סולם יעקב הוא קריאה לחידוש ערכים ולבחינת דרכי ביטוי בתרבות הדתית היהודית. הוא מעוגן במחויבות להומניזם ודמוקרטיה ומבקר לאורם את המציאות היהודית הדתית בארץ ובתפוצות.הוא תובע בחינה מחדש של מערכי-אמונה, פיתוח של עמדה יוצרת כלפי הדת, ההלכה והתפילה. בה-בעת הוא מבקר את התרבות החילונית-הומניסטית המערבית והישראלית וקורא לפתח מחדש מחויבות עמוקה לתרבות הדתית יהודית ולראות בה אוצר אנושי גדול. סולם יעקב הוא סיכום ביניים של עשרות שנות הגות ומעשה. שבעת שערי הספר מתמודדים עם סוגיות מפתח בתרבות היהודית ובהוויה האנושית, מתוך מגמה לטפח בקרב קוראיו הבנה של אתגרי היהדות בת-ימינו בישראל ובתפוצות ולהכשיר אותם לפתח דרכי התמודדות עמם. סולם יעקב הוא פרי של שיחה בין מחנך-הוגה לתלמיד קשוב, מקשה ועצמאי. הוא משלב את פירותיה של יצירה הגותית בת שנים רבות עם ראיונות נוקבים המאירים הגות מקורית זו באור עכשווי, מטריד ומעורר.

היחסים בין הון לשלטון רלוונטיים לעיסוק בכל עת. ברוסיה שקמה בעקבות התפרקות ברית המועצות מערכת היחסים בין הממשל לבין בעלי ההון הפכה לשאלה אקטואלית וחשובה עבור המשטר החדש ועבור תושבי רוסיה. המעבר משלטון קומוניסטי לשלטון דמוקרטי ולחברה חופשית, ובעיקר המעבר מכלכלה ריכוזית, קומוניסטית, למשק המבוסס על כלכלת שוק, היו רקע למאבק אדיר בין יזמים בעלי הון (האוליגרכים) לבין הממשל ברוסיה. האוליגרכים השתמשו באמצעים לא כשרים, מושחתים ואלימים והיו קרובים מאוד לעמדה שבה הם יכלו לשלוט במדינה. הנשיא ילצין, אשר עלה לשלטון בתרועה גדולה וירד ממנו בדממה, לא הצליח להגביל את האוליגרכים. יורשו, ולדימיר פוטין, השיב מלחמה שערה והצליח לפעול נגדם. את מחיר המאבקים הללו שילם העם; רמת החיים וזכויותיהם של אזרחי רוסיה קופחו. פוטין הצליח אמנם לייצב את השלטון ולהביא לשיפור במצב הכלכלה אבל מחיר השינוי היה פגיעה בדמוקרטיה. ספר זה מנתח ומתאר בפרוטרוט את מערכות היחסים שבין ההון לשלטון ברוסיה מֿ1991 ועד לימים אלו.

המחבר, חוקר משאבי מים באזורים צחיחים, מצא קשר בין תוצאות מחקריו לבין סיפורי המקרא ולבין המיתוסים של תושבי האזור. לצורך מחקריו היה עליו לשלב בין מדעי הגיאולוגיה, ההידרולוגיה, מדעי ההיסטוריה, הארכיאולוגיה ומדעי היהדות. בספר הוא מביא את המסקנות שלו ממחקרים אלו בנושאי הקשר בין תופעות המים בנופי המזרח התיכון לבין סיפורי הקדמונים. אחת מהמסקנות היא שסיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר הם הד רחוק על ממד הזמן לאירועים שאכן קרו . עם זאת יש לזכור שככל שהאירוע היה רחוק יותר מתקופתנו על ממד הזמן, וככל שחלפו הדורות, כך נשמע ההד של האירוע התחילי מעומעם יותר ויותר, ולעומת זאת נעשו הדמיונות והשקפות העולם של מעבירי הסיפורים מדור לדור בולטות יותר. מסקנה נוספת היא שהיו שינויים אקלימיים חריפים בתקופות העבר, שגם להם יש להם הד בכתבים העתיקים. באזורנו תקופות קרות בעולם היו משופעות בממטרים, כגון תקופת המבול המקראית, ואילו תקופות חמות היו יבשות כגון תקופת הנדודים של אבותינו מצפון ארם נהריים דרומה.

חליפת המכתבים בין חוקר החסידות יוסף וייס (1969-1918) ומורו גרשֹם שלום (1982-1897), נוגעת ברבדים ובנושאים שונים ומגוונים : מתוארות בה פנים שונות של תולדות החיים האקדמיים בישראל , אנגליה וארה " ב ונקודות המגע שביניהן , כמו גם תולדותיהן של מגמות בחקר החסידות במאה העשרים , שיוסף וייס היווה דמות חשובה בהתפתחותן . בראש ובראשונה , מציג ספר זה את תולדותיה של רעוּת בין מורה ותלמידו והדו-שיח שנרקם ביניהם לאורך השנים . בדברים שנשא לזכרו של וייס ב-1970, שנה לאחר מותו, אמר גרשם שלום : " החשבתיו מבחינות רבות לקרוב לי מכל תלמידי , והדיאלוג בינינו – דיאלוג במובן האמיתי של המונח הזה , המנוצל לרעה לעתים כה קרובות היום – נמשך כמעט שלושים שנה ". המכתבים המובאים בספר זה הם אותו הדיאלוג , והם משקפים זיקה המבוססת על הערכה ודאגה בין שני אנשי סגולה. תעודה זו מאירה את מערכת היחסים כולה באור חדש בהוציאה מעט מן הנסתר אל הגלוי , ובגלותה מה רב עדיין הנסתר בפרשה זו .

סלסטינו לפני השחר הוא סיפור התבגרות המתרחש בכפר נידח בקובה. מבעד לעיניו המתבוננות והרגישות של המספר–ילד, בין קרעי חלומות ופנטזיה, עולה מציאות חיים קשה ואלימה של משפחה כפרית מסוכסכת וקשת–יום. למסע התבגרותו מתלווה סלסטינו, שותף קרוב לבדידות, לחלומות, לתקוות ולשוטטות על קו הגבול הדק שבין מציאות לדמיון. "אני מסתכל על סלסטינו וסלסטינו מסתכל עלי, למרות שאנחנו לא יכולים לראות אחד את השני. אולי ממש עכשיו סלסטינו בוכה! ואני לא יכול לראות אותו! אולי גם אני בוכה. אבל אני חושב שלא, בחושך הזה לא מתחשק לי לבכות, בגלל שאף אחד לא יראה אותי." בין תמימות כובשת לפיכחון אכזרי, בין רגעים פיוטיים לאלימות קשה, הגיבור מגולל את קורותיו, ומשתמש באמצעי היחיד אשר עומד לרשותו- כוח הדמיון וההמצאה - כדי לברוא לעצמו עולמות חלופיים, טובים יותר. סלסטינו לפני השחר הוא ספר נוגע ללב על ילדוּת ומשפחה, על דמיון וחרות, ועל האמונה ברוח האדם. זהו רומן ביכורים אמיץ, מפתיע ועטור פרסים, פרי עטו של ריינלדוֹ אָרֵנָס, מגדולי סופריה של קובה במאה העשרים. "סלסטינו נתן לי הלילה במתנה את אחת האוזניים שלו. אמרתי לו שאני אשמור אותה לאחר כך, אבל תפסתי אותה מיד ואכלתי אותה בביס אחד."

ישנם ספרים שמצליחים לייצג תקופה שלמה, לומר בעמודים ספורים מה שדור שלם רצה לספר. העבודה הוא הרומן הגדול על המשבר הכלכלי בארגנטינה - שבעצם חזה את המשבר הכלל עולמי שלו אנחנו עדים היום. מדובר בתיאור השלבים האחרונים של השיטה הניאו-ליברלית, שבמהלך שלושה עשורים שלמים הטיפה לעולם צריכה אינסופי וביקשה להושיע אותנו באמצעות הכלכלה החופשית. בתקופה זו ביקוש העבודה גבר בהרבה על ההיצע, ונערות נאלצו לעבור סדרה של השפלות במסע הצלב להשגת עבודה. גם דיאנה לובשת את מה שהפכו למדים של המזכירוֹת: נעלי עקב, חצאית קצרה, חולצה מעט שקופה, מאופרת בקפדנות. היא חוצה את העיר כדי להגיע לריאיון עבודה. יורד גשם. דיאנה היא האחרונה בתור המועמדות. כשזו שלפניה יוצאת ואומרת לה "גם למנהל הזה נופל העט מתחת לשולחן", היא מחליטה לעשות מעשה: היא הולכת לשירותים ופושטת את תחתוניה וכך זוכה במשרה. בצורה זו מתניע הרומן הבלתי נשכח הזה: בעבודה מזדמנת שמתגלגלת לעבודות מזדמנות אחרות, בחיי מעמד הביניים המתוארים כאן מתוך נסיעות בלתי פוסקות ברכבת התחתית ובאוטובוס, באזורים נידחים בעיר, בין קירות בנייני המגורים הפשוטים, הצמודים זה לזה ובמפגשים בין בני אדם רגילים השותפים לאותה מצוקה עמוקה. העבודה מצייר נפילה לתהום האבטלה ואת הצורך להתפרנס בכל מחיר, אך מעל לכול, הספר חושף את סיפור היחלצות גיבורת הספר מן העולם המעגלי הקשה אל צורות חיים בלתי צפויות: אל עולם האמנות והיצירה, אל התארגנויות חברתיות מפתיעות ואל עולם תיאטרון הבורלסקה הצבעוני. העבודה נבחר בארגנטינה לספר הטוב ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21. אניבל חרקובסקי הוא אחד הסופרים העכשוויים הבולטים באמריקה הלטינית, בעל כתיבה נדירה באיכותה וסגנון המזכיר במקצת את קולותיהם של הגדולים: מחואן חוסה סאר ועד רוברטו אַרְלְט.

אל קיבוץ דתי צעיר מגיע בשנות השלֹשים של המאה שעברה, זוג עולים, פליטי גרמניה, והספור המשפחתי המסועף שכל אחד מהם נשא איתו. זה ספור אוטוביוגרפי המתאר מאבק ושבר, וכן את תהליף החניכה של נערה שמבטה החקרני שלה, מאפשר לה להבין סוף סוף מה שבאמת ארע. ובסוף – הוריה המזדקנים, שפותחים את סגור לבם על סף המעבר האחרון. הטקסט משולב בקטעי יומן של הבת, ובמקביל קטעי יומן של האם שהתגלו לאחר מותה. "ספרה של רות נצר מצטרף הצטרפות של כבוד לספרים המעמידים במרכזם את מערכת היחסים הטעונה, המשמעותית, וחובקת-הכל שבין בת לאביה ולאמה . מתוך אמפטיה וקרבת נפש שאינם מסתירים טינות ישנות, וקונפליקטים הממשיכים לרדוף לאחר מותם של ההורים, היא משרטטת ביד אמן את דמויותיהם של שני האנשים שהטביעו חותם בל ימחה על חייה . זה ספר שיהיה חשוב לרבים. קראתי אותו מתוך התרוממות רוח וקרבת נפש ." (חיים באר) "הספר האמיץ הזה כותב את הסיפור המופלא של בת העמק שבאה לעולם באורח שאיש לא היה מאמין לו, בקיבוץ שבו אין קיום אלא או לוותר על הקיבוץ או לוותר על עצמך. זהירה, בעין בוחנת, בסבלנות אין קץ היא נכנסת במלבושיה לים של אוניות טרופות. היא אינה מפחדת לחשוף את המראות שכתובות ביד אמן היודע לכבד את צינעת הפרט שלו. הקורא ימצא את עצמו בתוך הספר הפרטי המרתק הזה ." (יצחק מאיר)

תולדותיו של אהרן מגד, מבחירי הסופרים העבריים וחתן פרס ישראל, שיצירתו מלווה את החיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל זה שבעים וחמש שנה, הם דרמה מרתקת ומלהיבה. הכותרת חסד החיים, הלקוחה מדבריו על אביו משה מגד, מעידה על היחסים בתוך המשפחה ועל האווירה שבה גדל. הספר מתאר את תולדותיו של אהרן מגד עד שנת תש"י/1950, שבה החלה תקופה חדשה בחייו, לאחר שעבר מקיבוץ שדות-ים לתל-אביב ופרסם את ספרו הראשון 'רוח ימים'. בספר מודגשות הזיקות בין קורותיו לבין יצירתו. ההיכרות עם הוריו ועם המושבה רעננה מקום ילדותו, מסייעת להעמיק את הקשב ביצירתו ולגלות בה פנים חדשות. שלבי חייו הפרטיים יש בהם גם מן "הביוגראפיה הקלאסית" של סופרי "דור בארץ", ילידי שנות העשרים של המאה ה-20, שנולדו בארץ או שהתחנכו בה מילדותם, וצמחו בתקופת המנדט הבריטי בשנים שבין שתי מלחמות העולם.. על רקע המשותף, בולט ייחודו של אהרן מגד וקולו הספרותי הבלעדי. בספר נחשפים לראשונה סיפוריו הראשונים של אהרן מגד, שלא כונסו בספריו, לרבות מחברות הנעורים שלו מתקופת בית הספר. סקירתם מגלה מאפייני יסוד של יצירתו בכל תקופותיה. הסיפורים שנכתבו על רקע מאורעות הזמן ומתוך מעורבוּת בהתרחשויות, מעידים על הזדהות וביקורת כאחת. מִתווה ביוגרפי זה נכתב בנוכחותו של הסופר, ומתוך הסתייעות בהערותיו לפרטים השונים. הספר מזמין פרקי המשך, שיעסקו בחייו וביצירתו הענפה והמגוונת בשנים הבאות. לספר מצורפים צילומים, מפות, תמונות, מִסמכים, ביבליוגרפיות ומפתחות.

בספר זה נגול סיפור חיים שראשיתו בחַלַבּ שבצפון סוריה, עיר בעלת שורשים יהודיים עמוקים עוד מימי קדם, וסופו בירושלים. יש בו גם עדות מכלי ראשון על מדיניות החוץ הישראלית מקום המדינה בשנת 1948 עד לראשיתו של תהליך השלום בשנת 1991.

האל הפראי הוא ספר ייחודי ופורץ דרך העושה ניסיון כן, נועז ורחב היקף לתאר את המצב המנטלי הכרוך בהתאבדות. הוא מפליא לחדור אל החוויה הסובייקטיבית של האדם האובדני, לתארה ולחקור אותה במגוון אופנים וסוגות, תוך שימת דגש מיוחד על תיאור "מבפנים", הקרוב להתנסות האנושית של האדם המצוי במצב זה. אלווארז פותח במֶמוּאָר המתאר את השבועות האחרונים בחייה של סילביה פלאת', איתה היה בקשר קרוב, ומביא מיצירתה בעת ההיא ששיקפה את סערות נפשה; בהמשך הוא מתחקה אחר העמדות התרבותיות, התיאוריות, האמיתות והכשלים המחשבתיים הקשורים בהתאבדות, מתבונן בהם ומשַבֵּר אותם, מָשל היו קרני אור, דרך אשנבי דיסציפלינות שונות: סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכואנליזה, אמנות וספרות. הוא מקדיש מקום נרחב לבחינת הקשר בין התאבדות לספרות, מתעמק ברגישות בעולמם וביצירתם של יוצרים אשר שמו קץ לחייהם, תוך שהוא עוקב אחר קו דק, אפל, המוביל מדנטה דרך דון וייסורי הרומנטיקה, לתנועת ה"דאדא" ופאבזה. לבסוף, מגולל אלווארז בגילוי לב סיפור אישי, אינטימי ועמוק על אודות ניסיון ההתאבדות הכושל שלו עצמו. אחרית הדבר, אשר צירף למהדורה העברית פרופ' ישראל אור-בך, מדגישה את תרומתו החשובה של הספר להבנת ההתאבדות גם ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, ומתארת את ההשלכות התיאורטיות והקליניות שלה.

אדיפוס – לידתו של מיתוס עוסק בעלילות המיתוס של אדיפוס, למן האפוסים של הומרוס ועד לסוף המאה החמישית לפנה"ס. במשך תולדותיו הארוכות תואר המיתוס במגוון דרכים; בספר נבחנים המקורות היווניים העוסקים בו. הספר חושף את הגרעין הקשה של המיתוס, ובד בבד את גמישותו לשינויים בהתאם לזמן, למקום ולמחבר. נראה שמקומו של אדיפוס בעלילת המיתוס הלך והתעצם. התהליך הושפע משינויים שחלו בחברה היוונית ובהתייחסותה לסוגיות מוסר, למשמעות הגורל, למגבלות הידע האנושי, למערכת היחסים בין האדם לאלים ולאחריותו של האדם לחייו.

מכתביו של ניטשה מאפשרים לנו היכרות עם האיש עצמו – בייסוריו, בבדידותו, ברגישויותיו ובשנאתו, באהבותיו ובערגותיו, וגם בחולשותיו. רק אדם כמו ניטשה היה מסוגל לעמוד על העולם המופלא, המוזר ואפוף הסוד הזה, שבו אדם חולה ונוירוטי נלחם נואשות כדי להגיע לבריאות שתאפשר לו לקיים אורח חיים נורמלי למראה ויצירתי למקרא. ניכר ממכתביו של ניטשה כי היה פסיכולוג שאין דומה לו. תהליכי ההתוודעות העצמית וההתגברויות העצמיות המתועדים במכתבים אלה הופכים את הקריאה בהם למרתקת. וזאת, כמובן, בתנאי שאנחנו מתקרבים ל"דמותו של קורא מושלם" שניטשה ביקש לעצמו, דהיינו לקורא שהוא "מפלצת של עוז וסקרנות, ונוסף על כך גם משהו גמיש, ערמומי, זהיר, הרפתקן ומגלה מבטן ולידה". הקריאה במכתבים מאפשרת הצצה אינטימית לנעשה בתחומי התרבות, ההגות והמוזיקה באירופה של סוף המאה התשע עשרה, וכן התוודעות לתהליכים ולאישים שעיצבו את תרבות המערב באותה עת. "לבסוף, לוּ היקרה שלי, אני חוזר על בקשה מקרב לב משכבר הימים: היי למי שאת! בתחילה חש האדם צורך דוחק להשתחרר מהאזיקים הכובלים אותו, ולבסוף הוא צריך לשחרר את עצמו מהשחרור הזה! כולנו סובלים באופן זה או אחר ממחלת האזיקים, גם לאחר שניתצנו את השלשלאות". זוהי איגרת מסוף אוגוסט 1882 ששלח ניטשה ללוּ סלומֶה, אהובתו, ואין כמו מילים אלה, המתארות את חייו של ניטשה כפי שהם נחשפים באיגרות, להעיד לא רק על אישיות נאורה ואנושית, אנושית מדי, אלא גם על יחסו החם והאוהד לעם היהודי וליהודים.