מכתביו של ניטשה מאפשרים לנו היכרות עם האיש עצמו – בייסוריו, בבדידותו, ברגישויותיו ובשנאתו, באהבותיו ובערגותיו, וגם בחולשותיו.
רק אדם כמו ניטשה היה מסוגל לעמוד על העולם המופלא, המוזר ואפוף הסוד הזה, שבו אדם חולה ונוירוטי נלחם נואשות כדי להגיע לבריאות שתאפשר לו לקיים אורח חיים נורמלי למראה ויצירתי למקרא. ניכר ממכתביו של ניטשה כי היה פסיכולוג שאין דומה לו. תהליכי ההתוודעות העצמית וההתגברויות העצמיות המתועדים במכתבים אלה הופכים את הקריאה בהם למרתקת. וזאת, כמובן, בתנאי שאנחנו מתקרבים ל"דמותו של קורא מושלם" שניטשה ביקש לעצמו, דהיינו לקורא שהוא "מפלצת של עוז וסקרנות, ונוסף על כך גם משהו גמיש, ערמומי, זהיר, הרפתקן ומגלה מבטן ולידה".
הקריאה במכתבים מאפשרת הצצה אינטימית לנעשה בתחומי התרבות, ההגות והמוזיקה באירופה של סוף המאה התשע עשרה, וכן התוודעות לתהליכים ולאישים שעיצבו את תרבות המערב באותה עת.
"לבסוף, לוּ היקרה שלי, אני חוזר על בקשה מקרב לב משכבר הימים: היי למי שאת! בתחילה חש האדם צורך דוחק להשתחרר מהאזיקים הכובלים אותו, ולבסוף הוא צריך לשחרר את עצמו מהשחרור הזה! כולנו סובלים באופן זה או אחר ממחלת האזיקים, גם לאחר שניתצנו את השלשלאות".
זוהי איגרת מסוף אוגוסט 1882 ששלח ניטשה ללוּ סלומֶה, אהובתו, ואין כמו מילים אלה, המתארות את חייו של ניטשה כפי שהם נחשפים באיגרות, להעיד לא רק על אישיות נאורה ואנושית, אנושית מדי, אלא גם על יחסו החם והאוהד לעם היהודי וליהודים.
