת האופקים החדשים והמרתקים הנפתחים מתוך לימוד משנתם של התנאים בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני.

בספר שלפניכם מסכם פרופ' יורם יום-טוב שישים שנות תצפיות ומחקרים על בעלי חיים ברחבי העולם, ולוקח את הקוראים למסע מרתק אל נפלאות עולם החי — מסע השלוב בסיפור חייו של ילד סקרן וחובב טבע שהפך לחוקר בעל שם. מבעד לעיניו של החוקר מתגלים היופי והמורכבות שבטבע ונחשפות שלוש תובנות מרכזיות: הטבע הוא דינמי ומשתנה תדיר; כל יצור חי נמצא באינטראקציה מתמדת עם סביבתו הביולוגית והפיזית, שיוצרת מארג מורכב של יחסי גומלין; וההתאמות שפיתחו בעלי חיים לסביבתם במהלך האבולוציה הן עדות לשכלול ולתחכום שאין להם שיעור. תובנות אלה עולות ממחקרים שערך פרופ' יום-טוב ברחבי העולם לאורך הקריירה האקדמית הארוכה שלו בשיתוף עם עמיתים, סטודנטים ואף בני משפחה. הן ממחישות כיצד המחקר המדעי אינו רק מרחיב את הידע האנושי, אלא גם מעורר השראה, התפעלות ואף הערצה לפלא הגדול שהוא הטבע.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

פרופ' היינריך מנדלסון היה סטודנט צעיר לרפואה וזואולוגיה בברלין, שבה נולד ב-1910. עם עליית הנאצים לשלטון עלה לארץ עם משפחתו, השלים את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובה גם כתב את עבודת הדוקטור שלו בזואולוגיה. מנדלסון השקיע מאמצים רבים להרחיב את הידע הזואולוגי בארץ, ולימים היה למנהל המכון הזואולוגי, אחת מאבני היסוד של אוניברסיטת תל אביב. הוא כיהן כסגן נשיא האוניברסיטה וכדיקן הפקולטה למדעי הטבע. מחקריו הרבים זיכו אותו בתואר "אבי הזואולוגיה" בישראל ואחד האבות המייסדים של תחום שמירת הטבע. מתחילת לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ניהל מנדלסון יומן שבו רשם את תצפיותיו על החי והצומח ברחבי הארץ ובארצות השכנות. היומן נרשם בפנקסים רבים משנת עלייתו, 1933, ועד 1958. הוא ערך רישומים רבים של ציפורים ובעלי חיים אחרים. ברישומיו הנהדרים "תפס" את אופי המאוירים והתנהגותם בצורה ייחודית. רבים מהם מלווים את דפי הספר הזה. היומנים הם מסמך בעל חשיבות עצומה לחקר הטבע בארצנו, בסיס ומקור מידע המספק לחוקרים בני זמננו אפשרות להבנה ומחקר של תהליכים רבים שקרו מאז ועד ימינו. המעיינים בספר ילמדו רבות על דרכו של מנדלסון ויוכלו ללמוד ממקור ראשון על דמותו של עולם החי העשיר שלנו במחצית הראשונה של המאה העשרים.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

This is the first book-length study of the life and career of the Israeli chemist Ernst David Bergmann. It traces his birth and education in Germany; his decision, after the rise of Hitler, to immigrate to Palestine rather than to accept a position at Oxford; and his intimate 18-year association with Chaim Weizmann – not only as his closest scientific associate but also as Scientific Director of both the Sieff Institute and of the Weizmann Institute. Also described is his tragic falling out with Weizmann over the issue of the role of science in defense research, leading to his subsequent 18-year association with David Ben-Gurion as his personal science advisor and as Head of Scientific Research for the Israeli Defense Ministry, and to his pivotal role in the development of the Israeli atomic bomb. For the last 23 years of his life Bergmann also served as Professor of Organic Chemistry at the Hebrew University, where he trained a generation of Israeli chemists, as well as playing a key role in the organization of virtually every aspect of the present-day Israeli scientific community.

תשעים וחמשה משירי רבי יהודה הלוי, המשורר הימי-ביניימי הגדול, תרגם לגרמנית ופירש הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויי ג (1886 — 1929). תרגום ופירוש זה הוא גשר הנטוי על פני תקופות והשקפות עולם, גורלות ואמונות . הלוי היה משורר ופילוסוף אירציונליסט המגיב על ההגות האריסטוטלית הערבית בימי הביניים; רוזנצוויג גדל בבית יהודי מתבולל ואף עמד להתנצר. בסופו של מאבק רוחני סוער הוא דבק ביהדותו ועשה אותה למוקד חייו, יצירתו והגותו. הוא היה ליהודי דתי בדרך מיוחדת לו, וניגש מתוך כך לתרגום ולפירוש שיריו של יהודה הלוי. התרגום והפירושים המגשרים בין שירי הלוי לעולמו הרוחני של רוזנצווייג הם עדות מעמיקה על אמונה ושירה, הגות וכמיהה לציון. תרגום הפירוש מגרמנית לעברית, ואיתור המקורות מקראיים וחז"ליים העומדים ביסוד שיריו של הלוי, הם פרי עמלו של מיכאל שורץ, חתן פרס ישראל לשנת תשע"א. הספר נפתח במבוא מקיף מאת יהוידע עמיר. פרופסור עמיר הוא מרצה למחשבה יהודית מודרנית בהיברו יוניון קולג'. מחקריו הרבים עוסקים במגוון רחב של הוגים בני העת החדשה. בשנת תשס"ד יצא לאור ספרו "דעת מאמינה: עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצוויג". עמיר ערך את תרגום "הספרון על השכל הבריא והשכל החולה" של פרנץ רוזנצווייג, שהתקין הראל קין (תשס"ה).

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

תורתם של בעלי התוספות, הלוא הם חכמי גרמניה וצרפת במאות השתים עשרה והשלוש עשרה, היא עמוד הברזל של ההלכה ושל המשפט העברי. אך מדף הספרים של בעלי התוספות המונח לפנינו אינו אלא קצה הקרחון של היצירה המקיפה שהם כתבו, יצירה שחלקה הגדול אבד במהלך הדורות בצוק העתים. בחיבור שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות נאספו אחד לאחד השרידים המועטים ששרדו מן הספרים האבודים, בעיקר בציטוטים בספרות ימי הביניים שבדפוס ושבמאות כתבי יד, במטרה לשחזר, לתאר, ולעתים אף לאתר בכתבי יד עלומי שם, את כתביהם האבודים של בעלי התוספות. הספר מורכב משתי חטיבות עיקריות. הראשונה, הגדולה יותר, דנה בספרים אבודים של ארבעה בתי מדרש של בעלי התוספות: ר' אליעזר בן נתן ממגנצא ומשפחתו, ר' ברוך ממגנצא, ר' שמחה משפירא ותלמידיו ור' יחיאל מפריז ומשפחתו. החטיבה השנייה מתמקדת בחיבורים אבודים שעסקו בנושאים ספיציפיים: ספרים בהלכות איסור והיתר, ספרי מנהגים, ספרי ליקוטים וקבצי תשובות. מקום נכבד בספר מוקדש לבירורן של שתי שאלות היסטוריות-תרבותיות בעלות חשיבות לחקר עולם הספר בכלל: האחת, מדוע אבדו מאתנו ספרים כה רבים ולמה ספרים מסוימים אבדו ואחרים השתמרו בידינו. והשנייה, האם וכיצד ניתן לשחזר את התמונה השלמה של הספרים שאבדו מתוך רסיסים מועטים כל כך שנותרו בידינו.

מהדורה חדשה בתוספת מבוא למסכת סנהדרין מבואות אלה נכתבו במשך ארבעים שנה. הראשון , על סדר נשים, הופיע בסוף שנות השישים, ואחרון, על בבא בתרא , לפני חודשים אחדים. טבע הדבר שבמשך זמן כה ארוך יחולו שינויים חשובים שלפעמים מבטלים את מה שנאמר מקודם. וכשאדם בא היום לסכם את תוכן המבואות, די אם יתפוס את לשון אחרון בלבד ויסכם רק מה שנאמר באחרונה. וכן אם בא מישהו להדפיס את המבואות מחדש, די אם ידפיס רק את זה האחרון. הקודמים אינם תורמים למסקנת העניין. חשבתי כך גם אני. אבל חברו עלי חברי ושכנעוני שלספר מחקר כזה גם ל"הוה אמינא" יש חשיבות תוכנית לבד מחשיבותו ההיסטורית. הידיעה למה בחר המחבר במסקנא מסוימת ולא באחרת מגבירה את התודעה בצדקת המסקנה ומחזקת את השכנוע בה, וגם מאפשרת לנו--אם יבוא אדם ויציע מה שכבר נאמר ונדחה--לומר לו שכבר היו הדברים בעולם, כבר נאמר כך ונדחה וגם נראה לו את נימוקי הדחייה. הקדמנו את המבוא לבבא בתרא אף על פי שמבחינת הזמן הוא אחרון, משום שבו אנו מסכמים בפרוטרוט, ולפעמים בהשוואה למשנה ולירושלמי, את השקפתנו על התהוות התלמוד הבבלי. שאר המבואות מסבירים במקצת איך הגענו להשקפה זאת ומדוע בחרנו בה, והם טפלים במדת מה למבוא הראשון. כמובן, מי שרוצה להתחיל עם שאר המבואות , טעמו ונימוקו עמו. הוא בחר בסדר ההיסטורי. מה שנכתב ראשון הוא קורא ראשון. ומכיון שהראשון שלו הוא המבוא לסדר נשים, הרי יש לו טעם נוסף , מלבד שהוא נכתב ראשון . נושאו של מבוא זה הוא פירושים דחוקים ודרכם היא הדרך הכי קלה לקבוע את מציאותם של הסתמות, נושאם של שאר המבואות, אם כי פירושים אלה מעטים הם בהשוואה לחלקם של הסתמאים בהתהוות התלמוד.

ספר זה הוא ניסיון לפרש מסורות מספרות הקבלה המתייחסות לגוף האלוהי הנשי. ריכוזן של מסורות אלה במחקר מיוחד מסב את תשומת הלב לפן חשוב של ספרות הקבלה: היותה של האלוהות בעלת בחינות זכריות ובחינות נקביות כאחת. באמצעות כלים פרוידיאניים, ליתר דיוק תאוריות של תלמידי פרויד ומבקריו – בעיקר ז'אק לקאן ולוס איריגרה – המחבר מנתח במפורט מיתוסים קבליים שנבנו על מסורות מקראיות וחז"ליות, החל מזיהויה של התורה עם ה'חכמה', שנמשלת כבר בספר משלי לאישה, ועד לתפילה המכוונת לספירת השכינה, אשת החסיד בעליונים, בספרות החסידית. ניתוח זה מציג תמונה חלופית לתיאור האנתרופומורפי-הגברי של האלוהות העולה מחיבורים קבליים רבים וממחקרם. בתמונה המוצגת כאן האלוהות היא גם אם לעולם, המיניקה את המקובל ואת עם ישראל ומספקת מזון רוחני וגשמי לנמצאים בעולם של מטה. עוד נחקרים בספר משמעות האהבה בין העליונים לתחתונים ומודל האהבה הרגשית בין בני הזוג הנשוי. דיון זה פותח בביקורת על גישה רווחת במחקר, שעל פיה אין אהבה רגשית בספרות חז"ל ולכן יש להבין כל אמירה של 'אהבה' כביטוי לחשק הגופני של הזכר בלבד. המחבר מציג מסורות חשובות ומראה שספרות חז"ל מבוססת על הרעיון של אהבה רגשית בין אלוהים לאדם, וגם בין איש לאישה. ברוח זו הבינו המקובלים את המסורות הללו ובנו את תורתם על הצורך באהבה רגשית. הספר נחתם בדיון בשאיפתם של מקובלים אחדים לכלול את נשותיהם בלימוד תורת הסוד.

ר' מרדכי בן אליעזר כומטינו, בן המאה החמש עשרה, היה ממנהיגיה הרוחניים של הקהילה הרבנית בקושטא בעת התמוטטות המשטר הביזנטי וכיבוש הבירה על ידי העותמאנים. הוא היה עד לפריחה אחרונה של התרבות היהודית הביזנטית והיה מעורב בהתפתחות היחסים בין היהודים הרבניים לבין הקראים. לכומטינו היו הרבה תלמידים קראים והוא קשר קשרים גם עם נציגים נכבדים של החברה הנוצרית והמוסלמית המקומית.רוב כתביו של כומטינו הם פירושים על התורה ועל חיבורי קודמיו הגדולים. מבחינה זו, הם עיבוד מחדש של מורשת ספרותית יהודית ספרדית בעיקרה וגם מורשת יהודית ביזנטית ופילוסופית ומדעית כללית. אך כתביו הם גם תוצר של הקשר היסטורי, יש בהם תגובות למתחים ולסכסוכים שהסעירו אותו, והם מושפעים מחוויותיו האישיות. הספר הפירוש כדיאלוג מסרטט את הדיוקן האינטלקטואלי ואת קורות חייו של ר' מרדכי כומטינו בהקשר של מקומו וזמנו ומנתח את חיבורו הראשי: פירושו על התורה. כומטינו מתמודד בחיבור זה עם שני אתגרים מרכזיים: מחד, עליו להתחשב בציפיותיהם ובדעותיהם של תלמידיו וקוראיו הקראיים ובמסורת הפרשנית שהם מסתמכים עליה, כשהוא עצמו נשאר נאמן לעקרונותיה של האמונה הרבנית. מאידך, עליו להתמודד עם אחד הנציגים הדומיננטיים של פרשנות המקרא בימי הביניים, ר' אברהם אבן עזרא. וכל זאת בעודו שומר על עצמאות מחשבתית. הספר חושף דמות של עולם רוחני ותרבותי שאינו ידוע דיו ומנסה גם לענות לשאלות בדבר מהותה ומשמעותה של כל פעילות פרשנית, שהיא מעצם טבעה דיאלוג עם טקסט, עם קונטקסט, עם קודמים מפורסמים ועם תלמידים, קוראים, שותפים לדעה ובני פלוגתא. התמונה המגוונת ורצופת הניגודים שהספר הפירוש כדיאלוג חושף מרגשת ומלהיבה גם את הקוראים בני ימינו. סגולותיו של הדיאלוג והקשיים הכרוכים בו ראויים תמיד לשמש נושא למחשבה.

פרופסור שרגא אברמסון ז"ל היה החוקר החשוב בדורו בתחום של ספרות הגאונים ומורם של מרבית העוסקים בתחום זה בדור שלאחריו. ספר זה הוא האוסף השלישי של מחקריו העוסקים בתקופת הגאונים, והוא מצטרף לשני האוספים הקודמים, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים (תשכ"ה) ו עניינות בספרות הגאונים (תשל"ד), הידועים כספרי חובה לכל המתעניין בתקופה מכוננת ומרתקת זו. הוא מכנס מחקרים שפרסם פרופסור אברמסון בחייו שלא נכנסו לשני קובצי מחקריו הקודמים יחד עם כמה מחקרים שנמצאו בעזבונו. המאמרים הכלולים בו עוסקים בנתחים שונים של ספרות הגאונים, ובייחוד ראויים לציון כמה מחקרים המוקדשים לסדר רב עמרם גאון, לאגרת רב שרירא גאון ולספר המקח והממכר של רב האיי גאון.

רבי יוסף בכור שור היה תלמידו של רבנו תם ומבעלי התוספות החשובים בדורו. חיבורו על התורה הוא אחת היצירות המרתקות שהוציאה מתחת ידה אסכולת הפשט בצפון צרפת שפעלה במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה. על רקע חשיבותו הרבה של הפירוש, מפתיע לגלות עד כמה מעט נכתב עליו. הספר המוצע כאן מתעתד למלא במידת מה חיסרון זה. בספר יוצגו סוגיות מרכזיות בפירושו של ריב"ש תוך השוואה מתמדת לפירושי קודמיו, החל בפרשנות חז"ל, דרך תרגום אונקלוס, וכלה בפרשנים השייכים לאסכולת הפשט – רש"י, ר' יוסף קרא ורשב"ם. בספר מוצגת התמודדותו עם השאלה שהטרידה אותו ואת בני זמנו: מה המקום של פירוש חדש ונוסף לתורה, מעבר לפירושים שכבר נכתבו עד ימיו ומונחים על שולחן עבודתו. הטענה המרכזית היא שריב"ש צעד במסלול שנע בין המשכיות לבין חדשנות. התנועה שבין המוכר למקורי היא המוקד המרכזי בפרשנותו של בכור שור, ובצד מחויבותו למסורת הפרשנית, הוא השכיל לסלול נתיבים חדשים ומתודות מקוריות שקודמיו לא פיתחו. הספר ישמש כלי עזר רב חשיבות לחוקרי פרשנות המקרא, ללומדי תורתו של ריב"ש ולכל אוהבי המקרא ופרשנותו.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש