לא בנקל ניתן לעקוב אחר דרך הפיתולים של הסופר-האמן ביידיש, שכינה את עצמו 'דער נסתר'. שמו האמיתי היה פנחס (פּיניע) כהנוביץ, והוא נולד בעיר בּרדיצ'ב, ב-1884, ונפטר במאסר, בהיותו חולה-חבוש בבית-חולים לאסירים ב-1950, בימי השׂיא של סופת ההשמדה, שביקשה להכחיד את תרבות יידיש בברית-המועצות – שלוש שנים לפני מותו של סטאלין. מבחר הסיפורים המכונס כאן, על אף היותו לכאורה 'מקרי', כולל את מאפייניה של יצירת הסופר: יש כאן שזירה של סיפורים שנכתבו בזמנים שונים, מהם קצרים ומהם ארוכים, מהם מעלים דמויות מוזרות, ומהם עולים מתוך צירופי-דמיון שונים. ארבעה סיפורים תורגמו כאן לראשונה לעברית, ואילו אחד (הסיפור 'ערופים') תורגם בעבר בידי דֹב סדן. היידיש של דער נסתר קשה לתרגום, תחבירה מיוחד במינו, וכך גם ניגונה. עם זאת, נקל ליהנות מהעשייה האמנותית השונה והמיוחדת של אחד מסופרינו הגדולים. לספר נוספה אחרית דבר מאת המתרגם שלום לוריא, ומלווים אותו איוריו של דוד לוריא.

1994. ערב המלחמה הראשונה בצ'צ'ניה נוטש ד"ר חסן באייב בן ה-31 קריירה מזהירה של מנתח פלסטי במוסקבה וחוזר למולדתו, שם הוא מסכן את חייו בטיפול מסור בתנאים-לא-תנאים הן בלוחמים צ'צ'נים הן בחיילים רוסים, אך בעיקר באזרחים. בין מטופליו: מבוקשי הקרמלין שאמיל בסאייב, אסלן מסחאדוב (שנרצח בינתיים ב"סיכול ממוקד") וסלמן רָדוּיֵב. דבקותו בשבועת היפוקרטס אינה לרוחם לא של הקיצונים הצ'צ'נים ולא של הצבא הרוסי, ולאחר שש שנות איומים משני הצדדים וחטיפה אחת, הוא נאלץ בסופו של דבר להימלט מצ'צ'ניה ולמצוא לו מקלט מדיני בארצות-הברית. סיפורו (האמיתי) מנפץ את תדמית הצ'צ'נים כ"עם של טרוריסטים", ומהווה עדות ראייה נדירה לזוועות המלחמה בצ'צ'ניה. באייב, בן עיירה סמוכה לגרוזני, נולד למשפחה מוסלמית מסורתית מרובת ילדים. הוא מתאר את הווי החיים הצ'צ'ני ואת המנהגים המקומיים, אגב סיפורו האישי על אודות החינוך הקפדני שקיבל בילדותו, על מאבקו להתקבל לבית ספר לרפואה חרף האפליה בברית-המועצות נגד הצ'צ'נים, על חודשי הלימוד הראשונים שנאלץ להעביר באולם המתנה של שדה התעופה יחד עם חסרי הבית, וכיצד המשיך בד בבד עם הלימודים לטפח קריירה אתלטית בג'ודו ובסמבו (באייב הנו אלוף העולם בסמבו בקטגוריית המשקל שלו לשנים 2001 ו-2002). למרות הקשיים הרבים הוא סיים את לימודיו בהצלחה, ונשלח לשמש רופא במחוזות נידחים ברוסיה. אחרי ההתמחות עבד באייב במוסקבה כמנתח פלסטי וצבר לעצמו מוניטין בכל אירופה, כדי כך שרשימת ההמתנה לניתוחיו נקבעה חודשים מראש. בשנת 2000, משהוענק לו ולמשפחתו מקלט מדיני בארצות-הברית, הוכתר באייב על ידי ארגון Human Rights Watch כ'נאמן זכויות אדם', ומאז הוא פועל להעלות על סדר היום העולמי את ההפרה הגורפת שלזכויות אדם בארצו.

פרננדו פסואה (1888-1935) הוא אחד מגדולי המשוררים, הסופרים והוגי הדעות במאה העשרים. פסואה הוא גם היוצר הפורטוגלי המפורסם ביותר מחוץ לגבולות ארצו. מהחלון הגבוה ביותר הוא ספרו השלישי הרואה אור בעברית. קדמו לו "כל חלומות העולם" בתרגום פרנסישקו דה קושטה ריש ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 1993), ו"ספר אי הנחת" בתרגום יורם מלצר (הוצאת בבל, 2000). מהחלון הגבוה ביותר הוא ספר הכולל את כל שירי אלברטו קאירו, אשר לצד ריקרדו ריש ואלורו דה קמפוש הנו אחת משלוש הדמויות המרכזיות במאגר המשוררים הבדויים שיצר פרננדו פסואה כדי לתת פתחון פה לקולותיהם הייחודיים של יוצרים מדומים. שירת אלברטו קאירו, מורם של שני המשוררים הקודמים ושל פסואה עצמו, היא שירת הטבע הכותב את עצמו, ויוצרה מוצג בד בבד כאדם חסר חינוך פורמאלי וכחכם קדמון.

"בערב מגיעה מיה. הן יושבות במטבח, ליד השולחן הקטן. יעקב יוצא מהבית. ובחוץ, מבעד לחלון המטבח, נשמע הקול הקצוב של הגשם נוקש, תחילה בגגון הפח של המטבח ואחר כך במעקה האבן, במרצפות החצר ובאדמה. קול מוכפל באלפי קולות אחרים, אף אחד מהם אינו זהה לכל היתר. חמי מהרהרת בזמן שעומד עדיין בשביל מיה, והולך וכלה בשבילה, ומיה חושבת באותו זמן, מה יפים החיים במשפחה קטנה זו: יעקב דואג, מקפדי להכין לחמי מיץ טרי מדי בוקר, מתכנן את קניית המזון בכל שבוע ולכל שבוע, וחמי, היא הרי נהנית בכל מצב". זהו ספר על אנשים הגרים בתל אביב. רובם מהגרים מארצות חוץ. אבל גם פרט זה הוא חלק מייחודם התל אביבי. זהו הרקע לצמיחתה של ידידות בין שלוש נשים שאינן בנות אותו דור, ושלושה מהלכי חיים נחשפים בעדה. רחל שיחור כתבה ספר מרתק באבחנות פסיכולוגיות דקות ובהסתכלות המעלה את הגיחוך כמו את היופי בחיים האנושיים. זה ספרה השני בפרוזה בהוצאת כרמל.

נאומו של אייסכינס 'נגד טימרכוס', נאום תביעה שנשא אייסכינס בבית המשפט באתונה בשנת 346/5 לפסה"נ בפני מושבעים רבים וקהל גדול, הוא היצירה היחידה ששרדה מן הספרות היוונית העוסקת כולה ביחסים חד-מיניים בין גברים. הנאום נועד לשכנע את הקורא, כפי ששכנע בשעתו את קהל השומעים, בתקפות התביעה והוא מבטא במידה רבה דעות רווחות, וגם את מה שהיה אפשר לומר ברבים באמצע המאה הרביעית לפסה"נ על אהבת גברים חד-מינית. אייסכינס תבע את טימרכוס לדין כדי לסלק יריב פוליטי מסיעה יריבה. הוא ביסס את תביעתו ואת טיעוניו על החוק שלפיו מי שזנה וקיבל תשלום בעבור שירותים מיניים מקוצצות זכויות האזרח שלו: הוא אינו יכול עוד להשתתף בחיי הציבור, לכהן בכהונות ציבור, לנאום באספות עם ולתבוע לדין. הוא זכה במשפט. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

גיליון זה של מחקרים בלשון מוקדש לזכרה של גב' דולה בן-יהודה, שהלכה לעולמה בה' בכסלו תשס"ה. תרומתה הנדיבה של גב' בן-יהודה לאוניברסיטה העברית, אפשרה את ייסודו של מרכז בן-יהודה לחקר תולדות הלשון העברית. במלואת שלושים יום לפטירתה של גב' בן-יהודה ערכו החוג ללשון העברית ומרכז בן-יהודה ערב עיון לזכרה ובו נשאו דברים נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור; קודמו בתפקיד, הנשיא התשיעי של האוניברסיטה העברית, פרופ' חנוך גוטפרוינד; דיקן הפקולטה למדעי הרוח, פרופ' סטיבן קפלן; ומנהל מרכז בן-יהודה, פרופ' משה בר-אשר. בפתח הגיליון הובאו דבריו של פרופ' מנחם מגידור נשיא האוניברסיטה, דבריו של פרופ' גוטפרוינד שנשא בעת ייסוד המרכז בשנת תשנ"ח ודברי פרופ' בר-אשר שנשא בערב הזיכרון הנזכר, ובהם קווים לדמותה ולפועלה של גב' בן-יהודה (דברי הדיקן לא נרשמו, לצערנו). לאחריהם מתפרסמים שנים עשר מאמרים מתחומים מגוונים ומתקופות שונות של הלשון העברית, רובם נישאו כהרצאות בכנס על "השפה העברית ודרכי הוראתה" שנערך ביחידה להוראת עברית של בית הספר על שם רוטברג לתלמידים מחו"ל, ב-24-23 ביוני 2002. ארבעה מאמרים עוסקים בסוגיות שונות הקשורות ללשון המקרא; מאמרה של תניא נוטריוס דן בשימושי הזמנים בלשון השירה המקראית. מאמרו של אוהד כהן דן בשימושים הפרדיקטיביים של צורת המקור "לקטול" בלשון בית שני, על פי מגילת אסתר ומגילות ים המלח; מאמרו של יוסף עופר בוחן את מידת המיצוי של רשימות מסורה המצרפות כתובים הפותחים בה"א השאלה; ומאמרו של שמחה קוגוט דן בשאלת דו-המשמעות המורפולוגית במילים הפותחות באותיות שנתפרשו כאותיות יחס או כאותיות יסוד על ידי פרשני ימי הביניים. מאמרו של אפרים בצלאל הלבני דן בהוראות ייחודיות לשני ביטויים מלשון חז"ל, "עגונה" ו"ערב שבת". שבעה מאמרים עוסקים בשאלות מגוונות מן העברית החדשה. מאמרו של שמואל בולוצקי דן בהארכה הפריטונית המתפתחת בעברית המדוברת; מאמרה של רבקה בליבוים דן בהקשרים הסוציו-לינגויסטיים המכתיבים את הבחירה של מילות סיבה ומילות קישור לפני שמות עצם ולפני פסוקיות מועצמות, תוך בחינת שימושן בשני ספרים של שולמית לפיד; מאמרה של מלכה מוצ'ניק דן בשינויים שחלו לאורך השנים בשימוש בכינויים חבורים ופרודים ביצירתו של חיים באר; מאמרה של רבקה הלוי דן בתפוצה המשלימה של הפעלים המצריכים "את" וחילופיהם המצריכים "ב-", מבחינה סמנטית-לקסיקלית-תחבירית, בהתייחס אל הפוקוס והקוגניציה של הנושא או המושא; מאמרו של רון כוזר דן ברמות השונות של הבעת הקיום כפי שהן באות לידי ביטוי בפעלים שונים, גם בפעלים שבמבט ראשון אינם עניין לקיום; מאמרה של יעל רשף דן בחלופות של תבנית הסמיכות בתכתובת המנהלית בתקופת המנדט הבריטי; ומאמרה של יעל זיו דן בסמני השיח "נכון" ו"מה" כמקודדים מידע נתון או מפתיע. (מתוך: פתח דבר)

'בכורי העתים – ביכורי ההשכלה' הוא מפתח מוּער ל'בכורי העתים', כתב-העת העברי של ההשכלה בגליציה, שיצא לאור בווינה בשנים 1820–1831 (תקפ"א–תקצ"ב). פרויקט זה הוא המשך מִפתוח כתבי-העת של ההשכלה העברית שראשיתו ב'שער להשכלה': מפתח מוּער ל'המאסף', כתב-העת העברי הראשון (תקמ"ד–תקע"א), שיצא לאור בהוצאת מאגנס בשנת תשס"א. הספר נפתח במבוא שהוא מונוגרפיה מקיפה הבוחנת את מעבר ההשכלה מגרמניה לאוסטריה ולגליציה לאחר סגירת 'המאסף' ב-1811. נידונה בו תופעת הפריודיקה היהודית בגרמניה ('שולמית', 1809; 'ידידיה', 1818), הלוחות והאלמנכים שפרסם יוסף פרל (1814–1816), והפריודיקה העברית בהולנד ('בכורי תועלת', 1820), שעל פיהם עוצבה הקונצפציה של 'בכורי העתים' כאלמנך ספרותי. כתב-העת 'בכורי העתים' שימש כלי ספרותי ואידאולוגי של ההשכלה העברית באימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא משקף את התפתחות רעיונות ההשכלה מהשכלת ברלין עד השכלת וינה והתאמתם לקהל היעד בגליציה. ההשכלה העברית, שהייתה תנועה ספרותית, תרבותית וחברתית, ציינה מהפכה רבת-משמעות בתולדות העם היהודי, שאחד מהיבטיה היה מאמציה לחדש את השפה העברית ואת הספרות העברית מתוך מגמה להחיות את העם היהודי ואת תרבותו. כתב-העת 'בכורי העתים' שימש במה ראשונה לפרסום דברי יצירה והגות של סופרים וניתן לעקוב בו אחר תהליכי ההתגבשות של כתיבתם. נתפרסמו בו כמה מיצירות ההגות והספרות הראשונות של יוצרי ההשכלה בגליציה. בכרכיו נדפסו שירים, פרוזה, משלים, מחזות, ביוגרפיות, וכן מאמרים בנושאי היהדות, הלשון העברית, פרשנות המקרא והתלמוד, חינוך, מדע וענייני דיומא. עם הסופרים הנודעים שפרסמו ב'בכורי העתים', חלקם אף ערכו את השנתון, נמנים יצחק ארטר, שלום הכהן, יהודה ייטלש, שמואל דוד לוצאטו, מאיר לטריס, שלמה יהודה ראפופורט ויצחק שמואל ריג'יו. ה'מפתח' המוער מעמיד לרשות הקורא כלי-עזר חיוני ויסודי - הוא ערוך לפי שמות מחברים ולפי נושאים. הנושאים כוללים מושגים, מאורעות, מוסדות וארגונים, אישים וסופרים, ז'אנרים ספרותיים, כותרי ספרים, מקצועות לימודי היהדות ולימודים כלליים, ועוד. ה'מפתח' מאפשר עיון נוח ומקיף בנושאים המרכזיים שעמדו בפני עורכי 'בכורי העתים' ובחינת מהות החומר שפורסם בו, כמותו ואיכותו. באמצעותו ניתן לעמוד על הערכים הספרותיים, התרבותיים והחברתיים שאימצו עורכיו ולזהות סוגות ספרותיות שעמדו לנגד עיניהם. כמו כן אפשר למנות בו את יצירותיו של כל אחד מסופרי ההשכלה שפורסמו ב'בכורי העתים' ולבחון את תרומתו לספרות ההשכלה ולהגותה.

“ Comment peut-on être Persan ? ” demandaient les Parisiens à l’aimable héros de Montesquieu. “ Comment peut-on être écrivain, ‘’scripteur ‘’ juif en marge du judaïsme ? ” se demandent les auteurs qui ont participé au présent volume de Perspectives. La réponse n’est pas simple. Le judaïsme pour beaucoup de ces scripteurs n’est guère plus que traces (Zard) mais il déclenche un processus identitaire ou une quête des origines qui ne laisse pas l’écriture indemne. Mais qui sont ces scripteurs ? Comment, pour chacun d’entre eux, se situe le rapport au judaïsme ? Telles sont les questions auxquelles se sont efforcés de répondre les participants du colloque qui s’est tenu à Jérusalem (26-28 octobre 2004) sur les “Scripteurs en marge du judaïsme dans les grandes littératures européennes du XXe siècle “ et dont Perspectives 12 recueille quelques conférences marquantes.

מאפייניה של הפואמה נבחנים בספר זה באמצעות קריאה בפואמות של שלושה משוררים – ישראל פנקס, הרולד שימל ואהרן שבתאי, ובאמצעות סקירה היסטורית-ז'נרית של המסורת שממנה צמחה הפואמה. השילוב בין שני מהלכים אלה קושר את חלקי הספר לרצף בעל מגמה ברורה: הצגת את תפיסת העולם הגלומה במסורת שהפואמה קשורה אליה בטבורה ותיאור מופשט וקונקרטי כאחד של מאפייניה. פרקיו של הספר מתבססים זה על זה ומציגים התפתחות פנימית ברורה. קריאתם ברצף מתארת מהלך ז'נרי שבמסגרתו חלה תנועה מודרגת מתפיסת עולם נרטיבית לשבירה מוחלטת של נרטיביות ואחדות: את מקומה של הפואמה הצומחת מתוך תפיסת העולם האפית תופסת שירה סדרתית (סריאלית) המבוססת על מודולריות ועל קיטוע. הצורות הפואטיות מתחלפות בגלל שינוי בראיית עולם שאפשר לתארו כתנועה מאחדות לריבוי: מהלך שבו צורה פואטית אחת שבבסיסה האידאי אחדות ונרטיביות מאבדת את מקומה השליט לטובת צורה פואטית חדשה, שבסיסה האידאי הוא ריבוי. שלושת המשוררים שהספר דן ביצירותיהם לא זכו עד כה לדיון מפורט. נקודת המוצא בדיון על הפואמות שלהם היא בירור תפיסת העולם המסתתרת מאחורי הצורה הפואטית, אך מעשה זה מתפתח לכלל ניתוח היצירות והצגת הפואטיקה הייחודית של כל אחד מהם. משוררים אלה הרבו בכתיבת פואמות, והספר משקף לכן גם מהלך מרכזי של יצירתם כולה.

הסיפור שלא סופר חוקר את שכתוב הסיפור המקראי – או הסיפור הדרשני – בספרות חז"ל מזווית הראייה של פואטיקה תיאורית והיסטורית. אפשר היה לצפות שמעמדו הקנוני של התנ"ך יְקבע אותו ויהפכו לחסין מפני כל שינוי, הוספה או הפחתה. אך תולדות התקבלותו מלמדות את ההפך מזה: המעמד הקנוני של הטקסט – זה אשר עומד בבסיס הלגיטימיות התרבותית שלו –דווקא הוא מזמין ניכוס ועיבוד מתמיד שלו. השאלות שעומדות במרכז הדיון בספר הן מדוע שכתבו החכמים את הסיפור המקראי וכיצד עשו זאת: איך הסיפור הדרשני מנכס לעצמו את ההון התרבותי של הטקסט הקנוני ומשתלט על כוחו ועל משמעויותיו? מהו המנגנון ההרמנויטי שמאפשר את הקריאות החדשות? כל שכתוב מורכב ממגמות הפוכות: כפיפות ויצירתיות, המשכיות והתחדשות. מצד אחד השכתוב מוקיר את הטקסט הקנוני ומכיר בסמכותו; מצד שני הוא משנה את מקורו ובהכרח מלמד על דבר מה שחסר בו, ובכך מערער על סמכות זו. הדיאלקטיקה המיוחדת של הסיפור הדרשני היא במיזוג בין הפרשנות והסיפוריות, בין ההכרה בסמכות והמאבק בה, השרויות במתח מתמיד ויחד קובעות את זהותו הספרותית.

פסח שנער (2013-1914) היה פרופסור בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך למעלה מארבעים שנה עסק במחקר ובהוראה של תחומים רבים ומגוונים, אשר הבולטים בהם הם הספרות הערבית הקלסית והאסלאם בצפון אפריקה. הספר המוגש בזאת לקורא הוא מבוא לתולדות הספרות הערבית, המבוסס על הרצאות שנשא פרופסור שנער באוניברסיטה העברית במשך שנות דור. הספר נדפס במקורו בשנת 1976, ובשנת 2005 עודכן ונערך מחדש, ואף נוסף לו פרק רחב יריעה העוסק בראשית השירה הערבית ובמיוחד בקצידה על כל חלקיה וסוגותיה.

ההשכלה הייתה חלק מפסיפס הנאורות האירופית ובו בזמן גם הקרינה זהות יהודית מובהקת. ייחודיותה של ההשכלה באה לידי ביטוי בלשונות ספרותה, בסדר היום שלה וביעדים שהציבה לעצמה. ההשכלה השתלבה בעולם הערכים המודרני של אירופה וגם נצבעה בצבעי המסורת היהודית; היא הייתה מהפכנית ביומרותיה החתרניות ובקריאתה לאינטגרציה וגם טוענת לשימור הזהות היהודית ודוחה את ההתבוללות. בקובץ ההשכלה לגווניה: עיונים חדשים בתולדות ההשכלה וספרותה מציעים היסטוריונים, פילוסופים וחוקרי ספרות ותיקים וצעירים, כל אחד מהם בתחומו, לבחון מחדש את גבולות ההשכלה ואת ההגדרות המקובלות שלה, לחדד את ההבחנות בין גווניה ולאתגר את ההיסטוריוגרפיה הקיימת. הסוגיות הנדונות בקובץ הן: מה בין תרבות ההשכלה לתרבות הרבנית? מה בין ההשכלה לנאורות הדתית בעולם הנוצרי? מה בין יהודי נמל ומשכילים? מהן הזיקות בין השכלה לאמנציפציה פוליטית ולרפורמה בדת? מהי משמעות היותה של ההשכלה תנועה של גברים, וכיצד משנה המודעות המגדרית להדרתן של הנשים את הבנת ההשכלה בכללותה? מהי הרלוונטיות של ההשכלה להבנת המודרניזציה של יהודים במדינה מוסלמית? מהן הזיקות שבין המשכילים למדינה האבסלוטיסטית והאימפריאלית? כיצד תמרנה תרבות ההשכלה בין הלשונות היהודיות (עברית, יידיש) והטקסטים המסורתיים לבין לשונות אירופה (גרמנית, רוסית) והטקסטים של הנאורות? ומהו המתח שהתקיים בהשכלה בין המגמות המהפכניות לבין מגמות המשמרות?