הקריאה לעריכת משאל עם חוזרת ונשמעת במדינת ישראל בשכיחות רבה, ואף על פי כן מעולם לא התקיים בישראל משאל עם. כלי הכרעה זה הפך לפנטום בפוליטיקה הישראלית. הקריאה לעריכת משאל עם נסמכת על ההנחה שפתרונן של סוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת איננו אפשרי במערכת הפוליטית הקיימת ושנכון להפקיע ממנה את ההכרעה בעניינן ולהעבירה ישירות אל האזרחים. לא מקרה הוא שהנחה זו נשמעת בד בבד עם התביעות לרפורמה בשיטת הבחירות ולקיום בחירות מקדימות - פריימריז - במפלגות. האם משאל עם אכן מתאים למערכת הפוליטית הישראלית? הייתכן שבאימוץ משאל עם ככלי הכרעה טמונות סכנות? האם יש סתירות בין אימוץ כלי הכרעה זה, המזוהה עם דמוקרטיה ישירה, ובין הדמוקרטיה הישראלית? במאמרים שבקובץ פנטום בפוליטיקה: ישראל ומשאל העם המחברים מציעים ללמוד מניסיונן של מדינות שקיימו משאלי עם בעבר ובהווה ולבחון את השימוש בהם במבט השוואתי. בצד המבט ההשוואתי נדונה מידת התאמתו של כלי הכרעה זה לפוליטיקה ולחברה בישראל. סוגיות אלה נבחנות לאורן של דיסציפלינות שונות, ובהן מדע המדינה, סוציולוגיה, פילוסופיה ומשפטים.

'גבר גבר' - צ.ה.ל הוא הזירה בה מעוצבות הזהות הגברית והנשית המלווה כל מי ששירת בצבא למשך כל חייו. גבריות, כמו נשיות, היא דימוי או אידאל שהכול מכירים אך איש אינו יכול להגדירה במדויק. האם גבר הוא החייל הממושמע, המיומן בשליטה עצמית ופועל בקור רוח תחת אש הקרב, או גבר הוא מי שלא מקבל הוראות מאף אחד? האם הלוחם נושא הנשק היודע להרוג ומוכן להיהרג למען המדינה מגלם את הגבריות, או זה המפרנס את משפחתו? האם רק זכרים יכולים להיות גברים? אין כמובן גבריות אחת: זהויות מגדריות הן 'קטגוריות מומצאות' המתפתחות בנסיבות חברתיות והיסטוריות ייחודיות ומשתנות תדיר. ועדיין, תפיסות של הגבריות ממלאות תפקיד חשוב בעיצוב החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום יום של כולנו. הספר זהויות במדים: גבריות ונשיות בצבא הישראלי בוחן את הזהויות המגדריות הנבנות במוסד שנחשב לגברי מכול - הצבא. באמצעות ראיונות ושיחות עם חיילות וחיילים, המחברת בוחנת לעומק ארבע קבוצות: חיילים קרביים, חיילים בתפקידי צווארון כחול, חיילות בתפקידים 'גבריים' וחיילים בתפקידי צווארון לבן. בניגוד להנחה הרווחת הרואה קשר אחיד בין צבא לבין גבריות, המחברת מראה כי בצבא מתגבשות זהויות גבריות מגוונות, הנבדלות על פי ההקשר המעמדי, האתני, המגדרי והתעסוקתי של החיילות והחיילים. אולם למרות הגיוון הרב, כל הזהויות בצבא מעוצבות מתוך דיאלוג עם דמותו הדומיננטית של החייל הקרבי - דיאלוג שחיקוי ודחייה משמשים בו בערבוביה. החייל הקרבי, הנתפס כמגלם הגבריות הדומיננטית והאזרחות הטובה, ניצב אפוא בראש 'פירמידה' של זהויות המשקפת את המבנה הריבודי של החברה בישראל. המסע במסלולים המורכבים של בניית הזהות הקרבית והזהויות הצבאיות המתעצבות ביחס אליה, חושף את הכוחות המעצימים את המיליטריזם הישראלי, כמו גם את הכוחות המערערים עליו ומאתגרים אותו. הספר יוצא בשיתוף עם ספריית אשכולות וספריית מגדרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

מה מצאו שוחרי הספרים בהיכנסם לחנויות הספרים היהודיות באודסה, בוורשה ובקרקוב בשלהי המאה התשע עשרה? מי היו האנשים שעסקו בהפצת הספרים? אילו ספרים מילאו את מדפי חנויותיהם? איזו תרבות ביקשו להציע לבאים בפתחם? הספר בחנותו של מוכר הספרים עניינו התפתחותה של תרבות יהודית מודרנית במזרח אירופה באמצעות המיקרוקוסמוס של חנות הספרים. חגית כהן משחזרת את עולמם ואת דפוסי פעילותם של מוכרי ספרים בערים שונות במזרח אירופה בעזרת תיעוד עשיר שנחשף כאן לראשונה. מוכרי הספרים חשו מחויבות עמוקה להפצת ספרות ההשכלה העברית במזרח אירופה. הם הפיצו בחנויותיהם מחקרי יהדות, ספרי מדע פופולרי ואת חידושי הבלטריסטיקה העברית. בשלהי המאה התשע עשרה חל שינוי ניכר באופיין של חנויות אלה. למורת רוחם, בניגוד להשקפת עולמם ומתוך היענות לתביעות הקהל, החלו מוכרי ספרים אלה לשווק כמויות גדלות והולכות של ספרות יידיש מקורית ומתורגמת וספרי דת. צעד אחר צעד נחשף בפנינו תהליך התגבשותה של תרבות קריאה המונית בלשון היידיש והתרחבותם של מעגלי הקוראים היהודים.

אבנרי היה במשך ארבעים שנים קול אחר בזירה הציבורית של מדינת ישראל. הוא ערער על אמיתות מוצקות וחשף, בלי מורא ובלי משוא פנים, פנים אפלות באוטופיה הציונית בהתממשותה. ניצה אראל בוחנת את ייחודו של 'העולם הזה' ואת האופן בו שיקף ואף זירז התפתחות של תהליכים שעיצבו את פניה של החברה הישראלית. זאת באמצעות ניתוח טקסטואלי של הדברים שהתפרסמו בו בשנים 1950—1965, ובדיקת מערכת היחסים בין השבועון ועורכו לבין כוחות שונים בשדה הפוליטי והעיתונאי. בסגנונו המיוחד ובחושיו העיתונאיים הצליח אורי אבנרי להביא לשינוי פניה של העיתונות הישראלית. הספיקות שעורר 'העולם הזה' דרבנו חשיבה עצמאית והעלו שאלות מרכזיות בדבר אופייה של החברה בישראל: האם תהיה מדינת ישראל מדינת לאום יהודית אתנוצנטרית או תפתח לאומיות ישראלית כלל-אזרחית פתוחה המבוססת על ערכים אוניברסליים? זו השאלה שהעלו אורי אבנרי ו'העולם הזה' לדיון מיד לאחר קום המדינה. זו גם השאלה העומדת ביסוד קיומה של ישראל היום.

אווירת העוינות בין יהודים לערבים שליוותה את הקמתה של מדינת ישראל העיבה על המגעים התרבותיים בין הצדדים. רבים התקשו לראות את עולמו הרוחני של הצד השני במשקפיים ניטרליים הן מחמת המטען הרגשי הנלווה לסכסוך הן בשל השונות בשיח התרבותי של כל אחד מהצדדים. העובדה שביאליק, עגנון וא"ב יהושע הופיעו בלבוש ערבי מעידה על רצון בדיאלוג אך הספר מתאר כיצד שיקולים אידאולוגיים משתלטים על פעילות התרגום. הספר תרגום בצל עימות בוחן את פעילות התרגום מן הספרות העברית החדשה לשפה הערבית. התפתחותם, מעמדם ואופיים של התרגומים בארבעים השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, והנורמות ששלטו בפעילות התרגום לפני המעשה, במהלכו ואחריו, עומדים במוקד הדיון . לצורך זה נבדקו עשרות תרגומים לערבית של יצירות בנות זמננו מן הסיפורת והשירה העברית שהופיעו בבמות שונות בישראל ובעולם הערבי. המחבר מצביע על שלושה מגזרי תרגום הנבדלים זה מזה מבחינת הגורמים המעורבים בפעילות התרגום, השיקולים המנחים אותם ומדיניות התרגום שלהם: בפעילות התרגום שהתנהלה בישראל בשנות החמישים והשישים בלטה מעורבותם של גורמים ממסדיים, כגון מוסדות ההסתדרות והעיתונות הערבית הממשלתית. הללו ביקשו לתרגם לערבית טקסטים שגונם חברתי ואידאולוגי. לכן בחרו יצירות שביטאו את הקונצנזוס הציוני, נקטו מדיניות של השמטות ותוספות, והן תורגמו לערבית גבוהה. אחרי 1967 עברה פעילות התרגום בישראל למסגרות עצמאיות שנתמכו על ידי הממסדרוב המתרגמים גילו נאמנות לטקסט העברי, שילבו עברית בתרגומיהם, והתייחסו לתרבות העברית כתרבות הגמונית. תבוסת 1967 הגבירה את ההתעניינות בחברה, בתרבות ובספרות הישראלית. רוב המתרגמים ביקשו לחשוף באמצעות פעילות התרגום את אופייה הגזעני והתעמולתי לטעמם של הספרות העברית ובחרו לתרגם יצירות שתכניהן מבליטים את זרותה.

כיצד אפשר לשמור על כבוד האדם בתנאי מלחמה? האם המחויבות לכבוד האדם כוללת את הדאגה לרווחתו ולצרכיו הבסיסיים? איך לנהל מדיניות ביטחון יעילה ובה בעת להגן על כבוד האדם ועל חירותו? משחר ימי ההיסטוריה נדרשו מסורות הגות לסוגיית כבוד האדם מתוך שאיפה לקבע ערכים הומניסטיים. העיסוק בסוגיה זו הוליד פילוסופיות ותפיסות עולם שלימים עיצבו את פני התרבות הדמוקרטית הליברלית. תורות המוסר והשיח החוקתי בני זמננו רואים בכבוד האדם ערך חוקתי ומעלים שאלות הנוגעות לזכויות, לאוטונומיות, למידות טובות ולמוסר. שאלות אלו מקבלות משנה תוקף ומעוררות יתר עניין בעידן של תמורות פוליטיות וחברתיות, המציבות לפנינו דילמות חדשות. ליברליזם, פמיניזם, גלובליזציה, גזענות, חסמים דתיים ומעצורים תרבותיים-כל אלה שזורים בערבוביה בתפאורה עוינת, והגבול בין ביטחון לבין רמיסת כבוד האדם הולך ומיטשטש. אסופה זו דנה בסוגיית כבוד האדם במאה העשרים ואחת מן ההיבטים המשפטי, הפילוסופי והמוסרי בנסיון לכונן בישראל תשתית מושגית של ערכי כבוד האדם, שתסייע לביסוס ערכים אלו בחיי היום יום שלנו.

הספר זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית , חושף בממצאיו המפתיעים עד כמה זירת הספורט, התמימה כביכול, היא למעשה זירת קרב פוליטית ממשית. יותר משליש מקבוצות הכדורגל בישראל הן קבוצות ערביות, בעוד שרק כשישית מאזרחיה הם ערבים. מדוע זוכים האזרחים הערבים להצלחה דווקא בכדורגל? לאלו כיוונים פוליטיים עשוי הייצוג הזה להוביל? האם הכדורגל הוא חלוץ ההולך לפני המחנה המבשר שוויון עתידי בין יהודים לערבים, או שמא הוא בבחינת משכך כאבים שאינו אלא תחליף למדיניות שוויונית? האם ההתעצמות בזירת הכדורגל מחזקת תחושות של גאווה לאומית פלסטינית, או שמא הכדורגל אינו אלא תחליף לשאיפות לאומיות? מהי תרומתו של הכדורגל לעיצובן של זהויות מגדריות, מקומיות ודתיות בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? שאלות אלה נדונות בספר, המשלב מחקר היסטורי שראשיתו בהתפתחות הספורט הפלסטיני בימי המנדט הבריטי, עבודה אתנוגראפית ביציעי הכדורגל, ראיונות עם אוהדים ובעלי תפקידים, בחינה של עיתונות הספורט הערבית והעברית וניתוח סקרים ותמיכה מוסדית בספורט.

אילו ערכי יסוד חייבים להיות משותפים לכלל אזרחי ישראל? במה ייחודה של האזרחות הישראלית -מדינה שבה רוב יהודי ומיעוט ערבי? מהם מקורות ההשראה של תכניות הלימודים בנושאי אזרחות בישראל? כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה להעשיר את שפת האזרח בישראל? שפת אזרח בישראל הוא קובץ מחקרים, מסות ודיווחים אודות מפגשים בין יהודים וערבים המציעים ראייה מגוונת שמנסה לענות על השאלות הללו. נכללים בו מאמרים הבוחנים את שורשי הפערים בין תודעות אזרח שונות המתקיימות בו זמנית בישראל (דן אבנון, איל חוברס רויטל עמירן ספיר ומשה בהר), ומאמרים הדנים במתח בין דוברי עברית ודוברי ערבית בהקשר זה (מיכל זק, עסאם אבו ריא ורות גביזון). יש המציגים מבט ביקורתי על הדרכים לשילוב המלצות של ועדות ציבוריות שעסקו בנושאים אלו עם יישומן בפועל (הללי פינסון וגייל טלשיר). מוצעות בספר דרכי הסתכלות חדשניות על הזירה הציבורית ועל תפקידה של ההשכלה הגבוהה בהעצמת היכולת הביקורתית של האזרח בישראל (דפנה סרינג ואבנר דה-שליט). כל מי שחש בצורך להעמיק את התודעה האזרחית בישראל - זו של יחיד וזו של קבוצות וארגונים, של לומדים ושל מלמדים - יגלה בקובץ זה שפה אזרחית רעננה - שפה משכילה, מנומקת, שוויונית, מגוונת ורגישה לצורכי אזרח בישראל.

באר שבע היא סמל לנחשלות בישראל. מצבה העגום של העיר וקיפאונו הממושך של אזור הנגב קשורים זה בזה, ויחד הם מהווים סוגיה אינטלקטואלית מרתקת ובעיה חברתית כאובה. הספר מציג לראשונה בדרך חושפנית ומלאה את המאבקים הפוליטיים ואת השסעים החברתיים המונעים מבאר שבע לשמש מרכז אזורי ממשי. סיפור התעצבותה של באר שבע בשנות החמישים והשישים מעלה שתי דמויות רבות עוצמה: דוד בן-גוריון ודוד טוביהו. הגשמת שאיפתו של בן-גוריון, לצרף את "השטח הריק בדרום" למדינת ישראל, פתחה פתח לשאיפתו של טוביהו, איש גדוד העבודה וסולל בונה, לדחוק את העיר העתיקה ה"לבנטינית", ולעשות את "באר שבע העברית" לעיר הרביעית של ישראל. בעזרת קומץ ותיקים וכוחה האדיר של ההסתדרות באותה תקופה נלחם טוביהו באדישותה של הממשלה, באדישותם של הוותיקים (שראו בנגב "ארץ אחרת" וביקשו לנוח מהמעמסה הקולקטיבית), בממשל הצבאי ובחברה המיוחדת שקיבלה זיכיון לניהול העיר. מאבקו הבלתי מתפשר של טוביהו לשליטה בעולים החדשים הרבים שהחלו לזרום אל העיר, ובעיקר מול הקהילה העיראקית הגדולה והמאורגנת, הביא לקץ כהונתו כראש העירייה ולפרישתו מן הפוליטיקה המקומית ב-1963. אירוע זה דחף אותו להשקיע את כל מרצו בבנייתה של האוניברסיטה, שתאפיל על העיר שאכזבה אותו. האוניברסיטה ובית החולים הסמוך אליה – שיחד יצרו "מתחם אירופי" הקשור לתרבות ולאנשים מהמרכז – הוקמו בלב לבן של שכונות מהגרים עניות, והדבר הפך למאפיין הבולט ביותר של באר שבע ולמקור העיקרי לסטיגמה הקשה שלה משנות השבעים. איתן כהן (מחבר "המרוקאים – הנגטיב של האשכנזים", 2002) מציע לנסות ולהתמודד עם בעיותיו המיוחדות של האזור הצחיח, שרוב תושביו נמצאים בשולי תהליך הגלובליזציה, באמצעות בניית מערכת אזורית שהעיר התורכית היא הלב שלה. ההרמוניה בין מזרח למערב שבמתחם המוזנח הזה, יכולה לשמש מקור השראה לשיקום תרבותי וחברתי אמיתי של ציבור רחב – יהודי ובדואי כאחד. שיתוף פעולה ברוח זו מצד הישובים הקהילתיים והעולים החדשים יולידו זהות ייחודית ויעניקו לבאר שבע את החיוניות החסרה כל כך בנגב.

בספר בין לאומיות לאמנות מוצגת היווצרותו של שדה האמנות הפלסטית בישראל על רקע התהליכים הפוליטיים של בניית האומה. בהשוואה למקומות אחרים התהליך שהתרחש בישראל מציב לפני החוקרים אתגר ייחודי. מתוך שדה האמנות הפלסטית שהחל לצמוח בשנות העשרים של המאה העשרים יצאה התביעה לנתק את האמנות הזאת מכל שיקול חיצוני לה – בכלל זה השיקול הפוליטי-לאומי – והיא הלכה והתחזקה והגיעה לשיאה עם הקמת קבוצת 'אפקים חדשים' בשנת 1948. בתביעה זו היה משום ביטוי לסתירה לכאורה בין העשייה האמנותית ובין הנסיבות ההיסטוריות של גיוס חברתי והסתגרות פוליטית-תרבותית לעת זו של בניית האומה והקמת המדינה. במוקד הספר שתי שאלות: אילו תנאים היסטוריים-חברתיים אפשרו לתביעה האמנותית ולתביעה הפוליטית להתקיים זו בצד זו? מה היו נקודות ההשקה בין תחומי העשייה בחברה הישראלית באותם ימים? המחברת בונה את ההסבר מנקודת ראות בין-תחומית: מאפייניו של שדה האמנות מובהרים באמצעות מושגים סוציולוגיים. השדות בחברה פועלים למען עצמם, שדה שדה והגיונו. ההתחברות ביניהם מובנת מתוך אימוץ דרך הביקורת ההדדית ובהצלבת הסוציולוגיה עם תולדות האמנות. כך זוכה הלאומיות להגדרה גמישה ורחבה יותר. לקורא מתברר שבפרויקט הלאומי פועלת מקהלה רבת קולות. התביעה האמנותית לאוניברסליות ולאוטונומיה אמנותית, שלכאורה הייתה לא לאומית או לאומית קלושה, קוטפת את פרי הישגיו של הפרויקט הלאומי.

Jewish women's exclusion from the public domains of religious and civil life has been reflected in their near absence in the master narratives of the East European Jewish past. As a result, the study of Jewish women in eastern Europe is still in its infancy. The fundamental task of historians to construct women as historical subjects, 'as a focus of inquiry, a subject of the story, an agent of the narrative', has only recently begun. This volume is the first collection of essays devoted to the study of Jewish women's experiences in Eastern Europe. The guest editors for this volume are Paula Hyman of Yale University, a leading figure in Jewish women’s history in the United States, and ChaeRan Freeze of Brandeis University, author of a prize-winning study on Jewish divorce in nineteenth-century Russia. Their introduction provides a much-needed historiographic survey that summarizes the major work in the field and highlights the lacunae. Their contributors, following this lead, have attempted to go beyond mere description of what women experienced to explore how gender constructed distinct experiences, identities, and meanings. Among them, Shulamit S. Magnus analyses perhaps the best-known memoir written by an east European Jewish woman—Pauline Wengeroff’s Memoirs of a Jewish Grandmother. Ellen Kellman explores the life of a prominent Jewish feminist whose activism was shaped by the devastating impact of the First World War. Moshe Rosman considers the question of whether Jewish women in eastern Europe had power. There are two chapters on the education of Jewish women in eastern Europe (Eliyana Adler, Carole Balin), and two on Jewish women who converted to Christianity (ChaeRan Freeze, Rachel Manekin). Tova Cohen considers how female authors writing in Hebrew encoded their gender concerns in their writing, while Ewa Plach demonstrates the concerns of cosmopolitan bourgeois and intellectual Jewish women. Her analysis of a Zionist women’s Polish-language feminist newspaper illustrates the heterogeneity of Polish Jewish womanhood and the hybrid nature of Jewish identity. In seeking to recover lost achievements and voices and place them into a broader analytical framework, this volume is an important first step in the rethinking of east European Jewish history with the aid of new insights gleaned from the research on gender.

התנ"ך היה טקסט מעצב זהות ראשון במעלה בחברה היהודית המתגבשת בארץ ישראל . בתהליך בניית האומה מילא התנ"ך תפקידים סותרים: הוא הזין רומנטיקה לאומית שנתקשרה בעבר מפואר, וגם נתן חיזוק לרעיונות אוניברסליים. הוא שימש תשתית לעיצובם של אפוס ומיתוס לאומי, וגם מסד למערכי מוסר ואמונה השמים גבול ללאומנות. הוא שימש להוכחת דבר והיפוכו: את היות עם ישראל "ככל הגויים" ואת היותו "עם סגולה"; את "ארציותו" ואת "רוחניותו". התנ"ך הופקע מהקשרו הדתי והיה לאבן יסוד במערכת הסמלים הלאומיים. התרבות העברית החדשה שהתגבשה בארץ ישראל הייתה רוויה באסוציאציות ובניבים תנ"כיים. צעירים וזקנים, מדינאים ופשוטי עם התלהבו מן המקרא כמבטא את הקשר בין העבר וההווה וממחיש את זיקת עם ישראל לארץ ישראל. אולם החל משנות השבעים של המאה העשרים ירד מעמדו של התנ"ך כטקסט הקנוני במדינת ישראל. רק מי שלמד בבית הספר התיכון לפני 1967 שומר כיום על אהבתו לתנ"ך. הספר התנ"ך והזהות הישראלית עוקב אחר תהליך אימוצו של התנ"ך כטקסט לאומי מכונן בראשית המאה העשרים ואובדן מעמדו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, משנוכס על ידי היהדות האמונית. הספר כולל מסה, המתארת את התהליך הנ"ל, ומסמכים המאירים אותו.